הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלחתי את המאמר הבא לפרסום במקומות שונים ולא קיבלתי תשובה, כך שאני מעלה אותו כאן. אשמח אם תשתפו ותעבירו הלאה או אפילו אם תרצו תערכו אותו מחדש.
אנחנו, בני האדם, אנשים אחדותיים מטבע בריאתנו.
הטבע הבסיסי שלנו הוא אחדות, אנו פוחדים מנפרדות והלבד כואב לנו, כי הוא רחוק מהטבע שלנו.
כשיש איזה סימן לאחדות בינינו לבין הזולת, או בינינו לבין העולם(!) אז אנחנו מרגישים טוב.
לכן אנחנו נהנים ממחמאה, כי באותו רגע התחברנו עם הזולת, ולכן אנחנו מרגישים מעולה כשמישהו מחייך אלינו, או אפילו רק רואה אותנו.
לכן אנחנו כואבים מביקורת, או מהתעלמות, לכן יש לנו פחד מדחייה, כי כל אלו נחווים אצלנו כנפרדות.
אנחנו נהנים ממחיאות כפיים ומארועים המוניים (זה לא תמיד, כי אם הארוע המוני מידי הוא אולי יגרום לנו לחוש בדידות).
אם נתבונן בעצמנו, נבין עד כמה האחדות גורמת לנו לתחושה טובה ועוזרת לנו לממש את עצמנו, ועד כמה נפרדות גורמת לנו לתסכול ולמצוקה.
אם כך – למה אנחנו לא חיים באחדות באופן טיבעי?
למה יש את המושגים כמו קנאה, שנאה, נחיתות?
זה כי העולם מחפש איזון.
כשהאחדות יוצאת מאיזון אנחנו נחווה אותה באופן לא מדויק שלה, וזו העבודה שלנו.
חוקי התורה הקדושה מכוונים אותנו ומסייעים לנו להבין את הדרך לאחדות שלימה.
כזו שיש בה מרחב אישי, שיש בה כנות ואהבה עצמית.
אחדות שמתחילה קודם כל בתוכנו, בין הכוחות האישיים המנהלים אותנו, ואז מאירת פנים הלאה, ומתחברת לכל חלקי הבריאה באופן מושכל.
*
בהחלטתנו להיות באחדות אנחנו צריכים לוותר על 'עצמינו' במובן מסוים.
כקולקטיב – אין מקום לגאווה (למרבה הצער) או לנחיתות (למרבה השמחה). יש אותנו, עם מגוון הכוחות שקיבלנו ממרומים, כוחות שונים שנועדו לכוון אותנו.
הדרך לאחדות עוברת בחיזוק הייחודיות האישית של כל יחיד, יחודיות שנותנת לכל אחד את האמירה והמסרים שיש לו להעביר לעולם.
מכיוון שאם נגיע לאחדות מיד ונדלג על השלב בו כל אחד מבין שהוא אדם עם חשיבה פרטית ועולם משלו – זה לא אחדות אלא עדריות.
לאחר שנגיע לאחדות שלימה יתרום כל אדם את חלקו לאותה אחדות.
כל אדם מהמתנות שקיבל, יגיש אותם לחברה באופן בו גם הוא וגם הציבור יצאו מורווחים: אלו שיש להם כשרון, או חשיבה יחודית, או יכולת לבצע דברים, אנשים שיש להם כסף, או יכולת למידה, או אלו הרוצים לתרום דבר מה, כל מה שיש להם לתרום, כדי לקדם את החברה באופן יציב, בלי הבדלי מעמדות.
ומה עם השאר? אלו שאין להם כרגע רצון לממש את עצמם? האנשים הרגילים?
הם אלו העם, שבשבילו סובב הכל. וכסופרת ראוי לציין את הכח הגדול שיש לציבור שקורא את הדברים, מאשר או מתנגד, ובאופן כללי מוחא כפיים או קורא קריאות מחאה.
בשבילו, בשביל הציבור, אפשר להשקיע וליצור. ובלי קהל מבין – אין ערך ליצירות אומנות.
כך שכוחו של הקהל לא יורד מערכו של האומן, אלא מעצים אותו, כשם שיש לציבור כח עצום - כי בלעדי אותו ציבור לא היתה למנהיג יכולת.
באותו אופן ניתן לציין את הערך עצום שיש לנזקק כי כך יכול העשיר לממש את המטרה של הכסף שקיבל.
ואם נשים לב, כל אדם עשיר בדבר מה ועני באופן כלשהו, כשאנחנו תורמים ואנחנו נתרמים אנחנו בעצם מגשימים את העניין של האחדות באופן הטוב.
וכבר נאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים".
הדרך לאותה אחדות עוברת במסע בו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו, מורידים ביקורת, ובוחרים לחשוב טוב.
אז, ורק אז, נוכל להתקדם לשלב הבא, בו אנחנו נהנים ליצור ולהתקדם בלי לחשוש מכישלון, כי גם כשלונות וגם הצלחות מוליכים אותנו למטרה שלנו. לבחור בטוב, לבחור בחיים.
*הדברים מבוססים על הרצאות שונות.
אנחנו, בני האדם, אנשים אחדותיים מטבע בריאתנו.
הטבע הבסיסי שלנו הוא אחדות, אנו פוחדים מנפרדות והלבד כואב לנו, כי הוא רחוק מהטבע שלנו.
כשיש איזה סימן לאחדות בינינו לבין הזולת, או בינינו לבין העולם(!) אז אנחנו מרגישים טוב.
לכן אנחנו נהנים ממחמאה, כי באותו רגע התחברנו עם הזולת, ולכן אנחנו מרגישים מעולה כשמישהו מחייך אלינו, או אפילו רק רואה אותנו.
לכן אנחנו כואבים מביקורת, או מהתעלמות, לכן יש לנו פחד מדחייה, כי כל אלו נחווים אצלנו כנפרדות.
אנחנו נהנים ממחיאות כפיים ומארועים המוניים (זה לא תמיד, כי אם הארוע המוני מידי הוא אולי יגרום לנו לחוש בדידות).
אם נתבונן בעצמנו, נבין עד כמה האחדות גורמת לנו לתחושה טובה ועוזרת לנו לממש את עצמנו, ועד כמה נפרדות גורמת לנו לתסכול ולמצוקה.
אם כך – למה אנחנו לא חיים באחדות באופן טיבעי?
למה יש את המושגים כמו קנאה, שנאה, נחיתות?
זה כי העולם מחפש איזון.
כשהאחדות יוצאת מאיזון אנחנו נחווה אותה באופן לא מדויק שלה, וזו העבודה שלנו.
חוקי התורה הקדושה מכוונים אותנו ומסייעים לנו להבין את הדרך לאחדות שלימה.
כזו שיש בה מרחב אישי, שיש בה כנות ואהבה עצמית.
אחדות שמתחילה קודם כל בתוכנו, בין הכוחות האישיים המנהלים אותנו, ואז מאירת פנים הלאה, ומתחברת לכל חלקי הבריאה באופן מושכל.
*
בהחלטתנו להיות באחדות אנחנו צריכים לוותר על 'עצמינו' במובן מסוים.
כקולקטיב – אין מקום לגאווה (למרבה הצער) או לנחיתות (למרבה השמחה). יש אותנו, עם מגוון הכוחות שקיבלנו ממרומים, כוחות שונים שנועדו לכוון אותנו.
הדרך לאחדות עוברת בחיזוק הייחודיות האישית של כל יחיד, יחודיות שנותנת לכל אחד את האמירה והמסרים שיש לו להעביר לעולם.
מכיוון שאם נגיע לאחדות מיד ונדלג על השלב בו כל אחד מבין שהוא אדם עם חשיבה פרטית ועולם משלו – זה לא אחדות אלא עדריות.
לאחר שנגיע לאחדות שלימה יתרום כל אדם את חלקו לאותה אחדות.
כל אדם מהמתנות שקיבל, יגיש אותם לחברה באופן בו גם הוא וגם הציבור יצאו מורווחים: אלו שיש להם כשרון, או חשיבה יחודית, או יכולת לבצע דברים, אנשים שיש להם כסף, או יכולת למידה, או אלו הרוצים לתרום דבר מה, כל מה שיש להם לתרום, כדי לקדם את החברה באופן יציב, בלי הבדלי מעמדות.
ומה עם השאר? אלו שאין להם כרגע רצון לממש את עצמם? האנשים הרגילים?
הם אלו העם, שבשבילו סובב הכל. וכסופרת ראוי לציין את הכח הגדול שיש לציבור שקורא את הדברים, מאשר או מתנגד, ובאופן כללי מוחא כפיים או קורא קריאות מחאה.
בשבילו, בשביל הציבור, אפשר להשקיע וליצור. ובלי קהל מבין – אין ערך ליצירות אומנות.
כך שכוחו של הקהל לא יורד מערכו של האומן, אלא מעצים אותו, כשם שיש לציבור כח עצום - כי בלעדי אותו ציבור לא היתה למנהיג יכולת.
באותו אופן ניתן לציין את הערך עצום שיש לנזקק כי כך יכול העשיר לממש את המטרה של הכסף שקיבל.
ואם נשים לב, כל אדם עשיר בדבר מה ועני באופן כלשהו, כשאנחנו תורמים ואנחנו נתרמים אנחנו בעצם מגשימים את העניין של האחדות באופן הטוב.
וכבר נאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים".
הדרך לאותה אחדות עוברת במסע בו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו, מורידים ביקורת, ובוחרים לחשוב טוב.
אז, ורק אז, נוכל להתקדם לשלב הבא, בו אנחנו נהנים ליצור ולהתקדם בלי לחשוש מכישלון, כי גם כשלונות וגם הצלחות מוליכים אותנו למטרה שלנו. לבחור בטוב, לבחור בחיים.
*הדברים מבוססים על הרצאות שונות.
