זרקור או מרווה לצמא?

[מלימירי]

לא מכירה את מרווה
אבל זרקור ההורים שלי מנויים 21 שנים
ולא מסוגלים להפסיק
בעז"ה שהבת של תגדל ותדע לקרוא אני יעשה לה גם מנוי

הכי אני אוהבת שהמסרים בסיפורים שם באים בצורה נעימה
ולא בצורה שנותנת תחושה שקשה לקיים את התורה (ויש עיתונים כאלה....)

 

[תקוה]

לי זה מאד מפריע שכך מעצבים את תודעת ילדיי

אבל אם בבית יש גם בנים וגם בנות. אז הם לא מעצבים בזה כלום.

 

[ngp]

מרווה!! מרווה!! מרווה!!

 

[געפילטע פיש]

איפה יש סיפורים בהמשכים טובים יותר?
(כי בסוף זה מה שהכי קוראים)

 

[א-ירושלמית]

גם אם לא מציירים נשים (מרווה, ועוד עיתונים) - במרווה זה גס, בולט ובוטה.
ועניין כיסויי הראש... מישהו נפל שם על הראש. בשביל מה צריך גוי גמור כיסוי ראש??? מה, להראות שיש להם יראת שמים?

המסרים? נו, בסדר. לגבי המלצרות - זו גם אופציה של פרנסה לאשה (הייתי בשני אירועים בו השירות המלצרי היה ע"י אנ"ש משלנו! אחד בבית שמש, בו היו מלצריות ממש, והשני באשדוד - בו היו מלצרים מאנ"ש, גברים, בצד הגברי. בצד הנשים מילצרו סטודנטים וכאלו.)
לימודי הוראה/גננות? מזמן כבר לא אפיק פרנסה והשתדלות בתור "להיות מורה/גננת". ברוכה הבאה לעולם האמיתי. ואם יש מטרה אחרת ללימודים האלו (להיות אם טובה יותר לילדים, לדעת להסביר להם, או משהו בסגנון - זה כן מבורך.)
מה עוד? רמה לשונית - תלוי בסופר/ת. יש כאלו שהרמה בסיפורים אותם כתבו משובחת, יש כאלו - בינונית ומטה.
עיצוב גרפי - השתפר מאד בשנים האחרונות, ב"ה. וטוב שכך. לפני כן זה היה מעיק ודוחה.

עניין השמות שמוטה בחדות לכיוון מסויים מאד? מגעיל בעיני, אבל אני נמנית עם הזרם שאליו מוטה הכיוון, כך שאני לא כל כך יכולה לדבר נגד. אבל מה, שמות כמו 'יעל', 'יהונתן' או 'מיכל' הם שמות פסולים? זו מגמה מאד פסולה בעיני.

 

[מה הענינים]

קיבלתם כבר זרקור לחג?

 

[תקוה]

קיבלתם כבר זרקור לחג?

כן

 

[שמחו]

אין לי מושג מה יש במרווה, מה אין, איזה תמונות/סיפורים מכניסים שם. דבר אחד ברור, יום ראשון מהבוקר כבר מתחיל ירידה במדרגות לכיוון הדואר אולי כבר הגיע המרווה, וכשחוזרים בצהריים מהלימודים, הדבר הראשון זה ריצה ובדיקה אם כבר הגיע המרווה, ואם כן, מיד יש תורנות מסודרת מי ראשון ומי עושה השבוע את העבודה.

אין לי מושג מה כ"כ מושך שם את הילדים, אבל אם זה להם טוב, אין כאן מה להתערב...

[הנ"ל שווה בין לבנים, בין לבנות, ובכל הגילאים, מכתה א' עד י"ב]

 

[נחל]

חושבת שהשתרשה תפיסה כאילו: יותר מסרים = יותר חינוך.
וזה לא נכון.
בדיוק כמו שבבית, אם אומרים לילד 50 פעמים ביום שיתפלל בכוונה וילמד ויוותר, לא מועילים לחינוך שלו, אלא הורסים בידיים.
חינוך זה דבר עדין.
הוא נעשה דרך אווירה, דרך הרגשה, דרך חיבור למציאות (ולא ניתוק, ויצירה של עולם לא ריאלי ולא תואם מציאות)
הוא מצריך גם מסרים מילוליים, אבל במינון קטן.

כך גם בסיפורים.
ילד נושם אוירה של סיפור.
כשמוצאים אותו עם מסר ברור מסיפור אחר סיפור, מלמדים אותו להגיד מסרים, מלמדים אותו שמסר הוא מס שפתיים. לא באמת מקנים לו אותו.
תחשבו על עצמנו, כמה מסרים אנחנו יכולים לקלוט בקריאה בעיתון אחד, אבל לא לקלוט ברעיון, אלא להפנים את המסר? להתחבר אליו?
חוששת שמה שאנחנו עושים עם ריבוי המסרים, זה להרגיל את הילדים להקשיב פחות למסרים תורניים, להרגיש שיראת שמים זה דבר קצת מעיק, שלא כדאי ממנו מדי הרבה. שבאיזשהו מקום שאסור להגיד אבל מרגישים - החיים נעימים יותר בלעדיו. חלילה וחלילה.
בעיני אומנות חינוכית של עיתון ושל כל כותב, דורשת יותר חשיבה, יותר העמקה. לא בצורה הקלאסית ש:
נדרש סיפור לפסח.
חושבים על מסר
מדביקים אפיזודה
והנה סיפור.

כאמא אני מחפשת לילדים חומר קריאה חינוכי. שזה אומר בעיני פחות מסרים מילוליים, אווירה חיובית בסיפורים. ערכים שנמצאים בהרגשה, לא בצורה מודעת בדווקא, וגם - שהמסרים שכן מושמעים, יהיו נכונים. לא מנותקים מהחיים.
יש עיתונים שמסוגלים להעלות סיפור על ילד שכל הכיתה רומסת אותו , והוא בתגובה עובד על מידותיו ומתנחם בשכר שיהיה לו בגן עדן. (רק דוגמה, כמובן, אבל דוגמה קלאסית למרבה הצער)
בראיה שטחית זה חינוכי להפליא.
אבל לאיפה זה מוביל?
היינו רוצים שילד שלנו יגיב ככה?
לא. זה לא נכון. זה לא נכון מבחינת עבודת השם ותפקידנו בחיים. ילד, וגם מבוגר, לא אמור לתת שירמסו אותו. אם דורכים עליו, הוא צריך לבקש עזרה. לא לתת לנפש שלו להרמס, לשקר לעצמו שהוא מסתדר עם זה, ושיהיה לו שכר בשמים.
אז למה בכמה עיתונים סיפורים מסוג זה חוזרים על עצמם?
כנראה מאי שימת לב, ממחשבה שכל מה שנשמע חינוכי זה בסדר.
אבל ההשפעה שלהם בשטח -
בדרך כלל ילדים לא מבינים שזה דבר לא נכון מבחינה יהודית, הם מקבלים את המסר ברמה הרעיונית, אבל איפשהו מפנימים את ההרגשה שמצוות זה דבר קשה מידי.
במצבים פחות טובים, ונתקלתי בזה כמה פעמים - הם תמימים יותר, אולי גם מתמודדים עם איזה קושי רגשי שמשתלב, ולוקחים את המסר העקום מעשית לחיים שלהם.

בשורה התחתונה - בראיה שטחית נראה שהמרבה במסרים אולי מפספס ספרותית אבל מרוויח חינוכית. המציאות הרבה יותר מורכבת.
חושבת שכהורים כדאי שנבדוק את הנקודה הזו לעומק.
וזה, אגב, דבר שנהיה בו שינוי ולא לטובה בשנים האחרונות. הספרות החרדית לפני 25 שנה הייתה הרבה פחות מטיפנית, והרבה יותר מחוברת למציאות.

עוד אגב - לא קשור לדיון פה, אבל עיתון 'נקודות' של המבשר, יכול להיות דוגמה לשמרנות, אבל בלי מטיפנות. עיתון דק, אבל מה שיש בו מקסים. קחו כדוגמה את השיר שיש תמיד בהתאם לכריכה. מתוק. יפה. מתחבר לילדים. מרחיב חשיבה. נותן מקום לרגשות.
מדי פעם יש איזה מסר שנכנס יפה. אבל זה מדי פעם. זה לא בסיס. זה לא משהו שכאילו חיבים להגיד. לכן, גם כשזה נאמר, זה טבעי ויפה ומתקבל על הלב.

 

[A JERBI]

גם אם לא מציירים נשים (מרווה, ועוד עיתונים) - במרווה זה גס, בולט ובוטה.
ועניין כיסויי הראש... מישהו נפל שם על הראש. בשביל מה צריך גוי גמור כיסוי ראש??? מה, להראות שיש להם יראת שמים?

המסרים? נו, בסדר. לגבי המלצרות - זו גם אופציה של פרנסה לאשה (הייתי בשני אירועים בו השירות המלצרי היה ע"י אנ"ש משלנו! אחד בבית שמש, בו היו מלצריות ממש, והשני באשדוד - בו היו מלצרים מאנ"ש, גברים, בצד הגברי. בצד הנשים מילצרו סטודנטים וכאלו.)
לימודי הוראה/גננות? מזמן כבר לא אפיק פרנסה והשתדלות בתור "להיות מורה/גננת". ברוכה הבאה לעולם האמיתי. ואם יש מטרה אחרת ללימודים האלו (להיות אם טובה יותר לילדים, לדעת להסביר להם, או משהו בסגנון - זה כן מבורך.)
מה עוד? רמה לשונית - תלוי בסופר/ת. יש כאלו שהרמה בסיפורים אותם כתבו משובחת, יש כאלו - בינונית ומטה.
עיצוב גרפי - השתפר מאד בשנים האחרונות, ב"ה. וטוב שכך. לפני כן זה היה מעיק ודוחה.

עניין השמות שמוטה בחדות לכיוון מסויים מאד? מגעיל בעיני, אבל אני נמנית עם הזרם שאליו מוטה הכיוון, כך שאני לא כל כך יכולה לדבר נגד. אבל מה, שמות כמו 'יעל', 'יהונתן' או 'מיכל' הם שמות פסולים? זו מגמה מאד פסולה בעיני.

אני מנויה כבר כמה שנים, ולא שמתי לב לכל הדברים האלו.
(האמת שלא חלמתי שיכול להיות איזושהי בעיה בהם...)
העיקר שזה לא מפריע לי. ומאוד נהנית!

 

[מה הענינים]

חושבת שהשתרשה תפיסה כאילו: יותר מסרים = יותר חינוך.
וזה לא נכון.
בדיוק כמו שבבית, אם אומרים לילד 50 פעמים ביום שיתפלל בכוונה וילמד ויוותר, לא מועילים לחינוך שלו, אלא הורסים בידיים.
חינוך זה דבר עדין.
הוא נעשה דרך אווירה, דרך הרגשה, דרך חיבור למציאות (ולא ניתוק, ויצירה של עולם לא ריאלי ולא תואם מציאות)
הוא מצריך גם מסרים מילוליים, אבל במינון קטן.

כך גם בסיפורים.
ילד נושם אוירה של סיפור.
כשמוצאים אותו עם מסר ברור מסיפור אחר סיפור, מלמדים אותו להגיד מסרים, מלמדים אותו שמסר הוא מס שפתיים. לא באמת מקנים לו אותו.
תחשבו על עצמנו, כמה מסרים אנחנו יכולים לקלוט בקריאה בעיתון אחד, אבל לא לקלוט ברעיון, אלא להפנים את המסר? להתחבר אליו?
חוששת שמה שאנחנו עושים עם ריבוי המסרים, זה להרגיל את הילדים להקשיב פחות למסרים תורניים, להרגיש שיראת שמים זה דבר קצת מעיק, שלא כדאי ממנו מדי הרבה. שבאיזשהו מקום שאסור להגיד אבל מרגישים - החיים נעימים יותר בלעדיו. חלילה וחלילה.
בעיני אומנות חינוכית של עיתון ושל כל כותב, דורשת יותר חשיבה, יותר העמקה. לא בצורה הקלאסית ש:
נדרש סיפור לפסח.
חושבים על מסר
מדביקים אפיזודה
והנה סיפור.

כאמא אני מחפשת לילדים חומר קריאה חינוכי. שזה אומר בעיני פחות מסרים מילוליים, אווירה חיובית בסיפורים. ערכים שנמצאים בהרגשה, לא בצורה מודעת בדווקא, וגם - שהמסרים שכן מושמעים, יהיו נכונים. לא מנותקים מהחיים.
יש עיתונים שמסוגלים להעלות סיפור על ילד שכל הכיתה רומסת אותו , והוא בתגובה עובד על מידותיו ומתנחם בשכר שיהיה לו בגן עדן. (רק דוגמה, כמובן, אבל דוגמה קלאסית למרבה הצער)
בראיה שטחית זה חינוכי להפליא.
אבל לאיפה זה מוביל?
היינו רוצים שילד שלנו יגיב ככה?
לא. זה לא נכון. זה לא נכון מבחינת עבודת השם ותפקידנו בחיים. ילד, וגם מבוגר, לא אמור לתת שירמסו אותו. אם דורכים עליו, הוא צריך לבקש עזרה. לא לתת לנפש שלו להרמס, לשקר לעצמו שהוא מסתדר עם זה, ושיהיה לו שכר בשמים.
אז למה בכמה עיתונים סיפורים מסוג זה חוזרים על עצמם?
כנראה מאי שימת לב, ממחשבה שכל מה שנשמע חינוכי זה בסדר.
אבל ההשפעה שלהם בשטח -
בדרך כלל ילדים לא מבינים שזה דבר לא נכון מבחינה יהודית, הם מקבלים את המסר ברמה הרעיונית, אבל איפשהו מפנימים את ההרגשה שמצוות זה דבר קשה מידי.
במצבים פחות טובים, ונתקלתי בזה כמה פעמים - הם תמימים יותר, אולי גם מתמודדים עם איזה קושי רגשי שמשתלב, ולוקחים את המסר העקום מעשית לחיים שלהם.

בשורה התחתונה - בראיה שטחית נראה שהמרבה במסרים אולי מפספס ספרותית אבל מרוויח חינוכית. המציאות הרבה יותר מורכבת.
חושבת שכהורים כדאי שנבדוק את הנקודה הזו לעומק.
וזה, אגב, דבר שנהיה בו שינוי ולא לטובה בשנים האחרונות. הספרות החרדית לפני 25 שנה הייתה הרבה פחות מטיפנית, והרבה יותר מחוברת למציאות.

עוד אגב - לא קשור לדיון פה, אבל עיתון 'נקודות' של המבשר, יכול להיות דוגמה לשמרנות, אבל בלי מטיפנות. עיתון דק, אבל מה שיש בו מקסים. קחו כדוגמה את השיר שיש תמיד בהתאם לכריכה. מתוק. יפה. מתחבר לילדים. מרחיב חשיבה. נותן מקום לרגשות.
מדי פעם יש איזה מסר שנכנס יפה. אבל זה מדי פעם. זה לא בסיס. זה לא משהו שכאילו חיבים להגיד. לכן, גם כשזה נאמר, זה טבעי ויפה ומתקבל על הלב.

מקסים כתבת!
הבעת את דעתי בצורה הכי יפה שיש

הרעיון שהעלית על הילד שרמסו אותו הזכיר לי נושא שדיברתי עליו הרבה.
הגיעה אלי גננת וסיפרה לי על ילד בגן שלה שילד אחר הרביץ לו. היא פגשה את אמו של הילד שהרביצו לו, והאמא אמרה לה: לימדתי את הילד שאם מרביצים לך - תחזיר.
הגננת היתה מזועזעת מהרעיון ואמרה לי: איך מחנכים ילדים? כך צריך לנהוג?
אמרתי לה: אז מה את רוצה שהילד יקבל מכה מחבר וישתוק? זו דרך החינוך שאת מצפה לה? ואני חושבת שבאמת המערכת מעודדת היום מהילדים להיות 'מסכנים' ו'רמוסים' העיקר לא להחזיר.
לא חושבת שזו דרך התורה, ועוד יותר מכך - בחיים האמיתיים (לא במסרים) א"א לחיות כך. אז לשם מה להעביר לילד מסר מעוות כ"כ?

 

[שמואל גרינשטיין]

אין לי מושג מה יש במרווה, מה אין, איזה תמונות/סיפורים מכניסים שם. דבר אחד ברור, יום ראשון מהבוקר כבר מתחיל ירידה במדרגות לכיוון הדואר אולי כבר הגיע המרווה, וכשחוזרים בצהריים מהלימודים, הדבר הראשון זה ריצה ובדיקה אם כבר הגיע המרווה, ואם כן, מיד יש תורנות מסודרת מי ראשון ומי עושה השבוע את העבודה.

אין לי מושג מה כ"כ מושך שם את הילדים, אבל אם זה להם טוב, אין כאן מה להתערב...

[הנ"ל שווה בין לבנים, בין לבנות, ובכל הגילאים, מכתה א' עד י"ב]

חבל מאד שאין לך מושג מה הילדים שלך קוראים.
אמא צריכה לדעת מה קוראים הילדים שלה.
ילד שאוהב לקרא ירוץ למטה ביום ראשון לחפש את המרווה וביום רביעי לחפש את הזרקור.
לילד אין חוש ביקורת. הוא מוכן לקרא קומיקס רדוד או אכזרי או מעוות, הוא יקרא בשקיקה ספרי בדיות ושטויות.
חובת הביקורת מוטלת עלינו ההורים.
כבר פסלתי לילדי כמה ספרים שהביאו מהספריה (החרדית והמבוקרת מאד!)
אחד פסלתי - כי בעמוד הראשון קראתי שהם גרו בדירת שלוש חדרים - מבחינתי ספר שכתוב בשגיאות לשון גסות כ"כ אינו ראוי לקריאה.
אחד פסלתי - כי היו בו ציורים מחרידים של דמויות מפחידות במיוחד וסיפור אכזרי (קומיקס) את הספר הזה, בעקבות ההערה שלי גם הורידו מהמדף בספריה.

אז להגיד לא אכפת לי מה כתוב - העיקר שהילד נהנה - זה לא חכמה ואפילו חוסר אחריות
וסליחה על ההתקפה. זה לא אישי נגדך אלא נגד תופעה שהחלה רווחת. בדורינו ההורים סומכים על הסופרים החרדים ולא מבקרים את ספרי הקריאה (מה שלא היה קיים בדורות קודמים שאז הסופרים היו גויים/חילוניים וההורים קראו כל ספר לפני שהגיע לידים של הילדים.

חני

 

[ואקום]

זה לא קשור מי העורך, זו הגישה.
מרווה לצמא כתוב כאילו יש רק חסידים בעולם. רק ילדים מסולסלי פאות, רק ספרי חסידות, רק יהודים שהולכים לאדמו"ר, רק אמהות עם שביס לבן בהדלקת הנרות.
אני אוהבת שיש פתיחות (בגבול כמובן).
גם ילד צריך לדעת שיש הרבה יהודים יראי שמים שלא נראים בדיוק כמוהו, שחושבים קצת אחרת.

חני

דווקא משתדלים לגוון שם : ספרדים, ליטאים וכו'
אבל באמת הטון החסידי בולט שם.
אני אישית לא רואה בזה רע.

 

[שמחו]

חבל מאד שאין לך מושג מה הילדים שלך קוראים.
אמא צריכה לדעת מה קוראים הילדים שלה.
ילד שאוהב לקרא ירוץ למטה ביום ראשון לחפש את המרווה וביום רביעי לחפש את הזרקור.
לילד אין חוש ביקורת. הוא מוכן לקרא קומיקס רדוד או אכזרי או מעוות, הוא יקרא בשקיקה ספרי בדיות ושטויות.
חובת הביקורת מוטלת עלינו ההורים.
כבר פסלתי לילדי כמה ספרים שהביאו מהספריה (החרדית והמבוקרת מאד!)
אחד פסלתי - כי בעמוד הראשון קראתי שהם גרו בדירת שלוש חדרים - מבחינתי ספר שכתוב בשגיאות לשון גסות כ"כ אינו ראוי לקריאה.
אחד פסלתי - כי היו בו ציורים מחרידים של דמויות מפחידות במיוחד וסיפור אכזרי (קומיקס) את הספר הזה, בעקבות ההערה שלי גם הורידו מהמדף בספריה.

אז להגיד לא אכפת לי מה כתוב - העיקר שהילד נהנה - זה לא חכמה ואפילו חוסר אחריות
וסליחה על ההתקפה. זה לא אישי נגדך אלא נגד תופעה שהחלה רווחת. בדורינו ההורים סומכים על הסופרים החרדים ולא מבקרים את ספרי הקריאה (מה שלא היה קיים בדורות קודמים שאז הסופרים היו גויים/חילוניים וההורים קראו כל ספר לפני שהגיע לידים של הילדים.

חני

הביקורת כאן לגמרי מוזגמת.
וודאי שצריך לבקר מה שהילדים קוראים ומכניסים הביתה.
אבל כאן ספציפית זה המבוקר ביותר שקיים בשוק. יש לזה ביקורת קפדנית והסכמה רחבה של רבנים גדולים. הנושא היה אם זה קפדני ושמרני מדאי, ועל זה אמרתי שאם הילדים מרוצים סימן שזה טוב, ולא צריך לבדוק שוב.

 

[nc]

אבל אם בבית יש גם בנים וגם בנות. אז הם לא מעצבים בזה כלום.

מה? למה?? איך זה קשור למין הילדים?

 

[תקוה]

מה? למה?? איך זה קשור למין הילדים?

לא הבנתי את השאלה.

 

[nc]

לא הבנתי את השאלה.

מה הקשר שיש בבית גם בנים וגם בנות?

 

[תקוה]

מה הם מעצבים בזה?

 

[שמואל גרינשטיין]

הביקורת כאן לגמרי מוזגמת.
וודאי שצריך לבקר מה שהילדים קוראים ומכניסים הביתה.
אבל כאן ספציפית זה המבוקר ביותר שקיים בשוק. יש לזה ביקורת קפדנית והסכמה רחבה של רבנים גדולים. הנושא היה אם זה קפדני ושמרני מדאי, ועל זה אמרתי שאם הילדים מרוצים סימן שזה טוב, ולא צריך לבדוק שוב.

ראשית דיברתי באופן כללי ולאו דווקא לגבי עיתון זה או אחר,
שנית הביקורת שלי היא לא רק מבחינה חינוכית, אלא גם לשונית, דקדוקית, עריכה חיצונית (כשאני קונה ספר לילדים אני מסתכלת דבר ראשון על הציורים...) וכו'

חני

 

[גלבוע]

הביקורת כאן לגמרי מוזגמת.
וודאי שצריך לבקר מה שהילדים קוראים ומכניסים הביתה.
אבל כאן ספציפית זה המבוקר ביותר שקיים בשוק. יש לזה ביקורת קפדנית והסכמה רחבה של רבנים גדולים. הנושא היה אם זה קפדני ושמרני מדאי, ועל זה אמרתי שאם הילדים מרוצים סימן שזה טוב, ולא צריך לבדוק שוב.

השאלה מה בודקים.
רק אם אין בנות וכיסויי ראש, או מסרים יותר עדינים ודקים, שעלולים להיות לפעמים גרועים מאד.