קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
    • שאלה
    33
    • ע
    שיר מה נשאר
  • ע. אפרוח //
    • כִּי כְּשֶׁהָלַכְתְּ הַיּוֹם בַּגֶּשֶׁם
    שָׁמַעְתְּ אֶת שִׁירַת הַמַּיִם
    שִׂיחַת הַטִּפּוֹת עִם הֶעָלִים

    כָּעֵת עַל מִשְׁכָּבֵךְ אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת
    הַאִם מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הַלַּחַן
    אוֹ בִּגְלַל שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתְּ אֶת הַמִּלִּים
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, Avigail Amram, ספרות בנשמה ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואו, אחד היפים!! קצר, מדוייק, עשיר.
  • 2 504
    • צביה ר.
    אתגר נספח לאתגר דו שבועי - דואר חוזר
  • צביה ר. //
    • לאתגר:
    www.prog.co.il

    אתגר - אתגר דו שבועי - דואר חוזר

    זוכרים את הימים שבהם מכתב היה הרבה יותר מאותיות קרות על מסך ולחיצה קלילה על 'שלח'? גם אתם מתגעגעים למריחות הדיו הכחול על דף שורות מה'אמצע של המחברת'? לקרעי המעטפה הפזורים (כי למי יש סבלנות לפתוח את הלשונית כמו שצריך), ולהתרגשות כשעוד בול הצטרף לאוסף? טוב, זה לא ממש קשור לאתגר. סתם כדי לבדוק בני...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    • תודה
    Reactions: מיהי ו-אוראל סולטן2 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    להיפך. אפשר תמיד לקחת מ"ניק אחר". לא צריך לקחת משהו שהניק עצמו כתב. תודה. מעולה. דואר אקספרס.
  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת תובנת הזהב שרכשתי בפורום היוקרתי
  • איש המילה הכתובה //
    • "פורום ההזנק לבעלי עסקים צעירים מהמגזר", ריצד בהיפראקטיביות המסך שמאחורי הבימה האלגנטית.

    חברות, קופות חולים, בנקים וארגוני ענק פרשו חסות.

    המרצים: בכירי המשק והחברה, האלפיון העליון – השוקולד שבתחתית הטילון.

    הקהל: צעירים חובבי בופה משובח, שגם לא מאוד אלרגיים לפטפוטי רקע במיקרופון, כל עוד אלה לא מאיטים את קצב הלעיסה.

    אבל אני, אני לא באתי לנופשון; באתי לצמוח ולהתפתח.

    זה לא שלא סיכלתי 4 קילו קרואסוני אסאדו, אבל זה רק כדי לא להעליב את אלה שטרחו והכינו את ההר השומני המתנשא על שולחנות ההגשה.

    אומרים שהמצב הכלכלי בארץ מפיל אנשים לרצפה, אז החלטתי לפתוח עסק לרצפות מחוממות. שלפחות יהיה לאנשים נעים שם.

    וכדי להצליח בזה, צריך להיות כאן. לשמוע מה יש לנבחרת הכלכלית להחכים אותי, כצעיר שבא לטרוף את העולם, או סתם לטרוף באולם.

    עכשיו הגיע תורו של הדובר הבולדוזר. זה שעמד בראש ארגוני ענק, הזיז מערכים עצומים, הפעיל בהוראות קצובות אלפי אנשים.

    הוא דיבר בגנות כוח אדם לא איכותי ולא יעיל, עובדים שלא אוהבים או לא מאמינים במה שהם עוסקים. כאלה שעושים את מה שעושים רק כי הכריחו אותם.

    המלצתו הייתה חד־משמעית: עדיף עובד אחד חדור אמונה ומטרה, ממאה אנוסים.

    פששש. התרשמתי מאוד מהתובנה המחודדת. מעניין מה הדובר הרהוט חושב על הקהל המאוד איכותי וחדור שהתקהל כאן להקשיב לו.

    אבל אני הקשבתי לו מרותק. אפילו שאון הלעיסות מסביב לא הפריע לי להתרכז.

    חידוש עצום. מסתבר שבחירת העובדים המתאימים היא הבסיס לכל עסק. אני חייב לקבוע איתו פגישה. שיעזור לי להרכיב נבחרת לרוץ איתה להצלחה.

    מיהרתי אל מאחורי הקלעים. מחר בבוקר אצלי בבית. 4,000 שקל במזומן, לחצי שעה מרוכזת. תשלום מראש במעמד קביעת הפגישה. כלומר עכשיו. אין אפשרות לבטל.

    עכשיו אני צריך להתפנות מפה. להסדיר מערכת עיכול בהפרעה, ולנקות ראש לקראת פגישה קריטית מחר.

    הקדמתי לישון, כדי לקום מפוקס לקראת הפגישה הקריטית.

    שלוש בלילה. דפיקות אלימות בדלת. אני יודע מי נוהג לדפוק בשעה כזאת. ההנחיה היא לא לפתוח. אין להם זכות חוקית לפרוץ פנימה.

    הייתי פותח אולי, הופך גיבור, סמל של תורה, לולא הפגישה הדרמטית של מחר. אני מושקע בה ב־4,000 ש"ח. אין דרך חזרה.

    הדפיקות הלכו ונעשו ברוטליות יותר. חייגתי לקו השחור. הצצה בחלון גילתה לי שמישהו הקדים אותי. ניידת הפוכה, גלגלים מסתובבים בעצבנות כמו מקק על הגב שאין לו גואל.

    לפתע, הפסקת חשמל בבניין. המוחים לא באו לישון; התפרצו לבניין לעשות דברים שהחושך יפה להם.

    הדפיקות הפכו מתחננות: "תגן עלינו, תן לנו מחסה, לא נעצור אותך", נשמע המפקד מילל כזאטוט.

    רחמיי התעוררו, כמעט פתחתי, אבל אז חשבתי שאם בסוף יתהפכו עליי, הלכו 4,000 שקלים.

    "אני פותח רק תמורת 4,000 ש"ח", הצבתי אולטימטום. מזומן, כאן ועכשיו. אין דרך חזרה.

    שטרות צצו בזה אחר זה בחריץ התחתון של הדלת. המפתח עשה סיבוב שלם, ודמויות חיוורות צעדו פנימה מוכות חרדה.

    לא הצלחתי לראות אותם, אבל את חרדתם יכולתי לפרוס בסכין.

    פרסתי להם מזרנים על רצפה לא מחוממת. אולי זה יגרום להם לרצות להשקיע בחברת החימום המתעתדת.

    בבוקר הקדמתי לקום.

    המפקד שלהם דפק לי בדלת החדר, התחנן לקבל בחזרה את 4,000 השקלים. אני דווקא חשבתי שהם מחמיאים לארנק שלי. לא שחררתי.

    המפקד הכריזמטי שכנע אותי לפחות לפתוח את הדלת. הסכמתי. הלסת נשמטה לי כשראיתי אותו. זה המרצה מאתמול, גיבור הפגישה של היום. מתברר שבין שאר תפקידיו הנוצצים, הוא גם מפקד בכיר במילואים במשטרה הצבאית.

    "אז אני מבין שבאת ללכוד לצה"ל כוח אדם איכותי, כזה שרוצה להיות שם, מאמין במה שהוא עוסק", התרסתי תוך כדי שאני מלווה אותם החוצה.

    "אהה, ולגבי ה־4,000 ש"ח, אני מניח שנתקזז".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נחליאלי(ת), T;), שוב שכחתי למה נכנסתי ועוד 50 משתמשים53 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו, אם אתה אומר תודה רבה רבה
  • 714
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?
  • שועל ספרות. //
    • הכל התחיל בסופר השכונתי.

    אני עשיתי את הקנייה השבועית הרגילה.

    כמובן שהבטתי במדבקה שעל כל מוצר ששמתי בעגלה, אך בקופה התבררה לי העובדה הנוראה, שהספרות שחשבתי שהן הברקוד של המוצר הן בעצם המחיר מרקיע השחקים שלו.

    לא הייתי מתעכב מדי על הנתון השולי הזה, לו חשבון הבנק שלי לא הראה לי באותו היום כמות ספרות מכובדת בתוספת קו שחור קטנטן לצידן השמאלי, מה שגרם גם לי לראות שחור בעיניי.

    כאן גמלה בליבי ההחלטה. לא עוד! מסכן החשבון שלי, 'מצטמק ורע לו'!

    אין מה לעשות, עבודה מהצד!

    ועוד איזה מהצד.

    הלכתי עד הקצה.

    רק יום יומיים לפני זה מישהו דיבר בכולל על משכורותיהם הגבוהות של עובדי הזבל.

    לי אין בעיה עם זבל. להיפך, מאז החתונה אני רק מוריד את הזבל.

    לא, חלילה, שלא תבינו לא נכון, לא רק אני מוריד את הזבל. אני רק מוריד את הזבל. אז אם יש משהו שאני יודע, זה לטפל במוצר הזה.

    הלכתי למשרד התעסוקה, הצעתי את עצמי לתפקיד בעיר הכי רחוקה ונידחת, ועוד לפני שהספקתי לעשות אפצ'י מריח הקלמנטינה החריף שמישהו נידב שם במשרד, נהייתי מפנה האשפה 6595823 בכבודו ובעצמי.

    ובכל זאת החשש היה לא קטן, אם מישהו רואה אותי שם, חבל על ליבו שלא יעמוד בהלם. על כן לקחתי לי את אחת מפאות הפורים שבביתי, וחבשתי בכל פעם לפני שהתחלתי את העבודה המכבדת את בעליה ביישוב הנידח.

    וכך בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר הייתי מתעורר, הולך לעבודה, חובש את הפאה, עובד, חוזר הביתה. ו... חיים כרגיל. אה, הכי חשוב, משכורת שמנה בסוף החודש. חלום!

    הכל הלך על מי מנוחות.

    יום אחד, אני באמצע עבודה קשה של חיפוש דבר מה יקר ערך שנייה לפני העמסה, כשלפתע אני רואה מול עיניי את אימת חיי.

    צבי אריה.

    שכני משועמם בשלהי שנות העשרים לחייו, שהפה שלו הצליח לעקוף בסיבוב את דונלד טראמפ בשנותיו היפות.

    אם הוא רואה אותי, והוא יראה, אין סיכוי שאחד בשכונה לא ישמע מזה!

    "וואי אני לא מאמין!!!!!!!!!!!!!" התפרץ צבי אריה למול פניי הארגמניות.

    "מממהה?" התגמגמתי למולו.

    "חח יואו, זה גדול!"

    נשברתי. "אתה לא מתבייש? מה יש לך? כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?"

    "לא, חלילה, חח אתה לא מבין יש מישהו בשכונה שלי דומה לך בוללללללל רק בלי כל השערות!"

    סלע ירד מליבי.

    "אני חייב לצלם אותך, לא, זה גדול!!!" התעקש הנודניק הברברן.


    הכל היה ממשיך להיות מושלם לו רק אחד מחדי העין בשכונתנו שחזה בתמונה לא היה מגלה שאחת מפאותיי הארוכות הייתה חייבת לבדוק את מזג האוויר מחוץ לפאה בדיוק ברגעי הצילום הנעלים.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: זמן קיץ, מחוברת לעצמי, T;) ועוד 98 משתמשים101 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    אויש, איבדתי את זה באמצע... אבל הסיטואציה בסוף אמורה להיות משעשעת... (מלבד לכוכב הסיפור עצמו...)...
  • 387
    • ל
    סיפור בהמשכים סודו של הנסיך/ סיפור היסטורי בהמשכים
  • להאמין ביכולות שלי //
    • הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

    אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



    פרק א'

    'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
    'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

    הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

    עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

    דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

    או שמא הוא אף הבחין בו?

    מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

    כן כן, הוא הבחין בו!

    בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

    דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

    דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

    האציל הצעיר הבחין בו?

    הוא נופף אליו לשלום?

    היתכן?

    אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

    דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

    הוא מחכה.

    מחכה להפסקה.

    אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
    שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

    רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
    הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

    גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

    דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

    "אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

    דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

    דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

    בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

    דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

    הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

    "אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

    דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
    "יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

    "ואיפה היא עכשיו?"

    "היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

    דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

    "תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

    את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


    אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

    הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

    אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איה סופר, מלי :), גולנים ועוד 28 משתמשים31 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    להאמין ביכולות שלי
    בשורה משמחת סיימתי לכתוב את החלק הראשון של הספר סודו של הנסיך, ואני רוצה להוציא אותו לאור. אני...
  • 87
    • א
    שיר גן עדן, אולי לא רק למאלכים?
  • אחת כזאתי;) //
    • מרוקנת לחצי
    בוערת לשמיים
    ועוד גל בכי

    בינתיים
    אני למטה
    אתה למעלה
    מושך בחבל
    אמרו לי בגן
    מאז זה נישאר,
    חוט מקשר בינינו
    תמיד הוא חזק
    לפעמים אני החלשה,
    אצלינו

    לימדו אותי
    לטפס בחוטים
    שכחו להזכיר
    איך לפרום
    לקשור מחדש
    אחרי שנופלים

    לימדו אותי ללכת
    דרך ישרים
    ומה קורה
    למי שהולך עקום
    שדורך על המשבצות
    של השחורים?

    גן עדן זה רק למלאכים?

    ואולי אני שם?
    עם אבא מדברת
    שואלת הרבה
    בעיקר לא חושבת
    תמשוך בחוטים
    תלמד אותי ללכת בלבנים
    קח את הקשרים
    ברחמים

    גן עדן
    אולי לא רק למלאכים
    💔❤️


    --
    עבר זמן רב מאז נכתב השיר הזה, ועדיין
    אשמח מאד לשמוע את דעתכם.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ספרות בנשמה, אוראל סולטן, rrrrrrrrrrrrrr ועוד 7 משתמשים10 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אחת כזאתי;)
    תודה רבה אשמח לשמוע הערות שהם הארות. תודה רבה! תודה על התגובה. כיך לקרוא! ובהחלט, זה עניין...
  • 306
    • R
    שיתוף - לביקורת המתוקי מהרביעייה באוטובוס
  • R.V.K.A //
    • אוטובוס.
    יום קריר, גשום בחוץ.
    טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

    אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

    "אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

    "כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

    הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

    "נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

    "נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

    אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

    "אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

    "אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

    המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

    וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

    "יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

    אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

    אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., שמואל!, מחוברת לעצמי ועוד 43 משתמשים46 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    R.V.K.A
    תודה רבה לכולכם על המשוב! מחמם את הלב🤗
  • 99
    • ר
    שיתוף - לביקורת בין בגרות לגבורה...
  • רינוש גרפיש //
    • ועדיין אנשים 2

    אנשים ואפילו נשים עדיין נוטים לחשוב
    שלהיות גיבור יותר קשה מלהיות בוגר
    כאילו בגרות באה עם הגיל
    וגבורה באה עם הכח.

    הם רוצים שאהיה בוגרת רגע,
    לרגע
    ואחשוב
    ואני רוצה לומר להם
    אני לא כמו שאתם חושבים
    ולמה לעזאזל אתם חושבים
    כשאני לא.

    למה אנשים ואפילו נשים עדיין טועים
    כאילו גיל עשרים הוא משו ענק
    כאילו הוא מעל ההשגה
    אני רוצה לומר דיי להצגה
    ואי אפשר איאפשר להיות בו בוגרת
    בנפש ,
    כשאני מרגישה אולי בת עשרים שעות
    ולפעמים בת עשרים ימים .

    באמת שהכי קל זה להיות סנובית
    כלומר , גיבורה.

    ובשעה ההזויה הזאת
    במצב ההזוי הזה
    כל מה שבאלי זה פאי לימון טוב
    ואקסל קר
    ומישו אחד שיעמוד לידי ויזכיר לי
    מותק ,
    לא מומלץ לשתות את המשקה הזה מתחת גיל 12.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לחם ומצה, eli7123, אוראל סולטן ועוד 12 משתמשים15 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינוש גרפיש
    אההה חשבתי משו ספיציפית בבני ברק :) אבסורד... חלק מהעולם.
  • 57
    • ה
    שיר (לא) כל הנוצץ- זהב
  • הטעם המושלם //
    • הלב בוכה.
    העין דומעת.
    הלב צועק.
    אבל מילים אין.

    למה הלכת?
    רציתי לצעוק

    למי האמנת?
    ביקשתי לזעוק

    הכל מראית עין!
    השתוקקתי לנער

    אין עם מי לדבר
    אין את מי לעורר.

    האוזן מצטמררת
    הדעת אינה מקבלת

    מילים יוצאות
    שאלות נשאלות

    תשובות גם מתקבלות.

    אבל הרב אמר
    אבל הוא משיח

    אבל הוא גדול הדור
    וכמה זמן חיכיתי

    ואני רוצה לומר
    רק תפקח עיניים

    ויש תשובות
    אבל הכל לשה"ר

    ויש גם מילים
    אבל הוא רק בטלית

    ואני פוקחת אזניים
    נושאת עיניים

    מרימיה ידיים
    אל השמיים
    נכתב מדם ליבי על עוד אנשים שנפלו בפח הכתות. לא מאמינים לכלום. הולכים בעיניים עצומות אחרי כל מי שנראה רב. אבל לא רק. לא מאמינים שיש רוע בעולם שלהם
    • תודה
    • שכוייח!
    • עצוב
    Reactions: נחמת שוטים, אוראל סולטן, ע. אפרוח ועוד 6 משתמשים9 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    מציאות כואבת. היטבת לתאר את היאוש והשבר.
  • 66
    • ת
    שיר דרך.
  • תילה. //
    • ואולי
    אין דרך
    בעולם הגדול הזה.
    אין דרך
    שהיא אחת.
    בעולם הגדול הזה.
    אין דרך.
    יש
    הרבה דרכים.
    ואולי הן
    יוצרות דרך.
    שהיא אחת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שין אלף, אוראל סולטן, rrrrrrrrrrrrrr ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    איזו תובנה יפה! כל כך אקטואלי. אהבתי את האופן שבו שחקת עם המילים.
  • 2 1K
    • ב
    שיתוף - לביקורת כל אברכינו שבו בשלום לבסיסם
  • בת. //
    • באוטובוס של שבע וחצי עמד אברך וקרא מתוך גמרא פיצפונת אותה החזיק עשרה סנטימטר מעיניו.
    לפתע בלם האוטובוס בפתאומיות והאברך נתלש מהעמוד בו נאחז, והיה טס את כל הדרך לתוך השמשה הקדמית אלמלא ידו השרירית של חייל שישב בסמוך שתפסה אותו והחזירה אותו לשיווי משקל.
    "תודה רבה" מלמל האברך.
    חשבתי שהחייל יעיר משהו אכזרי על הגיוס, כי האירוע היה יכול להיחשב מאד סמלי. אבל הוא רק אמר "תזהר אחי, שתהיה לי בריא". גם שאר החילוניים והחילוניות שהאוטובוס היה מלא מהם, לא אמרו דבר ורק חייכו בלבביות משפחתית כזאת.
    היה חמים באוטובוס ונעים מאד.
    ורק בחוץ ירד גשם רצחני.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מחוברת לעצמי, ruth12, פנטה ועוד 95 משתמשים98 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    @בת. כשאני רואה שיתוף שלך, אני שמחה. עוד לפני שהקריאה מתחילה. את נותנת פה הרבה חום, מבט ותום...
  • 45
    • ח
    שיתוף - לביקורת לוּ
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לוּ יָדַעְתָּ,
    הֶבֶל מִלּוֹתֶיךָ
    מְנַעְנְעוֹת עוֹלָם.

    לוּ חָכַּמְתָּ,
    חָכְמַת מִילָה
    בְּרֶתֶת תְּנוּעָתְךָ,
    מֵעוֹלָם לְעוֹלָם.

    לוּ צִיַּרְתָּ
    מִלּוֹתֶיךָ בְּפִיךָ,
    לוּ יָצַרְתָּ,
    חַיֵּי עוֹלָם.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: ספרות בנשמה, אוראל סולטן, R.V.K.A ועוד 11 משתמשים14 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מיוחד! מילים ספורות שמביעות המון!
  • 240
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת מטפטף
  • צביה ר. //
    • צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות.
    מי אכל כל כך הרבה?
    ומי אמור להדיח את כל אלה?
    נו באמת, מי.
    נאנחת. קמה אל הכיור, מתחילה לסבן. לאט.
    קצף נערם על אצבעותיה, בועות מתפוצצות בשקט, שקופות. מים קרים מידי.
    חמש צלחות מאחוריה. ליתר דיוק - מעליה, במייבש הכלים. מערבבות דמעותיהן בדמעותיה.
    סוגרת ברז, נאנחת שוב. הוא מתעקש להמשיך לטפטף. עקשן כמו אלי. קר כמוהו.
    מפנה לו גב, הולכת לסלון, מתיישבת על ספה, מוחצת ז'קט. אלי זרק אותו כאן כשחזר לפנות בוקר מאנשהו.
    כבר לא שואלת מהו אנשהו. היכן הוא אנשהו. יודעת - אלי לא יענה.
    רחש הטפטוף מהמטבח נעים לה, במפתיע. מונוטוני, שקט. משתלב עם החוץ המטפטף מבעד לחלון. רקע אידיאלי למחשבות שמתפללות את עצמן בראש שלה. לא מפסיקות לייחל.

    פרצוף סתור מציץ מהפרוזדור, מחשבות עוצרות תפילתן. אלי.
    "בוקר טוב, מותק. מה נשמע?". פרוטוקול הוא דבר חשוב.
    המהום צפוי עונה לה. מוסיף עצמו לפרוטוקול.
    "שאני אכין לך משהו לאכול?"
    המהום.
    "חביתה?"
    "כן, תודה".
    פרצוף סתור חוזר לחדר, ביצה מרחשת במחבת, מחשבות שבות לתפילתן.
    הר צלחות מנופף לה מהכיור, מזכיר את קיומו. ברז עקשן עודו מטפטף. היא מתעלמת משניהם.
    מגש מקבל אליו בשתיקה לחמניה טריה, ירקות פרוסים, חביתה, שוקו חם.
    פסיעותיה שקטות, נקישותיה אף הן, וכך גם ההמהום שעונה לה מתוך החדר.
    "בבקשה, מותק. כדאי שתאכל עכשיו, לפני שהחביתה תתקרר".
    היא פונה אל הדלת, לא ממתינה להמהום. הוא אכן בושש. במקומו מגיע: "תודה, אמא. אין עלייך בעולם".
    נשימתה יוצאת להפסקה. הצער העביר אותה על דעתה, אין לה שום הסבר אחר לדמיונות שפוקדים אותה.
    מסתובבת. פרצוף סתור מבזיק אליה חצי חיוך בפה גדוש חביתה.
    כששבה נשימה לסדרה היא רק אומרת: " אני אוהבת אותך, אלי".

    צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות. פחות חמש.
    ברז עקשן מטפטף דמעות של אושר.
    ז'קט זרוק על הספה. חזר לפנות בוקר מאנשהו. למי אכפת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מחוברת לעצמי, רו"ח מתמחה, נאו ממש ועוד 29 משתמשים32 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    בגלל שאני מכירה מישהו דומה זה לא קרה שם אבל לאחרונה נראה שיכל לקרות...
  • 69
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת
  • צביה ר. //
    • וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת
    הַקּוֹל
    בְּעֵת אִשָּׁן וְאָעִירָה
    אֶל תְּהוּדָה בִּלְתִּי כְּשִׁירָה,
    לְחִישׁוֹת סְדוּקוֹת
    מִלִּים שׁוֹתְקוֹת
    פַּנְטוֹמִימָה דְּמוּמָה
    רְמִיזָה עֲמוּמָה,

    וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת
    הַקּוֹל
    בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר
    יִשְׁאַל וְיַפְצִיר
    וְיִצְעַק וְיִדְרֹשׁ,
    אֲנִי אֶפְרֹשׁ
    אֶל הַדְּמָמָה הַקְּסוּמָה
    הַשְּׁלֵוָה, הַקְּדוּמָה.

    וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת
    הַקּוֹל
    אֶשְׁקֹל
    לְאַמֵּץ בִּקְבִיעוּת
    וְרַק בִּבְרִיאוּת
    מוֹדֵל מְשַׁנֶּה מְצִיאוּת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, ש.ב.א, ידידים ועוד 14 משתמשים17 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    @דודה @חוה אייזן תודה גדולה על משובים כ"כ מפרגנים ומיוחדים.
  • 270
    • ק
    שיתוף - לביקורת קטע מספרי החדש - נוריאל סוד הקמע
  • ק. כצן //
    • מה אתם אומרים על הקטע הזה?
    רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
    אשמח לשמוע ביקורת!

    המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

    דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

    רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

    "אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

    חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

    הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

    הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

    "איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

    הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

    היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

    חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

    פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

    "הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

    "אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

    "שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

    הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

    "אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

    "העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

    הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

    חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אבינועם גולדברג, ע. אפרוח, אא-אסתר ועוד 21 משתמשים24 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    ק. כצן
    קטע מתוך דבריו של מבקר ספרותי על הספר: הספר מציג עלילת הרפתקה דרמטית ורבת־שכבות, הנשענת על סוד...
  • 54
    • א
    שיתוף תהליך למה כדאי לך לצאת מהבית כשאת מרגישה רצון להתפרץ
  • אסתיאר //
    • יום אחד היא עמדה שם , השכנה. כועסת, נוזפת.
    “הבן שלך.”
    שתי מילים. קצרות. חותכות. נכנסו אליי כמו חץ בלב.
    בלי לעצור לחשוב הבטתי בו.
    מבט כועס. מבט שכבר פסק דין.
    הבטחתי לה שהעניין יטופל. ובחומרה.
    ואכן טופל.
    בחומרה, ובכאב.
    לא ביררתי מה באמת קרה.
    לא שאלתי אם הילד שלי אשם, מבולבל, פגוע, או פשוט ילד.
    פעלתי כי כך לא מתנהגים.
    כי מה יגידו.
    כי במסגרת חרדית “אסור שידברו”.
    זה היה טיפול שהשאיר סימן.
    לא רק בהתנהגות , בנשמה.
    ורק הרבה אחרי שהשקט חזר לבית,
    כשהוא כבר נרדם ואני נשארתי ערה עם עצמי,
    הבנתי שלא חינכתי אלא נבהלתי.
    לא הגבתי אליו, הגבתי לפחד שלי.
    לפחד ממה יגידו, ממה יחשבו,
    מהמבט של שכנה אחת שהפך בעיניי למשפט של עולם שלם.
    ושם כאב לי באמת.
    כי הבנתי שבאותו רגע לא ראיתי ילד, ראיתי בעיה.
    לא הקשבתי למה שקורה לו ,
    ניסיתי לסגור רעש מבחוץ.
    כי ילד כמו ילד, לא נזכר בצעקה כדי להשתפר.
    הוא נזכר בה כדי להיזהר.
    והזהירות הזו לא בונה אדם.
    היא מקטינה אותו.

    עבר זמן.
    והקב״ה, ברחמיו, שלח שליח.
    אדם אחד. רגע אחד.
    מילים פשוטות שהאירו מקום כואב שלא רציתי לגעת בו.

    הוא אמר ככה:
    ברגע שאמא צועקת בבית, או הופכת לתקיפה מול הילדים,
    קורה דבר שאינו בשליטה.
    הילד מאבד את המקום האחרון שבו הוא אמור להיות בטוח.
    המקום של אמא.
    המקום העוטף, המוגן, החם והטוב.
    אבא יכול להיות תקיף.
    זה תפקידו מהשורש.
    הוא מביא גבול, חוק, משמעת ואחריות.
    ילד יכול לכעוס על אבא,
    להתעמת איתו,
    אפילו למרוד, ועדיין להישאר מחובר לחיים.
    אבל אמא איננה עוד סמכות.
    היא לא שוטרת.
    לא אצבע מאיימת. אמא היא החיים עצמם.
    ובמיוחד בעולם תובעני, עמוס ציפיות, כללים ולחץ מתמיד,
    אמא אמורה להיות המקום שבו אפשר לנשום.
    המקום שבו גם כשנופלים , לא מאבדים אהבה.
    אלא מקבלים חיבוק. הגנה. קרקע יציבה.
    וזה חשוב לומר בפשטות:
    אהבה אימהית איננה ויתור.
    חיבוק איננו הפקרות.
    והקשבה איננה היעדר גבול.

    אפשר להציב גבול.
    אבל גבול לא יכול להגיע בצעקה, באיום, בהשפלה, ואפילו לא בביקורת.

    גם “לא” יכול להיאמר בשפה עדינה וברורה.

    גם עצירה יכולה להיות מתוך יציבות, לא מתוך כעס.

    כי זה לא מה שאמא אומרת , זה איך שהיא אומרת.

    כשגבול נאמר בקול שקט,
    בעיניים רואות,
    בלב שמחזיק, הילד לא מתכווץ, הוא נבנה. הוא לומד שיש חוק, אבל גם שיש אהבה, שיש אחריות ויחד עם זה, גם מקום בטוח לטעויות.
    וזה בסדר וזה מותר.
    כי כולנו טועים לפעמים.

    ברגע שאמא צועקת, מאיימת או מענישה מתוך כעס ,
    זה כבר לא חינוך.
    זה שבר.
    צעקות לא בונות מסגרת.
    הן שוברות ביטחון, מבלבלות זהות,
    ומלמדות את הילד שהוא רצוי רק כשהוא עומד בדרישות.
    וכאן מתחיל תהליך מסוכן:
    כיבוי רגשי.
    העמדת פנים.
    ניתוק.
    לפעמים אפילו נדר שקט מהחיים עצמם.
    לא בקול.
    לא במרד גלוי.
    אלא מבפנים.
    ילד חרדי שלא מרגיש אהבה אימהית יציבה,
    לא רק נושר מהמסגרת.
    הוא נושר מהקיום. מעצמו. מההרגשה. מהבחירה החופשית.

    ולכן האמת צריכה להיאמר בלי לעטוף:
    אמא לא אמורה לצעוק. בכלל. על כלום.
    אם הכעס עולה,
    אם הלב רותח,
    אם השליטה בורחת ,
    עדיף לצאת רגע מהבית.
    לחדר מדרגות. לחצר. לרחוב.
    עדיף שילד יחכה כמה דקות,
    מאשר שיישא צעקה של אמא כל החיים.
    אבא הוא הגבול.
    אמא היא הקשר.
    אבא מביא דין.
    אמא מביאה חיים.
    החלפת תפקידים לא מחזקת מסגרת ,
    היא מסכנת נשמות.
    ויש כאן גם תקווה גדולה.
    אמא שמתקנת , מתקנת עד השורש.
    אמא שבוחרת להיות חיבוק ולא מאבק,
    שהבית לא שדה קרב אלא מקום של אהבה ולא איום,
    מחזירה לילד את החיים.
    אמא מחבקת, אמא אוהבת,
    מגדלת פרחים שיפארו את רחובות החצר,
    את הבתים ואת הקהילות.
    ילדים שיגדלו וילכו בעולם עם גב זקוף ולב פתוח,
    ובכל מקום שאליו יגיעו ,
    יישמע ניגון תורתם למרחקים.
    אהבה אימהית לא הולכת לאיבוד.
    היא נעשית שורש.
    ושורש כזה ,מצמיח חיים.
    שנזכה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הכובסת, eli7123, אוראל סולטן ועוד 13 משתמשים16 //
    0 תגובות
  • 21
    • ח
    שיתוף - לביקורת ימינך פשוטה לקבל שבים
  • חנה ש. //
    • כָּל יוֹם
    חִזַּקְתִּי אֲחִיזָתִי,
    אָחַזְתִּי בְּרֹךְ,
    תָּפַסְתִּי בְּאָמָּנוּת הָרִצּוּי,
    אָחַזְתִּי בְּכֹחַ וּבְנִדּוּי.

    עָצַרְתִּי נִשְׁמָתִי,
    עַד כִּי נֶעֶתְקָה הִיא,
    כִּוַּצְתִּי אֶת שְׁרִירֵי,
    לִכְדֵי כְּאֵב לֵב.

    וְיוֹם אֶחָד, בָּהִיר,
    פָּשׁוּט,
    הִנַּחְתִּי מֵאֲחִיזָתִי.

    פָּתַחְתִּי אֶת יָדַי.

    וְהַיּוֹם,
    פְּתוּחָה יָדִי.
    פְּתוּחָה יָדִי.
    פְּתוּחָה,
    וּפְשׁוּטָה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר., RIVKA W ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    איך אהבתי את חיבור הכותרת למה שרצית להביע סיום כל כך יפה שסוגר את השיר ליצירה מדהימה
  • 111
    • N
    שיר אין לי מילים
  • NeWord //
    • אין לי מילים
    לתאר את הלבד הזה,
    בו כל העולם סביבי,
    וריק לי בלב.

    אין לי מילים
    לתאר את השקט הזה,
    עם כל הרעש סביב,
    כשדממה מחניקה אותי.

    אין לי מילים להסביר
    את הקושי שלי להסביר,
    מי אני, ולמה
    אין לי מנוחה.

    אשמח לשמוע את דעתכם, וביקורת כמובן
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: yes I am, אוראל סולטן, R.V.K.A ועוד 13 משתמשים16 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    אהבתי את אין לי מילים לתאר את השקט וואו שיתוף מיוחד ויפה
  • 63
    • ח
    שיר בנין עולם
  • חיה❤ //
    • אַל נָא תַּעֲקוֹר-
    הַנֶּאֱחָזִים בִּשְׁאֵרִית חֲזוֹנָם.
    הֵן לִיבָּם לֵב אֱמֶת,
    וְאַהֲבָתָם, אַהֲבַת קוֹדֶשׁ.

    חַזְּקֵנוּ, קַבְּצֵנוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד,
    הֵן דָּמֵנוּ שׁוֹתֵת מִזֶּה אַלְפַּיִים שְׁנוֹת.
    וְהָאֲדָמָה הַזֹּאת רוֹעֶדֶת מִידַּי.
    הַלֹּא גָּלְתָה תִּקְוָותֵנוּ.

    לוּ יְהִי שֶׁבִּיקַּשְׁנוּ-
    קְרִיהָ נֶאֱמָנָה.
    עִיר צִיּוֹן וְתִקְוָותָהּ,
    וְעוֹד וּמַנְגִּינָה בָּהּ פּוֹעֶמֶת-

    הִנֵּה זֶה בָּא,
    הַיּוֹם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, R.V.K.A, לוצ'י ועוד 10 משתמשים13 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    איזה שיר יפהפה ומביע מלא רגש ותפילה קטע מיוחד ממש אהבתי
  • 306
    • חוה אייזן
    שיתוף - לביקורת שולחת פני מים
  • חוה אייזן //
    • סוֹגְדִים לִי בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים
    חֻדּוֹ שֶׁל גַּל, עֶטְיוֹ שֶׁל טֶבַע
    בְּרִכּוּךְ מִגְבְּלוֹת רְטֻבִּים
    מְאַבְּנִים שְׂרִיטָתָם מִן הַקֶּבַע

    פָּרְשׂוּ לִי כַּפָּם בְּפַעַר סֶלַע
    דְּבוּקֵי אֵזוֹב וּמִתְאָרוֹ
    כְּרוֹטִינַת שׁוֹלָל קֶדֶם- סֶלָה
    קְרוּם בֹּקֶר דְּבַר יוֹם לְשַׁחֲרוֹ

    מוֹרִישִׁים לִי חֶדְוַת הַמַּעַשׂ
    בָּבוּאַת נְצִיב מֶלַח הָאָרֶץ
    נֹכַח הֶדֶף מַשָּׂא מְנוּכׇס
    רַחַשׁ שְׁקַפְקַף לֹא עָמַד בַּפֶּרֶץ

    כָּל הַמַּסְגְּרִים נִנְעֲלוּ מִפְתָּנָם
    וְגֶדֶר הַנָּמֵל מִזְדַּקֶּרֶת
    קוֹדֶרֶת בְּלַיְלָה חָסֵר, מְנֻמְנָם
    לְאִיתוּת סְפִינָתִי הַנִּשְׁבֶּרֶת

    מוֹסֶרֶת פִּתִּי אֱלֵי חוֹף
    נַחְשׁוֹלִים נַחְשׁוֹלִים
    חֲפוּ תְּשָׁרַי מֵאֱסֹף
    וְקָצוּ כְּבָר כָּל הַכֵּלִים

    רַק אַתָּה
    מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאֲדָמָה
    אֲנִי עוֹד שׁוֹלַחַת פְּנֵי מַיִם
    פִּסַּת חֲלוֹם
    פַּכִּים קְטַנִּים שֶׁל אֱמוּנָה
    וְעַיִן נוֹשֶׁקֶת שָׁמַיִם
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: R.V.K.A, בת., ש. צ. וינמן ועוד 16 משתמשים19 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    תודה רבה על תגובה מרגשת :)
  • 24
    • מֶנַחֵם
    שיתוף - לביקורת בּוֹדֵד בַּמַסָע
  • מֶנַחֵם //
    • איך ריחמתי עליו.

    הוא היחיד שנשאר שם, ממתין.

    כולם סביבו כבר המשיכו הלאה, בדרך הביתה.

    יד מאושרת אוחזת בהם.

    ורק הוא, ממשיך להמתין.

    וההמתנה, מי שלא טעם ממנה - לא יידע כמה חמוצה היא.

    לראות את כולם מתגלגלים הלאה בחיים,

    ורק הוא ממשיך להסתובב, סביב עצמו.

    ולא שהוא רע, או צבע אחר.

    מסביבו היו כבדי משקל יותר ממנו. יפים פחות.

    אבל הוא, ממשיך להמתין,

    להמתין שבעליו כבר ישתחרר מביקורת הדרכונים.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, ליאורהA, מימיי ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
  • 555
    • א
    שיתוף - לביקורת אני הגבר
  • אבינועם גולדברג //
    • כל כך אהבתי את השיר של @ע. אפרוח - אני האישה שהרגשתי דחף לכתוב שיר-כנגדו, אמנם לא ברמה שלה, אבל הייתי חייב

    ***

    אני הגבר היושב ליד הגה האוטובוס
    העיר מדמה שאני חולף על פניה
    ובאמת היא זו שחולפת על פניי

    המושב שלי חם גם בבוקר מוקדם
    והידיים שלי כבדות יותר
    משההגה יכול לשאת

    אני הגבר שסופר את התחנות
    שכולן שלי
    חיים של אחרים
    שנדחסים בלי רשות
    אל העולם שלי פנימה

    מישהו צועק מאחורה
    "נהג תפתח"
    "נהג תעצור"
    "נהג נהג נהג"
    אף אחד לא טורח לשאול
    אולי גם לי קשה

    אני הגבר שחייב להיות עירני
    גם אחרי לילה עם תינוק חולה
    שמכריחים אותי להיות נחמד
    גם כשאני רותח מבפנים

    תיקופים מצפצפים בלי הפסק
    אנשים טורפים את פרטיותי
    אני חייב לענות, להסביר
    לעצור, לנסוע, לסיים מסלול
    ומיד להתחיל עוד אחד.

    אני הגבר מול ההמון בתחנה
    שפותח את הדלת לאט לאט
    בתקווה שאף אחד לא יבחין
    כמה חזק הוא רוצה
    שאף אחד לא יעלה
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: The Streak, מחוברת לעצמי, מ. ש ועוד 34 משתמשים37 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    נכון, זה קצת מחוץ לקונטקסט.
  • 450
    • ע
    שיתוף - לביקורת אני האשה
  • ע. אפרוח //
    • אֲנִי הָאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס
    הָעִיר כֻּלָּהּ חוֹלֶפֶת עַל פָּנַי בְּלִי לַעֲצֹר

    הַסַּפְסָל קַר גַּם בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם
    וְהַתִּיק שֶׁלִּי שׁוֹקֵל יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

    אֲנִי הָאִשָּׁה שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים
    שֶׁלֹּא שֶׁלִּי.
    חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים
    בַּדְּלָתוֹת הָאוֹטוֹמָטִיּוֹת

    הָרַב קַו נָפַל מִיָּדִי מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ
    אַף אֶחָד לֹא טוֹרֵחַ לוֹמַר לִי זֹאת

    אֲנִי הָאִשָּׁה הָעֲיֵפָה עַד מָוֶת
    גַּם אַחֲרֵי עֶשֶׂר שְׁעוֹת שֵׁנָה
    אֲנִי הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים

    מִתְכּוֹפֶפֶת בַּחֲרִיקָה לְהָרִים אֶת הַכַּרְטִיס
    כַּרְטִיס שֶׁלֹּא מַבְטִיחַ הַגָּעָה לְשׁוּם יַעַד
    רַק נְסִיעָה וּנְסִיעָה וּנְסִיעָה

    אֲנִי הָאִשָּׁה
    שֶׁעָלְתָה לָאוֹטוֹבּוּס
    בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט
    כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַבְחִין
    כַּמָּה חָזָק הִיא רָצְתָה
    שֶׁמִּישֶׁהִי תֵּשֵׁב לְיָדָה
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מחוברת לעצמי, עליבאבא, מ. ש ועוד 41 משתמשים44 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    ע. אפרוח
    מסכימה תודה רבה
  • 60
    • I
    שיתוף - לביקורת הָרֶגַע הֲזֶה!
  • I.Q //
    • ב״ה

    ״בקש קהלת לעמוד על הקץ מתי?..לבא לפומא לא גלי פומא למאן גלי?״
    (קה״ר).


    נֹאמַר: הֲזֶה הָרֶגַע?
    וּכְבָר הָיוּ רְגָעִים
    נִשְׂגָּבִים מֵאֵלֶּה,
    מֻפְלָאִים מֵאֵלֶּה,
    עַד אֵין קֵץ וְשִׁעוּר,
    וּמִדָּה,
    וְהַשָּׂגָה,
    וּתְפִיסָה.

    וַאֲלָפִים קָפְצוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ —
    וְלֹא בָּא.
    אֲלָפִים הִתְיַסְּרוּ בְּחַיֵּיהֶם —
    וְלֹא בָּא.
    אֲלָפִים מָסְרוּ עַצְמָם אֵלָיו
    בְּכָל לֵב וּבְכָל מֹחַ —
    וְלֹא בָּא.

    נֹאמַר: הֲזֶה הָרֶגַע?
    וְלִבֵּנוּ כֵּהֶה,
    וְנַפְשֵׁנוּ — דַּעְתָּהּ
    אֶל הַתְּלָאוֹת
    וּנְקִיקֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת.

    וּבַת־קוֹל אוֹמֶרֶת כְּנֶגְדֵּנוּ
    מִמְּרוֹמִים:
    הֲרֵי הַלֵּב הֶעָמֹק
    לֹא הִגִּיד מֵעוֹלָם לַפֶּה
    לָמָּה וּמַדּוּעַ ומָתַי.

    שֶׁאֵין הֶעָמֹק
    דָּבָר שֶׁאוֹמְרִים בּוֹ.
    שֶׁאֵין הֶעָמֹק
    דָּבָר שֶׁמַּרְגִּישִׁים בּוֹ.

    וּמִשֶּׁלֹּא הִגִּיד,
    וּמִשֶּׁלֹּא אָמַר —
    נִשְׁאַר הַדָּבָר כָּךְ לְמַעְלָה,
    וּמִי יִמְצָאֶנּוּ?

    וּמִי מֵאִתָּנוּ יוֹדֵעַ
    אֵיזֶה רֶגַע הוּא
    רֶגַע עֹמֶק הַלֵּב?
    אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם אָז,
    וּמָה בָּאָרֶץ?
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, ע. אפרוח, אוראל סולטן ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    I.Q
    תודה רבה!
  • 24
    • ת
    שיתוף - לביקורת לכם גיבורים
  • תוכי צבעוני //
    • לכל אותם הגיבורים

    שנמצאים בעולם וחיים

    חיים מסוג אחר חיים של כאב

    שמתמודדים יום יום

    לקום ולא ליפול

    להזרק ולא להישבר

    לכל אותם הסובלים

    שלא יכולים לצחוק

    שאין להם למה להיות

    לכם יקירים

    שלפעמים מרגישים מטורללים

    וגם משוגעים

    כן לכם ורק לכם

    תדעו מגיע לכם הכל

    מגיע לכם טוב

    אל תתנגדו אל תלחמו

    זה שלכם

    זה מחכה לכם

    רק תאמינו בו

    תעטפו אותו

    תכילו

    תחזירו לעולם אמון

    כי יש בו גם טוב

    תחזרו לאהוב

    כי יש אור

    תחזרו לחלום

    כי יש עתיד

    תחזרו לדמיין

    כי יש חיים

    ותדעו

    בסוף זה יגמר
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הבזק של שפיות, yes I am, אביגלוש ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 69
    • ע
    שיתוף - לביקורת הכל טוב
  • עידו לסרי //
    • בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

    אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
    אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

    יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
    טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

    המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

    מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

    מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

    לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
    תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
    אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

    יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

    לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
    הוא שם לב אלי,
    הכל טוב אחי?
    כן.
    הכל טוב.
    הכל.
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: שרוליק ב, ;בינארית, ספרות בנשמה ועוד 10 משתמשים13 //
    0 תגובות
  • 213
    • ד
    שיתוף - לביקורת הֶסְפֵּק חָשׁוּב
  • דודה //
    • אשמח לביקורת

    יֵשׁ לָהּ תָּכְנִית
    מְלֵאָה, תּוֹבְעָנִית,
    רְשִׁימַת הֶסְפֵּקִים לַלַּיִל,
    לֶאֱפוֹת, לְבַשֵּׁל,
    לְכַבֵּס, לְקַפֵּל,
    כָּרָאוּי לְאֵשֶׁת חַיִל.

    רַק בָּרִאשׁוֹנָה,
    כָּךְ בַּקְּטַנָּה,
    תִּפְנֶה לַחֲדַר יְלָדִים.
    תִּקְרָא שְׁמַע,
    תִּדְרֹשׁ דְּמָמָה,
    תְּסַיֵּם אוֹתָם לְהַרְדִּים.

    "עַכְשָׁו לִישֹׁן",
    בְּנֹעַם לָשׁוֹן,
    מַפְצִירָה בְּקוֹל עָרֵב.
    בְּלֵית בְּרֵרָה,
    גַּם גְּעָרָה,
    לְזֶה הַמְּסָרֵב.

    קְרִיאָה שֶׁל שְׁמַע
    בִּנְעִימָה,
    עוֹד סִפּוּר וְדַי.
    בְּעוֹד דַּקּוֹת
    לֹא אֲרֻכּוֹת,
    הֵם יֵרָדְמוּ, וַדַּאי.

    זֶה עָבַד!
    הֵידָד הֵידָד!
    הֵם יְשֵׁנִים, דְּמָמָה.
    רֶגַע, אָה?
    מָה הַשָּׁעָה?
    גַּם הִיא נִרְדְּמָה?

    שְׁעָתַיִם יְקָרוֹת,
    תָּכְנִיּוֹת אַדִּירוֹת.
    נָגֹזּוּ לָהֶן לִבְלִי שׁוּב.
    אַךְ הִיא לֹא מִצְטַעֶרֶת,
    חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת:
    שֵׁנָה הִיא הֶסְפֵּק חָשׁוּב!
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., thzv yuc, לורנס ועוד 27 משתמשים30 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    @מוצלח לא ממומש , תודה על פרגון שהוא בעצמו יצירת פאר... תודה על המבט העמוק יותר על המציאות...
  • 665
    • מ
    סיפור בהמשכים ירח בן יומו - 4 פרקים
  • מילת ערך //
    • ירח בן יומו הערשל לייב הכהן​

    בעקבות ביטול הטיסות של חברות התעופה בגלל המצב הבטחוני בארץ החליטו משפחת ברנמן כי לצורך ההשתתפות בשמחת הנישואין של הנכד יענקי ברנמן ממנצ'סטר יש לשכור מטוס מנהלים עם 50 מקומות ישיבה עד 10 בעמידה.

    הוחלט כי סבתא ברנמן אשר לה ידע בסיסי בתעופה תטיס את המטוס באישור רבני מיוחד.

    משפחת ברנמן האחים והגיסים האחיות והגיסות הנרגשים התאספו בנמל התעופה הקטן אשר ליד היישוב בית חלקיה, אחרי בדיקה קצרה של הדרכונים והתכולה עלו הם למטוס, סבתא ברנמן לקחה מיד פיקוד על ניווט המטוס והחלה בטיסה ישירה אל על...

    עד כאן הקדמה קצרה ומכאן והילך מתחילה בעצם עלילתנו.

    פרק א'​

    מסלול בסטיה​

    כידוע העולם הינו כדור עגול, כך שבמשך כל זמן הטיסה יש לשים לב ולבצע מידי פעם כיפוף למטוס כדי שלא ייצא לחלל. כיום המטוסים מצוידים במערכת אוטומטית המבצעת את העבודה בעצמה, אך מטוסי המנהלים ברובם אינם מצוידים במערכת זו, סבתא לא ידעה מעובדה זו והניחה את המטוס לטוס בצורה ישירה.

    רק אחרי כמה דקות טיסה אל תוך החלל שמו לב הנוסעים לעובדה שהם נוסעים בין עצמים בלתי מזוהים, חלליות שיצאו משימוש, טילי שיוט רוסיים ואירניים, חלקי כוכבים, ועוד.

    על אף הצרחות העזות שנשמעו מאחור, סבתא לא איבדה עשתונות, הביטה אל מרחבי החלל, בדקה לראות אם ישנו כוכב או עצם שמימי אחר עליו יהיה לנחות עד לשליחת סיוע מטעם סוכנות נעדרי החלל.

    מרחוק הבחינה סבתא בכוכב בצורת כדור מאיר, היא כיוונה את המטוס לכיוונו והנחיתה אותו על הכדור המאיר שהתגלה עתה כירח בכבודו ובעצמו. סבא ברנמן נישק את ספר המשניות וסגר אותו באנחה. הלביש את חליפת האסטרונאוט ויצא לסיבוב קצר על הירח תוך שהוא ממלמל 'צעד קטן לאדם, צעד פיצפון לאנושות'. אחרי כמה פסיעות פגש סבא את דגל אמריקה התקוע שם כבר כחמישים שנה, בתנועה אחת עקר אותו והעיף אותו לכיוון הים, ובמקומו תקע דגל עם הכיתוב 'עם ישראל חי – יחד ננצח'.

    אחרי דקה סבא חוזר נרגש כולו, מסתבר שהמטוס נחת ממש על קצה הירח, כך שזנב המטוס מציץ הימנו, וסביר להניח כי ניתן לראותו מכדור הארץ. סבא גם סיפר שהוא ניגש בזהירות אל קצה הירח והציץ אל כדור הארץ, ושם לב כי הירח נמצא כרגע מעל דובאי. הגיס יוסף שלמה עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה כי תוך כמה שעות הירח ייסוב מעל מנצ'סטר ואז בקפיצה זריזה וזהירה ניתן יהיה לקפוץ אל חצר הבית של בעלי השמחה - מוישי וחני ברנמן, כמובן אחרי שהם ירפדו את איזור הקפיצה עם שני מזרונים.

    בפנים המטוס החל פולמוס תורני נוקב בענין זמני התפילות וזמן שמירת השבת בחלל, אפרים האח הצעיר טען כי הזמנים מתנהלים לפי האיזור בו הירח נמצא כרגע מעליו, אך לעומתו טען הגיס זלמן כי לפי חישוב זה לא נוכל להתפלל שחרית ומנחה לעולם כי בכל איזור בו הירח נמצא כרגע מעליו הרי שלילה עכשיו..

    כך נמשכו להם הוויכוחים כשברקע נשמעת קולה של האחות רחל ברנשטיין המנסה למסור שיעור בקו ברנמן בחובות הלבבות שער הביטחון. בינתיים סבתא הוציאה את הטלפון הלווייני הנמצא בתא הכפפות בכל מטוס וחייגה אל גיסה העסקן ברוך אריה ברנמן וביקשה ממנו שיואיל בטובו לעזור ולטפל במצב הנבוך אליו נקלעו. הדוד שהיה אז בדרך לקניות לכבוד שבת היה בטוח כי מדובר בבדיחה, אך באינסטינקט של שניה ורבע הציץ אל עבר הירח. צווחה נפלטה מפיו בראותו את זנב המטוס מציץ מעל הירח. הוא הבטיח מיד להעביר את הענין לגורמים הרלוונטיים, הוא המשיך ללכת תוך כדי שהוא מביט אל עבר הירח עד שנתקע בעמוד חשמל..

    היחיד שלא שם לב לכל הדרמה היה הגיס המתמיד יצחק שהיה כל כולו שקוע בגמרא הקטנה שהחזיק בידיו. אך ברגע שהוא הניח את הגמרא על המגש שלפניו, ובמקום לנוח היא החלה לרחף סביבותיו עקב חוסר הכבידה השולט בירח, הוא הביט סביב ובין רגע הבין את הסיטואציה אליו נקלעו משפחת ברנמן בדרכם אל החתונה. הוא הבין כי בקצב הזה הרי שחלילה לא יספיקו להגיע בזמן לשמחה, לכן החליט כי קודם כל יש לעצור את הזמן מלכת הלאה!

    וממחשבה למעשה, הוא אסף את חגורות התפילה (הגארטלעך) של כולם, קשר אותם אחד לשני ועשה מהם חבל ארוך, לקצהו האחד קשר וו תפיסה בצורת סימן שאלה אותו שלשל לכיוון כדור הארץ, ואת הקצה השני קשר בחוזקה לאחד הסלעים בקצה הירח. הוא עשה חשבון שבדרך למנצ'סטר הירח עובר בפריז כך שוו התפיסה ככל הנראה ייתפס במגדל אייפל והעולם פשוט יעצור מלכת - עד שמשפחת ברנמן תשתחרר מהמצב המביך בו נתקעה.

    משפחת ברנמן כולה ישבה דרוכה וחיכתה לרגע בו כדור הארץ ייתפס בוו, ואכן אחר כחצי שעה שדמתה לנצח התרחשה התפיסה, זעזוע בלימה זיעזע את הירח כולה, כולם אחזו חזק במושבותיהם בכדי לא לעוף ולהיפצע ח"ו, כי הרי ביטוח הבריאות אינו מכסה את טריטוריית החלל בה הם נמצאים.

    הפעם היה זה האח חיים שהתנדב לצאת החוצה ולהיווכח מקרוב מה קורה. הוא הלביש את חליפת החלל ויצא מהמטוס אל כיוון קצה הירח. אחרי מספר דקות הוא חוזר כשמפניו ניכר כי התוכנית הצליחה יותר מידי.. מסתבר כי וו התפיסה אכן נתפס במגדל אייפל, אך העולם לא עצר מלכת, אלא המגדל פשוט נעקר ממקומו בעודו תלוי על הוו והוא פשוט ממשיך להישרך אחרי הירח..

    בפרק ב' נקרא בעזרת ד' על 'קידוש לבנה' על הירח...
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, לורד וולדמורט, איתי טלי ועוד 35 משתמשים38 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איה סופר
    אם אפשר לבקש סיפור נוסף. מתגעגעים.
  • 117
    • ת
    שיתוף - לביקורת לא ,אני לא
  • תוכי צבעוני //
    • לא,
    אני לא אגיד לך
    שהאור יחזור בקרוב.

    לא,
    אני לא אצייר לך מחר
    בצבעים שלא מצאת כבר שנים.

    לא,
    אני לא אעטוף את הכאב
    במילים מתוקות מדי
    שיתמוססו אחרי רגע.

    לא,
    אני לא אדרוש ממך לקום,
    לא אצעק ש"די",
    לא אדחוף אותך לנשום בכוח.

    לא,
    כי יש דברים
    שלא מתיפים במציאות
    ולא נרפאים מהבטחות.

    לא,
    אני לא אהפוך את הצל
    לסיפור גבורה,
    ולא אכריז שהכול זמני.

    ולא,
    אני לא הולך לשום מקום,
    גם לא מחר,
    גם לא כשהשקט נהיה כבד מדי—

    לא.
    אני פשוט נשאר.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ASMR, מיהי, רו"ח מתמחה ועוד 20 משתמשים23 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    וואו. זה מדהים. מילים שצריך לפעמים לשמוע. איזה עומק רגשי מיוחד!
  • 2 1K
    • מ
    סיפור בהמשכים מה שאדם עושה... (סיפור קצר בן 4 פרקים)
  • משפחה שכzoo //
    • מה שאדם עושה...​

    ג'ון:

    אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

    ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

    "ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

    "או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

    "מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

    ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

    נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

    אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

    "אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

    ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

    "ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

    -------
    המשך יבוא.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: AVITALLL, ספרות בנשמה, נכון מאוד ועוד 39 משתמשים42 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזה כיף! מחכים!
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה