למסירה השיקצע ומכחישי השואה

[imac100]

עברתי, אולי פיספסתי משהו,
אפשר הפניה לתגובה עם מקור תורני לחובת או צורך זכירת השואה?

אתה מחפס הלכה מה70 שנה האחרונות? שכחתם מתי הייתה השואה?

 

[מרגלית100]

דבר ראשון פותחת האשכול דברה על כך ש'בציבור שלנו' אין מודעות וכו', מה שבטוח הוא שיש מודעות הרבה יותר גדולה מאשר בציבור החילוני!!!
וזה שאין לנו 'יום השואה' זה לא בגלל שאנו לא זוכרים, רק כמו שכבר כתבו כאן, לא זה מה שמסמל אצלנו את השואה - מרד גטו וורשה, אלא הגבורה היהודית האמיתית בשואה - זה הזכרון שיילך איתנו הלאה והלאה!!
ואצלנו במשפחה ד"א, היום הזה מיוחד ב'סעודת הודייה' שסבא שלי היה עושה כל שנה לרגל הנצלו מציפורני הנאצים ימ"ש, בסעודות אלו היה מספר את מה שעברו, ומכניס את הילדים והנכדים לאווירה שהיתה שם ולכל הניסים והנפלאות שסובבו אותם וכך ניצלו והקימו דור לתפארת!
לדעתי, תודעת הדור הבא שהם כבר דור רביעי לניצולי השואה ולא חוו כמונו את האנשים שהסתובבו וחיו את השואה, ולא שמעו משפטים כמו: 'איך את/ה לא גומר את הקצה של הלחם? אנחנו היינו שמחים לקבל חצי מזה' וכד' בסגנון הזה, התפקיד שלנו כהורים הוא להחדיר את הנושא ולקרב אותם למה שהיה שם!
אני רואה אצלי את הילדים, חיים את השואה ומוראותיו כמו את הגבורה היהודית שהיתה שם, אין דרשה, שיחה או סתם הזדמנויות שונות שבעלי לא מביא דוגמא או המחשה על הנושא המדובר ממה שהיה בשואה!
ולעומת זה, אני רוצה לסייג את הדברים שנאמרו כאן שצריך להראות תמונות, הבת שלי סיימה כיתה י"ב, ומפעם לפעם הביאו להם סרטים על השואה בהקשר לנלמד, כולם צחקו עליה שהיא הידענית הכי גדולה בשואה ומתקנת את המורה על כל מיני טעויות שהיו בגטו זה או אחר, יודעת הכי הרבה סיפורים מכל בנות כיתתה, ולא! לא מסוגלת לשבת ולראות סרטים בנושא!! אני חושבת שהדור של היום שכל דבר צריך להיות מומחש בצורה ויזואלית בזוועה הכי גדולה שלה ממש מקלקלת את עדינות הנפש, וזה בעצם מה שקורה בציבור החילוני יותר ואפילו חודר אלינו, שכבר לא מתרגשים מזוועות שרואים, אם זה כל פיגועי הדמים ה"י וכד',
זה לא מיטיב איתנו ולא עם נפשנו ואין לנו שום תועלת מזה, שוב, בתנאי שאנו באמת מקיפים את הנושא בצורה הנכונה מזויות אחרות.
והזכירו כאן את הקו 'יזכרם' - בעלי מכיר שם את כל השיעורים בע"פ ואכן משם היידע שלו חוץ ממה שבאמת חי את הדור ההוא בתור ילד, יש שם סדרה של הרב גולדווסר ושל הרב נויגרשל, שניהם מחכימים ומקיפים את הנושא מכל ההיבטים הקיימים (מדינית, יהודית וכו')

 

[חיים4213]

אז תספרי לגויה השיקצה שלך, שאצלנו יש יום זכרון בעשרה בטבת, ואנחנו לא עומדים דקה ומפלבלים בעיניים אלא צמים יום שלם, ויש לנו תפילות מיוחדות!!

יש עוד מישהו שחושב שצום עשרה בטבת זה לזכרון השואה? כי נראה לי שבגן למדנו שזה קשור למשהו עם בית המקדש.

 

[progitm]

מתוך יומנה של דוניה רוזן 32.6.1.32
לבי סמוך ובטוח שלא אשאר בחיים לאחר מלחמה זו, אך אדיר חפצי שמילים אלה שאני מעלה על הנייר ביד רועדת מפחד יחיו אחרי. רצוני שיומן זה יישמר כעדות חיה לסבל וייסורים שהיו מנת חלקי. מאמינה אני שזיכרונות אלו ילמדו אתכם לאהוב את הידידים ולשנוא את האויבים, ילמדו אתכם לנקום ולהילחם באויבי האנושות, אויבי החופש, הצדק והמשפט... חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב. מוכרחה – כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח איתכם, רוצה אני שמילים אלו יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. )מתוך: דוניה רוזן, ידידי היער, יד ושם, ירושלים, 11.6 ,עמ' 3.2)

האנשים האלו נעקדו ללא גל- עד ללא מצבה ולפעמים גם ללא שם...
ביהדות יש עניין להקמת מצבה לאדם להקמת גל אבנים מקום של זיכרון,
6 מליון איש שרבים מתוכם התאדו ללא מקום קבורה.

(6 מליון אגב נראה לי המספר הגבוה ביותר שפגע בעמ"י לא בהרוגי החורבן ולא באינקווזיציה ולא בהרבה פוגרומים אחרים היו מספר כזה עצום גם לא ביציאת מצרים לפי שיטות של חמישית)

אם לא אנחנו נזכור, את זעקתם, את אוזלת היד , את נאקת בני ישראל אחינו שנעקדו ללא שם וזכר מי יזכור?????

יבוא היום והקב"ה ינקם באויבנו, אבל גם לזיכרון יש תפקיד.
ונכון אין לנו בדור זה סנהדרין שיקבע ימי תענית אבל חכם עיניו בראשו לזכור כזו עקדה וכזה צער של עוללים וטף מי אם לא אנחנו , מתמיהה????????

 

[אחת מנשר]

שום כלום. יש להם דקה בשנה. לא יום ולא נעליים. עיני ראו. עבדתי בתוך מערכת החינוך שם מספיק שנים.
ובדקה הזו אין שום ענין או טעם. וגם לא זכרון.
למי מועילה הדקה הזו? לנרצחים? לנקמה? להקב"ה? אז למה היא נועדה?
ואנחנו? אנחנו שומעים על זה מגיל 0.
מכירים מינקות את המספר שישה מליון.
שרים על זה.
קוראים בשמותיהם של הנספים.
מספרים סיפורי גבורה יהודיים.
לא חושבת שעובר חודש בעיתון חרדי בלי איזה אזכור של הענין.
אנחנו מפנים זמן - ומקשיבים למה שלסבים שלנו יש לספר.
בוכים כל שנה עם סבא ב"והיא שעמדה".
חוקרים ומתרגשים מכל תגלית.
לא יודעת.
זוכרים כל הזמן.
במציאות אנחנו זוכרים.
זוכרים את אשר עשה לנו עמלק.
מה שבטוח יש אידיאל בשיקום העם היהודי.
כידוע זו הנקמה האמיתית.
אז בעצם זה שאנחנו כל יום שומרים על הגחלת אותה הנאצים רצו לכבות.
בעצם זה שאנחנו קוראים בכל יום "שמע"
בעצם זה אנחנו נותנים תשובה לשטן מהשואה.
רק אנחנו.
הציבור
החרדי.
רק הציבור החרדי.

כל מילה!!

 

[progitm]

יש עוד מישהו שחושב שצום עשרה בטבת זה לזכרון השואה? כי נראה לי שבגן למדנו שזה קשור למשהו עם בית המקדש.

נהרגו אנשים ללא מקום שם ותאריך, וגם הם רוצים שם זמן שייחדו לזכרם ויזכרו להגיד קדיש החליטו רבנים ברבנות הראשית (שבוודאי יש להם סמכה יותר מיושבי פרוג), שיש עניין, אולי לא כולם אוחזים ומקבלים , אבל זילות וציניות בנושא רגיש?!

 

[בובתי]

דבר ראשון פותחת האשכול דברה על כך ש'בציבור שלנו' אין מודעות וכו', מה שבטוח הוא שיש מודעות הרבה יותר גדולה מאשר בציבור החילוני!!!

מה שנכון!! תיכוניסט חילוני שנוסע לפולין לא יודע יותר מבחור חרדי שקרא ביוגרפיה על השואה לא משנה איזה

 

[lovely]

יש עוד מישהו שחושב שצום עשרה בטבת זה לזכרון השואה? כי נראה לי שבגן למדנו שזה קשור למשהו עם בית המקדש.

עשרה בטבת בהחלט קשור לבית המקדש, ובלי שום קשר למה שלמדנו בגן, הוא גם נקבע כיום הזכרון הכללי לזכר השואה.
מוזמנת לקרוא כאן:
https://www.hidabroot.org/article/1119013

 

[yonatanr]

בכלל לא אגב,
חשוב מאוד!!!

מרד גטו וורשה זה היה המרד הגדול ע"י יהודים בשואה.

אנחנו לא יכולים להבין ולדון אותם. אבל הרבנים לא הסכימו למרד .
בסופו של דבר הנאצים ימ"ש ניצחו. ושרפו את כל הגטו, ומי שנישאר בחיים נישלח למחנות.

מעבר לזה שאנחנו לא מתאבלים , כי ימי אבל יקבעו לנו הסנהדרין.
בחודש ניסן אסור להתאבל.

מקורות מוסמכים אומרים שרבי מנחם זמבה, מגדולי התורה שבוורשא, הסכים למרד.
אנחנו לא יכולים להבין בכלל, מה זה שהנאצים ממלאים רכבות מלאות בעשרות אלפי יהודים לטרבלינקה, מחנה מוות נוראי שאיש לא חוזר משם, ואף נאצי לא מקבל שריטה כל שהיא.
יש הרבה מה להרחיב בזה.
המרד הגיע רק לאחר שרוב מוחלט מתוך חצי מליון היהודים שהיו בגיטו ורשא נרצחו ונטבחו, ונשארו רק קומץ של עשרות אלפי צעירים, שידעו בבירור שגם הם הולכים לקראת מותם.
אם היה סיכוי קלוש שהם היו ניצלים וחיים חיי עולם, בודאי שהם לא היו פותחים במרד.
אך מכיון שהיה ברור להם שהם ימותו בעוד חודש חודשיים, שנה שנתיים, מה שגם נכון במבט לאחור, נמצא שהשיקול היה לבחור בין חיי שעה ולמות בבזיון, כצאן לטבח, או לחיות קצת פחות ולמות בכבוד, מתוך ידיעה שלפחות לקחו איתם כמה נאצים לקבר.
אם היית יודע שהנאצים הרגו את אביך ואמך, את כל אחיך ואחיותיך, ובעוד כמה חודשים גם אתה תמות. לא היית עושה הכל בשביל שימותו כמה נאצים? שיסבלו קצת מהיהודים? להנמיך קצת את הגאוה המנופחת שלהם?
כשהיהודים יצאו מחוריהם והתחילו לירות על הנאצים, והצוררים התחילו לחשוש להסתובב בגטו, גאוותם נפגעה אנושות. קומץ יהודים מורעבים עם נשק דל, שגדל בשעבוד ובלי אימון גופני, מצליח לרצוח חיילים גרמנים מפוטמים ועם מיטב הנשק! זה לא היה נתפס!
יש לכם מושג איך היהודים התעודדו למראה הדגל היהודי מתנופף על חומות הגטו?!

 

[tkh]

היום הזה בקביעתו ע"י ההנהגה החילונית הוא ג"כ כחלק מהכחשת השואה
שהרי הוא נקבע לזכר מרד גטו ורשא, ולכל נספי השואה הציונים קראו בגנאי ש"הלכו כצאן לטבח".
הם לא רצו לזכור את השואה, אלא רק את "הגבורה".
(אני לא כותב על הציבור, אלא על ההנהגה החילונית דאז ומטרותיה).

נ.ב. לא קראתי את כל האשכול הארוך.
יש בזה גם תשובה למה שהתפרסם במקו"א כאן על עמידה ב'צפירה'.

 

[אלישבע10]

לפני כשנתיים שמעתי את שירו של אייבי רוטנברג Memories, מהאלבום Journeys.
השיר המיוחד הזה ביטא באופן מדויק את הרגשה והפחד שלי ושל רבים מהמגיבים פה.
מה יהיה אם חלילה לא נזכה, ומשיח לא יבוא, יהיה יום שבו לא יהיה מי שיספר את שעבר עליו בשנות האימה, מול מספרם ההולך וגדל של מכחישי השואה.
הוא מספר על סב מבוגר, שכבר לא כ"כ זוכר את מה שאנשים סביבו מספרים לו, אך את זכרונות השואה אינו מסוגל לשכוח.
והוא מוטרד - מה יקרה עם כל הזכרונות? מה יהיה ביום שלא יהיה מי שיעמוד ויספר?
ורק מחשבה אחת מנחמת אותו -
אלוקים בשמים לא שוכח.

I'm a very tired, old and worn out man
And my eyes have long been blind
Most things that people say to me
Just seem to slip my mind

Oh but the suffering and painful times
That were in years long gone
Are still as clear upon my memory
As the numbers on my arm

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust in the breeze
And who will stand before the world
Knowing what to say
When the very last survivor--fades away

When I hold my grandson close to me
And his fingers trace the pattern of my tears
?He asks me "granpa, tell me why do you cry
?"What is it that you fear

And I tell him "There once was another child
Who smelled as sweet and felt as warm
But he was taken from before my eyes
"And only I remain to mourn

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust and the breeze
And who will stand before a world
That now wishes to deny
How will they believe in someone
Who never heard the cries

There is nothing I can say or do to make things change
Time has a way of passing by so fast
Like a fleeting shadow no one will recall
The faces of the past

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust and the breeze
Yet one thought gives me comfort
It's all that I have left
Oh I know that god in heaven
won't forget​

 

[SMGD1997]

לדעתי לנסוע במסגרת לימודית הופך להיות סוג של חוויה חברתית פסולה....

אני חושבת שאם נוסעים עם המרצה הנכון זה כבר לא משנה עם מי תיסעו אם איזה חברה
אני הייתי במסע לפולין עם חבירות מאדד טובות אבל עובדה שהמסע היה מרומם מאד ולרגע לא הרגשתי חוויה חברתית פסולה,
זה כמובן גם קשור לגיל אבל לטעמי בעיקר למרצה שהיה מרתק מאדד והכניס הרבה רגש בתוכו
ואם כבר באמת מישהו פה נוסע ממליצה בחום ליסוע רק עם הרב מרדכי נויגרשל
בהצלחה!

 

[מרגלית100]

סתם הערת אגב,
עפ"י הרב נויגרשל, המספרים האמיתיים מסתכמים בהרבה יותר מ - 6 מליון!!
ה- 6 מליון זה רק כל אלה שספרו אותם, חוץ מזה יש עוד מלא שלא נספרו, כי אפילו לא 'זכו' להגיע למחנה או לכבשן מוות תעשייתי.

 

[מרגלית100]

יש עוד מישהו שחושב שצום עשרה בטבת זה לזכרון השואה? כי נראה לי שבגן למדנו שזה קשור למשהו עם בית המקדש.

לא עשרה בטבת, אבל בתשעה באב, הספרים היחידים שהורשנו לקרוא היו על השואה כמו שהזכירו כאן את 'לאה' ו'מירה', אנחנו גם קראנו את 'ניחוח פרחי השלג' בהמלצתה של סבתא שלנו שתחי' לאויוש"ט שעברה את השואה ואמרה שזה ממש מזכיר את סיפור חייה ואמיתי לחלוטין,
היו עוד ספרים, של הרב פרידמן, אני לא זוכרת את שמו ועוד כמה תורניים יותר שאני כבר לא זוכרת.

 

[משה מנחם]

(6 מליון אגב נראה לי המספר הגבוה ביותר שפגע בעמ"י לא בהרוגי החורבן ולא באינקווזיציה ולא בהרבה פוגרומים אחרים היו מספר כזה עצום גם לא ביציאת מצרים לפי שיטות של חמישית)

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך דאמר רב יהודה אמר רב אסי ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים אלו הן כפר ביש כפר שיחליים כפר דכריא

​

לפי חשבוני זה 360,003,600,000

 

[מרים שוורץ]

קודם שיהיה נגיש ואז נקרא אותו. כמו הרבה ספרי שואה שאבדו בתהומות הנשיה (אני עדיין מחפשת אחריהם נואשות): קראתי ואין עונה-פוקס, יומן גטו וורשה-זיידמן, עלים שעלו מן האפר-ביינהורן וגולן.
המוצא הישר מתבקש למכור לי .

בספרייה של... נראה לי יש אני לא יודעת מה בדיוק אבל את עלים שעלו מן האפר אני כמעט בטוחה וגם של זיידמן אולי (אם את רוצה פרטים אז בואי לפרטי אה וזה בירושלים)

 

[well]

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך דאמר רב יהודה אמר רב אסי ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים אלו הן כפר ביש כפר שיחליים כפר דכריא

​

לפי חשבוני זה 360,003,600,000

לא ברור שזה כפשוטו ואכמ"ל.

 

[Harmonyapro]

לפני כשנתיים שמעתי את שירו של אייבי רוטנברג Memories, מהאלבום Journeys.
השיר המיוחד הזה ביטא באופן מדויק את הרגשה והפחד שלי ושל רבים מהמגיבים פה.
מה יהיה אם חלילה לא נזכה, ומשיח לא יבוא, יהיה יום שבו לא יהיה מי שיספר את שעבר עליו בשנות האימה, מול מספרם ההולך וגדל של מכחישי השואה.
הוא מספר על סב מבוגר, שכבר לא כ"כ זוכר את מה שאנשים סביבו מספרים לו, אך את זכרונות השואה אינו מסוגל לשכוח.
והוא מוטרד - מה יקרה עם כל הזכרונות? מה יהיה ביום שלא יהיה מי שיעמוד ויספר?
ורק מחשבה אחת מנחמת אותו -
אלוקים בשמים לא שוכח.

I'm a very tired, old and worn out man
And my eyes have long been blind
Most things that people say to me
Just seem to slip my mind

Oh but the suffering and painful times
That were in years long gone
Are still as clear upon my memory
As the numbers on my arm

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust in the breeze
And who will stand before the world
Knowing what to say
When the very last survivor--fades away

When I hold my grandson close to me
And his fingers trace the pattern of my tears
?He asks me "granpa, tell me why do you cry
?"What is it that you fear

And I tell him "There once was another child
Who smelled as sweet and felt as warm
But he was taken from before my eyes
"And only I remain to mourn

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust and the breeze
And who will stand before a world
That now wishes to deny
How will they believe in someone
Who never heard the cries

There is nothing I can say or do to make things change
Time has a way of passing by so fast
Like a fleeting shadow no one will recall
The faces of the past

What will become of all the memories
Are they to scatter with the dust and the breeze
Yet one thought gives me comfort
It's all that I have left
Oh I know that god in heaven
won't forget​

שיר מדהים בהחלט!! אני אישית בפעם הראשונה ששמעתי אותו ממש בכיתי...
אגב-
כל השירים ב- 4 Journeys מיוחדים אחד אחד. סגנון יחודי שקשה למצוא היום.

יש שיר נוסף מדהים ג''כ שנקרא MAN FROM VILNA
שמספר על יהודי ניצול שואה לאחר השיחרור הדבר הראשון שהם עשו זה לרוץ חזרה לוינה לבדוק אולי מישהו ממשפחתם נשאר, הם רצו והלכו המון זמן עד שהגיעו..
ופתאום נזכרו שהלילה זה שמחת תורה הם רצו לבית הכנסת כדי לרקוד עם הספרים אבל..הם לא מצאו שום דבר., מלבד חורים מיריות כתמי דם הרס וחורבן וכ'
פתאום שמעו קול של בכי אילו היו שני ילדים (בן ובת) שנותרו לבד מהמלחמה,
בהחלטה של רגע הם הבינו שאין להם ספרי תורה וגם לא ילדים משלהם אז הם פשוט הרימו אותם ורקדו כביכול אלו ספרי תורה..
הוא מתאר את הריקודים שהיו שם עם אמונה בלתי ניתנת לתיאור עד אור הבוקר...

את השיר והתיאורים שם פשוט קשה לתרגם ולהעביר מי שמבין יבין במה בדיוק מדובר:

שווה בהחלט ניסיון תרגום...

I met a man last sunday, who was on his way back home
From a wedding in Chicago, and was traveling alone
He said he came from Vilna, a survivor I could tell
And I helped him with his suitcase, he could not walk very well.
A steward gave us coffee as we settled on the plane
And I asked him why he bothers, at his age there’d be no blame
He said “no simcha is a burden, though I miss my dear late wife”
And then he shared with me a story that has changed my view of life:
CHORUS:
“We danced round and round in circles as if the world had done no wrong
From evening until morning, filling up the shul with song
Though we had no Sifrei Torah to clutch close to our hearts
In their place we held the future of a past so torn apart.

I remember liberation, joy and fear both intertwined
Where to go and what to do, and how to leave the pain behind?
My heart said ‘go to Vilna’, dare I pray yet once again
For the chance to find a loved one, or perhaps a childhood friend?
It took many months to get there, from the late spring to the fall
And as I, many others, close to four hundred in all
And slowly there was healing, darkened souls now mixed with light
When someone proudly cried out, ‘Simchas Torah is tonight!’
CHORUS:
We danced round and round in circles as if the world had done no wrong
From evening until morning, filling up the Shul with song
Though we had no Sifrei Torah to clutch close to our hearts
In their place we held the future of a past so torn apart

We ran as one towards the shul, our spirits in a trance
And we tore apart the barricade, in defiance we would dance
But the scene before our eyes shook us to the core
Scraps of siddur, bullet holes, bloodstains on the floor.
Turning to the eastern wall, we looked on in despair
There’d be no scrolls to dance with, the holy ark was bare
Then we heard two children crying, a boy and girl whom no one knew
And we realized that no children were among us but those two.
CHORUS:
We danced round and round in circles as if the world had done no wrong
From evening until morning, filling up the Shul with song
Though we had no Sifrei Torah to gather in our arms
In their place we held those children, the Jewish people would live on.

We danced round and round in circles as if the world had done no wrong
From evening until morning, filling up the shul with song
Though we had no Sifrei Torah to clutch an hold up high
In their place we held those children, Am Yisrael Chai”.

We danced round and round in circles as if the world had done no wrong
From evening until morning, filling up the shul with song
Though we had no Sifrei Torah to gather in our arms
In their place we held those children, the Jewish people would live on
Am Yisrael Chai
The Jewish people would live on.
The Jewish people WILL live on.​

 

[משה מנחם]

לא ברור שזה כפשוטו ואכמ"ל.

נכון, ואף על פי כן ברור לי שה'כפשוטו' זה יותר מששה מליון

 

[Tweenset]

נתקלתי ביוזמה מיוחדת מאד של עמותת שם ונר.
הרעיון הוא שלכל שם יש נר. הם מביאים למקומות מסוימים דוכנים עם נרות נשמה, ועל כל נר יש שם של איש או אשה , ילד או ילדה.
ועל כל שם רושם בן / בת של (שם האם והאב) מאיזה עיר ועיסוק. ובנוסף כתוב נספ/תה ב...

נתקלתי בדוכן כזה, ופשוט מצמרר לעבור על השמות, להבין שלכל אחד היה חיים שלמים שנודעו באכזריות. אני לקחתי נר של אשה שהיתה עקרת בית, שמה הפרטי פאולה ושם משפחתה זהה לשם משפחתי. הי"ד.

שאלתי מישהי חילונית שלקחה נר את מי לקחת?
אז היא ענתה לי שהיא לקחה שם של ילדה שהיתה תלמידה. היא רוצה לספר לבן שלה על השואה, ולא רוצה לקחת שם של סוחר לדוגמא, כי זה פחות ידבר אליו.
לכן היא לקחה שם של ילדה בבית ספר.