מחנך יקר שאל אותי: יש לו ילד בכיתה שמידי פעם הוא לא מתפלל, הוא טוען התפללתי בבית.
הרב'ה כמובן דיבר עם האבא וזה הבהיר שלא מינה ולא מיקצתיה
והשאלה היא האם להעמיד את האמת מול הפרצוף של הילד או דוקא לבנות איתו תשדורת של אמון.
ואדרבה, אולי זה יפתח לו את הטעם בתפילה.
מה דעתכם???
אנחנו צריכים להסתכל בגישה כזו,
לחשוב אותו כאילו הוא ילד של קירוב, (מת''ת של קירוב)
באיזה דרך היינו חושבים שיאהב את היהדות, ולא להיפך ...,
כי אחרי שזה כבר לא יהיה תלוי בנו, (המחנכים),
אז כבר זה יהיה החלטה שלו, באיזה דרך לבחור ...,
ואנחנו צריכים לחשוב, כיצד כן, היה רוצה את זה ,
וכיצד כן, היה אוהב את זה, וכיצד כן היה מתחבר לזה ...
וזה ברור, שלבנאדם גדול שרחוק מתורה ומצוות,
שאז כבר יש את ההחלטה שלו במה לבחור,
היה ברור כיצד היה בוחר, אם במה שכיף ונעים לו, או ח''ו להיפך ...,
ואם נעשה את ההשתדלות שלנו, בדרכיה דרכי נעם, בעזר ה', אם תפילות ה' יעזור לנו,
ודרך אגב, נזכרתי במעשיה, אם הרב הגראי''ל שטינמן זצוק''ל,
שאיזה ר''מ חשוב מת''ת תשב''ר הגיע אליו,
ותינה בפניו, שיש לו תלמיד קשה ומופרע,
ואז הוא שאל אותו : ''כבר התפללת עליו'' ?
ואז ענה לו : ''לא ...'',
אז הרב שטיינמן ענה לו בשאלה : ''אז מה אתה רוצה'' ?,
אני כשהיה לי כאלה מקרים, קודם כל הייתי ניגש, למי שהילדים שלו (רבש''ע),
ורק אח''כ ראיתי סייעתא דישמיא,
(כי זה מראה שאכפת לי ואני אוהב אותם, לכן אני מתפלל עליהם)
ואז הרב שטיינמן הציע לו, שהוא ישלח את הילד לכל מיני סידורים,
(כמו להכין לו קפה, להביא משהו מהמזכירה ...)
וכך עשה, וכך הוא פתאום החל לאהוב אותו, ואח''כ ירדו לו רוב הבעיות,
(כי אחרי שהיה לו אהבה לילד, אז ההתייחסות נהייתה אחרת ...)
מה שאומר, שכשמחנכים, צריך לעשות הכל באהבה,
שממש אכפת לי הבעיא שלו,
כאל בעיא שלי, ואני מתפלל עליו, כי זה כאילו כאל בעיה שלי שמפריע לי,
ושכשמתייחסים לילד, אז להתייחס אליו כאל מבוגר ...,
א''א לדעת איזה ת''ח / מזכה הרבים יצא ממנו ...,
ותמיד חשוב, שכשנוכיח אותו, שזה לא יהיה בביזיון,
ושזה יהיה כדברים הנשמעים, בדכיה דרכי נעם, ובצורה מתוקה, משנקרא ''ומתוקים מדבש ... ''