קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 153
    • R
    שיתוף - לביקורת אמרת לי אוסטרליה.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • אמרת לי אוסטרליה
    היא היעד הרחוק
    ביותר.
    ואיך קליעים שטניים
    יידעו אותי:
    אוסטרליה קרובה,
    היא כאן
    בלב.

    ה' יקום דמם.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: NeWord, מעין עולם הבא, AVITALLL ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    תודה @דודה, תודה @חוה אייזן.
  • 270
    • Natan Galant
    דיון ספר חדש עם מיטב הטורים? רק תשובות כנות מהקישקעס בבקשה.
  • Natan Galant //
    • ספר עם בערך 100 טורים שזכיתי לכתוב. הומוריסטיים, עם הרבה אפיון של הדמות המרכזית (המספר).
    חלק מהטורים פורסמו כאן עם השנים, (    דוג') חלק ברשימת התפוצה, חלק הקטן טרם.
    נוסיף להם איורים תואמים, דברי פתיחה. עטיפה יפה. כמובן עריכה חוזרת ורצינית.

    אז זה לא מתח, לא סדרת מתח, לא ספר שלום בית (ואף אשה לא תחשוב אחרי קריאת הספר שבעלה פסיכופט או הפרעת אישיות גבולית).
    רק טורים.

    מה הסיכוי שתקנו?
    האמת שהמחשבה נפלה לי דווקא אחרי כמה קוראים שכתבו לי כך, אבל אתם - אל תרחמו עליי.
    כיתבו ישירות וברור את דעתכם.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, Y.V. אדריכלות ו-rrrrrrrrrrrrrr3 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    צורף קובץ
  • 2 234
    • בואו חשבון. יוסי לוי
    דיון רעיונות לאתגר הדו שבועי
  • בואו חשבון. יוסי לוי //
    • שמתי לב לאחרונה שיש כאלו הנמנעים מלהעלות תוכן לאתגרים בשם הפחד לזכות ולעשות אתגר נוסף.
    ראיתי במקומות אחרים כאן בפרוג (בקהילת AI) שיש שרשור של רעיונות לאתגר, בדיוק בשביל אותם אלו שאין להם רעיון איך לאתגר.
    חשבתי אולי נעשה גם אנחנו פה שרשור כזה, שבו נוכל להעלות רעיונות לאתגרים, כדי להקל על הזוכה המאותגר למצוא אתגר לאתגר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: משך, rrrrrrrrrrrrrr, .חיה פ ועוד 8 משתמשים11 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הל בר
    אולי לעשות רשימה של מה היה כבר שזוכים ידעו לא לחזור על אתגרים שכבר היו
  • 45
    • ש
    שיתוף - לביקורת סימני דרך
  • שמואל אגסי //
    • הַדֶּלֶת תַּחְרֹק, תִּזְחַל עַל צִירֶיהָ
    הָרֵיחַ יִסְחַט נְשִׁימָה,
    וּמִגַּן הַיָּרָק שְׁטוּף הַטְּלָלִים,
    תִּקַּח לְךָ עוֹד שְׁאִיפָה,
    מִשְּׁבִיל קַדְמוֹנִי, כְּבוּשׁ עֲקֵבוֹת,
    אֶל דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה,
    בְּמֶשֶׁךְ יָמִים, שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת,
    תִּמְנַע רַגְלְךָ מִמְּנוּחָה.
    בְּדֶרֶךְ תַּנִּיחַ שָׁם סֶלַע קָטָן
    עַל אֶבֶן בַּזֶּלֶת גְּדוֹלָה,
    תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אַל תַּעֲצֹר,
    גַּם אִם נַפְשְׁךָ מִתְאַוָּה,
    תַּגִּיד לָהּ דַּי, גַּם אִם תִּרְצִי,
    אֵין לָךְ יוֹתֵר בְּרֵרָה,
    תִּשְׁתֶּה אֶת הַגֶּשֶׁם, תֹּאכַל אֶת הַחוֹל,
    אֲבָל אַל תֶּחְדַּל בַּמַּסָּע.
    וּבְסוֹף הַדֶּרֶךְ, בְּגַב הָהָר,
    תִּמְצָא שָׁם עוֹמֶדֶת בִּקְתָּה,
    אַל תִּתְפַּתֶּה, אֲפִלּוּ לְרֶגַע,
    יֵשׁ רֶשֶׁת בִּפְנִים שֶׁפְּרוּסָה,
    שָׂא עֵינֶיךָ הַרְחֵק לְמַעְלָה,
    אֶל עֵבֶר רֹאשׁ הַפִּסְגָּה,
    רַק שָׁם לְמַעְלָה, בְּצֵל הַיָּרֵחַ,
    תּוּכַל לְהַנִּיחַ רֹאשְׁךָ.
    וּבַבֹּקֶר מֻקְדָּם, עִם אוֹר שֶׁל שַׁחַר,
    כַּשֶּׁמֶשׁ תִּשְׁלֹט בַּכִּפָּה,
    עַל קְצֵה הַצּוּק תַּצִּיב אֶת רַגְלֶיךָ,
    וְיָד עַל מִצְחֲךָ,
    כָּל הַדֶּרֶךְ פְּרוּסָה לְפָנֶיךָ,
    מִסּוֹף עַד רֵאשִׁיתָהּ,
    וְאֵי שָׁם בָּאֶמְצַע, סֶלַע קָטָן,
    עַל אֶבֶן בַּזֶּלֶת גְּדוֹלָה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משך, AVITALLL, חזון העצמות היבשות ועוד 6 משתמשים9 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חזון העצמות היבשות
    וואו!
  • 48
    • מֶנַחֵם
    שיר נִקְפְּצוּ עָלַי
  • מֶנַחֵם //
    • אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹץ
    חוֹמוֹת
    מִגְדָּלַי

    * הגאווה לא נותנת


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹק
    אֶת הַמַּשָּׂא
    מֵעָלַי

    * גברת אגו מתנגדת


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹשׁ
    זֶה גָּדוֹל
    עָלַי

    * הכבוד לא מאפשר


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹט
    בְּאָזְנֶיךָ
    מַעֲלָלַי

    * מתבייש לספר


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹעַ
    חוֹבוֹת
    שֶׁעָלַי

    * אין לי מספיק


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹם
    לִפְתֹּחַ אֶת
    כְּבָלַי

    * כבר סבלתי מספיק


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹשׂ
    יָדַיִם, שֶׁתָּבוֹא
    אֵלַי

    * אבל כולם מסתכלים


    אֲנִי רוֹצֶה לִפְרֹחַ
    אֲבָל הֵם כְּבֵדִים,
    מַנְעוּלַי

    * ממשיך לסחוב ת'מנעולים.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: לבלוב, אההם פפם, AVITALLL ועוד 16 משתמשים19 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מקורי ויפה כל כך! תוכן עוצמתי, מבנה מעניין וחריזה מעולה.
  • 324
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת פַּחָשֶׁמֶן שֶׁאֲנִי. וְגַם אַתְּ.
  • צביה ר. //
    • כְּשֶׁהִיא שָׁאֲלָה
    מָה זֶה נֵס פַּחָשֶׁמֶן
    וְחִפַּשְׂתִּי אֶמְצָעִי הַמְחָשָׁה,
    הִתְלַבַּטְתִּי בֵּין
    סַלְסִלַּת הַכְּבִיסָה
    שֶׁעוֹלָה לִקְרָאתִי גְּדוּשָׁה
    כְּשֶׁרַק אֶמֶשׁ
    דִּמִּיתִי לַחֲשֹׁב
    שֶׁהִנֵּה סוֹפְסוֹף נִכְבְּשָׁה,
    לְבֵין
    הַסֻּפְגָּנִיָּה
    שֶׁאֶמֶשׁ כִּרְסַמְתִּי
    וְאֵיךְ פִּתְאוֹם נִרְאֲתָה יַבָּשָׁה
    וְקַרְקָעִית קְעָרָה
    לָעֲגָה לִי
    עַל מִשְׁמַעַת עַצְמִית מְבִישָׁה.
    אוֹ שֶׁמָּא אַמְחִישׁ בְּ-
    'רַק רֶגַע' אֶחָד,
    מַמָּשׁ עוֹד שְׁנִיָּה,
    שֶׁהוֹפֵךְ לְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה,
    וְאוּלַי בְּ-
    בָּלָגָן חָבִיב
    קְטַנְטַן וְחָמוּד
    חֶלְקַת אֲדָמָה כְּבוּשָׁה
    שֶׁבָּרֶגַע נִהְיָה
    לְצוּנָאמִי אַדִּיר,
    נֶאֱבָק בִּי מִלְחֶמֶת הַתָּשָׁה.

    פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי
    שֶׁקְּטַנָתִי הַנֶּחְמֶדֶת
    לֹא זְקוּקָה לְשׁוּם הַמְחָשָׁה,
    יֵשׁ לָהּ אִמָּא פַּחְשֶׁמֶן
    לְלֹא הַפְסָקָה
    גַּם כְּשֶׁהַסּוֹלְלָה מַמָּשׁ חַלָּשָׁה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אקורד, RIVKA W, יהלום-יצירות מלוטשות ועוד 63 משתמשים66 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    את צודקת שזה הכתיב הנכון. באמת היתה לי התלבטות, בסוף החלטתי לכתוב ב-ח' משתי סיבות:
  • 9
    • ע
    שיתוף - לביקורת לביבות
  • עידו לסרי //
    • מעט הפעמים שהזכרתי את בן דודי, אך ב'נסיעה כלה' הזכרתיו באחת,
    הלילה אזכירו בעניין אחר.
    הרי שהיינו מסובין אצל בית סבי שיחיה לאורך שנים וחשק בשרנו בדבר מה לאכלה, מיד קפץ בן דודי והציע את הצעתו ולא עבר רגע והיינו נתונים אצל הירקן ומשכנו ממנו שק של תפוחי אדמה ואחר כן באנו אצל החנווני ואחזנו ממנו ליטרה אחת או שנים של שמן ונמצאנו מטגנים לביבות,
    אין צריך להזכיר שעמדנו בטבורו של חנוכה שאותו היום זמן מאכלי שמן הוא זכר לפך השמן הטהור שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול.
    הקיצור שמגש ענק של לביבות נישא בידינו אל עבר השולחן הרחב שבראשו ישב סבי שליט"א ה' יאריך ימיו ושנותיו.
    גדלו של המגש לו תאם את קומתו, שלביבות רבות כרוכות היו זו בזו עד שנגבהו לגובה, ברם כך לא נטרדנו בזאת, הרי משפחתנו מצוידת ביכולות מופלאות בעניין האכילה,
    נתישבנו איפה אצל השולחן שהיה מכוסה במפת תחרה נאה ופנינו אל המגש הנשגב, כמתבקש מההלכה נטל ראשונה סבי שליט"א את הלביבה, אנו שנתחקינו אחריו, החמרנו ונטלנו כפליים, לא עברו רגעים אחדים שכפלנו את מעשינו ושילשנום וכן הלאה בסדר גדל והולך ולא נתרוקן המגש אלא בכל עת נדמה בעינינו כאילו גדל המגש ואיתו הלביבות הנסמכות עליו,
    תחילה לא נרתענו כלל, שהרי רגילים אנו בכך, אם שעברו השעות ועודנו אוכלים מן המגש והוא איננו אוכל, אזרנו בנפשנו לערב גורמים חיצוניים,
    ראשונה בגורמים היתה הבירה, איננה בירה רגילה היא, אלא בירה לה שוף IPA שיותר מרה היא מן הבירה המכוערת ודרכנו לשתותה לסאונה יבשה כשהיא קפואה כמעט לחלוטין, או אז מתבטלת מרירותה ונזרמת היא בפינו ואין צריך לומר בחיכנו. אותו היום היינו בסלון סבי שיחיה, משמע שאיננו בסאונה וודאי שהבירה לא היתה קפואה כדבעי, בכל זאת נתפתינו לשתותה,
    הבירה היתה מרה מתמיד וגופי נרתת ונזדעעזע מחמת המרירות הרבה, אולם כששכך גופי מזעזועו המריר, נתגלתי לראות שגופי נתאפס והרי שוב אני יכול לאכול מן הלביבות הרכות,

    לביבות אלו, אין בהם מן סרכי העולם הזה, צורתם אינה סימטרית, מראם אינו מן המשופרים, וטעמם נסוג בין קצוות שרופים לבין אמצעם אשר איננו מבושל מספיק, ועדיין אנו אוכלים אותם, גם אם לא לשם מצווה.

    שעה ורעותה חלפו עלינו ועדיין אנו מדשדשים באותו עניין, או אז קם בן דודי היקר ושלף מהיכן ששלף בקבוק אשר תכנו ענברי וטעמו חריף ומלא חדווה, שתינו כוסית או שניים, תודעתינו החלה להתרחב במתינות, ואנו שבנו לאכול מן הלביבות העומדות מול עינינו ונדמה כי נוזפות הם בנו נמרצות על כך שהכנום לחינם חלילה.

    העמיק לו הלילה ואני כבר ידעתי שהאוטובוס האחרון חלף לו על פני התחנה הקרובה ואף הרחיק לו נדוד אל עבר עיירת הנופש אשר אני שרוי בה תדיר, ברם לא נטרדתי בכך שהרי ההווה אוחז בי ואני תלוי בבית סבי עם בן דודי ביקר שמרוקן כעת כוסית נוספת אל כוסי, דפנות הבקבוק הבהיקו לאור המנורה לאחר שנתרוקנו לחלוטין ואנו זנחנו בליבנו את מגש הלביבות והחילונו מסיחים בדברי תורה כגון בשאלת הבית יוסף ובספק היכן מדליקין את הנרות בבנין משותף וכן בכל הספקות העומדים בראש מעיינינו בימי החנוכה,

    נתאחרה לנו השעה ומגש הלביבות נזנח הוא זה מכבר ואף לסבי שיחיה נתאחרה השעה והרי אנו נדחקים אל מקומנו והלביבות נשארות להם וננזחות במקומם, אבל תוכן הבקבוק עודו בתודעתינו.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: R.V.K.A, אביגלוש, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 12
    • י
    שיר שיר חנוכה אקטואלי
  • יוסף יצחק פ. //
    • יְמֵי הַחֲנֻכָּה
    חֲנֻכַּת מִקְדָּשֵׁנוּ
    בְּגִיל וּבִשְׂמִיכָה
    נִתְכַּרְבֵּל בְּמִטָּתֵנוּ

    כְּבָר לַיְלָה וְיוֹם
    שֶׁעוֹלֶה לִי הַחֹם
    הַר מִמְחֲטוֹת כָּאן נֶעֱרַם
    וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לַחֲלֹם

    הַצִּילוּ. הַזְעִיקוּ.
    כּוֹסוֹת תֶּה מַהְבִּיל חַמִּים
    הַשְׁקוּנִי בִּקְבִיעוּת
    הַגּוּף שֶׁלִּי בְּהִתְנַגְּדוּת
    מְנַסֶּה לִגְבֹּר עַל הַנְּגִיף

    מִשְׁתַּעֵל וְסוֹבֵל
    עַל הַנֵּר וְהַשֶּׁמֶן מִסְתַּכֵּל
    שֶׁבְּבַקָּשָׁה שֶׁהַפַּעַם הָרַבִּים יְנַצְּחוּ אֶת הַנְּגִיפִים.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: AVITALLL, מצלמה חדשה, אביגלוש ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 120
    • ש
    שיר שימו
  • שנות אור //
    • שימו לב
    ללב,
    לכל הלבבות כולם.
    שימו עין,
    אפילו שתיים
    אל תורידו לעולם.
    אם קר
    שימו סוודר,
    תכסו בשמיכה עבה.
    אם עצוב
    שימו יד,
    תגידו מילים של אהבה.
    אם לא שמתם כלום,
    זה גם בסדר
    רק תוודאו
    שלא שמתם רגל.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: חזון העצמות היבשות, אינפרא, חוה אייזן ועוד 28 משתמשים31 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שנות אור
    תודה :love:
  • 27
    • I
    שיתוף - לביקורת אני והאחר.
  • I.Q //
    • ב״ה

    וּבְכָל רֶגַע יָגוֹן וַאֲנָחָה.

    - וְזֶה נוֹסָף עַל יְגוֹנִי;
    כִּי בֶּן אָדָם הִנְנִי.
    וְכוֹאֵב הִנְנִי כְּאֵבִי
    לִפְנֵי כְּאֵבְךָ,
    בְּדִידוּתִי – לִפְנֵי בְּדִידוּתְךָ.
    מְרִירוּת חַיַּי מָרָה לִי מְאוֹד
    מִמְּרִירוֹת חַיֶּיךָ.
    כִּי גּוּף לָנוּ, וּדְמוּת הַגּוּף,
    וּמִשְׁפָּחָה וְעִיר וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ –
    וְלָמָּה?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AVITALLL, אוראל סולטן, חוה אייזן ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    נקודה יפה למחשבה
  • 66
    • משך
    שיר חָבוּי בְּזוּג חַג. מוּפְשָׁט סוֹמֵךְ לְסִיג זָהָב.
  • משך //
    • לעטות בפיוט -
    קישוט
    פשוט.


    "מעוז צור".
    משקל רעיוני בבתי השיר המקורי.
    נגיעה מינימלית בכל נושא.


    הִתְיַיצְּבוּ בְּמָעוֹז
    לִכְרוֹז,
    לה' לֵאמוֹר
    מִזְמוֹר.

    תַּמּוּ הַשָּׁעוֹת
    הָרָעוֹת,
    צַדִּיקוֹת לֶאֱסוֹף
    בַּתּוֹף.

    קֵץ הַסֵּבֶל
    בְּנֵבֶל,
    בֵּית מִקְדָּשׁ
    חָדָשׁ.

    פּוּרִים וְהָמָן
    לִזְמַן,
    מוֹת אֲגַג
    חַג.

    גִּילּוּי הַפַּךְ
    מַהְפָּךְ,
    מִצְוָה טְהוֹרָה
    מְנוֹרָה.

    חָשׂוֹף זְרוֹעַ
    לְרוֹעַ,
    צוּר חָזָק
    בָּזָק.


    והייתי חייב גם...
    לרשום מילים מסוגננות.
    קטע ספיישל.
    >>>

    כְּנָטֹף הַבְּדֹלַח נִצּוֹץ,
    הַבְּזִיךְ -
    זֵכֶר לְנֵצֶר עָתִיק.

    סַעַר וּמָצוֹק מְנַתְּצוּ,
    שֹׁרֶשׁ חָבוּי מַנְבִּיט
    צֹרֵף תַּעַר בְּדָם.

    לְעֵת קַדְמוֹן יְנַעֲרֵם -
    אֵפֶר זוֹרֶה בְּדוֹק,
    יִנּוֹן זֹהַר יָפֵץ.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: NOA#, חוה אייזן, מירער ועוד 9 משתמשים12 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    איזה רעיון מקורי עומד מאחורי הקטע והביצוע- ממש מיוחד!!
  • 147
    • ש
    שיר הוסיף והלך
  • שנות אור //
    • הוא בא
    העיף מבט,
    ושתק.
    נתן לי יד,
    שלף משחק
    וממתק.
    שאל על גיל
    של אחים,
    ומספר.
    עצר
    כששמע על אבא,
    שנפטר.
    בירר מתי,
    ואיך
    והנהן.
    פתח מזווה,
    החזיק פינקס
    וסִמֵּן.
    הוציא שמן,
    חנוכיה
    ופתילות.
    וסיפר שה'
    שומע
    את התפילות.
    רקדנו,
    ושרנו
    מעוז צור.
    ואז הוא התנצל
    שהוא יוצא
    כי הוא באיחור
    ''תהיה חזק''
    לחש פתאום
    ונאנח
    ''גם אני יתום''
    הוסיף,
    והלך.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: kshir, י. שלמה כהן, ציף ועוד 32 משתמשים35 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    וואו איזה סוף מפתיע שמתכתב מעולה עם הכותרת של השיר התוכן כאב אבל נהניתי מהשיר!
  • 72
    • א
    שיתוף - לביקורת האמת שאני לא באמת רוצה הצלחה
  • א. פרי //
    • האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

    כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
    אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
    יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

    *

    לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

    אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

    אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

    מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

    הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

    למה אני לא רוצה להיות חזקה?

    כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

    זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

    הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

    אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

    אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

    אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

    הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

    הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

    וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

    להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

    ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

    זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

    לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

    ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: פרפר משי, אביגלוש, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    תודה רבה, הבאת כאן חומר למחשבה. אשמח שתכתבי כאן או אולי בהודעה פרטית איך אוכל להעניק את את...
  • 12
    • ע
    שיתוף - לביקורת דרך חזור
  • עידו לסרי //
    • הים מסמל את האינסוף, כשם שאנו רואים את הים ולא רואים את סופו, למרות כך ידוע לנו שסופו מצוי, אף עצם האינסוף שרוי בדמיון למרות שאין מוחנו מכיל את משמעותו.

    הים נעלם ובמקומו מופיע מקום ישוב, מאותם המקומות שאנו תמהים עליהם האם קימים הם רק במראה חיצוני או שאמת אנשים דרים שם.

    הרכב רב התפוסה סוטה מן הכביש המהיר אל כביש פרברי רחב שוליים ואני יודע שאנו מתקרבים למקום ישוב המרכז, הכבישים רחבי הידים מדמים לי כאילו נעקרתי ונמצאתי עומד בקרית אונו או באחת מהערים הדומות לה, התחלתי מהרהר במעלתה של חיפה, נאה חיפה מכל הערים, שאילו כל הערים מתהדרות במעלתן וחיפה עולה על כולנה שכל המעלות כלולות בה מחוף ימה המשתרג מן הלבנון ועד ההרים המדורגים שנדמה שנתחבו זה בזה ואינם מבקשים עוד לילך, ברם מעלות אלו עדיין חפץ אני להיחפז אל ירושלים, אפשר שאבא שם באחד מן הימים אשר גומרים בהם את ההלל ואין גומרים בהם את ההלל, כיצד? ראש חודש טבת שחל בחנוכה, הרי שהיה בדרך וזמן תפילה דוחק והלל השלם אינו שגור בפיו, קורא את הלל החסר בברכה וכשיזדמן לו סידור קודם השקיעה, יגמור את ההלל בברכה, נמצא זה מברך על ההלל שני פעמים באותו יום,
    עם שאני מהרהר בכך ניסיתי להחזיר את מחשבתי לחיפה ומעלותיה אך נטרדתי מחמת התינוקות, זו בטיטולה שנגדש וזה שנצטנן הקהה את תופי אזני בשיעולו והתחלתי מתירא שמא יבואו נגיפים ויקבעו בגופי,
    דאגה יתרה דאגתי על הכבישים שלא נתגלו מהחלון שהתכסה באדים ובכל עת נדמה היה שאנו במקום אחר שאין אני צריך לומר שרחוק הוא מבית אבי וקל וחומר מביתי,

    בתוך כך נזדעזעו גלגלי הרכב מחמת המהמורות שבכניסה לעיירת הנופש ועודי מיטלטל ונזרק בין הדפנות למוטות ונחבל בכל גופי, ידעתי שהסתיימה הדרך ואני כמטחווי קשת מבית המדרש הסמוך לביתי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, שירת הכוכבים, צביה ר. ומשתמש 1 נוסף4 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    כל כך מיוחד סגנון הכתיבה הזה! אהבתי מאד.
  • 15
    • א
    שיתוף - לביקורת והאמת
  • א. פרי //
    • והאמת – שלא צריכים לקבל אותנו,

    אלא אנחנו צריכים לקבל את כולם.

    *

    אף אחד לא צריך לקבל אותנו

    אף אחד לא צריך להתייחס אלינו

    אף אחד לא צריך לתת לנו הערכה



    כי אנחנו,

    זה אנחנו.



    הפתרון לא 'הם'.

    אלא בי.

    אני צריכה לקבל את כולם.

    את ההוא...

    ואת ההיא...

    ואת.. ואת...

    אני צריכה ללמוד לקבל את כולם.



    כי אני זו שדוחה את העולם,

    ולא העולם דוחה אותי.



    אני זו שהוצאתי את עצמי מהעולם

    ולא העולם הוציא אותי.



    אף אחד לא יכול להוציא אותי

    אם מישהו מוציא אותי

    זה כי הוא דוחה את עצמו.

    כי משהו בו נפרד.



    כולנו אחד

    ולכולנו מגיע לחוש

    חלק מהעולם.



    וזה בידיים של כל אחד

    לא לדחות את עצמו

    לא לדחות את הזולת, בתוכו.

    כי זה האדם,

    כי זה העולם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אביגלוש, אוראל סולטן ו-צביה ר.3 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    אהבה כמה רצינו אותך, אהבה כמה ייחלנו לך, אהבה כמה שנאנו את השנאה כמה הסתכסכנו כמה נלחמנו כמה...
  • 243
    • R
    שיתוף - לביקורת זה לא אותו הדבר!
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • נכתב ע"י עידו לסרי:
    עמית סגל: פסטיבל נובה שמחת תורה תשפ״ד חוף בונדי חנוכה תשפ״ו הקורבנות אותם קורבנות, הרוצחים אותם רוצחים, המניע אותו מניע והשנאה אותה שנאה.
    לחצ/י כדי להרחיב...


    קדושי חנוכה תשפ"ו, קדושי שמחת תורה תשפ"ד.
    ככה, עזבתם אותנו.
    מסיבה.
    המוזיקה רעמה עדיין, מכתיבה את קצב הלב של הרוקדים, כשראיתם את מלאך המוות ושליחיו.
    העצים סביב שמרו על צבעם החי, ואתם החוורתם, ותכף ודם צבע את בגדיכם בגוון של מוות.
    הם המשיכו, העצים, לקלוט פד"ח חנוק, רווי אימה, ולפלוט אותו בדמות חמצן טהור.
    אלו הרֵאות שלכם, שברגע אחד פסקו מלנשום אותו.
    ככה, בבת אחת, מצאתם את עצמכם בגיהנום.
    יריות. צרחות. "שמע ישראל!" לרוץ. לא משנה לאן. לאן שתשֹאנה אותך רגליך; כל עוד, תשאנה.
    וככה, מתחת לרכבים החונים המשמשים לכם כמחסה, בינות לחברים ובני משפחה, הבטתם בחורבן המתחולל לנגד עיניכם.
    משטרה; בטחון; הצלה. כלום.
    אתם, והוא יתברך.

    וככה שכבתם, ואולי דם נטף מגופכם, ודאי מליבכם השותת.
    והבטתם במוות המתקרב, ומבעדו נשקף עולם אחר.
    שכר ועונש, תכלית וסיבה.
    ומכח אותה ראיה, חייכתם.
    ולחשתם, או שמא צעקתם:
    "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד".
    ולרגע נדם העולם.

    טל, נעמה, נמרוד.
    שנתיים וקצת, שאתם חולקים מדור עם קדושי ישראל מכל הזמנים. קרוב-קרוב להקב"ה.
    ופתאום מופיעים הרב אלי, הרב יעקב, ושאר הקדושים. שפתותיהם הטהורות עוד מרננות בשמחה של קדושה, והם סוחבים אתכם לריקוד חבד"י משמח לב. המסיבה, הלוא, בעיצומה עדיין. ימי החנוכה.
    בכנות, תסתכלו לי בעיניים, בנים ובנות אהובים,
    אתם לא מקנאים בהם?
    ספרו לעמית סגל, ספרו לו בעצמכם ש
    לא, זה לא אותו הדבר.

    "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה".
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AVITALLL, אוראל סולטן, אושר:) ועוד 19 משתמשים22 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    @נכון מאוד תודה רבה על המענה המפורט והמושקע. החכמתי. @ח.ד. וחלק תודה גם לך. @rrrrrrrrrrrrrr...
  • 66
    • ש
    שיר זכותכם שתהיו
  • שנות אור //
    • זכותכם שתהיו
    אחרים
    מוזרים
    שונים
    משונים
    רזים או שמנים
    גבוהים נמוכים
    מתקדמים או תקועים
    חיים או מתים
    שמרנים או פתוחים
    עשירים עניים
    קרובים רחוקים
    חיילים משתמטים
    זכותכם שתהיו
    כל מה שאתם רוצים
    גם אם אחרים לא יהיו מרוצים

    אבל אסור לכם
    ואין לכם זכות
    להיות בודדים.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AVITALLL, אוראל סולטן, R.V.K.A ועוד 16 משתמשים19 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    רעיון חזק וכתיבה מצוינת!
  • 2 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת סופגנייה ממולאת בנקמה מתוקה
  • איש המילה הכתובה //
    • זו הייתה ההבטחה הכי מקוימת בחיי.

    זהו, אי אפשר יותר להסתובב בעולם כמו ערמת אבובים. הבטחתי שאחרי החגים אני בולם את הפה, ועמדתי בזה כמו גדול.

    התנזרתי מכל מה שטעים, עסיסי ומזמין, ודבקתי בתזונת עזים – חסה, גזר, בצל ונבטים.

    זה לא היה קל בעליל, לאורך כמה חודשים ליחכתי עשב בחוסר חשק מובהק, כמו ילד בן שש שכופים על שיניו את הקשה של הלחם.

    אבל הייתי נחוש מאוד לחזור למשקל שירגיע את הרופא המודאג.

    התוצאות לא אכזבו. הקילוגרמים השמנמנים ומדושני העונג נמלטו מורעבים בזה אחר זו מהגוף, שהפך לאכסנייה לא אטרקטיבית מבחינתם. הם נסו על נפשם יחד עם המוגלובין ושמחת החיים שלי. הייתי סוף סוף רזה יחסית, אבל רעב ועצבני באופן קבוע.

    הדיאטה הזו יכלה להמשיך לנצח, לולא הקונדיטוריה האכזרית שנפתחה לי מתחת לחדר השינה. וכמו כדי להכעיס, ארובת התנור העלתה את ריחה המשכר בכינון ישיר למיטה שלי.

    גם במהמורה הזאת עמדתי בגבורה עילאית, עד ראש חודש כסליו, אז נכנס נשק בלתי קונבנציונלי לשדה המערכה: הסופגנייה!

    המאבק היום-יומי היה נוראי. הכי קשים היה הלילות הארוכים והרעבים, בהם טיגנו בקונדיטוריה את הסופגניות בששון. שמעתי היטב את ה – פססססססס של הטיגון, והריח מטריף החושים הוטח באפי ללא רחם.

    בשלב הזה הבנתי שכדי לצלוח את זה, אצטרך למהלכים לא שגרתיים. בלילה הבא הלכתי לישון עם אטב על האף. התעוררתי כאשר ארבעה כונני 'איחוד הצלחה' מנשימים אותי במרץ. 'רעיון לא טוב' הם הזהירו אותי לגבי הלילות הבאים והלכו.

    בלילה שלאחר מכן הזעקתי את משרד הבריאות בטענת 'מפגע בריאותי בסביבה'. במבט מסופק ראיתי את הפקח חמור הסבר נכנס לקונדיטוריה, אלא שאחרי ארבע דקות הוא יצא ממנה מחויך ומשוחד עם שקית מלאה בסופגניות טריות.

    זהו. נשברתי. איני יכול עוד. רצתי לקנות לי סופגנייה אחת. בחרתי לי את הגדולה ביותר, וזחלתי החוצה מובס ומושפל כמו מג"ד בחמאס שמרים דגל לבן.

    נתתי ביס הגון בזווית הכי מזמינה, ומשם חתרתי כל הדרך אל הריבה. כל ביס שלא הפגיש אותי עם האדום המתפרץ, שבר אל ליבי. אך לא התייאשתי, הקונדיטורים הטובים יודעים להטמין את הריבה דווקא בביס האחרון, כדי לבנות מתח ולמצות את חוויית הציפייה, הסברתי לעצמי.

    הביס האחרון היה טראגי. ניגשתי אליו בהססנות ובחשש אדיר. ביס אחד קטן הפריד בין שיחוק מטורף, לעוקץ הקולינרי הכי גדול שהיה כאן מאז נזיד העדשים של עשיו.

    ואז התברר הגרוע מכל, אין ריבה!

    בזעם בלתי עצור התפרצתי על הקונדיטור "מה זה הדבר הזה שאין ריבה? השתגעת? סתם שברתי את דיאטת חיי?" הטחתי בו בכאב.

    במקום להרגיע, הוא נתן לי את התשובה הכי מקוממת שיש: "אני מאמין שעיסת הסופגנייה ראויה מספיק לעמוד כיצירה קונדיטורית מפוארת בפני עצמה. הריבה גוזלת את תהילת הסופגנייה ופוגעת בטוהר של המאפה המקודש" הסביר במבטא צכפתי מתפלסף ומרגיז.

    איזה מין חוצפן. במקום להתנצל ולהתחנן לסליחתי, הוא מטיף לי על אג'נדות קולינריות מצוצות מהאצבע. אני אראה לו מה זה.

    למדתי את הרגליו של הקונדיטור המלומד, ומצאתי שיש לו חולשה גדולה מאוד להערינג. בכל יום שישי הוא קונה ב'מעדניית קוראי עונג' שבקצה הרחוב, מספר קופסאות הערינג משובח.

    יוחאי בעל המעדנייה היא ידיד ותיק שלי, וככה רקמנו יחד את מזימת הנקמה.

    באותה שבת אירח מר אג'נדה הרבה אורחים, והוא רכש כמות גדולה של קופסאות הערינג.

    ביום ראשון נסגר המעגל מבחינתי. הקונדיטור התפרץ למעדנייה עם וורידים בולטים במצח "השתגעת?" צווח "מכרת לי קופסאות בצל בשמן בלי גרם אחד של הערינג! איזה בושות עשית לי עם אורחיי הנכבדים".

    ואז יצאתי ממחבואי כדי להשיב לו בחיוך רחב "אני מאמין שהבצל ראוי מספיק לעמוד כיצירה קולינרית מפוארת בפני עצמו. הערינג גוזל את תהילת הבצל ופוגע בטוהרו המקודש".

    למרבה האבסורד, לאחר ההתגוששות האכזרית הזו, חזרתי אני לדיאטה ולתזונת הבצל שלי, ואילו הקונדיטור המתחכם שב להזריק ריבה בסופגניותיו.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: brachy 100, השנונה..., חיפאית!!!! ועוד 106 משתמשים109 //
    37 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    אופס. לא שמתי לב. איך הגעתי לאשכול הזה?... נראה לי מקישור בשרשור חדש. תודה על ההערה. אגב, אפילו...
  • 102
    • משך
    קטע הומור // חַיִּים וּמָוֶות בְּעַד הַלָּשׁוֹן.
  • משך //
    • המסה המשפטית לניתוח קרבי העיגול השחום ומילויו.
    דוקטרינה אקדמית המציבה מראה לשמני העם, הבולסים בלעט יציקה הדחוסה בגעש זולג.
    כפסוק הנזכר "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".

    תרכיז הפטל בעיסה הידועה בציבור.
    >>>

    הזרקת היציקה הארגמנית נעוצה במחט קדמון ללא חיטוי ובחרטוט.
    כבר בימי אנטיוכוס אפיתי ת'נס, זקני המטבח דשו ולשו במתכון.
    דיו כשמן נשפך וטוגן לעומק.
    לפלפל בסוגיות הרות גורל, בהן פשפשו שפים שפופים, יש מעט טעם לפגם.
    אך שביבי סוכר המצויים בארכיון שופכים אור ולובן בנידון.

    בעפיצות התרכובות הכימיות הללו רקומים תבשילים תאומי יסוד:
    א. תחיבת גליל הטבעול בחיק הבורקס.
    ב. ריפוד מצולע עוגיית הפורים בפרג.
    ג. דיבוק המצה המשוקלד בצמיגיות בעובי טפח.
    ד. מבנה הוופל בקומות שמוצאן בפרי חמוץ-צהוב.
    ה. ניקוד הקלועים שלא במין השומשום.
    ו. מירוח חרדלי החוצץ לפירורים החופים על העוף.
    ז. מלבן קקאו שטוח הטומן מוקשים חצציים לסוגיהם.
    ח. צורות מופשטות פריכות האוצרות שבבים.

    ריבוי הצירופים מוכיח כי רב הנסתר על הגלוי.
    דרש רמוז כאן, ולפשוט הסוד באתי.

    בחינת המשותף מעלה מאפיינים קולינריים זהים:
    א. עירוב תחומין.
    ב. קונטרסט ניגודי.
    המענה השגור בפי הסועדים "על סם ושעם אין להתווכח".
    בהגינות, הצידוק המוסרי עימם, ואין לערער בציטוט הלעוס.

    הפולמוס להלן דן באינדיבידואל המעורב עד עמקי הלוע.
    כידוע, פלגים ניצים נוצרו מחמת הקיטוב, מחלוקת הערבה לחך האליטה.
    רעה חולה החונקת כקנה שקדם לוושט.

    ההמון שופט ב' סעיפים מרכזיים:
    א. כפילות מעושה.
    ב. התנשאות תרבותית.

    הראשון מבליט את היומרה המטבחית להציג אפשרויות דמה למנה אחת.
    השני מציין ערך חברתי קלוקל, המניע מיעוט חתרני לעליונות קהילתית.
    עקרת בית המתפארת ביצירה חקיינית לרעותה, ערכה קטן בעיני כגדי בחלב אימו.
    חמור וחמור ממנה, תעשיין העמל לשווק מרכולת הנרדפת לחברתה, זעיר כסיני בארצו.

    עשרת מונים ייכפל תוקף עזות בטן מכרסמי המדון.
    המה נואלו לשאת יצרם טבוע כשמם.

    כת בלעדית מאחדת בין חברי המועדון השונים, מסך מלל נשגב כנשק רטורי.
    כללו של דבר, מעת אשר נגלה למאן דהו כי הינו מאוכלס בבלוטות המגורות מהצירופים הידועים -
    יטרח ללמד לשונו ולצחצחה כנגד אויביו. בל יהינו להדירו מן התאוות השגויות בפיו.
    לשווא יתאמץ איש להשיבו למוטב "חלב שנשפך כאבן שאין לה אופין".

    המוסק מתופיני סעודה קודחת זו:
    מאי ריבה? ריבה מיני בית מרקחת היא.
    וכאקמול המתובל בתמצית.
    יש הדורשים לשבח, למען ייטלו התינוקות.
    יש החוששים שינהג אדם עצמו כחולה למען יזכה בעונג.

    מתחילה נאמר "אם היה ריבתך כשני כשלג ילבין זקנך מן המתוק המעופרר".
    חטא הוא לשרבב בין שיניהם, ללקוק אף קודקוד.
    לעולם ימלא אדם הדם בכרס השמנונית ובלבד שיערב עליו.
    כלומר, יזליף חולצתו בה.
    "נכנס יין יצא סוד".
    תמלא אבקת הכובסת במגירת מכונתה להשיב מחלצות לקדמותן.

    ועתה להכרעה הגורלית:
    מקור לדבר בצו רבנות, פסול שמו כאמנות ואינו כשתי מנות.
    המתגודדים הנלוזים במצח נחושה באות קין, דעת נבון יעצמו כעין.
    המפריזים בבולמוס חזור ומזור, ריבתם תבוא בליבם ובכיס העוטפו.
    יאחז בעידון מפה. חכם ברבב כתמו, עוול בכפו.
    סוף מקטורן לתלייה.

    הצעת הגשה:
    לחמם במיקרוגל כחמש דקות.
    בתיאבון.

    עברתי כנדרש כמה פעמים על הטקסט.
    למרות זאת, תמיד תיתכן טעות.
    אשמח להערות.

    רק אחדד לפני:
    שימו לב, ניסוחים רבים נכתבו במכוון.
    קראתי פסקה פסקה לפני השיתוף, ממש ב"חרטוט" יסודי.
    "אנטיוכוס-אפיפי-ת'נס", משחק לשון רעיוני מופשט.
    לפעמים נקטתי בפועל חופשי, כ"מעופרר" "ה-מוסק".
    גם שינוי הציטוטים, אפילו במילה מקורית, במיוחד "אופין".

    טרחתי כ3 שעות ברישום הקטע -
    ועוד שעתיים בהגהה וליטוש.
    לפני שתגיבו, תשקיעו בסנגוריה.

    הצעת הגשה:
    לחמם פידבק ב200 מעלות.
    להגיש בטמפרטורת הפורום.
    בהצלחה.





    .
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: מקצה הארץ-:), אוראל סולטן, מכירים? ועוד 11 משתמשים14 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    תודה רבה. כיף ומשמח להתפרגן ככה. תודה רבה, באמת סרקתי מילה מילה. ה"חכם" שציינת בעצמך הוא חצי...
  • 2 2K
    • נ
    אתגר הלב בוער - הטקסט קפוא / העלון לצרחן
  • נתנאל היוצר //
    • הנספח זה כאן >>

    כולנו כסופרים אוהבים לכתוב על רגש כרגש.
    סיפורים סוחטי דמעות כמו אלה שהיו באתגר שעבר (תודה, @צלולה !), לדוגמא - שלי, זכו משום מה לתשומת לב מיידית ולהרבה הזדהות והבנה והתפעלות וסמיילים עצובים.

    ובכן, באתגר הנוכחי אנחנו בהחלט נכתוב על רגש, זה לא שאפשר בלעדיו, אבל - סגנון הכתיבה של הטקסט יהיה קפוא כאנטארקטיקה בקיץ הישראלי.
    איך זה יתכן?
    [בבקשה לקרוא את הכללים בקפידה, זה קצת מורכב].
    המשימה שלנו בקצרה היא לכתוב סוג של 'עלון לצרכן' או 'מדריך למשתמש' לסצנות מסוימות שיכולות לבוא על אדם בחייו. זה יכול להיות משהו יומיומי כמו איך להתמודד עם צרחן בלתי-נלאה שמסרב ללכת לישון, או על נושאים מורכבים יותר כמו איך להתמודד עם פיטורים מהעבודה, מה שתרצו.
    המדריך למשתמש צריך להיות כתוב בסגנון טכני וקר להפליא עם הוראות למקרי 'תקלות' הזהרות 'בטיחות' וכל המאפיינים הרגילים של מדריכים מהסוג הזה - מסודר לפי רשימת סעיפים או שלבים ממוספרים וכו'.
    מתוך כל הדבר הטכני, הקר והיבש הזה, צריך להגיע סיפור עם הרבה רגש טוב, עם עלילה מסוימת אך עם סגנון כתיבה טכני בלבד של מדריך למשתמש.
    שימו לב - מילים כמו: 'הוא הרגיש ש...' לא יתקבלו, זה צריך להיות 'במקרה של עומס רגשי כבד המערכת תבצע הפעלה מחדש' או משהו כזה.

    בניגוד לאתגרים אחרים שמאפשרים לכם לבחור סגנון כתיבה כרצונכם כאן סגנון הכתיבה הוא ברור ומוגדר מראש. זה יכול להוציא אותכם קצת מאיזור הנוחות שלכם וזה בדיוק המטרה.

    איך כותבים רגש בסגנון קפוא? זה האתגר שלכם.​

    מילה על הומור - לאחר האתגר הקודם שדיכא אותי במעט, הפעם הפורמט של האתגר שלנו נותן הרבה-הרבה מקום להומור טוב ומעלה חיוך.
    נקודות ינתנו בהחלט על פי מידת הצלחתכם להצחיק אותנו. מדריכים למשתמש דיכאוניים, או גרוע מכך - משעממים, מורידים באופן דרסטי את סיכויי הזכייה.
    עם זאת חשוב להדגיש - גם להומור יש גבולות מקובלים. אנא, אל תעברו עליהם.

    אורך קביל: 1000 - 200 מילים.

    האתגר ינעל בעוד 336 שעות אבל לכתוב מחר זה לגמרי בסדר, יש מספיק אנשי-הרגע-האחרון.

    פטפטת, דיונים ותגובות על קטעים בנספח בלבד.


    שיהיה לכם בהצלחה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, רבקהנ, מוריופ ועוד 32 משתמשים35 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    וואו, הופתעתי! כתבתי את הקטע אחרי שכמה משתמשים חמודים פעלו לפי הוראות המדריך. ואם נדייק בסדר...
  • 129
    • ה
    שיתוף - לביקורת היום כאן, ומחר...
  • הווה פשוט //
    • הָרַכֶּבֶת מַחֲלִיקָה, בְּשֶׁקֶט חֲסַר תְּנוּדוֹת.
    נוֹפֵי חַיִּים מַחְלִיפֵי-צֶבַע, טָסִים בַּחַלּוֹנוֹת.
    תַּחֲנָה אַחַר תַּחֲנָה הַנּוֹסְעִים מִדַּלְדְּלִים.
    וְאֵלֶּה שֶׁיָּרְדוּ, כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן עוֹלִים.
    מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי יְרִיעַת עֲנָק קְמוּרָה.
    לְהַשְׁכִּיחַ בְּצָהֳלַת-תְּכֵלֶת, אֶת הַקֵּץ הַנּוֹרָא.
    וּבַלֵּילוֹת עֵינֵיהֶם נוֹצְצוֹת לָנוּ מִן הַחֹרִים.
    שׂוֹחֲקִים הֵם לְמַרְאֵה רָאשֵׁינוּ עַל הַכָּרִים -
    רוֹקְמִים לָנוּ תָּכְנִיּוֹת יָפוֹת וַחֲלוֹמוֹת וְרֻדִּים.
    בְּעוֹד צִלְצוּל מַכְרִיז: 'תַּחֲנָה הַבָּאָה יוֹרְדִים'.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: פרפרזה, skeptic, אבינועם גולדברג ועוד 17 משתמשים20 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    נכון יש משהו ילדותי בחרוזים האלה. סגנון מלאכותי ומאולץ, משהו כמו: אנשים סובלים/להשם מתפללים/ואז...
  • 36
    • א
    דיון מה המניעים שלי או :אני מול קהל
  • א. פרי //
    • כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
    מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

    אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
    1. הרגל
    2. התמכרות
    3. רצון לשנות את העולם
    4. אכפתיות אמיתית
    5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
    6. רצון להכרה ותשומת לב
    7. רצון להשתלט
    8. חשיבה מסוימת
    9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
    10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
    11. מחשבה שאני משהו מיוחד
    12. חשיבה שיש לי שליחות
    13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
    14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
    15. פחדים וחרדות
    16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
    17. רצון להשפיע
    18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
    *
    למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
    כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

    היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
    בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
    אולי זה הכל ביחד.
    זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
    וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
    ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
    *
    אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
    אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
    כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
    ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
    עד כמה?
    ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
    האם אני לא משתלטת על המרחב?
    *
    אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
    כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
    גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
    אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
    מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
    אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
    *
    כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
    כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
    ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
    כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
    אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

    כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
    זה הכי חשוב, תמיד.
    וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: וריטסרום, אוראל סולטן, סיפור8 ומשתמש 1 נוסף4 //
    0 תגובות
  • 21
    • ע
    שיתוף - לביקורת הנר הארוך
  • עידו לסרי //
    • הצעדים הטביעו חותם בספק בוץ ספק שלולית ברחוב הזר,
    נמתחתי בפיהוק אך בסיפוק למרות השעה המאוחרת יחסית למקום, מתוך החשיכה נראו עוברי אורח מתהלכים מכאן לשם, אנו אינם כמוהם שהם מטילים את פסיעותיהם לחינם אלא כל דרכינו נמתחו לשם מצווה, כיצד? אלא שהייתי אני ורעייתי נתונים בניכר ובתוך כך העריב שמשו של יום ואנו נתונים בחנוכה ונרות להדליק אין, נחפזנו ברחובות הבירה וביקשנו נרות אך נמצאו רק נרות אידיהם שגנות היא לנו להדליק בהם, לבסוף נמצאו נרות שעווה ארוכים בפאתי העירה, המוכר מלמל דבר מה בשפתם ואני לא הבנתי מאומה על אף שניב מניבי שפתם עולה בפי אחינו החסידים, מכל מקום נוהג אני מנהג אבותי שנטלו להם את לשון הקודש ואינם מטמאים את פיהם בשפת העמים.
    כשהנרות נטמעו בחיקי, עשיתי את דרכי אל האכסניה, הלבנה נתמעטה ואף אם היא חוזרת ומאירה, עדיין עננים מחפים אותה ומונעים אותנו מאורה,
    האכסניה הישנה קיבלה את פני במבט שיש בן מן השעמום ואני נחפזתי אל המדרגות הישנות המובילות אל החדר ששכרתי מן העכו"ם,
    החדר היה מוסק היטב כיאה לחורף העז ואני ניגשתי אל החלון והחילותי מתקין את הנרות, איני יודע מדוע האריך הנכרי את נרותיו כל כך,
    לכשהדלקתי בברכה נחפזה רעייתי אל החלון ואחזה בראשה לאמר - הן מצויים אנו בקומה רביעית ואפשר שנרותיך רחקו מן הארץ ביותר מעשרים אמה,
    נתקפתי בחרדה גדולה וגופי התחיל מרתת כשהוציאה רעייתי מבין כליה את מד המרחק האלקטרוני שנשלח בהזמנה מאליאקספרס ומדדה את המרחק בין להבת הנר לקרקע, נתחשב המרחק לזעיר היתר מעשרים אמה,

    בצר לי טלפנתי לרבי הספון בטח בעיר הקודש ונתמהמה מלענות, לסוף השעה חזר אלי רבי ונצטער אף הוא באותו עניין עד שננער ושאל ממני לאמוד שוב את המרחק ונמצא זעיר פחות מעשרים אמה ופליאה רבה אחזה בי, אמת שידעתי שבאותו הזמן שחלף נתקצר הנר ונכנסה הלהבה לתחום עשרים אמה אך באותו העת נטרדה מחשבתי,
    נפטר ממני רבי לשלום ועוד כפל לי ברכה על ברכתו.
    נעמדתי ממקומי ושוררתי זמר 'הנרות הללו' ששמעתי בבית אבי ואפשר ששמע אף הוא בבית אביו וכן הלאה.

    (הסיפור לא אירע במציאות ואין ללמוד ממנו הלכה).
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר., שירת הכוכבים ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזו כתיבה מענגת!
  • 267
    • א
    דיון עיזרו להתאים את התוכן של הפרולוג לקהל חרדי
  • א. פרי //
    • לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

    אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

    מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
    חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
    *
    זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
    כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
    בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
    וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
    כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
    האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
    *

    מסדרון אווירי

    פרולוג

    "האם שומע"?
    "כאן דור שומע עבור."
    "פזר את המפגינים".
    "את כולם?"
    "כן, את כולם!"


    דור הביט לעבר המפגינים.

    שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
    דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
    "לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
    "את כולם".
    *
    דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
    סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
    הם לא זזו מיד.
    עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
    אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
    הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

    *

    מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
    אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
    גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
    הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

    הם עמדו אלו מול אלו.
    עיניהם אמרו הכל.
    אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
    "היי, דילן".
    אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
    *
    הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
    "אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
    "אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
    "אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
    "גם וגם"
    "יופי, אז קדימה, תתגייסו".
    "במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

    דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

    רוי חש שזה מגיע.
    חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
    הדופק של רוי החל להלום בפראות.
    עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
    קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

    זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
    חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
    הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
    תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
    הם סך הכל טובים.


    "אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
    "עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
    הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

    רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
    זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


    גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
    הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

    התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

    "מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
    "עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
    "למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
    "אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
    רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
    "אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
    אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
    "ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
    "בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
    "איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
    "אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
    האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
    "אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

    "לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
    *
    "אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
    מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, יהודה בן פלת, חיפאית!!!! ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    תודה על התגובה! לגבי ההפגה נגד החוק, החרדים מתנגדים לחוק בגלל שיש בו גיוס של אחוז מסוים...
  • 153
    • R
    שיתוף - לביקורת זאת'י מאתמול
  • R.V.K.A //
    • ליל ראשון של חנוכה. הקורונה בעיצומה, ובימים קרים אלו הסכנה להדבקות אף עולה.
    גשם עז ניתך ארצה, שוטף אספלט אפור ומלוכלך. מי היה מואיל בטובו לעשות את העבודה השחורה הזו אלמלא הגשם? אלוקים יודע.

    חנות החד פעמי הקטנה שקקה אדם. מספר המרצפות המנוקדות שחיפו על הרצפה, היה מעליב ביחס לכמות האנשים שבה. שירה, אחראית משמרת ממושקפת, תזזה בין אישה לרעותה, מחווה דעה על שילובי צבעים מרהיבים לעריכת שולחן עבור ערב לביבות משפחתי ומגבש. וכמובן, לא שוכחת חלילה להזכיר לכל המי ומי - 'מי שעדיין לא שם לב, השלט בדלת הכניסה ברור דיו. אין כניסה בלי מסיכה!'

    נס שהתווספה למערכת עובדת חדשה. פשוט נס חנוכה. מי חשב שיהיה כזה עומס - אם כל השנה, על כל חגיה, החנות המתחרה שלהם עוקפת אותם בפער בהשגת יעדים. ושלא תטעו - בחנות שלהם מייבאים את המוצרים הכי הכי טובים! פשוט המתחרים השקיעו יותר בפרסום.

    הנה היא באה לכיוונה, כנראה בדיוק צריכה אותה.

    "יעל, נכון?" שירה מוודאה עם העובדת החדשה שמתקרבת אליה ובידיה סט צלחות תכול. "הראש שלי לא עובד בלחץ המטורף הזה". היא מתנצלת על השאלה המטופשת.

    "כן". יעל מחייכת. "הכל טוב. יש לנו עוד כזה במלאי?" היא מרימה את הסט, מנופפת בו.

    "וואו, כל מה שעל המדף נגמר?" ברוך הוא וברוך שמו. שושי המנהלת תשמין מנחת. ספק אם תעבור בין המשקופים הצרים. "אני אבדוק במחסן אם נשאר עוד. ו... יעל". שירה עוצרת אותה רגע מלהסתובב אל עבר הלקוחה שממתינה בקוצר רוח לתשובה. "רוצה לצאת איתי להפסקת צהרים? יש עוד שלושה בנות. הן תסתדרנה". היא קורצת. מעניין להכיר אותה יותר, נראית בחורה לעניין.

    "בטח!" יעל מאשרת בשמחה אמיתית. למה לא. לשבת לאכול לבד אף פעם לא כל כך נחמד.

    ---

    "אז איך את מסכמת את העבודה?" שואלת שירה את יעל לאחר שהתמקמו שתיהן סביב שולחן האוכל בחדר הפנימי.

    "האמת בסדר". יעל נוגסת בכריך עשיר מעשה ידיה. אמא כבר מזמן לא מכינה לה. אין לה כל כך כח. "ואת, אחלה אחראית". מחזירה לה קריצה על מקודם.

    שירה צוחקת, צלחת הפסטה שלה לקראת סיום. "תודה. זו העבודה שלי כבר שנים אז חסר לי לזייף".

    "אה, וואו. כל הכבוד לך". יעל מדברת קצר ותמציתי. מסתוריות ובגרות מעבר לגילה נלוות לעיניה של יעל, ומעלים בשירה סימני שאלה לפשרן.

    רגע לפני שפצתה שירה את פיה שוב לשחרר את השאלה הבאה, נפתחה הדלת שמאחריה. היא הסתובבה. אביגיל, עובדת בעלת וותק של מספר שנים, עמדה נסערת בפתח.
    "כן?" בטח לקוח עם דרישה מסוימת, חוסר במלאי או תקלה בקופה. ברקע נשמעו צעקות, גורמות לשירה לפקפק בהשערותיה.

    "עוד פעם האישה המסכנה ההיא". אביגיל נושפת בתסכול. "היא פשוט חופרת! אמרתי לה לצאת מאה פעם אבל אין עם מי לדבר!"

    "זאת'י מאתמול?" שירה מקווה שלא. אין לה כוחות לאנשים מהסוג הזה.

    יעל מכחכחת בגרונה, משתנקת באמצע הביס. הצעקות מבחוץ נשמעות לה מוכרות מדי. רק-לא-זה. שירה מסתובבת אליה, שואלת אם היא בסדר. היא מהנהנת לחיוב, מרכינה ראש. אסור שיראו שהיא חיוורת.

    "כן, היא. עוד פעם בלי מסיכה". אביגיל כועסת ממש. למה אנשים כאלה חסרי אחריות? זו ממש סכנת נפשות! "ועוד איך היא קוראת לי ליד כולם? בחורה עזת פנים. אני. בחורה. עזת. פנים". ידיה נקפצות לאגרופים.

    שירה קמה ממקומה אל עבר הלוקיישן. היא תשים לאישה הזו סוף אחת ולתמיד. אביגיל כמעט ורצה אחריה, מפנה אותה לכיוון הנכון. יעל נותרה קפואה במקומה, רעש מחריש אזניים תוקף אותה, לחץ בחזה.

    "הנה היא". מצביעה אביגיל. "תראי עוד איך היא ממשיכה לעמוד על שלה בצעקות על שילת. אישה משוגעת".

    ממקומן ראו השתיים את שילת הקופאית, עומדת חסרת אונים. "את חייבת לשים מסיכה גברת, זה נוגד את החוק".

    "מה את אומרת". קולה של 'זאתי מאתמול' גבוה מאד, וטון דיבורה מזלזל. "מעניין לי ת'סבתא. אמרתי לך שאסור לי לשים מסיכה!"

    "הי הי הי גברתי". שירה מפציעה מאחוריה. כל ההצגה הזו לא לעניין, לקוחות יברחו מהחנות. "זה לא הטון ולא המילים המתאימות לחנות שלנו. אם לא טוב לך עם הכללים, המתואמים עם החוק יש לציין, פשוט תצאי מהחנות ואל תחזרי לכאן. יש מספיק מקומות לקנות בהם חד פעמי".

    "את לא תדברי אליי ככה". טון דיבורה של הגברת עדיין בדציבל מכובד, אך מיתריה רועדים ודמעות עלו בעיניה. "אסור לי לשים מסיכה. אני יכולה להיחנק. את רוצה לחנוק אותי? זה מה שאת רוצה!" היא מתנשפת, דמעותיה זורמות. "את משתפת איתם פעולה!"

    שירה התבלבלה. לזה לא ציפתה. "סליחה גברתי, על מי את מדברת?"

    "את יודעת טוב מאד על מי אני מדברת". האישה לא נרגעה. חלק מהאנשים סביבן הידק את טבעת החנק הסוגרת עליהם, והחלק השני התרחק, רגיש לסטואציה. "בטח יעל ספרה לך, נכון? היא גם לא מאמינה לי. היא אומרת לי שאני עושה לה בושות. שאני אמא רעה. היא שונאת אותי". היא ממש בוכה. היא רק רצתה לבקר את יעל בחנות החדשה שבה היא עובדת. לאחל לה בהצלחה ולהביא לה שוקולד. למה היא נגדה גם כאן?

    יעל. העובדת החדשה. ההתנהגות המוזרה שלה בחדר האוכל.

    זו אמא שלה.

    האגרוף שקבלה שירה לבטן היה מוחשי. אביגיל שלידה פערה את פיה בהלם, ושאר העובדות שנכחו בסיטואציה נבלעו אל תוך עצמן. לא שמענו לא ראינו.

    האסימון אצל שירה החל לרדת לאט לאט, והיא התקדמה אל עבר חדר האוכל במהירות. רוצה להתנצל, רוצה לוודא, רוצה לדעת.

    הפתק המאולתר שמצאה מונח ברישול על יד חצי הכריך של יעל, הפיל לגמרי את האסימון ברעש מחליא.

    "גם אם אמא שלי היא חולה בנפש, זה לא אומר שהיא לא בנאדם.
    לכאן אני לא אחזור יותר.
    היית מדהימה שירה, אני יודעת שזו לא אשמתך".

    ---





    נושא כאוב מאד לכתוב עליו, אבל גם נורא חשוב🙏
    כתבתי     מאמר באותו הנושא, למי שמעוניין לקרוא ועוד לא קרא. והלוואי ותעלה המודעות קצת יותר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אוראל סולטן, שקדי, Shimshonon ועוד 15 משתמשים18 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    לי אישית זה מפריע, אבל כמובן שזה לא אומר כלום...
  • 33
    • ש
    שיתוף - לביקורת ואם כל הכוכבים יפלו
  • שירת הכוכבים //
    • השמיים היו שחורים, אטומים.
    עשרות כוכבים נצצו עליהם, נקודות של כסף.
    הגבעה הייתה חשוכה וסחופת רוחות. ללכת בה בשעות הלילה לא היה קל.
    על סלע אבן גדול בקצה העליון של הגבעה ישבה דמות עטופה במעיל.
    ידיה היו נתונות בכיסיו, וראשה כוסה בכובעו. רק מעט קצוות שיער ארוכות ובהירות ברחו מן הכובע, התעופפו ברוח אנה ואנה.
    מרחוק ילל תן, ויללתו התמזגה ביללת הרוח הגוברת.
    כוכב נפל אי שם בשמיים.
    הדמות ניערה את ראשה בתוך הרוח. "ואם כל הכוכבים ייפלו?".
    הרוח נשבה למולה, התחזקה ונטלה את אותיות השאלה, הותירה רק סימן שאלה אחד גדול.
    ענן כהה מקצה השמיים החל להסתיר על הכוכבים, הם ניסו לנצנץ מבעדו וכשלו.
    הדמות נעמדה על רגליה.
    שריקת הרוח הייתה מחרידה, החרישה את האוזניים. העננים כיסו את רוב רובם של הכוכבים.
    'זה מה שיקרה' לחשה הרוח אל מול הדמות, ובבת אחת הותירה אותה שם לבד.
    שקט שרר על הגבעה, החושך עטף אותו אליו בקור.
    כשקרן שמש הגיחה מן המזרח, נגעה בגבעה חלושות כבודקת את שיקרה, הייתה הגבעה ריקה.
    בין השיחים היה תקוע צעיף חום בודד.


    הקטע נכתב בבת אחת ובלי שום הקשר כלשהו. הייתה לי התלבטות אם להעלות אותו באשכול 'קשקשתי את זה פעם' אבל מכיוון שלא קשקשתי את זה כל כך פעם, החלטתי להעלות בנפרד.
    התלבטתי גם אם לערוך אותו קצת, והחלטתי שיש יופי בקטע כפי שהוא, גם אם אפשר להשתמש במילים מדוייקות יותר ובניסוחים יותר טובים.
    מעניין אותי מה דעתכם בנוא, האם יש יופי בקטעים לא ערוכים בכלל שנכתבים בפרץ של השראה, או שכל קטע ספרותי צריך לעבור עריכה מינימלית כדי להיות קצת יותר מסודר?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, R.V.K.A, T;) ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    קטע חי וסוחף! הרגשתי ממש בסרט! ולשאלה- לענ"ד, יש קסם בקטעים שיד אדם לא נגעה בהם. עריכה ועיבוד...
  • 318
    • נ
    שיתוף - לביקורת חקירה סמויה של שרוליק.
  • ניק 3810 //
    • הכן, שמי הוא שרוליק, אך לא שרלוק, ובחסדי שמים אינני הומלס, וגם אם הייתי הומלס, אזור התעשייה נשמע לי קצת פחות נעים לבילוי.

    אבל יום אחד, (אפילו ששמי אינו... ושאינני... וגם אם הייתי...) הגעתי לאזור התעשייה.
    למה?! (הרי שמי אינו...) הכל בגלל העבודה שלי, (כי אם לא הייתי עובד, הייתי הומלס ואז...) עבודה שהרבה זאטוטים למיניהם חולמים ומשוררים עליה בבקרים ובלילות.
    יש לי אוטו, גדול ולא ירוק, אני נוסע אתו רחוק (תלוי לפי נקודת המשלוח של אותו היום) בבוקר אני נוסע, בערב אני שב, ואני מביא לכולם חלב גבינה ו... לא, לא ביצים, אלא לְבֵנִים, או בשמם הנוסף גִּילוֹת,

    באותו היום, נסעתי בתחילת הבוקר, לאזור התעשייה, ההזמנה היתה לא פחות ממאה ארגזי לבנים, המלגזה העלתה על המשאית שלי את הארגזים, ואני יצאתי לדרך,
    הגעתי ליעד, פרקתי את הסחורה מהמשאית ונכנסתי לתוך המפעל הגדול שעמד מולי, אחד העובדים הכווין אותי, סימן לי היכן לפרוק את הסחורה, חתם היכן שצריך, ו... זהו עליתי חזרה על המשאית, והתכוננתי לצאת לדרך.

    אבל אז נזכרתי, ששמי דומה לשם של ההומלס המשועמם, נאבך לא עבד, והיה לו זמן לכל מיני חקירות מוזרות.
    לי אין הרבה זמן, אבל תסכימו איתי שמשלוח של מאות לבנים למפעל נילונים, מעט הרבה חשוד, מסקרן, מתמיה.
    וכך או כך, ירדתי במהירות מהמשאית, נכנסתי לקיוסק הראשון שעמד מול פני, קניתי את החומר של רואה ואינו נראה וכנסתי לתוך המפעל.
    ברגע הראשון, כמעט נרדמתי בעמידה, מקום משעמם לחלוטין.

    אבל חוש הריח שלי לא בלבל אותי לרגע.
    וכך או כך מצאתי את עצמי פוסע אחר כמה עובדים שסחבו ארגזי לבנים.
    הם ירדו איתם לקומות התחתונות.
    עד שהגיעו לדלת גדולה, עליה היה כתוב מעבדת ניסויים, (לתיאום ביקורים וסיורים ...)

    נכנסתי לתוך המעבדה - גם כן מקום משעמם.
    אבל כשמקדתי את מבטי, פשוט נכנסתי להלם.
    הפועלים הורידו את הארגזים על הרצפה והחלו למלאות שקיות עם הלבנים.
    ואז הכריז אחד הפועלים, "הניסוי מתחיל"

    אחד הפועלים הרים את השקיות ופשוט פתח בריצה.
    הפועל הבכיר צעק לעברו תחשוב כאילו עוד שניה האוטובוס בורח לך.
    ואז זה קרה.
    אחת השקיות נקרעה והלבנים נפלו ממנה מתפצחים על הרצפה, מתיזים את דמם היוקרתי לכל עבר.

    מחיות כפיים סוערות נשמעו בתגובה מצד הפועלים.
    בעוד הפועל הבכיר צועק לשני.
    כמה עובי השקית שנקרעה?
    רוץ לפס יצור ותגיד לאחראי שם, יש חסד הזמינו משלוח של שקיות.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: הווה פשוט, רצתה, עץ יפה ועוד 33 משתמשים36 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    בשמחה. (מצטער, לא התכוונתי), זה היה ממש בטעות. כמובן. מטרה נעלה וראויה. נ.ב. עוד כמה הודעות...
  • 72
    • א
    מידע שימושי מפגש של סופרות
  • א. פרי //
    • היום יצא לי לדבר עם מוכרת בחנות של ספרים ישנים, סתם עברתי ליד חנויות בעיר מגורי ופתאום נתקלתי בחנות שלא ידעתי שקיימת.
    הופתעתי שהגיעה לעירי חנות מתל אביב, עם ספרים בניחוח כבד מיושן.
    אומנם לא ספרים שאני קוראת, אבל כן נכנסתי להתעניין.
    לא יודעת אם המוכרת רצתה לשוחח איתי, כי כדי לנהל שיחה צריך עניין משותף, ואין לנו מושג אם האדם מולנו באמת מתעניין בנו או פחות, היא גם לא מהציבור החרדי, אבל אני כן התעניינתי מאוד בכל הקונספט שנראה שהגיע הנה מעולם אחר.
    מצאתי את עצמי מתעניינת בדעות שלה, שואלת שאלות על הספרים, מהיכן הגיעו לחנות, ואפילו שאלות אודותיה.

    ואז חזרתי לבית והבנתי, כמי שאין לה חברות, שיש לי שפה משותפת עם אנשים בסגנון מסוים. זה מרתק להבין שכל אחד מחפש
    שיח מתאים עם אנשים בקבוצת ה'שווים', אנשים שהוא מוצא איתם משהו משותף.
    וחשבתי שיהיה מעניין ליצור קבוצה של כותבות/סופרות למפגש של שיח משותף, הקשבה ולמידה.

    באופן אישי קצת קשה לי למצוא חברה, (האמת שאני לא מחפשת חברות, יש לי מכרות וזה מספיק, אבל אני חושבת שכולם צריכים יחסי אנוש ותחושת שייכות, ואפילו להכיר אנשים דומים להם כדי להצליח להרחיב אופקים).
    אני חושבת שזו בעיה של כותבות רבות שמטבע הדברים הן 'בודדות',
    כי סופרים חווים את החיים מזווית מסוימת, יש להם אולי שפה מסוימת, חשיבה קצת אחרת, אתגרים שונים וכו'.

    אם יש כאן כותבות שירצו להצטרף למפגש כזה כתבו לי למייל. peri33550
    אין לי מושג איפה אפשר להפגש, אבל אפשר למצוא מקום מתאים.
    וכן אם יש כאן מישהי שתרצה להנחות את המפגש הזה, במידה ותתגבש קבוצה.

    מה התועלת מכזה מפגש? אין לי מושג.
    אולי רק מפגש ראשוני לראות אם יש בזה תועלת, אם באמת יש לסופרות כמוני שפה משותפת.
    יתכן שכן, אבל גם יתכן שפחות.

    בהמשך ניתן להרחיב מפגשי שיח כאלה בשיתוף קהל קוראים.
    אבל זה רק בהמשך, אם תתגבש קבוצת סופרות/כותבות.
    בהצלחה
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן ו-המאושר!2 //
    0 תגובות
  • 174
    • חוה אייזן
    שיר דמי חנוכה
  • חוה אייזן //
    • הטבח המחריד באוסטרליה
    שהזכיר תקופות אחרות
    ובעיקר את הרדיפות שהעם היהודי נושא על גבו
    בכל רחבי העולם

    1765751403573.png
    1765751403573.png
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: B&A, שין אלף, az yashir ועוד 33 משתמשים36 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    ברור בעזרת השם, מצטרפת לתפילה
  • 102
    • א
    שיתוף - לביקורת התרבות שלנו היא תורה והיא צריכה להאיר את העולם כולו
  • א. פרי //
    • לאחר מסע שלם של תהיה סביב המקום שלי.
    האם אני חשובה?
    האם אני שווה?
    האם יש לי שליחות?
    יש לי תפקיד?
    אני צריכה שיראו את האומנות שלי?
    אני צריכה להשפיע?
    צריכה להיות בשקט?
    אמורה להיות מושלמת וליצור יצירות מושלמות?
    צריכה להתבייש במי שאני?
    מה נכון?
    *
    אז לאחר מסע ברורים מול עצמי מצאתי את עצמי אומרת:

    אני מקבלת את זה שלכל אחד יש תפקיד וגם לי.
    אני צריכה להכנע לזה שגם לי יש תפקיד. אני מוכנה להקשיב לעצמי, לא להתבטא כשצריך ולבצע את תפקידי כשצריך. אני מוכנה לעשות הכל למען רצונו של בורא עולם בעולם ומוכנה להסכים לעשות ולפעול ומחכה שה' יכוון אותי בדרך.
    אני מבינה שצריך להכנע, לקבל השראה ולצאת איתה לאור, ולהגיד שהכל ממנו ושהוא רוצה בי ובכל אחד ואחת כשותפים.
    אני מבינה שהמחשבות, הרצונות, המניעות, הרעיונות, החרדות, הכישלונות הניצחונות הם כולם של בורא עולם, מוכנה להכנס ולקבל על עצמי את העובדה הפשוטה שה' רוצה שנפעל ונעשה וניצור.
    מה הוא רוצה?
    הוא מכוון כל אחד בדרך משלו.
    אבל אני מוכנה להכנס לתודעה הפשוטה שהכל זה ה' וצריך להתעלם מכל הקולות האחרים.
    שפשוט צריך לחפש דרך להשפיע טוב על העולם.
    אם בלימוד, בעשיה, בשתיקה, בתפילה, בתיקון מידות ובכל דרך אחרת.
    וכל מה שקורה זה כלים שאמורים לכוון אותנו בדרך.
    *
    למה זה חשוב מבחינתי?
    כי אני נתקלת בכל כיוון בתרבות לא חרדית. אולי יש חוגים שמצליחים לשמור על תרבות חרדית באופן מלא, אבל איפה שאני מסתכלת אני רואה שהעולם מלא בתרבות זרה.
    ואני חושבת עד כמה חשוב שהתרבות החרדית תתפתח לכיוון אוניברסלי.
    לא למען כסף
    לא למען פרסום
    לא למען תהילה
    לא למען תועלת אישית.
    אלא כי התרבות שלנו היא תורה, מול החושך ששורר בעולם צריך את האור של ה' שזה אור התורה, שזה האור הפנימי של כל אחד.

    וזה לא צריך להיות מושלם.
    זה צריך פשוט להיות! האור שלנו צריך להבין שהוא צריך להגיע לכל מקום.
    ואני חושבת שכל הרדיפה העצמית וההקטנה העצמית וזה שאנחנו לא מפרגנים לעצמנו זו לא ענווה, זה להמעיט את האור בשביל חשיבה פסולה על שצמצום זה דבר משמעותי.
    בעוד שהמלחמה לא שם.
    המלחמה היא כמה אור יש בעולם ולא מי מפיץ את האור וכמה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אינדה, פרפר משי, .חיה פ ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    תודה רבה! האמת שאני דווקא יותר מידי 'סופרת' אנשים. מאוד חשוב לי מה חושבים עלי, אולי היום פחות...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה