אני גרה על כביש סואן שמעבר לו גינת משחקים גדולה,
ואחרי שראיתי כמה פעמים, הורים שאננים שנותנים לבן השנתיים לעמוד במעבר חציה, או פעוט שמתפרץ מהגינה עם בימבה לכיוון הכביש, פעוטות, שקראו למשטרה בשבילם כי שכחו אותם בגינה, ילדים שמטפסים על גדר הביטחון ונופלים לכביש,
בתחילה הייתי צועקת מהחלון, אבל בגלל התנועה-לא שמעו, הייתי צועקת על ההורים בתוך הלב שלי מפחד וחרדה, במקום הזה יש תאונה לפחות פעם בשבוע, ב"ה שכמעט כולן לא היו קטלניות, אבל...
הפסקתי להסתכל מהחלון, לא מסוגלת, אני אימא שלא שולחת בחיים ילדים לבד לגינה, או בייביסיטר או אני, וגם אז, לא יושבת בנחת על הספסל אם הילדים לא יושבים לידי, סופרת אותם כל הזמן, בודקת איפה כל אחד נמצא, לאן הוא רץ ומי מדבר איתו, כי לא רק פציעות יכולות להתרחש בגינה.
כשבעלי לוקח את הבנים לים-אני מתקשרת אליו כל חצי שעה לשמוע מה קורה, הוא משגיח עליהם כל הזמן ולוקח איתו עוד אח מבוגר שיעזור לו להשגיח, אחד על החוף עם המשחקים בחול, ואחד בים עם הידיים תקועות בתוך הגלגלים שלא ייסחפו ח"ו
ועכשיו בתקופת הקורונה, הכי קל לי בעולם שהם בבית, אין ב"ה סכנות, כל הדברים המסוכנים לא נמצאים, וצעצועים קטנים, בהשגחה כל הזמן.
ו-כן הילדים שלי ב"ה צפופים, אבל מכל ילד-יש לי רק אחד, והוא האוצר הכי יקר לי בעולם, אין לי תחליף בשבילו, ואין מתנה יותר יקרה בעולם, מילד, חי, בריא ושלם.
אין.


Reactions: אמא של :-), יעל סגל, מרכז מידע ועוד 2 משתמשים5 //