יום אחד היא עמדה שם , השכנה. כועסת, נוזפת.
“הבן שלך.”
שתי מילים. קצרות. חותכות. נכנסו אליי כמו חץ בלב.
בלי לעצור לחשוב הבטתי בו.
מבט כועס. מבט שכבר פסק דין.
הבטחתי לה שהעניין יטופל. ובחומרה.
ואכן טופל.
בחומרה, ובכאב.
לא ביררתי מה באמת קרה.
לא שאלתי אם הילד שלי אשם, מבולבל, פגוע, או פשוט ילד.
פעלתי כי כך לא מתנהגים.
כי מה יגידו.
כי במסגרת חרדית “אסור שידברו”.
זה היה טיפול שהשאיר סימן.
לא רק בהתנהגות , בנשמה.
ורק הרבה אחרי שהשקט חזר לבית,
כשהוא כבר נרדם ואני נשארתי ערה עם עצמי,
הבנתי שלא חינכתי אלא נבהלתי.
לא הגבתי אליו, הגבתי לפחד שלי.
לפחד ממה יגידו, ממה יחשבו,
מהמבט של שכנה אחת שהפך בעיניי למשפט של עולם שלם.
ושם כאב לי באמת.
כי הבנתי שבאותו רגע לא ראיתי ילד, ראיתי בעיה.
לא הקשבתי למה שקורה לו ,
ניסיתי לסגור רעש מבחוץ.
כי ילד כמו ילד, לא נזכר בצעקה כדי להשתפר.
הוא נזכר בה כדי להיזהר.
והזהירות הזו לא בונה אדם.
היא מקטינה אותו.
עבר זמן.
והקב״ה, ברחמיו, שלח שליח.
אדם אחד. רגע אחד.
מילים פשוטות שהאירו מקום כואב שלא רציתי לגעת בו.
הוא אמר ככה:
ברגע שאמא צועקת בבית, או הופכת לתקיפה מול הילדים,
קורה דבר שאינו בשליטה.
הילד מאבד את המקום האחרון שבו הוא אמור להיות בטוח.
המקום של אמא.
המקום העוטף, המוגן, החם והטוב.
אבא יכול להיות תקיף.
זה תפקידו מהשורש.
הוא מביא גבול, חוק, משמעת ואחריות.
ילד יכול לכעוס על אבא,
להתעמת איתו,
אפילו למרוד, ועדיין להישאר מחובר לחיים.
אבל אמא איננה עוד סמכות.
היא לא שוטרת.
לא אצבע מאיימת. אמא היא החיים עצמם.
ובמיוחד בעולם תובעני, עמוס ציפיות, כללים ולחץ מתמיד,
אמא אמורה להיות המקום שבו אפשר לנשום.
המקום שבו גם כשנופלים , לא מאבדים אהבה.
אלא מקבלים חיבוק. הגנה. קרקע יציבה.
וזה חשוב לומר בפשטות:
אהבה אימהית איננה ויתור.
חיבוק איננו הפקרות.
והקשבה איננה היעדר גבול.
אפשר להציב גבול.
אבל גבול לא יכול להגיע בצעקה, באיום, בהשפלה, ואפילו לא בביקורת.
גם “לא” יכול להיאמר בשפה עדינה וברורה.
גם עצירה יכולה להיות מתוך יציבות, לא מתוך כעס.
כי זה לא מה שאמא אומרת , זה איך שהיא אומרת.
כשגבול נאמר בקול שקט,
בעיניים רואות,
בלב שמחזיק, הילד לא מתכווץ, הוא נבנה. הוא לומד שיש חוק, אבל גם שיש אהבה, שיש אחריות ויחד עם זה, גם מקום בטוח לטעויות.
וזה בסדר וזה מותר.
כי כולנו טועים לפעמים.
ברגע שאמא צועקת, מאיימת או מענישה מתוך כעס ,
זה כבר לא חינוך.
זה שבר.
צעקות לא בונות מסגרת.
הן שוברות ביטחון, מבלבלות זהות,
ומלמדות את הילד שהוא רצוי רק כשהוא עומד בדרישות.
וכאן מתחיל תהליך מסוכן:
כיבוי רגשי.
העמדת פנים.
ניתוק.
לפעמים אפילו נדר שקט מהחיים עצמם.
לא בקול.
לא במרד גלוי.
אלא מבפנים.
ילד חרדי שלא מרגיש אהבה אימהית יציבה,
לא רק נושר מהמסגרת.
הוא נושר מהקיום. מעצמו. מההרגשה. מהבחירה החופשית.
ולכן האמת צריכה להיאמר בלי לעטוף:
אמא לא אמורה לצעוק. בכלל. על כלום.
אם הכעס עולה,
אם הלב רותח,
אם השליטה בורחת ,
עדיף לצאת רגע מהבית.
לחדר מדרגות. לחצר. לרחוב.
עדיף שילד יחכה כמה דקות,
מאשר שיישא צעקה של אמא כל החיים.
אבא הוא הגבול.
אמא היא הקשר.
אבא מביא דין.
אמא מביאה חיים.
החלפת תפקידים לא מחזקת מסגרת ,
היא מסכנת נשמות.
ויש כאן גם תקווה גדולה.
אמא שמתקנת , מתקנת עד השורש.
אמא שבוחרת להיות חיבוק ולא מאבק,
שהבית לא שדה קרב אלא מקום של אהבה ולא איום,
מחזירה לילד את החיים.
אמא מחבקת, אמא אוהבת,
מגדלת פרחים שיפארו את רחובות החצר,
את הבתים ואת הקהילות.
ילדים שיגדלו וילכו בעולם עם גב זקוף ולב פתוח,
ובכל מקום שאליו יגיעו ,
יישמע ניגון תורתם למרחקים.
אהבה אימהית לא הולכת לאיבוד.
היא נעשית שורש.
ושורש כזה ,מצמיח חיים.
שנזכה.
הנושאים החמים
Reactions: שמאלי קיצוני, יעקב הרמתי, אביב טולדאנו - צלמת ועוד 3 משתמשים6 //