קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כָּכָה קְטַנָּה, וְכֻלָּהּ גַּאֲוָה
לְכֻלָּם מְסַפֶּרֶת, כַּמָּה הִיא חֲזָקָה

בַּתַּכְלֶס' רוֹעֶדֶת לְקוֹל אַזְעָקָה
וּבְמִגְרָשׁ הִיא תָּמִיד, בְּמִשְׂחַק הֲגַנָּה

לָלֶכֶת לְבַד הִיא עוֹד לֹא יְכוֹלָה
מַחֲזִיקָה הִיא בַּיָּד לָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה

וּכְשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת, עוֹשִׂים לָהּ טוֹבָה
מְרִימִים אוֹתָהּ כְּדֵי, שֶׁתִּפֹּל חֲזָרָה

יַלְדַּת הַכַּאפוֹת שֶׁל הַגַּן
הִיא אֲשֵׁמָה! כָּל בָּלָגָן!

סְבִיבָה אוֹיְבִים כֻּלָּם שׂוֹנְאִים
וְהַשְּׁכֵנִים לֹא נֶחְמָדִים

הַקְּטַנָּה תָּמִיד בּוֹכָה
וְיֵשׁ עַל מָה, וְיֵשׁ סִבָּה...

הִיא רְגִילָה לַכְּאֵבִים
תָּמִיד סוֹבֶלֶת מִפְּצָעִים

אַךְ אֶת הַדֶּגֶל מְנוֹפֶפֶת בִּקְלִילוּת
וְאֶת הָעֵגֶל מְנַשֶּׁקֶת בִּדְבֵקוּת

בְּאֵין עָבָר בְּאֵין חָזוֹן
חֲלוֹם הָפַךְ אַט אַט דִּמְיוֹן

הַאִם לַחְגֹּג זוֹ לֹא טָעוּת?

הַאִם טוֹבָה הַמְּצִיאוּת?

אָז מָה בְּעֶצֶם הַמַּהוּת, שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת?
כמו קשיו בשקיק בוטנים קלופים, כמו פסים בהירים בקאפטן "זברה" ירושלמי כהה, כמו שיקלי בימינה – גם ימי בין המצרים מנוקדים ברגעי אופטימיות זהירה.

עם כל היובש שמטילה המוזיקה הווקאלית על ערוצי המוזיקה החסידית, מדובר בהזדמנות גדולה ועצומה לאנשי הצללים.

הכיצד?

נגיד שקוראים לך בנצי קצנלבויגן, אתה עונה לשם זמר מתחיל ולא מוכר. לא מוכר – תרתי משמע. מה אתה עושה? מהר-מהר אך יוצא חג אחרון של פסח, לריחות המופלטות והוופלים הבלגיים מהשכנים, אתה רץ להקליט במקלט את הלהיט הכי גדול של מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי ויהורם גאון. אבל למה שישמיעו את שלך ולא את שלהם? הנה הקונץ: גירסה ווקאלית! והרי לך 49 יום של כבוד לא כולל בין המצרים שבדרך, ייהפכו לששון ולשמחה.

אין-ספק-שאין-נאה מימים אלו להוסיף באהבת ישראל ולרומם את כל אותם פועלי הבמה. ווקאלית.

>>>

מטבע עבודתי נזקקתי תדיר לשמיעת מוזיקה תוך כדי. בעבר היה צורך לקנות אלבומים ולשומרם במחשב, אך כיום מציעות לך תחנות הרדיו שירות של מוזיקה חסידית ללא הפסקה, לא כולל הפסקת פרסומות. כל תחנת-אם מפעילה תחנת-בת מוזיקלית. מ"קול צהלה ברמה" עד "קול P-רגש בגבעה". רק תבחרו.

קולו הבטוח של השדרן מבשר: "כעת נשמע את הלהיט המיוחד לימים אלו. ווקאלי עד העצם. "אדרבה" של חלפון תורג׳מן!"

שש דקות של וידוא הריגה לשיר הנפלא לשעבר, הפסקה קצרה לפירסום דוריטוס/בלו-מוחיטוס/קולה-במנטוס ומיד ללהיט הווקאלי הנדיר הבא: "משיח-משיח-משיח של ילד הפלא הווקאלי יודי הכטקופף!"

עד לאותו רגע, מעולם לא הצליח ילד פלא צעיר כל-כך להרוס שיר ותיק כל-כך בזמן מועט כל-כך.

אפילו נעימת "נפשי" של הצמד מחלף-גנות וגשר-אריק לא הצליחה להרגיע אותי. משום מה היה ברור אצלי שהמילים המקוריות הן "נפשי, נפשי חמדה בצל ידיך" אז מדוע זה כעת נפשי, נפשי נבהלה מאוד ועתה עד מתי?

״אבא אבא אבא אבא של כולם של ישראל ביסלדורף ופנחס זמרי!״ בישר הקריין בהתרגשות, מותיר אותי לתהות: מה החידוש? אם הוא אבא של כולם, ברור שהוא גם אביהם של שניים אלו.

משיר לשיר הלך והתבהר פירוש ווקאלי חדש לדברי חכמינו: "משחרב מקדש - בטלה שירה". למה כל גירסת קאבר חורבנית צריכה לכרות לשיר המקורי קבר?

יקותיאל יגון ופרחי (קרית) מלאכי כיבדו אותנו בלהיט "רווח ששון ואנחה". הטעות במקור. גם הרווח, כשסיימו. רווח שהתפוגג עד מהרה בשיר המיוחד "אנא, בכוח!" של עוזי צנון.

"זה לא של עובדיה חממה?" תהה לרגע רונן, מגיש הפינה ההלכתית, כשעלו ההברות הראשונות.

"איזו חממה בראש שלך בקיץ?" זעף השדרן המגיש. "כנס למזגן, תצטנן קצת".

>>>

"במעבר חד", בישר הקריין, "נעבור לשיר "עוקר הרים" של הזמר הצעיר והמבטיח, שמולי ברנד". זה היה השלב בו מיהרתי לסגור את הרדיו במעבר חד. רק זה חסר לי עכשיו, לחרב גם את השיר המופלא הזה.

שמולי ברנד, כבודו במקומו מונח כל זמן שלא פותח את פיו. קולו צלול כנהמת מיילך קאהן; דיוקו הלשוני כפסוקי בני גנץ; עושרו הקולי כעושר טוביה החולב; וסולמותיו כחבלים. מה אשמע ממנו עכשיו, "חוקר ערים בתוך-ענן דג דג"?

דפדוף על הסקאלה העלה שתחנת האם החדשותית, משדרת כעת יום התרמה לעמותת "אוזן קשבת". חזרתי בחשש אל התחנה המוזיקלית, מכין אוזניים לנזק.

ואז נשמע קולו של שמולי ברנד מכריז בהתלהבות: "אני כן באתי לעולם להיות תלמיד חכם, עוקר הרים וטוחנן דק דק"...

נחה דעתי.
אחת המתנות בלהיות משווק עצמאי של הספרים שלך היא העמידה הישירה והבלתי אמצעית מול הקהל.
ובגלל שאני אמורה לשווק את הספרים שלי, התחלתי לגשת לספריות ולמכור להן ספרים.

וכך קיבלתי טלפון מספרנית אחת: "תקשיבי, מישהי קראה את הספר שמכרת לי וממש התרגזה", אמרה לי ישירות.
"למה?" רציתי להבין.
לא נבהלתי כי מדובר בספר מעולה.
הספרנית ניסתה להסביר, לא ממש הלך לה ההסבר. הבנתי אותה, כי רוגז זה משהו רגשי שעולה בלי שנבין מדוע.
"אני מוכנה לקחת את הספר בחזרה ולהחזיר את הכסף", אמרתי בנדיבות.
"לא מה פתאום, לא התכוונתי להחזיר", אמרה.

האמת שזה בסדר שלא אוהבים ספר. גם אני כיום לא אקרא כל ספר אלא אבחן שהוא מתאים לי. וקורה לי לא פעם שאחרי שני פרקים לא נתתי צ'אנס לספר.. לא היה לי חיבור עם הלך הרוח.
בניגוד לעבר, אז קראתי כמעט כל דבר, מלבד ספרים בודדים.

בכל זאת ניסיתי להבין למה אנשים יכולים להתרגז על הספר סדר הפוך, וקצת הבנתי אותם:

אני עברתי תהליך
מתוך קושי הגעתי לחירות תודעתית (עדיין בתהליך)
שברתי המון אמונות מתוך רצון לבנות משהו יציב ומחובר לבורא יתברך בלי אינטרסים של אגו.
אני מקפידה לשמור על קלה כבחמורה, יש לי השקפה חרדית ממש, אבל היום אני מבינה שכדי להגיע לעולם מתוקן צריך לבחון מה לשם שמים ומה סתם מסיט אותנו מהמטרה (המטרה היא שיהיה טוב בכל הרבדים: הפיזי, הנפשי, הרוחני, ולהיות שמחים!).

וקריאת התיגר הבלתי ישירה הזו לא כיפית וגם מרגיזה.
בתחילת הדרך, כשהתחלתי להבין לאט לאט את האמת, הרגשתי גם חוסר נחת, וחוסר שקט. התעצבנתי גם בשם כולם. חשבתי מה תהיה התגובה של אנשים אם הם יתחילו להבין כמה דברים...
במיוחד הפליא והכעיס אותי להיווכח שיש אנשים שמדברים רוחניות גבוהה ומדהימה והם מחוברים לעצמם ולבורא והם לא חרדים (ויש להם גם קצת שקר, מה לעשות). זה הפריע כי הבורא הרי של החרדים שמוסרים את ה'עולם הזה' לכבודו!
כעסתי גם על עצמי, הרגשתי שאני לא אמורה לכתוב חידושים כי זה רק של לומדי התורה. זה הביך אותי ממש. הם אנשי העמל האמתיים ולא אני!
היה לי קשה מאוד להבין דברים מסוימים. לא הסכמתי עם הרבה תובנות אמתיות כי הן נראו לי לא צודקות במבט ראשון.

אז הכל בסדר, מותר להתרגז, רק צריך לזכור שלא אנחנו או החשיבה שלנו היא המטרה.

וכן, הדרך לאמת האישית של כל אדם עוברת גם בהליכה על שברי זכוכיות של שקר. וזה מפריע ואפילו מרגיז מאוד לפעמים, חוסר הנוחות הזה משותף לכולם. גם לי לא תמיד נוח עם זה, אבל זו המציאות, וזו האמת, אי אפשר להתכחש לאמת לאורך זמן.

כיום אני מבינה שכולנו בעצם שליחים, ותו לא, להעברת מסרים מהבורא. לא משנה מה המראה של הכלי ומה הציבור ממנו בא. והכל תלוי בקהל. אם הקהל ראוי אז הצינורות, כביכול, משמיעים דברים טובים.
כמו בלעם שלא הצליח לומר דברי שטנה בגלל רמתו הרוחנית של העם.
כך שהחידושים וכו' הם פונקציה של המאזינים. ככל שיהיו יותר מתעניינים ויותר קהל שירצה לקבל מסרים בתורת הגאולה (והתרבות המשלבת מודעות עצמית היא כנראה חלק מתורת גאולה, כי גאולה היא בעצם גילוי, וחלק מהגילוי זה מודעות, גם עצמית וגם חברתית ולאומית), ככה היא תלך ותגבר ותגיע לעוד מימדים מדהימים.

אז הכל בסדר, אפשר להישאר חרדים ואפילו מאוד, ובד בבד להבין שהמטרה של הבורא היא שנמליך אותו, וכדי להמליך אותו צריך לדעת מי הוא. והבורא נמצא גם בעולם החרדי, אבל הוא מחיה גם את שאר חלקי הבריאה. ויש סיבה לכל דבר.
ואני ספציפית, או כל אדם אחד, או ספר כזה או אחר, לא חשובים ברמה שאמורה להרגיז אנשים אחרים חלילה, אלא צריך לבחון את הדברים ממבט גבוה.
לי עצמי ממש קשה לפעמים להבין כמה אני טועה. זה לא אומר שלא צריך לעמוד בכנות ולומר, טעיתי, בחרתי בתורה של עצמי ולא בתורה שלך, ריבונו של עולם.
והתורה של הבורא לא מתבטאת דווקא בספר "סדר הפוך" חלילה, היא נמצאת בתוכנו, מאחורי כל הקליפות של ה'מה יגידו' וה'מגיע לי' או 'לא מגיע לי כלום'... וה'אני בסדר' או 'אני לא בסדר'.
היא אמת ברורה וכיפית, קצת מאתגרת ודורשת משמעת וכשמוכנים להיכנע להבנה ולהבין שה' הוא טוב ומיטיב, ומידותיו י"ג מידות רחמים, הכל מסתדר.
כי לכל דבר יש אמירה, ויש תפקיד (והינה, מהטלפון של הספרנית יצא מאמר:))
ובעקבות התגובה שלה עיצבתי פרסומת לספר "סדר הפוך" אם תרצו אעלה את הפרסומת כאן.
זו לצד זו הן עומדות דוממות
מכסות הגופים מציינות נשמות
מספרות במילים בזעקת הדממות
מגלות על קדושים שנגלו אחרי מות

כך זו לצד זו הן שוכבות
בשתיקה כל אותן מצבות
עיניהן השחורות עצובות
על בנות ובנים ואבות

ועליהן בשתיקה מספרים מספרות
כל אותן המילים האותיות השחורות
שבאות ללמד לספר לדורות
על גיבורים על גבורה על גבורות

ועליהן כל אותם הזרים הפרחים
שאחרי שכולנו עוזבים והולכים
משחירים נשמטים ונובלים
מספרים את סיפור הבנים הנופלים

איך פתאום באחת נעצרה
איך נדם לו קול השירה
של אותה נשמה עשירה
של אותה אישיות נדירה

איך אותם מעשים של גבורה
לא היו ניתנים לעצירה
בגלל אותה אהבה זכה טהורה
לעם לאומה לתורה

איך חי לו אותו הגיבור
חיים של תקווה ושל אור
עם נכונות עצומה להגן ולשמור
את הרוח הזו לא נטמין לא נקבור

איך בדם וביזע ובעמל
רב סרן צעיר אלוף וסמל
לא בשביל אינטרס או שלל
נלחם כמו גיבור ונפל
והשאיר בליבינו חלל

ואני רק שואל איך פגע יום חרון
ומתי כבר יבוא אותו יום אחרון
ופתאום הם יקומו מתוך הארון
וכולנו נשמח ביום הזיכרון

ואני אני בן ישיבה
אל תתקפו אותי אין לי תגובה
אבל ביום שכזה יש לי זכות וחובה
להודות ולבכות להכיר הטובה
בס"ד

לזכרו של מתן אברג'יל שקפץ על הרימון והציל את חבריו

יושבים אנחנו בנמר,

מרגישים שזה הולך להגמר.

החברה מתחילים להתמרמר,

ואני חושב האם כדאי להמר.



'להוציא את הראש ואולי לחטוף פגיעה',

או 'להוציא את הראש ולוודא פגיעה'.

בוחר באפשרות השניה, חותר למגע,

ועוד מחבל קורס, נפגע.



בין תקיפה לתקיפה חוזר לבפנים,

מרגיש בטוח, ככה זה משורינים.

החברה תופסים כח להמשך יום הקרבות,

יום שללא ספק מלא יהיה בהקרבות.



'למען עם ישראל לא אחשה,

הלא אני בשליחות, אותה אעשה.

את נפשי אמסור למען מולדתי,

ככה חונכתי ע"י אימי יולדתי'.



'נכון שאני צעיר ועוד לא הספקתי,

בקושי גדלתי וכבר התגייסתי.

אבל עם ישראל חי,

גם אם זה במחיר חיי'.



'והצוות אוי הצוות אחי האהובים,

את חיי אתן למענם, ללא עיכובים'.

לא אין זו קלישאה כמו שתמיד חשבתי,

אפילו על זה עם חבר התערבתי.


הרעשים והפיצוצים מתקרבים אלינו,

ולא עוזרים כל מאמצינו.

כנגד כל אחד שנורה ונופל,

גדוד שלם מתקרב, מתנפל.



זהו זמן תפילה הלב מרגיש.

ותוך כדי עזרה מגיש,

להוא שנפצע ולהוא שבמצוקה.

יושיענו ויצילנו מכל צרה וצוקה.



ואז רעש מתכתי בתוך הנגמש,

זהירות רימון מישהו צועק, נרעש.

בינתיים הרימון כבר אצלי ביד,

מחזירו לבחוץ זורקו מיד.



אך אבוי בברזל הוא נתקע,

עוד שניה וחצי והוא נבקע.

את כולנו הוא יקח איתו.

אבל לא כשאני תופס אותו.



מחבק את הרימון וזועק "שמע ישראל",

קשה לנו בגלות תביא את הגואל.

את חיי מסרתי כמו שהבטחתי,

קיים את שהבטחת, "וגאלתי".



ללא פחד וללא מורא,

רק עם חיוך וגבורה.

ומשפט אחד מסתנן משפתי,

איתו הלכתי בכל שנותי:

"ניסיתי להציל את כל עם ישראל ובעיקר אותנו"

יהי זכרו ברוך3b13b6d657e7ca5f6289.jpg
לכאורה היום הוא יום הזיכרון.
לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
מילים גבוהות, מנופחות, שאינן משקפות כלל את העומד מאחוריהן.
את החיים הפועמים והכאובים הנמצאים שם.

לכאורה היום כולנו נתייחד, נזכור, נעריך ונוקיר אותם,
את אותם גיבורים, חללים, שנפלו בקרב.
כל אחד בקרב שלו, מול השטן.
כולם, כל אחד בדרכו, נלחם עד טיפת דמו האחרונה.

לכאורה היינו צריכים לקבוע את יום הזיכרון הזה,
בכל יום ויום מימות השנה.
לזכור אותם בכל רגע ושנייה.
הרי האם, זוכרת כל רגע את בנה,
שיצא, אולי בשקט, אולי ברעש, אולי בלילה, אולי ביום.
אולי עם חיבוק, נשיקה או חיוך,
ולא חזר.

הרעיה, זוכרת כל שניה את אישהּ,
שאולי אפילו לא הספיק לומר שלום, אולי דווקא כן.
אולי נופף לשלום, אולי לא.
וגם הוא, לא חזר.

הילד, הילדה, זוכרים את אבא, הגיבור והחזק,
הכל יכול. זה שהיה מניף אותם לגובה, צוחק איתם, מלמד אותם.
אבא שלהם, במלוא מובן המילה.
שלא חזר.

ולכאורה, אולי יש ילד אחד קטן,
שנולד עיוור.
שאולי אי פעם יכלה להיות לו ההזדמנות לראות את אביו,
אולי.
אבל אבא שלו, יצא למלחמה.
ממנה לא חזר.
והילד, לא יראה לעולם את אבא שלו,
אולי הוא גם לא יזכור אותו.
אולי.

ולכאורה, יש גם תינוק. או אולי תינוקת,
שכבר שמם קרוי על שם אביהם.

לכאורה, מראית עין, שהיא מציאות כואבת.




נכתב לעילוי נשמתם הקדושה של כל הקדושים הי"ד.
וכן לעילוי נשמתו של הקדוש רס"ן טל כהן הי"ד.
 תגובה אחרונה 
זה היה כמה ימים אחרי תחילת זמן קיץ.

הם ישבו שם שלושתם, כמו כל יום כמעט, בחדר אפוף העשן של גרינצוויג. השעה היתה רבע לאחת עשרה, והם תכננו לגמור את הגילגול ולהניח תפילין. קטורת קודמת לתמיד של שחר ותמיד של שחר קרב עד בין הערביים ועד בכלל.
גרינצוויג היה מחובר לקבוצות הכי חמות בעולם הישיבות. כעת ישב על כסא המנהלים המרוט שלו, ביד אחת דפדף במיומנות בשיאומי חצי טאץ' החצי כשר, וביד השניה כיסה על פיו.
"די. לא. אין מאאאצב".
"מעה קרה, דבר!".
"יואו, יואו, יואוווו".
"נוו מה קרה, דבר כבר!"
"יואו, אני לא מאמין".
לשיפר נמאס. הוא נטל את הטלפון במהירות ורפרף על ההודעות. פיו נפער משורה לשורה.
"מה זההה. אמא. לא. יואו".
ההודעות רצו במחול שדים.
"ראשוני: חמש בחורים משיעור ב' בבוימל איבדו את ההכרה באופן פתאומי. כוחות הצלה במקום".
"בחור מהקיבוץ בישיבת עתלית התמוטט לפתע. מצבו אנוש".
עוד צפצוף ישר מהקבוצה של "עידכונים לפני שהם קורים": "מספר בחורים מתולדות יעקב ישראל נמצאו ללא רוח חיים בחדר אוכל".

מהמסדרון נשמעו צעקות. בחור מסויט רץ וצרח: הצולה! רוטשטיין נחנק! הצולה!
גרינצוויג ניסה להתקשר אך ידיו רעדו.
הבחור מהמסדרון נכנס לאקסטזה: נו! הוא כחול! הוא לבן! איפה שמיר הוא עשה קורס של מד"א!

זה היה היום הנורא ביותר בתולדות בישיבה. צוות מד"א שהגיע לטפל ברוטשטיין נאלץ לקבוע את מותו ואת מותם הפתאומי של עוד ששה בחורים. ראש הישיבה נראה כמי שמתו מוטל לפניו וזה אכן היה המצב.
שמועות רחשו והמכשירים והקווים לא עמדו בעומס.
זה בגלל החיסונים של הקורונה.
זה האוכל התעשייתי שנותנים לנו. בורקס והכל שוחה בשמן.
"אני שמעתי", סח מישהו בעל קשרים, "שהיתה תוכנית כזאת של השמאלנים לשים אנטנות עם קרינה דווקא ליד הישיבות, הנה אתם רואים", סיים.
ארבעים ותשע בחורי ישיבות ביום אחד! אתם קולטים מה זה? ארב-עי-ם ות-ש-ע! השם ירחם.
מסע ההלוייה היה קורע לב. ראש הישיבה לא היה מסוגל לדבר ורק יפחות בכי בקעו מהרמקולים.
כשבאו לבית הקברות מצאו אותו עמוס בישיבות נוספות. אבל שלא כרגיל במפגשים מעין אלה, לא נשמעה מילה. הלם היה על פני כולם.

הלילה עבר בשקט. באמצע חזרת הש"ץ נשמעה חבטה עזה. שינדלהויז משיעור ב' נפל. קמה בהלה עצומה. אופנוען הצלה פרץ לתוככי בית המדרש. ציוד דפיברילטור נפרק ומכות חשמל ניתנו לנער האומלל.
"זה כבר המקרה הרביעי שלי היום!" פלט איש ההצלה המיוזע, "פחד פחדים".
חרדה עמוקה פשטה בלב כל. שינדלהויז הועמס על אמבולנס שדהר משם ביללות.

גרינצוויג וחבריו ישבו בחדר בפנים חיוורות והביטו כלא מאמינים בהודעות שקפצו ודחקו אחת את השניה. למרבה האימה, המספרים היו גבוהים בהרבה מאתמול.
"כעשרים בחורים מבית ועד עוברים כעת החייאה!".
"עשרות בחורים מקירשנבויך לא התעוררו הבוקר. נפגעי חרדה רבים".
"חצי משיעור א' בתורת יהושע התמוטטו ומטופלים במקום".
שיפר קם וטייל בחדר כארי בסוגר. מה זה. עולם הישיבות נגמר. מה זה. מה קורה פה.
שמועות נוראות הגיעו. בחורים מגאון עוזנו נסעו במיניבוס להלוויה של עשרות מבני הישיבה. הנסיעה עברה בדממה. כשהנהג הגיע ליעד גילה שכל נוסעיו מתו בדרך.
הכמויות היו בלתי נתפסות. קלישאות כמו אין בית אשר אין שם מת החוירו מול המציאות הנוראה. בישיבות רבות מתו בשבוע ימים מאות בחורים.
עיני כולם ניתלו במרן ראש הישיבה הגר"ע יוספזון שישב ספון בביתו מאז החל הנגף.
רבנים ועסקנים שהתגודדו מחוץ למעונו נתקלו בסירוב נחרץ. "ראש הישיבה לא רוצה לראות אף אחד! הכריז הנכד התורן.
ראש ישיבה צעיר עם זקן מטופח סירב לקבל עליו את הדין. הוא שרבב את ראשו פנימה וזעק בפאתוס: "העוילם שואל אם לפזר את הישיבות הביתה! מקובלנו מרבותינו שישיבות לא סוגרים!". ראש הישיבה סירב לענות. ליבו ניבא לו שהבעיה תיפטר מאליה בימים הקרובים.

רבי עקיבא יוספזון היה דמות פלאית. הוא נולד להורים מתחתית המעמד החברתי, היה חסר כישרון, ובאופן טבעי מצא את מקומו בישיבות שבהם חצי יום עובדים וחצי יום לא לומדים. לאחר שנותר כמעט בודד במחזור, עזב את הישיבה והחל לעבוד כנהג משאית באירגון חסד ידוע. מספרים שפעם כשעמד לתדלק את הסמיטריילר שלו, עלו בו מחשבות פילוסופיות. הרי הDAF שלו מכילה מאות ליטרים של דלק. כמה מזה נכנס לבוכנה? ממש טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עד שנגמר כל המיכל. זאת אומרת שטיפה אחת יש לה גם ערך. המחשבה לא עזבה אותו. הוא המשיך להרהר בנושא עד שהחליט שהוא לא מוכן להעביר את החיים שלו בקבינה. גם שורה של גמרא יש לה ערך. שורה ועוד שורה.
לא בנקל השתחל לישיבה קטנה של הרב לזרוביץ, שהיה חתן של אחד ממורשי החתימה באירגון החסד, ומשם המשיך ללמוד אצל ר' לייזר והיה תלמידו חביבו. בשיעורים שמסר ניכרה שיטת לימוד שעשתה לה כנפיים אצל כל הלומדים בזמנו, ורבים מתלמידיו פתחו ישיבות שהמשיכו את דרכו וזכו לפופולריות רבה. כעת, לאסונו, ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.

המצב היה נורא. תוך שבועיים התברר כי מישיבות רבות נותרו בנייני רפאים בלבד. ההלוויות שהיו מתחילה המוניות ורוויות דמע נעשו מצומצמות. כל אחד נאלץ להשתתף יום ולילה בהלוויות של קרוביו. הפטירות הלכו ותכפו ובמקרים רבים לא היה מניין לקדיש ה"י.
מאות בני ישיבות התנדבו לחפור קברים ולא אחת קרה שהחופר התמוטט בקברו. במקרה כזה פסק ראש הישיבה שהנפטר קונה את מקומו.

כלי התקשורת הידועים בעולם עקבו בהתעניינות אחרי המגפה המוזרה שפקדה את תלמידי הקולג'ים לתלמוד.
"אלפי בני נוער מתו כאן במגפה מסתורית" דווח באין מפריע הכתב של CNN מקומת הלובי של הישיבה. "מסיבה לא מוסברת רק תלמידי הקמפוס נפגעו. לא נשים. לא זקנים. לא ילדים".

החיים נעצרו. הישיבות התרוקנו כמעט כליל. אלפי אברכים ישבו שבעה, לפעמים שוב, ושוב, ושוב. הכוללים היחידים שאיכשהו תפקדו היו כוללים לבעלי בתים ופנסיונרים. הפלא הגדול היה שהמגפה פגעה דווקא בטובי בני הישיבות, אלו שהתקוות מהם היו גדולות מאוד. נוער נושר נחשב מחוץ ל"קבוצת הסיכון". ניתן היה לומר בכאב, שעולם התורה נפח את נשמתו. כנראה בישיבות של אחרי המבול יהיה רק סדר אחד של 'השעה שלי עם התורה'.

גרינצוויג נשאר בחיים. גם שיפר והורן. הם התביישו בעובדה זו. זה אומר שמחשיבים אותם בשמים לכאלה שלא נורא אם יחיו. חסרי חשיבות. הם התגבשו עם עוד כמה מחברי קבוצת הואטסאפ שכמעט ולא נפגעה, ויחד למדו משניות לעילוי נשמת חבריהם.
המוות פסק מהסיבה העצובה שלא נשאר מי שימות.

גרינצוויג ניסה פעם לעשות עם שיפר חשבון כמה מתו.
כמה היה בעתלית? שמונה מאות?
איזה שמונה מאות. בשיעור אלף לבד היו שלוש מאות.
אוקיי. ניתן להם אלף. ובקירשנבויך?
ככה חמש מאות שש מאות. שש מאות חמישים בלחץ.
אז אלף תשע מאות. הלאה, גאון עוזנו שהתפצלה מתפארת עוזך? ארבע מאות בכל אחת.
ארבע מאות? אתה נסחף.
כשהגיעו לאחת עשרה אלף שיפר אמר: "אני לא מסוגל יותר".

חג שבועות של אותה שנה היה חג השבועות הכי עצוב אי פעם. אימהות רבות באו לישיבה שבנם למד בה, הניחו עוגת גבינה על מיטתו ובכו בכי מר. היכלי הישיבות שממו באותו לילה. ובאו כולם לישיבה של מעלה.

רבי עקיבא יוספזון ישב מכונס באבלו. בימים מועטים ירד לטמיון מאמץ של עשרות שנים. עשרות שנים של עמל התורה. של הרבצת תורה. של העמדת רבנן ותלמידיהון. הוא התבונן בקונטרס שהוציאו התלמידים לאור בבין הזמנים האחרון: שיעורי מורנו רה"י על מסכת תמורה פרקים א וב' - פנימי - לא מוגה. מי ילמד את זה. מי יבין את זה. מה יש לעשות עם זה. ישר לגניזה.
אולי יוציא עלון של פרשת השבוע. אולי ימסור "שיעור כללי" ממשניות מצוירות.

אבל בעצם, נשארו כמה תלמידים. בודדים. ממש טיפה מן הים.
אבל גם לטיפה יש ערך.
ב''ה

לֹא דִּבַּרְנוּ כְּבָר שָׁנִים.

תְּהוֹם נֶחְפְּרָה.

תְּחִלָּה הָיְתָה זוֹ תְּפִיסַת עוֹלָם מְנֻגֶּדֶת

עַד כְּדֵי כְּאֵב חַד. שֶׁהָלְכָה הָלֹךְ וְחָזָק.

אַחַר כָּךְ כְּמוֹ דְּבוֹרִים שֶׁעָטוֹת עַל צוּף פִּרְחֵיהֶם

הִגִּיעוּ הַטִּעוּנִים הַנַּפְשִׁיִּים;

כִּי רַק חֲדַל אִישִׁים שֶׁכְּמוֹתוֹ יָכוֹל לְהַגּוֹת תְּפִיסָה שֶׁכָּזוֹ

רַק רְגָשׁוֹת מִפְּלַסְטִיק יְכוֹלִים לָחוּשׁ כָּךְ.

וּבִכְלָל, רַק נִתּוּק מִן הָאֱמֶת הַצְּרוּפָה יָכוֹל לִבְרֹא יְצִירָה כָּזוֹ.

לְיָמִים סָבַרְתִּי כִּי נִבְרְאוּ לוֹ קַרְנַיִם שֶׁל מַמָּשׁ.

כִּי בֶּן אֱנוֹשׁ, הָגִיתִי בְּדִמְיוֹנִי,

לֹא יַגִּיעַ עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל מַטָּה.

בְּוַדַּאי כִּי יָרַד הָאִישׁ מִמַּדְרֵגַת הָאֱנוֹשׁ.



פֶּתַע נִכְּרָה בִּפְנֵי הַתַּדְהֵמָה.

מִשְׁעַנְתִּי כְּבָר הָיְתָה בְּיָדִי מֵרֹב יָמִים,

כַּאֲשֶׁר נִזְדַּמְּנוּ יַחְדָּיו.

יְשׁוּבִים בְּלֹא לֵב הָאֶחָד מוּל הַשֵּׁנִי.

מִפִּיו בָּקְעוּ דִּבְרֵי חֲכָמָה

שֶׁהָיָה בָּהֶם מִן הָאֶתְמוֹל שֶׁשָּׂרַר בֵּינֵינוּ,

מִן הַחֹם הַהוּא שֶׁהֵאִיר אֶת דַּרְכֵּנוּ בִּשְׁבִילֵי הֶעָבָר.

לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי מַרְגּוֹעַ;

קוֹל קָרָא בִּי כִּי יֵשׁ פִּקְּחוּת בֵּין חַיּוֹת הַמִּדְבָּר.

רַק לֹא יָדַעְתִּי אִם קוֹל הַקּוֹרֵא אוֹמֵר זֹאת לַחֲבֵרִי מִשֶּׁכְּבָר,

אוֹ זוֹעֵק לְעֶבְרִי מָתַי אֶהְיֶה סוֹף סוֹף לְאָדָם.
רבי נחמן מברסלב כתב את הסיפור על החכם והתם.
החכם היה מתחכם בחכמתו, והתם היה מתהלך בתמימות.
אח, תמימות...
התמימות היא הכלי של התם.
הוא כל כך פשוט, לא מחפש להיות משהו מיוחד.
החכם, לעומתו, נהנה להשתעשע בחוכמתו.

המודעות היא הכלי של התם,
והיא סייעה לו לעזור לחכם לצאת מהפלונטר.

מול כל אדם עומד כלי בשם: מודעות, כנות.
כי אתה יכול להיות חכם, תם, או לא משנה מה,
עם מודעות עצמית חביבה וידידותית ניתן להגיע רחוק.
כי לא משנה מה אתה,
העיקר להכיר בעצמך
ולשמוח במי שאתה.


מה יש בה, במודעות, שהיא מכשפת את הטועמים מפרותיה?
שהיא מאירה את היושבים בצילה ובה בעת
גורמת להם לכפוף את גוום, להתנצל להסמיק במבוכה?

מה יש בה,
במודעות, בכנות העצמית,
שהיא עומדת ככה בשערי גן עדן
צוחקת לשוחריה בקול גדול
וממשיכה להשלות עם קרניה,
פעם צל ופעם אור?

תמצאו בה - במודעות -
שמחה.
שמחת אמת פשוטה וכנה.

והיא עדיפה על פני אוצרות תבל.

ושמא אפשר לכנות אותה 'פרי קץ-הדעת', שפותח דלת
לדעתו של משיח?
  • 273
  • חוסר היכולת להחליט הוא הדבר האיום ביותר, אין הכוונה לחסרי עמוד שדרה, זה לא אלו שלא יודעים לקבל החלטות קשות, לחתוך בבשר החי אם צריך. אבל איך אפשר לבחור בין רע לרע? אם ההבדל בין החלטה להגרלה הוא, שבהגרלה אני מסיר מעצמי את האחריות לתוצאה ובהחלטה אני מקבל על עצמי את האחריות, איך אני יכול לקבל אחריות על משהו שאני לא רוצה בו על פני משהו אחר שאני לא רוצה בו?

    טרגדיה במיטבה. אולי על ספק שכזה נאמר "אין שמחה כהתרת הספיקות" ואין הכוונה שייטלו ממני את הבחירה או שאבחר מכורך המציאות ברע אחד על פני האחר, כי אין זה התרה של הספק, הספק קיים ובועט, מכאיב עם כל נשימה ומייסר את המצפון – אולי בחרתי ברע הלא נכון.

    ניתן לטעון שאין באמת שוויון מוחלט בין שני דברים רעים או טובים, אחד מהם מוכרח להיות טוב יותר או רע פחות. אך באותה מידה ניתן לומר שהמושג החלטה לא באמת קיים, כי אם אין שוויון מוחלט לטוב ולרע בין שני דברים, אין כאן מקום להחלטה כי אין ספק. יש כאן רק בחירה. והבחירה שונה מהחלטה כי בבחירה יש הבדל בין טוב ורע, הטוב גלוי והרע ברור עכשיו נותר רק לבחור בין השניים.

    ובחרת בחיים, זאת בתנאי שיש דרך חיים ודרך מוות – לך בשביל הנכון. ישנם שני שבילים אל המוות, שניהם רעים באותה מידה תוצאת שניהם גרועה באותה מידה רק ה"חוויה" שונה, לא ניתן לבחור אחד מהם.

    החלטה שגוייה היא דבר מייסר, אך בה בעת פרדוקס. כי אם יש שגוי ויש נכון אין כאן מקום להחלטה. ואם היה מקום להחלטה לא הייתה אפשרות שנכון יותר היה לבחור בו.

    בחכמה שבדיעבד, שהיא החכמה הכי קטנה ביקום, כמעט כל החלטה יצאה זה מכבר ממרחב ההחלטה ועברה למרחב הבחירה. ההיסטוריה מספרת לנו מה עלה בגורל של כמעט כל החלטה ועל כן אנו מוצאים לנכון לבקר את תומכי הקונספציה, לגחך על אנשים שעמדו במקום הספק והחליטו, "הבחירה שהוקשה שגוייה" אבל היא לא הייתה כזאת כשהקישו אותה, היא לא הייתה שגויה, היא לא הייתה בחירה.

    כיף לנו לחשוב שהעולם הוא דטרמיניסטי, לו רק היה לנו מספיק מידע, אם האלגוריתם היה יותר חכם היינו מצליחים להסיק מן העבר על העתיד. אנחנו שונאים החלטות, להחליט משמע לקבל אחריות על משהו שאני לא רוצה בו. אנחנו שונאים החלטות זה מוריד מעוצמת הביקורת אני יכול לרשוף אש על מי שבחר ברע, אני לא יכול לתעב את מי שהחליט והעדיף את הרע על פי הרע האחר. לכן אנחנו מוציאים את ההחלטות ממרחב הספק ומעבירים אותם אל מחלקת הבחירה.

    אז אל מי התלונה? בעיקר אל עצמי. על נמהרות של רגע לשפוט את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, על נקיפות מצפון ששוללות ההחלטות שקיבלתי בחיי. על חוסר הכרה בקושי של הספק, על אי היכולת להבין מהות של החלטה אחרי שהיא הפכה לבחירה. על כך שאני שוכח לפעמים שאם בני אדם היו צריכים רק לבחור האלגוריתמים היו מחליפים אותנו מזמן...
    שלום חבר'ה.

    אז, כמו רבים וטובים מבני עמנו בתקופה זו, התיישבתי לקרוא את ספרה החדש של מיה קינן "אל חזור".

    ומאחר ולא נחשפתי לספר, לא ידעתי על קיומו- די הופתעתי מהנחיתה שלו באתרי הספרים, ספר מדע בדיוני, בעל כריכה מסתורית ומהפנטת ובן למעלה מ700 עמודים, כמות המאפיינת את ספרי העילית של קינן, "הממלכה" ו"אדמה פראית"
    אם כי לעומתם, הספר נוטה בחדות לכיוון ז'אנר שונה בתכלית, שלאחרונה מרבה להופיע בווריאציות שונות על מדפי החנויות, בעיני זהו גל מרענן של רעיונות שמחכים לאדפטציה איכותית בעולם הספרות החרדית והם אכן עושים את דרכם טיפין טיפין.
    מה שעוצר בעדם היא הסיבה שזוהי סוגה מאתגרת לכתיבה כלשעצמה וביתר שאת- כאשר היא מכוונת לציבור מאמין וירא השם והסתקרנתי בהחלט לגלות איך תעשה זאת האחת והיחידה,
    זו שניתן לומר על ספריה הרבה דברים,
    ספרי מוסר, מסרים מואכלים בכפית, כפייה דתית ועוד. אבל אי אפשר לקחת ממנה את האיכות, את הסגנון הייחודי שקשה לחקות, את החן והיופי שבעולמות פרי יצירתה.
    כתיבה שגורמת לנו להתאהב בדמויות ולהישאב אל תוך היקום של הספר (אה, זו רק מטאפורה מר אנג'לו)

    זוהי ביקורת לספר שמכילה ספוילרים למכביר, ראו הוזהרתם.

    ובכן,
    אחת הנקודות היפות ביותר בספר היא ללא ספק, גוף הכתיבה שלו, הספר נכתב בגוף ראשון- מנקודת המבט של הדמות הראשית,

    אלמנט ספרותי שדי קשה להשתמש בו ויש לעשות זאת בצורה מושכלת כדי שהכתיבה לא תהפוך למעיקה.

    עבור הספר הזה- הבחירה הייתה מדוייקת וקשה לדמיין את העלילה בלעדיה.
    העובדה שאנו חווים את המסע יחד עם הדמות הראשית, מתאדים איתה אל המאה ה16 עוזרת לנו להיזרק אל חווית המסע בזמן בצורה מדהימה.

    בעניין הז'אנר, בל נשכח שזו לא הפעם הראשונה בה קינן כותבת מדע בדיוני, הספר "אחד מאלף" עסק בסוגה זהה, אך חקר בצורה שונה לגמרי, ייאמר לשבחה של מיה אף אחת מהתמות שנחקרו בספר ההוא, לא חזרה על עצמה.

    הפעם מיה בחרה לאתגר את עצמה ואותנו ולעסוק בלא פחות מאשר - מסע בזמן.
    ומדוע לאתגר, אתם שואלים? מכיוון שזהו נושא שמכיל המון בעיות, יותר נכון- פרדוקסים.
    נכון, הפרדוקסים "יענגו כל פילוסוף" לגרסת אוסביו,
    אך עשויים להוות מכשול משמעותי בניסיון לכתוב עלילה קוהרנטית שלא תסבך את הקוראים כליל ותותיר אותם אבודים בחור שחור על רצף הקריאה.

    הנושא הוא מורכב ועדין וההגיון שלו דורש הסברים והיכרות עם טרמינולוגיה חדשה.
    עיקר העלילה נסובה על מסע אחורנית בזמן,
    והמוטיב העיקרי, האלגוריה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים בספר- פרדוקס הסבא, כמובן בשינוי קל בהתאם לעלילה.
    פרדוקס הסבא מציג בעיה שאכן קשה להתמודד איתה, גם אם השינוי שעורכים ברצף הזמן אינו קיצוני כמו רצח שמוביל למחיקת דורות שלמים קדימה, כל שינוי ולו הקל ביותר עלול להוביל לשרשרת שלמה של התרחשויות ושיבושים בציר הזמן כפי שהוא מוכר לנו. ה
    שערת שמירת הכרונולוגיה- זו הנקודה שבה נתקעו כמעט כל היוצרים שעסקו במסע בזמן ומצאו לכך (או שלא) פתרונות שונים ומשונים.

    ואיך מיה פתרה את כל זה? זה פשוט.
    אנחנו יהודים מאמינים, רק הקב"ה שולט ברצף הזמן ולכן לא ייארע כל רע, לא ישתבש דבר ואין השלכות לטיולים בין מאות.
    קל, לא? איך לא חשבנו על זה בעצמנו.

    זהו אכן פתרון יצירתי ואני מתחילה לחשוב שיש תקווה לספרות מדע בדיוני איכותית במגזר שלנו, כזו שלא חוששת להצהיר את אמונתה בגאון (אהמ. דופליקטים) ולהשתמש בה כדי לסגור פינות מדעיות בלתי פתורות.
    מיה ניצלה היטב את מוטיב הסבא, והדמות הראשית בעלילה ניצלה ממנו בתרגיל אייקידו ובא לציון גואל.
    אם כי נותרו עימי מספר נקודות שדורשות הסבר, ונגיע לזה.

    גיבור עלילת הספר הוא יוחנן, בחור צעיר ומחונן שיוצא למסע הזוי ומטורף בניסיון להציל את אחיו ובני משפחתו מגורל אכזר.
    עד עכשיו נשמע כמו תיאור של גיבור גנרי, מכל ספר שקראתם לאחרונה.
    אלא שמיה בנתה דמות נהדרת, שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות איתה בקלות.
    יוחנן מפחד, נחלש, בוכה ומתפרק בצורה שהיא כמעט ראליסטית.
    הוא לא גיבור על עשוי ללא חת, על אף מעלותיו הרבות, מיה מתייחסת לזה בצורה מפורשת וברורה, מה שגורם לנו לאהוב את יוחנן, להתחבר לסיפור שלו, להישאר איתו עד הסוף ולרצות עוד ממנו ומעלילותיו.
    ללא ספק- גיבור אולטימטיבי.

    מיה קינן נוטה להמציא את עצמה מחדש בכל ספר, ולשלב אלמנטים ספרותיים חדשים ביצירה.
    בספר הנוכחי היא שוברת את הקיר הרביעי מחבבת עלינו עוד יותר את הגיבור שמדבר- ישירות אלינו. למצלמה.
    ואם לא די בכך היא יוצרת סיקוונס שלם של קומיקס, כך פתאום סצינה שיכלה להיות מתוארת בצורה המקובלת, מקבלת תמונה שיוצרת חוויה כמעט ויזואלית.
    זו הפעם הראשונה שאני קוראת קטע מהסוג הזה,
    זה מרענן, זה צבעוני, זה כיפי. שאפו.


    עלילת הספר נוגעת ולא נוגעת בנושאים מורכבים למדי, משפחה מתפרקת, מחלות נפש והטון שבו הוא נכתב מלהטט בין משעשע ומהיר לציני ואפל.

    גם אוטיזם, מקבל בו ייצוג דרך דמות המשנה, שגם די מצילה את כולם בסוף, בגאונות פשוטה.
    הדמות של מיכאל (מיה אובססיבית עם השם הזה) היא אהובה והקשר בין האחים הוא אותנטי ומשובב נפש.

    הכתיבה בספר מעולה, כל קטע במקומו ונחוץ להמשך העלילה, אם כי סוף הספר מהיר מידי, לדעתי.
    נראה כי מיה הציבה לעצמה דד ליין שלא אפשר לה לסיים את הספר בצורה מספקת דיה, קצת כמו הסוף של פדהאל.
    רגע, מה אם אנג'לו, מה קרה להמון המשולהב באותו רגע, איפה אבישי, מה עלה בגורלו? מה עם המאפיה שחולשת על העולם התחתון של גרמניה?

    נאדה. מסך שחור, קרדיטים.
    חוץ מהנקודה הזו, הספר מצויין.


    כמה נקודות שלא היו ברורות:
    *העובדה שלא הובהר לנו האם המעברים בזמן יצרו התפצלות של הרצף, ובמילים אחרות- ממדי זמן מקבילים.
    למה זה בכלל עלה בדעתי?
    כי מיה נתנה לנו נגיעות של מכניקת הקוונטים, רמיזות שנראה היה שיבואו לידי הרחבה בהמשך, ראו ערך החתול של שרדינגר,
    בנוסף- מיכאל היה נעול בתא במתקן המחקר, בעוד מיכאל אחר עשה את דרכו אל עבר העתיד.
    אבל חוששני שהספר עבה דיו, מיה לא רצתה להלאות את הקוראים ולכן נתנה טעימות מעולם המדע בדיוני בצורה מתחשבת וקריאה.
    זה לחלוטין עובד.

    *אולי לא הבחנתם מאחר והסוף, כאמור היה מאוד מהיר, אבל- אוסביו נקטף מן העבר היישר אל שנת תשע"ח, דבר שאמור ליצור שרשרת ארוכה של כשלים ברצף הזמן, מה הרעיון? אולי ליצור הפי אנד זריז לדמות שללא ספק הייתה ראויה לגאולה.

    *בני ברק לא הייתה זרה לחלוטין עבור יהודי המאה ה16, ראו ערך הגדת הפסח.

    ובכן,
    כאורך הספר, כך אורך המחשבות שעולות בעקבותיו, המסקנות, השאלות והרעיונות.
    עם הביקורת הנוכחית, על כל פנים- סיימנו להיום.


    הטוב: אין על הכתיבה של מיה.

    הרע: הסוף נדחס במאיץ חלקיקים.

    המכוער: גורל האופה היהודי.
    הַכְּבִישִׁים הֵם אוֹתָם כְּבִישִׁים
    הַקּוֹצִים גַּם הֵם לֹא הִשְׁתַּנּוּ
    זוֹ רַק אֲנִי שֶׁמִּתְחַלְּפוֹת לָהּ הָעוֹנוֹת כְּמוֹ מַיִם

    פַּעַם גִּנַּת הַמִּשְׂחָקִים הָיְתָה נוֹטֶפֶת דָּם. חֹרֶף
    הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק הָיָה שְׂעָרוֹת רֹאשִׁי הַפְּרוּעוֹת
    וְהַיְּלָדִים שֶׁשִּׁחֲקוּ בָּהּ הֲרֵי מַלְאֲכֵי חַבָּלָה

    לִפְנֵי שָׁנִים טִיּוּל שִׁגְרָתִי הָיָה סְתָיו
    כֻּלּוֹ מַשִּׁיל יֹבֶשׁ. וְהַמַּעְיָן קוֹרֵא לִי לִטְבֹּעַ בּוֹ
    שְׁלוּלִית עִם בֹּץ וְאֵפֶר

    פִּנַּת הַבֻּבּוֹת הָיְתָה לִי נֶחָמָה. אָבִיב
    הַכֹּל צִבְעוֹנִי וּפוֹרֵחַ וְיָד פַּרְוָתִית הָיְתָה נוֹגַעַת בְּמִצְחִי
    עַד שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת הַגַּנֶּנֶת תַּם הַזְּמַן

    וְקַיִץ. הוֹ הַקַּיִץ.
    עֲבָרִי הוּא קַיִץ גָּדוֹל
    לְעִתִּים נִשְׂרַפְתִּי. נִכְוֵיתִי. נִכְאַבְתִּי
    וְנִכְבַּשְׁתִּי
    לְעִתִּים הָיִיתִי אוֹר גָּדוֹל וְכָל הַיְּקוּם הָיָה יָרֵחַ
    אֲבָל קַיִץ.

    הַכְּבִישִׁים כָּל כָּךְ שׁוֹנִים בְּכָל נְסִיעָה מֵחָדָשׁ
    הַקּוֹצִים לִפְעָמִים נִדְמִים לִי כְּכַלָּנִיּוֹת
    לִפְעָמִים לְהֶפֶךְ
    היום לפני הצהרים בפינת הרחובות שדי חמד ואור החיים פגשתי את י. ידיד ותיק, מטפל מפורסם שהיה המנטור שלי בקורס לפני מספר שנים.

    חלפנו איש על פני רעהו מבלי לעצור ומבלי להאט אפילו, ורק נענענו בראש לברכת שלום אילמת, נו, כמו שחרדים.

    שלושים שניות לאחר מכן צלצל הטלפון שבכיסי, זה היה הוא.

    (מה לקח לו שלושים שניות, להוריד כפפה ולהזכר באיזה כיס הטלפון? למצוא אותי ברשימת אנשי הקשר? ההתלבטות אם זה יהיה לענין?)

    הוא התנצל שהוא ממהר ולא יכול לשוחח, והוא אמר לי מילה.

    מילה טובה.

    הודיתי לו ואמרתי שהייתי ממש זקוק לזה.

    הוא אמר שהוא שמח שזה עשה משהו, או דבר דומה, הקליטה היתה משובשת ולא שמעתי היטב.

    מה שאני עושה במקרים כאלו, במקום לשאול שוב ושוב "מה", אני אומר איזה רעיון לא מחייב שכולל את האלמנטים שכן קלטתי מבן שיחי, וכשזו לא "תגובה" אלא "דרשה" הסיכוי להתפדח קטן יותר.

    אמרתי לו שהעולם שלנו הוא כמו מגדל קוביות וכשמזיזים קוביה אחת - שזו המילה הטובה - כל המגדל משתנה לצורה אחרת.

    הוא נהנה מהענין, ואמר לי שאני צריך לכתוב על זה מאמר, שהכותרת שלו תהיה, וכאן שוב לא שמעתי ברור, משהו עם קוביה...

    אז אני עושה את רצונך י. היקר. כי אני חייב לך הרבה,

    אני לא כותב את שמך כי אני לא יודע אם אתה מסכים, ואם אצלצל לשאול - מי יודע אם אקלוט את התשובה ואז יהיה יותר גרוע.

    אז אני כותב קצת על הנושא ואם תרצה להגיב בשמך - מצוין, בפרט אם תוסיף עוד איזה מילה טובה.

    כי למרות שבנין הקוביות שלי השתנה עדיין נותרו בו כמה אזורים הזקוקים לרענון.

    עמוס עוז, הוגה דעות ישראלי, אמר פעם שככל שהיהדות מתקדמת בזמן מהר סיני, היא הולכת ומתאבנת, הפרשנות הולכת ונעצרת והיצירתיות פוחתת כל הזמן, הוא מדמה זאת זה לחדר שמכניסים אליו כל הזמן עוד ועוד רהיטים שבסוף כבר אי אפשר לזוז, הכל תקוע.

    אמר לו רב אחד, בשם הרב מיכאל, שהוא טועה.

    מתמטית הוא טועה.

    המצב הוא בדיוק הפוך.

    בואו נניח שהחדר הנ"ל הוא כמו לוח שחמט, אנחנו מניחים כיסא על משבצת אחת בחדר.

    כמה אפשרויות יש לנו להניח את הכסא?

    ובכן הלוח הוא שמונה על שמונה = 64 אפשרויות.

    עכשיו אם אני רוצה להניח שני כסאות, כמה אפשרויות יש?

    64 כפול 63 לחלק לשתים (אני מעריך שלא למדתם ליבה, גם אני לא, אבל כך מחשבים את זה) שזה יוצא בערך 2000 אפשרויות.

    ובשלושה כסאות (64*63*62 לחלק לשלוש עצרת) זה כבר יותר מארבעים אלף אפשרויות.

    ככל שיש יותר רהיטים מספר האפשרויות לא קטן אלא גדל.

    ככל שמצטברים עם השנים יותר עקרונות ביהדות וצריך להסתדר אתם כך יש יותר גיוון ויותר יצירתיות, והפרשנות באה יותר ויותר לידי בטוי.

    החלל אמנם נעשה קטן, אבל חלל ריק זה לא יצירתיות, כלום זה כלום, יצירתיות זה מה לעשות עם דברים שבתוך החלל, זו המשמעות של יצירתיות.

    ותעיד על כך התמונה הגורמת סחרחורת של הפרסומת של אוצר החכמה.

    האיש הקטן העומד על סולם ענקי מול חומה בלתי נתפסת של כריכות ספרים צבעוניות אמור לגרום לעמוס עוז המדבר על התאבנות היהדות, לבלוע את הלשון.

    נעבור כעת אל העולם הקטן כפי שמכונה נפש האדם בלשון קדמונינו.

    עולמו של אדם עולם צפוף ועמוס הוא.

    כללים חלומות דעות תשוקות אמונות זכרונות ציפיות פחדים רגשות, ומה לא.

    האופן שבו מאופסנים כל הדברים האלו, מה ליד מה, מה מעל מה, מה עוטף את מה ומה נוגד את מה, התצרף היחודי הזה קובע את האישיות של האדם, את המבנה הפנימי שלו.

    ויש אינספור אפשרויות וצרופים, לכן בני אדם שונים כל כך זה מזה, וגם האדם עצמו שונה מתקופה לתקופה, מיום ליום, ובמובן מסוים גם מרגע לרגע.

    האדם אינו אוסף קוביות דוממות, הוא יצור חי, ולכל קוביה יש חיים משלה, תנועה, גדילה או דעיכה, התפתחות או תמורה, לידה ומוות.

    אבל זה ברמה המיקרוסקופית, ברמת המאקרו הסדר נשמר פחות או יותר, וישנם תהליכים נפשיים שתפקידם לשמר את הצורה הקיימת, כמו הסתגלויות והרגלים והשלמה ועיבוד ונורמליזציה כדי לשמור על האישיות הכללית.

    אנשים עם בעיות, העולם שלהם עוד יותר עמוס, ובדרך כלל מלא עד להתפקע, כל הזיכרון עבודה שלהם תפוס. הם מוצפים.

    מילה טובה אחת.

    מילה טובה אמיתית, כזאת שנכנסת.

    מזיזה קוביה אחת, וכל המבנה הגדוש הזה משתנה.

    המילה צריכה להיות עם בסיס אמיתי, מבוססת על עובדה מציאותית שהמקבל לא יכול להתכחש לה, מותר לה להיות מוגזמת אבל לא מדי מוגזמת. היא צריכה לצאת מלב טהור, בלי כוונות אחרות, גם לא כוונות טובות אחרות. מלבד להכנס למערכת של המקבל וליצור שם מרחב מסוים טוב, שדוחף סביבו את כל הסיסטם ומשנה את מצג החלקיקים הפנימי למשהו שונה.

    כן, יתכן שהמצב גם ישתנה לרעה, אין לדעת, הכל רנדומלי לגמרי. האיש יכול להכנס לעצב, או לפחד, או לכעס.

    אבל ברגע שהמערכת הזדעזעה, והדבק שבין החלקיקים נחלש, מתקבלת גמישות שמאפשרת עוד ועוד שינויים, והחלק האחראי הפנימי שמחפש לנו כל הזמן את הדרך הטובה יותר, מקבל חופש פעולה להציף חלקים טובים ולהסתיר דברים רעילים, להשכיח זכרונות קשים, ולהאיר תקוות וכוחות בונים לכיוון יעדים חדשים.

    אם הזכרנו חדר מרוהט, בואו נחשוב על אדם שקנה עציץ חדש לסלון.

    הסלון צפוף, חייבים לדחוף את הספה ימינה, וכדי לאפשר מעבר יש להצמיד את השולחן לקיר ולהחליף את מיקום הכורסא ליד החלון ולהוציא את הקרטון של ה"גניזה" מאחורי ארון הספרים כדי שיהיה אפשר להצמיד את הארון לקיר, והנה הוילונות עכשיו גולשים ישר בלי הקפל המעצבן בצד, ובאמצע החדר נהיה מקום מרווח יותר, ועכשיו אפשר להשתרע על הספה בלי שהראש ייחבט בקצה השולחן, ונוצרה לנו פינה מדהימה של כורסא ליד החלון, מתאימה מאין כמוה לכוס קפה אחרי שהילדים נרדמו.

    והגניזה?

    את הגניזה נעביר למרפסת שירות בין הארון כתר למכונת ייבוש, את הארון דוחפים קצת על חשבון המטאטאים שיכולים לרדת למסתור הכביסה, ואת שק הסמרטוטים אפשר באמת לזרוק כבר. ואת הבימבה של יענקי נעביר לחדר ילדים, שאם נסדר בו את הבאלאגן נמצא לה מקום, וכו וכו וכו.

    "ואו מה קורה פה" שואלת האשה המופתעת שחזרה הביתה "זה בית חדש לגמרי!"

    "שום דבר, רק קניתי עציץ"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה