קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
זה היה עוד יום רועש בביתי.

הילדים קפצו מצד לצד כגרעיני פופקורן, ואני כמובן, הייתי הסיר האומלל שצריך לחטוף את כל הדבר הזה....

בכל מקרה לא הייתה לי אלטרנטיבה מלבד לטפל בכביסה, שעם כל הכבוד לילדים וקפיצותיהם ויש כבוד, זה יותר קשה.

אז מתמודדים.

אני סובל בשקט, מנסה לא לעורר תשומת לב... כשלפתע שמעתי קול בכי מכיוון חדרם של הילדים.

ביני לבין עצמי החלטתי בינתיים שלא להגיב מדין 'שב ואל תעשה'.

פתאום מהפרוזדור היוצא מחדר הילדים הגיחה ערמת כביסה, שאך לאחר כמה שניות הבנתי שמאחוריה מסתתרת הרבנית.

"חיים?" פנתה אליי ערמת הכביסה. "זה יענקי בוכה, תזמין לו אמבולנס, פליז!"

"מממההה?" נרעדתי כגאלע איכותי. "למה?"

"מסכן, האוזן נתלשה לו נראה לי, נו, תזמין לו! היי, מה קורה לך?"

"תדדבבררי את עם האאאממבולננססס..." אמרתי תוך שאני קורס כמעט שמתעלף למשמע מצבו הנורא של בני.

"כמובן! ד' ישמור, אני מיד מתקשרת!"

"שיטפל קודם כל ביענקי!" אמרתי מהרצפה, מעורפל לגמרי.

"איזה ביענקי?" ענתה כשסיימה את השיחה עם המוקדנית "במה לטפל? הילד בסדר גמור! באמצע לבכות על איש הפליימוביל האחרון שנשבר לו ומחכה לשמוע ממני שהזמנו לו סוף סוף את האמבולנס שהבטחנו ממשנת יוסף..."
"נתי, אתה עם פלאפון? שכחת שאסור בישיבה?" פנה בחור סמוק לחיים לחבירו פזור הפיאות מפר החוקים.

"אחח אני לא מאמין, זהוהמשטר קורס!" עיניו של המפר הפזור זרחו באושר.

"איזה... הרבה פעמים כבר דברו על זה, זה שטויות! לא יהיה!" הסמוק היה נחוש.

"ככה אתה חושב..." גיחך המפר הפזור.

"זה לא רק אני, זו פשוט מציאות! כל פעם אומרים את זה מחדש!" הסמוק הנחוש התכעס על הגיחוך.

"ועכשיו אומרים שזה באמת!" התעקש המפר הפזור המגחך.

"מי זה בדיוק ה'אומרים' שאתה מדבר עליהם שעכשיו שינו את דעתם מתמיד? ונגיד שהוא יקרוס, ממה אתה מאושר בדיוק?" התעניין הסמוק הנחוש הכועס.

"ממה אני מאושר! הם אכזריים ברמות! אתה לא זוכר איך הם הרסו לנו את החיים לאיזה שבועיים? אתה לא בקו..." זלזל העקשן המפר הפזור המגחך.

"'הרסו לנו את החיים' בוא, לא הגזמת?" הגיע תורו של הסמוק הנחוש הכועס לגחך.

"אני בהלם ממך! פשוט בהלם! אתה יודע שיש כאלה שאיבדו את הבית שלהם בזמנו?!" המזלזל העקשן המפר הפזור והמגחך היה בשוק מוחלט.

"הם לא איבדו את הבית, הם נזרקו לבית! בגלל שהם, כמוך, זלזלו בהוראות צוות הישיבה. די, אני פשוט לא מסוגל יותר לשמוע את השטויות שאתה מדבר, חח 'הרסו לנו את החיים' 'איבדו את הבית' אתה הזוי ממש!" הסמוק הנחוש הכועס המגחך כבר ממש צחק "ואתה עוד מבשר לי בידענות 'המשטר קורס'..."
  • 30
  • פרק ט'
    פרק ט
    מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

    "אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

    "אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

    "גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

    "את משווה עצמך לדוריס?"

    "דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

    "את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

    "בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

    "אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

    הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

    באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

    מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

    "מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

    "איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

    מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

    "בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

    "יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

    "ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

    "אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

    "הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

    "אני מתכוונת לחכמי התורה".

    "הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

    "את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

    בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

    "אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

    אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

    "אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

    "אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

    "ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

    "כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

    "אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

    "ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

    "מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

    אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
  • 63
  • הצטרפתי, סוף סוף לאחר המתנה ארוכה, אל מועדון קוראי הדופליקטים 2.
    היה יפה, מותח ומסחרר ובגלל שאני כבר לא זוכרת את השאלות שעלו לי בדופליקטים 1, אין לי דרך לדעת אם נמצאו להן תשובות בדופליקטים 2
    בכל אופן, צצו לי כמה שאלות. אולי לא הייתי מרוכזת מספיק כדי להבין, אבל אם מישהו יוכל ליישב לי - אשמח.
    רובן מתמקדות איכשהו בסוף, בערך בעשרים עמודים אחרונים. לא יודעת למה, הרגיש לי שהכול רץ שם. רק אני?
    1. כשהלן אומרת לדני: גיבור שלי, זה בעצם כי היא ידעה שהוא אוצר הקייבלס? מתי הספיקה להבין? או שרק אני חיברתי בין שניהם?
    2. לא מספיק הבנתי למה דני היה צריך להפוך לאוצר קייבלס? מתי *גוף הבייס* שלו ניצב מול סכנת חיים? ואיך זה שמישהו הופך לזה בלי רשותו? סתם כך, אם אני הייתי דופליקטית נקמנית והייתי שונאת מאד מישהו מסוים וגם הייתי בכירה - לא הייתי יכולה פשוט להפוך אותו לאוצר קייבלס על מישהו שהוא אוהב ולסגור איתו את הסיפור לתמיד?
    3. אם דני הוא לא דופליקט מכוח הירושה - אז גם להי לא? חשבתי אולי מייקל לא אבא שלו, אבל כבר מופרע לחשוב שמייקל לא אבא של אף אחד מילדי הארט.
    4. כל מה שקרה עם אבישי - לדני אין נקיפות מצפון? לאבישי אין כעס איום עליו? כאילו, מה דני חשב לעצמו? ואם אבישי ויתר על כוח העל שלו - אז למה בעצם ישי נותר בחיים, הוא לא היה אמור לימס באותו רגע מרצון?
    5. אם השחרור של הקשר מלאי היה כל כך מורכב, איך היצירה שלו הייתה כל כך פשוטה? ובכלל, מה הקשר בינה לבין הריקורדום? מינאה לא עשתה משהו כזה.
    6. מה הייתה התועלת בתפיסתו של רופיו - למה רק אחר כך פרץ זירו אל הקארצ'ר? או שאין קשר בין השניים?
    7. שאלה כללית -לא היה ברור לי מספיק הקטע של סקנדר-בייס. היו קטעים בהם היה נראה שהסקנדר ובייס מחליפים ביניהם מידע, מתייעצים וכו'. מצד שני - דני מפעיל אותם ממש אחרי הזימון (הייתה פעם אחת שהוא התעדכן מהסקנדר שלו) - אז הם תודעה אחת או לא?
  • 27
  • עלטה דממה

    אינסוף וים

    נדם הקרב

    והלב מדמם

    הראש כואב

    הכל מוצף סוער וכועס

    וזהו נגמר

    נותר רק

    קול זועק וצורם



    היא עומדת שם לבד

    מובסת ושותקת

    מסתירה

    את עצמה

    את כולה

    נלחמת

    בידיים חשופות

    בלב מצולק

    ברע בכאב

    בטירוף שאין לו קץ

    שאין בו טוב

    שסופו

    לב שורף

    מלא בשריטות

    ונפש

    שצוחקת בפראות

    באכזריות

    מוציאה לשון

    לחיים לרע

    לאנשים לעצמה

    בלי להבחין בלי

    לחשוב בלי בחירה

    מחוסר ברירה

    היא רק רצה

    ומסתכלת לעיניים

    לאישון השחור

    לעומק שאף אחד לא מכיר

    לאתגר החיים

    לבדידות החונקת

    לכאב ולסבל

    והיא ממשיכה להתבונן

    בסוג של הנאה

    בניתוק מוחלט של רגשות

    בריגוש חסר דאגות

    במזוכיסטיות אכזרית ורעה

    לאותן עיניים

    שמלאות בכאב

    בים של יגון

    של סבל ממושך

    של בור שחור

    של גוף שנחבל

    של רע שלא נגמר

    ואין לה

    מה להגיד

    מה לומר

    אין לה איך לעודד

    ולנטוע תקווה

    כי אין

    לא בגלל

    שהיא לא רוצה

    לא בגלל שחסר

    רק בגלל ש

    עולמה בגד בה

    נעלם ממנה

    והיא לא נלחמת בו

    לא מתאבדת פשוט

    נשארת

    וצוחקת



    היא בכלל

    לא ביקשה להבין

    לא חשבה לברוח

    היא רק רוצה לרוץ

    בטירוף בפראות

    לברוח מעצמה

    מעצם היותה

    מקיומה

    לרוץ

    ולצחוק...

    אז בבקשה

    תנו לה

    לצחוק

    על החיים

    על הכאב

    על הצחוק

    רק עם מטריה!
    באחד מאחר-הצהריימים המשעממים, התקשר אלי שמוליק גיסי להודיע שיש לו עוגת שוקולד גדולה בשבילנו.
    "עם אגוזים?" שאלתי מיד.
    "לא יודע", ענה שמוליק שהייתה זו אשתו שמכינה את האוכל בקייטרינג שלהם. התפקיד שלו היה רק להיפטר מעודפים.
    "רוצה או לא רוצה?" לחץ גיסי, המחברת הצהובה עם מספרי הטלפון המשפחתיים הייתה מן הסתם פתוחה לפניו. אנחנו מספר תשע, כלומר שמונה לא רצו.
    כיסיתי את הפומית בכף ידי, "עוגת שוקולד?" צעקתי לאשתי שלקקה ארטיק במרפסת.
    "אגוזים?"
    "לא יודע. להביא או לא?"
    "לך תביא, אבל רק עם מטריה", הגיעה התשובה המוזרה מהמרפסת.
    "רק עם מה?"
    "עם מטריה!" חזרה אלי נהמה עצבנית, כאילו מטריה בקיץ היא דבר כה מובן מאליו.
    נו, אז לקחתי והלכתי, לא מתעמתים עם האשה, בטח לא ביום חם שכזה. שלושים וחמש בצל.

    שמוליק פתח לי את הדלת עם המגש בידו, בחיוך רחב שנמחק ברגע שתחבתי אצבע לתוך העוגה. "בלי אגוזים", ציינתי מאוכזב.
    "רוצה או לא רוצה?"
    לקחתי את המגש ביד אחת, גיסי הביט בפליאה בידי השנייה הבלתי פנויה.
    "מטריה?!"
    "כן. קניתי אתמול. מהקולקציה החדשה. ארוכה מדי אתה חושב?"
    שמוליק הרים אלי מבט משתומם.
    "אה, אתה לא מעודכן כנראה..." הפלטתי אנחת עליונות מעושה, "אתה לא מוציא את האף מהשכונה הישנונית שלנו, ולא מכיר את האופנה החדשה".
    "אנשים הולכים עכשיו עם מטריות?"
    "רק מי שמכבד את עצמו". קדתי לסיום והתרחקתי מעדנות, מנדנד את המטרייה על זרועי בצורה מסוגננת.
    "ותודה על העוגה".

    למחרת כבר לא היה גיסי היחיד שהופיע עם מטריה ברחוב, שכן נוסף נראה בחצר הבנין נשען בהיסוס על מטרייתו, ושני צעירים אמיצים יצאו לסיבוב בשכונה מחזיקים מטריות מתקפלות קטנות.
    בימים הבאים נצפה מספר הולך וגובר של מטריות ברחוב.
    ושבוע לאחר מכן כבר כבש הטרנד את כל פינות העיר, והחל לגלוש לערים נוספות.

    המגמה קיבלה דחיפה משמעותית ברגע שהמדיה והרשתות עלו על העניין. תמונות של אנשים עם מטריות בקיץ, הופצו. זכו ללייקים ולפרשנויות, והפכו לוויראליות.
    כתבות בעתונים ניתחו את “הטרנד המרענן של הקיץ”, כסוג של הצהרה חברתית.
    היו שפירשו זאת כמרד שקט בנורמות. או אפילו מעין אמירה פילוסופית: למה שמטרייה תהיה מוגבלת רק לחורף?!
    המודה הזו - כתבו סוציולוגים בפנים רציניות - חושפת משהו עמוק בדינמיקה החברתית. עד כמה בני האדם פתוחים לשינוי, וכמה מהר הם מאמצים רעיון חדש רק כי מישהו העז להיות שונה.
    אם בחורף המטריה מיועדת להסתתר תחת הזרם. בקיץ היא סמל להליכה נגד הזרם!

    חנויות התחילו למכור מטריות בצבעים שונים, בדוגמאות מיוחדות, ובגדלים לא שגרתיים. המטרייה הפכה לאביזר אופנה, שפשוט בושה לצאת בלעדיו החוצה.

    *
    "תכבה את האש מתחת לסיר", צעקה אשתי מהמרפסת אחר-צהריים לוהט אחד.
    עשיתי כמצוותה, ואחר כך התיישבתי לי במטבח לקרוא את העיתון, מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
    העיתון סיפר בהרחבה על טיסת ראש הממשלה לארצות הברית, בתמונה גדולה נראה נתניהו עולה במדרגות המטוס, מחזיק מטריית קטיפה שחורה, מוזהבת ידית.
    ובעוד אני מהרהר לעצמי בטרנד הזה, העומד כעת לחצות יבשות - צלצל הטלפון.
    הקשבתי לקולו של גיסי שבקע מן האפרכסת.
    "זה שמוליק!" צעקתי לאשתי.
    "עם אגוזים?" החזירה לי צעקה.
    הרעש אצל השכנים השתתק פתאום, הם מקליטים.
    "רק שניה", אמרתי לשמוליק והלכתי למרפסת לשוחח עם הבוסית בארבע עיניים. אני לא אוהב לשמוע בערב את הילד של השכנים מדקלם שיחות שלנו בעל פה.
    "אין לו מושג אם יש אגוזים. רוצה או לא רוצה?" לחשתי.
    "טוב שיהיה", אמרה האשה שפניה היו מרוחות לחלוטין במשחת שיזוף.
    "תלך, אבל רק עם מטרייה".
    "ומה חשבת. שאצא מהבית בלי מטריה?!"
    "ואגב, את יודעת מאיפה התחילה כל האופנה המשוגעת הזאת - ממך!"
    "ממני??" התרוממה האשה המופתעת מתוך הערסל ספוג הזיעה.
    "כן כן. מהפעם הקודמת ששמוליק צלצל, וגם אז אמרת לי משום מה 'ללכת רק עם מטרייה'. ואנשים ראו אותי ונדבקו, משם זה התגלגל בלי שליטה, ועכשיו הבשורה צולחת כבר את האוקיינוס, בעזרת ראש הממשלה... מה... מה מצחיק כל כך??"
    האשה כמעט נחנקה. היא צחקה כל כך חזק, שטיפות משחת שיזוף הותזו לכל עבר.
    כשנרגעה הסבירה: "כשרצית ללכת להביא עוגה, לא אמרתי: 'תלך רק עם מטריה'. אמרתי: 'תלך רק אם-היא-טרייה!'..."

    צחקתי איתה.
    אבל רק מתוך נימוס. כי המשפט החדש והמתוקן, היה מוזר בעיניי פי אלף.
    אבל לא הסגרתי את פליאתי. רק ביצעתי קידה קלה וחזרתי למטבח.
    "בסדר שמוליק, אני מגיע", אמרתי לשפופרת.
    לבשתי חליפה וכובע וצעקתי לעבר המרפסת: "אני הולך!"
    הרעש אצל השכנים הפסיק מיד.
    "בסדר, אבל תזכור, רק אם-היא-טרייה!" הדהדה התשובה.
    משכתי בכתפיי באנחה, אבל צייתתי.
    ניגשתי אל הסיר הרותח, ושליתי במזלג איטרייה אחת ארוכה, ציננתי אותה תחת הברז, תפסתי אותה בין אצבע לאגודל, ויצאתי איתה אל שמוליק.
    קצת נבוך, אמנם. אבל בדיוק כמו שהיא ציוותה:
    - "תלך רק עם-אטרייה".

    ִ

    אין סטנדרים
    אין שולחנות
    אין ספסלים
    אין גמרות
    אין תיבה
    אין נדרים פלוס.

    רוח קלילה נישבה במבא המפולש, רוחה של ירושלים חזקה מכל הרוחות, שאף שהיא ננערת בקלילותה, עדיין קור רב חבוי בה.
    יום דל הוא היום, הגשמים אינם מצויין אך הבריות מסתתרים בביתם מחמת הקור הנכבד של עיר הקודש.

    האברכים שלצידי בכולל אינם מוכרים לי כלל, לא פעם ראשונה שהנני חובש את מושב כולל זה, אך האברכים מתחלפים מידי כמה דקות.
    חנות זו שנשים נכנסות ויוצאות בה בנויה בשני קומות ומשכך מתאספים אברכים רבים בשעריה.

    האבן אשר אני ישוב עליה קפואה ממזג האוויר עד כדי שנצרכתי להכות באצבע צרדה, אך לא אפרוש מהציבור, מיהו הציבור? ובכן: משמאלי 2 אברכים רבי שנים, אחד כרוך בעגלת ביתו והוא משוחח עם האברך בר הפלוגתא בענייני תקפו כהן.
    בצד האבן ישוב בן עליה הממולל את זקנו תוך שהוא שקוע בגמרת כיס מדובללת מרוב הגייה ונדמה כי הוא נתלש מכאן אל עולם אחר, עולם שכולו טוב, עולם שכולו טהור, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
    מאחורינו ברחוב מתראים שני בחורים שעלו מהגולה ללמוד את תורת ארץ ישראל, מפגשם הופך ונעשה קולני אך אין האברכים שלצידי יוצאים מתורתם.
    האברך הספרדי שסמוך הוא לעגלת ביתי מתעניין בנימוס בשלומי, אברך צעיר לימים נאבק בצעיפו שיצא במחול עם הרוח.
    הרוח מתגברת ואני תופס שיעול.

    בחלון הראווה שלצידנו תלויים בובות כדמות הילדים ועליהם מיני בגדים צבעוניים, נתכנסו האברכים לדון באיסור 'לא תעשה לך פסל וכו' עד שנתכתשו בדבר הלכה, נמצא שחסרה אצבע בבובת הראווה ובכך נתיישב העניין.

    נוותי קוראת לי לחוות דעת על אחד מבגדיהם, אמרתי מה שאמרתי ונפניתי לשוב למקומי.
    בעל הצעיף עשה שלום עם צעיפו והרי הוא מתהלך ברחבה אחוז תזזית.
    אברך חדש מצטרף לכולל, הוא מתיישב על האבן באנחה ומיטיב את הבקבוק בפיה של ביתו שאינה פניה נגלות מחמת ריבוי השמיכות ומיני בגדים של חורף שמא תצטנן חלילה. אף אני נתפסתי באותו העניין שהרי לקיתי בגרוני ואין לך מיני כדורים שעניינם להפחית מכאובים ועל כן בכל זאת נטרדתי לכולל זה שפרוץ הוא מארבעת רוחותיו ואין בו מחסה כלל מן הרוח.

    נוות ביתי יצאה מן החנות ויצאתי את הכולל.
    במעלה הרחוב יש כולל נוסף שהרי אף שם מצויה חנות בגדים.
    לכולל זה אפשר שאשוב לפעם אחרת.
    מדובר בקפיצת ראש, אני יודעת.
    אף פעם לא עשיתי קפיצת ראש, אני לא יודעת לשחות או לצלול במים.
    אבל בכתיבה קצת כן, אז קבלו:

    פרולוג
    פעיות חלושות מילאו את האוהל הקטן.
    המיילדת הלבישה את התינוקות בזה אחר זה, מביטה בשני הזוגות הנרגשים.
    לא בכל פעם יולדות הנשים במאהל בזו אחר זו, אבל זהו כבר היום השלישי שידיה מלאות עבודה- והנה ילדו שתי נשים באותו היום.
    למחרת היום כבר נשאו ההורים את התינוקות אל אוהליהם הפרטיים.
    "את צריכה לנוח" הוא פנה לאשתו החלשה, "אני אסחוב".
    "אני בסדר" היא חייכה, "אתה לא צריך לדאוג לי. ועכשיו- הביתה".
    הוא חייך גם הוא, "לא חשבתי אחרת".
    הם המשיכו לפסוע בשבילי המאהל, והגיעו לאוהלם.
    היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
    "תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
    היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.
    הוא נענע את התינוק שעל זרועותיו, מקשיב לשקט.
    הכל היה רגוע באותם הרגעים באוהל, שהם חשבו שכלום לא ישתנה גם בכל היום כולו, ובכל הימים הבאים.
    אבל הם טעו. טעו, ובגדול.

    ....

    רחש קל נשמע בבית האבן הענק בכל עת שהיא.
    הגברים היושבים מול המגילות קמים רק פעמים מועטות, וגם כשהם קמים- הם עושים זאת בתורנות, באופן שתמיד יישארו בבית האבן, אל מול המגילות, מאה אנשים לפחות.
    גבר הלבוש בגדים בלויים, מוותיקי המקום, נעמד על רגליו, ופנה לאחד מהחדרים הקטנים שבקצה האולם הגדול.
    "קראת לי, מורי ורבי" הוא אמר לאחר שדפק על הדלת ונענה בחיוב. "האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.
    "אירע" אישר היושב בחדר, שנראה כאילו נחצב יחד עם כיסאו, אבל מעטים, והקרוא ביניהם- יודעים שהוא אכן קם ממנו לעיתים. האם גם הפעם נאלץ איש השקט לקום מכיסאו, על מנת לפעול עבור העולם?
    "מה הדבר?" התלמיד עמד מתוח, מביט בפני איש השקט.
    איש השקט חייך חיוך רך. "דבר טוב".
    "האם קם סיכוי נוסף?" ליבו של התלמיד עצר מפעום לרגע קצר אחד, "אַייהוּ? וכיצד הוא משמש כסיכוי?".
    איש השקט שלף מהמגירה הקבועה בשולחנו תיקייה דלילה. "בדף האחרון תמצא את כל הפרטים. אני סומך עליך".
    "מה עליי לעשות?" התלמיד נרעד מן האחריות המוטלת על כתפיו.
    "אני אביא אחד הנה" איש השקט נעמד באחת, עיניו בוערות. "עליך לדאוג לו. זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".
    התלמיד הנהן פעם ופעמיים, ויצא מן החדר.
    לאחר שנסגרה הדלת יכול היה איש השקט לבצע את תפקידו.
    המקום אליו הוא צריך להגיע רחוק מאוד, אבל מרחקים לא מהווים עבורו בעיה כלשהי. מהר מאוד הוא יגיע לשם, יבצע את מה שעליו לבצע, וסיכוי נוסף יצטבר לו בשק.
    סיכוי להמשכו של העולם. סיכוי לקץ כל הימים.
    האחריות תלויה בו רק בתחילתה. בהמשך, לא יוכל לעשות דבר. לא סתם נקרא שמו איש השקט.
    דממה נגזרה עליו, ועל כל אנשיו. הם צריכים לעשות את תפקידם בנחישות, ביעילות ובשקט.
    והאלוקים, הוא יהיה אחראי על השאר.


    ....

    המתח שכן באוהל בעוצמה.
    השניות חלפו לאט, ושלושת המבוגרים היחידים שבחדר הביטו אחד בשני מבלי לומר מילה.
    "בסדר" האב פצה הראשון את פיו, "אני יודע שזה מה שעליי לעשות".
    הגבר הנוסף, בעל המראה המרשים, המשיך לחכות.
    האם יללה לרגע, ואז טמנה את פניה במטפחתה. "בסדר, בסדר. אתם צודקים שניכם... עלינו לעשות את מה שמוטל עלינו, אבל איך נוכל להחזיק מעמד?".
    "אתם תוכלו" עיניו של הגבר הזר יציבות, "האלוקים יעזור לכם. אנחנו פועלים להביא שלימות לעולם".
    "אתה יכול לגלות לי איך זה קשור?" קולו של האב מלא כאב, "איך בדיוק זה יעזור לשלימות העולם?".
    הגבר שתק רגע ארוך. "זה יכול להביא לשלימות העולם" הוא דייק לבסוף, "לא חייב. אבל הסיכויים מועטים גם כך, ואם לא תתנו את הסכמתכם- גם הסיכוי הזה יאבד".
    האישה המשיכה לייבב אל תוך המטפחת, רועדת.
    "כבר נתנו אותה" אמר האב במעשיות, מזדקף. "אתה רשאי לעשות את מה שעליך לעשות. רק- בבקשה-".
    "נשיקה" ידה של האם עזבה את המטפחת, ועיניים אדומות נגלו מבעדה. "רק נשיקה אחרונה, בסדר?".
    הגבר הנהן. "והלוואי שלא תהיה זו נשיקה אחרונה כלל וכלל".
    "אמן" מלמל האב, והאישה אימצה את התינוק אל ליבה בעוז.
    "תביאי גם לי" ביקש האב, ונשק למצחו של הקטן, שנע בידיה של אימו, כאילו מבין את משמעות הרגע.
    נשיקה אחרונה.
    "תודה רבה לכם" עיניו של הגבר נוצצות בשעה שהתינוק כבר נתון בידיו, "ואתם לא צריכים לדאוג. נדאג לו היטב, והוא יהיה בסדר".
    האם פלטה יפחה נוספת, אבל נסוגה אחורנית אל הצללים.
    האב דווקא יצא בעקבות הגבר החוצה אל החושך העז שבחוץ, עוקב במבטו אחר בגדו הלבן של בנו התינוק.
    רגע ארוך עמד שם, עד שנעלמו השניים בתוך האפילה.
    הוא חזר אל האוהל, ונאנח למראה אשתו היושבת על מיטתה ובוכה.
    "מה נגיד לכולם?" היא שאלה מתוך הדמעות משהבחינה בו.
    "שהוא נפטר?" הציע האב, מבחין במבטה המתחלחל של אשתו. "לא נוכל לטעון שום דבר קביל אחר. היי הגיונית".
    היא השפילה את מבטה. "בסדר, זה מה שנגיד. אבל, כבר קברנו אותו? ככה? וזה מה שנגיד גם להורים שלנו?".
    "זה מה שנגיד" הוא שליו לחלוטין, שלם. הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, וזהו זה.
    "אוי, אלוקים...." הפעם היא טמנה את פניה בשמיכתה, "אני לא אעמוד בזה...".
    בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".

    ....
    הַאִם בֶּאֱמֶת עַד כְּדֵי כָּךְ אַתָּה מוּכָן לָלֶכֶת רָחוֹק
    עַד כְּדֵי הַכִּשָּׁלוֹן הֶעָצוּם הַזֶּה
    עַד כְּדֵי שְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת בָּהֶם לֹא הִנַּחְתִּי רֹאשׁ בְּשֶׁקֶט
    עַד כְּדֵי הַהֶבֶל הֲבָלִים הַזֶּה

    עַד כְּדֵי כָּךְ אַתָּה מוּכָן לָלֶכֶת רָחוֹק
    לְהַגִּיד לִי
    אֲנִי אִתָּךְ
    בְּכָל צַעַד בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת
    בְּכָל תַּחֲנָה קָשָׁה כְּכָל שֶׁתִּהְיִי אֶשְׁהֶה בָּהּ בְּסַבְלָנוּת

    עַד כְּדֵי כָּךְ אַתָּה מוּכָן לָלֶכֶת רָחוֹק
    לְהַכְנִיס אֶת עַצְמְךָ יַחַד אִתִּי עָמֹק לִתְהוֹם הַגַּשְׁמִיּוּת הַזֹּאת
    לֹא לָצֵאת מִמֶּנָּה
    גַּם כְּשֶׁהָרֵיחַ כְּבָר חוֹנֵק גַּם
    כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ שְׁ
    אֵין בִּי עוֹד מָה לָתֵת
    וּבְבַקָּשָׁה
    בְּבַקָּשָׁה תְּוַתֵּר עָלַי
    הֲרֵי יוֹם אֶחָד
    אֶפְגֹּשׁ אוֹתְךָ בָּאוֹר

    רָצִיתִי לוֹמַר
    אִם עַד כְּדֵי כָּךְ אַתָּה מוּכָן לָלֶכֶת
    אֲנִי שׂוֹרֶטֶת אֶת הַנִּסִּים שֶׁלִּי
    אֵלּוּ הַוְּרֻדִּים שֶׁאָסַפְתִּי שָׁנִים
    מְצַיֶּרֶת עֲלֵיהֶם כָּל פְּסִיעָה שֶׁלְּךָ בַּמַּסָּע הַזֶּה אִתִּי

    אִם עַד כְּדֵי כָּךְ אַתָּה מוּכָן לָלֶכֶת
    הַצַּלֶּקֶת חֲשׁוּבָה לִי
    הַרְבֵּה יוֹתֵר
    מִמֵּדַלְיָה וְכֶתֶר
     תגובה אחרונה 
    אוּלַי עָדִיף לְהַשְׁאִיר אֶת זֶה כָּכָה
    אוֹתִי בִּנְקֻדַּת הַחֻלְשָׁה הַזֹּאת
    אוֹתְךָ בְּרֹאשׁ פִּרְמִידַת הַכָּבוֹד
    מְעוֹדֵד אוֹתִי
    יִהְיֶה טוֹב

    לְהַשְׁאִיר אֶת זֶה כָּכָה
    מוּגֶנֶת מֵהַסְּדָקִים שֶׁיִּוָּצְרוּ בְּךָ
    מֵהַמְּצִיאוּת שֶׁתַּכֶּה בְּךָ
    מֵהָעִידוּד שֶׁתִּזְדַּקֵּק בּוֹ בַּעֲבוּרְךָ

    לְהַשְׁאִיר אֶת זֶה כָּכָה

    כָּכָה בְּלִי לִבְחֹן אוֹתְךָ בַּמַּעֲמָד הַנֶּגְדִּי
    כָּכָה בִּלְהַאֲמִין בְּנָאִיבִיּוּת שְׁ
    אוּלַי יֵשׁ בַּמִּלִּים שֶׁלְּךָ מַמָּשׁ
    אוּלַי יֵשׁ בָּאֱמוּנָה שֶׁלְּךָ נִקָּיוֹן מֻחְלָט
    אֶפֶס נִסָּיוֹן לְהַשְׁתִּיק אוֹתִי לַלְּבַד

    אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפַּחַד לְהַחֲזִיר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת אֵלֶיךָ
    אֵיךְ תִּתְמוֹדֵד אִתָּן כְּשֶׁזֶּה לֹא אֲנִי
    הַאִם תֹּאמַר לְעַצְמְךָ
    בְּדִיּוּק אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים
    שֶׁמְּעִירוֹת אוֹתִי יוֹם יוֹם

    אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפַּחַד
    לְהַחֲזִיר הַכֹּל אֵלֶיךָ
    שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּנוּ צְנִיחָה חָפְשִׁית
    שֶׁתִּקְרַע אֶת כָּל הָרְשָׁתוֹת
    שֶׁרִפַּדְתָּ שָׁנִים


    עָדִיף לְהַשְׁאִיר אֶת זֶה כָּכָה
     תגובה אחרונה 
    רֶגֶשׁ – מִי אַתָּה ❓❓

    אַתָּה כְּמוֹ גַּל?
    שֶׁלְעִתִּים הוּא מֵעַל,
    יֵשׁ פְּעָמִים אַתָּה מַצִּיף,
    וּלְפֶתַע "רַק" מְעִיף.

    אוֹ יוֹתֵר כְּמוֹ גַּלְגַּל?!
    שֶׁיָּכוֹל לַעֲזוֹר לְהַצִּיל,
    אַךְ יָכוֹל גַּם, רַק –
    לַעֲמוֹד בְּסֻכַּת הַמַּצִּיל.

    אוֹ אוּלַי אַתָּה בִּכְלָל מַעֲרְבֹּלֶת,
    שֶׁתָּמִיד מַשְׁאִיר אוֹתִי מְבֻלְבֶּלֶת,
    שֶׁסּוֹחֵף עָמוֹק אֶל תּוֹךְ הַגַּלִּים,
    שֶׁלֹּא נוֹתֵן דַּקָּה לְהַחְלִים.





    אֲבָל בֶּאֱמֶת אַתָּה הַכֹּל,
    אַתָּה מַעֲרְבֹּלֶת, גַּלְגַּל וְגַל כָּחוֹל,
    אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל הַצּוּרוֹת וְהַצְּבָעִים,
    יָכוֹל לְהֵרָאוֹת בְּכָל הַזָּוִיּוֹת וְהַגְּדָלִים.

    אַךְ – אֵיךְ לַחֲווֹת אוֹתוֹ?
    זֹאת בְּחִירָה.
    אֵיךְ לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ –
    זֹאת בְּרֵירָה.

    אִם לִהְיוֹת מֵעַל – לִנְשׁוֹם,
    לָדַעַת שֶׁזֶּה רַק רֶגֶשׁ – שֶׁיַּעֲבוֹר.

    אוֹ לְהוֹרִיד רֹאשׁ,
    לָתֵת לוֹ לִהְיוֹת,
    וְלַעֲמוֹד שָׁם,
    בְּלִי תְּהִיּוֹת.

    אוֹ לְעִתִּים לְהִלָּחֵם,
    לְנַסּוֹת לִגְבּוֹר,
    כְּמוֹ לוֹחֵם,
    כְּמוֹ גִּבּוֹר.

    אֲבָל תָּמִיד – בְּכָל מַצָּב,
    גַּם שֶׁכְּבָר הָיָה וְכָאַב,
    לֹא מְשַׁנֶּה אִם הֲרַמְתֶּם,
    אוֹ הוֹרַדְתֶּם – אִם נִלְחַמְתֶּם אוֹ חִבַּקְתֶּם.

    תִּזְכְּרוּ ------

    מֵעַל כָּל הָרְגָשׁוֹת,
    מֵעַל יַם הַהַרְגָּשׁוֹת,
    יֵשׁ אָבָא אוֹהֵב שֶׁעוֹמֵד,
    יֵשׁ נִסָּיוֹן שֶׁרַק רוֹצֶה לְלַמֵּד.

    וּשֶׁאַתָּה מַמָּשׁ הוֹלֵךְ לְהֵיחָנֵק –
    זָכוֹר! יֵשׁ מִישֶׁהוּ לְמַעְלָה שֶׁמְחַבֵּק. ❤️
    השמש עושה פייד-אאוט מאחורי התריסים, ואת מרגישה איך הערב בא ותופס פיקוד. היום עוד לא באמת הסתיים, אבל הגוף כבר משנה קצב. ה-BPM הפנימי שלך כמו מאט מעצמו. מין תחושת זליגה פנימית מתפשטת בך ומתווספת אל עייפות כזו שיודעת שעדיין אסור לנוח.

    את נכנסת לארפג’ו של ערב. מוצאת את עצמך מדלגת בין משימה למשימה בתנועה אחידה ורציפה, משתדלת לא להיתקע. ארוחה, מקלחת, פיג’מה, סיפור. אקורד שבור אך עדיין ברור.
    הילדים, מצידם, מתנהלים בסטקטו חד ומהיר. משגרים בקשות קצרות, קצביות, שנכנסות בדיוק מופלא בין הפעולות שלך, המתוזמנות בלאו הכי לשעה הכי עמוסה ביום.

    את מבקשת זריזות, מזכירה, מסמנת. אבל התגובה מגיעה אלייך בדיליי משמעותי המותח כל בקשה, דוחה אותה עוד תיבה, עוד רגע. המילים שלך נשארות תלויות באוויר קצת יותר ממה שתכננת. והריוורב הביתי? מוסיף להן אקוסטיקה ונפח. כל משפט נמרח בחלל וחוזר אלייך כהדהוד עדין, וגם קצת מעצבן.

    ואז מגיע שלב המעבר - זה הזמן שבו הם נכנסים למיטות, או לפחות אמורים לעשות זאת.
    פתאום יש באוויר תחושה של זהו. זה קרוב. האור עמום יותר, הלב רך יותר, והקול שלך באוטומט יורד אוקטבה. אבל... זה קורה רק לרגע אחד. כי מיד לאחריו נכנס מז’ור קופצני - האנרגיה שלהם. הו, הו. היא מתפרצת בקפיצות אל על וביצירתיות המתעקשת להישאר ערה, תופסת אותך לחלוטין לא מוכנה.
    את כובשת אנחה, מחייכת, זורמת. מחכה להתפתחות שתגיע. מחכה לעייפות שתבוא ותכריע. והיא באה לבסוף. בכוחות עצמה.
    באיזשהו שלב מתרחשת איזושהי מודולציה טבעית למינור והקפיצות האנרגטיות שוככות והופכות לשיחות ארוכותתתתת. דואטים של חוויות מהיום-יום צפים ועולים פתאום בתיאום אופייני ורב-גוני.
    בסוף הכל מגיע אלייך, אה? מה זה משנה מתי?!

    בינתיים את מנסה לפנות לבוגרים. מבקשת עזרה קטנה. אבל הם? עושים דרופ-אאוט ונעלמים לגמרי מהעיבוד.
    את נשארת לבד - הכלי הפעיל היחיד במערכה. מחזיקה קצב, שומרת משקל, מגנה על איזו הרמוניה דמיונית שחלילה לא תתפרק, פועלת בכוחות עצמך ובליבך יודעת שהם עוד יחזרו. כן, יחזרו. אבל יחד איתם תבוא גם כניסה מרשימה של... בקשות?

    ובהדרגה זה קורה. הקולות שוקעים. התנועה דועכת. ה-BPM שלך מתמתן עוד קצת. את עוזבת את החדר ומתיישבת על הספה - עייפה, סחוטה, גמורה. לידך, איך לא, ערמות של כביסה המחכות לפתרון שלהן כמו אקורד פתוח שנשאר תלוי. את חושבת על העבודה הרבה שעוד ממתינה לך... אבל -
    חכי רגע, בינינו, תגידי ת'אמת. כמה חיכית לרגע הזה?
    רגע של דמימה.


    בערב, הבית לא מדבר -
    הוא שר.
    וכל מי שבו
    הוא גם כלי,
    גם נגן,
    וגם סולן לרגע.
    ואת?
    את המנצחת.
  • 60
  • מסיבה לגיבורים


    שלום הרב פוגל.

    כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

    בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

    דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

    אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

    ’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

    ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

    אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

    הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

    אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

    לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

    למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

    בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

    חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

    לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

    ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

    כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

    סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

    ’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

    התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

    זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

    הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

    זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

    עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

    למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

    למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
    למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
    הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
    למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

    הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
    אה הא!
    מצאתי!
    במבה!

    מה?
    אה, פשוט זה הדבר היחיד חוץ מהספר הזה שקרו לי איתו כ"כ הרבה דברים מוזרים.

    טוב, אחרי שעברנו את השורות שרואים בתצוגת פוסטים (אותם כותבים כדי להרשים...), אפשר להתחיל:

    אז כמובן, כיאה לסופר מיגע, נתחיל באנקדוטות קודם, כי בסופו של דבר גם הם חלק מהביקורת על ספרו של
    @הווה פשוט (שמשום מה עדיין לא הבנתי אם הוא מתגורר בק"ס או בירושלים...). הנקרא 'בעל הלשון החלקלקה' - כהגדרת חברי.

    הכל התחיל כשהבטחתי לידידינו מו"ר (ר"ת של מטפל ויועץ רגשי) ישראל שיף - הלא הוא @הווה פשוט הנזכר - שאקנה את הספר, ובכך הכנסתי את עצמי לתסבוכת שאין ממנה יציאה.

    ולמה?

    כי כשהגעתי ל'יפה נוף', גיליתי שנותר לי סכום כסף שמספיק אך ורק לקניית ספר אחד.

    נו, ומה הבעיה? אתם שואלים.

    אז ככה, שהספרים שהיו בנמצא הם 'מי שימצמץ ראשון' של גברת מ. קינן, וזה (כשאני אומר 'זה', אני מתכוון לקיצור של 'זה כבר סיפור אחר'...)

    התלבטות קשה, אה?

    אז לאחר מחשבה של שעות, החלטתי לקחת את זה - כהבטחתי. לא טעיתי. כי מיד כשהגעתי למוכר הוא הכריז בפני ליד רוב עם קהל ועדה שהוא אהב את הספר. דבר נדיר שלא קרה לי אף פעם.

    אני לא אאריך, אבל אספר בקצרה שהספר עבר בשלום את 'מבחן המים' (מה שאומר שאחותי שפכה עליו כוס מים והוא נשאר שלם) אך את מבחן ה'קריעה' הוא לא שרד (מה שאומר שהוא נחלק לשניים. כן, פשוט כך, חודש אחרי שקניתי אותו, הוא כבר התפרק באמצעו. משהו שמראה על מספר האנשים שקראו בו...)

    אז בקיצור, הוא עבר גם את מבחן המשגיח (שתפס מישהו קורא בספר, וקרא בו קצת. הוא די נהנה...). וגם את מבחן האימא (שלי, שמעולם לא קראה כמעט, וכאן הצליחה לקרוא את כל ה'בלדה לשוקולד' במלואה.) וגם את מבחן החברים (שקרעו את הספר...).

    טוב, כל זה ועדיין לא סיפרתי את החוויה שלי.

    אז לקחתי את הספר בשבת, והתחלתי לקרוא בשקיקה. כן כן, מה שאתם שומעים, פשוט 'גמעתי' את הספר בשלוק אחד, וכשנכבה האור, פתחתי את הדלת והמשכתי לקרוא 'רק עוד קצת' - עד שסיימתי כמובן.

    אז מה אני אומר?

    הספר הזה הוא יצירה מופלאה בהחלט.
    איך אני יודע?
    פשוט, כל דבר שאני אוהב בספר שאני קורא, אני מסמן באוזני חמור. כאן ניסיתי לקפל את כל הספר - אבל זה לא הלך...

    בנוסף, שמעתי מהרבה אנשים שקראו אותו, שזה הרגיש להם כמו צפייה בסרט, פשוט בגלל שהסופר יודע לתאר כל כך 'חי' (ומשעשע) את המציאות הדי יבשה לכאורה.

    אה, ועכשיו לסיפורים (זה לא לפי הסדר, היזהרו!):


    גורלו של הרב גלנץ - סיפור לחובבי מוזיקה בלבד. מי שלא אוהב, יצטרך לשרוד אותו עד הסוף כדי להגיע לפאנץ' המפעים. בעצם גם מי שלא אוהב מוזיקה יאהב את הסיפור, אם כי הקטעים על שופן יהיו מעט 'מיגעים' בשבילו.

    ועדיין, אני משער לעצמי שהוא יצחקק מהסיפור על הפרטיזנים ויזעם על אהבתו של הסופר לכתיבה על סיגריות (ובין לבין, ילך למחשב כדי להבין מה זה 'אופוס'...).

    תרום קרנינו - סיפור נחמד (וקצת מוזר, למען האמת) לעומת חברי, אותי הסיפור לא הצליח לשכנע באמיתות משמעות הנענועים (נראה לכם שזה באמת מעביר גלים ביו-מגנטים? קצת מטופש.) בכל זאת - סיפור בהחלט טוב. וקצר. מאוד קצר.

    ארוכה הדרך אל ההגה - או הו! זה סיפור! החל מהאנקדוטות ההזויות יותר ממה שסיפרתי לכם כאן - שמתארות את הסופר כשהוא מנסה לעבור טסט - ועד לספק המנקר שמא הוא ג'ינג'י, והתהיות מה הוא עשה באלעד באישון יום כששמשון מעבר לקו. הסיפור סחט ממני פרצי צחוק לא מועטים, ועם זאת הוא גרם למחשבות מעמיקות על החיים.

    שוקולד מריר - אם הסיפור הקודם היה יצירה די משעשעת, הסיפור הנוכחי הוא צחוק אחד גדול ברמה אחרת. אם אתם מדוכאים - רוצו לקרוא אותו - הוא יעשה לכם רק טוב, במיוחד בקטע של הבלדה (מאיפה מצאת כ"כ הרבה חרוזים ב'וק'? - זה פשוט לא נגמר!!! - 2 דפים שלמים!!!).

    למי שלא מבין, אני אשאל, מה הייתם עושים אם הייתם רוצים שוקולד, וזה היחיד היה אצל הבת שלכם? ומה אם הייתם גונבים (סליחה, לוקחים, היא בטח תרשה...) ממנה אותו בלילה, ואחר כך מקבלים נקיפות מצפון (הבעיה היא שאין אף רב שיכול לפסוק אם אפשר לאכול משהו גזול...)? סיפור שיגרום לכם לתהות אם הילדים שלכם באמת ישנים בלילה (רק אני לא הבנתי מי אכל את השוקולדים?...).

    הפאנץ' ליין - פעם שאלתם את עצמכם למה באמת כל הסיפורים נגמרים ב'הפי-אנד' מהדהד בו מי שעשה טוב מקבל מיליון (סליחה, מיליון וחצי.) שקל, ולמי שמרשיע מגיע בלוק בראש? אז הנה, לפניכם סיפור ללא פאנץ', כלומר עם פאנץ', כלומר ללא פאנץ'... עזבו, מה שבטוח זה שאחרי הסיפור אתם תקומו ותרוצו ללמוד - הבטחה שלי.

    אם אתן נשים, בטח תתעצבנו ותחשבו שעכשיו הבעל שקנה לכן את הספר פולט מתחת לשפמו 'שלא עשני אישה' בארמית או משהו כזה (כהגדרת הסופר)... אה, ויש כאן גם חתולים, זקנים מדובללים, ושני אבריכים שכובשים את אמריקה...
    בכל אופן - סיפור מעולה בהחלט. אהבתי (זה ההוא ששלחת ל'יתד' בזמנו?).

    לב שלם - כל הסיפורים שהיו עד כאו הם משחק ילדים לעומת זה. הסיפור הכי ארוך (והכי יפה) בספר. בינינו, הוא עשה לי חשק לעשות ממנו הצגה או משהו. פשוט סיפור מרטיט.
    אז נכון שהמשחק מילים המרובע בשם הסיפור נחמד (הישיבה, הלב של שלם, לב שצריך להיות שלם - תרתי משמע, ועוד ועוד). אבל הסיפור - הוא כבר סיפור אחר...

    הסיפור הוא השני שמסופר בגוף ראשון מאת הסופר עצמו. מה שגרם לי לתמוה אם הוא קרה באמת. אומנם הוא קצת אכזרי (הקטע עם שלם וכל זה...) אך הסופר הצליח להעביר את הרגשות בצורה מושלמת ולהרגיע טיפה את הרוחות הסוערות. מה שכן - המריחה עם הקפה עבדה עלי. אהבתי.

    כמובן שבסיפור הכי זכור צריך להכניס את המסר הכי טוב, ויחסית לפה - זה באמת מסר חזק ביותר.
    "ההפך מאהבה זה אדישות - לא שנאה."
    תחשבו על זה.
    וזה בנוסף לכל שאר המסרים המעולים הטמונים לאורך הסיפור והספר.


    ביקורת כללית:

    אהבתי מאוד (בדגש על מאוד) את הספר, כמו שאמרתי - ספר שלא עצרתי מלקרוא עד הסוף, למרות שאמרתי לעצמי שאקרא 'רק עוד דף'. הדבר הזה קרה לי רק עם עוד ספר אחד בחיים - 'תיק מקסיקו' של הידוע בכינויו 'אבו- @הדוויג ' - הלא הוא חיים גרינבוים.
    (קרדיט ל @הנף מקלדת )

    טיפה היה מוזר הקטע הזה ששכחת לעשות הגהה אחרי העימוד. מה גם שהיו הרבה קטעים שלא מעומדים טוב (לדוג' ב'שוקולד מריר' - באמצע הבלדה הייתה שורה לא קשורה לבלדה ועדיין מלוכסנת.). אבל הכתיבה מפצה. בהחלט. יש לך עתיד. ועבר. וגם הווה. פשוט.

    אם אתם חפצים בספר טוב לכבוד החג, או סתם באמצעו של יום - רוצו לקנות אותו.
    באמת, אני לא רוצה לצאת על מ. קינן (אחת הסופרות שאני אוהב, והסופרת שיש אצלי בבית את הכי הרבה ספרים שלה), אבל הספר הזה באמת הרבה יותר טוב משלה (כל אוהדי 'ממלכה במבחן', נא לזרוק עלי עגבניות בשקט, זה מפריע לאורחים. אה, דרך אגב, אני מעדיף רגילות אם אתם שואלים, השרי קצת חמצמצות...).

    בקיצור - ספר טוב. סופר עוד יותר טוב. מסר מעולה. שווה קריאה בהחלט. חסר כמוהו בציבור.

    ...


    אה, ולמען ה', מה הם מדברים שם מאחורה?!!!!
  • 264
  • ציטוט מדיווח של סוכנות הידיעות הרשמית באיראן:
    הפגנות ענק בירושלים הכבושה נגד חוק שירות חובה בצבא
    🔹אלפי חרדים מחו נגד חוק שירות חובה בירושלים הכבושה ביום שלישי בערב.
    🔹ההפגנה כה נרחבת עד שהובילה לחסימת כניסות לרחובות ראשיים כבר משעות הבוקר המוקדמות וגרמה למשבר תחבורתי.
    🔹גם רבנים ציונים השתתפו בהפגנות החרדיות נגד שירות חובה בצבא וקראו להרחיב את המחאות הללו ככל האפשר.
    בעיר כרמנאשה באיראן יושב שמשוניאן, צעיר איראני בביתו, הוא פותח את המחשב ומרפרף על החדשות, הפגנה פה, חסימה שם, יוקר המחיה, שיא חדש של הריאל מול הדולר - בקיצור חדשות רגילות.
    לפתע הוא מקבל הודעה מהחבר שלו עידואיאן 'שמעתי שהצלחתי להתחבר ולקרא חדשות מהאתרים ומהערוצים של הציונים'
    באמת? כן! חבר בנה לי בוט שמביא את העדכונים מכל מיני מקומות אצל הציונים
    טוב, בא נראה...
    תראה- יש שם עכשיו עדכונים על הפגנות בכל מיני מקומות, זוכר שהיה את ההפגנות בתל אביב, כמה חשבנו שהמשטר הציוני יפול ובסוף לא... אולי הפעם כן.
    תראה, לקחתי עדכונים מערוץ ציוני שמרני בשם 'הג'יזרא' יש שם כל מיני סרטונים.
    וואו, תראה כמה יצאו בירושלים להפגנה נגד המשטר, נראה לך שהמשטר יפול בעקבות המחאות?
    כן, אני אופטימי, אני קורא עכשיו בערוץ מקומי שאל קודס נפלה בידי המפגינים.
    וואו! מטורף! אני אומר לך שעוד רגע המשטר שם נופל.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה