קהילת כתיבה מקצועית

וּמָה בֵּין-
הִתְנַתְּקוּת לְלֵב.
מָה מַפְרִיד-
כְּאֵב, מִכְּאֵב.

וּמָה בֵּין-
גֵּרוּשׁ לַשְּׁכוֹל.
מָה מַפְרִיד-
עָפָר מְחוֹל.

וּכְשֶׁזֶּה יְכַסֶּה אַחֲרוֹן,
וַהֲקָלָה תִּדָּפֵק עַל גָּרוֹן.
נִסְלַח, נִשְׁכַּח כִּי לָנֶצַח;

רְצוּעָה-
חֲטוּפָה,
אַחֲרוֹן.

זה לא ישרוד.
אין לך סיכוי.
בשביל מה?
היא תיוולד פגועה!
היא תיוולד היום או מחר!
חשש לזיהום!
היא בגדר רודף!
מה לא אמרו עלייך, ילדה שלי, מה לא ניבאו עלייך?

פרימיטיביים!
לא לומדים ליבה!
איך הם יתפרנסו?
למה רק הם גונבים מימונים מהמדינה?
למה אני כן משלם 3 אלף כמו ילד טוב?

ואני אידישע מאמע.
אוחזת בידי את האוצר המושלם.
מול כל הסיכויים.
מול כל המתנגדים.
מול כל המטיפים.
בגאווה יהודית.
מכריזה- הרי הנקמה, הרי ההוכחה.
הביטו נא. ראו נא.
עליה רציתם לוותר???????

"חומוסצ'יפסלט?"
הנהנתי. לא שהבנתי את המילה הארוכה הזאת, אבל ראיתי שכל העומדים לפניי בתור מהנהנים אחריה. הנהנתי גם אני.
בתגובה הוא הקפיץ בלוליינות שישה כדורים שחומים אל תוך הפיתה הפעורה בידו, העמיס אותה במהירות האור בכל מיני דברים טעימים, והניח אותה ביד הפנויה שלי, יד שמאל.

יד ימין חיפשה בכיס את המטבע הזהוב הממוסגר בחישוק כסוף.

מאז שמצאתי אותו אתמול על הגדר של החיפושיות, הוא לא יצא מהכיס לרגע. מידי שלוש דקות וידאתי שהוא לא ברח ממנו בטעות.
בלילה הנחתי אותו מתחת לכרית וחלמתי על חיפושיות גדולות שרוצות לקחת אותו לעצמן. לא הרשיתי לזה לקרות. סידרתי אותן בשורה ארוכה על הגדר וברחתי משם, ממשש את המטבע בחשש.

ועכשיו יד ימין שלי מיששה, מבוהלת, את האוויר הכלוא בכיס.
המטבע לא היה שם.

"זה בסדר, נשמה. שיהיה לך לבריאות. תהנה", הוא אמר וחייך אליי.
לא הבנתי איך ידע שאיבדתי את המטבע לפני שהספקתי להגיד לו את זה. אבל חייכתי בחזרה "תודה" שקטה והלכתי משם, מספיק לשמוע את ה-חומוסצ'יפסלט הבא בתור.

אני חייב לשאול את רוני מהי המילה הארוכה הזאת. רוני הוא האח הכי חכם שיש לי. אני בטוח שגם אם היו לי עוד אחים, רוני היה הכי חכם מכולם. הוא תמיד יודע הכל. גאון כזה.

כל הדרך שיננתי "חומוסצ'יפסלט, חומוסצ'יפסלט, חומוסצ'יפסלט, חומ....".

כשהגעתי הביתה רוני לא היה שם.

מאז לא חזר יותר.
אבא אמר שהוא איבד את זה.

לא ידעתי מהו ה"זה" שרוני איבד, ולא היה לי אח חכם שאוכל לשאול אותו.
ירדתי למטה, סידרתי את החיפושיות בשורה ארוכה על הגדר, ולחשתי לרוני בלב: "זה בסדר, נשמה. שיהיה לך לבריאות. תהנה".

אשר התעללתי במצרים


כל הרצון הטוב שלי חווה חיבוטים מפה ומשם.
ואני מבינה שזו התעללות במצרים, במקום הצר ומיצר שבתוכי.
אלוקים לא סתם התעלל במצרים.
היתה לכך מטרה, עצם זה שאדם חי בתודעת מצרים הוא חווה התעללות כי מצרים זו חשיבה מתעללת, מגבילה, חשוכה, צרה.
ההתעללות זו היא חלק מהרצון האלוקי שנצא משם.
אף אחד לא יודע מה התיקון הזה, שזרק אותו לאן שזרק אותו, בדרך לתיקון נשמתו.
*
אנחנו עוברים דברים.
רבי עקיבא אמר על כל גל שעבר עלי הורדתי את ראשי ונתתי לגל לחלוף.
אבל לפעמים אדם נקלע למערבולת.
*


לאחר כל מה שעברתי אני מבינה כמה תיקון החברה שלנו צריכה.
כמה תיקון אני צריכה.
אבל אני לא היחידה.
כולנו צריכים תיקון.
התיקון שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני ולהמשיך בדרך שלי שכוללת תהיה וחיפוש.
התיקון של החברה הוא... להבין.
שיש את מה שאנחנו רואים ויש גם דברים נסתרים.
להכנע לנסתר. לא לחשוב שאנחנו מבינים הכל, כי אנחנו לא מבינים...
*
אני חיה דחיה, אמת.
אני יוצרת דחיה, גם נכון.
אני מחפשת דחיה, לחלוטין נכון.
אבל דחיה זה פחד.
ולחוות את הדחיה זה להתקרב לתוך הפחד.
לטעום ממנו.
זה לא אומץ, זו חרדה.
*
אבל מה באשר לאלו שדוחים?
למה הם דוחים?
הם כנראה פוחדים.
אני לא מזדהה עם פחד של התנהלות שיוצרת דחיה,
אני כן מבינה אותה.
מבינה את הפחד הזה.
מבינה שהוא קיים גם בתוכי.
ומאמינה שיום אחד הכל יהיה טוב.
בינתיים אני עדיין בפחד הזה.
הוא קשוח, מבלבל, מרגיש לא נכון.
אבל יש בו גם אמת.
אז תודה לך פחד מדחיה.
תודה לך גם דחיה.
אין לי פתרון לדחיה, או לפחד מדחיה.
אבל יש בי מודעות לכך שדחיה זה דבר שלילי, פוגעני, אינטרסנטי ופחדני.
יש לי מודעות לכך שדחיה היא גם דבר מבורך, אם דחיה לא היתה מבורכת היא לא היתה בעולם.
כך שדחיה, עם כל הפספוס שיש בה, בעצם מגישה אפשרות לבנות/ליצור משהו חדש.
אז אני מחליטה להיות חזקה ושמחה.
כי לכל אדם יש דרך משלו, וגם אם הוא חווה קשיים או חוסר הצלחה, זה בעצם שלבים בסולם שאמורים להעלות אותו למקום גבוה יותר.

תודה.

ושלט שנשאר,
מחזירים את ענבר.
על קיר שבכביש,
משתפך.

ושחור על לבן,
מתעמעם הגוון.
משנה כיוון,
מתהפך.

וכיסא ברחוב,
צבוע צהוב.
שְׁבוּר-רגל, רטוב,
מתלכלך.

וסערה של רוחות,
באות והולכות.
ושברון הכוחות,
מסוכך.

וכתם דמו,
נודד ממקומו,
על קבר עצמו,
מתהלך.

טאקי פתוח,
וטאקי סגור.
קלף אחרון,
בידי.

ב"ה

בְּצֶלֶם דְּמוּת
עָשָׂה הקב"ה אֶת הָאָדָם.
זֶה כּוֹעֵס,
וְזֶה שָׁר.
זֶה מַכִּיר אֶת הַמְּצִיאוּת
וּמִתְפַּלֵּל בַּעֲדָהּ,
וְזֶה טוֹעֵן
כִּי אֵינֶנָּה.
זֶה תּוֹקֵף אֶת חֲבֵרוֹ,
וְזֶה מַרְאֶה לוֹ
פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת.
וְהֵמָּה מְרִיבִים זֶה עִם זֶה.
דּוֹר דּוֹר וְרִיבוֹ
דּוֹר דּוֹר וּכְעָסָיו וְטִעוּנָיו.

וְכָל אֶחָד מֵהֶם
סָבוּר
כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
בִּכְבוֹדוֹ בְּעַצְמוֹ
נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ,
וּמְנַעְנֵעַ לוֹ
בְּרֹאשׁוֹ.

וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב
כִּי צִיּוּר לוֹ לָאָדָם.
וְכִי הוּא הַמְּדַבֵּר אֲלֵיכֶם,
הוּא וְלֹא אֱלוֹקָיו.
הוּא וְלֹא אֲמִתָּתוֹ.

וְאֵין אִישׁ מִתְבּוֹנֵן
מִבַּעַד לְעַרְפִלֵּי תַּבְנִיתוֹ,
וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לִבּוֹ
לָבוֹא פְּנִימָה
אֶל מִבֵּית לְפָרֹכֶת.

יש אפשרות להעריך בני אדם ויש אפשרות להכנע לפניהם

מה ההבדל בין שני הנקודות הנ''ל שמובילות לאותה תוצאה.
האם עדיף הערצה או הכנעה?

כשמעריצים את הזולת אז מוחקים את עצמי לפניו, נותנים לזולת ערך על עצמי.

בעוד שכשנכנעים לפני הזולת זה מתוך חופש, ומתוך כך שמכירים בערך העצמי כשווה ערך לאדם מולי, למרות שיש שוני חיצוני או מנטלי,
ההכנעה מגיעה מתוך מקום מופלא של שלימות עם מי שאני והסכמה שהאדם מולי הוא בעל ערך לא פחות מהערך שלי, כך ההכנעה מעידה על אדם השלם עם המקום של עצמו, בעוד הערצה ההפך.

*

איך ניתן להגיע להכנעה?
על ידי הבנה שאני לא ריק, אני מלא!!
רבים מאיתנו מסתובבים עם תחושה של
'אני לא בסדר'
'אני פגום'
או
'הם לא בסדר '
'הם פגומים'
בחשיבה כזו אדם מחפש אחר 'מושלם' איזה יצור נעלה שהוא הנערץ בעוד כולם פגומים ולא מושלמים.

כדי להגיע לתחושת הכנעה האדם צריך קודם כל להכיר בערך של עצמו: אני שווה מאוד. אני כמו כולם. אני מלא בערך ואין בי ריק.
גם להכיר בערך של הזולת: הזולת שווה מאוד. יש בו ערך כמוני.
ואז: אין מה להעריץ אף אחד, כן יש להכנע, והכנעה זו יש בה משהו מתוק של עוצמה פנימית.
כי אדם שמכיר בערכו העצמי המופלא יכול להכנע בלי להעריץ, אלא מתוך ענווה.

לא הכרתי,
אבל באת למיטתי בלילות,
עד שמיטתך יצאה, מהחושך

לא הכרתי,
אבל פרקתי בתפילה בימים,
שתחזור גופת-הכתף הפרוקה
ונוכל לאחות לבבות. מפורקים.

לא הכרתי,
אבל ליבי לא נתן לי מנוח
עד ששבת למנוחת עולמים.

תהא נשמתך הגדולה צרורה בצרור החיים.

וְהָיָה כְּקַטְרֵג עַל הַמְּפַלְּגִים
הַבֵּט נָא לַמְּפֻלָּגִים
לַמְּשֻׁסָּעִים
שֶׁכָּרְתוּ מִגּוּפָם
וְנָתְנוּ לָאַחֵר
שֶׁפָּתְחוּ אֶת קִרְבָּם
וְיִסְגְּרוּ בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה

וְהָיָה כְּקַטְרֵג עַל הַמְּקַמְּצִים
הַבֵּט נָא לָאַלְטְרוֹאִיסְטִים
הַנּוֹתְנִים מַתָּנָה
שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְהַחֲזִיר
עוֹבְרִים וְעָדוֹת
מְטַפְּסִים עַל מִכְשׁוֹלוֹת
וְנוֹתְנִים לְלֹא יָדוּעַ
לְשֵׁם נְתִינָה

וְהָיָה כְּקַטְרֵג עַל אֵינָם שׁוֹמְרֵי מִצְווֹת
הַבֵּט נָא לָרַבָּנִים
לְנָשִׁים
לְאַבְרֵכִים
לִסְרוּגֵי הַכִּפָּה
לִגְלוּיֵי הָרֹאשׁ
לָעוֹבְדִים
לָעוֹבְדוֹת
לַצַּדִּיקִים
לַמִּשְׁתַּדְּלִים
לַחֲכָמִים
לַמְּסוּרִים
לַחוֹשְׁקִים
לַמִּתְעַלִּים
לַמִּתְבַּטְּלִים

וְהָיָה כִּי לֹא תַּחְפֹּץ בַּעֲבוּר הַעֲשָׁרָה
הַבֵּט נָא לְאַלְפַּיִם
חַלּוּקֵי גּוּף
אַלְפַּיִם כְּלָיוֹת נוֹדְדוֹת
נְצוּרוֹת
תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד

כולם אומרים לי -
עכשיו,
את כל כך יפה.
וסופסוף יש לך צבע בפנים,
כמה טוב שהוא חזר .
ואת יפה.

כולם אומרים לי,
את נראית טוב.
הם מביטים בי ,
ומדווחים על עיניים זוהרות ,
שלא זרחו שנים .

כולם אומרים לי ,
ילדה,
טוב לך להבריא.
טוב לך להיות יפה.
טוב לך לזהור
ככה.

הם אומרים לי,
ואני לא שומעת.
כי אני יודעת -
לא.
לא טוב לי להיות יפה,
לא טוב לי
ככה.

איפה תפסה אתכם ההודעה המפעימה
שאין יותר חטופים בעזה?
ואיך מגיבים לכזו בשורה?

דמעותיו כבר יבשו
את פצעיו ה'שנים' חבשו
ובכל זאת הוא עמד, ומילותיו את ליבי כבשו
וכך הוא אמר, מול כל אלה שאת בנו חיפשו

למה הלכת?
בשביל מה נלחמת?
היית יכול לשחרר... כבר נפצעת!!!!

ומהצד אני מוסיף השתתפות מלאה באהדה
עם כל הלב, קד קידה...
והלב עדין רוטט מהחידה...

את מי אתה לוקח ואת מי אתה שוכח
אבל כבר מרעה שאל למה ראיתי רשע פורח
ולכן את התשובה, לברר, אני לא טורח

היא עדין זוכרת את הצירים
את הלידה
את היצירות והציורים
כשהוא יושב לידה

גם הוא מנסה להזכר....
שהוא אמר לה תודה
למחרת אותו בוקר
אחרי שהיא ילדה

ושנים רבות עברו מאז
והם השקיעו וטפחו
עם כמיהה ורצון עז
שיגדל ויתממש ואז הם ישמחו

אבל התוצאה היתה שונה
עם המון ספקות ודאגה כנה
ורק אחרי כל כך הרבה הכנה
הוא הגיע לתחנה...

ואז אביו שאג אנה אני בא
אבל נשמתו כבר לא שבה

כנראה טוב לה שמה
היא היתה באמת 'נשמה'...

מעלה קצת באיחור
בעקבות הטרגדיה הנוראית השבוע

אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.

"אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?

"מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.

"אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"

קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.

"אמא נו..."

אני מתעוררת באחת.

"מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.

"דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"

אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.

אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.

האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.

האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:

מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.

דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.

"מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.

מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.

העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.

אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.

הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.

"אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.

דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,

אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.

מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.

אני מתאפסת מהר..

החדר זקוק לי נואשות.

שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.

מבט נוסף לחלון.

זריחה.

יופי לי, נגמר הלילה.

צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..

הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.

מתיישבת על הספה.

קר לי.

השעה 06:05

אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.

כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.

6:15

נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.

פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...

הילדים מצטרפים לאוטומט.

"בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"

ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.

"דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.

ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.

"מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."

8:02

שקט.

ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.

אני על 20% סוללה.

בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.

עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...

אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...

קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.

אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.

אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.

רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.

"רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.

הילד מסכים.

אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.

דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.

אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.

הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.

רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.

הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.

אני קמה בייאוש.

אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.

הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.

המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.

דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,

אז אפשר שלוק?

אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.

"קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"

הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...

אוי. אוכל.

אני בצום וגם אתה.

הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.

גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.

"עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,

"אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.

אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.

רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.

"עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"

העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.

"ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"

מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.

כל האמצעים כשרים.

רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.

דניאל מתלהב מהרעיון.

הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.

אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.

צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.

בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר

מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)

"אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"

מתכסה מעל הראש.

סופרת עד שלוש.

ונרדמת.

ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.

לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.

אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?

כעס מתמלא בתוכי.

כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.

אוהל.

עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.

יש מישהו באוהל.

דניאל---

אני קופצת בבהלה.

13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?

עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית

ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.

מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.

הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.

אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS

"איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן

"הילד חולה!" ממשיכה אישתו

"הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"

"רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב

"ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת

בא לי לבכות.

אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.

אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.

המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...

דניאל פוקח עיניים.

מוצץ תקוע בחיוכו.

"אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.

"נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"

עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,

לתפקד ולחשוב בהגיון..

אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.

"בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"

פנס הרחוב
כיבה עצמו לדעת
כי בלי חשמל
הוא לא מצא שום טעם
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם
בסניף המרכזי


הנחל
התייבש ונעלם לו
כי בלי נוזלים
הראש פשוט נסתם לו
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם
בסניף המרכזי


צינור הביוב
פוצץ עצמו הערב
כי בלי תשתית
הוא לא כלא עוד פעם
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם
בסניף המרכזי


פיסת הכביש
בקעה עצמה לדעת
כי בלי תשתית
היא לא דבקה שוב פעם
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם
בסניף המרכזי


ואם השיר
ייתם ייתם לגווע
לא יעזור
ללחוץ אותו בכח
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם
בסניף המרכזי

בּוֹרוֹת בּוֹרוֹת
וּדְלָיִים
וְנֹאדוֹת
מְלֵאִים רֹב גְּשָׁמִים
שֶׁהִמְטִירוּ עֵינֵינוּ,
נִשְׁתְּתוּ מִן הַלֵּב
כָּל יְמוֹת עוֹנוֹתֵינוּ.
גְּדוֹתֵיהֶם הַסְּדוּקִים
מְזִילִים,
מְפַלְּלִים:
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ.


סמל מזלו של חודש שבט הוא דלי. על פי הכתוב “יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (במדבר כ"ד ז'), לפי שבדרך כלל חודש שבט יוצא אחרי שרוב גשמי העונה ירדו ובורות המים היו מלאים.

עץ,
סרק,
נטוע בודד,
לו היה בו פרי -
מתיקותו נעדרת.

צילו?
חמתו מרובה,
שמש חורכת צללי ענף דקים.

אמת מים זורמת קרוב,
עוקפת בהתחמקות,
כמו סוחר שוק ההון הנמלט מהשקעת סרק.

אך הוא עומד על משמרתו,
יום וליל,
שואף מלוא ראות אוויר עכור,
פולט תחתיו חמצן טהור.

לא נכנע לרוחות עזות,
אינו משמיע טרוניות קנטרניות,
שובר קרן שמש לוהטת בענפים חשופים,
לוגם טיפות גשם אחדות,
בצמא סופג,
וספק אם מסתפק,
ועדיין בחיוך שורק -
מזמור לתודה.

אדם, אדם,
במה אברכך?
אולי שתהיה קצת כמותו?

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

תעתועי הזמן פרק יא'


פרק יא

עוזיהו בן הארבע עשרה, החתן הצעיר, ישב מעט מבויש. אביו לימינו וחמיו לשמאלו וכל האורחים סביבו מזמרים ועיניהם מבריקות משמחה. הנה בית יהודי נוסף הולך ונבנה לעיני בני ציון הדוויים. תשובה ניצחת ליהדות האמיתית שתמשיך ללבלב על אף שניתנה לרמיסת הורדוס והצדוקים.

גם הנשים לא טמנו את ידן בצלחת ובעלות קול ערב פתחו בשירה מלוות בתופים. חברותיה של צפורה הכלה רקדו מולה, בשמלותיהן זרי פרחים, ועלים טריים מעטרים את ראשן.

לפתע הס הושלך בקהל, אורח חשוב הגיע.

"בני בתירה הגיעו". לחשה יעל לצפורה הנרגשת.

"בני בתירה הקדושים?"

"ודאי, בתי, הם דודים של חתנך".

"נקווה שנהיה ראויים להם. עד לא מזמן נחשבו לנשיאי ישראל".

השקט ששרר בין כותלי הבית לא הופר. הכול נתנו כבוד לאלה שעמדו בראש הסנהדרין עד לבואו של הלל הזקן שירש את הנשיאות. צדקותם הידועה של בני בתירה הטילה יראת כבוד של ממש על כל העם הירא את אלוקיו. כעת בני הבית החוגגים עמדו וציפו למשפחה הכבודה שתשב ותצטרף.

החוגגות והרוקדות התיישבו ישיבה מזרחית על מחצלת וטעמו מכל טוב שהוכן מבעוד מועד. חלקן עסוקות בפטפוט חרישי ואחרות באכילה, חלקן היטו אוזנן כאפרכסת לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי גדולי הדור, במיוחד התאמצה לכך יעל והיסתה כל כמה רגעים את הנשים הפטפטניות, ששכחו לאחר זמן קצר את בקשתה ושבו לעיסוקן המענג.

איילת, שהייתה שותפה להכנת הכיבוד ולסידור הבית, חשה שביטחונה חוזר אליה אט אט. היא נהנתה לראות את צפורה החמודה מקושטת בזר הירק שעיטר את מצחה ואת המטבעות הענקיים שעיטרו את צווארה. במצב אחר הפוזה הייתה גורמת לה לגחך, אך היא הייתה חייבת להודות בינה לבין עצמה שהמאורסת הקטנה חיננית להפליא. היא העבירה מבטה על כל החוגגים מבעד לפתח הפונה לאכסדרה הרחבה.

תלמידי חכמים נשאו ונתנו בדברי תורה והזכירו את תקנות בית הלל, שיצאו לאחרונה וניתנו לדורות. הוזכרו שם בין השאר תקנת פרוזבול ונטילת ידיים.

הינה ניתנה לה הזדמנות ממש מהמקור להיכנס להיסטוריה ולהבין על מצוות וטעמיהן. היא התקרבה בלאט לפתח ונעמדה מאחורי הקיר. היא חשה תאווה של ממש להבין. כך, שעונה אל הקיר, הקשיבה לכל מילה שנאמרה. דא עקא שחצי מהדברים לא הבינה. שפת הקודש והארמית לא נהירות לה דיין.

איילת חזרה לחדר הנשים. יוליאנה, שעסוקה הייתה באכילת מרקחת אפרסקים, סימנה לה בידה שתתקרב.

היא התיישבה לידה.

"יעל כבר סיפרה לי עלייך, שאת מעמק האלונים והורייך נהרגו במלחמה". עיני יוליאנה הביעו צער אמיתי. "צר לי לשמוע".

איילת השפילה את עיניה.

"ודאי גם בעל וילדים היו לך. הלא כן?"

"לא".

"עדיין לא נישאת לאיש?"

"עדיין לא. מדוע זה מפליא את כולם? אין פה רווקות בנות עשרים ואחת או שתיים?"

"זה חריג. מפליא אותי הכיצד נערה פורחת ומלבבת שכמותך, חכמה ולא בעלת מום עומדת ברווקותה".

"בעמק האלונים זה לא כל כך חריג". הבליעה איילת חיוך וזרמה עם סיפורי הבדים שנאמרו עליה.

"יעל הוסיפה לספר שאת אינך נמנית עם עדת הפרושים".

"לא סיפרתי לה עם איזו עדה אני נמנית".

"צדוקים ובייתוסים הם היינו הך".

"מה זה בעצם משנה?"

"אם את אינך מהפרושים ואת פנויה, יש לי רעיון עצום".

איילת הסתקרנה והביטה לתוך עיניה בציפייה.

"אקח אותך איתי. תשמשי בבית המלוכה ותעזרי לי שם. אני רשאית להביא מבחוץ משרתת שתעמוד לימיני".

"שמעתי היום שדיברת על הג'ונגל בבית המלוכה".

"את לא תהיי כבולה. תוכלי לחזור בכל עת שתחפצי".

"הורדוס ייתן לי לחזור אם אני לא אמצא חן בעיניו? נראה שגם את לא מאמינה במה שאת אומרת".

"הוא מדי גדול מכדי לראות או להתייחס למשרתות פשוטות. הוא מסוכן יותר לקרובים אליו".

"ולמה את חושבת שכדאי לי?"

"תיהני ממשכורת שמנה, מתנאים מלכותיים. ממסעות מרתקים. בתנאי שאת אינך מהפרושים".

"ומה אצטרך לעשות?"

"ללוות את מרימי המלכה לתחרויות, לעזור לה לארוז לסדר את חדרה, לדאוג לסידוריה ולעזור לה עם התינוקות".

"ומה תפקידך שם?"

"אני מלווה של אימה אלכסנדרה. היא זו שביקשה ממני למצוא מחליפה נאמנת למשרתת החולה עד שתתאושש ממחלתה".

"אחשוב על כך".

יוליאנה התרוממה ויישרה את גלימתה. "עליי ללכת".

"מה, את לא נשארת לבוקר?"

יעל, שצפתה בנעשה, מיהרה לעברה. "יוליאנה, לא אוכל לראות ברעה הזו, שאת יוצאת לדרכך בחצות ליל".

"הניחי לי, אני יודעת את אשר אני עושה, יש לי חיסיון. אף לא אחד יעז להתעסק עם מקורבי בית המלוכה".

"אבל דהרת הסוסים תכבה את העששיות שיאירו את דרכך".

"הלילה הוא ליל ירח".

איילת ליוותה את האורחת ועששית בידה להאיר את החצר החשוכה. הסוסים חשו במגע האנושי וצהלו. לאחר רגע ארוך ישבה יוליאנה במרומי העגלה. מעל לראשה גגון קטן, עששית לצידה הימני והיא, כעגלון מנוסה, מנתבת את הסוסים האבירים לכיוון דרך המלך.

איילת נופפה בידה לשלום.

"הכיני איגרת תשובה, מסרי אותה לשליח שיגיע ביום שני בשבת".

איילת פנתה לאחוריה. דמות הגיחה מאחורי הבית והתקרבה.

"יוחאי!" קראה איילת בדאגה.

יוחאי התקרב לאט מנסה לאמוד את המרחק שהספיקו הסוסים לגמוע. הוא פשט את ידיו והראה מה הן נושאות. בשפתיו סימן הס.

היא כופפה ראשה לכפות ידיו וקריאת בהלה נפלט מפיה.

חותמות של בית הורדוס, שנשאו הסוסים על מצחם, קרועות, וחוליות השרשרת נחו בידיו.

"מדוע עשית זאת?"

"מפני שריחמתי עליהם, אחרת---" הוציא לפתע פגיון חד תער ממותניו. איילת נרתעה לאחר "אחרת הייתי משסף את גרונם".

"למה?"

"מי שצריך להישחט הוא הורדוס הנבל, לא הסוסים. החותמות שקרעתי ממצחם הן רק סימן שעוד נעשה חשבון עם הרשע".

הַלֵּב - קָפוּא
עֲרִיסָה חַמָּה
אֲרִי - לִיהָּ שׁוֹכְבִים בִּדְמָמָה.

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ אֲדוֹנַי
קוֹל בִּכְיָה עוֹלֶה בְּלַיְלָה מַר,
שְׁנֵי פָּעוֹטוֹת נִקְטְפוּ בְּיוֹם נִמְהָר.

אֲרִי הוּא בַּמִּסְתָּרִים,
חִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ לַסּוֹבְבִים.
יָדַיִם זְעִירוֹת מְבַקְּשׁוֹת עוֹד,
קוֹלוֹ נָדַם בְּרִגְעֵי הוֹד.

לִיהָּ – זֹךְ לֵב אֲצִילוּת נְשָׁמָה.
כִּמְעַט שֶׁלֹּא הֵחֵל אוֹרָה
וּכְבָר נֶאֱסַף אֶל רִגְבֵי אֲדָמָה.

אָב וָאֵם עוֹמְדִים דּוֹמְמִים
מַצְדִּיקִים אֶת הַדִּין – הַכֹּל רַחֲמִים.
גַּעֲגוּעַ וְעֶצֶב מְנַת חֶלְקֵנוּ?
מָה טוֹב וָרָם הוּא מַלְכֵּנוּ!

צוֹעֲקִים וְאֵין קוֹל,
כָּל יוֹם וָרֶגַע שׁוֹנֶה כִּבְמִכְחוֹל.
אֶחָד הוֹלֵךְ הַשֵּׁנִי מִצְטָרֵף,
נִשְׁמָתֵנוּ נִתְּנָה בְּשִׁנֵּי טֶרֶף?

מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה
תְּמֵהִים מִשְׁתּוֹמְמִים,
הֶהָיָה כָּזֶה?

מְבַקְּשִׁים מִתְחַנְּנִים לְאֵל אָיוֹם
אָנָּא! תְּנָה פִּדְיוֹן.
חֲתֹר חֲתִירָה תַּחַת כִּסֵּא
סְתֹם וֲחַתֹם מַשְׂטִין הַמִּתְנַשֵּׂא.

זוֹכְרָהּ לְעֵדָה סֹעֲרָה וּנְגוּעָה
מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ תּוֹשִׁיעַ מְהֵרָה.
חוּשָׁה שְׁלַח מָשִׁיחַ,
אֱמֹר לְיִנּוֹן בּוֹא וְיִמָשֵׁחַ!

מְטֻשְׁטָשׁ כְּבָר הַגְּבוּל
מָה מְיַסֵּר בִּי יוֹתֵר
הַסֵּבֶל עַצְמוֹ
אוֹ הַסֵּרוּב לְקַבֵּל

וְהַלֵּב זוֹעֵק
הַשֵּׂכֶל לוֹחֵשׁ
טִלְטוּל הַשָּׁעוֹן
לֹא מֵאִיץ אֶת הַחוֹל
רַק
מַתִּישׁ אֶת הָאוֹחֵז

וְהַשָּׁעָה הִיא כְּתוּבָה
תַּגִּיעַ מֵעַצְמָהּ
וּבָהּ גַּם אַחֲרוֹן הַגַּרְגִּירִים
יִשְׁקַע

אֲנִי מַרְפָּה אֲחִיזָה
שׁוֹאֶפֶת שַׁלְוָה
מַנִּיחָה לַזְּמַן
לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ

דְּמָמָה


(מוקדש למי שדרכו נולדה בי התובנה הזו, ובעקבותיה נכתב השיר)

בס"ד


כְּשֶׁתִּינוֹק בּוֹכֶה, צוֹרֵחַ,
כְּשֶׁמַּפְרִיעַ לוֹ וְכוֹאֵב,
הַכֹּל מְבִינִים,
מְאַמְּצִים אֶל הַלֵּב.

הוּא לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר,
לְהַגִּיד מָה לוֹ מַפְרִיעַ,
זֶה לֹא מַקְשֶׁה עַל אַף אֶחָד,
לְחַבֵּק וּלְהַרְגִּיעַ.

הוּא חָמוּד, הוּא קָטָן,
אַתֶּם לוֹ הַכֹּל.
הוּא מָתוֹק, הוּא מַקְסִים,
מִי לוֹ יָכוֹל?

וְיֵשׁ תִּינוֹק בֶּן עֶשְׂרֵה,
שֶׁמַּפְרִיעַ לוֹ וְכוֹאֵב,
אַךְ בּוֹרֵחַ מִקִּרְבָה,
מִמַּגָּע שֶׁל לֵב.

הוּא בּוֹכֶה לִפְעָמִים,
בְּלִי סִבָּה,
וְאֵין יוֹדְעִים,
שֶׁנּוֹאַשׁ הוּא לְאַהֲבָה.
הוּא צוֹעֵק,
הוּא מַעֲלִיב,
הוּא עוֹקֵץ,
וְלֹא,
זֶה לֹא בִּגְלַל שֶׁלָּקְחוּ לוֹ אֶת הַמּוֹצֵץ.

תְּדַבֵּר, נַגִּיד לוֹ,
תְּשַׁתֵּף, נִקְרָא בְּקוֹל.
תְּסַפֵּר, תִּהְיֶה,
אַל תּוֹסִיף לִבְּךָ לִנְעֹל.

אַךְ הוּא מַמְשִׁיךְ לִפֹּל,
וְלָקוּם,
לֹא מֵבִין לָמָּה אַף אֶחָד לוֹ-
לֹא מֵרִיעַ,
וְלָמָּה מֵאֶחָיו הַתִּינוֹק-
שֶׁצּוֹעֵד, עָקוּם,
מִתְרַגְּשִׁים הוֹרָיו,
מִתְלַהֲבִים עַד הָרָקִיעַ.

וְאוּלַי,
בֵּין עֲשָׂרָה חֳדָשִׁים לְבֶן עֶשְׂרֵה,
לְמַעְלָה מִן הַדּוֹמֶה,
מִתַּחַת לַשּׁוֹנֶה,
יֵשׁ בְּסַךְ הַכֹּל יֶלֶד, כִּמְעַט תִּינוֹק,

שֶׁרַק צָרִיךְ לִגְדֹּל.


...

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ.
כּוּלָּם מְנַחֲשִׁים.
אֲבָל בְּכָל זֹאת,
כּוּלָּם מַאֲשִׁימִים.

הַהוּא אָשֵׁם אוֹ הַהִיא.
זֶה כָּל הַחֲרֵדִים.
כָּכָה הֵם, בַּתַּרְבּוּת,
זֶה מַשֶּׁהוּ אָפְיָנִי

בִּכְלָל זֶה בִּגְלַל
שֶׁאֶתְמוֹל כָּךְ אֲמַרְתֶּם.
לֹא תּוֹלִיכוּ שׁוֹלָל.
זֶה אַתֶּם שֶׁהִזְנַחְתֶּם

זֶה מָעוֹן יֻקְרָתִי
לֹא כָּל אַחַת מִתְקַבֶּלֶת
זֶה אֵרוּעַ תִּקְשׁוֹרְתִּי
הָיְתָה פֹּה אִוֶּלֶת

וְלֹא יוֹדְעִים מָה קָרָה
מָה אֵרַע, כֹּה נוֹרָא.
אֲבָל הָיְתָה הַפְקָרָה
זֹאת הֲרֵי הָאֲוִירָה.

אֲנִי שָׁוֶה, אֲנִי גָּדוֹל.
אֲנִי יָכוֹל
אֲנִי יוֹדֵעַ
מִי אָשֵׁם
אֲבָל לֹא יוֹדֵעַ
מִי הַשֵּׁם

הוא עלה לקו 6, אברך בעל כובע רחב שוליים, צעיף כרוך ומהודק היטב ועגלת תינוק שחורה. אם נדייק את דברינו נוכל לומר שהייתה זו עגלת טיולון.
נתמלאתי תמיהה, על מה ולמה גורר אברך זה עגלה?
אפשר שאשתו עדיין בעבודתה והוא שומר על צאצאיו, אפשרות זו נדחית מכיוון ששעת ערב מוקדמת היא ואף נשים המאחרות כבר שבו מעבודתן.

משה שטרן זועק באזני דברי חזנות, אני משקיט את האזניות ותמיה כיצד היום אני מתענג על שמיעתו וכעת דבריו באזני כזעף.

נמשכתי בפליאתי על עניין האברך והעגלה, שמע חלילה וחס אשתו נסתלקה מן העולם והוא טרוד יחידי בגידול ילדיו. דחיתי אפשרות זו מפני רוב העולם ומפני פי השטן.

אפשר אולי נזדקקה אשתו לשמחה משפחתית
או לדבר מצווה
או לקניית בגד
או להתאספות ידידות
או למנוחת מה
או לביקור חולים
או לשטיפה יסודית של הבית
או לעניין רפואה ל"ע
או לחפיפת פאה
או לעניינים אחרים שאנו מצויים בהם ושאין אנו מצויין בהם.
ואף שמקצת מן הדברים שהזכרתי נתונים הם בהיגיון, עדיין אני תמיה על האברך הכרוך בעגלה.

ירדתי מהאוטובוס לטיפות גשם קטנות סוררות שאף אחד ממבטיחי הסערות וחוזי הסופות לא התריע עך בואן,
וכשהאברך ועגלתו נסתתרו מעיני, נפלה בי ההבנה ככלי זכוכית הנופל על הארץ.
היום זה היום של משנת יוסף.