קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי


מפעל הפורמטים1.jpg
על פרשיית 'משפטים'
במשמעות אחרת.
משמעות ריקה וחלולה מתוכן.
יהיו הדברים לעילוי נשמתן,
של מילים אבודות ששכחו מעצמן.

ואתם זכרו כי:

חייהן של מילים ביד הלשון!
זיכרונן לברכה, ולא תמיד עם היגיון!


איך אמר לי חבר, 'לך על זה' – כלום לא יישבר...
אז הלכתי,
ומצאתי את עצמי 'שובר את הראש' -
למה 'חבל על הזמן' - אם כל כך נהניתי.
ו'מה נסגר' - אם לא הדלת, ועלי.

ומה מוזר ש'תם עידן' - נמשך לנצח.
ו'סוף הדרך' בא, בדיוק כשאהבתם ורציתם עוד.
מוזר גם ש'כאילו' זה 'בעצם' - 'על באמת',
למה לא מתחת - אני שואל.

הידעתם ש'באמת' יאמר רק מי, החשוד כשקרן.
ואם אמר 'אשתדל'... אזי תדע כי, הסיכוי לא קיים.

איך 'עושים חיים', עם כיף ובילויים.
איך 'שורפים זמן', כשכלום לא עושים.
איך 'על הפנים', זה משהו רע.
ואיך מילה כמו 'נשמה', זקוקה להנשמה.

את 'איך בא לי' שהוא יבוא,
'בכלל' לא הבנתי!
ו'איזה יופי'?
אני עד היום לא יודע.

ועוד אחד שממש 'עלה לי על העצבים',
איך הוא אמר: 'סלח לי' אני ראשון בתור,
'באיזה קטע' אני אמור לסלוח לו?

ותכלס'
'יש מצב' ש-
התחלתי 'לחפור'...
ועם מקלדת.

אז די.
ו - 'יאללה ביי'.

אני גם כך כבר מבין
שאין לי מושג -
על מה אני מדבר!


מפעל הפורמטים4.jpg
1641162002510.png
השתיה היקרה שלי!


ובמקום הראשון...
הסלוגן המנצח! לעליית מחירי השתייה המתוקה לכל גווניה וסוגיה.
הוא... הוא...


1641162050195.png

לא שמעתם על התחרות? לא נורא, העיקר המנצח!

מי המייצג היותר ראוי לשתייה המתוקה אם לא בקבוק הקוקה קולה האדום, המוכר כל כך,
וכל כך קל היה להעלות לו את המחיר, שהרי קהל הצרכנים השבוי למשקה הכהה, ימשיך לקנות ובהמוניו, וסביר להניח שגם יפסיק להבדיל בין הדייאט והזירו למשקה הרגיל, שהרי הנה גילינו שכל השנים עבדו עלינו והרי זה כהרי זה,
אחרת איך נסביר שמחירי שניהם האמירו ומאותה הסיבה.
טיעון כמו "אוי לרשע ואוי לשכנו שעל המדף בסופר, לא מתקבל על הדע...ייט.

התרגלנו לגזירות, לעליות מחירים דו שבועיות, התרגלנו גם להסבריהם של אזרחים נאמנים המתאמצים להוכיח לכל שבכוחם להפריד בין שנאתם היוקדת לממשלת הזדון שעדיין מחזיקה מעמד, לבין בחינה מפוקחת ואובייקטיבית של הרפורמות ה"מבורכות" והגזירות הכלכליות שנוחתות על הציבור חדשים לבקרים.
הם ינסו לשכנע עם סטטיסטיקה מאיימת של השמנת יתר בקרב ילדים, ותפוצה נרחבת של מחלת הסכרת,
אז למה מחיר קילו סוכר לא עולה ב- 400% ? למה שלא ייצא חוק האוסר מבצעים על ממתקים... רק בשתייה מתוקה יש סוכר?
הם ינסו לשכנע ששתייה מתוקה היא חסרת כל ערך בריאותי, ממכרת, ומצמיאה.
אז למה לא פותחים מכוני גמילה מסודרים למכורי המתוק?

אולי הסיבה האמיתית היא נטו כלכלית,
כי קל להעלות מחירים למוצרים שאנשים גם ככה יקנו, וכך להכניס עוד כמה מיליונים לקופת המדינה המתרוקנת,
בדיוק כמו עליית מחירי החד פעמי, שנדחפה בעיקר על ידי פקידי האוצר שידעו איך לרתום את הארגונים הירוקים למטרה הכלכלית שלהם, כי אם היו שואלים את שכבת האוזון אם היא מעוניינת במהלך, היא הייתה מצחקקת בעצב, ואומרת ש- חבל על המאמץ.

על ירידה צורך עלייה עוד שמענו, גם בהקשר של ירידת מחירים...
החידוש בעניינינו הוא היפוך המושג ל- עלייה צורך ירידה! כשהכוונה לירידה בקלוריות,
תמיד ידענו שבשביל להוריד משקל, יש צורך בהפחתת פחמימות ופעילות ספורטיבית מתמדת,
איך לא אמרו לנו שמספיק לשלם עוד שקל על ליטר משקה ממותק, כדי לרדת במשקל.

ולמקומות הבאים בתחרות הסלוגן המנצח!
במקום השני:

1641162089569.png
הרעיון יפה אך קצת מתחכם ופחות קליט,
מה גם שהסלוגן מתיימר לנבא הצלחה מסחררת של המהלך, שכתוצאה ממנו תהיה ירידה משמעותית בקניית מיצים ממותקים. לבחירת מנצח נדרשת זהירות! לא נבייש את התחרות בעובדה שבעוד חצי שנה ניווכח שאין שום שינוי בדפוסי הקנייה של הצרכנים המכורים.


ובמקום השלישי והאחרון:

1641162123406.png

טוב, אפשר להבין למה הוא לא זכה, מסורבל משהו...
ואפילו קצת מטיף, אז הוא האחרון.


ועכשיו לתגובות והרעיונות שלכם...
בטוח שתפתיעו.
גם בעיצובים...
צפייה בסרט היא לכאורה חוויה חושית חזקה יותר מקריאת ספר, מכיוון שצפייה כוללת שני חושים בנוסף למחשבה, בעוד שבקריאה אנו משתמשים בחוש אחד בלבד.
הדגשתי 'לכאורה', היות שלאחרונה התחלתי לתהות האם תיתכן כתיבה טובה מספיק עד שתספק חוויה חושית שבכוחה לנצח את הצפייה?

כשעלה האתגר המצוין של
@דיונון רציתי להשתתף, אבל כל טיוטת קטע מלחמה שניסיתי לכתוב נפסל מיד, כי אף אחד מהם לא התחיל להמחיש את העוצמה שתעביר דקת צפייה אחת בסרט מאותה מלחמה, למשל.
הרגשתי שהמילים קטנות מדי כדי להעביר את העוצמות שהן רצו להמחיש, שהן בעלות יכולת מוגבלת. הן נוגעות במחשבה, הן נוגעות בחוש הראייה, אבל הן לא מסעירות את חוש השמיעה וממילא מספקות חוויה חד ממדית. אין בהן קולות, אין בהן ברקים.

בשגרת היום יום הבעיה הזו לא רלוונטית, כי לרוב יצירת הכתיבה היא מלאכה נפרדת מיצירת הצפייה, כך שאין מקום לתחרות ביניהן.
אבל כשאני עומדת מול דרישת כתיבה של מציאות אמיתית, בה עליי להמחיש אותה בצורה שתסעיר את חושי הקורא עד למקסימום האפשרי, אני מרגישה לפעמים קטנה ומוגבלת עם הכלים העומדים לרשותי: דף ועט בלבד. לו רק הייתה לי מצלמה!

כאן שאלתי אליכם:
לו, נניח, היה לנו סופר מוכשר מאוד, אמן אמיתי, עט מפיק מרגליות, בעל ידי זהב,
האם יש ביכולתו של אותו סופר ליצור חוויה חושית עוצמתית מספיק, כזו שתנצח את במת הצפייה,
או שלא משנה כמה כישרון והשראה יהיו לנו, עלינו להרכין ראש בפני המציאות המוגבלת ולהבין שהכלים שלנו, עד כמה שהם מופלאים, אינם משתווים לתוצרת שמנפיקים כליו של המחזאי?
האם הייתם קונים ספר מתח (ספר נקי, שנכתב על ידי סופר חרדי) כאשר הגיבור אינו חרדי?

סקירת הבעיה- כל סופר שכותב מתח (צריך שיהיו עוד כמה שעושים את זה) עומד בפני השאלה הזו. מצד אחד, ספר חרדי אמור לתאר גיבור חרדי. ההזדהות, הערכים שהוא מביא.
מצד שני- כידוע, אין בישיבות לימודי ביון, אף אברך חרדי רגיל לא יקבל רישיון להחזקת נשק, ובין סוכני השב"כ והמוסד אין אחוז השמה גבוה של חרדים. במלים אחרות- ספר מתח עוסק בזירות שרובן מחוץ לעולם הרגיל שלנו.

מה עושים עם זה?
ישנם ספרים בהם הגיבור הוא חוזר בתשובה. זה יפה, לטעמי, כאשר סוגיית החזרה בתשובה מהווה חלק מהעלילה (למשל, עמרם- עומרי מהספר מסומן מאת מ. קינן) ומעורר רחמים כאשר כל היותו של הגיבור חוזר בתשובה על מנת להצדיק את קיומו, או גרוע יותר כאשר מחזירים אותו בתשובה בתהליך גיור מזורז, באמצע הספר.
אפשרות דומה- גיבור שנולד במשפחה חרדית וחזר בשאלה. (מקווה שלא טועה בשם הספר- יונתן מתמרות עשן, פ. חריף)
עוד אופציה- הגיבור חרדי ונעזר/ לחילופין נאבק בגיבור נוסף שאיננו חרדי שנושא בתפקיד מחזיק הנשק בעלילה. (איציק פלד מהצוואה, חיים גרינבוים)
ואפשרות אחרונה, גיבור דתי. (אייל!) פתרון מסוים לעניין הערכים, פתרון מלא לבעיית השירות בצבא או במוסד.

איזו אפשרות עדיפה בעיניכם? מה אתם אוהבים לקרוא? מה אתם לא אוהבים לקרוא? ומה יעשה סופר, שלא רוצה לעסוק בענייני החזרה בתשובה, אבל הגיבור שלו חייב להיות דתי, או אפילו חילוני, על פי תנאי העלילה?
כדי לעשות סדר עם הדיון בדמעה דוממת, מניחה קישור להודעה שפתחה את הדיון שם, ומגיבה לו.
לאלו שלא קראו: השאלה המרכזית היא האם בניית דמות אמורה להיות מושלמת, היינו שהסופר ידע מהי התגובה הצפויה מכל דמות בכל סיטואציה, או שדמויות יכולות להפתיע בסיטואציות מסויימות.


זהו זה מה שחשבתי לא נראה לי שדמות יכולה להיות צפויה עד הסוף. אלא אם כן הסיטואציות צפויות..
פעם, בסמינר, שאלתי רב על חייהן של דמויות.
הוא הביט בי מופתע ושאל: "מה, חשבת שהן לא קיימות? ברור שהן קיימות, בעולמות הרוחניים."
מאז התחלתי להתייחס לדמויותיי כבני אדם לכל דבר.
לא הכל אני יודעת עליהן, ולפעמים אני אותיר להן מרחב של כבוד לא לשתף בו.
ואם נמשיך עם ההשוואה הזו: אמורה להיות לדמויות היכולת להפתיע את כל העולם, בדיוק כמו לבני אדם.

@תמר לבין, @מריומה ♧ . כל השאר מוזמנים להצטרף.
בדל מחשבה שחלף במוחי כאשר בטעות(!) נלחץ העכבר (הממוחשב) על הפרסומות המצויות לרוב באתר:
הרי כך: כידוע ומפורסם הנהלת מכללת פרוג משקיעה מחשבה רבה בכדי להמשיג לימודי מקצוע נחשבים, הן מבחינת איכות הלימודים והן מבחינת הפרנסה המובטחת (?) לבסוף.
"אויב אזוי", מולל פנחס את זקנקנו הצהבהב והפך באגודלו את כוס הקפה שניצבה בצד השולחן.
מדוע אין הם מארגנים קורס כתיבה?
האם אין במקצוע זה הכנסה מספקת?
או האם אין המקצוע נחשב מבחינה איכותית?
לפני תקופה הגיע אליי מאמר הגות לעריכה מסיבית.
בקריאה הראשונה שלו הזדעזעתי. בקריאה השנייה צחקתי. בקריאה השלישית הערכתי.

הטקסט היה כתוב בסגנון הסיוטים של כל עורך. אינספור סימני קריאה, נקודות, סימני שאלה, הפרזות, דוגמאות וחזרות.
כל משפט... אח... כל משפט! ממש כל משפט!!! מ-מ-ש כל!!! נלוו מלא סימני קריאה... אתם מבינים אותי??? אה??? מבינים למה אני מתכוונת???!!! ממש... הרבה מאוד... רעש ומהומה... הדגשות וחזרות... איי!!! הדגשות וחזרות!!! ממש מלא... מ-ל-א!!!

למה הערכתי?
כי עם כל השגיאות והעילגות, המאמר היה שובה לב. בכל מילה הרגישו את הלב של הכותב, את הצעקה שלו, את המשמעות שלו. את השאלה הנוקבת, את הצעקה הכואבת. קראתי אותו ברתק, הזדהיתי איתו, הסכמתי.

אחרי כל הנ"ל הפשלתי שרוולים והתחלתי לערוך.
מדגישה שהעריכה הייתי בסגנון הנוקשה ולא הפרגמטי, כלומר הייתי מחויבת לטובת הבמה המפרסמת ורק אחר כך לטובת הכותב, כך שהתפקיד שלי היה לעשות מהטקסט בן-אדם בלי קשר לכותב. כל עוד אפשר להשאיר את טובת שניהם - מצוין, אבל כשהאינטרס של הכותב מתנגד לאינטרס של המפרסם - הרי שאני מחויבת למפרסם.

כשהמאמר היה ערוך ומהוגן שלחתי חזרה למפרסם. שלח לכותב. קיבלתי תשובה:
תודה על העריכה, אבל זה לא הסגנון שלי. המאמר איבד את כל הלב שלו.

ישבתי מול המייל נבוכה. לומר שהכותב לא צודק? צודק במאה אחוז. הטקסט איבד את האפיון שלו, יצא מאמר הגון ומכובד. אגב כך, מה לעשות, פרחה נשמתו.
איך אני משאירה אותו בחיים, ועדיין מתרבתת אותו?
סימני השאלה שלו יוצרים סגנון כנה ואמיתי. להשאיר אותם זה אומר להוציא טקסט בלתי תקין, להוריד אותם זה אומר להוריד את הכנות. לאזן אותם זה להשאיר טקסט פרווה, לא כאן ולא שם.
כך גם עם ריבוי הנקודות, סימני הקריאה והדוגמאות. ערכתי אותם - יצרתי מהטקסט מאמר קריא, אבל הסגנון של הכותב אבד בדרך. גם אם אני מחליפה שלושה סימני קריאה לסימן אחד, ועושה רוטציה של משפט-עם-משפט-בלי, באה התרבות, הלך הסגנון.

סופו של המקרה היה דרך אמצע כלשהי שאיכשהו השאירה את הטקסט מאוזן על גבול העילג, אבל אותו מקרה השאיר אותי עם שתי שאלות שאיתן אני רוצה לפנות אליכם בדיון:

1. ראשית נצא מנקודת ההתחלה:
מי אמר שאינספור סימני פיסוק וחזרות הן שגיאה? מי תיקן שמאמר כזה אינו תקין וצריך התקנה?
אולי בכלל אני הטועה, והמאמר היה מושלם מרגע היוולדו - כולל כל סימני הפיסוק והניסוח העילג שלו?

2. והיה אם סיכמנו שצריך לתקן כזה מאמר, ואינספור ההדגשות אינן תקינות,
האם זה נכון לערוך אותו? לוותר על סגנון ולהרוויח תקינות? או הנכון הוא להשאיר אותו כמות שהוא, כי מי צריך תקינות בכלל אם יש סגנון ויופי?
העיניים נצמדות למסך, להוטות אחר המילים. האישונים מרצדים בקצב מסחרר לאורך השורות.
עוד פרק. לייק מגחך. עוד פרק. לייק פוער פה. עוד פ---
מההההההההה???!!!

מכירים את ההרגשה הנוראה הזו?
בחרתם סיפור בהמשכים. הכותרת מבטיחה, תאריך הפרסום ישן מספיק, בכדי לוודא שלא תישארו במתח. עיגול קפה מצטייר על השולחן, כמה פופקו ליד. והנה, בפרק 11-12, נחרב העולם. הסיפור נחתך.

אי לכך ובהתאם לזאת, מתכבדים אנו להציע תיקון לחוק 17 ג', סעיף 9:
סיפור אשר נקטע באמצעו ולא נראה בו אות חיים בתקופה של מעל ארבעה חודשים (שלושה! ארבעה! חילופי דברים נסערים ביציע. נכנעתי, מייבב גני בנץ שבור המשקפיים, שיהיה ארבעה, אבל לא יותר, כי אז לא אהסס מלערב את בג"ץ. די! שקט ביציע! הח"פ (חבר-פורום) המתל"צית-מרוגשת מכחכחת בגרונה לשם הפרוטוקול, ממוללת בדפיה הוירטואליים, ומכריזה שוב: סיפור אשר נקטע באמצעו ולא נראה בו אות חיים בתקופה של מעל ארבעה חודשים) דינו לשלילת ליוקיו שהרוויח מהסיפור-מבייש-הפירמה!
שוב התנשפויות ביציע. ליבר אביגדור מצדד בענישה כספית, דורי אריה מתריע מפני פגיעה בשכבות החלשות, בני נפתלין מציע לקחת פיקוד. זהבה חננה צורחת: מחיקה! כך ייעשה לכותבת החצופה שלא דוגלת בפתרון 'מדינה פלסטינית לעם הפלסטיני, יהודים לים' (מה הקשר? מהמהם כהן מתנה. אין קשר, פוסק אבו מאנאס. ככה זה אצלנו).

בקיצור, מה יהיה עם שלל הסיפורים המותחלים כאן באשכול? זוהי פגיעה בחוק כבוד האדם וחירותו לקרוא סיפור עד הסוף!!!

ח"פים יקרים, עוצו עצה.

  • משתמש אחר יכתוב את ההמשך (כידוע, אין עונש גדול מזה לסופר...)
  • שלילת האפשרות לכתיבת סיפור בהמשכים נוסף למשך מחצית השנה
  • אות קין (חגורה מפלילה תחת הפרופיל)
רציתי לכתוב את זה כמדריך מקצועי, אבל מדריכים מקצועיים לא כותבים ב3 בלילה.
בטח שלא כותבים אותם נטו על סמך ניסיון אישי וכמה שרשורים ישנים מהפורום.
אז זה יהיה דיון, וכל אחד יוזמן להוסיף את חלקו בעניין.
אולי אח"כ מישהו יתנדב לסכם הכל בצורה מסודרת, ולהפוך זאת למדריך מקצועי, כיאה לקהילה מקצועית זו.

מה זה קטע שגרתי ומה זה קטע סוחף, אנחנו יודעים בתור קוראים, בעיקר. זה ההבדל בין קטע שאפשר לקום באמצע שקוראים אותו, לקטע שפשוט לא.
אבל בתור כותבים?

נחלק את זה לכמה נקודות:
1. התמה. הרעיון המרכזי של הסיפור.
בקטע שגרתי הוא קיים, נכון. הוא אפילו יכול להיות הדבר המרכזי.
אבל בקטע סוחף הוא העיקר.
קטע שגרתי יראה כך:
אחלה תמה, הכל בסדר. אבל מה מספרת צורת הכתיבה, למשל?
כתיבה כזו, חתוכה ועקשנית, מספרת על ילד שלא אכפת לו ממה שאומרים. אז למה רוב הקטע מספר מה אמרו לו, אם זה כל כך לא אכפת לו?
קטע סוחף, יראה יותר כך:
תמיד רציתי להיות גדול.
בגן, בין כל הילדים, היו לי חלומות להגיע עד התקרה.
בכיתה, למרות שהייתי שקט, נלחמתי על כל ציון.
בישיבה התחלתי סוף סוף באמת לגדול.
עובדה שהיום אני הראש שלה.
בתוך כל שורה יש זרימה, שמאפשרת לקורא לחוש שיש בדובר עומק מסוים. עם זאת, השורות עוברות מהר, בלי להתעכב.
ככה, כנראה, היינו מצפים מסיפור חיים של ראש ישיבה להראות.
איך יוצרים את המבנה הזה?
א. חושבים על התמה, מנסים להרגיש אותה. אפשר גם לפתוח ספר בנושא, או להקשיב להרצאה. רק אחרי שהתמה מוצקה אצלכם - כתבו.
ב. אחרי הכתיבה, הקריאו לעצמכם את הקטע, ונסו לזהות איפה התמה לא חיה אלא רק קיימת. כשזה קורה - חפשו את התמה הספציפית לפסקה זו. מה היא באה לומר, בתוך כל הקטע?
כעת כתבו מחדש את הפסקה.

2. הגיבור ושאר הדמויות.
את הגיבור צריכים לאהוב.
ככה זה. אם הכותב לא אוהב את הגיבור, איך יאהבו אותו הקוראים?
אבל גם את שאר הדמויות צריכים לאהוב, אחרת החיבור יהיה רק לגיבור ולא לקטע.
כמובן, לא מדובר דווקא על אהבת נפש, לרוב מספיק שהכותב יוכל לומר "וואי, הוא פשוט מתוק/חמוד/בחור טוב".
מה עושים אם לא מצליחים לאהוב את הדמויות?
א. מדביקים לו תכונות של אדם קיים שאתם כן אוהבים. זה יכול להיות אפילו צבע עיניים.
ב. עובדים קצת על התת מודע. עוצרים הכל, תופסים את השם של הדמות ואומרים (עדיף בפה, למתקשים - גם לחשוב זה טוב): "וואו, X כזה מתוק! הייתי רוצה להכיר אדם נפלא כמוהו."
דעתי האישית, ועל כך יש מחלוקת - את הרעים בסיפור לא צריכים לאהוב, אבל צריכים למצוא בהם נקודה טובה, ואותה כן לאהוב. למשל: "וואו, למוחמד הזה יש אמונה ממש חזקה! רק חבל שזה גורם לו לצאת לפיגועים...".

3. מקומו של הכותב.
לרוב, הכותבים בוחרים להציג את הקטע דרך הדמות הראשית. מה שהיא יודעת זה מה שיש, ואם מישהו הרגיז אותה - הוא יכתב כמעצבן בלתי אפשרי.
האופציה הנוספת היא לספר את הסיפור מהצד, בחינת "שלישי המדבר". הגיבור מביט על הדמויות וכותב אותן ממקומו הוא.
שתי האופציות הללו הן בסדר גמור, בתנאי אחד - הכותב לא משתתף בסצנה עצמה.
דוגמא:
שימי היה עצבני. "תגיד לי, אתה נורמלי?" הוא צרח על גרשון. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
מנין לנו ששימי עצבני? בגלל שפניו אדומות והוא צורח? זו פרשנות של הכותב. הרי יכול היה להיות שפניו אדומות מהשמש, והוא צורח כי גרשון כבד שמיעה.
בקיצור, כותב יקר, תפקידך לכתוב. לא להתערב במריבה.
גם אם הקטע כולו נכתב מנקודת מבט של אחד שחושב ששימי עצבני, זו לא סיבה לכתוב זאת באיזור המלל של הכותב, אלא כך:
"תגיד לי, אתה נורמלי?" צעק שימי. גרשון נאלם. אין לו מילים כששימי עצבני. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
כאן, גרשון הוא זה שחושב ששימי עצבני. איך אנחנו יודעים שזה הוא? כי הוא זה שמגיב (או לא מגיב, במקרה הזה) על פי ההנחה הזו. בנוסף, המידע על כך ששימי עצבני מגיע רק כשהוא מגיע לגרשון, ולא קודם.
בקיצור:
א. הכותב אמור לדעת רק מה שכבר נודע למשתתפים בקטע.
ב. הכותב לא אמור להוסיף את דעתו.
ג. אסור לעבור באמצע קטע בין דמויות, למשל אם בתחילת הקטע מדובר על שימי - הוא גיבור הקטע עד סופו, ואי אפשר לתת פתאום מקום מהותי למחשבותיו של גרשון.
איך עוזרים לקטע להצליח בזה?
א. עבודת דמות, כמו במשחק. להכיר את הדמות, להיכנס אליה ואל הצורה בה היא רואה את העולם.
ב. בקריאה חוזרת של הקטע, לחפש מילים שמסכמות מצב במילת רגש אחת, כאשר הגיבור לא אמור להגדיר את מצבו. להחליף אותן בתיאור מצידו של הגיבור.

מניסיוני האישי כקוראת וכותבת, אלו דברים שהופכים כל קטע לסוחף הרבה יותר. לרוב, אחרי עבודה על 3 הנקודות האלו, אפילו בקריאה חמישית אתקשה לעצור באמצע.
אזהרה: זה לוקח לא מעט זמן, חשיבה ותרגול.

עכשיו תורכם, קהל נכבד. דברו.
אני מעלה את התהייה הזאת גם בכובע הכותבת שבי וגם בכובע עורכת הלשון שאני. ובעיקר - בכובע הגדול מכולם, האמא שאני.

לצערי אין לי זמן (וגם חשק...) לקרוא כל ספר שילדיי קוראים. מסתפקת בהצצה כללית ובידיעה שהכותב הוא שומר תורה ומצוות כמו שצריך.
לאחרונה הבנים שלי התחילו לקרוא סדרה כלשהי, סדרה של חבורה כפי האהוב על הגילאים האלה, ופעמיים הם באו אליי והצביעו על טעויות כתיב חמורות בספר. (מוטש במקום מותש, אידק במקום הידק...)
ואני שואלת את עצמי: מי יודע אילו עוד שגיאות כתיב מופיעות בספרים האלה, שילדיי עוד לא מנוסים מספיק כדי לזהות אותן?
ואני ממשיכה לשאול את עצמי: אם הספר לא עבר אפילו הגהה בסיסית, מי אמר שהוא עבר ביקורת תוכנית כלשהי? (מלשון תוכן) מי אמר שלא מושרשות שם עוד טעויות, לא בכתיב אלא במציאות?
וזה עוד לפני שאני מדברת על סגנון הספרים האלה, שבהם הילדים הם חכמים כמו איינשטיין וחזקים כמו איש אגרוף וזריזים כמו נמלה - וכך "מצליחים" להתגבר בשנייה על כל האויבים שבספר...

"אבל אמא, הספר עדיין מעניין!" טען בפניי בני.
ואני שואלת את עצמי - זה מספיק? העיקר שהספר יעניין (ושלא יהיו בו בעיות של אלימות וחוסר צניעות...)?

אשמח לשמוע את דעתכם, כי אני קצת מבולבלת כרגע...
ואם גם יש לכם המלצות לספרים בסגנון, שיהיו אהובים על בנים צעירים אבל גם יהיו ברמה נאותה של דיוק לשוני ותוכני - אשמח גם לשמוע...
סופר מתחיל פונה אליכם עם סיפור / שיר / מאמר / טור ביכורים שכתב. אתם לא צריכים להיות גאונים כדי להבין שהוא מצפה לשמוע שהקטע מהמם, ושהוא עתיד להיות ה-סופר של הדור הבא לו ימשיך להתאמן ולהפיק עוד קטעים שכאלה.
אלא שסקירה אחת של הקטע מספיקה לכם כדי לקבוע שהחומר בינוני עד גרוע, ושאם לא יקרה נס האיש יהיה סופר רק בגלגול הבא.

האם לדעתכם עדיין יש לעודד את האיש להמשיך לכתוב, להתאמן ועוד להגיע רחוק,
או שהצעד המוסרי והצודק במקרה כזה הוא להראות לו בעדינות את הדלת האחורית?

לתומי חשבתי תמיד שהדרך השנייה היא הנכונה. נכון שפוגע לשמוע בגיל 18 שאני לא יודעת לשיר, אבל פוגע יותר יהיה להבין את זה לראשונה בגיל 81 - אחרי שהתנדבתי תמיד לגשת לקדמת הבמה בכל אירוע משפחתי ושאינו. אין לי עניין לקדם ספרות שלא תעבור את רף הבינוניות, ויותר מכך - אין לי שום עניין להציל אדם מגורל אכזרי של להיות לא-סופר.
לעומת זאת, הדעה האחרת (ששמעתי אותה רבות) גורסת ההפך. אין לי זכות להחליט עבור האיש מה יהיה עתידו המקצועי, וכבר ראינו ניתוחים רבים שטעו לחלוטין, והכותב הבינוני הפך להיות המאסטר העולמי תוך שנים ספורות. לכל אחד מגיע צ'אנס, ועם עידוד והכוונה נכונה כל אחד יכול להצליח לכתוב. והכי גרוע, כך מסיימת הדעה, תני לאיש לגדול ולהבין לבד שהוא לא יודע לכתוב.

דעתכם?

ועוד משהו: יש כאלו שטוענים שאפשר לשקר, ולהגיד לאיש במפורש שהקטע כתוב היטב והעלילה טובה; או שגם אלו המצדדים בגישת העידוד מסכימים שאפשר להאיר רק את הנקודות החיוביות שבקטע בלבד?

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה