קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלום לכולם אני באמצע כתיבת סיפור וההייתי רוצה לקבל עליו ביקורת. הבעיה היא שאני כותבת די בקפיצות. (לפי הקריזה או ההשראה. איך שתקראו לזה.)
לכן לא אקרא לזה סיפור בהמשכים. כן אני רוצה להעלות פה מידי פעם פרקים שאשמח לקבל עליהם משוב. ואשתדל שיהיו ברצף.
מקווה שיש לכם סבלנות בשבילי >_-

פרק 20 בערך
דפיקות על הדלת. שירה שולחת מבט לשעון, הרגע דוד יצא למנחה. לא הגיוני שהוא כבר חוזר. או שהוא שכח משהו? מסובבת את המנעול שני סיבובים. פותחת.

"אוריאל?" היא מעגלת עיניים מול האח שלה שעומד בדלת עם שיער מגודל וכיפה קטנה מידי. כבר חצי שנה שלא ראתה אותו, בלי לדבר על החתונה...
"אפשר להיכנס?" הוא שואל, הכי אוריאל בעולם.
"בטח" היא זזה, מפנה לו מעבר, סוגרת דלת אחריו. "אז אתה יודע שהתחתנתי." אומרת לגב שלו.
הוא נעצר, מסתובב לאט. "סליחה" הוא לא מביט בה. "לא יכולתי לבוא." הוא ממצמץ, בוחן את הרצפה. היא מהסוג הישן, עם כתמים שאמורים להוות דוגמא.
"טוב" היא בולעת, פותחת מקפיא. מוציאה עוגת גבינה שהוא אוהב. העיניים שלו נדלקות.
"שב אח," גוררת כיסא, מוציאה צלחת. "יש עוד." מעודדת אותו לגמור.
הוא אוכל קצת, משאיר בצלחת. משחק עם הכפית. "חשבתי שאתה אוהב אותה." מציינת.
"אני אוהב" הוא ממשיך לשחק עם הכפית.
"מה קורה?" משהו עבר עליו וזה לא מסוג הדברים שהכירה.
"אני..." שוב ממצמץ. "צריך מקום להיות" הוא מסתכל מסביב, עיניו מתקבעות על הספה.
"אוריאל?" היא בהלם. מאיפה נוחת פתאום הילד הזה ומבקש לגור עם זוג שהרגע גמר את השבע ברכות שלו. "אתה יודע שזה לא מעשי, נכון."
"בטח" מתרומם, ממצמץ. "מזל טוב" הדלת במרחק שתי פסיעות.
הכתפיים שלו שמוטות מידי, הגב כפוף. מה עבר עליו? ולמה עולה בה היום ההוא?

"רגע." היא עוצרת אותו. "מה אתה בורח כזה מהר? עוד לא הכרת את הגיס שלך."
הוא מהסס.
"דוד כבר חוזר, הוא רק הלך להתפלל." היא מנסה.
"דוד?" הוא שואל.
"כך קוראים לו, נעים מאוד." הקול שלה חגיגי.
דפיקות בדלת. הידית נלחצת. "שלום" דוד.
"נעים גם לי." אוריאל מסתובב לפניו התוהות, מושיט יד ללחיצה. "אני אוריאל"
דוד מדביק לפניו חיוך. "שלום גיס, חיכינו לך בחתונה."
"מזל טוב" אוריאל מתעלם מהמשפט האחרון, מביט אל הדלת.
"כבר אתה רוצה לברוח?" קמטוטים קטנים צוחקים בזוויות פיו של דוד. שירה אוהבת אותם כל כך. "שב נדבר."

אוריאל חוזר בהכנעה. "אז מה עושה כאן האח העסוק של שירה?" דוד מנסה להיות נחמד. אוריאל ממצמץ. מסתכל על שירה "באתי לבדוק אם יש לי פה מקום."
דוד מחייך "לך, תמיד." הוא מצהיר.
אוריאל מחייך בחזרה, לא נראה שהוא שמח. "אשתך לא חושבת כמוך." הוא קם מהכיסא, מזנק לדלת.
טריקה מזעזעת את היחידה הקומפקטית שלהם.

"לא יודעת מה עבר עליו." שירה מנסה להתנצל. מספרת על הערב ההוא. על הכלום ששמעה עליו אחר כך, על החתונה שלא הגיע אליה. על איך שהגיע פתאום, ביקש לו מקום. דוד מקשיב, שותק.
"זהו. הוא לא מי שהוא היה." חותמת שירה. נאנחת. דוד מהמהם משהו, חושב. היא לא מעיזה להפריע. "זה יהיה נורא אם הוא יהיה פה?" הוא שואל בסוף.
"אממ... אנחנו זו"צ." היא מזכירה לו, מסבירה את הלא שאמרה.
"צודקת." הוא מסכים. "אבל נראה שבאמת אין לו איפה להיות." הוא מתלבט, מספר לה על הלילה ההוא שנסע עם חבר לקברי צדיקים. איך רצו לאוטובוס. החבר הספיק, הוא לא. נשאר לבד באמצע שום מקום ולא היה מי שיקבל אותו. איך קיבל על הראש מהישיבה וההורים. איך לא הסכים יותר להצטרף לטיולים מאולתרים שכאלו. פחד מהלבד שאולי ילכוד אותו.

היא צוחקת לרגע. "שיתוף בעד שיתוף?" שואלת. הוא מצטרף. הם צוחקים על כלום. "איך משיגים אותו עכשיו?" תוהה. בעלה רוצה וגם היא דואגת לאח שלה.
הוא מתרצן. "נשאל את ההורים?"
חם לה פתאום וצפוף, מדמיינת את אבא עונה לטלפון, דואג. את אמא שותקת את עצמה. "הם ידאגו." מציינת. קמה, פותחת חלון.
דמות רזה, כפופה מעט, עומדת בחניה. מלטפת את גדר המתכת.
"אוריאל" היא בטוחה. דוד נעמד לידה, מסתכל. הנשימות שלו רועדות. "אני קורא לו." היא עוצמת עיניים, מדמיינת את דוד עומד באמצע צפת בוהה באוטובוס המתרחק. לבד. היא מהנהנת. הוא כבר לא שם בשביל לראות.
1716365913223.png


מוכן? קפוץ. ודיר באלק שהכיפה לא תציץ מהכובע כי אז אתה נחשף מיד!

ד' קפץ מהקומנדקר שחנה במרחק שני רחובות מהיעד ועשה דרכו בצעדים חתוליים. תלבושת המסתחרד לא היתה נוחה אבל מילא. בשכם הוא עבר דברים יותר קשים.
הנה זה. רחוב שטייגן מספר 5. השעה היתה 10:19. מהמבנה לא נשמע כל רחש.
הוא נבלע בפנים.

עיניו המנוסות סרקו מיד את השטח בחיפוש מטרות עוינות ומטעני צד. צריך להיות דרוך.
בום. רגלו נתקלה בכסא שעליו עמדו סלסלאות מלאות ספרים וקופות מתכת שקרקשו בקול. את אפקט ההפתעה הוא איבד. אחד אפס לדוסים. פלאן בי: נחשפת? הראה פני ידיד. מחדר סמוך נשמעו צחקוקים והוא פנה לשם.

מסמך היה תלוי על ארון והוא נפנה לעיין בו ולהתמזג באוירה תוך כדי.
מחירון:
מחיר כוס 30 אג'
כוס תה 1 ש"ח
כוס קפה 1.5 ש"ח
החלב לתוספת בלבד!
תשלום מיידי אין לקחת בהקפה בשופו"א.

שני אברכים עמדו וצחקקו תוך כדי עיון בדף צפוף. הוא הצליח לקלוט רק את המילים: הגיגים המיועדים לאלו ש...
מחדר ליד הוא שמע מלמול של תינוק. מה? הוא נכנס לשם באגביות. ישב שם אברך עם תינוק כבן חצי שנה בעגלה, ועוד (אברך?) בן שנתיים יושב ומעיין בספר: אלי לומד לזהות נוכלים.
הדו"ח התחיל להתגבש. נתוני האמת נחשפים. הוא חזר לחדרון הקפה ומצא שם אברך שלישי.
"גדלוביץ'! באת בזמן נגמר החלב".
"ראיתי. גם בכולל למעלה נגמר. אני כבר קופץ לחדש את המלאי".

איש לא פנה אליו והוא המשיך לשוטט.
מולו היה חדר גדול מוקף ארונות ספרים משלוש רוחותיו. במרכז החדר ישב איש בגיל העמידה ומולו נמנם אברך.
"מה קורה, שלעפמן? אתה נראה גמור" אמר גיל העמידה.
"חמש דקות אני מוריד ת'ראש ואני איתך".
גיל העמידה הבחין בו והנהן לעברו. מה זה אומר? הוא לא בקי בקודים. בכל מקרה הוא לא זיהה איום ונכנס פנימה.
בחדר נכחו אברכים בודדים.
אחד ישב ועיין בספר כשלפתע ניגשו אלי שני אברכים.
"מוישי, שוב המדפסת תקועה". המוישי קם והלך איתם. הוא נשרך אחריהם.
בכוך קטן הוצב מחשב עם אזהרות שהשימוש לבחורים אסור בתכלית האיסור. מה זה ההדרת גברים הזו. לא מבין.

תכל'ס הוא כבר ראה מספיק. אפשר לחזור לבסיס. הוא פנה למקום שקט ושידר: חפרפר לקודקוד, מוכן ליציאה.

"שמע, ראיתי הכל. כל מה שהם מנסים להסתיר".
"אתה בטוח? זה חייב להיות מאומת ב100%. ועדת פיסטוק תתבסס על זה".
"בטוח במיליון אחוז. אז ככה: נכון הם כל היום מספרים כמה קשה ללמוד משבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה? זה באמת קשה ולכן הם לא עושים את זה. הם כאילו יש להם בכולל עשר אברכים, אבל מתוכם אחד טכנאי מחשבים, אחד בעל רשת למזון מהיר, עוד אחד מפעיל מעון פיראטי, שניים סתם כלום, אחד ככה ככה, עוד שניים עושים דרשו ועיון הפרשה על חשבון הכולל, בשקלול הנתונים יוצא ש- 13% לא לומדים ולא עובדים, 39% רק עובדים, 35% לומדים ועובדים, ו 17% רק לומדים".
"תגיד לי אתה בסדר? הכל ביחד יוצא יותר ממאה אחוז".
"באמת? לא'דע. ככה זה אצל החרדים. הם לא לומדים ליבה".
מאז פרוץ Chat GPT לחיינו בסערה בחודש כסליו תשפ"ג, נדמה כאילו הר געש התפוצץ והוא משפריץ את לבתו הרותחת לכל עבר. לא רק הר געש אחד אלא שרשרת הרי געש רדומים שנדלקו אחד אחרי השני ואחד בעקבות השני. בשלב הראשון היה נראה שאחרי שבעים שנה של פנטזיות על מכונות חושבות, לפתע כל חברות הטכנולוגיה בעולם הצליחו לפתח לפחות אחת כזאת משל עצמה. פתאום מתכנתים שפעם היו כותבים את הקוד שלהם בעצמם התחילו לשחק בחלקי לגו תוצרת GPT או Copilot ואנשים שמעולם לא פתחו פוטושופ מלהטטים עם יצירות פאר.

הרעידות הסיסמיות החזקות השפיעו גם על תחום הספרות וסיפורי בינה מלאכותית החלו להתרבות בקצב מהיר במיוחד, הז'אנר הזה – מכונות חושבות – קיים זמן רב אבל בספרות החרדית היא לא הופיעה, לפחות לא בהיקף כזה. היו ספרים שבהם הופיעו מחשבים גם היו לפעמים גם האקרים מומחים, אבל לא מכונה שחכמה יותר מהאדם.

הספקתי כבר לקרוא כמה וכמה סיפורים כאלו, הם נגמרים בטוב--- הספרות החרדית חייבת הפי-אנד וזה נהדר, אני שונא סיפורים בלי סוף טוב. אבל בכל הסיפורים האלו יש נבל, והנבל הזה הוא מחשב-על ובינה מלאכותית שמשתלטת על כל העולם. ואני שואל מאיפה בא להם הרעיון הזה, איזה חוק טבע מחייב שמודל בינה מלאכותית שמפתח מודעות ירצה להשתלט על העולם ולהרוג את כל האנשים?

האם יש איזה רציונל מאחורי המניע הכמעט עובדתי הזה? בכל הסיפורים זה פשוט קורה, כאילו טבעי שזה יקרה – אם אתה מפתח ייצור אינטליגנטי ברור שהוא ירצה להשתלט על כדור הארץ ולשעבד את כולם, לא?

אני לא סתם שואל, יש לי חלום לכתוב סיפור על בינה מלאכותית שהשלטתה על העולם – אני יודע שזה בנאלי אבל להיות קלישאה זאת אהבת חיי – אבל אני חייב לתת סיבה טובה לבינה לעשות את זה, אני לא יכול סתם להניח שזה מה שצריך לקרות...
העובדה המרגיזה שבתי קבלה רק חמישים ושלוש במבחן מגן במתמטיקה היתה תופסת את כל מחשבותיי אלמלא היה ממולי הגבר הבלתי סמפתי הזה שאצבעותיו היו חזקות כפלדה,
והן סגרו על פרקי ידי.

המוח שלי וכנראה גם שלו, עבדו בקדחתנות למצוא דרך לפתור את המצב המוזר הזה.
שנינו יושבים משני צידי השולחן,
לשנינו יש אקדח דרוך בחגורה,
כדי שהוא יוכל להגיע לאקדח שלו עליו לשחרר לרגע את אחת מידיי, ואז אוכל גם אני לשלוף.
מי משנינו יהיה יותר מהיר?
זאת השאלה שבגללה הוא ממשיך לאחוז בי בעוצמה.
המוח מתאמץ לחשב, הרי ימין שלו מחזיקה את שמאלי, ושמאלו את ימיני.
אם הוא ימשיך לתפוס את ידי הימנית בשמאלו וישחרר את השמאלית שלי ואת הימנית שלו אז תהיה לו עדיפות עלי בשליפה.
הוא כנראה לא עושה זאת משום שהוא שמאלי.
או שהוא חושש שאני שמאלי.
מה שבאמת נכון.
עסק מסובך.

השעון שלי המוסתר מתחת לשרוול, ענוד על יד שמאל שלי, כי לא הספקתי להעביר אותו בחזרה לימין מאז תפילת שחרית.
אם אמתח את כתפיי לאחור יימשכו השרוולים, השעון יתגלה, ואז הוא יסיק בטעות שאני ימני, וישחרר את השמאל שלי.
ואז הסיכויים שלנו יהיו שווים.
או שאולי גם הוא שמאלי, ואז הוא לא ישחרר.

"לא היית אף פעם במצב כזה אה?" הוא אמר בחיוך.
"גם אתה לא" עניתי.
"נכון, אני מציע שנתפשר על שויון"
"ואיך בדיוק נעשה את זה?"
"נקרא למלצר ונאמר לו לקחת את האקדחים של שנינו מהחגורה ולזרוק אותם מחוץ למסעדה, ואז ניפרד כידידים, לעת עתה".
"אבל המלצר לוקח קודם את האקדח שלך, אחרת..."
"ברור ברור"
"רעיון מצוין" אמרתי.

למעשה זה היה רעיון מצוין רק מבחינתו, כי הוא היה חזק ממני פי שלשה לפחות וכשנישאר שנינו לא חמושים הוא יתנפל עלי ויעשה ממני רסק, אבל כל זה בלי לקחת בחשבון מי הוא המלצר.

"חשבון בבקשה" קראנו ביחד.
נערה בסינר שחור הגיעה ובידה חשבונית על מגש.
הברנש סימן לה בעיניו להתקרב והנמיך את קולו "קחי ממני את האקדח שבחגורה, ואחר כך את האקדח שבחגורת הג'נטלמן שמולי ותניחי את שניהם בפח האשפה שמחוץ למסעדה, עשי זאת עכשיו"
המלצרית הביטה בו בתמהון ואחר כך בי, הנדתי בראשי "כן, עשי זאת".
היא מילאה את הבקשה וכשהחלה להתרחק לכיוון היציאה משכתי את כתפיי לאחור מתוך סקרנות, השעון התגלה.
"אופס" אמר הבריון "אילו ידעתי קודם שאתה שמאלי הייתי כבר מחסל אותך"
"אני דווקא ימני, השעון זה בגלל התפילין" אמרתי בנחת.
"באמת כבר לא משנה, אתה בכל מקרה אדם מת" אמר ושלח יד שרירית אל צווארי.

המלצרית ירתה בשני האקדחים בו זמנית, הבחור עף לאחור והתהפך עם כסאו.

"יריה נהדרת" אמרתי.
"תודה אבא" אמרה הנערה ופשטה את הסינר
"תני לי את האקדח ובואי נעוף מפה לפני שהמשטרה מגיעה"
"אני רק מנגבת את טביעות האצבע שלי מהאקדח שלו"

כשיצאנו מהמסעדה הסרתי את משקפי השמש והשפם
"תעשי טובה ואל תספרי לאמא על זה" אמרתי.
"על מה שקרה במסעדה?" התפלאה כשהורידה את הפאה הבלונדינית וקפלה בזהירות לתוך שקית.
"לא, על הציון במתמטיקה"

מיהרנו אל הסמטא בה השארנו את הרכב, התבוננתי סביב היטב וכשראיתי שאין עוקבים נכנסו לאוטו.

"למה כל כך חשובה לך המתמטיקה הזאתי?" שאלה כשהבחינה באכזבתי
"אוהו חשובה. אנחנו משתמשים בה כל הזמן בחיים גם אם אנחנו לא מתרגמים אותה למשוואות ומספרים, אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות שקשורות לחישובים שהם בעצם תרגילים שככל שנהיה משופשפים בהם כך נוכל לבחור נכון יותר. את יודעת כמה למשל חשבונות נעשו מקודם על השולחן במסעדה?!"
"אבל אבא" גיחכה "בסופו של דבר מה שהכריע לא היתה המתמטיקה אלא אחיזה יציבה בקת וקור רוח, תכונות שלא נלמדות בשום בית ספר"
"נו נו" נאנחתי והפעלתי את המנוע, היה עלי להסיע אותה הביתה ואז היה עלי למהר למפקדה לתת דו"ח על הפעולה, והיה עלי להרים ידיים אל מאחורי העורף
כי כך ציווה הקול מאחורי

"וגם הידיים שלך גיברת" המשיך הקול המוכר
הצצתי במראה, זה היה הוא.

"אבל זה לא ייתכן?" נדהמתי "מה, היה לך...?"

"אפוד מגן" השלים הבריון בעליזות
"יצאתי מסביב מהדלת של המטבח ועם קצת מחשבה הצלחתי לנחש מה הרכב שלך" ואז ציחקק והוסיף
"את רואה, גיברת, אולי בכל זאת יש מעלה לחשבון"

המתנתי כמה שניות כדי שהיא תפנים את המסר הזה בטרם אלחץ ברגלי על הדוושה הנסתרת שמקפיצה לוח זכוכית משוריינת מאחורינו ונועלת את הדלתות, כך שהחלק האחורי של הרכב הופך לעין מלכודת שקופה וחסינת כדורים.
חשבון, גברת, חשבון! את חושבת שלא הבחנתי מיד באפוד מגן שלו? הרי הייתי צריך לתפוס אותו חי.
  • 405
  • אנשים מבולבלים בתוך עולם מוזר, משתנה, מתהפך, מפתיע ומטעה.

    מחפשים תבניות, מגמות ומתודיות להיעזר בהן. מסמך שמסכם את העבר, שממנו אפשר ללמוד על המחר, רצף אירועים שמסגיר שיטתיות המשכית, הוכחות חדות עם מסקנות חותכות, או מבנה לוגי שלפיו ייפול דבר.

    אך לשווא.

    העולם הזה מסרב בתוקף להתנהל לפי כללים או נוסחאות; ליצוק עצמו לתוך שבלונה מתוחמת של קווי אופי צפויים. הוא גם לא מוכן להבטיח שום דבר לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. הוא כן מוכן להיות צפוי בכך, שהוא בוודאות לא יהיה צפוי אף פעם.

    הוא שומר את הקלפים צמוד-צמוד לחזה, וחושף רק את הרגע הנוכחי, את ה'כאן ועכשיו', שלא מחויב לרגע החולף, ולא בהכרח מספר או מעיד על הרגע שיבוא בעוד רגע.





    אנשים שלווים בתוך עולם נפלא, מתפתח, יציב, מפתיע ומרגש.

    נאחזים בחוט האמונה והבטחון, הנמשך מסוף העולם ועד סופו, מאז שאף האף הראשון אוויר לתוכו, ועד עתה. החוט תלה, תולה ויתלה שם מעלינו בחן זוהר תמיד - ברגע הקודם, בזה הנוכח וגם בבא אחריו; חוט משוך של חסד ורחמים שהנאחז בו, רוגע יסובבנו.

    נכון. הוא חמקמק החוט הזה וקצת מחליק. לעיתים הוא נע ומיטלטל ברוח סערה, מידי פעם מיטשטשת חזותו מפאת תנאי ראות לקויים, ולפעמים הוא מסתתר מאחורי דרדרי החיים. אבל החפץ בו ימצאהו תמיד איתן, חזק, יציב ונכון להציע משען לכל הזקוק לתמך. הוא היחיד שיחזיק אותנו כשהקרקע תישמט או תרעד, ויוביל אותנו בבטחה לארץ המובטחת והנצחית.

    חוט אחד ומיוחד שזור בבגד החיים, ושווה לנו לשים לב אליו.
    ב''ה



    פְּסִעוֹתְנוּ הַטּוֹבוֹת חוֹרְצוֹת אֶת אַדְמַת הָעוֹלָם קַוִּים קַוִּים שֶׁל טוֹב, הִלּוּכֵינוּ מִזָּוִית לְזָוִית וּמֵעִיר לָעִיר הוֹלְכִים וְחוֹרְצִים אֶת עַבְיוּת הַקַּרְקַע בְּדֹק שֶׁל חֶסֶד וְרַחֲמִים. הֶבֶל פִּנּוּ בְּטוֹבָה, מְמַלֵּא אֶת עַרְפִלִּי אֲוִיר הָעוֹלָם מְשִׁיחוֹת מְשִׁיחוֹת שֶׁל טֹהַר. מַחְשְׁבוֹתֵנוּ הַטּוֹבוֹת מְמַלְּאוֹת אֶת נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּצִמָּאוֹן גָּדוֹל עוֹד יוֹתֵר לְמָה שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ.

    רַק מִי שֶׁעֵינָיו זַכּוֹת שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַבִּיט –מֵעֵבֶר לְצַעֲקוֹת הָאֲנָשִׁים, לְיוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת, לְהִלּוּךְ הָאֲנָשִׁים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה –אֶל הוֹלְכֵי שׁוּלֵי דְּרָכִים, לְהַטּוֹת אָזְנוֹ לְשִׂיחוֹת חֲרִישִׁיּוֹת שֶׁל חֶסֶד. לְהִתְבּוֹנֵן אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, שֶׁדַּעְתּוֹ רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.

    יָכוֹל לִרְאוֹת אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה כי העוֹלָם, בְּכָל זֹאת וְאַף עַל פִּי כֵן, דַּק יוֹתֵר טָהוֹר יוֹתֵר נִשְׁמָתִי יוֹתֵר.
    פעם ראשונה שלי... לא לשפוט מיד :sne:

    שוב בוקר...

    וכמו במעגל חוזר, מפספס את השעון מעורר, מכבה גם את הנודניק, וכעבור מספר דקות (שמרגישות כשניה) קם, מתארגן במהירות שיא, תוך כדי הערות לילדים "בוקר טוב, קדימה לקום, מאוחר"

    עשר דקות של "מי ראה את הבגדים שלי?" ו "אני רוצה שוקו, אמא הבטיחה לי" ו... יאללה יוצאים בשיירה לגנים ולבתי ספר.

    מסתובבים סביב כל השכונה כעין "פארק גנים" כל תחנה - עוד ילד יורד.

    המבטים של פליישמן - מהרחוב ליד עוזרים לי להיזכר "וואלה, צודק החולצה מלוכלכת, והגרביים לא תואמות, תודה באמת" רושם לעצמי לא לשכוח לפני היציאה לכולל להחליף.

    גן אחרון ו... זהו!

    אני בבית, סוף סוף קצת שקט. מרתיח קומקום, עובר על פרוג - עוד מישהו עוקב אחריי - נו שוין, אין לי מושג מה זה אומר, ליתר ביטחון מבטל הרשאת מצלמה.. שיהיה... מה שבטוח בטוח!

    יאללה לכולל: (וואי, כמעט שכחתי את החולצה והגרביים, יאללה נחליף שניה)

    נכנס לאוטו. מזגן. מתחיל בנהיגה ו... ברקסס.
    "מאיפה צצו האופניים האלה פתאום? הוא נורמלי? אבא שלו צריך לראות איך הוא נוהג"

    לוקח אויר, יציאה מהחניה, השתלבות, הרמזור הירוק קורץ לי ממרחק 50 מטר ואני בא להאיץ, אך כמובן מי צץ אם לא מיודעי - האופניים החשמליות?!
    לא, אל תחסום את הכביש, תן לי לעבור, מה האינטרס שלך למען ה'!!!
    צפירה, שתיים. אין. לא יעזור, כבר אדום, נשאר לי רק לשפוך את העצבים על ההגה.

    "נו באמת, אתה חוסם אותי! למה אתם לא מתחשבים באחרים? הכביש של אבא שלכם?"

    פשוט סיוט!!! מאז שחדר בסערה (תרתי משמע) הכלי המזיק הזה לחיינו - אי אפשר לנסוע כמו בן אדם.
    מה אני כבר מבקש? נסיעה רגועה ולהגיע לכולל בשלום? כמובן קיבלתי רמזור אדום, אך כאן התרחש קטע הזוי: הרוכב אופניים אפילו לא מאט, ופשוט ממשיך הלאה- עובר את הצומת!
    "לא ייאומן, מסכן את החיים שלו. ובשביל מה? דקה אחת? אין לך שכל? אנשים לא מבינים מה זה למות רח"ל!!
    דיי עייפתי מהם, נירגע, הנה רמזור ירוק - וכבר הגעתי לכולל ב"ה.

    -------------------------------------

    "לא אתה לא אמיתי איתי, אין סיכוי שאתה לוקח את הרכב לאסוף את הילד שלך, לא אשמתי שאתה צריך להחזיר אותו הביתה באמצע היום, איך אתה מצפה שאני יחזור?"
    -נו, אל תהיה כבד, קח את הקורקינט שלי, אני כבר יחליף איתך בצהריים חזרה.
    "נראה לך? איך משתמשים בדבר הזה אני אפילו לא יודע!"
    -בקטנה, משה יסביר לך, רק ללחוץ פה ולעצור בברקס, הנה אתה כבר לא צריך את משה
    "שתהיה בריא"
    -תודה, אני חייב לך.
    "חוץ מהדלק? ברור שאתה חייב לי, סע, סע"
    -------------------------------
    יאללה הביתה!
    מפתח בפנים, לחיצה ארוכה על הכפתור, בדיקת גז, בלמים, קדימה יצאתי.

    וואו! איזו תחושה, איזה מהירות, בדרך לכביש מעיף מבט קצר לימין, יש שם רכב מזדחל, קטן עלי, עד שהוא יגיע אני כבר בסוף הכביש, לוחץ גז ויורד לכביש.

    תענוג. הרוח נושבת על הפנים. נסיעה מהירה (לא כ"כ לפי הצג שמראה לי שאני על 20 קמ"ש) ו...הנה רמזור ירוק מחייך אליי.
    רגע! סכנה!
    כל רכב אדיוט יכול להרוג אותי עכשיו אם 'האדון' שלו טיפה ממהר.
    תופס את עצמי. בנוגע לחיים שלי אני בשום אופן לא לוקח סיכון.
    עובר לאמצע הכביש, במקרה כזה גם אם חלילה תהיה תאונה - כולםם יעידו איך הוא ניסה לעקוף אותי וכמעט לרצוח במזיד ח"ו.
    הנודניק מאחוריי מתחיל לצפור.
    "איזה קרציה, מה קרה? גם ככה לא תספיק אותו, ואז? בחיים לא חיכית ברמזור אדום? לא מתים מזה, עוד דקה שתיים לא תשנה לך כלום, בשבילי זה סכנת חיים!!"
    רמזור צהוב.
    אדום.
    עצירה.
    אבל.....
    ברצינות, הרי תמיד אמרתי איך המדינה/עירייה/מנהלי הרמזורים למיניהם - בכוונה עושים דקה שיש לכולם אדום - סתם, למנוע תאונות.
    הנה! עכשיו לדוגמא - אף אחד לא עובר, לא חבל??
    גז קטן, גלישה לצומת. חסר לי תירוץ אחרון...
    (אה, הרי אני נהג רכב ויודע בוודאות מתי זה מסוכן, כרגע לכל הדעות אין סכנה) או!! הנה הגיע!!
    גז.
    חריקה.
    מאיפה צצה הסקודה העצבנית הזאת עכשיו?
    "יאללה אדון סע, אל תשגע את המוח, גם אם היית מנסה לא היית פוגע בי, הזווית ראיה שלי רחבה הרבה יותר!"
    נסע,
    זהו. הביתה.
    ----------------------------------
    "אין בעד מה, שמח שהספקת לאסוף את הילד, רק תגיד: כמה עולה הקורקינט הזה? תשמע הגעתי לבית בחצי מהזמן, מטורףף"


    * אין ברצוני לעורר פולמוס ודיון נרחב על "סכנת האופניים" או "חוצפת הרכבים" וכו' אלא נכתב נטו כחומר למחשבה לספירת העומר: בכל סיטואציה - יש את הצד שלי (הצודק כמובן!!!) ויש את הצד השני. אז - מידי פעם קצת להציץ דרך העיניים שלהם, לנסות להבין מה הם רואים.

    כתיבה ראשונה שלי (מאז שקיבלתי הודעה שמי שלא מפרסם יוצא מהקהילה - אני מרגיש כמו חבל שנהדק לי לאט לאט על הצוואר)
    אל תחסכו בביקורות (כן, גם ב "אני בשוק שהקהילה ירדה לכזו רמה. מי הכניס אותו" וכו')
    וכן בהערות על פיסוקים, רווחי שורות וכדו'.
    תודה:)
    פָּתַחְתִּי לְךָ, אָבִי
    כֻּלִּי נִשְׁמֶטֶת מֵאֵלַי עֶרֶב עֶרֶב
    יוֹם וְלֵיל
    הִגַּשְׁתִּי אֶת נִשְׁמָתִי עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף

    יֵשׁ בִּי תֹּהוּ וָבֹהוּ
    וִילָדִים בּוֹעֲטִים עָפָר אֶל גּוּפוֹת הוֹרֵיהֶם
    וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
    מָה, לֹא הָיָה שָׂמֵחַ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל?

    אֵינִי מַגֶּדֶת עַמִּי וּמוֹלַדְתִּי
    אֵינֶנִּי מַגֶּדֶת עֲתִידוֹת
    וְאֵין בִּי עַתּוּדִים לַמִּזְבֵּחַ.
    אֵין בִּי דָּבָר.

    אֲבָל אֲנִי עוֹדֶנִּי
    לְמוּדַת מִלְחָמוֹת וּמַגֵּפוֹת
    וְכַלָּנִיּוֹת וּמְסִבּוֹת וָדָם
    וְאַחִים וְנֶשֶׁק

    כֻּלָּנוּ עוֹדֶנּוּ
    מִתְרַבִּים וְנַעֲשִׂים אֲגֻדָּה אַחַת גְּדוֹלָה
    לְעִתִּים מְטִיחִים אַשְׁמָה
    אַךְ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפֵּינוּ

    הַכְּאֵב שֶׁכְּבָר לֹא נִסְפָּג
    אֵבֶל שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ
    [נִשְׁאֲרוּ סַחְלָבִים מֵהַר סִינַי
    לְהַנִּיחַ עַל קִבְרוֹת נִשְׁמוֹתֵינוּ?]

    אֲנִי מַאֲמִינָה
    אֵין צֹרֶךְ לְנַסּוֹת עוֹד
    אַתָּה הָרֹאשׁ
    אַתָּה הַשֵּׁם.


    155155.png
     תגובה אחרונה 
    בסייעתא דשמיא

    ידידיה עמד על יד מפתן הדלת. פעור פה. הדמעות עלו בעיניו. בכיו התגבר ונעשה לקורע לב.
    אהרון ניגש אליו, הרים אותו בידיו, ליטף את פניו האדומות, ושאל 'מה קרה ידידיה, לא שאלת מה נשתנה? לא הביאו לך קצפיה?'
    הילד הניד בראשו לשלילה תוך כדי נשימה עצורה. וניסה להוציא מילים מפיו. 'לא ראאיתייי' הבכי התפרץ שוב, שטף את עיניו בדמעות חדשות. 'את מי לא ראית, חמודי?' סבא היה בדרך לכיסא שלו, מזמזם עוד את ניגוני שפוך חמתך.
    'לאאא ראיתי אותווו, את אליהו הנביאאא' המילים היו קטועות. אך חדות, וברורות, למפרע.
    שתיקה הכתה את כולם. שתיקה של רעש בגלגלי המוח. שתיקה צרופת הבנה. שתיקה שהיו בה כל כך הרבה רגשות, וקולות בחדרי הלב.
    ידידיה בן הארבע, ילדון קטן, שנושא בליבו אמונה. אמונה תמימה. ויפה. הוא האמין בכל ליבו שאליהו הנביא מגיע, אך האמין שהוא גם נראה. והאכזבה שלו, כאבה עד אלי. ניערה אותי להתחיל לחשוב מחדש.

    נזכרתי באותם ימים, בימים שפרצה אז מגפת הקורונה. לפני ארבע שנים.
    עת ישבתי על הספה, שקועה בקריאת ספר, שיפיג קצת את השעמום. הבית היה שקט, רק אמא ישבה בכיסא שסמוך לשולחן, ולא היו עוד.
    ופתע שמעתי תקיעה של שופר בקול רם. הרמתי את הראש בבהלה, ליבי הלם בפראות. ובטוחה הייתי, כי הנה הקץ. אך מה רבה הייתה אכזבתי, כשהבנה הזדחלה למוחי, כי היה זה רק שמע של סרטון שהודלק.

    ניסיתי לאסוף. לחבר אמונות. וללמוד מילד קטן, שכל כך הרבה יש מה לקחת ממנו. להשכיל.
    ולהאמין------​
    היא שנאה לילות לבנים.
    תהתה למה תמיד זו היא שתתהפך תפקח עין. לא תצליח לעצום אותה שוב.
    תלתה את הסיבה, בתחנה בה היא ממתינה, תשע שנים היא מחכה.
    תשע שנים שסוחבות בתוכן המון לילות כאלה. לבנים
    שנים שהיא בולעת מילים אסורות בתוכה, מאמינה, ועדיין כל כך רוצה.
    וזה לא שהיא לא ניסתה, היא אישה טובה, עשתה ככול יכולתה. הסגולות הרבות, המתרבות. כבר מוכרות לה כולן.
    אבל אלוקים חשב עבורה אחרת, מוביל אותה בדרך פתלתלה ומעייפת, משאיר אותה בדד, מאחור. אבל מבטיח שכך עבורה זה טוב.
    והיא אישה תמימה משתדלת להאמין, להרגיש חזק, את רצונו של כל יכול להיטיב, להחזיק במקל הביטחון, בלי ליפול, ולחשוב
    מה יכול להיות יעודה בעולם. אישה בלי דור שלא ייטוש תורתה, תורת אימא.
    בתחילה היא חושבת אמוציונאלי ובומבסטי, רוצה להקים ארגונים, חושבת איך לשנות חיים של אנשים.
    אבל בסוף היום, כשהיא חוזרת, היא מרגישה ריקה ומבוזבזת.
    כי העניינים זזים בקצב הצב, והיא כמו תמיד רוצה כאן ועכשיו.
    ופתאום הולמת בה ההכרה, מאיפה שמתחיל הקושי, שם נמצאת נקודת העבודה, תכלית היעוד שלה.
    וזה קשה לה, קשה כל כך שהא עוצרת נשימה, בולעת את הרוק, ומחליטה לנסות, להפסיד היא לא תפסיד, ולהרוויח, מקווה.
    יום רודף יום, היא עדיין מחכה אבל עכשיו היא בטוחה שיום שעובר הוא איננו לריק, וצופן בתוכו עוד רגע של מטרה, ויום כזה של המתנה עם כל הקושי טומן עבורה עבודה של אמונה וביטחון בהקב"ה, ואז אולי ה' יראה לליבה ויגשים לה משאלה.
    כי עכשיו היא לא בטוחה
    היא פשוט, מאמינה.

    *אשמח לביקורת
    בס"ד

    פרולוג​

    מרקש, מרוקו, 1940-

    השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי. מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד. מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של מעט נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. "אלמודה", כינו אותה. לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים בביתה תדיר הייתה לשוב לציון. בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו מתמלאות עיני אמה דמעות רכות. "עוד נשוב לשם", אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון. בעודה מתרפקת על זיכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלשתינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה. הוריה לא חסכו מאמצים ושיחדו גורמים רבים כדי לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחשויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב. באותה עת, שאף יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי, והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כאשר שחזרה את הזיכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד עם השנאה והערמומיות שכוונו לעברם. אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים כדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אימם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך. אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה ודעכה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אימם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה. לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו. "בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להיפרד ממנו כיאות". מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות. "אמי היקרה, אהבתי אלייך גדולה מכוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". מביטה ונוצרת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה. באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.
  • 1K
  • כשמבינים שצריך לכתוב, או כשרוצים לכתוב, ואין רעיונות



    כולנו, כל האנשים שיש להם כשרון כתיבה, רוצים לכתוב:

    ספר, סיפור או אפילו מאמר....

    הבעיה היא כשחייבים לכתוב – ולא מוצאים על מה.

    זה קרה לי בעבר, הייתי יושבת מול המחשב ומה שיצא לי זה סיפור עלוב על מישהי שהלכה לחנות לקנות בגדים... ו... זהו, אין המשך, אפילו לא תובנה, כלום.

    או סיפורים דלים ומעורפלים ובעיקר חסרי טעם.

    היו לי תקופות בהן כן היו לי רעיונות, ואפילו כתבתי ספר, אבל זה לא היה זה.

    בניגוד לסופרות אחרות, בשבילי זה ממש חשוב לכתוב, כי בעוד רוב הסופרות עוסקות בעבודה נוספת, הרי שאצלי הדבר היחיד שאני יודעת ומסוגלת לעשות – זה לכתוב.

    שאר העיסוקים לא מתאימים לי: יש לי בעיית דיבור כך שלא מתאים לי לעבוד כטלפנית, ובכלל יש לי חרדה חברתית ולא מתאים לי לעבוד מחוץ לבית.

    אני לא מסוגלת ללמוד (רק עצמאית, דרך מאמרים וכו') וה ocd שלי מונע ממני לעסוק בעבודות רבות, חוץ מזה שרוב העיסוקים האחרים לא מעניינים אותי/ אני לא טובה בהם (למשל פעם עבדתי אצל קשישה. מה כבר צריך לעשות שם? לא ביג דיל... הקשישה היתה אומרת לי: לא מתאים לך לעבוד אצלי, לכי תהי מורה... וכשלא הלכתי להיות מורה התקשרה לאחראית ששלחה אותי ואמרה לה: תשלחי לי מישהי אחרת... היא לא עובדת כמו שאני רוצה...) וחוץ מזה, זה בלתי אפשרי לעסוק בעבודה לא מתאימה, ממש כמו גזירת פרעה.

    המקום היחיד בו אני כן מוצאת את עצמי זה הכתיבה.

    *

    אבל גם אם המצב שלכם לא קיצוני כמו אצלי – הרי שאם יש למישהו כשרון לכתוב או רצון לכתוב, החובה שלו לעצמו היא לממש את הכישרון הזה.

    וכאן חזרנו לשאלה: איך למצוא רעיונות? להגיע לאותו מבוע פנימי קסום של כתיבה?

    קודם אכתוב מה לא לעשות: לפני חודש החלטתי לנסות לכתוב סיפור קצר ולשלוח לעיתונות.

    היה לי רעיון מה יהיה המסר, מצאתי מקום בו הסיפור יתרחש, בניתי דמויות, והתחלתי לכתוב.

    וכאן הגיע התסכול הגדול: הכתיבה היתה כבדה, לא זרמה בכלל, הרגשתי מצוקה, וכשאנחנו מרגישים מצוקה, ואין תועלת בעבודה שלנו אז מה אנחנו עושים? מתחמקים.

    וזה מה שעשיתי.

    שמרתי את הקובץ ולא שבתי אליו.

    הנה הוא:



    השולחן ערוך היה במיטב הכלים המונחים על גבי מפה צחורה: צלחות נוצצות, מפיות סאטן בצבע טורקיז בוהק, וזר פרחים בתוך אגרטל צר וארוך השלים את התפאורה.

    במטבח עדיין היתה המולה של הכנות אחרונות לקראת שבת המלכה.

    רחלי, הבכורה, חפצה להשקיע בעוגה מרשימה ומוצלחת במיוחד. שכן, מלבד שבת האורחת, אמורים לבוא להתארח בביתם דוד נפתלי ודודה ציפורה, עם ארבעת ילדיהם.

    מדובר באורחים נדירים וחשובים: דודה ציפורה היא האחות הקטנה של אמא של רחלי, היא ובעלה גרים במושב רחוק, בו דוד נפתלי משמש במשגיח כשרות בבית הארחה, כך שמטבע הדברים הם מתראים עם המשפחה המורחבת לעיתים רחוקות.

    השבת התאפשר להם להגיע מכיוון שבית הארחה קיבל קבוצה מאורגנת שהביאה איתה משגיחי כשרות משלה, ודוד נפתלי ביקש חופש, מה רבתה ההתרגשות והשמחה כשהתברר שהם מגיעים לשבת, עם ההתרגשות התגברה גם ההבנה שצריך להשקיע בהכנת מאכלים מיוחדים, כי דודה ציפורה תמיד משתפת בצד הקולינרי של בית הארחה, היא מתארת את העוגות המושקעות, ואת מגוון הסלטים העשיר, ורחלי אמרה לאמה שהיא חושבת שצריך

    ....


    ואין סיכוי שאחזור להמשיך בכתיבת הסיפור.

    אולי אם לא הייתי מכוונת לעיתונות, הסיפור היה זורם, אולי המסגרת הממסדית של העיתון גרמה לי להתייאש, יתכן שהפחד מדחיה מצד העיתונות או שמא בחרתי בנושא שלא דיבר אלי.

    כך או כך, הבנתי שהכתיבה היא משהו מאוד פנימי, אינטואיטיבי, היא פורצת החוצה בעקבות קשיים, או מצוקה, או כשרון גדול, או רצון גדול להביא משהו חדש לעולם.

    והיא לא תמיד קלה.

    נו, טוב, איך אפשר להגיע לרעיונות?

    אני כן מבינה פחות או יותר איך מגיעים אלי הרעיונות, אבל מאמינה שכל אחד מאיתנו שונה.

    כך שלא אוכל לכתוב מה הדרך שלי, כי זה לא מדע אחיד לכולם.

    מה שכן יש לי לומר:

    לא משנה עד כמה מאגר הרעיונות נעול בפנינו, ואין מוצא, ואין בדל של כיוון, לא להתייאש, אולי צריך עוד תפילה, עוד מצוקה (חלילה) עוד השתדלות, וזה יגיע.

    כתיבת ספר זה לפעמים טלאי על טלאי. עוד רעיון שמתחבר ועוד גיבור, כתיבת ספר זה מסע עבור הסופר לא פחות מגיבוריו.

    קצת טיפים, בכל זאת:

    • לפתוח עיניים, להביט על העולם מזווית של במאי או יוצר סצנות.
    למשל פעם נתקלתי במחזה מעניין: משפחה צדיקה, מאוד. לא יודעת כלום על אינטרנט או רדיו, למשל.

    הדלת של הבית (קרקע) היתה פתוחה למחצה ומהבית עלו קולות של דיסק של רב שאמר תהילים או דרשה, קולות של דיבורים בטלפון, המולה רגילה.

    ומעל, בדירה שקטה, כאילו מעולם אחר, תריס פתוח במרפסת, עומד שם אדם חילוני קשיש. עוקב אחרי המתרחש, ועל פניו הבעת סקרנות עמוקה, רוצה לקלוט כל רחש.

    וואו.

    התחלתי אז בכתיבת סיפור על חייה של אשה קשישה, כך אוטומטית חשבתי לקחת הרשאה לכתוב על אותה דמות, שעומדת בחלון ומקשיבה מה קורה אצל השכנה הצעירה למטה.

    או למשל: דפיקה בדלת, את מנסה להביט סביב, קולטת את מה שהעומדים מאחורי הדלת לא אמורים לראות, מתחילה לסדר, מסתירה חפצים מסוימים (מחשב למשל), בשבריר קל משתדלת להיות מודעת לאיך את רוצה שיראו אותך.

    ושמה לב לעובדה איזה פער יש בין הרצון שלך להראות טוב בעיני האנשים, לרצון האמיתי – להיות אדם חופשי בפני עצמו, שלא מתחשב בדעתו של איש, ולחשוב: מה עדיף? איך החברה היתה נראית אם לא היינו מתחשבים זה בדעה של זה? זה טוב או פחות? ואת המחשבות והמסקנות להכניס לסיפור.

    • כל רגש, כל תגובה, מראה או התרחשות – יכולים לעבור לסיפור שלנו, בתפאורה שונה.
    בנוסף, אפשר לקרוא מאמרים, כתבות, לנסות לחשוב מה בכתבה הזו גרם לי לקרוא?

    בטח מדובר בנושא שאשמח לכתוב עליו!

    • לקרוא הרבה מידע שמסתובב בכל מקום, למשל בויקיפדיה, על סוגי ז'אנרים וכו'. זה נותן רעיונות וקל להבין מה מתאים לנו לכתוב.

    • חשוב! להקשיב לאנשים, להקשיב לעצמנו, לדמיונות, לפחדים וכו'


    • להיות מודעים וקשובים לכוחות שמנהלים אותנו, ולהבין שכל אדם חושב ומתנהל באופן שונה, זה ייתן לנו איכות חיים כי נפסיק להיות מתוסכלים, וגם יסייע לנו להכיר סוגי אנשים ולהתנהל מולם, תוך כדי הבנה שכל אדם חושב באופן אחר מאיתנו, ואין לנו יכולת להבין אותו, ולהסכים שמותר לא להסכים, בנוסף הכתיבה תהיה איכותית יותר, כי מודעות היא כלי נפלא לסיפור טוב.

    • להסכים שאנחנו טועים ועשויים לטעות, מה לעשות? בעשיה יש טעויות, לא משנה מה נעשה. להשתדל לצמצם את הטעויות ולהיות מודעים אליהן, ובד בבד להבטיח לעצמנו שהכל בסדר, וגם לטעויות יש סיבה, וכל טעות מכוונת מלמעלה למקום טוב. והעולם מתקדם גם בגלל אנשים שטעו והפיקו לקחים. והלקחים סה"כ מקדמים אותנו ועם הזמן לומדים מה טוב ומה פחות.


    • המקום הזה של תפילה הוא חשוב, תפילה היא מקור להשראה ענקית. היא מזכירה לאדם שהקשר בינו לבין הבורא זה הדבר היחיד שמקדם. אין עוד מלבדו, גם ובעיקר בעולם הזה של הכתיבה, שיש שם מטבע הדברים בדידות והתבודדות.

    • אם כבר בדידות: לכתוב לעצמנו, המון! הכתיבה העצמית הזו משפרת את יכולת הביטוי וגורמת לכתיבה להגיע ליכולות נדירות. לכתוב לכתוב ועוד לכתוב, בלי מטרה, לתת למחשבות דרך להגיע לדף, לתת לרגשות למצוא דרך להגיע למשפטים: נסערים, עצבניים, שמחים, מודים... הכתיבה משחררת את הנפש השטחית ומסייעת להגיע לסגנון כתיבה יחודי.

    • לאפשר לעצמנו להעביר הלאה דברים שאנחנו כותבים. המעבר בין כתיבה למגירה לכתיבה לציבור הוא מאתגר ורווי לבטים, לא צריך לפחד מכל התחושות והקשיים בדרך, כי הם מכוונים אותנו למצוא איזון נכון בין הפנים לבין החוץ, בין מה שכדאי וטוב להוציא לאור לבים מה שעדיף להשאיר אצלנו.
    • להסכים להיות לא שגרתיים לבחון את המחשבות גם אם הן לא מתאימות, אולי יש שם משהו עם אמירה, אם יש רעיונות לא מתאימים, להניח אותם בצד ולחפש רעיונות נוספים, אולי בהמשך ניתן לבחון אותם שוב, ולמצוא בהם אוצר.
    • להיות אותנטים, להיכנע למי שאנחנו וליצור מתוך חיבור לעצמנו. מרבית הסיכויים שלא כולם יתחברו, אבל יש סיכוי שכן. וחוץ מזה תמיד הרי לא כולם יתחברו, אז לפחות נכתוב מתוך עניין.
    והכי חשוב: להנות מהכתיבה, כי זו המטרה העיקרית. ולהיות מוכנים לעבור מסע בעצמנו.

    ותכל'ס, סיפור שכיף לכתוב כיף גם לקרוא.

    בנוסף, לא לפחד להביא משהו יחודי. יתכן שהקוראים לא יתחברו כמו שיתכן שזה יהיה הדבר הבא! בכתיבה יחודית יש פלוסים גדולים שהמרכזי שבהם: הכותב נהנה מהכתיבה כי הוא מרגיש שהאישיות שלו באה לידי ביטוי, ואין לאדם דבר יותר אהוב מהאישיות של עצמו.

    לא לפחד להגביל את עצמנו, כי מתוך הגבולות נאלצים להיות יצירתיים. למשל כשהתחלתי לכתוב החלטתי שאצלי לא תהיה אלימות בספרים, והצלחתי בסיעתא דשמיא, מתוך החלטה לעמוד בזה, לכתוב שלושה ספרי מתח (קוד נפוליאון, הצעה לסדר וסדר הפוך) בלי אלימות. נראה איך אעמוד בתנאי הזה בספר הבא.

    וסתם הערה: בספר קוד נפוליאון הבאתי את הסיפור של מיליונר ישראלי, תומר אהרונוביץ.

    אני האדם הכי הפוך מול דמותו של תומר:

    ולאחר שכתבתי את הספר (והיה מאתגר מאוד!)

    ראיתי אנשים חילונים מבוגרים בסגנון של תומר אהרונוביץ, ופתאום הבנתי שאפילו אם הם קצת כמותו, אז אני מכירה אותם, הם קיימים בתוכי. הבטתי עליהם במבט יותר ידידותי.

    כתיבה על קשת דמויות שונות, וניסיון להיכנס לנעליים שלהם, גורמים לנו להיות ידידותיים כלפי העולם, ולהרגיש מחוברים לעולם, וזו המתנה הכי משמעותית שניתן לקבל מהמסע הזה של הכתיבה.

    *

    ואחרי שכתבנו, ויש מוצר ביד, איך להגיע לקהל?

    אני מאמינה גדולה שיש מקום לכל סיפור, ולכל יצירה יש קהל. (קהל לא תמיד אמור להיות משהו גדול, אלא אפילו יחידים מתעניינים) אם הוצאה לאור דוחה חלילה את כתב היד, יש עוד הוצאה לאור, ואם גם היא דוחה, יש עוד אחת... ותמיד אפשר להוציא לאור עצמאית (עדיף כמות קטנה מאוד, כדי לא להיתקע עם מלאי של ספרים) ולנסות להיות יצירתיים בשיווק.

    המסע הזה של היציאה לאור הוא משותף לכולם. לכל אחד יש מה למכור לעולם, איזו בשורה חדשה ומגניבה.

    ואם לא מצאנו קהל? לא קרה כלום!

    כי ביציאה לאור, התנועה אמורה להיות פנימה ולא החוצה.

    הפירוש הוא: אנחנו החשובים בתהליך המשמעותי הזה, והקהל ימצא דרכו למוצר שלנו כשנהיה בטוחים במסר או במוצר שיש לנו להעביר, וכשיגיע הזמן של המסר לבוא לעולם.

    בינתיים לא נשכח שגם אם הספר/ האמירה שלנו זכו לתהודה וגם אם לא – זה פחות רלוונטי לנו כי כבר נאמר: 'יש לו מנה רוצה מאתיים' וכנראה שאדם אף פעם לא יהיה שבע רצון ותמיד ירצה עוד ועוד.

    כך שעדיף בהחלט להשקיע ביצירה ובמקצוע שמשמח אותנו – וכל השאר יבוא, אם יבוא, בזמן המתאים.

    ומה עם פרנסה? איך אפשר להתפרנס מכזה דבר?

    ה' זן ומפרנס את כולם, זו האמת הפשוטה של העולם. לעשות השתדלות ובורא עולם שולח ישועות. אומנות אמיתית לא תמיד מפרנסת את האומנים, אבל אנחנו הרי לא חיים רק על הכסף, צריך גם ערך עצמי יציב, סיפוק וכו', ואת זה ניתן לקבל בשפע מעיסוק במקצוע שלנו.

    איך אפשר לממן את ההפקה וההדפסה?

    במרבית הפעמים ההוצאה לאור מממנת.

    כשמפיקים עצמאית, אפשר לחסוך בהוצאות, לבקש עזרה מאנשים, קרובי משפחה, לחסוך כסף, לפרוש לתשלומים ועוד, או כל אפשרות שהיא. אין ביטחון מלא שהכסף יחזור אבל אם החלום שלכם זה לצאת לאור, שווה להשקיע כסף עבור זה.

    לפעמים אנשים משלמים אלפי שקלים על טיסה לנופש, רכב חדש וכו'... היציאה לאור – זה הנופש שלכם, פרגנו לעצמכם!

    בהצלחה לכולנו😊

    *

    אם תרצו לקבל למייל פרקים ראשונים מאחד הספרים שלי (במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, סדר הפוך) כתבו לי ואשלח לכם בלי נדר peri33550
    בַ''ה



    אֲלָפִים הִתְגּוֹדְדוּ סְבִיב הֵיכַל הַמַּדָּע

    שֶׁהִקְסִים אֶת הָעוֹלָם.

    שׁוּב וָשׁוּב יָצְאוּ פִּתּוּחִים מַפְלִּאֵי כָּל.

    זֵעַת הֶעָמֵל כְּבָר אֵינֶנָּה.

    בְּהָנֵף כַּפְתּוֹר יָנוּעוּ גַּרְמֵי הַמְּכוֹנוֹת

    בַּזֶּה אַחַר זֶה.

    הָעוֹלָם הָפַךְ יָעִיל יוֹתֵר.

    נֹחַ יוֹתֵר.

    וְהָאָדָם נוֹתַר לִפְתֹּר נֻסְחָאוֹת

    שֶׁמּוֹלִידוֹת עוֹד פִּתּוּחֵי דֶּרֶךְ.

    וְכַיֹּצֵא בָּאֵלּוּ.

    וַיָּעַל הֶאָדָם אֶל הַמִּגְדָּל

    שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

    וְלֹא שָׁת לִבּוֹ אֶל הָאָרֶץ.

    וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

    רַק דְּבַר הַמַּדָּע וְשִׂיחוֹ יְדַבְּרוּ.

    לָחוּשׁ, לִכְאֹב, לֶאֱהֹב,

    אָמְרוּ אָז יוֹדֵעַ כָּל דָּת וְדִין,

    יִהְיֶה נָכוֹן רַק אִם יִמְצָא לָזֶה סִמּוּכִין

    בְּאַחַת הַנֻּסְחָאוֹת

    וְיוּכַח הַדָּבָר בְּתַצְפִּית מַדָּעִית מֵעַל לְכָל סָפֵק וְעִנְיָן.

    לֹא יָדְעוּ יוֹשְׁבֵי הַמִּגְדָּל אֶת הַכְּאֵב הַפָּשׁוּט הַטִּבְעִי הַכֵּנָה.

    אָטְמוּ אָזְנֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַטָּהוֹר

    כְּשֶׁקּוֹל אֱלוֹקִים הִתְהַלֵּךְ בַּגַּן.

    זָנְחוּ אֶת הַכָּבוֹד וְהַמּוֹרָא לָאָב וְלָאֵם.

    אֶת טִבְעִיּוֹת הַמִּשְׁפָּחָה.

    עַד כִּי הֵחֵלּוּ מַחֲרִיבִים אֶת חַיֵּיהֶם.

    לֹא הֵבִינוּ הָאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ בַּדְּבָרִים

    שֶׁיָּצְאוּ מִלֵּב רַחוּם שֶׁל

    חֲכָמֵנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְלִתְהִלָּה:

    הַמְּרַחֵם עַל אַכְזָרִי סוֹפוֹ לְהִתְאַכְזֵר עַל רַחְמָנִי.
     תגובה אחרונה 
    יש שתי אפשרויות לכתוב סיפור בגוף שלישי:
    1. מספר יודע כול.
    2. כתיבה מנקודת מבטו של הגיבור.
    מספר יודע כול מכיר את כל הדמויות ואת מה שהן חושבות, מלהטט ביניהן ובין מחשבותיהן ("אני לא מסכים," אמר אבי וחש את הבערה בתוכו. "למה אתם לא מסכים?" שאל יענקי בעוד קרביו מתהפכים) - בעצם מעין אלוקים קטן, להבדיל.
    בנקודת מבט של הגיבור כותבים רק את מה שהוא חושב ומרגיש. הוא יוכל רק לשער מה האדם השני חושב, אבל מחשבותיו לא יבוטאו בםני כצמן על הכתב. זו בעצם כמו כתיבה בגוף ראשון, רק שהיא נעשית בגוף שלישי. כמובן, יכולים להיות כמה גיבורים, אבל מחשבותיהם לא יופיעו ברצף באותו קטע, אלא לכל אחד יוקדש "פרק" משל עצמו.

    עד כאן ההסבר הטכני, ועכשיו לדיון:
    אני סוברת שכתיבה מנקודת מבט של הגיבור היא טובה יותר ואף נכונה יותר. היא מחברת את הקורא אל הגיבור, ויותר מזה - לא מבלבלת אותו עם רצף של מחשבות מנוגדות.
    באופן אישי אני נמנעת מכתיבה בצורת מספר יודע כול, אבל כעת השאלה שלי היא על ספרים שאני עורכת (מבחינה ספרותית) - איזו שיטה נכון לנקוט במקרה כזה?
    האם באמת ההרגשה שלי (הנה, אני כותבת מנקודת מבטי :)) נכונה, ובאמת כתיבה של מספר יודע כול היא טעות בעיקרה?

    אשמח לשמוע את דעתכם...
  • 237
  • ד ר ך🧭

    אוּלַי בָּחַרְתִּי לִי דֶּרֶךְ⁠
    נָתִיב לְהַעֲבִיר בּוֹ אֶת חַיַּי
    קָטַפְתִּי תּוֹבָנוֹת שֶׁיְּקַשְּׁטוּ
    לִמְתֵי שֶׁאֶשְׁכַּח לְמָה
    הֵם
    יִפְרָחוּ .

    פִּזַּרְתִּי רְצוֹנוֹת
    שֶׁיִּהְיוּ אֶבֶן פִּנָּה
    לְמַסָּע אָרֹךְ חַיֶּבֶת
    הַתְחָלָה.
    אוּלַי,
    מִתּוֹךְ הַחַלּוֹן הַהוּא
    שֶׁל בְּרֵאשִׁית
    עִצַּבְתִּי דֶּרֶךְ,
    דֶּרֶךְ אַחַת
    וּבְחָזוֹן הִיא יֹפִי לְנַצֵּחַ⁠
    וּבַיִת, וְדֶלֶת.

    בְּנַעֲלֵי צַעַד רִאשׁוֹן
    הַכֹּל דּוֹקֵר
    וּסְפֵקוֹת נוֹגְסוֹת לִי
    דְּרָכִים
    שֶׁבָּאֹפֶק
    שָׂדוֹת שֶׁל זָרִים
    וְאוּלַי אַתְּ טָעוּת
    וַאֲחֵרִים עִם הַצֶּדֶק.


    אָז אוּלַי אֶת דֶּרֶךְ⁠
    וְאוּלַי אַתְּ טוֹבָה
    אֲבָל אֲנִי עייפָתִי
    מִלָּלֶכֶת , מִלִּפֹּל
    מִלִּרְאוֹת שָׁמַיִם שְׁבוּרִים
    וְסִדְקִי אֲדָמָה
    מֵחֲלוֹם וְחָזוֹן שֶׁפָּשְׁטוּ⁠
    צוּרָה.

    תָּבוֹאִי תִּהְיִי לִי
    תַּצְמִיחִי הֲבָנָה
    שֶׁבַּשְּׁתִיקוֹת שֶׁאֶצְעַד
    בִּכְאֵב שֶׁבְּאַדְמוֹתֶיךָ⁠
    שֶׁאָבִין
    בִּשְׁבִיל מָה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה