קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 126
    • י
    שיתוף - לביקורת לחם עם גבינה
  • ישיבע בוחער //
    • 3:00
    אני מתעורר לקול מצהלות השלישייה שחזרה מהבייביסיטר. זהו. ביי ביי כרית.
    לוקח את השלישיה, הולך למטבח. פותח מקרר. שלוש סנדוויצ'ים. גבינה. אמא שלהם בעבודה.
    יושב, מיואש מהחיים, מנסה ללמוד משהו. אפס. עובר לסלון. הריח עד שם. עד הונולולו.
    עובר למרפסת שירות, חוזר משם אחרי דקה, נכנס למטבח. השלישיה מתגלגלת מצחוק. לא מבין.
    "מה קרה?"
    "יש לך אטב כביסה באף", מודיע לי נחרצות ארי.
    "אה, כן, זה... יש לי הרחבות, משהו. לא משנה. תאכלו מהר, צריך לסדר פה".
    אני מתחמק מהשאלות הבאות שהיו נוחתות עלי, מוצא מפלט בספה.
    4:00
    דווקא היום. בפעם השלישית הם רוצים עוד. האטב כבר לא עוזר. מכין מהר עוד, בורח לחדר. מאין יבוא עזרי.
    עזרי מגיע אחרי עשר דקות. אמא שלהם. אני שומע אותה נכנסת למטבח, מטר צעקות ורעש חשוד שגורם לי להבין שאני צריך לנגב עכשו גבינה מהרצפה. קשים חייו של יהודי. מקרא מלא הוא, בזעת אפך לא תאכל.
    עכשו אני כבר נזהר לנשום נכון. מתחפר בכרית, אבל נראה שהיא מיצתה. מעניין למה אי אפשר לעשות את הצד הראשון של הכרית מאותו חומר קריר שעושים ממנו את הצד ההפוך. מנסה להיזכר בדברים שמחים, סגולה בדוקה להירדמות על בטן מקרקרת.
    אבל בטעות חשבתי על חנוכה שבעבר הקרוב, וזה מזכיר לי סופגניה. עברתי למאכלי חלב, וזה הזכיר לי את הלחם, הגבינה, והאטב שמונח שוב על משכבו בסלסלה ליד חבלי הכביסה. הנה אלו חבלי משיח.
    5:00
    כבר עשר דקות יושב ומצפה לו, משיח או חמש דקות שיחלפו, המוקדם מביניהם.
    הדלת נפרצת בברוטליות ששוברת מיגרנות. אחד מהשלישיה. "אמא קוראת לך. היא הכינה את האוכל של סוף הצום".
    מה סוף הצום. מי אתה שתבין בזה, מר ילד בן שבע שצם שעה. לך תבין.
    נכנס למטבח. יש שם בורקסים, רוגלך פיציות ועוד כמה מרעין כלל וכלל לא בישין. כל בני הבית צופים בי, אבל אני לא שולח יד לאף אחת מהקופסאות. אני הולך למקרר, פותח מקפיא ושולף משם קופסא כלשהי.
    בשקט בשקט אני מורח גבינה על שני פרוסות לחם, נוטל ידיים. שילכו הבורקסים.
    לחם עם גבינה כרגע עדיף משמונה ימים של סופגניות לפני שבוע.
    מקווה שהזדהיתם.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מתוק עדין, פנטה, CynicalExplorer ועוד 18 משתמשים21 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    קטע מעולה! אהבתי את הקצב המיוחד. המשפטים הקצרים, החתוכים. את התיאורים ההומוריסטיים. נשמח לעוד.
  • 63
    • R
    שיתוף - לביקורת גם אמא מפחדת, ילדה
  • R.V.K.A //
    • דִּמְדּוּמִים שְׁחַרְחָרִים,
    אוֹפְפִים סְבִיבָהּ הַכֹּל.
    מַנְגִּינָה בְּלַחַשׁ סְתָרִים,
    חוֹדֶרֶת לְאָזְנֶיהָ בְּקוֹל.

    הֵם קַיָּמִים וְלֹא נִרְאִים,
    נוֹכְחִים עַל יָדָהּ בָּעֲלָטָה.
    רְחוֹקִים וְכָל כָּךְ קְרוֹבִים,
    רוֹקְדִים בְּכֹחַ הַמַּחְשָׁבָה.

    הַשְּׂמִיכָה עֲבוּרָהּ מַחֲסֶה,
    מִצְטַנֶּפֶת עָמֹק אֶל תּוֹכָהּ.
    כָּל תָּו וּצְלִיל הַפַּחַד מְכַסֶּה,
    מְסָרֵב לְהוֹפִיעַ מַלְאַךְ הַשֵּׁנָה.

    עוֹבְרוֹת דַּקָּה וְחַבְרוֹתֶיהָ,
    הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק בְּאֵימָה.
    מָחָר צְרִיכָה לָקוּם לִילָדֶיהָ,
    אַךְ כּוֹחוֹת אֵינָם בְּנִמְצָא.

    אוֹר בּוֹקֵעַ בְּפִתְאוֹמִיּוּת,
    לִבָּהּ מְנַתֵּר בְּבֶהָלָה.
    בַּפֶּתַח נִצֶּבֶת דְּמוּת,
    בַּחֲצִי עַיִן מַבִּיטָה לְעֶבְרָהּ.

    בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה מִזְדַּחֶלֶת,
    אֶל מִטָּתָהּ שֶׁלָּהּ, אִמָּהּ.
    אֶת גּוּפָהּ חָזָק מְחַבֶּקֶת,
    מִתְפּוֹגֵג כָּךְ לְאִטּוֹ פְּחָדָהּ.

    וְאִמָּא לוֹחֶשֶׁת בְּשֶׁקֶט,
    שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע זֹאת הַקְּטַנָּה.
    מֵהַחֹשֶׁךְ גַּם אֲנִי מְפַחֶדֶת,
    וְלַמְרוֹת הַכֹּל,
    בִּשְׁבִילֵךְ אֲנִי אֶהְיֶה גִּבּוֹרָה    .
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שמואל!, Shimshonon, mend ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    מוכר... לפעמים אני מסוגלת להעלות שיתוף בידיעה ברורה ששורה מסוימת שגויה תחבירית, או פחות מוצלחת...
  • 357
    • ב
    שיתוף - לביקורת ג'ודי, סבא, ותעלומת הכתמים האדומים.
  • בת. //
    • הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.

    הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).

    פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
    "אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
    היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
    "אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
    "זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
    "תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.

    בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
    בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
    לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
    ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
    הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
    הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
    אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
    עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
    מהקורונה.
    סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
    הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
    ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".

    אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
    ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
    ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
    אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
    ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.

    סיפרתי את זה לסבא.
    "אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
    "אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
    "סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
    "ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
    "אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.

    למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
    ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
    "שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
    כתם אדום הופיע על פינת הספר.
    "זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.

    הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
    סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
    הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
    היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.


    עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
    על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
    וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
    ג'ודי.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: חיפאית!!!!, מ.בר, RGS ועוד 45 משתמשים48 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    איזה שיתוף מתוק! כתיבה זורמת, מלאת טעם ואוירה. הצלחת לתפוס אותנו טוב...
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת השבת בה הבנתי שחיי השתנו לנצח
  • איש המילה הכתובה //
    • זה חוק ולא יעבור במשפחה של אשתי הטרייה.

    שבת ראשונה אחרי החתונה מתארחים אצל סבא וסבתא בחיפה. עוד לא נולד החתן שהצליח לחמוק מזה.

    כבר ביום חמישי סיפרתי לגיסיי החדשים על השבת הצפויה לי. "וואו, אתה הולך לאכול טוב", הם הבטיחו.

    אני, ששיניי ההיפראקטיביות לא אוהבות לשבת בחוסר מעש, התרגשתי מאוד. לאכול טוב זה משהו שממש מדבר אליי. מיום חמישי פתחתי בצום יזום, מכין את הגוף לשפע הגדול.

    ביום שישי דאגתי להגיע מספיק מוקדם, כדי להתחיל את החגיגה הקולינרית כמה שיותר מהר. ב–9 בבוקר כבר יצאתי מבני ברק לחיפה. לאחר קבלת פנים חגיגית, פניתי למטבח, או, אם תרצו, הג'ימבורי של המבוגרים.

    חיכתה לי שם עוגת שיש, כלומר השיש היא העוגה, אם אתם בקטע של נשנושי אבן מעובדת ושטוחה. היה שם גם עציץ נבול. הוא מת באיזשהו שלב מצמא. אבל חוץ מזה כלום, ריק אחד גדול, כמו מדבר צחיח.

    משהו לא הסתדר לי עם ההבטחה של גיסיי, אולי הם אמרו "אתה הולך לאכול אותה טוב?", לא ברור.

    רעב ועצבני חיכיתי לסעודת שבת. כל התפילה חשבתי על אוכל, לא הצלחתי להתרכז. אחרי התפילה רצתי הביתה. התנצלתי לשני המלאכים שליוו אותי, "אני רעב מאוד, אני מקווה שתבינו אותי". המלאכים דווקא זרמו איתי, סבא פחות. הוא התעכב בבית הכנסת כשעה, ורק אז חזר.

    והנה סוף-סוף, הסעודה התחילה:

    היין חצי יבש חצי מקולקל, החלה חצי מתוקה חצי בצק, קנקן השתייה חצי מים חצי מיץ לימון משומר, ללא חשש טבל, שביעית וסוכר.

    בבחירה בין לשתות מי ברז מהולים בחול, לבין להעביר את לשוני תהליך של כבישה מהירה בלימון, בחרתי בכבישה. פעם ראיתי מתכון של כבישת לשון פר בלימון, היה נשמע טעים אבל לא חשבתי שאנסה את המתכון קודם על הלשון של עצמי.

    ואז הגיעו הדגים. פרוסת קרפיון ממולאת בכל חלקי הפנים שלה. "זה מוסיף המון טעם", הסבירה סבתא. בטח התעצלה לנקות את הדג. מאלה שהופכים כל חולשה לשיטה.

    לא נגעתי בדג. תירצתי בכך שאני לא אוהב דגים. חיכיתי בכיליון עיניים למרק. והוא סוף-סוף הגיע, מרק עוף בלי עוף. רק מי ברז עכורים, כשלושה גרגירי מלח, וגזר אחד צנום, מסכן ולא מקולף ששוחה מלמעלה, נכון, ניחשתם טוב, הקליפה ואי השטיפה מוסיפים המון טעם למרק, או למי הספונג'ה, איך שתבחרו לקרוא לנוזל המבחיל הזה.

    הירק הג'ינג'י הרים מדי פעם ראש מהמרק, זורק מבט אומלל לעולם שבחוץ, כמו מנסה בעצמו להימלט מהנוזל הדלוח אליו נקלע.

    "המרק טעים", שיגרתי מחמאה מאולצת לסבתא. היא קרנה מאושר: "תודה, תודה, זה המתכון המיוחד של סבתא זולדא, אבל הגזר הוא שדרוג שלי".

    שדרוג, שמעתם? נו שוין.

    "תביאי לי את התרופות בבקשה", הכריז סבא. סבתא מיהרה להגיש לו מגש עם 34 כדורים בגדלים ובצבעים שונים. מרוב רעב הוא בלע אותם בלי מים, כמו ארבעס נימוחים בשלום זוכר.

    "גם אני רוצה מנה כזו", זה לא אני פונה לסבתא, זו הקיבה העצבנית שלי. "חה-חה-חה, שנון בעלך, פייגי", אומרת סבתא לאשתי.

    "לא שנון ולא קרוקס" אני לוחש מתחת לשפתיי, "רעב כמו קרנף בתקופת צנע".

    אולי העוף יציל את המצב.

    "סבא, להביא את העוף?" שאלה סבתא. "אין צורך, אנחנו שבעים", ענה סבא בשם שנינו בעודו נוטל בעלות על תחושת השובע הפרטית שלי, "תביאי לנו שוק עוף אחד, אנחנו כבר נחלוק אותה".

    הצלחת הוגשה לסבא, הייתי בשוק משוק העוף. 82% נוצות, ומתחת רצועה דקה של עוף. במקרה הזה, לפי הפרופורציות בצלחת נראה שהעוף מוסיף טעם לנוצות ולא ההפך.

    סבא נשנש שלוש נוצות, ואני ברחתי לשירותים. התבצרתי שם עד תום הסעודה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.

    בלילה הרעב לא אפשר לי לישון ברצף. לפנות בוקר הרגשתי שאני נשבר. חשבתי לנשנש מעט מהלשון הכבושה שלי, אבל אז נזכרתי שעוד שעתיים ארצה לשתות קפה ואני לא רוצה להיות בשרי. ויתרתי.

    בבוקר אחרי התפילה חיפשתי בית תמחוי. חיפה עיר של חסד. מהר מאוד מצאתי אחד כזה. התיישבתי לאכול עם כל עניי העיר. האוכל לא היה ברמה גבוהה במיוחד, אבל במצבי גם אוכל בלתי אכיל, אכיל.

    בטרם הצלחתי להשלים שלושה ביסי אוכל מלאים, נתקע לי האוכל בפה. סבא נכנס לאולם. איזה בושות. התכופפתי אל מתחת לשולחן. אחרי שתי דקות הוצאתי את הראש להציץ וראיתי אותו אוכל במרץ.

    תופפתי על רגלו של מישהו, הוא כופף ראש באדיבות. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המבוגר שיושב בשולחן ליד הדלת. "בטח", הוא ענה, "זה אלחנן, הוא אוכל איתנו את כל הסעודות כבר עשרות שנים".

    פתאום הבנתי למה סבא התעכב אתמול לפני הסעודה. קלטתי גם למה הוא ויתר באדיבות על מנת העוף, אה סליחה, על מנת הנוצות. הוא היה שבע עד להתפקע. סבא איש חכם, הוא למד להתמודד לא רע עם אשתו המרעיבה.

    התפללתי שהסיוט הזה ייגמר כבר. ולשמחתי תפילותיי התקבלו. אחרי מעריב בבית הכנסת חזרתי לבית סבתא, בדרך הרהרתי מעט על האכזבה האדירה. "לא נורא", הרגעתי את עצמי, "בשבת הבאה נהיה בבית החדש שלנו, אשתי תפצה אותי כהוגן עם אוכל עסיסי וטעים".

    מה שקרה עכשיו כבר היה יותר מדי בשבילי. לאחר דפיקה מנומסת נכנסתי לבית של סבתא, וראיתי את אשתי יושבת מולה עם דף ועט, ורושמת את כל המתכונים שלה.

    התעלפתי במקום. השאלה הראשונה ששאלתי את רופאי כשהתעוררתי הייתה: "אתם יודעים אולי אם יש בית תמחוי בשכונת רמת-אלחנן בבני ברק?".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., אימון- והנחייה בNLP, חיפאית!!!! ועוד 143 משתמשים146 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על משוב שופע איזה כיף לשמוע
  • 123
    • א
    שיתוף - לביקורת האחרון שבעם
  • אוראל סולטן //
    • ואיש אשר
    מוקצה,
    עומד בבור
    ומת.

    ואיש אשר
    קבור בחול,
    מבלי קחת
    ותת.

    ואיש אשר
    נספו ימיו,
    כלו שניו
    ואַיִן.

    רואה גואל
    בפתח רן,
    ואין יוצא
    עדיין.

    ואיש אשר
    על החומה,
    מתפלל עוד
    לשובו.

    ואיש אשר
    עוד בדממה,
    טומן עצמו
    בתוך חוּבוֹ.

    ואיש אשר
    כבה יומו,
    ניחרה נפשו
    בקול חרון.

    תמה היאך
    אמרו העם,
    עד חטוף
    האחרון.

    מוקדש לחזרתו המהירה בעז"ה של רן גואילי בן טלי, החטוף האחרון.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מלכת אנגליה, R.V.K.A, מ. וויעדער ועוד 27 משתמשים30 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה! מחמם את הלב. טנקס(y):) תודה רבה!!! תודה! אגב, התלבטתי אם לפסק, ובסוף בזכות ההערות...
  • 939
    • א
    שיתוף - לביקורת כך גרמתי לשכנים הלֹוְוִים הכרוניים להספיק לדפוק בדלת
  • איש המילה הכתובה //
    • אני זוכר את הדפיקות בדלת ביום הראשון שעברנו לגור בדירה החדשה: את העוצמה, את הקצב, ואת ההפסקה בין סט נקישות למשנהו.

    מאז אותה דפיקה בראשיתית, בני משפחת לוי לא הפסיקו לדפוק ולהלוות: יש לכם חלב? אתם יכולים להלוות לנו ביצים, מיץ ענבים, מיונז, טונה?
    ואנחנו, באדיבות מופלגת, מזרימים תספוקת יום־יומית. וכך נסלל נתיב חד־סטרי של הלוואות.

    בהתחלה חשבנו שיום יבוא והם יתחילו להחזיר. אז חשבנו.
    בשלב מסוים החלטתי לרמוז: דחפתי להם לתיבת הדואר פתק בנוסח הבא: מהיום, במקום לדפוק כל כמה דקות לאסוף מוצר, תכניסו עד השעה 5 אחר הצהריים רשימה מסודרת, ונשלח אליכם עגלה עמוסה בכל טוב כחצי שעה לאחר מכן.

    אדון לוי הבין את הרמז, בדרכו החיננית. בשעה 5 הגיע הפתק, ארוך ורחב, כתוב בפונט צפוף וברשימה דו־צידית. ואנחנו מדברים על יום רגיל בשבוע, לא חמישי או משהו.

    לא אשכח את המקרה שבו ביקשו ללוות שמן, והיה לי רק בקבוק פתוח. מר לוי סירב לקחת מחשש ריבית. האיש פחד לעקוץ אותי בשלוש טיפות שמן קנולה, בעודו עוקץ אותי בהיקפים של מחסני חירום של מדינה.

    המצב רק החמיר. בבין הזמנים הם הצטרפו אלינו לכל טיול. ההסדר הרגיל: החוויה משותפת, התשלום עליי.
    ואז נפל לי רעיון גאוני: לקחת את משפחת לוי לטיול בסופר. חשבתי שירתק אותם להכיר תופעה מדהימה, שבה אנשים קונים לעצמם את מה שהם צריכים ואף משלמים על זה.

    המשפחה הלווה הכרונית התלוותה אלינו לטיול שאולי ישנה את חייה. הם עמדו נדהמים מול המדפים העמוסים בכל טוב. מסתבר שמעולם לא יצא להם לבקר במקום כזה. ההסתנוורות שלהם מהמבחר הייתה בלתי ניתנת לפיספוס.

    "כל אחד בא ולוקח מה שבא לו?", שאל אב המשפחה, בעודו בוחן את היבלות שעל פרקי אצבעותיו מרוב דפיקות אצלנו, וכחושב: למה פצעתי את עצמי כל השנים האלה.
    "אז מפה הבאתם את כל המוצרים שלכם?", המשיך להמטיר שאלותיו.
    "כן", עניתי. "הם לא צמחו אצלי בארון".

    אדון לוי התמלא אושר עד שהגיע לעמדת התשלום. שם לפת אותו עצב חד.
    "ומה עושים פה?", שאל בקול נוגה.
    "משלמים", עניתי. "יש כרטיס שמעבירים במכונה הזו, ואז אפשר לקחת את הדברים הביתה".
    "אהה, זה הכול", נרגע.

    מתברר שבשכונה הירושלמית העתיקה שבה גדל, שיטת הצריכה הייתה זו שהכיר. אבל הוא דווקא הפגין פתיחות לשינוי והכריז בקול גדול: ילדים יקרים, מהיום אנחנו קונים רק פה. בכל יום רביעי נבוא לקנייה שבועית ונקנה מה שבא לנו.

    וכאן החליט לסגור איתי חשבון: "עם כל הכבוד לרצון הטוב שלך, אצלך היו די הרבה מקרים שבהם נגמרו מצרכים ונאלצתי להתמודד עם החוסרים. כאן הם נראים לי הרבה יותר אחראיים".

    קיבלתי את העקיצה בכיף. אם זה אקורד הסיום של תיאטרון האבסורד, זה לגמרי בסדר מבחינתי.

    הימים שלאחר מכן היו עונג צרוף. השקט, אוי השקט, כמה נעימות יש בו. הגומה שנוצרה בדלת מרוב דפיקות התיישרה, והארונות, שהתרגלו להחליף תכולתם מדי יום, זכו לזמן איכות עם מוצריהם.

    נשמתי לרווחה. איזה מזל שלקחתי אותם לטיול הזה.

    ואז הגיע יום רביעי. הדפיקה המוכרת בדלת.
    משפחת לוי בהרכבה המלא, לבושים חגיגית.
    "אנחנו יוצאים לקנייה השבועית", בישרו ברון.
    "באתם לבקש את ברכת הדרך?", שאלתי נרגש.
    "לא. את האשראי בבקשה", ענו במקהלה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: brachy 100, השנונה..., נאו ממש ועוד 151 משתמשים154 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מכירים?
    גרררררררררררררררררררר מעצבן! אבל מאוד אהבתי
  • 45
    • א
    שיתוף - לביקורת העיקר לאפשר לעצמכם להתבטא
  • א. פרי //
    • אחרי כתיבת שבע ספרים שחלקם לא הגיעו לציבור אלא לבודדים, כשעתיד ספריי הבאים לוט בערפל (לדעתי כמו כל סופר אחר כי כנראה כל סופר חש שעתיד ספריו לא ברור, זה תלוי בהרבה גורמים), אני מסתכלת על הדרך הזו ושואלת את עצמי מה יצא לי מכל זה, איזה ערך?

    הערך הוא שלמדתי לאפשר לעצמי לדבר, לכתוב ולהתבטא!
    אני לא חייבת להשתמש בזה, די לי שזה קיים אצלי.
    פחות רצוי לשתוק מתוך חובה בגלל תנאי חיצוני וכן פחות רצוי להתבטא כי אתה חייב להתבטא בגלל כורח.
    כל היופי זה להגיע למצב משוחרר תודעתי בו האדם יודע שהוא יכול להתבטא, ולהגיע לבהירות.
    קודם בינו לבין עצמו שיהיה שיח כנה, וגם להצליח להגיע למקום מכיל וחומל מאוד כלפי עצמו, כזה שמסכים לעצמו להיות לא מושלם.

    לא חייב להשתמש ביכולת להתבטא, וגם לא קל להגיע ליכולת הזו, ממש דרך חתחתים עבור אנשים מסוימים, ולאחר שמגיעים לשם אפשר גם לשתוק וזה בסדר, אבל כל עוד היכולת הזו קיימת, זה מבחינתי הישג מאוד משמעותי.

    פחות חשוב לדעתי עבור הסופר אם הספרים שלו נקראים או לא, כי זה סתם לופ שלא נגמר, אלא מה שחשוב זה לתת לעצמי את היכולת הזו להגיע לידי ביטוי, למצוא את הקול הייחודי שלי.

    באופן אישי היה לי קשה למצוא את הקול הייחודי שלי. הייתי מלאה בדעות קדומות כלפי עצמי(!) בשנאה עצמית, פחד מעצמי, שללתי את עצמי בגלל מגוון סיבות, חלקן צודקות.
    הדעות הללו כלפי עצמי הן שלי, לא גדלתי בבית ביקורתי באופן מיוחד, אלא אני בניתי אותן אצלי, התניות, ביקורת, בושה, חרדה, נתינת משמעות אדירה לסביבה ןהקטנת עצמי.

    לא אומר שיצאתי משם לגמרי.
    וגם לא אומר שצריך לצאת משם.
    אין לי בעיה עם קצת ביקורת עצמית, אבל שלא תגרום להימנעות מהגשמה עצמית.
    שלא תכבה את הפוטנציאל.
    *
    עברתי הרבה ניקוי פנימי של מידות לא נכונות, חשיבה לא נכונה, בחנתי הרבה מחשבות מחדש.
    האם אני באמת כל כך לא בסדר?
    האם אני באמת מזיקה ח"ו?
    האם העולם רע ח"ו?

    העולם הוא טוב.
    יש מנהיג טוב.
    תמיד.
    אני לא מאמינה ברע, אפילו לא בקמצוץ של רע.
    *
    האדם עיר פרא נולד.
    אני שמחה שהיה לי פחד להתבטא כי יש בי גם תכונת פזיזות והפחד להתבטא כנראה איזן את הפזיזות ומונע ממני והסביבה עוגמת נפש.
    *
    אני עדיין באמצע הדרך, יש לי הרבה דברים לתקן בתוכי.
    כמו לבסס את המקום שלי בתוכי באמת ולמצוא את המקום הזה, וכן ללמוד לתת בתוכי מרחב לזולת שזה גם מאתגר וחשוב לא פחות.
    אני יודעת שכמו שאני עוברת, כולם עוברים, זה מסע משותף של הדור הזה בדרך לזכות לטוב הנראה והנגלה לכולנו.
    אני מאמינה ונלחמת על הזכות להאמין בטוב כל הזמן, מעריכה את האנשים שנמצאים כבר שם, בתודעת אור וטוב, ומאמינה יותר מתמיד שכולנו צריכים להתפלל ולבקש שהעולם יזכה להגאל בחסד וברחמים.
    *
    כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה ראיתי בתיבת המייל שרשימת תפוצה שלחה לי בדיוק מאמר בנושא הזה, זה נושא שמתחיל לצוף אצל כולנו, הרצון להפסיק לשתוק מתוך כורח ואילוץ, ולהגיע לאיזון בעניין הזה.
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, אוראל סולטן, המאושר! ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 300
    • חוה אייזן
    שיתוף - לביקורת סמל סטטוס
  • חוה אייזן //
    • סמל סטטוס- חוה אייזן

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
    זֶה לַהוּמוֹר נִמְאָס, שׁוֹבֵר שְׁתִיקָה
    מְעַרְפֵּל הַכָּרָה מְסֻחְרֶרֶת
    כְּשֶׁמְּאוֹתֶתֶת "עַלְמָה בִּמְצוּקָה"
    מִשֶּׁמֶשׁ נוֹעֶצֶת מַבָּטִים עַזִּים
    בְּטֶבַע שְׂעָרִי
    בַּצֶּבַע לְעוֹרִי
    הַמַּאֲדִים עַד לְשַׁד מֵרְמָזִים

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁמִּדַּי מְשֻׁחְרֶרֶת
    זֶה הַלְּבַד חוֹגֵג, בּוֹדֵק גְּבוּלוֹת
    מְעַדְכֵּן גִּרְסַת "סְלִיחָה, מְמַהֶרֶת"
    כְּשֶׁמַּלְחִיצִים, יֵשׁ לָךְ זְמַן לְבַלּוֹת
    מִמִּשְׁפָּטִים נוֹטְפֵי פִרְגּוּן
    עַל אַרְנָק מְרַשְׁרֵשׁ
    אוֹ עו”ש מִתְבּוֹשֵׁשׁ
    הַמְּחַכֶּה לַשִּׁתּוּף הֶהָגוּן

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁכִּמְעַט רַק מְשַׁחֶרֶת
    זוֹ הַנּוֹאָשׁוּת עוֹשָׂה לִי תַּרְגִּיל
    הִיא מְכַרְסֶמֶת לִי בַּלֵּב וּמְסַפֶּרֶת
    שֶׁהַכֹּל סְבִיבִי מַמְשִׁיךְ כָּרָגִיל
    מֵהִלּוּךְ שֶׁנָּעוּץ בֵּין יְתֵדוֹת
    עַל חֲנָיָה
    שֶׁל הַתְנָיָה
    הַבּוֹלֶמֶת קִדּוּם מַעֲמָדוֹת

    אַל תִּרְאוּנִי שֶׁעֲדַיִן מִתְאַחֶרֶת
    זֶה הַזְּמַן שֶׁדּוֹחֵק בִּי לָזוּז
    מְאַיֵּם שֶׁיְּסַמְּנוּ, הִיא אַחֶרֶת
    כְּמוֹ תִּיּוּג עַל הַצֹּאן הַגָּזוּז
    מֵאֱמוּנָה שֶׁחוֹמֶקֶת מִתְּשׁוּבוֹת
    רַק תָּלוּי בָּךְ
    זֶה גָּלוּי לָךְ
    הַמַּפְתֵּחַ לְבָנוֹת מְעֻכָּבוֹת

    תִּרְאוּ אוֹתִי,
    אֲנִי יְקוּם
    לֹא רַק סֵמֶל סְטָטוּס מִתְהַוֶּה
    יֵשׁ בִּי חֵלֶק
    קְצָת עָקוּם
    אֲבָל עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ
    וְהוּא שָׁוֶה




    התלבטתי לפני שהעליתי את השיתוף הזה
    אבל בסוף החלטתי שכן...
    בקצרה מאד מאד, הרקע לקטע- קרובה יקרה שעוד לא מצאה את זיווגה, כמה שנים אחרי שסיימה את לימודיה, ומפגש אחד עם חברה ישנה, ששאלה אותה- אז כמה בנות עוד נותרו בסטטוס שלך?, ערער אותה
    מוקדש לה ולכל בנות ישראל, שהן הרבה הרבה יותר מסמל סטטוס
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: msc613, מירי לנדמן, ;בינארית ועוד 32 משתמשים35 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    תודה רבה, גם על שימת הלב! אכן מבחוץ זה רק סטטוס אבל בפנים זה עולם ומלואו... תודה רבה על המשוב...
  • 33
    • נ
    שיר רְאִיתִיךָ
  • נפש //
    • כֹּה עָלוּב הָיִיתָ בַּחֲלוֹמִי וּפָנֶיךָ כְּתָמִים צְהֻבִּים, וְרוּחֲךָ שֶׁהָיְתָה צוֹחֶקֶת מִזְּמַן, שָׁקְעָה אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם.
    כֹּה שָׁקֶט שַׁבְתָּ אֶמֶשׁ אֶל סַפְסַל הָעֵץ, וּכְעֹמֶק הָעֶצֶב נִפְעֲרוּ בְּעֵינֶיךָ בֹּארוֹת בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים.
    בַּלַּיְלָה בְּחֶזְיוֹנִי רְאִיתִיךָ וּפָנֶיךָ לֹא הָיוּ לְךָ עוֹד.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: מ. וויעדער, CynicalExplorer, RIVKA W ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    כל כך יפה הקצר הזה. מלא ברגש עמוק. מספר סיפור בלי לספר אותו.
  • 225
    • ד
    דיון סנדוויץ' - נספח לאתגר
  • דודה //
    • לאתגר.
    יש לצרף קישור ליצירה המקורית.
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    טוק טוק, להתעורר! יומיים נותרו לסיום האתגר. מספר היצירות שהועלו מעוררים בי תהיות לגבי טיב האתגר...
  • 84
    • נ
    דיון מאמר וסיפור - קשב וריכוז, האמנם?!
  • נתי פוגל //
    • בין אבחון לרצון​

    תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

    והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

    הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

    אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

    המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

    באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

    למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

    מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

    וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

    שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

    אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

    אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

    אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

    נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

    איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

    האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

    בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

    אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

    ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

    בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

    הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

    ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

    התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

    הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

    נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: דינח, ברוך ר, CynicalExplorer ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    פעם הפרעת קשב היתה אסון, בעתיד נראה שבחיסוני השגרה יהיה גם ריטלין. כנראה שהיום אנחנו על קו...
  • 309
    • ה
    שיתוף - לביקורת אני, מתיתיהו, ומלא ניסים
  • הווה פשוט //
    • בלילה צלצלתי לאחי, "יוצאים. חמש דקות אני אצלך, תרד כשאצפור".
    "לאן?" שאל אחי אחרי שכבר סגרתי.
    "לאן?" שאל שוב כשהתיישב לידי ברכב.
    לא כעס כשלא עניתי לו, הוא כבר מכיר אותי, התרגל.

    יצאנו מהעיר והתרחקנו אל תוך החשיכה, פניתי לכביש צדדי חסר עמודי תאורה העולה אל גבעה פראית.
    "לכאן" עניתי סוף סוף ועצרתי את הרכב ליד מישור מעושב נטול עצים המשתרע בפסגה.

    שכבנו על העשב, בפישוט ידיים ורגליים, כיפת הכוכבים התקמרה ועטפה את כל שדה הראייה.

    "ואו, מאות", אמר אחי, "אלפים אולי".
    "טריליונים" אמרתי. "צריך לצאת מאזור זיהום האור כדי להיחשף למראות האלה".

    "היום אחרי הדלקת נרות", התחלתי לספר לו בקול חרישי, "כולם הלכו לסלון לשחק ולאכול סופגניות, אני נשארתי מול הנרות יושב/שוכב על המיטה בחדרון הקטן והחנוק, עיניי נעוצות בנרות.
    לא יודע. אולי חוסר חמצן בחדר, אולי נמנמתי, אולי נכנסתי לטרנס היפנוטי, אבל השלהבות היו גדולות מתמיד וובהירות מתמיד, ובתוך אחת מהן ראיתי דמות פנים.
    היה זה מתיתיהו בן יוחנן.
    טוב, כנראה באמת נמנמתי. אבל את פניו ראיתי בבירור, והוא הביט בי ברוך, והתחיל לדבר אלי.

    דיברנו על ניסים.

    הוא סיפר על הנס הראשון שחווה בחייו. הוא היה ילד בן חמש ואביו לקח אותו אתו לעבודה.
    עם שחר יצאו ממודיעין, שש שעות היטלטל על הסוס מחבק את מתני אביו, עד שהגיעו לירושלים.
    בלשכתו של אבא בבית המקדש ראה מתיתיהו הקטן נס אמיתי.

    את הנס השני ראה כשיצאו לצפון לקנות משי לחתונה של אחותו. בדרך חזור הם עלו אל הר הארבל, לעשות את הלילה בביתו של ניתאי.
    שם, אצל ניתאי הארבלי, ראה מתיתיהו ניסים מופלאים, בגתות, בבורות המים, ובמטווה הפשתן, הברכה בבית הרבי שינתה את הטבע בכל פינה.
    נס שלישי התרחש למתיתיהו עצמו כשפגש באריה גדול במהלך טיול ביער בן שמן, ובין הסלעים גילה גומחה קטנה אליה הזדחל, והאריה שהיה, לפי השאגות, רעב מאד, לא הצליח להכניס את ראשו למחבוא של מתיתיהו, הוא רק דחק את כפו פנימה וציפורניו חרטו על ירך הילד חמישה פסים מדממים.
    במלחמה הגדולה ראה מתיתיהו, כמובן ניסים רבים, שהפעימו את ליבו וזעזעו את חושיו בכל פעם מחדש. אבל היום הוא צוחק.

    השלהבת הצהובה אדומה פיזזה סביב פניו הקורנים של מתיתיהו.
    היום הוא צוחק על כל הניסים הקטנטנים הללו.
    כשהוא נמצא עכשיו למעלה למעלה, מאחורי הקלעים של העולם. והוא רואה את הבימוי המדהים של עולם שלם הכולל מליארדי ניסים בכל שניה, ניסים מורכבים ומתוחכמים. הוא כבר שכח מזמן את המילה הזאת... "טבע". ואפילו שפתותיו שבח כמרחבי רקיע אין הוא מספיק להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות ניסים ונפלאות...

    "הם... הם מדליקים נרות..." לחש אחי אל פנורמת השמים המנוקדים ניצוצות מאופק לאופק.
    "השמים מספרים כבודו ומעשה ידיו מגיד הרקיע" אמרתי.

    "זאת החנוכיה השמיימית" אחי מלמל בהבנה.
    ושנינו התחלנו לשיר יחד:
    "הנרות הללו נדלקים על הניסים ועל הנפלאות שמתרחשים בכל זמן בכל מקום לכל אחד ואחד מאיתנו.

    כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, יראת שמימדיגע רעבצין, היו היה ועוד 44 משתמשים47 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    אולי בגלל השיר שיצא עכשיו "ניתאי הארבלי" של שמוליק קליין?
  • 256
    • א
    שיתוף - לביקורת אז מי ניצח בסוף?
  • אבינועם גולדברג //
    • ערב אחד הלכו החברים לשחק כדורסל, ואני, הגרוע במשחק זה, יצאתי לטייל בגפי בשכונת הוילות שבדרום העיר.

    היה זה לילה מהאגדות. ירח עגול, ענק ואדום, הציץ מבין גגות הרעפים החשוכים. העצים הגבוהים, מחודדי הצמרות, כמו חבשו לראשיהם כובעים סמוקים. ומי השלולית הגדולה שבוואדי, ריצדו באלפי ניצוצות בוהקים.

    מזג האוויר היה נעים, שופע אותה חמימות מלטפת הממיסה את גופך עד עילפון, המרככת את מחשבותיך לשתיקה פנימית, ומעלה חיוך ללא כל סיבה על שפתיך, על פניך, על כולך.
    מה נוח לה לנשמה להתרגש ולפרכס ברגעים כאלו, באיזו קלות נרעדת היא ומאבדת שליטה, כעלה נידף הטס ברוח פרצים מקיר לקיר, מקיר לקיר.

    הילדים קראו לה 'אגם', לשלולית הזאת. כך הייתה היא בעיניהם הילדותיות המציירות. המים המרופשים והאשפה הצפה בכל מקום, שלד המכונית החלודה שהזדקר עטוף ירוקת - 'אגם'.

    ישבתי על שפת המים, ונתתי למבטי לשוטט, אפשרתי לאוירת הקסם של הלילה להשרות עלי עצבות טמירה וכיסופים אל דברים נסתרים.
    צמא אדיר גאה בי, צמא אל הנשגב, אל הבלתי מושג.
    התמרדתי נגד התיפלות העגומה של חיי. האומנם לא אדע עוד לעולם?
    האומנם לא אבין אף פעם?
    ופרצתי בבכי תמרורים.

    שמעתי קול מאחורי.

    אדם עמד שם והתבונן בי. כשסובבתי את הראש, הוא התקרב כדי פסיעה ושאל: "הירח או השקט"?

    היה זה אדם מבוגר שלא הכרתי, תווי פניו היו מטושטשים, וקסקט משובץ כיסה את מצחו.

    "אתה בוכה בגלל הירח, או מרוב השקט"? שאל שוב.
    הייתי כה נסער שלא ידעתי מה לענות ומה לחשוב. קמתי ואמרתי שאני לא מרגיש טוב.

    התחלתי ללכת, והוא פסע לצידי.
    "אתה מרגיש טוב מאד", אמר, "טוב מאד אתה מרגיש".

    הוא דיבר אלי, דיבר בטבעיות, והסביר לי הכל.
    כל מה שהרגשתי הוא תרגם למילים, כל מה שצמרר את גופי, הוא הבין אף יותר טוב ממני.

    כשהוא דקלם לי שיר אחד של אבן גבירול. נשימתי נעצרה, הרגשתי שנפשי מפרפרת לצאת, היה נדמה לי שהירח בעצמו יחד עם צמרות העצים הארגמניים והאגם השחור והנוצץ מקריאים לי שורות מילים, שורות יפהפיות שאין כמותן.
    מילים שנכנסות לתוכי ויוצרות לי כנפיים.

    כשנפרדנו.
    בחצות בדיוק.
    עיניי המפוייסות זהרו בהשלמה.

    לא אבין אף פעם
    לא אדע לעולם

    ודבר זה עצמו
    הוא הנפלא מכל.


    פגשתי בחברים החוזרים מהמשחק, מכדררים על המדרכה, מוסרים זה לזה.
    "נו מי ניצח"? שאלתי אותם.
    "אף אחד. המגרש היה נעול".

    "ואילו הוא היה פתוח מי היה מנצח"?
    "מאיפה נדע"? משכו בכתפיהם.

    "ואיך ההרגשה כשלא יודעים"? הקשיתי.

    זרקו בי מבט מבודח, "תגיד, קרה לך משהו"?

    "כן!" עניתי.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מ. וויעדער, CynicalExplorer, משקיפה מהצד ועוד 29 משתמשים32 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    ואו
  • 75
    • R
    שיר אז אולי תגיד לי מי אני?
  • RIVKA W //

    • אז אולי תגיד לי מי אני?​

    "אני חבר... אני קולגה... אני כלום..." (אלי פלדשטיין)

    כְּשֶׁאֱלִיל מִתְעַוֵּת,
    מִתְמוֹסֵס לְעֵינֶיךָ.
    וַחֲבֵרִים מַפְנִים לְךָ גַּב
    בְּחֶמְלָה מְזֻיֶּפֶת.
    מוֹסִיפִים כָּךְ בְּדֶרֶךְ אַגַּב,
    שֶׁפַּרְשִׁיָּה לְפַרְשִׁיָּה מִצְטָרֶפֶת.

    כְּשֶׁהַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר
    מִתְנַעֲרִים רִאשׁוֹנִים,
    מוֹדִיעִים קֳבָל עַם וְתִקְשֹׁרֶת-
    שֶׁאַתָּה כְּלוּם.
    וְאֵין לָהֶם שׁוּם בִּקֹּרֶת,
    אַתֶּם פָּשׁוּט לֹא מַכִּירִים.

    כְּשֶׁמִּי שֶׁהָיִיתָ אִישׁ סוֹדוֹ,
    קוֹרֵא לְךָ קוֹלֵגָה.
    וְהָאֲנָשִׁים עֲלֵיהֶם אַתָּה מָגֵן בְּגוּפְךָ
    מְסִיטִים אֶת מַבָּטָם,
    נִמְנָעִים מִלְּהִתָּקֵל בְּשֶׁלְּךָ-
    כְּדֵי שֶׁשְּׁמָם לֹא יֻכְתַּם.



    כְּשֶׁהָעוֹלָם בּוֹ בָּעַטְתָּ בְּמַגְּפֵי מִלְחָמָה

    הוּא הַיָּחִיד בּוֹ אַתָּה תּוֹלֶה תִּקְוָה

    מְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר, מְבַקֵּשׁ נֶחָמָה.



    כְּשֶׁהֵם נִזְכָּרִים מְאֻחָר,
    כְּשֶׁכְּבָר לֹא נִשְׁקֶפֶת לָהֶם סַכָּנָה.
    הֵם אוֹמְרִים, שֶׁהֵם מַרְגִּישִׁים אוֹתוֹ.
    אֶת הַכְּאֵב.
    וְאַתָּה רַק רוֹצֶה לְבַקֵּשׁ-

    אַל תַּגִּידוּ.
    תַּרְגִּישׁוּ.

    הֵם מְבַכִּים עַל זֶה שֶׁשָּׁבְרוּ אוֹתְךָ,
    וְאַתָּה אוֹמֵר-

    לֹא שָׁבְרוּ,
    אֶלָּא שְׁבַרְתֶּם.

    וּכְשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים
    בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
    אַתָּה חַיָּב לְוַדֵּא,
    שֶׁהֵם אִתְּךָ
    וַעֲדַיִן אוֹהֲבִים.

    כְּשֶׁאַתָּה חוֹזֵר
    לְגַמְגֵּם בַּשֵּׁנָה,
    וְהַחֲלוֹמוֹת מְקִיאִים אוֹתְךָ מִתּוֹכָם,
    אַתָּה קָם שְׁטוּף זֵעָה
    וּמְבַקֵּשׁ מֵאוֹיְבֶיךָ
    חִבּוּק וְאַהֲבָה.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: מ. וויעדער, CynicalExplorer, R.V.K.A ועוד 18 משתמשים21 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    אין מילים. מדויק. בועט. פגוע. וואו.
  • 60
    • ע
    שיר ידידי איננו
  • עידו לסרי //
    • יְדִידִי
    אֵינֶנּוּ
    וְהִנֵּה הוּא
    אֵינֶנּוּ כִּתְמוֹל
    אֵינֶנּוּ כְּשִׁלְשֹׁם
    וְהִנֵּה הוּא הַיּוֹם

    אֶשְׁתָּאֶה לִי עַד מְאֹד
    כִּי לָקַח
    כִּי לֻקַּח
    לִבִּי כִּקְלִפַּת הַבָּצָל
    נַפְשִׁי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם
    מֹחִי חָכוּךְ בִּקְלִפָּתוֹ
    עֵינַי נִצְטַמְרְרוּ בְּרִיסֵיהֶם
    אָזְנִי נִתְעַגְּלוּ בְּחוֹרֵיהֶם
    אֲגוּדָל רַגְלִי הִתְגָּרֵד בִּמְבוּכָה

    יְדִידִי מִשֶּׁכְּבָר
    אֵינֶנּוּ וְהִנֵּה הוּא
    בְּאֹפֶן קִיצוֹנִי
    נִפְנָה לַצְּדָדִין
    יָחִיד כְּרַבִּים

    אֶתְהַפֵּךְ בִּצּוּעִי
    אֶתְחַפֵּר בְּמֹחִי
    אֶרְקַע בְּמִצְחִי
    כִּי אֵינֶנּוּ
    וְהִנֵּה הוּא
    וְאֶפְשָׁר שֶׁכְּלָל לֹא הוּא
    וְאוּלַי כֵּן
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, מיהי, דיונון ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עידו לסרי
    תודה רבה השתדלתי לכתוב את תחושותי כפי שחוויתי אותם ברגע הכתיבה.
  • 84
    • ד
    שיתוף - לביקורת אפילו מלצנטק התיאשו
  • דיתי לינדר //
    • כל הקווים הבטיחו ישועות.
    הטלפנית אמרה "הערב"
    קול מרטיט צעק "הלילה בחצות"
    והוא בא.
    חשוך כמו תמיד.
    לא מהבהב באלף אורות.
    חנוכה נגמר.
    אפילו הטלפון שקט.
    אולי אפילו ההם התייאשו מלצנטק.
    מלהבטיח ישועה ברון ניחר.
    ואני יושבת מול חלון מיותם.
    אין בו אור ולהבות.
    לא קופצת בו תקווה.
    לא מבטיחה ישועות.
    ומתוך החלון משתקפת דמותי.
    לא מחכה לישועת קווים.
    רק לישועתך.
    "כי לישועתך קיווינו כל היום"
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: חיפאית!!!!, CynicalExplorer, תפוח מלון ועוד 23 משתמשים26 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בת.
    התרגשתי גם אני
  • 336
    • ע
    קטע הומור זאת חנוכה 📞
  • עידו לסרי //
    • צלללללל 🔊📞
    אני: הלו?
    הוא: הלו? הלו? אני בבית חולים! אין מי שיעזור לי בכל הצער! ארגון פלוני עוזר לחולים ולבני משפ...
    קליק.

    צלללללל 🔊📞
    אני: הלו?
    הוא: תפילת חשאין! הכי חשאית בעולם! יותר חשאי מחשאי! כל כך חשאי עד כדי שפרסמנו את זה בכל הלוחות מודעות ובכל צינתוקי הטלפון! מי לא רוצה לזכות בסג...
    קליק.

    צלללללל 🔊📞
    אני: הלו???
    הוא: רינה של בשורה! הכולל מעורר הישועות בזמן המסוגל ביותר! אל תפס...
    טראחח. 💥

    צלללללל 🔊📞
    אני: ההלללווו?????
    הוא: זאת חנוכה בקרעסטיר! פועל הישוע...
    בוםם טראחחח. 💢💥💢

    צלללללל 🔊📞
    אני: מי זהה???
    הוא: האזינו כעת לדברי גדולי הדור במעלת התרומה ל....
    טרחחששש. בחחחחטטטטפפפטטטקקקק. 🥵😵🔨

    צלללללל 🔊📞
    אני: ממממהההה עכשייווו?????
    הוא: הי תירגע, כולה רציתי לשאול איך היה במסיבת חנוכה?
    אני: הא אוקיי סורי, פשוט נשבר לי הפלאפון...

    (בתמונה: הפלאפון שלי אחרי זאת חנוכה.)
    IMG_20251224_130225_443.jpg
    IMG_20251224_130225_443.jpg
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, בת., Shoshan ועוד 35 משתמשים38 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עידו לסרי
    באותו עניין: דברים שכתבתי לפני הושענא רבא האחרון. הרהורים לקראת הושענא רבא | חינוך: בחינוך...
  • 69
    • נ
    שיתוף - לביקורת חרוז תודה לקלינאית תקשורת עם מסר לחיים
  • ניק 150135 //
    • מצו"ב חרוז שכתבתי
    מיד אחרי שסיימתי
    סדרת פגישות ממושכת
    עם קלינאית תקשורת
    שסייעה לי מאד לצאת מה'צרדת'
    אציין כי מפאת הצניעות כל מילת חיבה נעדרת
    אשמח עם כל פידבק [בעיקר!] אבל גם עם ביקורת
    תודה לקבוצה המוצלחת והנהדרת


    ראשי וסופי תיבות תודה רבה קלינאית תקשורת

    ת    מורה איזה שתהיה, תחשב כאין וריק

    ו    דאי ישולם השכר כראוי ביד הקל

    ד    יבורי קדושה רבים אשמיע בעזרת השם לציבור שומעי

    ה    אם יעלה מאן דהוא בדעתו חלקו של מי בקול לו הוא מאזין

    ר    וח ה' תזכור את המילים ואת הנשימות, את הנאמר וגם את מה שלא [הכוונה להפסקות לנשימה]

    בגאווה הן יתייצבו בפמלייתו של הבורא לבקש טוב עד בלי די

    ה    מלצתן בוודאי תועיל שלטובה יתמלאו כל המשאלות

    ת    מיד אזכור את התקופה את הפרק

    ש    בה למדתי איך על ידי מספר פעולות פשוטות, אדם יכול לשנות את כולו ואת קולו

    ר    ק שינוי קטן ועוד אחד ועוד אחד ואז עוד אחד קטנטן, ולפתע מתגלה שינוי אדיר לתפארת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: B H, בת., צביה ר. ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 150135
    בעבר העתיק היה מאד נפוץ סגנון הראשיות והסופי תיבות, בעולם המודרני זה נכחד ונשאר רק בדברים...
  • 39
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ז'
  • נחמה 12 //
    • תעתועי הזמן
    פרק ז'

    פרק ז
    <<<<<<<<<<
    חודש לאחר מכן.

    ציפורה הגיעה במרוצה מיוזעת ומתנשפת. "אימא, עד מתי תחזיקי אותה. היא מבלבלת אותי עם דיבוריה המוזרים".

    "אבל דברייך אמש נשמעו אחרת. סיפרת שהיא נעימה ודבריה ערבים ומסקרנים. הביטי על הטוב שבדבר, היא עלמה חכמה ועוזרת לך במרעה".

    "הסבירי את עצמך".

    "כשחלבנו את הפרות היא אמרה לפתע: חבל שעדיין בתקופתכם לא המציאו את מכונות החליבה. תארי לך שלא היינו צריכות להתכופף ולהתאמץ. השבתי לה שעל מכונות חליבה לא שמעתי. מכונות יש רק למלחמה".

    "היא איבדה את זיכרונה, צריך להבין אותה".

    "אבל את המשפט האחרון כבר לא יכולתי לסבול".

    "מה הדבר שנאמר?"

    "'בעוד מאה שנה כשבית המקדש השני ייחרב'. ואז צעקתי לה: די! חדלי ממשוגותייך. לכן מיהרתי לכאן למסור לך את הדברים".

    יעל אימצה את ציפורה אל ליבה ולאחר רגע ארוך אמרה: "אראה מה אוכל לעשות", ושקעה במחשבות.

    "שאלתי אותה מדוע לא נישאה עדיין לאיש ותשובתה הייתה: עדיין לא הגיע הזמן. שמעת טוב. איזו בת שמלאו לה עשרים ואחת תשיב כך ולא תתבייש ברווקותה?"

    "נמצא לה מקום אחר".

    "שששש", היסתה אותה ציפורה. "היא חוזרת".

    איילת נכנסה ובידיה סלסילת קש מקושטת בזרי פרחים. "ראיתי את זה בחצר, זה כל כך מיוחד. לשם מה זה?"

    "באמת לא ראית דבר כזה מעולם?" שאלה יעל משתוממת.

    "אף פעם לא השתתפת בהבאת ביכורים לבית המקדש"? התפלאה הפעם ציפורה הקטנה.

    "לא יכולתי".

    "אל תצטערי, תוכלי לבוא איתנו ולראות". יעל פסעה לכיוונה והניחה את ידה על כתפה. היא חמלה על בדידותה ועל זיכרונה האבוד. "בואי תעזרי לנו לקשט את הפרים. זו התקופה היפה ביותר, זמן הביכורים. כולנו נצא לשערי ירושלים לקבל את הבאים, ובמסע של שירה המונית נגיש את הסלסילות עם הביכורים לכוהנים בבית המקדש". לפתע קראה בקול נרגש: "הי, איילת, אולי סוף סוף תכירי מישהו ממשפחתך האבודה, ואולי נגינת הלוויים תעיר את זיכרונך".
    <<<<<<<<<


    שלוש דמויות התחמקו בלאט מפתח המערה. הן נצמדו לקירות האבנים. כשהתרחקו דיין מבתי העיר רצו בכל כוחן עד שהגיעו לכותל הפנימי המקיף את העיר.

    "אנו מתקרבים לשער העיר, היזהרו! האויב מחכה לכל מעידה", לחש נתנאל, הגדול בחבורה.

    "אולי כדאי לחזור?" פחד התגנב לליבו של בצלאל כשהבחין בתנועה חשודה.

    "צריך להזכיר לך שנשבענו להילחם עד מוות?" לחש יוחאי בזעם. "טוב לי מותי מלראות את הורדוס מולך".

    "אנו נלחמים לצידו של אנטיגנוס. הצדק ינצח".

    "ואולי לא?"

    "רפה ידיים שכמוך, אפילו ציפורה אחותי גיבורה ממך". סינן יוחאי מבין שיניו. המלכות תוחזר לחשמונאים בכל מחיר".

    ירח של תחילת חודש האיר בפס זוהר. בחשכה המוחלטת ראו רק את קו המתאר של צדודיתם.

    "תראו שהפגיונות מכוסים, כדי שלא יחזירו אור", הם מיששו שוב מתחת לחגורתם.

    "אבקת השרפה אצלך?"

    "התכופפו! נצא מהשער צפונה".

    "מה השעה?"

    "שעת חצות".

    "הינה הסוללות על הגבעה".

    "שימו על ליבכם: דרומה לשער שוכנים אוהלי הלגיונות. כרגע נמים הם את שנתם. מחוץ לכל אוהל עומדים וטרנים - חיילים בעמדת שמירה. אנו נצא בזחילה עד לסוללות. אני מצפון, יוחאי מדרום ואתה שומר. זוכרים את הסימן?"

    הם הנהנו בראשם.

    "חייל רומאי מתקרב".

    "תיצמדו לכותל, אני יוצא אליו". פקד נתנאל מפקדם. "תגוננו עליי אם יהיה צורך".

    "יהי כדברך". יוחאי הושיט את ידו אל פגיונו ונשאר דרוך. בצלאל רעד ושיניו נקשו.

    נתנאל מפקדם, שהיה שבע קרבות, אמד את מצבו. הדמות הופיעה לבדה, כולה עטורה בשריון כבד.

    "עמוד!" פקד החייל הרומאי ושלף באחת את חרבו מנדנה. חננאל הבחין במבט הרצחני בעיניו וחיכה לבאות.

    החרב הונפה לפתע באוויר. לזה הוא חיכה. הוא קפץ קפיצת פנתר והטיח רגליו בחוזקה בפני החייל. החרב הוטחה בחוזקה אל הסלע ונשברה. החייל נפל על גבו ודמם.

    נתנאל סימן לנערים ההמומים לגשת. הם נשאו את הגופה חרש אל מעבר לחומה.

    "עלינו למהר לשים את אבק השרפה בסוללות, לא נוכל להתעכב". התנשף נתנאל.

    "אתה בטוח שהוא לא יתעורר?" לחש יוחאי והוציא את פגיונו.

    "אין צורך". עצר אותו. "יארך לו המון זמן אם בכלל".

    שלושת הלוחמים הביטו בפני המת החי. פיו היה פעור. צעקתו הוקפאה. הם כיסו אותו בענפים ומיהרו לבצע את תפקידם.

    לאחר שעה קלה הסוללות שנבנו בעמל רב נהפכו לכדור אש שכילה את כל המבנה המלחמתי האדיר.
    <<<<<<<<

    עששיות נעימות דלקו מפינות החדר שהכיל עשרות לוחמים. השמש האדימה ושקעה מטה במערב. החדר האפיר עם רדת ערב והדגיש את האור הצהבהב שריצד על הקירות. ציורי החיות שנעשו בידיים אומנותיות על התקרה קיבלו רוח חיים. נראה היה שגופותיהן נעות. הלוחמים שישבו באפס מעשה היו נצורים כמה ימים בארמון. נראה היה שהמערכה אבודה, הורדוס הגדול כנראה יובס. בשבועות אלו המערכה טרם הוכרעה, וכוחות רבים החזיקו בציפורניהם את ירושלים לבל תיפול לידי צבא אנטיגנוס שנראה שהניצחון בידיו. על פי הערכת מצב שעשו הנצורים בארמון בראשות המפקד פיררא, נראה היה שהם מתקרבים לתבוסה. חייהם הולכים להסתיים ברגע שהאויב יהדק את כוחו ויתקרב חלילה לשער הארמון.
    בנצורים היו אנשים חשובים עד מאוד. המפקד פיררא, אחיו של הורדוס הגדול, ולידו הורקנוס, בנו של אלכסנדר הגדול. הורקנוס, שמן הראוי היה שימלוך אחר אביו, ויתר על סמכותו מזמן. בהיותו מוקף ביועצים חזקים וקשוחים ממנו, איבד את ביטחונו העצמי והובל בידי הורדוס, האיש החזק. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, קנה את מקומו הרם בזכות אביו, עבד כותי שהתגייר. כישרונו והצלחתו של אנטיפטרוס בהרמת כבודו של אדונו הורקנוס, הקנו לו שם של יועץ ראשי. מתוקף תפקידו חילק לבניו משרות של מושלים בחבלי ארץ יהודה. כך החל הורדוס את קריירת הגדולה בהיותו מושל הגליל. הוא לא נח ולא שקט אלא החל למלוך במלוא עוזו וניקה את הגליל כולו מכנופיות ושודדי דרכים. הדם הרב ששפך בלא הבחנה העיד על אכזריותו וקשיחותו שלא ידעו שובעה.
    המפקד פיררא, אחיו של הורדוס, שבר את השקט.
    "נראה שעכשיו הזמן לצאת ולעזור ללוחמים".
    "אולי כדאי להמתין עוד שעה, אולי המערכה תתהפך לטובתנו". ענה לו הורקנוס וחשב על סופו הקרב.
    "אני לא יכול יותר לשבת ולחכות בחיבוק ידיים עד שיגיעו לוחמי אנטיגנוס לארמון".
    "פיררא, עוד רגע קט יגיע אחיך הורדוס עם לוחמים נוספים והם יכריעו את המלחמה לטובתנו, אם נצא כעת אולי כבר לא נחזור. הבט, ראה כמה המלחמה אכזרית".
    "ראה כמה חכם הורדוס אחי שדאג למלט את יושבי הארמון, את ארוסתו מרים ומשפחתה למצודה הרחוקה שבשומרון, והשאיר פה רק לוחמים וחיילים רבים".
    הורקנוס צעד לאחוריו והפנה את ראשו, הביט בחרדה על הקרבות מתחת לחלונו. קשה היה לו לחזות בשדה הקטל הקרוב לארמון. בניגוד אליו קם המפקד פיררא בנמרצות ופקד על כל יושבי החדר:
    "כולם להיות מוכנים. אנו יוצאים להילחם כרגע. איש בל ייעדר. נצא וננצח". הוא הביט על כל החיילים שקפאו מאימה לנוכח הגזרה שבוודאי תוליך אותם לדרך שאין ממנה חזרה.
    "סיסמה!"
    "עד טיפת הדם האחרונה נילחם וננצח!!!"
    לא עברה שעה ופיררא המפקד המהולל ראה כי כלתה אליו הרעה. הוא הוקף באויבים שרצו לכלות בו את זעמם ומן הסתם גם יבצעו בו מעשי התעללות. בהיותו בעל כבוד עצמי ובעל גאווה, החליט להתאבד ולא ליפול לידיהם, ניפץ את ראשו בסלע ומת. הורקנוס, דודו של אויבו אנטיגנוס, נשבה אך נשאר בחיים. הוא נשפט ונגזר דינו לרצוע את אוזנו כדי לפסול אותו למשרת הכהן הגדול. וכדי להוציא אותו מכל השפעה שהיא - הוא נשלח לגלות בבל.

    אנטיגנוס הגשים את שאיפת חייו והעפיל לכיסא המלוכה בעזרת הפרתים שנלחמו לצידו. הוא הצליח לנקום אף בשני אחיו של הורדוס, יוסף ופצאל, ולהורגם.

    בעצם הייתה זו תקופה קצרה של סיום הכהונה בידי מלך יהודי, אחרון לשושלת בית חשמונאי.

    מלכותו נמשכה שלוש שנים עד שהופל שוב בידי הורדוס, שלא נכנע אפילו לרגע קט. בשנים אלו של טרום הניצחון התבצרו הורדוס ומשפחתו במבצר מצדה עד יעבור זעם.

    הורדוס עמל קשה לגייס עוד אלפי חיילים. ברגעים קריטיים אלו כרת ברית עם המצביא האגדי גאיוס סוסיוס, שהפך את מאזן האימה לטובתו. כך שחרר את ירושלים מאויביו אך שילם מחיר יקר במותם של שני אחיו. נוסף לאובדן, גם אביו אנטיפטרוס מצא את מותו כשהורעל על ידי מתנגדיו.

    אנטיגנוס שנסוג עדיין לא ויתר והקים כיסי התנגדות במקומות רבים, שירדו לעת עתה למחתרת. הוא ציפה בכיליון עיניים לזמנים שיזכה לראות בחולשת שלטונו של הורדוס, כדי לתת לו מכה מוחצת.
    • תודה
    Reactions: חכם חנוכה, נחמת שוטים, Chaya Lea ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 81
    • א
    סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
  • א. פרי //
    • פרק 1.



    אורית קראה ספר.

    על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
    הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
    אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
    אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
    ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
    נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
    הוא צריך לפנות אותם.
    "הספר מעניין?" שאל את אורית.
    היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
    נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
    מה הוא צריך יותר מזה?
    הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
    צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
    "שלום וברכה, מדבר"
    "לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
    "הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
    "בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
    "קודם שאקבל את הכסף", אמר.
    "נתקשר אליך בהמשך החודש".
    השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
    "קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
    " אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
    היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
    כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
    שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
    נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
    לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
    ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
    "זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
    הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
    הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
    *
    עוני זה לא קדוש!
    הוא רצה להתקומם.
    מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
    אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
    אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
    בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
    הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
    הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
    חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



    הפרולוג של הסיפור     https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: Sara led, R.V.K.A, אוראל סולטן ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    פרק 3 ללכת ברחוב כאחד האדם, לאחר שלפני מספר חודשים היה לך ביד כח בלתי מוגבל – זו חוויה...
  • 45
    • י
    שיתוף - לביקורת "אני יוסף"
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • בָּרַחְתִּי
    הִסְתַּרְתִּי פָּנִים
    וְלֹא יָכֹלְתִּי

    הִקְשַׁחְתִּי
    הִתְאַכְזַרְתִּי
    כִּמְעַט שֶׁלֹּא הִתְאַפַּקְתִּי

    שִׁגַּעְתִּי אוֹתְךָ
    כִּמְעַט הִתְחַרְפַנְתָּ
    הוֹי, כַּמָּה כָּעַסְתָּ

    וּבְרֶגַע אֶחָד הֵבַנְתָּ
    הַכֹּל    ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, AVITALLL, אוראל סולטן ועוד 5 משתמשים8 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תמצות מדוייק ויפה של "אני יוסף". נהניתי. סגירה עוצמתית.
  • 5 6 7 20K
    • R
    סיפור בהמשכים נקודת שבירה
  • RIVKA W //
    • פרק א

    בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
    "הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
    "צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
    הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.

    מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
    "משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
    הוא פותח את הדלת.

    שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
    "אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
    "תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
    "זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.

    "אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.

    ---
    "הוא נעצר היום"

    "שמעתי" יבש.

    "תצטרך לחכות שישתחרר."

    "חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"

    "הוא רק בן 19" מתרה.

    "הוא מתוחכם." החלטי.

    ניתוק.

    ---

    הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.

    יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.

    פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
    הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
    "אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
    "עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
    "כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
    "תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
    צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
    "אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
    אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
    "כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
    אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
    "עלי"
    במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
    "כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
    הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
    "יופי, מקום לימודים"
    "אני לא לומד"
    "שם אב"
    "בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
    "שם אם"
    "יעל"
    "במה עוסק האב?"
    "אברך"
    "מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
    היסוס "מבלה"
    "אה?"
    אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
    "בטוח?"
    "לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.

    החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
    "מי זה?" שואל קול שני.
    "לא יודע." תוהה.



    אשמח לקבל ביקורת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ==, 1122קובי, אביגלוש ועוד 80 משתמשים83 //
    132 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RIVKA W
    לכאורה את צודקת. אבל- דבר ראשון זה קרה כבר לפני שבוע. ודבר שני, אוריאל הוא לא הדמות המרכזית...
  • 411
    • ס
    שיר סך הכול סטטוס
  • סיפורים בע"מ //
    • היא אמרה לי -
    תירגעי,
    זה סך הכול
    סטטוס.

    היא לא ידעה ש -
    הרסה לי,
    במילה אחת
    עולם.

    היא צחקה כי -
    לעומתי,
    ידעה ממש
    מזמן.

    ולא קלטה ש -
    לנצח,
    עשתה לי
    בלגן.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: Avigail Amram, ספרות בנשמה, פנטה ועוד 21 משתמשים24 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    אז זה לא מה שחשבתי... עמוק עמוק
  • 114
    • ללמוד לכתוב
    שיר זאת חנוכה
  • ללמוד לכתוב //
    • סופגניות עסיסיות
    ריבה נוטפות
    לא זאת חנוכה.

    ערבי לביבות
    משחקים ותוכניות
    לא זאת חנוכה.

    לא ללמוד תורה
    בבית לחיות בהפקרה
    לא זאת חנוכה.

    מאכלי חלב לסוגיהם
    עם כל הווריאציות שלהם
    לא זאת חנוכה.

    להודות ולהלל
    ללמוד ולהתפלל
    זאת חנוכה!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: CynicalExplorer, RIVKA W, אביגלוש ועוד 12 משתמשים15 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    שיר. אני אוהב את החזרתיות. ועל זה נאמר 'על טעם וריח' וכו'. תודה! רעיון, אני פחות אוהב את זה.
  • 2 231
    • ד
    שיתוף - לביקורת אִי שֶׁקֶט
  • דודה //
    • אשמח לביקורת, ברצינות.

    בְּבֹקֶר לַח, קֶרֶן חַמָּה
    עַל שִׁמְשַׁת חַלּוֹנִי נוֹקֶשֶׁת,
    לְשַׁגֵּר אוֹתִי אֶל יוֹם מַעֲשֶׂה
    טְרוּף נְשִׁימָה מְבַקֶּשֶׁת,
    אֲנִי מְצַיֶּתֶת מִיָּד לַפְּקֻדָּה
    חַסְרַת הַפְּשָׁרוֹת, הָעִקֶּשֶׁת.

    לְעֵת עֶרֶב, לְשִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן
    בַּקִּיר הַנֶּגְדִּי הִיא נוֹשֶׁקֶת.
    מִתְנַשֶּׁפֶת אֲנִי מַפְרִיחָה לֶחָלָל
    תִּקְוָה חֲרִישִׁית וְנֶחְשֶׁקֶת,
    לְיוֹם אֶחָד, רַק אֶחָד, לְהָמִיר
    אִי-שֶׁקֶט בְּאִי שֶׁקֶט.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מ.בר, CynicalExplorer, חוה אייזן ועוד 20 משתמשים23 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    לא אני לא מתנצלת מה פתאום באמת היה לי מוזר
  • 60
    • נ
    מידע שימושי איך החלטתם להיכן לרשום את הילד....
  • ניק 150135 //
    • ​

    באתי כאן בקוצר אמרים, לעורר על דברים נסתרים,

    שהרבה מאד הורים, לא יודעים על המון המון מקרים,

    שבו הם רושמים את ילדיהם הצעירים,

    לכל מיני מוסדות חינוך, ש'מצטיירים' כאילו הם מאד מסורים,

    אבל באמת באמת הם רק סופרים, כמה ילדים תחת ידם עוברים,

    ובפועל צומחים שם המון עלים אפורים,

    בלא שמחה וחדוות נעורים.

    מנביטים שם מבטים שחורים, בלא חיבוק חם ואהבת מורים,

    בלא חיבור אמיתי לתורה הקדושה ולספרים,

    אחרי זה עוד ישאלו 'למה יש הרבה נושרים'....

    >>> <<<

    ומכאן הקריאה הקדושה,

    שאם לא ביררתם היטב עם חקירה ודרישה,

    אסור לרשום ילד לשום מוסד !!

    אסור לנו לתת לזה יד !!

    לא יתכן שנעמיד על ילדינו, את מי שיזיק לבננו,

    איך נפקיד את היקר לנו מכל, בידי מי שהכסף חשוב לו מכל.

    >>> <<<

    מצורפים בזה דוגמאות אמיתיות,

    כמובן טשטשנו את הדמויות,

    שלא יבואו אלינו אחר כך בטענות, שלא יעשו לנו בעיות,

    בתפילה שלא יצאו מתחת ידינו תקלות או טעויות.

    >>> <<<

    הרב?! 'אין טישו בשירותים' לחש הילד במבוכה,

    'בדקת בכולם'? פלט ה'רבה' באנחה,

    'בכולם אין' הגיב הילד שומר על איפוק,

    'אולי תשאל את האיש תחזוקה' הציע העסוק,

    שאלתי אותו כבר השיב הסובל המתוק,

    הוא אמר שרק ביום שלישי הוא שם טישו...

    רשרוש ניירות היתה התגובה, 'תבא עוד עשר דקות !! אתה לא רואה שאני עסוק?! נזף בו המלמד הידוע'....

    'טוב אני כבר לא צריך' מלמל הילד, דוחה את הקץ למועד לא ידוע ....

    >>> <<<



    מה זה היה ... ?? הזדקף בכאב, בעודו מעסה את מצחו הדואב,

    שוב הרב תפס אותו בוהה, ושוב לעצמו הוא תוהה,

    למה צריך לזרוק עליי לורדים של לוח?

    האם זה הדרך לגרום לי להצליח ? אולי כדאי לי לברוח ?

    אולי בחיידר אחר, כן יידעו איך לעזור לי לפרוח ... ???

    >>> <<<

    'לא יוצאים להפסקה עד שגומרים' !! נשמע כרוז החלטי, אופייני לימי הביניים...

    עשרות כוססי העפרונות המשיכו לבהות בדפים הריקים, מנסים מגרדים חורקים שיניים...

    נכון, אתמול נתנו להם ללמוד שעתיים,

    אבל איך זה מספיק כדי לחזור על ארבע דפים מלפני חודשיים ? ....

    הרב ? מי הכין את השאלות ?

    העיז אחד המיואשים לשאול, מדליק בדבריו עשרות עינים מתייסרות מייחלות,

    אנחנו לא מכירים את הסגנון,

    וחוצמיזה הרבה דברים כאן לא למדנו, ממש המון....

    'צא החוצה' !! מה 'אין לך אצבע' ?? 'איזו חוצפה' !! הגיעה התגובה, המרושעת המתעלמת והמעליבה,

    הרי אין לו על זה באמת תשובה,

    אסרו עליו לגלות שזה מבחן שהועתק מאיזה 'ישיבה',

    אחרי זה מה יאמרו על המערכת החשובה ...

    >>> <<<





    בדיחות עצובות....​

    • שאלה: איזה כפתור ה'רבה' שלי מסובב, כשהוא רוצה להנמיך את ה'ווליום' בכיתה?
    תשובה: את ה'אוזן' של אחד הילדים.....

    • שאלה: האם הכסא שלך מתנדנד בגלל שהוא עקום?
    תשובה: לא בגלל זה, בגלל שהמזגן עובד.....

    • שאלה: למה אתה לא אוכל את הטשולנט?
    תשובה: כי זה מזכיר לי את הטשולנט שהביאו פעם ב'חיידר'....
    • תודה
    • עצוב
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, תמר בן דוד, אביגלוש ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 36
    • ד
    שיתוף - לביקורת ועדיין מאמינה
  • דיתי לינדר //
    • והאמנתי בך עולם

    האמנתי אף שהיית עולם שקר

    אף שהיתלת.

    אף שבגדת.

    הוספתי להאמין.

    ורק הד צחוקך

    סימן לי ששוב אינך דובר אמת.

    צחוק מר לך עולם.

    ולמרות ועל אף הוספתי.

    הוספתי לחבוק אותך

    גם כששרטת

    גם כשנשימתי נתקעה מאימת שקרך.

    ואוסיף להאמין

    כל עוד נשמה באפי

    אוסיף להאמין

    בתום.

    ביושר.

    בך.

    ואהיה מוסיפה. והולכת.

    כי גם אם עליך נגזר השקר

    לא נגזר הוא עלי.

    ואוסיף להאמין

    עד שתאמר אמת.

    עד שמארץ תצמח.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תמר!!, שין אלף, בחלל הריק ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזה קטע מדהים! הסוף מפתיע לחלוטין. לא חשבתי בכיוון הזה בכלל. כדאי להוסיף פסיקים לפני המילה...
  • 78
    • מ
    שיר על הפנים
  • מיהי //
    • על עקבים
    רוקדים תווים
    דברים
    ברוך ה'
    טובים

    שולחים תודה
    לאלוקים
    על
    הכל
    וממשיכים

    יד
    בחום
    בקול
    "מזל טוב!"
    ואני -
    שפה רפה
    כפות ידיי
    קרות,
    ריקות,
    בלי כל
    אז שמתי לי
    כפפה

    וכך שמחות
    מתגלגלות
    מאחור
    ומלפנים
    ורק לי
    שמחה
    סדוקה
    דָּמעה טיפה
    על הפנים.



    עוד תבוא
    שמחה
    שלימה
    תָּפֵר
    את חושך
    הדממה

    ועד אז
    פכים
    קטנים
    ידליקו
    אור
    בנשמה
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: R.V.K.A, CynicalExplorer, JustThoughts ועוד 9 משתמשים12 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    הכתיבה שלך כל כך יפה! מביעה את התחושות באופן מיוחד. אהבתי מאד. לשאלתך, אני התחברתי יותר לגירסה...
  • 543
    • ב
    שיתוף - לביקורת כזה מין טמבל...
  • בת. //
    • יצא לי לאחרונה לשוחח עם אדם פחות חכם ממני (זה די נדיר, אבל נותרו עוד כמה כאלה כנראה).
    שוחחנו
    התווכחנו
    מה אומר לכם, הבנאדם פשוט לא קולט ענין. טמבל גמור.
    מסכן, מה לעשות זו לא אשמתו, כך נולד.

    אבל מה שמקומם, שהוא בטוח דווקא שהוא כן חכם.
    ולא זו בלבד, אלא הוא משוכנע שהוא הרבה יותר חכם ממני...
    אני רואה בעיניים שלו איך במקום לקבל בהכנעה את העובדה שהוא לא מבין את דברי החוכמה שלי, הוא סבור שאני זו שלא יורדת לסוף דברי השטות שלו!

    רק שבעצם יוצא שאני והוא חושבים אותו דבר בדיוק! וגם הוא היה יכול לכתוב את הפוסט הזה עלי...
    אבל תכלס ברור לי הרי שהוא הטיפש ולא אני.
    אההממ.. ואולי לו ברור ההיפך
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: מ. ש, שין אלף, נח שוורצברגנדרוביץ ועוד 37 משתמשים40 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    פוסטמודרניזם גורס שכל אחד מסתכל על העולם לפי התפיסה הפנימית שלו, ואין להשיג אמיתות אובייקטיביות.
  • 297
    • נ
    שיתוף - לביקורת אני אוהב אתכם, אנשים
  • נתנאל היוצר //
    • אנשים,
    הם חמודים,
    הם מובכים
    בקלות
    משום דבר

    אנשים,
    הם מחייכים,
    כששולחים אליהם
    חיוך
    קודם

    אנשים,
    הם צוחקים
    כשיש
    בדיחה
    ממש טובה

    אנשים,
    הם לא יודעים
    כלום,
    אבל הם,
    יודעים
    הכל

    אנשים,
    הם מתוקים,
    קטנים כאלה
    וחושבים
    שהם אלופי
    העולם

    אנשים,
    הם טובים,
    עוזרים
    כשהם חושבים
    שזה
    הרואי

    אנשים,
    הם משתפרים,
    הם לא
    מי שהיו
    בגיל
    עשר


    אני אוהב אתכם אנשים,
    אתם חמודים.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: מוז'יניקית, תמר!!, אפיק הפקות ועוד 58 משתמשים61 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    כך חשבתי עד ש: :)
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה