דיון ספרות יגון ואנחה

  • פותח הנושא רפ
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
פעם אמרה לי חברה שהיא לא מסוגלת לקרוא ספרים על השואה.
ואני, שמגיל 13 קראתי את "ניחוח פרחי שלג" ו"לך לך בני" 3 פעמים בשנה, לא הבנתי אותה.
"אנשים עברו את זה ואת לא יכולה לקרוא על זה?" שאלתי אותה בפליאה.

***

מאז החתונה, קשה לי לקרוא על גירושין, אלמנות, או בעיות קשות בנישואין,
ומאז שנולד הילד הראשון, קשה לי לקרוא על לידה שקטה, מוות עריסה וילדים פגועים.
סיפרתי על כך לחברתי והיא שאלה בפליאה: "אנשים עוברים את זה ואת לא מסוגלת לקרוא על זה?"


בשנים האחרונות הספרות החרדית עברה סוג של מהפך, ולא אני המצאתי את זה.
הרבה נושאים שפעם לא היו נידונים ביותר מ-4 עיניים, היום נמצאים על השולחן. מטבע הדברים, הנושאים האלו ברובם לא עוסקים בצד השמח של החיים.
כרגע אני לא רוצה לדון מה המעלות ומה החסרונות של המצב הזה. הוא קיים ולא ישתנה יותר.

הנושא שמעניין אותי הוא הצרות והקשיים שמופיעים לאחרונה בספרים בכמות כל כך גדושה, והצורה בה הם מוגשים.
אין ספק שקריאה על קשיים וצרות עשויה ללמד הרבה, לחדד רגישות ולפתוח כיווני מחשבה חדשים.
כל השאלה היא באיזו צורה.

לטעמי יש שני סוגים עיקריים של ספרות שמדברת על קשיים/בעיות/צרות:

1. ספרות שמתארת התמודדויות בצורה בריאה (התיאור בריא, לא שההתמודדות בהכרח בריאה).

מאפיינים:
  • הקורא יכול להזדהות עם הגיבורים ולהתמודד עם הקריאה גם בלי ערימות טישיו ועיניים אדומות, ועדיין להפיק תועלת גדולה מהקריאה.
  • הקושי מאוד ממוקד, אדם אחד לא יתמודד עם מידי הרבה צרות. (אני חושבת שגם בחיים האמיתיים רוב האנשים שמתמודדים עם קשיים לא מתמודדים בכל הזירות).
  • הדרך שבה הגיבורים מתמודדים עם הקשיים, ברורה, ויכולה ללמד אותנו להבין איך אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. (אולי גם לעזור לנו להתמודד עם קשיים דומים? ספק)
דוגמאות:
  • לחיות וחצי
  • המשך יבוא
2. ספרות שנראה שמטרתה בעיקר להתעמק בקושי של הגיבורים.

מאפיינים:
  • ירידה לפרטים צהובים שלא תמיד רלוונטיים.
  • הנושאים יהיו קיצוניים מאוד. לא מספיק לדבר על אמא לילד פגוע, לדוגמא. חייבים להוסיף שההורים גרושים/חולים, היא התעכבה בשידוכים זמן רב, לבסוף מצאה את שחיפשה והזוגיות מצוינת. הם חיכו זמן רב לילדים, ואז נולד הילד הפגוע, וזמן קצר לאחר מכן הבעל נפטר מתאונת דרכים או משהו.
  • סיפורים פשוטים יותר, לא יסחטו מהקורא מספיק רגשות.
  • הרבה פעמים לא ברור התהליך של היציאה מהקושי. דברים פתאום יקרו מעצמם, החולה האנוש יחזור לאיתנו על ידי תרופה חדשה שפותחה ממש בחודשים האחרונים, הגיבורה תקלוט פתאום שהכל משמיים ותמשיך לחיות עם הדברים שהיא לא יכולה לשנות.
דוגמאות:
  • צונזר.
לסיכום: לדעתי, גם ספרים על קשיים, וגם ספרים על צרות קשות ורעות, לא אמורים לגרום סבל למי שקורא אותם.

מה דעתכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני חושבת שספר טוב הוא שיקוף של החיים. ובחיים יש גם קושי וצער, ויש שקבלו מהם מנה לא מבוטלת. סופר שמשתמש במרכיבים הללו בספריו עשוי לטעון שהוא כותב מציאות. הבעיה (שלי, לפחות) נעוצה בכך שלעתים נוצר הרושם שהשימוש בסבל הוא סוג של טכניקה ספרותית, אמצעי לסחיטה רגשית / סחיטת דמעות / סיפוק לונה פארק או מרחץ רגשי לקורא שוחר החוויות. לטעמי יש פה זילות ביחס לסובלים. הספרים הללו, בעיני, עשויים גרוע, גם אם הם נחשבים רבי מכר.

"אנשים עוברים את זה ואת לא מסוגלת לקרוא על זה?"

למה, באמת, יש קוראים שמסתייגים מחשיפה לכאב שהזולת חווה? בגלל הוזלת הסבל או מסיבות אחרות? אשמח אם תתייחסו גם לנקודה הזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני בטוח שרוב ההודעות יצדיקו את הקו שהוצג בהודעה הראשונה בטוב טעם. בפרט שכבר היו כאן כמה הודעות בסגנון זה, משולבות בתוך אשכולות קיימים.
לכן אני רוצה למשוך קצת דווקא לצד השני.

הספרים מהסוג השני נחטפים, זו עובדה.
הקוראים אוהבים את הספרות הזו.
השאלה היא האם במקום לחנך את הסופרים כאן, יש צורך לחנך את הציבור.

גם על ספרי קומיקס ניסו לחנך את הציבור שלא ראוי לצרוך אותם, אבל כוחות השוק היו חזקים יותר.
אז ב"ה למדו לאחוז את השור בקרניו ולהוציא ספרי קומיקס איכותיים, ויש עוד הרבה לאן להתקדם אבל קומיקס זה לא הנושא, רק כמשל לדוגמה.

אז במקום לחנך את הציבור אולי ננסה להבין למה.
למה הציבור אוהב את הספרות הזו?
האם הוא מתמכר אליה כחומר שלילי?
אולי דווקא אנשים אוהבים ומתפייסים עם החיים הקטנים שלהם לאור ההיתקלות במקרים חריגים יותר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
למה, באמת, יש קוראים שמסתייגים מחשיפה לכאב שהזולת חווה? בגלל הוזלת הסבל או מסיבות אחרות? אשמח אם תתייחסו גם לנקודה הזו.
לא פגשת אנשים שאומרים לך הם לא מוכנים לקרוא ספרות שואה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
למה, באמת, יש קוראים שמסתייגים מחשיפה לכאב שהזולת חווה? בגלל הוזלת הסבל או מסיבות אחרות? אשמח אם תתייחסו גם לנקודה הזו.
חושבת שזה לא ענין של הסתייגות מחשיפה לכאב של הזולת, אם זה היה כאב מציאותי שבנ"א אמיתי חווה אותו, אז יש מקום בהחלט להיחשפות וסימפטיה, הרבה פעמים תוך כדי כאב גדול גם לנו, כי יש לזה מטרה, מישהו נצרך לזה.
אבל חסר כאבים כדי ללכת לכאוב עם גיבורי ספרים? זה לא סבל מיותר? אולי יש כאלו שמרגישים שזה נותן להם? מענין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לא פגשת אנשים שאומרים לך הם לא מוכנים לקרוא ספרות שואה?

בטח פגשתי. אפילו כתבתי על כך כתבה (הועלתה כאן באחד האשכולות).
את הבורחים מנושא השואה אני יכולה עוד להבין - השואה היתה שטנית. התרחשו בה זוועות שבן אנוש אינו יכול לתאר וקשה לו להכילן. איך אומרים? מי שיצא מהשואה נורמלי הוא הלא נורמלי. אבל אלו שאינם רוצים מגע עם סבל מצוי יותר (גם אם נדיר) - מעניין אותי למה זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
. אבל אלו שאינם רוצים מגע עם סבל מצוי יותר (גם אם נדיר) - מעניין אותי למה זה.
לגבי סרבנים אלו, אני מניחה שאם הסבל בדוי מלבו של הסופר (בשונה מספרות שואה ברובה ) ולתחושתם התיאור הספרותי שלו לא מביא להם שום תועלת הם יסתייגו מקריאה עליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
את הבורחים מנושא השואה אני יכולה עוד להבין - השואה היתה שטנית. התרחשו בה זוועות שבן אנוש אינו יכול לתאר וקשה לו להכילן. איך אומרים? מי שיצא מהשואה נורמלי הוא הלא נורמלי.
אותם אני דווקא פחות מבינה.
@y&m הטיבה להגדיר זאת (למיטב זכרוני) כסוג של התנהגות מפונקת.
לא חושבת שצריך לרוץ לקרוא את ק. צטניק ודומיו אבל לא להימנע גם מספרי חובה (בעיני) כמו הרוח שגברה על הדרקון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
שח לי לאחרונה מנהל סניף של רשת ספרים ידועה בציבור החרדי:

גם אם אני שם את הספרים הללו במדף נידח, הקוראים מחפשים אותם. קוראות באות ושואלות על הספר החדש שהיה אמור לצאת, האם הגיע כבר סוף סוף.
ולאחר שמגיע, כל ספר חדש כזה נחטף כמו לחמניות טריות.

(לו יצויר שלחמניות היו עולות 80 ש"ח ליחידה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא חושבת שצריך לרוץ לקרוא את ק. צטניק ודומיו אבל לא להימנע גם מספרי חובה (בעיני) כמו הרוח שגברה על הדרקון.
למה קל לקבל את זה שיש כאלו שלא מסוגלים לקרוא ספרים של ק. צטניק ודומיו,
ואי אפשר לקבל את זה שיש כאלו שלא מסוגלים לקרוא את הרוח שגברה על הדרקון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
חושבת שזה לא ענין של הסתייגות מחשיפה לכאב של הזולת, אם זה היה כאב מציאותי שבנ"א אמיתי חווה אותו, אז יש מקום בהחלט להיחשפות וסימפטיה, הרבה פעמים תוך כדי כאב גדול גם לנו, כי יש לזה מטרה, מישהו נצרך לזה.
אבל חסר כאבים כדי ללכת לכאוב עם גיבורי ספרים? זה לא סבל מיותר? אולי יש כאלו שמרגישים שזה נותן להם? מענין.

בזכותך אחדד:
השאלה שלי למעשה היא האם ההסתייגות מספר המכיל מינוני סבל גבוהים או חושף בפני הקורא טרגדיה לא קלה היא חוסר רצון לכאוב בגין יצירי דמיון, כשלכאורה מדובר בסבל חסר מטרה, או שמא הנושא עצמו מרתיע? ואולי בכלל מטעם אחר, שגם אותו אשמח לשמוע.

לפני תקופה חלקתי את רשמי מהספור של ג. שפר ב'בתוך'. אני ממש אוהבת את הסיפור הזה - הוא מציף סיפור חיים לא קל בכלל, אבל בלי להידרש למינוני סבל מוגזמים, סיפור מעולה ומרגש בלי עודף דרמטיזציה וטרגדטיזציה. הגיבה אחת השומעות: אני לא קוראת סיפורים כאלו, לא אוהבת לקרוא על חיים קשים. לא מסוגלת. אבל החיים שם לא קשים בכלל! הם לא קלים, מכילים התמודדות מורכבת, אבל אופן הכתיבה כל כך לא מאיים ומייסר. אז באמת מתעניינת לדעת למה הרתיעה גם במקרה כזה, של כתיבה מעודנת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
למה קל לקבל את זה שיש כאלו שלא מסוגלים לקרוא ספרים של ק. צטניק ודומיו,
ואי אפשר לקבל את זה שיש כאלו שלא מסוגלים לקרוא את הרוח שגברה על הדרקון?
כי בק. צטניק יש דגש מכוון על הזוועות והיעדר מוחלט של צנזורה. (או בלשונו של יחיאל דינור: "פלנטה אחרת")
ברוח שגברה על הדרקון מושם דגש על תיעוד ושימור הזכרון לדורות הבאים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
שח לי לאחרונה מנהל סניף של רשת ספרים ידועה בציבור החרדי:

גם אם אני שם את הספרים הללו במדף נידח, הקוראים מחפשים אותם. קוראות באות ושואלות על הספר החדש שהיה אמור לצאת, האם הגיע כבר סוף סוף.
ולאחר שמגיע, כל ספר חדש כזה נחטף כמו לחמניות טריות.

(לו יצויר שלחמניות היו עולות 80 ש"ח ליחידה).

מבלי להתנשא,
ההמון לעולם יהיה המוני
אנינות הטעם, ההבנה בדקויות של איכות שמורה ליחידי סגולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מבלי להתנשא,
ההמון לעולם יהיה המוני
אנינות הטעם, ההבנה בדקויות של איכות שמורה ליחידי סגולה.

זו חרב פיפיות.
אי אפשר לטעון על ספרים מהסוג הראשון שהם טובים בזכות שהציבור אוהב אותם ועל הסוג השני שהם המוניים בגלל שהציבור אוהב אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אי אפשר לטעון על ספרים מהסוג הראשון שהם טובים בזכות שהציבור אוהב אותם ועל הסוג השני שהם המוניים בגלל שהציבור אוהב אותם.

היכן טענתי כך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
מבלי להתנשא,
ההמון לעולם יהיה המוני
אנינות הטעם, ההבנה בדקויות של איכות שמורה ליחידי סגולה.
זה משהו שהסופר צריך לזכור בבואו לכתוב ספר. האם לכתוב בהתאם לדרישת ההמון- תריסר לחמניות בפרוטה, או לעמוד בגאון על עקרונותיו ולהגיש סביצ'ה. :)

(הבהרה: הנ"ל לא נכתב בהקשר לספר ספיצפי).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
היכן טענתי כך?

לא אמרתי שטענת כך.
מסכים שאהבת הציבור היא לא מדד לאיכות ספר - לשני הצדדים.
אבל היא כן יכולה להצביע על צורך מסוים שהסגנון הזה מספק אצל הציבור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
בזכותך אחדד:
השאלה שלי למעשה היא האם ההסתייגות מספר המכיל מינוני סבל גבוהים או חושף בפני הקורא טרגדיה לא קלה היא חוסר רצון לכאוב בגין יצירי דמיון, כשלכאורה מדובר בסבל חסר מטרה, או שמא הנושא עצמו מרתיע? ואולי בכלל מטעם אחר, שגם אותו אשמח לשמוע.

לפני תקופה חלקתי את רשמי מהספור של ג. שפר ב'בתוך'. אני ממש אוהבת את הסיפור הזה - הוא מציף סיפור חיים לא קל בכלל, אבל בלי להידרש למינוני סבל מוגזמים, סיפור מעולה ומרגש בלי עודף דרמטיזציה וטרגדטיזציה. הגיבה אחת השומעות: אני לא קוראת סיפורים כאלו, לא אוהבת לקרוא על חיים קשים. לא מסוגלת. אבל החיים שם לא קשים בכלל! הם לא קלים, מכילים התמודדות מורכבת, אבל אופן הכתיבה כל כך לא מאיים ומייסר. אז באמת מתעניינת לדעת למה הרתיעה גם במקרה כזה, של כתיבה מעודנת.
כנראה מתחלק לטיפוסים, קורא שנכנס לספר, מזדהה איתו, הרבה פעמים זה מציף אצלו כאבים רדומים שלו, ולא תמיד זה במקום ובזמן, ולעיתים מיותר, מכביד ואפילו הורס.
אבל הקלילים שמרחפים על הספרים, והעלילה הולכת לצידם, כנראה פחות נרתעים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
זה משהו שהסופר צריך לזכור בבואו לכתוב ספר. האם לכתוב בהתאם לדרישת ההמון- תריסר לחמניות בפרוטה, או לעמוד בגאון על עקרונותיו ולהכין סביצ'ה. :)

הדימויים הקולינריים שלך (:

(הודעה ראויה לקירדוט)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
אנשים רבים פוחדים לקנא בזולת, ואנשים רבים פוחדים שיקנאו בהם.

במהלך היציאה שלי לאור כתבו לי כמה דמויות, בסיטואציות שונות, שהן מקנאות בי, והן פרטו גם מדוע.
למרבה הפלא הן קינאו בי בדבר זהה:
על היכולת שלי לכתוב על עצמי בגלוי, ולספר על הבעיות שלי וכו'.
*
האמת שגם אני מקנאה בהן, כי תמיד יש על מה.

רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי ועל זה שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי).
אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה.
אבל לא כתבתי להן זאת.
מכיוון שגם אני מקנאה ואני יודעת מאיפה זה מגיע, כך שלשכנע אנשים באופן שיכלי שאין צורך לקנא זה לא כ"כ יעזור.
*
אני עובדת על מידת הקנאה שלי, אבל לא מתוך מקום של שכנוע שאנשים מסכנים כמוני או יותר, ורק אני לא יודעת עד כמה... (זה אומנם מעודד אבל לא הייתי רוצה תמיד להתעודד מהמחשבה עד כמה הזולת מסכן יותר ממני).
אלא מתוך הקשבה לעצמי והבנה שהקנאה היא התוצאה של הרצון שלי להתפתח ולהיות מאושרת ומחוברת לעצמי באמת.
הקנאה היא בריאה כי היא באה לומר לי: יש לך פוטנציאל, יש לך את עצמך, תסכימי לעצמך לשבור את המחסומים, תתקדמי, בבקשה!!!
*
מה אכפת לי מהזולת?
לא אכפת לי.
ונראה לי שאני אמורה לשמוח מאוד שהזולת מצליח ומשגשג.
אם אצליח לשמוח בפשטות בשמחת הזולת, אסכים לעצמי למצוא את הייעוד שלי בחיים ואסכים לעצמי להתקדם.
כי מה שתוקע אותי בחיים זו האמונה שאסור לי.
שאסור לי להיות באמת מאושרת.

אם אסכים שמותר לזולת להיות באמת מאושר, שמותר לזולת לחיות באופן נכון עבורו, אסכים גם לעצמי להיות באמת מאושרת.
ואז אחפש את הדרך שלי בביטחון עצמי מלא, בלי לבנות לעצמי מחסומים, אלא אקבל את העובדה שיש קשיים בדרך והקושי והאתגרים הם בעצם אמורים להקפיץ אותי בדרך.
ואם יש אנשים מאושרים עלי לשמוח בכך כי זה מוכיח שמכיוון שגם לי יש חלק בעולם, אז גם אני יכולה להיות מאושרת.

והאושר האמיתי - הוא ההסכמה שלי לעצמי שמותר לי לחיות, להרגיש חלק עם העולם, לתרום בדרכי ולהתקדם מהמקום שלי.
ספר טוב, בעיניי, הוא ספר, מכל סוגה שהיא, שאקרא שוב ושוב מבלי לדלג על אף מילה. פעם הייתי מוסיפה גם עוד דגש – שהמילים ישאבו אותי עד לדף האחרון, אבל עם הימים שהפכו לשנים, אבדה לי הפריווילגיה ונותרתי רק אני, אהבה למילה כתובה וחוסר זמן מציאותי עד כאב.

את רימייק קראתי פעמיים, פעם אחת בהמשכים בקדם, בשעת הפסקה מענגת במיוחד, ולאחרונה ממש מתוככי ספר עם ריח דפוס, בקטעים שחטפתי בשעות סבירות ופחות. לגמתי אותו מאפס וחזרתי הנה כדי לספר.

רימייק כריכה.png

נתחיל בכריכה – רקע קרמי, בעיצוב דפי סקיצה, עליו משורטט בית דו-קומתי בסגנון כפרי - בית ילדותה של שירי - ועליו מריחת צבעים שנוטפת עד לגלגל הנשען על גדר. בגב שרבוטים שונים לצד צמד פתקים, שהם, כמו מקבילם בקדמת הכריכה, נראים כרפרנס לפתקי המערכת.

כריכה שמבטאת מעבר לאומנות אותה סובב הספר, גם את תהליך ה'רימייק' הפלאי.

נמשיך אל העיקר – העלילה.

קשר רעיל הוא כבר לא סוד, ורגישות יתר מעולם לא הייתה מחלה. אבל מה קורה כאשר השניים נפגשים?

שירי, שמתמודדת עם רגישות נוגעת ומציפה, רק רוצה להיות משוחררת. אבל בעוד ההווה מספק לה אנשים רבים שעונים על ההגדרה ולא בהכרח מבינים אותה, קם העבר ומציף מולה את קשייו.

ויש לא מעט –

שושנה, חמותה, נאלצת לעבור לצרפת עקב תקרית עסקית תמוהה, שמערבבת את כל המשפחה המורחבת איתה; אלישבע, איתה מזמן ניתקה שירי כל קשר, ממשיכה לנעוץ בה רעל במילותיה בלבד; ורשל... רשל, שהביאה איתה קסם ואור לילדותה של שירי, מתאדה. מותירה אחריה חידה רבת נעלמים ומלאי צבעי פנדה, מים ושמן, סקיצות וחלומות בעליית גג קטנה ומאובקת.

העבר יכול היה להישאר כלוא, בדיוק כמו שירי, אלמלא הייתה שושנה מבקשת ממשפחתה לעבור לצרפת, אז היא מחליטה להתחקות אחר העקבות של רשל, ולשים סוף לשאלות הרודפות אחריה.

תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. ובין שיעורי ניתוח התנהגות לניסיונות התחקות אחר גורם העזיבה של חמותה, נגררת שירי למרדף אחר פתקי מערכת ומסריהם. והללו, עם בעליהם, לא חושבים לתת לה הנחות.

כשהאירועים מציפים את שירי אל עומק סערה שחששה ממנה תמיד, צצים האנשים הטובים שבדרך – אביגיל, שמסורה עד כלות, אולי טיפונת יותר מדי; רחלה, זורמת וחביבה; ומרים, שהחום שלה ימיס אפילו אתכם וכל מילה שלה שווה יהלום, אם לא פחות; יחד איתן, ובליוויים של תפילות ואמונה, תצלח שירי את המכשולים, תחתור לעצמה דרך, ותגשים, לא רק לה, חלומות עבר ובנייני עתיד.

ולסיכום -

באומנות נדירה שמשלבת רגש נוגע ומתח דק, מעניק הספר לקורא לא רק חווית קריאה עמוקה, עלילה תפורה היטב ודמויות שאי אפשר שלא להתחבר אליהן, אלא גם תובנות לחיים – על פירוק ובנייה, סתירה ויצירה, רעל ומרפא.

הרבה ספרים קראתי בחיי. רימייק גילה לי שלא רק אנשים רוכשים ספרים, אלא גם ספרים רוכשים אנשים. והוא, אכן, עשה את זה בגדול.



רימייק/ תמר איתן

הוצאת קולמוס

569 דף, כריכה רכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה