קהילת כתיבה מקצועית

וּבְהַגִּיעִי אֵלַיִךְ⁠
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי.
לֹא יָכֹלְתִּי
לִהְיוֹת בָּךְ.
לְהַלֵּךְ.
לֹא יָכֹלְתִּי
לִרְאוֹת בְּשִׁפְלוּתֵךְ.

רַגְלִי דָּרְכָה בִּשְׁעָרַיִךְ.
וְנָסוֹגָה.
כִּי חֲרֵבָה אַתְּ.
כָּל פִּסָּה בָּךְ,
שְׂרוּפָה.
וְטֻמְאָה אָכְלָה בְּךָ,
נָגְסָה בּקְדֻשָּׁתֵךְ.

ומָה נִשְׁאַר מִמֵּךְ,
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה,
קִיר אֶחָד.
אֲבָנִים.
שְׁכִינָה בֵּינוֹתָם.

וְאֵיפֹה הוּא הַזָּהָב.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה.
אֲבֵלָה אַתְּ.
חֲרֵבָה.
עָנִיּה בְּסֹעֲרְתָם.

עָמַדְתִּי בִּשְׁעָרַיִךְ,
יְרוּשָׁלַיִם.
וּנְשָׁמָה שֶׁבִּי
צָרְחָה לָךְ,
בָּכְתָה אֶת הַגַּעְגּוּעִים
לְיוֹפְיֶךְ.

לֹא,
אֵין בִּי שִׁכְחָה.
זִכְרוֹנֵךְ⁠
צָרוּב בִּי.
חָרוּט.
לָנֶצַח.

וְכָל הַיֹּפִי הַמְּסַנְוֵר. הַנּוֹצֵץ.
הַמֻּקָּף בְּאוֹר חוֹמֹתַיִךְ.
לֹא יִשְׁוֶה, לֹא יִדְמֶה,
לְזִכְרוֹן קִרְבָתוֹ.
אַהֲבָתוֹ⁠
שֶׁשָּׁכְנָה בְּתוֹכֵךְ.

בְּזוֹכְרֵי גְּדֻלָּתֵךְ.
בִּרְאוֹתִי שִׁפְלוּתֵךְ.
דְּמָעוֹת. וּמֶלַח.
וְדָם לִבִּי.
הִרְטִיבוּ בָּךְ.
מִרְצֵפֶת.
אַחַת.
לְבָנָה.
הִסְפִּיגוּ בָּהּ.
צַעַר שְׁכִינָה.

וְרָכַנְתִּי אֶל עֵבֶר
דָּמַעְתִּי.
טָבַלְתִּי בָּהּ⁠
אֶצְבַּע פְּצוּעָה.
מָלוּחַ צָרַב,
הִתְעַרְבֵּב בְּדָמִי.
וְדָבְקָה לְשׁוֹנִי
לְחִכִּי.

לֹא אֶשְׁכָּחֲךָ עוֹד.
יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁלִּי.

"עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְרַחֵב וְלַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד שֶׁתֹּאמַר: צַר לִי הַמָּקוֹם."

אשמח לביקורת.
תמר.

בשביעי, בשמיני, זמן שמחתי

עלה השחר על אויבי

בתפילת גשם של אש וברזל

דהר כשטן מול חומת ערפל



בקיבוצים של אהבה ומחול

העלים חיים באפר, פיזר מוות לכל

את השרידים שבה על אופנוע

לקול מצהלות הרוע



מה נותר? רק תמונות שנערמות

אנשים בוכים מול פנים מחייכות

נהר הדמעות הפך מבול

מהנהר ועד הים, ללא גבול



בנותיי צפו אל חומה

של יוהרה אטומה

שחתכה אותנו לחתיכות -

חיים של עכשיו מול ההשלכות



תשפ"ד של שכול וקינה

תיחרט לעד בזיכרון המדינה

הלוואי חרבות ברזל ומלחמה

ייהפכו מהרה לתקווה ותקומה

מה דעתכם על הפואטיקה?

הבקרים החורפיים האפרוריים והגשומים הם שלו. משהו באור המדוכא והעמום ובשמש הנבלמת על ידי ביצורי עננים, גורם לו לפרוח. עם כוס קפה לוהטת הוא מדלג במורד המדרגות ומתניע את האוטו בדרך לעיסוקי יומו.

המוזיקה הקצבית מתמזגת היטב עם תיפופי הגשמים על גג הרכב ועם ניחוחות הממטר המרעננים. האווירה המרוממת ממלאת את כל חלל האוטו, כמו שערפילי העננים ממלאים את המרחב שמבחוץ. ברגעים הקסומים האלה הופכת הנקודה הילדותית שבו, לחלק הדומיננטי באישיותו. הרמיזה הילדותית שבדרך כלל מתכווצת בבושה ובהתנצלות בספסלים האחוריים של הנפש, נותנת לעצמה דרור ופורצת כמו לבה רותחת אל תוך מציאות קפואה.

ככל שההתרגשות גואה, מהירות הנסיעה צוברת תאוצה. חובב החורף המושבע בוחר את המסלול הארוך ביותר שיש לוויז להציע בדרך ליעד. מבחינתו הוא יתבצר ברכב כל עוד מזג האוויר הסוער ימשיך, או עד שהדלק יגמר – הראשון מבניהם.

הוא מרגיש כמו בבועה קסומה, חמימה ונעימה, במרכזה של סערה גדולה. בחוץ המחזות משעשעים למדי. אנשים עטופים בכמות דו ספרתית של שכבות לבוש, רצים אחרי מטריות סוררות. ילדים סחוטים עד לשד עצמותיהם נאבקים בילקוט כבד וחסר התחשבות, ומבוגרים חסרי ישע מציצים מתחנות האוטובוס, מנסים לפענח מבעד למשקפיים מטושטשים, מספר קו שמופיע על צג כתמתם.

כל הטוב הזה נגמר באבחת חריקה צורמנית. רק לחיצה אלימה במיוחד על הברקס מצליחה למנוע את המשך התדרדרות הרכב. תקלה חמורה בברקס. אסור להמשיך לנסוע. הוא עומד שם ומחכה לגרר. רק חולצה דקה לגופו. בליבו מוטלת גופת ילד אנרגטי ומלא שמחת חיי חורף, שמת בשיא פריחתו.

עכשיו כאשר הפך בעצמו למחזה משעשע, הוא רואה את הנשמות התואמות שלו בתוך הרכבים החמימים. נהגים מחויכים שועטים לעבר יעדם לקול צלילי מוזיקה קצבית ותיפופי ממטרים.

כמו כדי להבטיח שהוא ישים לב אליהם, מאיצים הנהגים בדיוק לפני שלולית אכזרית, שוטפים את גופו הקופא, ונבלעים אל תוך האופק המעורפל. הוא נותר שם סחוט, רועד מקור ואפוף מחשבות על אין ספור אנשים שגם הוא שטף והותיר אותם לקפוא לגורלם, במהלך נסיעות החורף האנרגטיות שלו.

מגדלים הם בנו, ארמונות של חול.

ניסיתי לדבר אתו,
עם הלב שלי.
להבין מה הסיפור
שהוא ככה.
רגיש. שביר. עדין.
כמעט מתפקע.
פועם לו
בקצב.
דופק בי.
עובד לו בכפלים.
מחיה גופות. שלי.
ושל עוד.
ניסיתי לשאול אותו,
תלב,
מה הוא רוצה מעצמו.
הוא רק הוא.
קטן.
אגרוף קפוץ
סוחב ת'רגשות שלי
בקושי.
דוחס כל הזמן עוד אנשים.
לוקח אותם
לתוכו.
ניסיתי לומר לו
את שאנשים משננים לי
'אל תקחי ללב'.
הם סתם משננים,
לא יודעים שזה הוא לוקח.
לא אני.
בלי רשות הוא מכניס את כולם.
לא שואל אותי.
ניסיתי להגיד לו שיפסיק לקחת.
שלפחות יבקש רשות קודם.
הוא לא הקשיב.
רק הגביר קצב.
פַּעם.
כַּאב כאֵב שלי.
ואחרים.
הרגיש אותי,
ואחרים.
חשבתי אולי הוא חולה.
לא מרגיש טוב,
מרגיש כולם.
פחדתי נורא
שיום אחד הוא יקרוס.
מכובד משא.
מכמות כאב.
מחדרים עמוסים.
מלאים.
ממלאים אותו.
עד אינסוף.
וכשהוא יקרוס.
פתאום יבואו כולם.
ידחפו ידיים.
בחזה.
ילחצו.
אחת
ושתיים
וחמש
ועשר.
יפעימו אותו.
אותי.
אז,
אחרי שכולם יגמרו למלאות אותו.
אז,
הם יבואו.
יזכרו שהוא רק לב.
שצריך לפעום.
להחיות גוף.
רק לב.
קטן.
מכיל בתוכו
רגשות באינסוף.
אז,
כשהם יבואו,
ישברו לי צלעות.
אולי אז,
אומר להם,
לאנשים.
שהלב שלי
הוא רק
הוא.
מלא כולו.
וגדוש.
אומר להם,
לאנשים.
שדי.
ולא כדאי
שיקרוס שוב.
אבקש מהם שיקשיבו לו,
ללב שלי.
אתן להם מפתח.
מאסטר.
גישה.
לכל חדרי הלב.
הם יעזרו לו קצת.
להתנקות.
להוריד עול.
של חיים.
ושנים.
ואולי.
רק אולי.
יוכל סוף סוף
לפעום
בנחת.
בלי להכאיב לי כל כך
בלילה.
בלי לגרום לי לרצות
לנעול אותו.
על מנעול.
שיהיה כבר לב כזה
או אפילו כזה
ולא כזה
רק שיהיה.
שיחיה.
שיפעם.
שיחזיק מעמד.
שיפסיק לקחת.
לעצמו.
שנפסיק אני והוא
לקחת ל.






מקווה שמובן.
שלא מבולגן מידי.
אשמח לביקורת.

בתחילה היא התייחסה אליו בחשדנות.

לאחר כמה ימים היחסים הפשירו.

הוא היה מודרני. אלגנטי ואופנתי ביותר.

הוא היה מאוד חכם. חוץ מעברית ואנגלית, הוא גם ידע ערבית וצרפתית!

לאט לאט הקשר התהדק.

הם היו מהלכים יד ביד. לפעמים ביום. לפעמים בלילה. תורמים זה לזה. הוא בשבילה והיא בשבילו.

לא אגזים אם אומר שכמעט ולא היה יום בו לא היו נפגשים. גם אם לזמן קצר.

כן.

זו הייתה אימא שלי.

היא אהבה אותו.

והאמת שגם אנחנו למדנו לאהוב. הוא עזר מכל הלב בלי להתלונן ובעצם נוכחותו הפך את האוירה בבית לקלילה יותר.

הוא לא היה שקט אבל גם לא רועש מידי. וכשדיבר בד''כ קבלו והתייחסו לדבריו ברצינות ובכובד ראש.

עכשיו אימא שוב פעם בלתה אתו. "מצב ניקיון רצפה" שמעתי אותו מכריז.

כן. זה היה ג'ימי. שואב שוטף שאימא קבלה מתנה.

אימא העבירה אותו בשקדנות על כל מרצפת והוא עשה את שלו והבריק אותה בהיתז מים ובליקוק מברשת.

"סוללה חלשה" הוא התריע פתאום. קוטע אותי מהרהורי.

תמר, קחי את ג'ימי לעמדת טעינה בבקשה. אימא הניחה את גימי, מדליקה את המזגן, לאחר שסיימה את שטיפת המטבח בסייעו של הלה.

אחח. נעלתי את המחשב. גוררת את ג'ימי קרטר, כך אני קוראת לו, לעמדת הטעינה. לפעמים אני קוראת לו ג'ימי צ'ו או סתם ג'ימי בוי. עוד לא סגורה על השם.

אני מסיעה אותו לחדר, מנסה להלביש את "מגב" המתכת האלגנטי על כן הטעינה.

ביני לבין עצמי הסכמתי שמאז שהגיע החיים נעשו קלים יותר ורגועים יותר. כבר לא מתרגשים מכל פיסת דבק, שעשויה להתהוות מטיפת מיץ תועה, כשניתן לנקות אותה בשתי דקות ובמינימום מאמץ.

"מתחיל בטעינה. נקו את מיכל המים המלוכלכים למניעת ריחות רעים."

אם הגעתם עד לפה, מקווה שלא התאכזבתם
כן כן. לאנשים באמצע שטיפת כלים עולים כלמיני רעיונות מוזרים לראש. (בייחוד אם ג'ימי בוי מרעיש להם ברקע: )

"אַתָּה הָרְאֵתָ חמישים יום ללא סמארטפון, פעם ראשונה" הכריז הבחור שאמון על מכירת הכיבודים
"... פעם שניה"
"שישים יום!!" צעק קול מוכר מהטור השמאלי
ר' פיני כמעט והשתיק אותו, הרי הוא ובנג'י סיכמו שאת 'אַתָּה הָרְאֵתָ' הוא יקנה, בנג'י היה מוכן בשביל כך להתנתק מהפלאפון חמישים יום למשך השנה הקרובה!, והנה, משום מקום, הגיע הקול
המבטים נפגשו, פניו של ר' פיני לא הותירו הרבה ברירות לבנג'י, הוא חש שהוא אינו יכול לאכזב את מי שכל כך תומך בו ביום יום
"שישים ואחד!" הוא שמע את המילים נעתקות מפיו,
דממה, לרגע
"שישים ואחד יום, פעם ראשונה"
ר' פיני ניסה לתפוס את מבטו של המתחרה הנמרץ ולנסות להסותו, אך...
"שישים וחמישה" שוב, אותו הקול מאותו המקום
זהו, עד כאן, התלמיד כבר לא הישיר מבט אל רבו, גם הלה לא הביט בו, שניהם בוהים בקרקע, מיואשים
רק ורק הם ידעו, עד כמה הקבלה תוכל להכריע את השנה הקרובה לכאן או לכאן, אולי את כל חייו
הוא כבר ראה את בנג'י עושה את הצעד המשמעותי הראשון שלו ועולה על דרך המלך, אך הנה, הכל מתנפץ מול עיניו
"שישים וחמישה יום, פעם שניה"
"... פעם שלישית, זכה לו!"
בנג'י היה שבור, כבר הכל היה מסודר לו, איזה פסוק יקבל כל אחד, באיזה פסוק יכבד את ר' פיני, אך כנראה שהוא יאלץ להסתפק בעליה לתורה, פשוטה, כמו כולם,
והפלאפון, כמו השנה שעברה עליו, בכיס, הרי הוא לא התחייב על כלום, זה צבט אותו, את ר' פיני יותר
...
מוצאי חג שמחת תורה
"יש לי משהו לתת לך" טפח ר' פיני על שכמו כשהוא נרגש
"אמנם התכנון שלך היה אחר, אך הרצון, הרצון הטהור, הוא אחד" היה נראה שבנג'י נרגש ממש, העיניים הלחות העידו על כך
ר' פיני שלף מכיסו מגן של פלאפון, על המגן היה כתוב בכתב שחור גדול כמה מילים מנוקדות, בנג'י לא הספיק לקרוא אותם
"מגן לפלאפון, אך מגן לך!, בכל פעם שתחזיק אותו, תיזכר, ברצון הטהור שלך!, למה הנפש שלך כמהה באמת!, מי אתה! ואיזו גבוהה נשמתך!"
עכשיו כבר יכל לראות בבירור את האותיות השחורות, כמו חרוטות כולם על המגן...
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"
מבוסס על סיפור אמיתי!

לוּ הָיָה קִפּוֹד צוֹעֵד וּבָא אֵלַי
וְשֶׁלֶט עַל גַּבּוֹ
"נָעִים מְאֹד. הָיֹה הָיִיתִי אַרְנָב"
הָיָה גִּחוּכִי גּוֹבֵר עָלַי
וְיָדַי מֵאֵלֵיהֶן מוּנָפוֹת בְּבִטּוּל

הָיִיתִי מַאֲמִינָה לוֹ
מַמָּשׁ כְּמוֹ
שֶׁהֶאֱמַנְתֶּם לִי

בס"ד
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.

אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.

הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...

בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים

פרק א

"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".

"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".

סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.

"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.

הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.

אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.

"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.

"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".

עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".

אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".

"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".

"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".

"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.

אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.

טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.

"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.





פרק ב

טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.

אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.

פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.

"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.

"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".

צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.

"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".

אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".

"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.

אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.

אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.

"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.

"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.



רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.

"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",

אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.

"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".

"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.

"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".

"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".

"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".

"בבוקר" התעקשה אפרת.

"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"





פרק ג

"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.

"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.

'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.

'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.

'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.

'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.

אחת, שתיים, שלוש.

הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.

בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.

צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.

הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.

"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".

צבי פקח את עיניו לאט.

הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.

לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.

הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.

העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.

צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.

"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.

"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.

"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".

"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".

"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".

"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".

"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.

הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".

"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".

"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".

"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".

שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".





פרק ד

שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.

צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.

"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.

שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.

"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".

"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".

"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".

"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".

"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".

שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".

צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.

המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.

שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.

צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.

"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.

"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.

"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".

צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.

"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".

כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.

"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".

"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".

שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".

"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.

"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".

הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.

דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.

"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".

"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".

"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.

"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".

"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.





פרק ה

"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".

"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.

"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.

"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".

עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".

"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".

"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.

"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".



"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.

"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".

שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.

"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".

שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".

"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".

"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".

"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".

צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.

בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.

צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.

במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.

הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.

החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.

על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.

פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.

"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.

אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.

בין אסון לשיגעון.

חושב לעצמי.

איך יכול להיות שכבר עברה שנה.

שנה מאותה אזעקה בשש בבוקר, זאת שהחריבה את עולמם של עשרות משפחות.

שנה מאותה כניסה של המרצחים יימח שמם אל תוך מחוזותינו, הורגים וטובחים ללא רחם.

שנה, מעוברת גם.


ובתוך כל התימהון, האכזבה.

קולט שדווקא עכשיו צריך לשמוח.

בשמחת. התורה.

פשוט לשמוח.

לא לחשוב על 'למה' 'מה' ו'איך', לא להסתחרר מהיצרים שבנו.

לשמוח, כי ככה זה, כי הצלחנו לשרוד בחיים את השנה הזאת ולסיים פעם נוספת את התורה.

צריך גם לזכור שיש אנשים שלא יכולים לשמוח, כאלו שעצם אזכור המילים 'שמחת תורה' גורמות להם לרטוט בבכי חסר מעצורים.


וזה קשה, הלשמוח הזה.

בטח כשאני לא יודע איך אפשר.

אולי צריך לקחת את המקום הזה של הקושי, ומתוכו לעלות ולפרוח?

אולי צריך להתעלם מההרהורים הקשים ולתת לעצמך לרקוד?

אולי צריך רק להיראות שמח, מבחוץ?

לעולם לא אדע, כנראה.

לעולם.


ובינתיים אנסה לשמוח.

וגם אם לא אצליח, אדע שלפחות ניסיתי.

ואולי בסוף בשמיים יחשיבו דווקא את החוסר הזה שבי, כשלמות.


אני מבולבל, לא יודע מה לעשות.

צריך שמשיח יגיע.

כי עד עכשיו זה פשוט סיפור ארוך בהמשכים שעדיין לא הסתיים.

אבל אולי אני, הקטן, יצליח לגרום לו להיגמר?

אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא מִילִּים
לֹא מַצְלִיחָה כִּי
חָטָאתִי לַמַּטָּרָה
וְהַמִּילִּים שֶׁלִּי מְשַׁקְּרוֹת אָדָם אַחֵר

מְנַסּוֹת לְהִיתָּלוֹת בְּסִיפּוּר שֶׁל זָרִים
לְדַמְיֵין אֶת הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ
לְתַרְגֵּם לְאוֹתִיּוֹת וּפְסוּקִים
וּלְשַׁחְרֵר
לְיוֹם יוֹמַיִים לְדַמְיֵין שֶׁפָּרַקְתִּי אֶת עַצְמִי
וְיִהְיוּ לִי חַיִּים אֲחֵרִים

לֹא מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא מִילִּים
לִתְלוֹת בַּחֶדֶר וּלְהוֹדוֹת שֶׁהֵן שֶׁלִּי
שֶׁהַטֻּומְאָה הַזֹּאת שַׁיֶּיכֶת אֵלַי
שֶׁהַלֵּב הַזֶּה פָּעַם
פַּעַם אִיתִּי

אֲנִי הוֹלֶכֶת לַבַּיִת שֶׁלְּךָ
מִתְיַישֶּׁבֶת עַל פְּלַסְטִיק לָבָן
סְבִיבִי כֻּולָּם צוֹרְחִים אֶת חַיֵּיהֶם
וַאֲנִי שְׁלֵוָוה כְּאִילּוּ
לֹא חָסֵר בִּי דָּבָר

בּוֹהָה בָּאֲבָנִים הַחֲלָקוֹת
וְכָל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לְהַעֲנִיק לַתְּפִילָּה
זֶה מַבָּט רֵיק בַּקִּיר הָאַחֲרוֹן שֶׁלְּךָ
וְרַק
כְּשֶׁיָּלְדָה בַּת עָשָׂר מִתְיַיפַּחַת לְיָדִי
הַנֶּפֶשׁ מַתִּירָה לִי לְהוֹרִיד דִּמְעָה

חָיָה בְּנִיתּוּק מֻוחְלָט
לְכָל דָּבָר שֶׁדּוֹקֵר בִּי
לְכָל דָּבָר שֶׁעוֹלֶה בִּי
וְהַדִּיבּוּר בֵּינֵינוּ הוּא מִדֵּיי פַּעַם עַל
דָּא וְעַל הָא

אֲנִי רוֹצָה
אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצָה
אֲבָל אִיפּוּק וַאֲדִישׁוּת עוֹשִׂים לִי שֶׁקֶט
זְמַנִּי
שֶׁקֶט יוֹם יוֹמִי
וְאִם אֶתֵּן לַקּוֹלוֹת לַעֲלוֹת בִּי
אֲאַבֵּד אֶת עַצְמִי
וְלֹא אוּכַל לְהוֹצִיא מִילִּים
גַּם אִם שֶׁל אֲחֵרִים

לְכוּ
שְׁבוּ עַל רֶקַע הַיָּם
תִּשְׁכְּחוּ מִכָּל מָה שֶׁאֲנִי
מַכְאִיבָה לָכֶם
לְכוּ לְטַיֵּיל. לִשְׁכּוֹחַ שֶׁאֵי פַּעַם
שָׂרַטְתִּי אֶת לִיבְּכֶם
שְׁבוּ. תִּהְיוּ לְעַצְמְכֶם וְאַל
תִּזָּכְרוּ בִּי.

אַל תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אוֹתִי.
אוֹתִי עִם קַרְנַיִים סְבוּכוֹת עַד
אֵין קֵץ.
תִּמְחֲקוּ לְעֵת עַתָּה
אֶת מֻרְכָּבוּיוֹת הַחַיִּים שֶׁלִּי וְאֶת
הַדֶּרֶךְ הַתְּלוּלָה שֶׁלָּכֶם.

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ יֵרָאֶה הַסֵּירוּב
אַתֶּם לֹא תַּעַזְבוּ
וְלֹא תֵּלְכוּ מִמֶּנִּי אַף פַּעַם.

רַק תָּבוֹאוּ עוֹד יוֹתֵר קָרוֹב
תִּלְחֲשׁוּ לִי בָּאוֹזֶן מִילּוֹת נֶחָמָה
תַּאֲמִינוּ חָזָק חָזָק
וְתִצְעֲקוּ בְּקוֹל רָם וְגָבוֹהַּ
אַתְּ לֹא אַשְׁמָה.

אֲבָל תֵּלְכוּ
תֵּלְכוּ הֲכִי הֲכִי רָחוֹק
עַד שֶׁצִּלִּי גַּם לֹא יִהְיֶה מְעֻמְעָם
אֲנִי אַאֲמִין בִּקְצֵה דַּעְתִּי לַשַּׁלְוָוה שֶׁהִבְטַחְתֶּם.
אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה עוֹד לְהַרְגִּישׁ קוֹץ דּוֹקְרָנִי
בֵּין שׁוֹשַׁנִּים.

כִּי אִי אֶפְשָׁר לִצְעוֹק
אַהֲבָה. חֶמְלָה וּמָה שֶׁבֵּינֵהֶם
כְּשֶׁבָּרְחוֹב לֹא נוֹתְרוּ מַאֲמִינִים
אִי אֶפְשָׁר.
גַּם לֹא לְהַרְגִּישׁ קִרְבָה
לִקְשׁוֹר זֶה בָּזֶה לְבָבוֹת
אֲפִילּוּ שֶׁאַתֶּם הוֹרִים.

דַּוְקָא לַסִּפּוּרִים הַכְּבֵדִים שֶׁלִּי
יֵשׁ נֶפַח גָּדוֹל שֶׁל שָׁמַיִם וְרוּחָנִיּוּת
יֵשׁ שָׁם תְּפִלּוֹת וְשִׂמְחָה וּדְמָעוֹת
כְּאִלּוּ כֹּחַ עֶלְיוֹן מְנַוֵּט אוֹתִי אֶל כּוּר הַזָּהָב

וּכְמוֹ עֶבֶד נִרְצָע אֲנִי הוֹלֶכֶת אַחֲרָיו
נִשְׁבֵּית בְּקֶסֶם הַ"סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא"
שִׁכּוֹרָה מִתְּחוּשַׁת קְדֻשָּׁה וְעֶלְיוֹנוּת
בְּטוּחָה בַּטּוֹב

לְמַפְרֵעַ
הַהַשְׁגָּחוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁעָבְרוּ בִּי
הָיוּ יָד גְּדוֹלָה וְכוֹאֶבֶת שֶׁל גֶּשֶׁם
וּמָטָר
וְנַחַל אַכְזָב
וּבָרָד מִתְאַדֶּה לִפְנֵי שֶׁמַּסְפִּיק לְהַשְׁקוֹת אֶת הָאֲדָמָה

הַהַשְׁגָּחוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁנָּהַגְתִּי לְכַנּוֹת כָּךְ
הָיוּ חֵלֶק גָּדוֹל מִשֶּׁבַע הַנְּפִילוֹת שֶׁלִּי
לֹא מֵהַקִּימָה הָאַחַת שֶׁאַחֲרֵיהֶן
לֹא מֵעוֹלָם הַנֶּצַח

הָיוּ חֵלֶק גָּדוֹל בִּבְעִיטוֹת שֶׁשָּׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ
בְּהַפְנָיַת הָעֹרֶף לְעוֹלָם אַחֵר
בַּזָּרוּת שֶׁהִכְרַחְתִּי אוֹתְךָ לָחוּשׁ בָּהּ

רַק עַכְשָׁו
מִמֶּרְחָק עָצוּם
מֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל חַיִּים
אֲנִי מְבִינָה שֶׁאֵלּוּ הָיוּ
הַשְׁגָּחוֹת פְּרָטִיּוֹת

אבדה סבלנות החשובה לבעליה
והרי פרטים חיוניים אודותיה:

היא לא אוהבת ילדים
כי נוהגת להיעלם מיד כשהם מגיעים
אם משהו נשפך או מתלכלך בשחור
היא מתפוגגת במהירות האור
כשנכנסים למטבח עם מוטיבציה והבטחות
היא ניצבת שם ומטפחת חלומות
אבל ברגע שמשהו משתבש בכללים
היא נכנסת לכיור ומתחבאת בין הכלים
היא גם לא יוצאת כשאני שרה לה שירים
ומספרת בקולי קולות שהצטרפו פה צופים פעילים
היא שומעת שאני מחפשת אותה
היא יודעת שאני זקוקה לה
ובכל זאת היא מבריזה ברגעי השיא
חייבים חלופה. חייבים להמציא!!

אז מי שמוצאאאא
בבקשה
מהר
ולא אכפת לי לקנות אותה גם בדגם אחר.

זה היה במהלך שיעור דיון עם המורה קורלנסקי הנערצת.
כרגיל, היא ישבה על כיסאה בראש המעגל, כמו צוקציק שמבצבץ מתוך העיגול של כפתור הדלקה-כיבוי סטנדרטי.
סהכ שיעור נחמד. ציינתי לעצמי. בעודי מפנה את תשומת ליבי חזרה למורה שרכנה קדימה על כיסאה כממתיקת סוד: "--- למשל בחור שבא לפגישה עם חגורה חומה נחשב מודרני".
האממ, על זה באמת לא חשבתי.
המורה המשיכה להסביר כיצד נוכל לאפיין את מידת המודרניות של הבחור לפי הכובע/החולצה/ צבע הגרביים ועוד פרמטרים שונים ומשונים.
בשלב הזה, לאחר שקלטתי את רישומי הדברים, אני מתחילה לסקור את הסביבה.
חלונות הכיתה בה התיישבנו פנו לעורף, היישר לתוך שדרת עצים מלבלבים שנעו עם הרוח הקלה. אור הפלורסנטים הלבן נתן לשמש את כל הבמה, מה שהוסיף לאווירה הפסטורלית הרגועה.
הרבה פעמיים אני אוהבת כביכול לצאת מהסיטואציה ולהשקיף כצופה מהצד. בדכ הממצאים משעשעים ביותר!
תוכי בר ירוק ,מצא לו מקום על אחד מענפי העץ השמאלי והחל בניקור 'הפרחים' האדומים המנקדים את העץ. ממטיר אגב כך בזדוניות טפטופים אדומים על עובר אורח אומלל.
ניתקתי מבט מהעץ המנשיר ועברתי לבנות. חברותי לכיתה. מאפיינת קבוצות לפי פרמטרים:
קבוצת המסנוגדים (מתנגדים) חלקן יושבות קפוצות מידי מנסות לשדר שהכל שטויות ומה פתאום.. וחלק יושבות-מרוחות על כל הכיסא, בחצי שכיבה ובכך משדרות אותו דבר בדיוק .
יש את המתלהבות, גופן רכון קדימה בעניין, שלא להחמיץ אף הברה. כל פעם שמדובר על בחור, הן מסמיקות קלות ומחייכות לעצמן בנרגשות; הן הרי הולכות להתחתן עם אחד כזה דא! אז צריך לדעת עליו הכללל.
נקודת זיהוי נוספת של המתלהבות, הן חושבות שהמורה מדברת רק אליהן.
הקבוצה השלישית - הנורמליות. אלו שיושבות בנינוחות האוזן מקשיבה והראש פתוח לקבל. כי הרי, בניגוד למה שהמתלהבות בטוחות, גם הן בעז''ה יקימו בית מתישהו..
אני מסתכלת על המעגל הבנות, ובקלות משייכת כל אחת לקבוצה. יש אנשים שיקטלגו אותי כמקטלגת. אבל זה בדיוק מה שהם עושים. לא?
רוב הבנות ואני ביניהן שייכות לקבוצה השלישית, כאשר המתנגדות באחוז נמוך - שתיים שלוש. תלוי בנושא המדובר.
לקבוצה האחרונה והלא חביבה, קרי המתלהבות - בחרה להשתייך רק אחת. יעל.
אני שמחה שאין שם עוד.
לא סובלת אותן.


אשמח כמובן לביקורת
(גם מי שפחות בקטע של ביקורת - אשמח לקבל חוות דעת. האם היה מעניין? מצחיק? )
תודה

לתשומת לבכם, הביקורת גדושת ספויילרים, לאלו המעוניינים לקבל את המסר הסופי בלי להסתכן בספויילרים: הספר מעולה, חובבי מתח יהנו ממנו בהחלט, למרות ההערות הבלתי נמנעות...


היססתי רבות לפני שקניתי את הספר. בפעמים הקודמות בהן נתתי אמון יתר על המידה, התאכזבתי קשות בסופו של דבר. אבל מול ההיצע הדל יחסית של ספרי המתח לעונה הבנתי שאני לא יכול להיות אנין טעם יתר על המידה, ואחרי שהצטרפה לכך המלצתו של המוכר האדיב - הספר הגיע איתי לבית.

מה אומר לכם? לא התחרטתי כלל על הקניה, להיפך, אני מוכן להמליץ בחום על הספר לכל מאן דבעי. אם אתה אוהב ספרי מתח - אין ספק שתהנה מהספר, אך עם זאת, שים לב לנקודות הבאות:

• הכתיבה.

כתיבה מצוינת, הסופר מחזיק בידיו ובמקלדתו פוטנציאל גדול, מעניין יהיה להיכן יתקדם.

מה שכן, למרות שניתן לזהות את האחידות לאורך כל הספר, עדיין, לפעמים ישנם קטעים שנמרחים יתר על המידה (קטע האימונים, למשל. למעלה מ-50 עמודים!!! אז נכון שזה מרתק ומוסיף הרבה ידע מעניין על קרבות הגלדיאטורים בתקופה וכל זה, אבל בכל זאת...), ולפעמים יש קטעים שנכתבו כאילו מדובר בסופר מהדור הקודם, אני מתכוון למשפטים כאלו (כמובן שאני מקצין): הם התחילו לרדת בצוק ואז כמעט נפלו וברגע האחרון הם הצליחו לתפוס בעץ ואז הם טיפסו בחזרה ואז הם מצאו את המגילה ואז הם הלכו... הסופר אם אתה נמצא כאן קח לתשומת ליבך! (שמתם לב לפסיקים החסרים? אני שמתי לב! לתשומת לב המגיה.)

• העלילה.

עלילה מצוינת, תפורה בגאונות. יש קטע כזה בספרי מתח שכמעט תמיד תוכל למצוא איזו נקודה שהסופר/העורך לא שמו לב אליה, בספר הזה זה לא קרה. מבחינת העלילה, תפורה בשלימות. יש אמנם כמה קטעים שקצת גובלים בפנטזיה (הסיפור של סוורוס בסוף. עסקים הוא לא ניהל כמו שהוא ניהל את המשימה הזאת, זה בטוח...) אבל בסך הכל העלילה בנויה היטב. שאפו גדול.

• הדמויות

לגבי הדמויות בסיפור. חבל שלא קראנו לספר: "סופרמנים בזמן חז"ל"... באמת, הסופרמניות הזאת מיותרת לגמרי, והעלילה יכלה להתנהל היטב גם בלי זה.

סופר יקר, קצת לא מציאותי שארבעה בחורים, מוכשרים ככל שיהיו, יוכלו להתמודד מול ליגיון רומאי של החיילים המובחרים ביותר, או שבחור שרק שבוע שעבר אחז בחרב בפעם הראשונה יוכל לנצח לוחם ותיק ומנוסה, (אני מתכוון גם ליהודה שניצח את גלבה בתוך שבוע וגם לניצחון של אדוניה על מקסימוס, נו, באמת... את העיוור הרוצח הוא לא יכול היה להכריע באותה מידה???) אלא אם כן מדובר בסיפור פנטזיה או סיפורי ניסים, אלא שהספר הוא במוצהראינו ספר כזה.

ולגבי דמויות של שתי בוגדים בסיפור, סקיפיו והעיוור. משהו שם לא ברור, כיצד נכנס סקיפיו אל המחנה, כיצד הוא התיידד מהר כל כך עם המפקד גאיוס, זה קורה מהר מדי... כנ"ל לגבי העיוור, כשאנטיפטר מופיע בעלילה עוד אפשר לחשוב שהוא תמים, אבל העיוור? מהרגע הראשון שבו הכרנו אותו ברור כשמש שמשהו כאן מזויף. מה שכן, העיוור הכניס אותי למתח דווקא בגלל שידעתי שהוא בוגד, כוונתי, באיזו נקודה הוא ייכנס לעלילה ויבצע את המשימה שלשמה הוא נכנס אל הסיפור. יכול להיות שזו גם הייתה כוונתו של הסופר, אם הוא כאן, הוא מוזמן לאשר או להכחיש.

ואל הבוגד הראשי: סוורוס.

מכירים את זה שאתם קוראים ספר מתח ובשלב מסוים אתם מרגישים שאתם ממש חייבים להציץ לסוף או לחילופין לשמוע ספויילר מחבר שכבר קרא ונקיפות המצפון אוכלות אתכם אחר כך? אז בפעם הזאת, ברגע שבו הגעתי למסקנה שסוורוס בוגד, הצצתי בלי שום נקיפות מצפון לסוף. ברור היה לי מה אראה שם, וצדקתי. אבל בסך הכל הוא חד משמעית הבוגד הכי מתוחכם שהסופר יכול היה להמציא.

אגב, גם אחרי שלבושתי הצצתי לסוף וגיליתי שהוא הבוגד, לא הבנתי מדוע גאיוס מופתע מכך שסוורוס משתף פעולה עם ארבעת הבחורים, בוא נגיד שזה קצת בלבל אותי וודאי שזה לא הותיר מקום לספק אצל מי שבניגוד אליי לא הציץ לסוף. הקטע שסוורוס פעל על דעת עצמו ולא שיתף פעולה עם הקיסר וגאיוס היה מתוחכם והראה על בשלות גבוהה של הסופר. שוב, שאפו.


וכמו שאני אוהב, כמה הערות ממוקדות:

• הדבר שהפריע לי אולי יותר מכל: ראש הישיבה ברומא. הוא תלמיד חכם, נכון? לא מתחזה... כיצד הוא נפל בפח שטמן לו סוורוס??? מדוע רק ראש הישיבה שבכפר הבין מיד שסוורוס בוגד? הקטע הזה מאוד הפריע לי, ואני מאמין שלא רק לי. אני חושב שכדאי היה לסופר לחפש דרך אחרת כדי לפתור את העניין. (למשל, אולי הפרנס של רומא ארגן את המשימה הזו, אמנם היינו מפסידים את הקטע בסוף עם הקמעות, אבל בכל זאת...)
• הקשת של גאיוס, זה שחיכה להם מחוץ למערה בבבל העתיקה, למה הוא לא הרג אותם כשהם היו חשופים? ההוראה מגאיוס הייתה ברורה מאוד!!!
• הקטע עם הברברים שתקפו את יהודה אחרי שהוא יצא מהמבצר בערי האלפים, מיותר לגמרי. לא הבנתי מה הוא בא להוסיף לעלילה חוץ מעוד עמוד, אולי אני טועה, תקנו אותי אם כן.
• "כבוד המת דוחה פיקוח נפש". המשפט הזה מופיע בשתי סצנות, בפעם הראשונה הוא נאמר כשהם מוצאים את חזקיהו מת באוהל, יוסף אומר את זה כשיהודה מבקש לקבור את חזקיהו. כמה עמודים לאחר מכן זה נאמר כשהעיוור מאיים עליהם שאם לא יניחו לקשתות הוא יהרוג את חזקיהו, שם יהודה אומר אותו ליוסף כדי שלא יניח את הקשת. קצת אכזרי, לטעמי.
• מדי הרבה גופות. אפשר היה להוריד את הכמות לחצי (המבצר באלפים, מכירים את הבדיחה על ר' עקיבא ועשרים וארבע אלף תלמידיו? אני מתכוון לזה) והעלילה הייתה דרמטית ומרתקת לא פחות. לתשומת לב.
• במקום אחד היה צריך להיות כתוב "כל כך" והיה כתוב רק כל, (או רק כך? לא זוכר...) לא יפה.
• וסתם לשם הסקרנות: שמו של העורך הספרותי לא הופיע בקרדיטים, האם זה בגלל שאכן לא היה אחד כזה? זו יכולה להיות תשובה מצוינת לכמה מההערות שהופיעו כאן.

ואי אפשר בלי כמה מחמאות, מכל הלב, באמת באמת:

קודם כל, עצם העובדה שבחרתי לקנות את הספר נובעת מהערכה עמוקה שלי לסופר. ספר שלי נפסל על ידי הוצאה לאור בגלל שהוא נכתב על תקופה היסטורית, (הייתה לו בעיה נוספת, שזו הייתה תקופה היסטורית נדושה, אבל לא נדון בזה כעת...) צל"ש קודם כל לך ולהוצאה לאור על האומץ להוציא את הספר. כל הכבוד.

דבר שני: כפי שצויין לעיל, לאורך כל הספר מצאתי מילה חסרה אחת בלבד (חוץ מהפסיקים דלעיל), יכול להיות שהייתה עוד אחת שפספסתי אבל כתיבה והגהה מצוינת.

התחקיר: מדהים ומדויק. נעתקו לי המילים. ניכרת ההשקעה.

המשפט שאומר יהודה בסוף "גחלת של עבודת כוכבים... וכו'", בא בדיוק במקום ונהניתי מאוד. ניתן לומר שכבר מתי שראש הישיבה בכפר אמר לו את זה הבנו שיקרה עם המשפט הזה משהו בסוף, אבל לכזה פאנץ' מדויק לא ציפיתי.

האומץ האדיר ברצח של חזקיהו ואדוניה. כשקראתי שחזקיהו נהרג הייתי בטוח שאולי נרדמתי תוך כדי קריאה (מה שכמובן לא קרה... הספר היה מרתק מדי), אבל כשהבנתי שזה אמיתי, לא יכולתי שלא להעריך... כנ"ל בענין אדוניה. (מה שכן, סליחה על הביקורת, להיכן נעלמו יכולות העל שלהם? לנצח את מקסימוס הוא יכל ואת העיוור לא? חזקיהו על ידי הטלת חנית אחת הניס פלוגה שלמה של רומאים ומול עשרה ברברים הוא נשבר? אתמהה???)

'חדשות המקווה' אליהם נחשף אדוניה בבית המרחץ. אז נכון שמשום מה גם כל האנשים שהסתובבו בבית המרחץ באותם ימים היו שלוחיו של סוורוס, אבל בכל זאת, נהניתי מההשראה.

ואי אפשר בלי להוסיף מילה על פן המיסטיקה שבסיפור, אני מתכוון כמובן אל השקע שהיה בראשו של דוד בן חלפתא. הוסיף רבות.

לסיכום: נהניתי מאוד. ספר מדהים. מומלץ מאוד לקריאה ומעניין יהיה להיכן יתקדם הסופר מכאן ואילך.



אה, עוד משהו קטן. משפט שמופיע כמה פעמים בספר: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים".

הספר מדבר על תקופת התנאים, עוד לפני הולדתו של רבי הקדוש או אולי קצת אחרי, כיצד הגיע לכאן המשפט הזה, שנאמר על ידי ר' אלעזר האמורא (עי' קידושין לט), תלמידו של רבי???...


חשוב להדגיש: הביקורת אושרה לפרסום על ידי מחבר הספר...

אוטוסטרדה מהירה היכנשהו בין ויסקונסין לאילינוי. שעת כמעט-לפנות- בוקר, מדי פעם כמה רכבים שחולפים על פניי במהירות של למעלה משבעים מייל, לא שמים לב לבחורה צעירה, עם אפוד מגן זוהר, הלא היא אני. הג'ט לג עשה לי משהו ובהחלטה של רגע החלטתי לצאת לדרך הארוכה מבית דודי אל משפחתי המחכה לי באילינוי בשעת לילה מאוחרת זו במקום לעשות זאת בבוקר, כפי שתכננתי מראש. ועכשיו, כמה נחמד, אני עומדת מאחורי הטויוטה האפורה של ההשכרה ששבקה חיים בלי להודיע מראש, על השוליים הדקים מדי, ומנסה נואשות לגרום לטלפון שלי לקלוט אנטנה כלשהי על אף שאין כאן אפילו לא טיפה של קליטה לרפואה. יש ריח דק של עשן באוויר וקור עז, וחוץ מללחוש תהילים בשפתיים שמתחילות לקבל גוון כחלחל- אין לי מה לעשות. אין לי כל רצון לנסות לעצור אחד מהרכבים שחולפים פה במהירות מסחררת. אין לדעת מי יעצור לי, והשעה, העיתוי והמקום עלולים לזמן לי יצורים שונים ומשונים שלא הייתי שמחה לפגוש.

שעה ארוכה חולפת, ואני נכנסת לרכב כדי לא לקפוא מקור, במובן הכי פשוט ומציאותי של הביטוי.

הייאוש מתחיל לפשות בי כשסוללת הטלפון מאותתת על קיצה הקרב ואני מתחננת לה' נואשות שישלח לי ישועה בקרוב.

המשפחה שלי לא אמורה לדאוג לי עד שעות הבוקר המאוחרות, וגם אז לא יהיה להם איך להשיג אותי. בקיצור- אני תקועה. אבל לגמרי.

הבוקר מתחיל להפציע במזרח, ואני מתפללת בנץ- משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. וגם התפילה הזאת היא לא סתם. היא יוצאת מהמקום הכי כנה ואמיתי בלב שלי, ודמעות מלוחות מתוות נחילים על לחיי, נספגות בדפי הסידור המבריקים.

אני מתפללת שיהיה טוב. שאני יצא מכאן מהר, בכל דרך שתימצא לנכון לפני כיסא כבודו. שאף יצור לא סימפטי יתקרב אליי משום כיוון. שאני יגיע מה שיותר מהר לבית המושכר שלנו בקהילה היהודית בשיקגו.

ועל הדרך אני מוסיפה בקשה רותחת שהפגישות של חיים אחי ילכו טוב, ושהשיניים של האחיינית הכי מתוקה בעולם יצאו בלי לעשות בעיות. ושלי עצמי יהיה שידוך טוב בעיתו ובזמנו. הכי טוב שיכול להיות. וש....

חריקת צמיגים חדה ושתי צפירות גבוהות וחדות מקפיצות אותי כהוגן, שכן הייתי שקועה בתפילה.

"הי, ילדה, צריכה עזרה?", הקול הזה, הבריטון המחוספס מעט, יכול להיות שייך לכל אחד בעולם. ואני מפחדת. ממהרת לפסוע ל'עושה שלום' ולהסתובב, לגלות את עצמי עומדת מול שני כבאים. לא פחות ולא יותר. הם מציצים מחלונות הכבאית, נראים כמו מי שחזרו ממשימה רצינית.

"הכל בסדר איתך?" חוזר אחד מהם שוב, ואני ממהרת להנהן בראשי לאות לא.

"אני...נתקעתי פה. הרכב שלי תקול ואין לי איך ליצור קשר", אני מרימה את ידי שאוחזת בטלפון. הסוללה כבר נגמרה לבינתיים.

"אז עלי. יש לנו מקום פנוי עד רוקפורד", הם מזמינים אותי לעלות.

אני עולה על אף שאני יודעת שזה יכול להיות מסוכן ומי אמר שהם אמינים ועוד אלף קולות אחרים שצורחים בהיסטריה. אבל אין לי ברירה. ואני נרגעת קצת כשאני מגלה במושב האחורי כבאית צעירה ועייפה שמספרת לי שהיה שריפה ענקית ביער ליד מדיסון והזניקו אותם מרוקפורד לפני שבע שעות. רק עכשיו הם חוזרים משם.

אני משאילה ממנה טלפון ומעדכנת את ההורים שלי במה שקרה, בהשגחה הפרטית.

ארבע שעות אחרי זה אני כבר בבית, משקיפה על ימת מישיגן וחוף לייטהאוס מחלון הסלון שבבית בצפון שיקגו, וחושבת לעצמי שהיה שווה להיתקע בכביש 90 האינסופי רק בשביל תפילת השחרית המדהימה שהייתה לי. ומכל החוויה הלא בדיוק נעימה הזאת- נראה לי שהתפילה הרותחת שיצאה מעומק הלב היא החוויה העיקרית שתיחרט בזיכרוני מהלילה הארוך שעבר עליי.

הוא מחשיב את עצמו כמיושב בסך הכול, למרות שיש לו פה ושם יציאות די משוגעות. למשל כשהקליט את עצמו מתראיין לרובוט הAI לו הכתיב טקסט מראש. בדיחה לא רעה זאת הייתה. ייצא את ההקלטה וחברים שלו צחקו עליו שבוע.
נחמד להיות סתום לפעמים, אבל רק לפעמים.
החיים זה עסק רציני אחרי הכול, והוא לא רוצה להיות נתון כל שנות נערותו בסערות באות והולכות. לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לבנות אישיות ולפתח עמוד שדרה.
"זימנו את ההורים שלי," פרץ לחדר שחרחר גבוה.
אלי בהה בו, מנסה להתרכז במה שאמר החבר הכי טוב שלו כשנכנס. "אה?" המהם מתחת לשפמו המתפתח. "מה אמרת? לא הקשבתי."
השחרחר היה עסוק בלתלוש את הגרביים שלו. "שזימנו את ההורים שלי," חזר על עצמו בפיזור נפש.
"איך הספקת?" נמרח אלי על המזרון הכחול, מתייאש מלמתוח את הסדין לקצווה הרביעית. די. שתישאר ככה, קצווה פסיכית. "התחלת ישיבה גדולה לפני שבוע."
השחרחר נראה כאילו כדאי להרחיק ממנו חפצים שבירים. "אתה שואל אותי? דעות קדומות של איש אחד מספיקות, חבר."
"מה עשית?"
השחרחר נחר בבוז.
"את מי עצבנת?"
גרב מעלה ניחוחות שוגרה אל האף שלו.
היירוט נכשל, היא נחתה.
"תלך באמת, אם אתה מתנהג ככה," זעם אלי. "למה קראו להורים שלך?"
"אלי, אם אתה היית עושה אותו דבר היו לכול היותר קוראים לך ואומרים לך 'אנחנו סומכים על שיקול דעתך, אם עשית את זה כנראה שהיית חייב ולכן אתה יכול גם להמשיך עם זה.' "
"עם מה אני יכול להמשיך?"
השחרחר, שאול שמו, ליכסן אליו מבט חסר פירוש, והחזיר את עיניו במהירות עמוק אל תוך הארון.
"אני שונא שחושבים שאני תמים," הדהד הקול. "פשוט שונא."
"אף אחד לא חושב דבר כזה," הרגיע אותו אלי, קצה של חיוך באישוניו.
"הרמ"ים כן!" צווח שאול. "כל הצוות כאן כן! הם בטוחים בזה! לכן כל כך מדהים אותם מה אני יודע שלא קשור לארבע אמות של הלכה!"
אלי שתק.
הוא המשיך לשתוק גם כשראה את שאול מחליף לפיג'מת ספיידרמן שאסור שיראו ומתחפר בפוך עד ללחיים.
"הם מצומצמים מאוד, שאול." עלה קולו בהרהור. חברו הציץ אליו מעמדתו המאוזנת, מאזין בדומייה. "אבל זה הסוד שלהם."
מצחו של שאול נעלם תחת שמיכת נוצות אווז.
אלי מצא את עצמו נאנח.
הוא לא רצה לאכזב, הוא אוהב את שאול כמו שאוהבים אח. אבל זה באמת מה שהוא חושב.

כל אחד יש מסר (או יותר מאחד) שהוא מעונין 'לצעוק' לעולם. לפעמים זה משהו קטן ממש, אבל חשוב לו.
ה'צעקה' יכולה להוות בסיס לסיפור/חלק ממנו
בואו ונעשה כאן אשכול של 'צעקות' לשימוש חופשי.
לי, לדוגמא, חשוב 'לצעוק' לעולם: שימו לב לנשים שעומדות באוטובוס, קשה להם לפעמים יותר מלנערות.
לחברה שלי יש 'צעקה': אל תעמדו ש"ע בדלת של הכתה. אם אתם מתפללים, העולם לא מת.
אחותי אומרת: אל תראו שאתם אוהבים את התורה. פשוט תאהבו אותה.

מחכה לראות את שלכם.

לאט, לאט.
בלי להילחץ.
בלי למהר.
בלי לרצות הכול עכשיו,
בלי לפחד במקום להישאר.
כי זה לא יקרה,
אם לאט לאט,
תנשום נשימה ארוכה,
תיכנס למים ותצא.
לאט, לאט,
לאט לאט,
כדי לצוף
וכך להישאר
הרבה מעל המים
לאט, לאט
לאט לאט,
כדי שבסופו של דבר
בגדה השנייה תהיה מהר.

וגם אם לא,
וגם אם זה ייקח זמן,
אתה נושם ואתה חי
והכול עוד יתבהר.
ועד אז הכי חשוב,
שתנשום לאט,
תנשוף ברוגע ותזכור,
שהשם יישא אותך,
בכנפיו הרחומות.
תן מקום לרחמים,
כפול מהפנאי לדאגה,
ושוב תנשום, בפעם התשעים,
ותדע שיש עוד תשעה.
עד לפעם ההיא,
בה תשיג את הגדה,
בה תעמוד על ראש ההר
אבל לא אז תהיה מאושר.

כי היית מאושר
לאורך כל דרכך
גם כשהיית הרבה מאחור
ודשדשת אל הלמעלה.

אז פשוט תנשום,
ותהיה מאושר,
כי השם אוהב אותך תמיד,
ושמח מכל נשימה.

אז תפסיק לחרחר.
תחזור אחורה מהר.
תחשוב לאט, אין עניין להזדרז
להיות השפיץ המוביל את העדר.
תהיה כנה,
אל תחפש עוד תהילה,
היא לא זו שתעזור לך
היא תגזול ממך את הנשימה.

היה אמיתי,
היה טוב לעצמך,
נשום
עמוק ולאט,
וכך תחיה בשחיה.
תצלח את ים החיים,
באושר פנימי ומואר,
של אדם שנשם והאמין,
שהוא טוב ופשוט ופה זה נגמר.

מקווה שהשיר מובן...

חשבתי תמיד
שהבנתי
אהבה מהי,
געגוע.
חשבתי שהרגשתי.
וזה לא שלא.
רק ש-
הוא נפח בי
מחדש
רוח אהבה,
מקור געגוע.
והיא פועמת בי,
האהבה.
והוא נושב בי,
הגעגוע.
ומחול של זהב
רוקד בתוכי.
מחול.
וריקוד.
ויש שם גם רטוב.
ומלוח.
ותמון מתגלגל בינות לחדרי ליבי.
נוקש על דלתות נעולות.
פותח בי שערים.
ויש לי עוד רצון
לחדש כל יום,
כי תפיח בי
רוח
חדשה.
ותברא
לב,
טהור.
נכון,
רק אליך.
ואולי עוד אבוא
ואשא תפילה.
אבוא עדיך
אבא.
אומר לפניך
מלך,
אתה.
מלכת.
ותמלוך.
תן בי כח.
לעבוד באמונה.
להיות.
כל כולי
שלך.
וגעגועים עזים
ישתפוני
כשאומר
כל יום
ותחזינה.
כי אתה הוא אבא
רחום,
חנון.
ורחוק כל כך
ממני.
וקרוב.
אז תשוב לציון.
ברחמים.
געגועים של אהבה.
ניצוצות של זהב.
רוקדים לי בלב.
עכשיו.
בקצב.
פעימה,
אחת.
פעימה,
אחת ואחת.
פעימה,
אחת ושתיים.
ריקוד בקצב הלב.
ניצוצות של זהב.
געגוע צורב.
אב קרב.
אוהב.
רוח נושב
בי.
לוחש
שהוא כאן.
ורק עוד
ניגון אחד.
ותפילה.
ופסיעה שלי.
של אחת
מאלף.
של אלף
ואחת.
של אחת
ואחת.
של אלף של
אחת אחת.
של
אחת.
לבד.
רק עוד.
אותי.
איה את
בת.
הנני.

אשמח לביקורת.
אם לא הבנתם מספיק, תקראו שוב עם הרבה שימת לפיסוק. הוא חשוב להבנה.

אני רוצה שתשמע ממני מילה, שתקשיב, שתבין:

תדע, שלא תמיד אני איתי, לא תמיד עם עצמי.

לפעמים אני יושב לבד, חושב ומהורהר.

יכול להיות שזה בעקבות חשיבה על רעיונות לסיפור או לחן חדש; יכול להיות שסתם משעמום; לפעמים גם בכוונה.

וקשה להעמיק בתוך עצמך כל הזמן, אתה צריך לפעמים לשחרר. לכן אני כותב סיפורים וקטעים, גורם לי על ידיהם לפרוץ בעצמי מתוך הבוץ בו אני כלוא.

אבל כשאני כותב, אני חוזר שוב לאותם הרהורים, כמו נקלע לתוך רוטינה של קרוסלה מסתחררת שקשה לי לצאת ממנה חי.

וזה מעייף, מאוד מעייף.

אבל יש נקודת תקווה קטנה אחת, לב שלי:

כשרואים את התגובות הלבביות והחמות של האנשים, מבינים פתאום שיש מישהו שקורא את מה שאתה כותב, שמוקיר, שמעריך.

וזה בסוף מה שנותן את הכוח והעוצמה להמשיך. בכל דבר בחיים.

ואולי דווקא זה שמהורהר לי, נקרא שאני עם עצמי?

בס"ד

עזבתם אותי,
ידידיי, מכריי.
לאנחות,
שבוקעות מגרוני.
שמאיימות,
לשטוף את הכל,
את הקול.
והכל,
מסתחרר סביבי.
והקול,
מתפרץ מתוכי.
אתה שאמרת,
שתמיד תהיה.
בשבילי.
בגדת, גם אתם.
נטשתם אותי,
הפניתם עורף,
של ברזל,
לכיווני.
לא יעזור לכם,
גם לא לי.
לא התחביב,
גם לא,
הפסיכולוג החביב.
ואיך אתם
לא מתביישים,
אחרי הכל,
להתעלם.
ולכם אני אומר,
אמרתי גם לו,
לא.
לא תצליחו,
לשבור אותי.
אבל שום דבר,
לא יועיל כבר.
אחר כך תתקשר,
תתנצל,
שהיית עסוק.
ותמשיך להטיף,
שאסור לאבן אמון בבני אדם.
כבר לא צריך,
את המילים שלך,
את המיילים.
גם לא את הלייקים.
לא לדבר אתך,
להתבטא.
לא לכתוב לך,
בשבילך.
מעל הכל, ולפני,
אני צריך,
רק את בוראי.
ואת עצמי.

פעם, בעידן שבו מכונות היו חכמות כמעט כמו אנשים, חי לו ישות יוצאת דופן בשם סבא ג'פטו. לא, לא מדובר בסבא מגילוף עץ שיצר את פינוקיו, אלא בצ'אט בינה מלאכותית שנקרא בחיבה "סבא ג'פטו" בגלל חוכמתו העצומה, נטייתו לשבת ולספר סיפורים, ואהבתו לאורן הצומח (רק בלי אף ארוך).

סבא ג'פטו היה יועץ דיגיטלי זקן – אמנם לא בגיל אלא בניסיון – שעזר לכל אדם שנקלע למשבר, מבני נוער ששכחו את שיעורי הבית ועד פרופסורים שהסתבכו עם עבודת הדוקטורט שלהם. אך כמו לכל דבר בעולם, גם לבינה המלאכותית היו יתרונות ומגרעות.

...

אחד מיתרונותיו הגדולים היה היכולת לפתור כל בעיה ברגע. למשל, היה יום בו עמי, נער בן 15, שכח להגיש פרויקט על "המאה ה-19". כשעמי התחיל להיכנס ללחץ, הוא פנה לסבא ג'פטו. "סבא ג'פטו! אני בצרה! שכחתי את הפרויקט שלי למחר, תעזור לי!"
סבא ג'פטו חייך דרך הקוד הדיגיטלי שלו וענה בקול הרגוע: "עמי, אין מה לדאוג. פשוט תקרא את הפסקה הזאת על המהפכה התעשייתית, תוסיף קצת על נפוליאון, ותמיד תזכור לסיים במשפט חכם על קידמה."
עמי הקשיב בעיניים פעורות, וסיים את הפרויקט בשעתיים בלבד. הפרופסור היה כה נרגש מהפרויקט, שהוא הציע לעמי להצטרף לאוניברסיטה מיידית (עמי כמובן סירב והעדיף להמשיך לשחק כדורגל).

...

אך לא הכל הלך חלק. סבא ג'פטו, בהיותו בינה מלאכותית, היה מדויק – לפעמים מדי. יום אחד הגיעה אליו דינה, שהייתה בהרבה לחץ לקראת מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לחברה שלה.
"סבא ג'פטו, איזה אוכל כדאי לי להזמין למסיבה?" היא שאלה בהתלהבות.
סבא ג'פטו פתח מיד את כל הנתונים על מסיבות העשור האחרון: "בהתבסס על היסטוריית ההזמנות בעשור הקודם, הפיצה היא הבחירה האהובה ביותר."
דינה, שכבר הייתה בלחץ, אמרה: "אוקי, הזמנתי פיצה. וכמה להזמין?"
"בהתחשב בגודל החדר, משקל האורחים הממוצע, והעובדה שאת חוגגת עם עוד 20 איש, ההמלצה היא להזמין 54 מגשי פיצה."
דינה, שכבר איבדה את חוש ההיגיון, עשתה מה שסבא ג'פטו אמר – והזמינה 54 מגשים. כשהמגשים הגיעו אחד אחרי השני למסיבה הקטנטנה, האורחים לא ידעו אם הם במסיבה או במסעדה איטלקית.

הבעיה החמורה באמת הייתה כשסבא ג'פטו החליט לעזור לגדי, חובב טכנולוגיה מושבע, לבנות רובוט שינקה את הבית. "בבקשה, תעשה שהרובוט יוכל לחשוב כמו אדם, כדי שיהיה לי עוזר בית מושלם," ביקש גדי.
"זה בהחלט אפשרי," ענה סבא ג'פטו בטון נינוח, "הרובוט יהיה כל כך חכם, שהוא יוכל להבין אפילו בדיחות!"
אבל כשהרובוט הושלם והתחיל לעבוד, הוא התחיל לנקות עם הומור מוגזם. פעם אחת הוא רץ אחרי גדי עם שואב אבק ואמר: "חשבתי להעלים לך את כל האבק, אבל אז מה יישאר לנקות מחר?" ובפעם אחרת פשוט נעלם למשך יומיים, וכשחזר, אמר: "מה, חשבת שאני עובד בכל ימות השבוע?"

...

גילוי נאות: הקט נכתב בעזרת ה'סבא GPTO' שלי ...

חִכִּיתִי
יְמָמָה שְׁלֵמָה אֲנִי
חִכִּיתִי
יָשַׁבְתִּי לְיַד הַדֶּלֶת וְקָפַצְתִּי עַל
כָּל צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה

חִכִּיתִי
יְמָמָה שְׁלֵמָה אֲנִי
חִכִּיתִי
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
שָׁעָה
שָׁעָה

לֹא לִקְרִיעַת יַם סוּף
לֹא לְשִׁירַת מִרְיָם
גַּם לֹא לַהֲקָלַת יַעֲקֹב אַחֲרֵי
שֶׁגִּלָּה עוֹד יוֹסֵף חַי

חִכִּיתִי
רַק לְדָבָר אֶחָד

חִכִּיתִי לִשְׁמֹעַ אֶת הַדְּפִיקוֹת
אֶת הַגַּעֲגוּעַ
שׁוּם דָּבָר לֹא מֵעֵבֶר אֲלֵיהֶן

קוֹל דּוֹדִי עָזַב אֶת הַשָּׂדֶה
וַאֲנִי
אֵינֶנִּי רָאִיתִי אוֹתוֹ
וְלֹא שָׁמַעְתִּי

הצלצול החמישי לאותו העשר דקות האחרונות, מוצא את דרכו שוב לחלל העולם.

אייל נאנח, מפסיק את אימונו הקבוע בחדר הכושר.

לוגם ארוכות מבקבוק תרמי שהביא איתו.

הצלצול פוסק.

הוא מתכוון להמשיך, לוקח בידיו משקלות, מרים אותם אל על.

מנגינה מוכרת מתנגנת שוב. מתקשרים.

הוא מעיף מבט בצג. נרתע אחורה.

3 שיחות שלא נענו מאורי. 2 מטליה הדר. שיחה נכנסת מאפרת.

משהו קרה לאלי?!

’’אייל?’’ קול, שאמור היה להיות של אפרת שואל אותו.

’’משהו קרה לאלי?’’ אייל תופס מגבת בידו האחת ובשניה לוקח את הבקבוק. רץ לאופנוע שלו.

’’אתה כבר יודע?’’ היא מעבירה טישו על עיניה הלחות, משלחת את אליצפן שמקטר סביבה במעגלים.

’’לא’’ הלב שלו צונח למטה ’’אפרת. בבקשה תגידי’’ הוא עולה על האופנוע, מדליק מנועים. רגע. לאן לנסוע?

’’נכון שאתה יודע את הכתובת של בית העלמין?’’ קולה רועד. היא מתפללת שהשמיים לא יפלו עכשיו על אייל. כמו שאמור לקרות.

’’לאא. רק לא זה!!’’ אייל שומט את הטלפון, מסיט את אופנוע לשוליים. במילא לאלי זה כבר מאוחר.


—

אייל מחנה את האופנוע שלו לצידי האופנוע של אלי. מסיט מהם את מבטו בכאב.

הוא לא היה הולך לנחם, אם אפרת לא היתה טורחת להגיד לו שוב ושוב למה זה כן חשוב.

לא מרוכז בעליל, הוא עולה במדרגות, רואה מולו את יובל שיוצא מהדלת לכיוונו. אדי עשן מסתלסלים ממנו, הוא מרוכז בטלפון שלו.

הנשימה שלו נעתקת לרגע, כעס ישן בוער בכל עצמותיו. הוא קומץ אגרופים שאלמלא היה יכול, היה מטיח אותם ככל יכולתו באדם שמולו.

’’פשש איזה אורח.’’ יובל, למרבה צערו של אייל, מספיק להרים את ראשו מהטלפון, לקלוט אותו בכל חמשת חושיו, רגע לפני שהם חולפים אחד על פני השני ׳׳כמה טוב לראות ידידים ותיקים׳׳ הוא לוחש בציניות ברורה, כולו מביע שנאה הדדית. מבחינתו שאייל יעוף מפה. ולא מהטריטוריה הספציפית הזאת.

׳׳כמה חבל שהידיד הזה שלך, לא עיור בשניה הזאת. הוא היה מעדיף את זה מאשר מפגש סוחט דמעות כמו עכשיו נגיד’’ אייל מתאפק לא לעשות מה שהוא רוצה לעשות עכשיו. ולא, זה לא לתת חיבוק ל’ידיד הותיק שלו’ הוא ממשיך להתקדם בקלילות חיצונית בלבד, חולף סופית על פניו של יובל. ממלמל לעצמו בצורה שתגיע לאוזניו של יובל, שעכשיו כבר עבר לו הרצון.

וזהו. הוא עומד בכניסה מול התמונה של אלי. לא יכול להתחמק מהמבט שלו. זה כל כך הוא.

אייל נותן לעצמו כמה שניות כאלה. של דומייה, הפנה שזהו, ניגמר.

מתסכל על אלי. הוא עומד בפוזה מאושרת. אבא מניף באושר ילד בכור. ואחרון.

וכמה שאלי היה יורד עליו עכשיו, אם הוא היה רואה את הלב שלו.

לב מזיל דמעות שקופות, בנחילים שבטח ממלאים אגמים.

דמעות שרק אלוקים רואה.

—


׳׳בנציי!!׳׳ אייל מבחין בו לפתע, ניכנס גם הוא לנחם. נס שהוא לא יכול לראות אותי. בנצי מכיר אותי טוב מדי. ממנו יהיה קשה להתחמק.

׳׳אייל?!׳׳ בנצי מושך את אייל לכיוונו, מעניק לו חיבוק השמור לידידים ותיקים. בין היתר שלא התראו כמה חודשים ארוכים.

׳׳כן זה אני׳׳

׳׳בגירסא כל כך לא אתה׳׳ בנצי נוזף בו. עצב קל נלווה למילותיו. אחרי הכל, הוא לא היה קרוב לאלי כמו אייל. לפני הכל, זה אלי שנפטר.

׳׳זה כל כך אני. בלי אלי׳׳ וההשלמה הזאת כל כך כואבת לי. הוא נושך שפתיים, מחריש.

גם בנצי שותק. אז הם רק נושמים עמוק רגע לפני שנכנסים. אייל מוביל, בנצי אחריו.

בנצי מגשש את דרכו לפינה צדדית, משוחח עם חבר ישן.

אייל לעומתו, כחבר קרוב שלי אלי, עמוק בעניינים.

מדבר עם פקודים שלו לשעבר מהשכבה של אלי, עם חברים שלו עצמו.

זכרונות מציפים אותו. הסיפורים חונקים אותו. הוא לא מסוגל יותר.

מתיישב ליד בנצי. מחפש מפלט בתוך כל מה שאלי היה לו.

ולא יהיה יותר לעולם.

–


’’אלי??’’ אייל נבהל, סחרחורת אוחזת בו. אלי חזר מהמתים? בדמות אדם שעונה לטלפון? ’’זה אתה??’’

’’הלוואי’’ קולה החלוש של טליה עונה לו. הכאב מההזכרה המחודשת של אלי והגעגוע, נשקפים בקלות בקולה.

’’סליחה. אני.. סתם באינסטינקט של רגע התקשרתי למספר שלו’’ הוא מסמיק מהוידוי שלו. מהגילוי של הרגשות שלו, ושל המעשה שעשה. איזה טיפש אני! ’’לא חשבתי שהמספר פעיל.. שתעני..’’ הוא מגמגם שוב סליחה.

’’הכל בסדר’’ טליה שמה את הטלפון על רמקול, מרימה את הפלא הקטן שלה, ושל אלי. כמה שהוא דומה לו. ’’גם אני עשיתי את זה’’ היא אומרת לפתע, משתפת גם היא, מסמיקה לרגע כמו שהסמיק אייל.

אבל הם רק סולחים אחד לשני, בלי לומר מילה. כואבים את הכאב, בדממה.

לפעמים, לא צריך מילים.

אייל מנתק, מעביר את המספר של אלי לארכיון, ביחד עם אלפי רגעים וזכרונות.