דרוש מידע התלבטות של מחנך

[R112233]

סורי. נשמע פנטסטי, אך אין קשר למציאות בשום צורה.

פנטסטי???
באיזה קטע???
לא באה לשכנע אף אחד... רק שתדעי שבהקשר למציאות, יש לי ניסיון עם לא מעט תלמידות. בפעם הראשונה שנתקלתי בסרבנות כזו ביררתי את הנושא לעומק, מהחלק ההלכתי-השקפתי-חינוכי-רגשי, ועד לחלק של משמעת השפעה וכו'.
ומה שכתבתי, נכתב בהתאם לכך!!
מאז, בכל פעם מחדש אני נדהמת כמה זה נכון. ולעיתים, אפילו אינדיקציה לזהות קושי אצל ילד.
ושוב, ברור שיש יוצאים מן הכלל ואוסר לקחת את הדברים כמשהו מוחלט. אבל לומר שאין קשר למציאות בשום צורה?? על סמך מה??

 

[המתחסד]

אומרים לילד:
עכשיו זמן תפילה - התפללת בבית?! שב, תאמר תהלים עד שכולם יסיימו להתפלל!
ויותר לא יקרה,

תהילים זה לא עונש!!!!! חסר הגיון לחלוטין
כמו שלא מענישים ילד לאכול לחם בארוחת בוקר
כ"כ אסור להעניש במשהו שהילד אמור לאהוב.

 

[חנילוש]

תהילים זה לא עונש!!!!! חסר הגיון לחלוטין
כמו שלא מענישים ילד לאכול לחם בארוחת בוקר
כ"כ אסור להעניש במשהו שהילד אמור לאהוב.

זה לא עונש!
בכיתה מתפללים.
מי שהתפלל בבית יתפלל עכשיו משהו אחר - עניין של משמעת!!
כשיש כיתה שלימה אי אפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה,

 

[שלטון הלב]

אמאלה עכשיו אני רואה את זה.
באמת היה צריך טיפול מול אחד ההורים (ועדיין).
אז זה נובע מזה?
אמאלהההה איך הרגשתי רשעית כל השנים ואיך אני מרגישה כפוית טובה היום...

זה נראה שכעת ההזדמנות.
אין מישהו עכשיו שאומר לך להתפלל.
זה הזמן לומר רק את מה שחייבים בתפילה (אם קיים כזה דבר אצל בנות)
וכמה שיותר בקלות.
אם מהר זה קל אז כמה שיותר מהר וכן הלאה.
ולהתמקד רק בתפילה דרך דיבור אישי אם לזה את מתחברת.
ורק שהמחסום יפרץ כדאי להוסיף בתפילה -תרגום לא בשנה הקרובה

 

[למדן וידען]

מאז, בכל פעם מחדש אני נדהמת כמה זה נכון. ולעיתים, אפילו אינדיקציה לזהות קושי אצל ילד.

התכוונתי בעיקר לשורה האחרונה בתיאוריה שכתבתם,
אבל, לא הולך לדון בנושא.

רק אציין, אם אתם חושבים לרגע שאתם יודעים מה קורה בבית וכמה הקשר חזק או חלש וכדו' ולפי זה אתם בונים את התיאוריות שלכם, אתם חיים בטעות נוראית.

חושב שכל בר דעת יסכים ולא צריך סימוכין לכך, אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים.. תציצו באשכול הסמוך על נרקיסיזם.

 

[הוא ואני שווה ביחד]

מחנך יקר שאל אותי: יש לו ילד בכיתה שמידי פעם הוא לא מתפלל, הוא טוען התפללתי בבית.
הרב'ה כמובן דיבר עם האבא וזה הבהיר שלא מינה ולא מיקצתיה
והשאלה היא האם להעמיד את האמת מול הפרצוף של הילד או דוקא לבנות איתו תשדורת של אמון.
ואדרבה, אולי זה יפתח לו את הטעם בתפילה.
מה דעתכם???

בראשית, יפה לו למלמד שהוא שואף בכל ליבו להעמיד את התלמיד על הדרך הנכונה.
קראתי את התגובות המחכימות, ולעניות דעתי יש כמה רבדים ששווה להתייחס אליהם כתשובה לשאלה – א. תגובה קונקרטית למקרה. ב. פיתרון ספציפי לבעיה. ג. וגם פיתרון כולל לחיבור לתפילה.
דבר ראשון. צריך לברר שהאבא לא גער בבנו אחרי השיחה עם המלמד. ולמה?
לצערינו, מדובר בתופעה מאוד נפוצה ומאוד רווחת אצל ילדים, ובשקט אני יכול לומר בוודאות שזה רווח גם אצל בחורים... ואפילו בתוך הבית מדרש בישיבה... והסיבה לזה פשוטה – כי עד כמה שתפילה כידוע, היא עבודת הלב, ממילא יותר משזו פעולה חיצונית היא עבודה פנימית... ואם לצערינו קשה להשריש את החיבור לתפילה שיהיה מתוך חשק והבנת ערך התפילה, היוצא מכך שהילדים לא מבינים את הצורך שבתפילה, ובתור פעולה חיצונית לעשות את מה שכולם עושים – הם מצידם מעדיפים עניינים אחרים...
אני מעיד בבירור שראיתי לא פעם ולא פעמיים בחורים, ובוודאי ילדים, שמגיעים לתפילה ולא פותחים את פיהם, ורק אם הם קולטים שמסתכלים עליהם [וזה איכפת להם] אז הם מנענעים את עצמם ומזיזים את פיהם לדעת, ותו לא...
סיבה מרכזית [מעבר למה שכתבו כאן למעלה] להרגשת ריחוק מהתפילה היא, הכפיה. וזה לפעמים מתחיל עוד בהיותו ילד קטן, כשהוא נדרש לבוא לתפילה יחד עם האבא, ושם הוא לא מוצא את ידיו ודעתו, והוא רוצה לצאת ו"להתאוורר", אבל זה עושה רעש והאבא לא מרשה... [ואין כאן שום טענה על האבא ח"ו], ואז הוא מפתח ריחוק מבית הכנסת ומתפילה בכללות...
וממילא, אם האבא גער, או אפילו רק שאל את הילד, למה הוא אמר למלמד ככה, נוצר כאן מעגל נוסף של ריחוק... הילד מרגיש שוב פעם שכופים עליו את התפילה, והוא ממש לא שייך לזה... - לכן חשוב לוודא שהאבא לא גער בילד. ומלכתחילה היה עדיף שהמלמד אפילו לא יתקשר לאבא, אלא יראה לילד אימון מלא בדבריו, ויטפל בזה בדרך של רוממות. וכדלהלן.

ספוילר: שיתוף אישי

ידיעה זו היתה לי לעיניים כשחוויתי את זה עם הבן שלי... ידעתי בבירור שהוא הולך להתפלל, וגם ידעתי בבירור שהוא לא מתפלל... ואל תשאלו איך ידעתי, אבל זה לא שעקבתי אחריו... חס ושלום. להיפך....
והאמת, היה ברור לי שזה מעשה ילדות בעלמא!!! זה רק בגלל שאין לו כוח להתפלל, או שהיה לו משהו אחר שענין אותו יותר מהתפילה... ולכן ידעתי שהתפקיד שלי הוא אחד – לדרבן אותו שהוא ילך להתפלל – להוציא אותו מהבית לתפילה... וזהו! ומה שהוא עשה בזמן שהוא "הלך" להתפלל? זה כבר לא התפקיד שלי לחפש אחרי זה... ובדיוק כהוראת מרן הגראי"ל זצוק"ל שהובא לעיל שאמר לאבא "זה בעיה של הבן ולא הבעיה שלך"...
הבעיה של אנשים בקטעים כאלו, זה איך "הם" נראים בעיני הציבור... ובלשון העם - "מה יאמרו"... איך "אני" נראה כשכולם רואים שהילד שלי לא מתפלל באמת... וזה בעיה אמיתית, אבל היא בעיה של האבא בלבד ולא קשורה בכלל לבעיה של הבן בענין חוסר החיבור שלו לתפילה...
כשהבן עלה לישיבה, המשגיח התקשר אלי ואמר לי "הבן שלך יושב ליד הסטנדר אבל הוא לא מתפלל כלום". אמרתי לו "אתה לא מחדש לי... זה ידוע לי, ואני לא מתרגש מזה... כי התפקיד שלי זה רק לדרבן אותו לתפילה, ובנוסף לזה שהוא חווה בבית את הערך של התפילה, אז זה עוד יבוא בסופו של דבר". נראה לי שהוא לא ציפה לכזו תשובה, אבל סבר וקיבל... [ובסוף זה אכן בא. בס"ד].

ולכן, לעניות דעתי, אין זה מתפקידו של המלמד לבדוק אם התלמיד התפלל או לא... אם הוא אמר שהוא התפלל – שיאמין לו!!! אבל שיאמין לו באמת... שהוא ירגיש את האימון הזה משודר כלפי חוץ...
וביחד עם זאת, בכדי לפתור את הבעיה הספציפית הזו, הייתי מוסיף בנשימה אחת "מצוין שהתפללת, אבל אתה יודע כמה אני אוהב לראות אותך מתפלל איתנו?... זה מאוד מוסיף לכולם כשאתה מתפלל איתנו". ביחד עם צביטת חיבה על הלחי, ולמקום. זהו.
בפעם הבאה שהוא מתפלל בחיידר, שהמלמד יעבור בין הטורים ויחלק טופי או משהו קטן אחר, ובלי לעשות "רעש וצלצולים" יחליק לו טופי אחד על המקום שלו... זה יעבוד! הוא ירגיש את האהבה של המלמד אליו, ואת הרצון שלו שהוא יתפלל בכיתה...
ובנוסף, אחרי שבועיים שלושה, אפשר להכריז על מבצע כללי על "תפילה" עם תנאים כאלו ואחרים, בלי להכביד!!! אבל שההתייחסות תהיה על תפילה בחיידר... זה יגרום לרומם את ערך התפילה, ובפרט את ערך התפילה בחיידר – יחד עם כולם!!!
זה, ביחד עם סיפורים על מעלת התפילה, ועם העברת מסרים על מהות ופנימיות התפילה, ובנוסף ביאורים כלליים על תוכן התפילה – בלי להכביד על כוונה ושקיעות בתפילה, אלא רק להכווין מה זה תפילה, מול מי אנחנו עומדים, איזה אושר יש לנו לדבר, כפשוטו, פנים בפנים עם השי"ת... להפשיט את מהות התפילה עד לרמה של רצון פנימי להתחבר אליה באמת – כל אלו בעזהי"ת יכולים לחולל שינוי מהותי בכללות החיבור לתפילה.
אין לי ספק שזה יעזור לקבע את מצב התפילה בכלל התלמידים, ובתוך כך גם של התלמיד הנ"ל. וה' יזכה את המלמד הנ"ל, ויחד עימו את כלל המלמדים, להעמיד תלמידים כשרים וראויים, עושים רצון ה' בשמחה. אמן.

 

[הוא ואני שווה ביחד]

ועצה ששמעתי מאיש מקצוע לשבת עם הילד להגיד לו "זה טבעי ונורמלי שיש לך קושי להתפלל וזה קורה לעוד הרבה ילדים ויעבור... אבל "שמע ישראל" לדוג' אתה חייב להגיד ולכן כשאנחנו מגיעים לקטע הזה אתה מצטרף בכל מקרה. (מותר לאמר פעמיים כך שאין כאן גם בעיה של אמון) - ככה הילד גם נרגע ולא חושב שהוא רע וכו' וגם לאט לאט יתחבר לתפילה ע"י הקטע שאותו אומר...

בזהירות מתבקשת הייתי אומר, שעצה נפלאה זו נכונה למקרה שהילד מודה שאין לו חשק להתפלל, ומציף את הבעיה מול המלמד... אבל במקרה שהוא אומר "התפללתי" – אז מה נגיד לו "עזוב אותך, אני יודע שלא התפללת, אבל..." - ????
לדעתי במקרה כזה העצה היא לחבר אותו לתפילה בדרך עקיפה יותר... אולי כנכתב לעיל.

 

[הוא ואני שווה ביחד]

אני הייתי ככה מאז שלמדנו בכיתה ג' שמונה עשרה ועד היום.
כל השנים בסודי + תיכון לא התפללתי וגם היום קשה לי מאוד עם תפילה.
אם מישהו יכול לתת רעיון מה לעשות אשמח.
נ.ב. המורות ניסו כל השנים בטוב וברע ולא הלך בשום צורה.

וואאוו. כואב לקרוא. הלב נקרע מהרצון להתחבר מצד אחד, ומחוסר היכולת לעשות את זה מצד שני.
יש סיפור מפורסם עם [למיטב זכרוני] מרן הסטייפלער זיע"א שפעם בא מישהו לפניו וסיפר על "נערווים" (עצבים) שיש לו בקריאת שמע, שהוא חוזר וקורא את המילים כי הוא לא בטוח שהוא אמר אותם נכון. מרן זיע"א גער בו, וציווה עליו בבירור ובלי פשרות שהוא מעכשיו ואילך מפסיק לחלוטין עם הענין הזה, ואם הוא חושש שהקריאת שמע שלו לא בדקדוק, הוא לוקח את האחריות הזו על עצמו כלפי שמיים...
הלוואי שהיה עימנו מי שיכול לקחת אחריות במקרים כאלו... אבל לעניות דעתי זה מה שנדרש גם במקרה שלך. – לשחרר!!! גם אם לא בפועל, אבל לפחות בהרגשה – לחשוב שאת לא מחויבת בכלל להתפלל [ולא בגלל שאת אישה, אלא באופן כללי], אבל למרות כך את רוצה להתפלל... את רוצה לדבר עם אבא שבשמיים... ובכל פעם שאת ניגשת לתפילה, תעבירי מחשבה קלה בראש "אני לא חייבת להתפלל, אבל איזה כיף לי, אני הולכת לדבר עם השי"ת"... בלי הרבה זעזועים בהתנהלות שלך, רק מחשבה קלה שתעבור לך בראש לפני התפילה...
יחד עם זה, לחשוב מידי תקופה על משהו קטן – טיפה מן הים – שיעזור לך להתחבר לתפילה. ולמשל: לשים לב שבתפילה רוב הנוסח הוא בלשון "נוכח"... מה שאומר בבירור שעומד לפני מישהו... כן. כן. כאן, ממש מעבר לסידור הפתוח לפני נמצא מישהו שאני מדברת איתו... וואו. מי זה המישהו הזה? זה אבא שבשמיים שנמצא כאן להקשיב לכל מה שאני מדברת איתו... לכל הבקשות שלי, לכל המשאלות שלי, לכל הרצונות שלי – אבא הגדול נמצא כאן עם רצון חזק למלא את כל המשאלות שלי לטובה... אז אני אדבר איתו כמו שאני מדברת עם מישהו שנוכח כאן...
וכך בכל פעם שמזכירים בתפילה לשון נוכח, להרגיש את זה בלב... – בלי לחדור מידי הרבה לעומק המהות של התפילה, או לעומק הכוונות בתפילה – כך באופן הכי פשוט להרגיש את השי"ת שהוא עומד יחד איתנו על אותה המשבצת... וזה מאוד מחבר, בעזהי"ת.
ומידי תקופה לחשוב על משהו אחר, פעם על "חונן הדעת" מה לעשות בבעיות החיים... ופעם על "רפאינו" למכלול רצונות הרפואה, ופעם על "בונה ירושלים" שתיבנה ותיכונן כבר בב"א, ופעם עם "מודים" על אלפי טובות וישועות שזוכים להם בכל רגע ושעה.... ואפילו פעם על "אתה קדוש" שאני רוצה להתחבר יותר לקדושה שלך...
כך בעזהי"ת מצליחים להתרומם בחיבור לתפילה. וליבי מתמלא בתקווה שתצליחי להגשים את הרצון הכנה שלך להוסיף ולהתחבר לתפילה ולאהוב אותה... כן. זה אפשרי!!! אמן.

 

[הטעם המושלם]

בלת"קחלקי
למה לעשות מזה כזה עסק?
מה עושים אם הילד עובר על הכללים של החידר? מודיעים לו חד ממעית שאלו הכללים וזהו.
תגיד לו בצורה ברורה- אצלינו בכיתה מתפללים בכיתה נקודה. אין כזאת אםפשרות של לבוא אחרי תפילה וזהו.
זה לא נותן לילד הרגשה שלא מאמינים לו כי זה לא משנה אם הוא התפלל או לא, הוא צריך וזהו.

 

[. net]

אני יכולה לומר שהיה לי רצון חזק להתפלל מדוגמא אישית של אמא וצורך ובסמינר לאט לאט זה ירד
ראיתי חברות מתפללות בקרירות ,והסמינר לא הסכים לצאת מהכיתה לתפילת העמידה ,הרגשתי שהם הפוך מהכניסו קשר לתפילה

 

[דיסי]

התכוונתי בעיקר לשורה האחרונה בתיאוריה שכתבתם,
אבל, לא הולך לדון בנושא.

רק אציין, אם אתם חושבים לרגע שאתם יודעים מה קורה בבית וכמה הקשר חזק או חלש וכדו' ולפי זה אתם בונים את התיאוריות שלכם, אתם חיים בטעות נוראית.

חושב שכל בר דעת יסכים ולא צריך סימוכין לכך, אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים.. תציצו באשכול הסמוך על נרקיסיזם.

אני ברת דעת וחושבת שיש ממש בתיאוריה הזו, מניסיון

בנוסף אני חושבת שכאשר יש התנגדות חזקה, גורפת, לא פרופורציונאלית ולא מובנת לתיאוריה כלשהי,
לפעמים (לא בהכרח) זה סממן לחוויה אישית עמוקה (ומוכחשת) עם אותה התאוריה

בהצלחה

 

[הבריסקער הנודד]

ראשית אני חייב להודות לכל אלו שחלקו את דעתם הנפלאה וגם אלו שפירגנו וביטאו את התפעלותם מהאיכפתיות וכו'
מאוד מאוד החכמתי מהדברים שלכם כל אחד ואחד בשמו הטוב יבורך
יהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידו של אף מחנך ולא תחת ידינו חס ושלום ונזכה לראות את זרענו וזרע זרענו זרע קודש עובדי ה' באמת ובתמים ומחוברים בחיבור נצח לקב"ה בתפילה ובתורה וביראת שמים טהורה אמן ואמן.
בהערכה ובהוקרה רבה לכולם!!!!

 

[ניק 4339]

בלת''ק
אני גם הייתי ככה בתור ילדה,ובהמשך התברר שזה נבע מADHD .
למרות שחוץ מזה לא היו לי עוד שום מאפיינים.

 

[MIRIBZ00]

בלת"ק אצלי אני אומרת להם (כיתות ה'-בנים) תסיים את מה שלא התפללת בבית בכיתה.... פתאום הם נזכרים שלא התפללו הכל.. אח"כ אני אומרת להם בזמן תפילה אומרים תהילים, מתפללים על עמ"י יש הרבה על מה.
היו פעמים שאמרתי להם תזכר טוב אם זה היה היום כי אני מתקשרת עכשיו (מול הילד) לברר. פתאום הם אמרו אמרתי רק שמע ישראל וכו וכו. אם זה לא ילד חנון אפשר להביא לו איזה עבודה מסכמת ולומר לו שחבל על הזמן ובטח הוא התפלל כי הוא רוצה להספיק ללמוד יותר. ולומר לו להגיש לבדיקה. זה פעם אחרונה שהוא יבחר להתפלל בבית...

 

[R112233]

התכוונתי בעיקר לשורה האחרונה בתיאוריה שכתבתם,
אבל, לא הולך לדון בנושא.

רק אציין, אם אתם חושבים לרגע שאתם יודעים מה קורה בבית וכמה הקשר חזק או חלש וכדו' ולפי זה אתם בונים את התיאוריות שלכם, אתם חיים בטעות נוראית.

חושב שכל בר דעת יסכים ולא צריך סימוכין לכך, אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים.. תציצו באשכול הסמוך על נרקיסיזם.

לא מתעסקת עם "מה שקורה בבית"
ולא מנסה לבנות תאוריות
בדיוק ההיפך, דווקא האשכול הסמוך מעיד על התנהגויות חריגות שנובעות מקשיים. וזה מה שבאתי לענות לשאלת פותח האשכול-
אם ילד מתנהג באופן חריג במשך תקופה זה בד"כ לא עניין של משמעת, תשומת לב ועניינים כאלה, אלא משהו אמיתי ופנימי. והדרך לעזור לילד מורכבת וקשה ולרוב בלתי אפשרית בידי הצוות החינוכי.
אבל, וזה עוד יותר מה שבאתי לומר, כשהמחנך מבין את הגורם (גם אם לא יודע משהו ברור, אבל מבין שזה לא בשליטת הילד) אין לו תביעה על הילד והילד מרגיש זאת כך נבנה אמון בין הילד למחנך ואם תיהיה אפשרות מצד הילד "לקבל" משהו רוחני, זה רק על הבסיסי הזה! וזה בעיניי המטרה.
ושוב, תמיד יש יוצאים מן הכלל, ולכן זו שאלת רב.

 

[מקצה הארץ-:)]

מענין לענין -
אבא אחד הגיע למרן הגראי"ל זצ"ל, וצרתו בפיו:
- יש לי בעיה
- מה הבעיה שלך?
- הילד שלי לא מתפלל!
- ומה הבעיה שלך?
- עונה האב שוב: שהילד שלי לא מתפלל.
- משיב הגראי"ל: זו הבעיה של הילד, ומה הבעיה שלך?

ודפח"ח.

אני שמעתי סיפור דומה אך שונה. אולי מהרב פנחס ברייער.
אחרי שהאב תינה את צרתו בפניו שהבחור שלו לא מתפלל.
שאל אותו הרב,
- הוא ישן בבית?
- כן, בודאי.
- אתם נותנים לו אוכל מספיק ודברים שמהנים אותו?
-כן, ב"ה לפי הנצרך לו.
- מי משלם לו שכר לימוד?
- אנחנו כמובן.
- אז בעצם לא חסר לו כלום, למה הוא צריך להתפלל...

 

[מקצה הארץ-:)]

בלת"ק חלקי.
אני הייתי ככה מאז שלמדנו בכיתה ג' שמונה עשרה ועד היום.
כל השנים בסודי + תיכון לא התפללתי וגם היום קשה לי מאוד עם תפילה.
אם מישהו יכול לתת רעיון מה לעשות אשמח.
נ.ב. המורות ניסו כל השנים בטוב וברע ולא הלך בשום צורה.

ביקשתי עצה מהרב פנחס ברייער (איש חינוך דגול מאוד) בנושא תפילה

הוא אמר לי: להכניס בבית אוירה של תפילה. הוי אומר: כשנעלמה הנעל של מוישי, אבא יאמר בואו נתפלל שנמצא את הנעל נקרא פרק תהלים. כששומעים על צרה כלשהיא לומר איזו תפילה קצרה בבית שיספגו בבית את אוירת תפילה כמה היא קלילה ונעימה. ושכל החיים שלנו בעצם תלויים בתפילה. וכך זה ישריש בילדים בלי מילים ובלי הכרח להתפלל וכמה שזה נפלא.

אולי זה יעזור לך.. על כל דבר שאת צריכה במשך היום שאי תפילה קצרה בלחש בינך לבינו כך הקשר ואולי גם התלות בו תתחזק!

אמאלה עכשיו אני רואה את זה.
באמת היה צריך טיפול מול אחד ההורים (ועדיין).
אז זה נובע מזה?
אמאלהההה איך הרגשתי רשעית כל השנים ואיך אני מרגישה כפוית טובה היום...

אני עוקב אחרי הנושא הזה כמה שנים. אם אפשר לשאול - באיזה נושא היה צורך בטיפול מול אחד ההורים, נושא של תפילה דיקא או שאין כימיה ביניכם?

 

[המליונרית]

בלתק
קראתי פעם
בחיים לא שואלים ילד שאלה ישירה. אתה שברת? התפללת?
וכי מה הרבה רוצה שהילד יענה? ברור שהוא ישקר

 

[ומתוקים מדבש]

מחנך יקר שאל אותי: יש לו ילד בכיתה שמידי פעם הוא לא מתפלל, הוא טוען התפללתי בבית.
הרב'ה כמובן דיבר עם האבא וזה הבהיר שלא מינה ולא מיקצתיה
והשאלה היא האם להעמיד את האמת מול הפרצוף של הילד או דוקא לבנות איתו תשדורת של אמון.
ואדרבה, אולי זה יפתח לו את הטעם בתפילה.
מה דעתכם???

אנחנו צריכים להסתכל בגישה כזו,
לחשוב אותו כאילו הוא ילד של קירוב, (מת''ת של קירוב)
באיזה דרך היינו חושבים שיאהב את היהדות, ולא להיפך ...,
כי אחרי שזה כבר לא יהיה תלוי בנו, (המחנכים),
אז כבר זה יהיה החלטה שלו, באיזה דרך לבחור ...,
ואנחנו צריכים לחשוב, כיצד כן, היה רוצה את זה ,
וכיצד כן, היה אוהב את זה, וכיצד כן היה מתחבר לזה ...

וזה ברור, שלבנאדם גדול שרחוק מתורה ומצוות,
שאז כבר יש את ההחלטה שלו במה לבחור,
היה ברור כיצד היה בוחר, אם במה שכיף ונעים לו, או ח''ו להיפך ...,
ואם נעשה את ההשתדלות שלנו, בדרכיה דרכי נעם, בעזר ה', אם תפילות ה' יעזור לנו,

ודרך אגב, נזכרתי במעשיה, אם הרב הגראי''ל שטינמן זצוק''ל,
שאיזה ר''מ חשוב מת''ת תשב''ר הגיע אליו,
ותינה בפניו, שיש לו תלמיד קשה ומופרע,
ואז הוא שאל אותו : ''כבר התפללת עליו'' ?
ואז ענה לו : ''לא ...'',
אז הרב שטיינמן ענה לו בשאלה : ''אז מה אתה רוצה'' ?,
אני כשהיה לי כאלה מקרים, קודם כל הייתי ניגש, למי שהילדים שלו (רבש''ע),
ורק אח''כ ראיתי סייעתא דישמיא,
(כי זה מראה שאכפת לי ואני אוהב אותם, לכן אני מתפלל עליהם)
ואז הרב שטיינמן הציע לו, שהוא ישלח את הילד לכל מיני סידורים,
(כמו להכין לו קפה, להביא משהו מהמזכירה ...)
וכך עשה, וכך הוא פתאום החל לאהוב אותו, ואח''כ ירדו לו רוב הבעיות,
(כי אחרי שהיה לו אהבה לילד, אז ההתייחסות נהייתה אחרת ...)

מה שאומר, שכשמחנכים, צריך לעשות הכל באהבה,
שממש אכפת לי הבעיא שלו,
כאל בעיא שלי, ואני מתפלל עליו, כי זה כאילו כאל בעיה שלי שמפריע לי,
ושכשמתייחסים לילד, אז להתייחס אליו כאל מבוגר ...,
א''א לדעת איזה ת''ח / מזכה הרבים יצא ממנו ...,
ותמיד חשוב, שכשנוכיח אותו, שזה לא יהיה בביזיון,
ושזה יהיה כדברים הנשמעים, בדכיה דרכי נעם, ובצורה מתוקה, משנקרא ''ומתוקים מדבש ... ''

 

[ת'כלס]

מזכיר את הספור עם הר עדס שאבא שלו שאל אותו ברכת ברכת המזון ואמר כן
ואפ' שאח שלו אמר לו אבא הוא לקח מחזור של יוכ
הוא אמר - אם הוא אומר שהוא ברך, אז הוא ברך.
מצד ני בכתה תפילה זה כמסגרת טכנית
והכי לא כחינוך ולא להטיף על מעלת התפילה. חיב להתפלל כסדר יום