קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 39
    • I
    שיר נקישות
  • ilan p //
    • נְקִישׁוֹת

    וְאָז
    בְּרֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט
    נְקִישׁוֹת
    חֲזָקוֹת כָּאֵלֶּה
    מַתִּישׁוֹת
    מִי שָׁם שָׁאַלְתִּי
    וְהַתְּשׁוּבָה מִמֶּנִּי הִתְחַמְּקָה
    וְהֵם חָזְרוּ לְאַט
    פּוֹרְקִים אֶת הַמּוּעָקָה
    מִי אַתֶּם ?
    מִי שָׁלַח אֶתְכֶם ?
    צָעַקְתִּי נוֹאָשׁוֹת
    וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וּפָרַץ הַכְּאֵב
    וְהֶחֱרִישׁוּ
    הַדְּפִיקוֹת שֶׁבַּלֵּב
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כתב עט, מיהי, RIVKA W ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    כתיבה נוגעת, מרגשת ואומנותית!
  • 2 795
    • נ
    אתגר נספח לאתגר: הלב בוער - הטקסט קפוא / העלון לצרחן
  • נתנאל היוצר //
    • האתגר זה כאן >>

    שאלות על הפורמט, דיונים, תגובות על קטעים, טיוטות שנפלו על רצפת חדר העריכה, תלונות, מענות, הארות, הערות, הצעות וכל השאר - ממש כאן, בנספח.

    @ניהול קהילת כתיבה , אודה לנעיצת האתגר במקומו הראוי לו.

    קדימה, תנו את כל מה שיש לכם!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, ג'ו מארץ', ח.ד. וחלק ועוד 4 משתמשים7 //
    35 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    באסה. >>> כתבתי באתגר. אם זה לא עומד בכללים - אשמח להעברה לנספח. מקסימום אפתח באשכול חדש נפרד...
  • 279
    • א
    שיתוף - לביקורת אבל הבטחת
  • אבינועם גולדברג //
    • קצת לפני שתים בלילה, שבוע הבא חנוכה.
    נכנס למייל לראות אם כבר ענית לי.
    התחיל להיות קר פה, אני אוהב חורף,
    אבל קשה לי כשהחלונות סגורים.

    אמרת לי שיש לך משהו מיוחד,
    אמרת שתזמין אותי גם כן,
    כל הערב התנגנו שירים במטבח.
    ואין הודעה חדשה.
    אין הודעה חדשה.

    אבל הבטחת.
    הרי הבטחת.

    אמא סיפרה שקנית מכונית.
    ולא הגעת לחתונה של ליאורה.
    היא הביאה לך עוגיות קינמון,
    ואכלה אותם באוטובוס חזור.

    אולי אתה זקן עכשיו,
    יושב על ספסלי עץ,
    בעיר החדשה שלך,
    עם ז'קט שפרום בשוליים.

    ואת המכתבים שאספתי
    ולא הצלחתי לקרוא.
    ואותו מכתב יחיד,
    שאף פעם לא שלחת.

    אבל הבטחת.
    הרי הבטחת.

    מה עוד לחשוב, מה עוד לומר לעצמי.
    הרי תמיד זה היה חד צדדי.
    את הרוח כבר אי אפשר לשמוע,
    כשהחלונות סגורים.

    סלחתי לך.
    סלחתי כבר מזמן,
    הפנים רחוצות.
    וגם הלב די נקי.

    אם אי פעם תרצה,
    בגללי, בגלל אמא.
    שתדע שיש מקום,
    המטה רכה והשולחן ערוך.

    עוד מעט שתים בלילה,
    למה לי המשא המיותר.
    אולי אפתח חלון לרוח,
    אולי אפשר לשכוח ודי.

    המייל על המסך,
    שורות שורות,
    אפורות וקפואות.
    ואין,
    אין הודעה חדשה.


    (לא יודע מה דחף אותי לפרסם את הקטע האישי הזה,
    שלא אמור לעניין אף אחד, מלבדי)
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, R.V.K.A, מלודיה :) ועוד 47 משתמשים50 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    וואו וואו וואו איזו כתיבה יפה וכנה וכמה אמת יש במילים פה כשאתה מניח את הלב על השולחן גם כשהצד...
  • 60
    • ה
    שיתוף - לביקורת הגיבור האלמוני של חנוכה
  • הבזק של שפיות //
    • משתף אתכם שנזכרתי היום בגיבור האלמוני של חנוכה. זה שבזכותו החל הכל.
    www.prog.co.il

    שיתוף - לביקורת - הגיבור האלמוני של חנוכה

    מכל הררי התוכן על חנוכה שכחנו את הבחור האלמוני שבזכותו הכל הכל. זה שבתוך להבות האש ושאגות הקלגסים, מבוסס בשלוליות הדם, שברי הכלים ונהרות הדמע. ובעוד הטומאה מוטחת לכל עבר, הוא מהלך בישוב הדעת ובידו כד קטן חתום, הוא מחפש מסתור הגון. באמונה זכה ובהירה הוא יודע שעוד ישובו לכאן, ודואג שיהיה להם במה...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    @הווה פשוט תודה על זה!
    • שכוייח!
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, הווה פשוט, משך ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משך
    משך
    מי הגיבור? ;) יש באשכול הנ"ל שרשור ארוך ומרתק. אני עדין לא סגור מי הגיבור. הכהן בעבר, @הווה...
  • 111
    • א
    דיון הרובד החמישי - נספח דיונים
  • אוראל סולטן //
    • כאן אפשר לדון ולפטפט בכל מה שקשור לסיפור.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ח.ד. וחלק, rrrrrrrrrrrrrr ו-כותב בקצב3 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה!!! תמיד מחמם את הלב לקרוא תגובות שכאלו :giggle: טנקס! בעיקרון זה ככה בגלל שאני לוקח כל...
  • 102
    • I
    שיתוף - לביקורת עוֹבֵד אֶת אֱלֹקָיו
  • I.Q //
    • ב''ה

    יֵשׁ שֶׁעוֹבְדִים כָּל יְמֵיהֶם
    אֶת חֶרְדָתָם.
    בַּיּוֹם וּבַלַּיִל,
    מַקְרִיבִים לְפָנֶיהָ קָרְבָּן תָּמִיד
    אַף שֶׁאֵין לָהּ שַׁחַר.
    וְהֵם הוֹלְכִים הָלוֹךְ וְחָרֵד
    עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם,
    שֶׁמָּא יָבֹאוּ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ
    וְיַכּוּ בָּהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.

    וְיֵשׁ שֶׁעוֹבְדִים כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם
    אֶת חֶדְוָתָם.
    נָסִים אֶל אַחַד הֶהָרִים
    מִפְּנֵי הַמַּבּוּל עַל הָאָרֶץ.
    וְשָׁם,
    מְשׁוֹרְרִים לָהּ שִׁירֵי שָׁמַיִם
    וּמְמַלְּאִים לִבָּם בְּיַיִן.

    רַק מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ
    נִשְׁאָר עוֹבֵד אֶת אֱלֹקָיו
    וְלֹא אֶת פִּצְעֵי נַפְשׁוֹ.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: משקיפה מהצד, RIVKA W, הבזק של שפיות ועוד 22 משתמשים25 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    באמת מדהים
  • 63
    • ד
    שיר מבחוץ
  • דיונון //
    • וְשֶׁאֵין לוֹ פֶּתַח לַבַּיִת
    וְאֵין בּוֹ חַלּוֹן לְנֵר
    כְּפוֹר טֵבֵת כָּךְ לוֹ גַּם בַּקַּיִץ
    לֵב יָשֵׁן אַף עֵת הוּא עֵר
    הַיִרַכֵּךְ בְּמֵי הַזַּיִת
    אִם יִמְצָא חֲלוֹמוֹ פּוֹתֵר
    שֶׁיָּמֵס לִבּוֹ כַּמַּיִם
    יַרְצֶה דְּמָעוֹת לְאוֹר הַנֵּר
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: משולש ברמודה, משך, הווה פשוט ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואו, לא הכרתי את זה... החכמתי. תודה! משחק מילים מיוחד!
  • 111
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ד'
  • נחמה 12 //
    • פרק ד

    הידיעה הנרעשת פגעה בה עד עמקי נשמתה. הם, שהיו מבחינתה סמל ודוגמה, הצליחו להרחיב את הסדק של הגאווה הציונית לא במעט ויצרו את שאלת השאלות: מהי בדיוק הזהות היהודית?

    גופה הרפוי נחת אט אט על הקרקע הסלעית. ידיה מוללו את האבנים והחול גלש מבין אצבעותיה. לפתע נתקלו ידיה בפיסת אבן מתכתית. היא גירדה את שאריות העפר שנדבקו בחוזקה. זה היה מטבע שבור בצבע ברונזה.

    אלוקים, מצאתי. מצאתי ללא מאמץ. היא הכניסה את ידה בפראות לכיסה והוציאה את החצי הראשון. עתה קירבה אותם זה לזה, והופ! מתאים כמו פאזל! רק כעת שמה לב שהוא מאיר באור מוזר. היא שפשפה את הכיתוב בחוזקה, ואז זה קרה.

    סחרחורת אחזה בה. היא מרחפת. הגבעות מסביב החלו לחוג סביבה כסחרחרה. העננים, השמיים וכל היקום מסתובבים במערבולת ומתרחקים במהירות. החושך סגר בעדה. נהיה סמיך. צעקות האימה שניסתה להוציא מגרונה, חנקו את קנה נשימתה. היא הניעה את ידיה. ניסתה לזעוק לעזרה. ואז הכול האט. החשכה התבהרה והיא הרגישה מתעלפת. כשהתייצבה נשימתה והאדמה נעצרה שוב על מקומה, הביטה על הגבעות שבאופק. גם הן סיימו את מחול השדים. היא הניחה את ידה על ליבה בפחד. משהו קרה לה. חוויה לא מוכרת. לא, זו לא סחרחורת. היא כבר חוותה התעלפות בעבר. אולי זה המסתורין שבמטבע. עליי להשליך הכול ולברוח מפה מהר. היא פנתה במהירות אחורה כדי להיכנס למכוניתה.

    הרכב נעלם.

    משהו מוזר קורה פה. הרי ראיתי בפירוש שעומר ואדם נכנסו לרכבם. מה קורה פה? איך מכונית יכולה להתאדות? הייתי אמורה לראות או לשמוע!

    הפחד היה ממשי. איך אני יוצאת מכאן? היא מצמצה בעיניה מסביב. להפתעתה ראתה מרחוק בקתות אבן ושני בדואים על חמורים. מעולם לא ראתה את הנוף הזה פה. היא הפנתה את ראשה אחורה. העיר הנראית תמיד ממרחק שני קילומטרים נעלמה ואיתה השלטים, הפרסומות שבדרך ואפילו תחנת הדלק הקרובה בלב האוטוסטרדה. אלוקים, מה קורה איתי? אולי השתגעתי ואני זקוקה לאשפוז דחוף. עזור לי קלי שבשמיים.

    מעטות הפעמים שהתפללה לה'. היא טענה שבן אדם אמור לגלות אחריות למעשיו. היא לא ילדה קטנה. אילו יכלה לדבר כעת עם מעיין שתסביר לה דחוף מה להתפלל. הכסף שהיא זקוקה לו נמצא ברכב שנעלם. פתאום נזכרה בפלאפון הנמצא בכיסה. גם הוא לא מגיב כלל.

    היא בכתה בקול שעה ארוכה. אלוקים, אולי אני לא ראויה אבל אתה היחיד ששומע. מעיין ניסתה להסביר לי שאתה אדון הכול ובעל הכוחות כולם. אנא, עזור לי להגיע הביתה מהר. בבקשה.

    לפתע קול ילדים נרגשים מתקרבים נשמע בבירור. היא הפנתה מבט לכיוונם, אך מה שראתה הפתיע אותה כל כך. כמה בנים כבני שמונה בלבוש תנכי, ברגלים יחפות חוץ משניים בסנדלים פרימיטיביים, קלועים מקש, והם בוחנים אותה בפליאה מעורבת בפחד.

    "איך קוראים לך, ילד?"

    הוא הביט בחבריו שהתרחקו צעדים מספר.

    "יהושע בן גמליאל", אמר בהיסוס.

    "אתם בדואים?"

    "בדואים?" חזר אחריה הילד ופרץ בצחוק משחרר. "את בטח מתבלבלת, אנחנו עבריים".

    "אתה יודע אולי היכן תחנת האוטובוס הקרובה?"

    הילד הגבוה יותר מלמל משהו באוזנו.

    "אני לא מבין את שפתך ואת לבושה מוזר מאוד".

    "היא שדה". הזהיר אותם הילד הגבוה.

    היא הוציאה מכיסה פנס כיס קטן. "אתן לך משהו במתנה אם תוכל לעזור לי". היא עשתה לו תנועה לבוא לקחת, אך בתגובה כולם החלו לצעוד אחורה בפחד. היא ניסתה לשכנע אותו ולחצה על המתג. הפנס האיר.

    "מכשפה! היזהרו! מכשפה הגיעה לעיר". הם החלו לברוח בריצה מטורפת לעבר בקתות האבן.

    אלוקים. תעשה שיהיה זה חלום. היא שפשפה עיניה וצבתה את זרועותיה. גם המצמוצים והנפילה על החולות לא הביאו את הישועה המיוחלת.

    בצימאונה הרב החלה לדדות לעבר בקתות האבן. היא חייבת עזרה. לשמחתה הרבה ראתה בדואית יחפה, על ראשה פיילה גדולה מפח, מתקדמת לחורשה. היא עצרה מתחת למוטות ארוכים שחיברו בין שני עצים. כעת הניחה את הקערה על הארץ והחלה לתלות כותנות, שמלות שנראו כמין גלביות עתיקות, לייבוש. עכשיו הזמן לגשת. אולי תוכל האישה לעזור.

    "סליחה, גברת, אפשר לשאול משהו?"

    האישה סובבה את ראשה לעבר הקול. צרחה איומה נשמעה מפיה. היא שמטה את הבגד ורצה לכיוון הצריף.

    איילת נפגעה אך כשהבינה את המציאות החדשה, חשה סחרחורת איומה. חזרתי אחורה בשנים. אולי מאות ואולי אלפים. כל אלה שפגשתי עד עתה נראו באותו סגנון. הציוויליזציה עדיין לא הגיעה. נחתי מ־2015 לימי הביניים ואולי לפני הספירה. הלבוש המינימלי שבו אני מופיעה מפחיד אותם, הם מאמינים שאני מארץ השדים ושפת העברית שבפי שונה לגמרי משפתם העתיקה. מעולם לא הייתי כל כך לבד ללא נפש חיה. 'אבא ואימא בואו לעזור לי. אני לבד'. בכתה איילת ורחמים עצמיים החלו לייסרה. היא התיישבה מתחת לסבך עצים, מצפה לנס.

    חמור נוער נושא משא על גבו חלף על פניה. אדונו זירז אותו בקריאות ולא שם לב לנערה המסתתרת. לפתע נפלו משקיו העמוסים לעייפה פירות שונים. הם המשיכו בדרכם לכיוון היישוב והותירו את הפירות על האדמה.

    לאחר מספר דקות איילת וידאה שהשטח ריק. אספה את הפירות וחזרה למחבואה מתחת לעצים. היא שפשפה אותם בידיה, ניגבה בבגדיה והחלה לאכול ברעבתנות. מעולם לא עלה בדעתה שפירות יכולים להיות טעימים כל כך. אולי היא פשוט רעבה. היא הרוותה את צימאונה בעסיסיות התפוח. בלעה כמעט בשלמותם אגסים יפיפיים וקינחה בתמרים. היא בטוחה שהיא לא חשה רק שובע ורוויה. היא חשה טעם גן עדן. את הפירות הנותרים הסתירה היטב במקום מחבואה, לאחר מכן שכבה מצונפת. היא לא מעוניינת שוב להפחיד.

    עם בוא הערב התמעטו עוברי הדרכים ולאחר שעה קלה גם שאון הילדים לא נשמע. באין אורות חשמל האירו פתחי החלונות באור צהוב חיוור של פתילות שמן. לאחר שעה קלה, כששעונה הורה על שמונה בערב, כבו גם הנרות מלבד בודדים.

    היא החליטה למצוא דרך לעזור לעצמה. היא ניערה עצמה ובחנה את בגדיה. אין לה תלונות על התושבים המוזרים. היא במקומם הייתה נוהגת כמותם. עליה למצוא בגד אחר במהירות, כדי ליצור קשרי ידידות. היא התקדמה חרש, נזהרת שלא יישמע קול חריג. שכבות של עלי שלכת התפצפצו תחת נעליה, התמזגו היטב עם צרחותיהם של עופות הלילה ועם יללות החתולים. משהו ליטף קלות את פניה וזרועה. כשהרימה את ידה להגן על פניה, חשה בבגד התלוי על המוט. 'זה בדיוק הדבר שאני זקוקה לו יותר מכול'. היא משכה בזהירות. איזה בד מוזר. היא בדקה אותו לאור הירח המלא, מיששה אותו. אריגתו הייתה פרימיטיבית ממש. לא תעשייתית. לאחר מאמץ ממושך, חשה כבדה בהרבה ומסורבלת אבל מעודכנת והכי חשוב: היא תוכל להיטמע בחברה החדשה ואולי תמצא דרך לשוב לעתיד.

    <<<<

    מרתה יצאה מביתה ומיהרה לכיכר הרועשת. השוק היה שקט בשעה זו. בשעת השקיעה היא מתרוקנת מקוניה ומשאירה לרוכלים זמן לאסוף את מרכולתם ליום המחרת. זו השעה האהובה על מרתה לעשות בה סחר חליפין עם חברותיה. הפעם היא מעוניינת רק במרקחת צבע. הקטורת המעשנת בחדר שבו בעלה אתוס מבלה שעות רבות, מעלה כתמים מכוערים על הכתלים. מה יהיה עם האשתורת ועם הקטורת שמעלות ריח צחנה ומשאירות אותו על הקירות והתקרה? האמת, שהיא ויתרה מזמן על האלים הקדושים, אבל אנוסה לנהוג עימם בכבוד מפני אימת בעלה. הוא מוציא הון מכספו על עבודת האלילים, וכשהיא מנסה לתאר לו את העוני ואת הילדים שזקוקים למעט יותר, הוא מתרגז ואומר: "יש לך מזל שהאל לא מתנקם בנו על חוסר האמונה שלך. רק השבוע נשבר פסלון האבן ונפצעתי בידי. אני מנסה לכפר על חטאיי ועוונותייך. צריך אמונה ומסירות. השבוע העלו את מחיר הקטורת. ואת לא רוצה את נקמת האלים. נכון?"

    "אבל החדר הכי גדול כבר תפוס עם אליל השמש שבנית. מדוע היית צריך למלא אותו בפסלונים רבים? עדיין ישנם כאלה בחצר שצריך לטפל בהם. כמה צריך?" היא מנסה ללא הצלחה להבין מדוע בעלה עדיין אוחז בתרבות האלילים של יוון ולא בתרבות הפילוסופית שרבים החלו לצעוד בדרכה. היא כבר יודעת שלא כדאי לגעת בנושא הטעון שמשחרר ממנו כעס איום.

    "צריך לדעת איך לרצות אותם. את יודעת שהאלים הגדולים נלחמים זה בזה, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מי יגבר על מי. לכן חשוב שנעבוד פעם לזה ופעם לזה. הקטורת והקורבנות מפייסים אותם".

    נמאס לה לשמוע את ההסברים. אין מצב שבעלה יכפור בעבודת האלילים שלו. אבל אין לה למי לשפוך את ליבה. נמאס לה מהשקרים שלא נתנו לה כלום. אסור לספר לו על שני פסלוני האבן שזרקה וניתצה בחמת זעם כי עמדו בפתח והפריעו למעבר. הוא עדיין מאמין שהם נעלמו מעצמם כי העלו את חמתו של אליל הברזל הגדול.

    היא החליטה לגשת לעצם הדבר. "הכתמים האיומים שנוצרו על הקירות. הם כבר בלתי נסבלים". היא רצתה להוסיף שגם הריח הוא על גבול סיבולת הרגישות שלה, אבל פחדה.

    "האם חברתך היהודייה משפיעה עלייך לרעה?"

    "חברתי היהודייה יוספה? חחח". צחקה מרתה. "קשה לקרוא לה יהודייה. היא מהצדוקים וכופרת בכל היקר ליהדות".

    "טוב מאוד. היא בטח רכשה את אלי יוון החדשניים".

    "לא אתוס. היא איננה מאמינה באלים בכלל".

    אתוס עצם את עיניו בדבקות וכרע מול אל השמש דקה ארוכה. לאחר מכן הוא התיישב ואמר: כדאי שהיא תיסע תחילה למגדל סטרסון בקיסריה. שם נמצא מקדש מפואר שנקרא מקדש האלילה אשתורת. שם תכיר לראשונה את חשיבות..."

    "היא מזרע היהודים ואין לה סיג ושיח עם האלים. היא אוהדת את התרבות ההלניסטית".

    "יסלח לה האל ולכל היהודים שמבזים את אלילינו. שמרי מרחק מאותן נשים. נקמתו של האל אכזרית מאוד".

    היחס של בעלה אתוס לעבודת האלילים מעלה בה קבס. הצרה היא שגם מחברותיה היא אמורה לשמור על שתיקה בעניין הנפיץ.

    היא נכנסה לקיטון הצר של קלאודיה, שהכול מכנים 'אלופת הצבעים ומומחית למרקחת שמנים וצמחים'. היא ידענית בשילוב צבעים ססגוניים לצביעת בדים ואבנים.

    "שלום לך, מרתה. היום מכרתי צבעים טריים. באת ביום הנכון". היא הסירה משורת הכדים את המכסים, לעורר את תאוות הקנייה. "אפשר לערבב כדי להגיע לצבע הרצוי".

    "הפעם פחות חשוב לי הגוון. חשוב לי שחדר הצלמים שלנו יהיה יותר נעים. הוא סובל מכתמים איומים וממש בלתי נסבל לשהות שם".

    "יש לך מזל שאף אחד מכוהני העבודה לא שמע אותך. אסור להתבטא כך. האם התאכזבתם מאל השמש?"

    "אין לי כוונה להתעכב ולשוחח. תני לי מהצבעים האלה". הצביעה מרתה על שלושה צבעים בלולים. קלאודיה שתקה, מרתה שילמה בסחר חליפין בשקית בד עמוסה פלפלים וכורכום והנהנה בראשה. קלאודיה הביטה אל דמותה המתרחקת של מרתה המקולקלת והפורקת עול בשאט נפש גלויה.





    ​
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: נחמת שוטים, שקופה, אוראל סולטן ועוד 13 משתמשים16 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איה סופר
    @נחמה 12 למה לא להוסיף את פרק ה כאן בתור תגובה?
  • 36
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ה'
  • נחמה 12 //
    • פרק ה



    הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

    "נאווה".

    "כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

    "מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

    "רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

    "מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

    מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

    אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

    "הלו".

    "מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

    "לא, לא ניסיתי שוב".

    "היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

    "היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

    "היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

    פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

    "אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

    "המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

    מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

    היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

    היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

    "איילת?!"

    "איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

    היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

    כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

    "איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

    "מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

    מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

    "איילת, את שומעת אותי?"

    " הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

    "מעיייין" נשמע ההד בשנית.
    <<<<<<<<<
    לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

    הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

    לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

    ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

    בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

    יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

    "צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

    "אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

    "ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

    איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

    "את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

    "איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

    "הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

    "מה קרה להן?"

    "לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

    "איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

    "לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

    "אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

    האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

    "את מרומא?"

    "לא. למה חשבת כך?"

    "מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

    רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

    "אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

    לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

    "קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

    "הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

    איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

    לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

    "הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

    "מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

    "חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

    "הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

    האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

    היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נחמת שוטים, ללי99, אביגלוש ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 513
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת אם את לאחרונה שואלת את עצמך...
  • Natan Galant //
    • למה הוא כזה אטום כלפיי? (רמז: יש מה לעשות!!!)

    אם את שואלת את עצמך את השאלה בכותרת, או עוד שאלות דומות
    * למה בעלי פשוט לא רוצה לצאת איתי?
    * למה בעלי לא אוהב לספר לי איך היה היום שלו?
    * למה אני צריכה לקבל כזה יחס מגעיל כשאני מתעניינת במצב הכספי שלנו?

    את לא לבד!!​
    שמי שירה קרטיב, ובדיוק בשבילך (ועוד כמה 😉😉) הקמתי את "מרכז שירה קרטיב לשיפור המצב הפיננסי במערכות נישואין בישראל". ואם את מרגשת לשמוע את השם של הארגון - אז גם אני👏👏

    מחר בערב אעביר קורס מזורז עם כל סודות השיטה!
    נדבר על:
    איך גורמים בעל להיות יותר נחמד?
    יותר מחוייב למשפחה ולזמן של כולם ביחד?
    לשתף ולקבל החלות כלכליות ביחד ולא לבד!

    מהרי! יש סך הכל 100 מקומות (הגבלה טכנית, לצערי), ומעל 700 נשים שביקשו להצטרף... שריייני עכשיו מקום!!!

    שירה תשרייני לי מקום עכשיו!
    (וברצינות, עלה לי הג'ננה מהשיווק המכוער הזה. רוצה למכור מוצר מדף של קורס להרכבת רהיטים? לחינוך ילדים? לשיפור המצב הכלכלי? תמכור אותו. תן קצת שיווק. אבל השטיקים של למכור חברות נצח בקהילה, בעלות כספית גדולה, ולגרור אותי/אותך/אותם עם הבטחות קסומות לצפות בוובינרים שיווקיים רדודים פשוט מקוממת אותי, זה כל כך לא ישר! כל כך לא הגון, אוףף!! ויותר מזה, נראה לי סביר שאתה נותן שעה של תוכן אמיתי, ולפני זה מקדים ונותן 10 דקות שיווק. בסדר. אבל לבזבז לאנשים שעה בשיווק? בהתחלה, בסוף, ובין לבין לזרוק דקה או פחות מזה של תוכן אמיתי כדי שישארו להמשך השיווק? ואז לטרטר במיילים עם הצעות יקרות אש ועוד הבטחות קסומות?)
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: מון, משך, יוסף ל ועוד 28 משתמשים31 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבואלה
    מגרד....
  • 81
    • ע
    שיר עקמומיות שבלב
  • עידו לסרי //
    • צְאִי לָךְ בִּתִּי
    לָרְחוֹב הָאֲפַרְפַּר
    כִּי אֵינֶנּוּ הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

    סַיְּירִי בֵּין הַטִּפּוֹת
    הִסָּפְגִי
    הִדָּמִי לִשְׁלוּלִית
    הִבָּזְקִי בְּבָרָק
    הַאֲזִינִי לָרַעַם
    בְּקֶשֶׁב
    לֹא קֶשֶׁב רַב
    אַךְ כִּי יְיַשֵּׁר עַקְמוּמִיּוּת לִבֵּךְ
    שֶׁמָּא מֵהִחְזָקוֹ
    יִתְעַקֵּם לִבְּךָ
    אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: בת., משך, הווה פשוט ועוד 9 משתמשים12 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    יפהפה! משלב גבוה, תוכן, וכתיבה עדינה ורומזת. ירבו כמותך וכשיריך! תן לנו עוד מהטוב הזה
  • 2 741
    • R
    שיתוף - לביקורת מתפלל שהוא לא.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

    "אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
    אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
    "אני מקשיבה, צדיק".
    אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
    "אה... אני. אה" הוא נתקע.
    "הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
    אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

    "אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
    המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
    "למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
    "ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
    ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
    אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
    הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

    רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

    מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
    מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
    'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
    גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
    ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

    הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
    אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
    "שרולי הסמן".
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, R.V.K.A, מוז'יניקית ועוד 66 משתמשים69 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    קבלתי. נכון. תודה על זה! הנה הכרת ברוכי אחד! תודה @צביה ר., מעריכה את ההשקעה שבתגובות. חלק...
  • 138
    • נ
    מידע שימושי דרושות מרואיינות לכתבה
  • ניק 134767 //
    • שלום וברכה!

    לצורך כתבה אני מחפשת מרואיינות- נושא הכתבה הוא 'להיוולד מחדש'.

    1. אישה שעסקה בתחום מסוים ועזבה בשל קושי/פשטה את הרגל, ולאחר המשבר קמה וחזרה לעשייה מחדש.

    2. בחורה/ אישה שחוותה התמודדות מול סטיגמה/קושי ובחרה לצאת ממנו ולהתרומם עליו.

    3. מישהי שחווה קושי/ נפילה בימים אלו ממש.

    4. קאוצ'רית/ מטפלת שמלווה נשים בתהליך של התגברות על הקושי ויציאה לחיים תקינים לאחר משבר/קושי.

    לשלוח למייל- <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

    בנושא המייל, בבקשה לכתוב- סיפור לכתבה- (שם אישי).

    אשמח שבמייל תכתובנה בקצרה מהי ההתמודדות, מה המסר שלכן בנושא.
    וכמובן, להשאיר מספר טלפון שאוכל לחזור אליו במידה והסיפור יתאים(אפשר לצרף שעות בהן נוח לכן שאראיין אתכן).

    תודה רבה!!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 134767
    מוסיפה- מחפשת לראיין גם חוזרת בתשובה שעברה בתהליך של השינוי שלה את התחושה של ה/להיוולד מחדש'
  • 75
    • J
    שיר בַּדֶּרֶךְ
  • JustThoughts //
    • שלום,
    אני חדשה כאן, וזה השיתוף הראשון שלי :)

    בַּדֶּרֶךְ

    דְּבָרִים נִבְנִים לְאַט.
    לְאַט מִדַּי.

    אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁרָצָה אֶתְמוֹל,
    הוּא לֹא הַמַּגְשִׁים שֶׁל מָחָר.

    בַּדֶּרֶךְ עוֹבְרִים, נוֹפְלִים וְקָמִים.
    וְחֲלֹמוֹת מִשְׁתַּנִּים, מִתְגַּשְׁמִים, מִתְנַפְּצִים.

    וּמוּכְרָחִים לֶאֱהֹב אֶת הַדֶּרֶךְ, הַשִּׁנּוּי, הַסְּטִיָּה.
    וְלִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע שֶׁעַכְשָׁו, כְּפִי שֶׁהוּא נֶחֱוָה.

    וְהַחַיִּים הֵם עוֹבְרִים, וַאֲנַחְנוּ גְּדֵלִים.
    כִּי הַהֲלִיכָה לְאוֹרְכָם הִיא הַיְּעוּד,
    וְלֹא הַמַּטָּרוֹת, הַהֶשִּׂגִים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מיהי, נעה613, הווה פשוט ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    J
    JustThoughts
    תודה לכל המגיבים, מחמם את הלב :)
  • 48
    • מ
    שיר על כרחך
  • מיהי //
    • בס"ד

    גידים, ורידים ועצמות
    בשר ודם ונשמות
    גוף שלם ללא רבב
    מוכן להתחיל עכשיו

    בועט וחי, שומע קול
    מרגיש, חושב, רוצה הכל
    אתה אדם על באמת
    אך על כרחך אתה מת

    שבר כלי מלא בריק
    מטפטף לתהום תחתית
    להדמים מה שכאב
    רוצה לגמור כאן ועכשיו

    רפוי כמו מת, כבתוך מים
    אֵבֶל, הבל, כבר חודשיים
    אתה קרוע עד בלי די
    אך על כרחך אתה חי
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: m.e, JustThoughts, דיונון ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    מה זה השיר הזה?? הוא כל כך מבטא, ובועט. נותן מקום לתחושות הכי קשות שיש וואו תודה!
  • 21
    • א
    שיתוף - לביקורת אני של חורף
  • איוליס //
    • אֲנִי שֶׁל חֹרֶף
    וְגֶשֶׁם חָזָק
    אֲנִי שֶׁל רוּחַ
    וְחֹשֶׁךְ מֻחְלָט
    יַלְדָּה שֶׁל אַחֲרֵי סְתָו
    מְחַפֶּשֶׂת מָה מֻתָּר
    אָפֹר אוֹ שָׁחֹר לָבָן

    אֲנִי שֶׁל קְרִירוּת
    וּשְׂמִיכָה מְכַרְבֶּלֶת
    שֶׁל חִפּוּשׂ
    וְהִזְדַּמְּנוּת
    אוֹהֶבֶת תְּשׁוּבוֹת
    לִרְקֹד בִּשְׁלוּלִיּוֹת
    רַק עִם מַגָּפַיִם עָבוֹת

    יַלְדָּה שֶׁל חֹרֶף
    מִתְהַלֶּכֶת בִּזְהִירוּת
    בִּכְבִישִׁים רְטֻבִּים
    דּוֹרֶכֶת עַל שַׁלֶּכֶת
    וּפְרָחִים רְמוּסִים

    יַלְדָּה שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת
    לֹא מִתְיָאֶשֶׁת
    לִבְחֹר אַחֶרֶת
    גַּם שֶׁקַּר קְצָת
    וְיֵשׁ רַעַם בַּלֵּב
    זוֹכֶרֶת יֵשׁ שָׁמַיִם
    אַבָּא מוֹרִיד לִי מַיִם

    הוּא לְמַעְלָה
    שׁוֹלֵחַ קַפּוּצ'וֹן עִם כּוֹבַע
    אוֹמֵר שֶׁשּׁוּם חֹרֶף
    לֹא מְכַבֶּה אֶת הַלֵּב
    רַק מֵכִין אֶת הַצְּמָחִים
    לָקוּם, לְהִתְעוֹרֵר
    מִתַּרְדֵּמָה שֶׁל דֹּב
    לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי
    בְּרָצוֹא וָשׁוֹב
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: JustThoughts, אוראל סולטן, AVITALLL ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 87
    • ע
    שיר פוך
  • עידו לסרי //
    • רֵיחַ עַז שֶׁל טֶקְסְטִיל חָדָשׁ
    רַדְיָאטוֹר קָטָן מֵאֹשֶׁר עַד
    מְחֻבָּר לִשְׁעוֹן שַׁבָּת
    כָּבוּי

    אֶכָּנֵס לִי פְּנִימָה
    שָׂאוּנִי לְאָן שֶׁתַּחְפְּצוּ
    לִרְחוֹב הָעִיר
    לִירוּשָׁלַיִם
    לַמִּדְבָּר הַקָּפוּא
    לֹא אִכְפַּת לִי
    אֲנִי פֹּה
    בַּפּוּךְ

    לֹא יַפְרִיעוּנִי
    לֹא קוֹר
    בִּעוּתֵי לַיְלָה
    זִמְרַת מֵאִיר אֲרִיאֵל
    הֲמֻלַּת הַתִּינוֹקוֹת
    צִפְצוּף הַמְּקָרֵר
    חֲצָצִים הַנִּשָּׂאִים בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה
    כְּלוּם לֹא
    אֲנַן בְּדִידָן
    אֲנִי בְּפוּכִי
    וְתוּ לֹא
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, מילה נרדפת, .חיה פ ועוד 13 משתמשים16 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    אתה כותב יפה מאד
  • 270
    • ד
    שיתוף - לביקורת לְהַחְלִיף אֶת הַשֶּׁלֶט
  • דודה //
    • ב"ה, שייך לעבר הקרוב....
    אשמח לביקורת- ברצינות!!

    לְזֶה שְׁמוֹנֶה שֵׁשׁ,
    קִבֵּל אָקָמוֹל בְּשֶׁבַע.
    לְזֶה תֵּשַׁע חָמֵשׁ,
    נוּרוֹפֶן בִּשְׁמוֹנֶה וָרֶבַע.
    מְסַדֶּרֶת בָּרֹאשׁ
    טַבְלָה וִירְטוּאָלִית,
    יֶלֶד, תְּרוּפָה
    הַשְׁפָּעָה אַקְטוּאָלִית.
    זֶה בַּמִּטָּה,
    מְיַלֵּל בִּתְשִׁישׁוּת.
    זֶה מֵקִיא,
    חֲשַׁשׁ הִתְיַבְּשׁוּת.
    מַקְהֵלַת שִׁעוּלִים
    בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת,
    שַׁרְשֶׁרֶת אַפְּצִ'י
    אוֹתָהּ קוֹטַעַת.
    בֵּין מַדְחֹם,
    בַּקְבּוּק וְתֵה
    ל-"כֵּן, חֲמוּדִי,
    תִּשְׁתֶּה, תִּשְׁתֶּה",
    לְרֶגַע קָט
    אֲנִי שׁוֹקֶלֶת,
    בְּאֹפֶן זְמַנִּי
    לְהַחְלִיף אֶת הַשֶּׁלֶט.
    בִּמְקוֹם:
    "כָּאן גָּרִים בְּכֵיף מִשְׁפַּחַת-"
    לְ"כָּאן קֻפַּת חוֹלִים
    עִם בֵּית מִרְקַחַת".
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., thzv yuc, שנית ועוד 62 משתמשים65 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    איזו כתיבה שנונה! אהבתי!
  • 378
    • N
    שיתוף - לביקורת קפה של אפטר
  • NeWord //
    • הבטחנו שנשב ונדבר כשכל זה יגמר.

    רועי הבטיח שסיגריות עליו ועידו הכריז פק"ל קפה. בין היתקלות אחת לשנייה, כשהיינו גמורים מקילומטרים על משקלים תומר הבטיח שהוא ייקח אותנו עם הארבע על ארבע של אבא שלו עד לחורשה הקבועה בהרי ירושלים, ואני, כשכבר מיצינו את כל המורלים הבטחתי להביא גיטרה, ושירים אל תוך הלילה.

    אז באתי. סיגריות בכיס, הגיטרה על הגב ותרמוס קפה ביד, הרי ירושלים סביבי. תומר כבר הגיע, חייך חיוך בחצי פה וטפח על ידית המושב בידו השמאלית 'ארבע על ארבע, הא?' לא חייכתי.

    רועי כבר מזמן לא מעשן, והקפה שלי לא דומה לזה של עידו, והגעתי ברגל בכלל.
    מחפש פינה לשבת, ההר זרוע אבנים.
    רועי ועידו כבר פה ממזמן.
    לרגע אני תוהה לעצמי אם הרצל היה ממשיך לנסות להקים מדינה אם היה יודע שבהר על שמו יהיו קבורים כל כך הרבה צעירים לנצח...
    תומר מתגלגל עוד קצת קדימה מכוון עם הג'ויסטיק קרוב אלי.
    אני מתיישב על האדמה ושותק.
    הבטחנו לדבר כשהכל יגמר.
    עידו ורועי שותקים כבר שנתיים.
    אני מוזג בשקט שתי כוסות קפה, לי ולתומר.
    אני מחזיק לו את הכוס ומקרב לו את הקש לפה.
    שנינו שותקים.
    הערב יורד,
    תומר מתגלגל לכיוון החניה, חייב לחזור לשיקום.
    הגיטרה עדיין על הגב,
    ובמקום לשיר, אני בוכה אל תוך הלילה.

    נכתב בהשראת משפט שאמר רב סרן דובי יודקין בראיון 'כדי לשבת עם חברים אני צריך ללכת להר הרצל'
    • וואו!
    • עצוב
    • תודה
    Reactions: T;), בכוון הנכון, אחת_אחרת ועוד 47 משתמשים50 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    לא, אלו שני קטעים שונים לחלוטין, כפל השמות הוא ממש בטעות
  • 258
    • ש
    שיתוף - לביקורת הסבתא הטובה שאף פעם לא היתה לי
  • שקופה //
    • היא היתה הסבתא הטובה והחכמה שאף פעם לא היתה לי.

    העיניים שלה היו עמוקות והיא הסתכלה עלי כמו שאף אחד לא הצליח; אולי כי אף אחד לא באמת ניסה.

    היא ראתה אותי יפה, חכמה, טובה כל כך.

    לא הבנתי איך היא רואה את כל זה, הלב שלי החסיר פעימה כשהיא היתה מסתכלת עלי.

    משהו בי סירב להאמין לה, ובו זמנית התרפק על האהבה המוחלטת הזו, השתוקק להתמסר אליה.



    היא הגיחה בלילות, ריפרפה על כאב ובדידות; נוגעת - לא נוגעת.

    ניסתה ללחוש לי ממרחק מילים טובות, לא הצלחתי לשמוע אותה.
    הקול שלה היה עדין מידי, צחוק מהדהד גבר עליו.



    שנים היא היתה מגיעה אלי, ובכל פעם הייתי חוזרת להיות ילדה בת 9.5, שוכבת קפואה במיטה, מאזינה באי אמון לאמא שלי שסיפרה סיפור מצחיק בסלון.

    מושא הצחוק הייתי אני, הקהל היו דודים ודודות וסבתא וסבא. הדם שנשפך בחדר החשוך היה שלי.

    אמא שלי ידעה לספר סיפורים, והקהל הקשיב לה.
    תמיד הייתי גאה בה; המורה הקוסמת שהפכה שיעורים משמימים למרתקים, שולחנות השבת שאף פעם לא היה משעמם בהם.

    היא ידעה לשחק בטונים הנכונים, להגיש היטב את המסר, ולייצר אפקט הפתעה מושלם.

    בפעם הזו אני הייתי מרכז הסיפור, ובשקט ששרר בסלון שמעתי גם אני כל מילה ותיאור על מה שאמרתי בצהרים, וברעש הצחוק ששטף את הבית לא שמע אף אחד את הלמות הלב שלי.

    משהו עמוק נשבר בי בלילה ההוא, ועל חורבותיו הקמתי חומה; לב נעול בכספת.

    הסבתא היתה מדברת אלי, אבל החומה היתה עבה, ואני הייתי מוגנת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אבינועם גולדברג, נופים2 ועוד 23 משתמשים26 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לא כמו כולם
    אוקיי, אז יש תפנית בעלילה... היה כדאי לציין את זה בהתחלה או לעשות את העצירה שורה אחת לפני הסיום...
  • 2 3 4 4K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אפקט גן עדן
  • הווה פשוט //
    • פרק מתוך הספר החדש שלי

    ִ​
    אתם, חברי הקהילה היקרים, שכל הזמן תמכתם יעצתם ועודדתם.
    זה המקום להודות בחום לכל אחד ואחד מכם, שהעניק מהידע, מן הנסיון, ומן הלב.
    מי בפרהסיא ומי בצנעא.
    הוצאת ספר לאור היא משימה תובענית ברבדים רבים, אבל בראש ובראשונה היא דורשת אומץ.
    ואת האומץ הזה לא קבלתי מאף מקור אחר.
    מלבדכם.

    ִ​

    ִimage (5).png



    אפקט גן עדן
    ִ
    ​

    הוא שרק לעצמו מנגינה עליזה, כשניקה בסמרטוט רטוב את משטח המתכת שלפניו.
    מנגינה עליזה שעמדה בניגוד גמור לארשת פניו העצובה.
    מנגינה ששמע הבוקר ממכונית חולפת, בזמן שפתח את תריס הפיצרייה שלו, ומאז הוא שורק אותה שוב ושוב. וכמה שהיא מרגיזה אותו, הוא לא מצליח להשתחרר ממנה.

    רק שלשה אנשים נכנסו בינתיים, אחד קנה פחית, אחד סיגריות, וילד שאיחר לבית הספר והחליט לחטוף פיצה לארוחת בוקר. הוא יושב בשולחן צדדי, לועס מהר. ילקוט זרוק לידו על הרצפה.

    מבחינה אסטרטגית, הפיצרייה ממוקמת באזור מעולה. בסמטה שקטה ונעימה הנושקת לרובע הלוהט של העיר, שבו קניונים הומי אדם ורבי קומות שוקקי משרדים, המלאים בפקידים רעבים.
    ועם זאת ההצלחה ממנו והלאה.
    המאפיות הנוצצות ומסעדות היוקרה שברחוב הראשי, גונבות לו את ההצגה.

    השבוע ניסה מתכון חדש, פרי המצאתו. לכל מגש הוא מוסיף מלבן חמאה גדול, וחצי כוס קורנפלור איטלקי, המעניק אווריריות קראנצ'ית לבצק.
    "איך הפיצה?" העז לשאול את היושבים פה ושם.
    "בסדר גמור", ענו וחזרו מיד לשוחח זה עם זה.

    הוא פונה אל הקיר ומעביר את הסמרטוט שלו על כיסוי הזכוכית של "ברכת הבית", וגם על השעון הגדול עם הספרות הרומיות.
    אחר כך מתיישב בקצה כיסא גבוה, מביט בששת השולחנות הריקים.
    בקצב הזה, ייקח לו שנתיים לכסות את ההלוואה שלקח מהבנק.

    ***

    "זו הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי", נשמע קול דק מהשולחן הצדדי.
    "באמת?" הזדקף המוכר.
    "באמת באמת", אמר הילד והחווה בידיו תנועות רחבות של שביעות רצון.
    "תענוג! ישר מגן עדן".
    הוא הרים את הילקוט וניגש לקופה, "כמה זה?"
    "שתים עשרה", אמר המוכר. עיניו עדיין פעורות מההפתעה.
    "זול. זה שווה לפחות שלושים". הילד הוציא מארנקו המצועצע שקל אחרי שקל והניחם בשורה מדויקת על הדלפק.
    על הילקוט שלו היה כתוב בטוליפ צבעוני:
    איציק פנדר כיתה ה' 2.
    "תודה רבה, ולהתראות", קרא הילד ורץ החוצה כשהוא מכתף את הילקוט.

    "איזה מותק, וואו".
    המוכר אסף את שנים עשר השקלים אל מגירת הקופה, וחזר לשרוק.
    זו מנגינה לא רעה בעצם, חשב, בכלל לא מעצבנת.

    והוא עכשיו התחיל לשיר אותה בתוספת מילים - "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".

    הוא הכין בצק חדש. ערבב, רידד, מתח, פיזר את הגבינה האיכותית. אחר כך שטף ידיים והתיישב על קצה כסאו, מול 'ברכת הבית'.
    בזאת הדלת - לא תבוא בהלת.
    בזה השער - לא יכנס צער.

    והוא מוסיף חרוז משלו:
    בזה המטבח - כל פיצה שלושים שח.

    בדמיונו הוא רואה אולם מפואר, עם מאה שולחנות צחורי מפה. צוות מלצרים במדי בורדו וכפתורי זהב, מגישים פיצה על מגשי קריסטל לזוגות מפורכסים. ומרגלים תעשייתיים עם שפם שחור ואוזניית בלוטוס, מנסים לחשוף את סוד הטעם המופלא של מתכון גן העדן שלו.

    ***

    "תן לי משהו לאכול בבקשה".
    קרא איש עסקים קשוח וממהר, שהתפרץ אל הפיצרייה בנעל מצוחצחת ותיק מחשב בידו.
    איש הפיצה נתן בו את עיניו הנוצצות בהשראה ואמר לו: "אתה אדם מרשים ומוצא חן בעיניי, אבל מאד לחוץ. אני אכין לך מנה מפנקת במיוחד, שתשחרר לך את הטוב שבך".

    "הא?" אמר הלקוח האלגנטי בהשתוממות.

    "אתה צדיק אדוני. מגיע לך קצת גן עדן", אמר המוכר בחדווה גלויה. וכשהוא הסתובב אל התנור, העווה איש העסקים את פניו בלעג.
    "מוזר הבנאדם הזה, אבל בקטע טוב", חשב, "וגם יודע לשרוק יפה".

    הוא התיישב לאחד השולחנות ופתח את המחשב הנייד שלו.
    המנה הוגשה לו, הוא אכל תוך כדי הקלדה.

    "נו?" שאל המוכר.
    "מה נו".
    "איך הפיצה?"
    "הפיצה בסדר, בסדר גמור, למה?"
    המוכר לא ענה.

    איש העסקים, הרים את מבטו מהמחשב ונתקל בהבעת הציפייה החגיגית של המוכר. "רגע", אמר והדף את המחשב מלפניו. לקח ביס גדול מהמשולש שלו, ועצם עיניים.
    "ממממ", השמיע לאחר לעיסה מתונה, "איך לא שמתי לב, זה טעם מדהים".

    "נכון גן עדן?!"

    "לגמרי".

    "זה כמו המן שירד במדבר, רק מי שהתרכז הרגיש את הטעם".

    המוכר פסע בחזרה אל מאחורי הדלפק, רקד יותר נכון.

    "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".



    ***



    כשיצא איש העסקים מהפיצרייה, התמתח והרים את ראשו.
    מעל הבניינים האפורים נפרשה התכלת ששתי ציפורים רחבות כנף דאו לאורכה ונעלמו דרך ענן ציורי, כמו לתוך ממד אחר.
    והאיש עשה דבר שהוא לא עשה כבר הרבה מאד זמן.

    הוא חייך.

    הילוכו נעשה איטי, נשימתו עמוקה, חושיו כמו התעוררו מתרדמת החורף אל השמש שהחליקה על עורו בחמימות.
    הוא התבונן סביבו בעניין. מגלה כל מיני דברים שנסתרים מעיני אלה שממהרים.

    למשל זוג נעלי הספורט הבלויות הקשורות יחדיו בשרוכיהן ומתנדנדות על חוט חשמל גבוה. או מכונית אאודי מאה, ישנה נושנה בצבע בז', בדיוק כמו זו שהייתה לאבא שלו. במושב האחורי שלה כלוב עם שני תוכים קטנים.

    הוא שם לב לדוגמא המעניינת של סידור אבני המדרכה האדומות אפורות. לקיר הלבנים העתיק, שפתוחים בו שני חלונות גדולים עם מסגרת עץ רחבה, צבועה ומעוטרת. ממש כמו באירופה, חשב.

    על מרזב הצמוד לקיר התנוסס גרפיטי בלורד לבן:
    ש. מ. התייפח כאן 26/2/2019

    "ריבונו של עולם", חשב לעצמו, "כבר שש שנים אני עובר ליד הכתובת המצמררת הזאת יום יום, ולא שם לב".

    הוא הגיע לרחוב הראשי, ועיניו שתו בצימאון את בליל הצבעים והצורות, שהתרוצצו בתנועה בלתי פוסקת, ברסיסי חי צומח דומם. מתערבלים בקרני שמש נוצצות, מול שורת חלונות ראווה מבריקים.
    "וכבר מי יודע כמה שנים, לא קניתי לעצמי גלידה. סתם ככה, בשביל הכיף". הוא דחף דלת זכוכית מקושטת צבעים בהירים. "אני צדיק, מגיע לי קצת גן עדן, לא?"

    כשישב בכיסא הגבוה וליקק בלי בושה, ובלי לפתוח את המחשב שלידו. נזכר במשפט מתוך שיר ששמע בילדותו באמריקה:
    "החיים, זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן דברים אחרים". אז, לא הבין מה זה אומר בכלל. אבל עכשיו...

    ***

    כשנכנס למשרד שלו, הסיר את החליפה והשליכה על משענת כיסא. התיישב והחל לזמזם לעצמו שיר ישן באנגלית, שרק משפט אחד זכר ממנו.
    על מסך המחשב ריצד עיגול אדום - עשרים ושמונה הודעות חדשות.
    הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור בצד.
    'אתה בטוח שאתה רוצה לכבות את המחשב לגמרי?' - נעלב המסך שלפניו.

    בטוח.

    המחשב השמיע זמזום חזק למשך כמה רגעים ואז פלט קול נשיפה ארוך ומתכתי, השתתק והשחיר.
    הוא הרים את השפופרת ולחץ על סולמית: "כל העובדים לחדר שלי, עכשיו", אמר למזכירה.

    האנשים שהתאספו, הופתעו לראות את הבוס עם הרגליים על השולחן, ובלי חליפה.
    "יום חופשי", אמר, "על חשבוני. צאו, תבלו, תנשמו. תרגישו את החיים שעוברים לידכם".

    העובדים, שלא ידעו מה בדיוק לעשות, עמדו ובהו.

    זה שעמד קרוב אליו, הצביע על פני הבוס ואמר: "יש לך... כאן..." הבוס ניגב את סנטרו בטישו.
    "אה, גלידה. מוקה פיסטוק עם פקאן מקורמל. ממליץ לכם".

    האנשים חייכו. כמה אמיצים מלמלו "תודה רבה", ופנו אל הדלת.
    "אתם לא צריכים להזדרז לפני שאתחרט", קרא הבוס.
    "כי אני לא אתחרט".

    ***

    המזכירה אספה כמה חפצים לתיקה, כיבתה את המזגן, עברה על פני קבוצת האנשים ששוחחו בהתרגשות, תוהים איך לנצל את החופשה הפתאומית, וירדה במדרגות אל הרחוב.
    היא, ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות.

    המזכירה הייתה גרושה עם ילד. בעלה השאיר אותה עם חובות רבים וברח לחו"ל מפני נושיו. שם כנראה החליף את כתובתו וזהותו מספר פעמים, עד שעקבותיו נעלמו.
    בבת אחת נפלה על כתפיה החלושות ההתמודדות מול האדמה החרוכה שהשאיר אחריו, ועל דמי מזונות אין בכלל מה לדבר.
    היא עבדה קשה כדי להתפרנס, לגדל את הילד. ולהחזיר בהדרגה את החובות הכבדים, שארגוני החסד הצליחו לפרוס עבורה לתשלומים.
    היא השתדלה בכל כוחה, שבנה לא ירגיש שהוא נופל בערכו משאר חבריו. ואפשר לומר שהצליחה בכך יפה. הוא היה ילד פיקח, עליז ואהוב על כולם.
    עברו כמה חודשים, מאז שהבטיחה לו לקחת אותו לפארק המים הגדול בצפון. וכבר חסכה כסף לכרטיס ולנסיעות. רק זמן לא מצאה.
    היא הייתה חייבת לעבוד עד מאוחר, וימי החופשה המעטים שלה, כבר נוצלו בחול המועד.
    כך שהבשורה שנחתה עליה היום במשרד, נתכה לתוך נפשה כמו מפל אושר אדיר. המגיח ממקור החסד האינסופי של דיין האלמנות ואבי היתומים.
    השעה עשר וחצי בבוקר. היא תוציא את הילד מהחיידר ותעניק לו יום כיף בלתי נשכח, שבהחלט מגיע לו.

    ובעצם גם לה.

    היא נוסעת קודם כל הביתה. אורזת לו תיק עם בגד ים וכל מה שצריך.
    אחר כך היא יורדת לחנות. קונה ממתקים ושתיה.
    מתלבטת אם לקנות לו משקפי ים משוכללים או כובע שמש חדש. בסוף מחליטה לקנות גם וגם.
    ואז הולכת בעיניים זורחות אל החיידר. מתרגשת בציפייה לראות את שמחת ההפתעה שלו.

    החצר ריקה. כל הכיתות בשיעור עכשיו.
    היא ממתינה בחוסר סבלנות, עד שהיא רואה את אחד המלמדים עובר.


    "סליחה. אתה יכול לעשות לי טובה, ולקרוא בבקשה לילד אחד. זה נורא דחוף".

    "למי?"

    "איציק פנדר, כיתה ה' 2".


    ---------- *** ----------

    ​
    image (5).png
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: s is me, forty thousand feet, מרימדיה ועוד 121 משתמשים124 //
    72 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    ועוד קוראים לך - אימפולסיבי...🙄 תכביר תכביר 😋 איזה היה מוצא חן בעיניך? כן הוא יפה...
  • 123
    • ע
    שיתוף - לביקורת מרכז מסחרי / גולדה
  • עידו לסרי //
    • ההמון נדחק באוטובוס הקבלן, חם וקור שימשו בעירבוביא, אשה ובתה התישבו במושב האחורי,

    האוטובוס התאמץ לרוץ בכביש העולה, אדים כיסו את חלונותיו והוא חלף על פני הצומת הסואנת, עלה לו במהירות ולא נכנס אל נתיב התחנה.

    כשחלף האוטובוס על פני התחנה ההומה, נדמה כי הזמן האט את תודעתי, אני רואה אנשים וטפיהם בידיהם מביטים בעינים כלות אל המרכב המאובק החולף על פניהם ביעף,
    בן תשחורת מנופף בידיו ספק לאות בקשה נכזבת ספק לאות מחאה,
    פני שיבה מתנודד ביאוש, אשת רעהו מסדרת את הבוגבו מחדש, בת סמינר חוזרת אל הפלאפון, מגלה שאין בטריה.
    הם יחכו לאוטובוס הבא, גם הוא יחלוף לו.

    לצידי בן ישיבה חסידית, מלפני רב בעל הדרת פנים הבא אל שמחת קרוביו, לצידו יהודי רב שנים מתעמק במסכת תמורה לאור מנורה כתמתמה.
    אנחנו ממשיכים לנסוע.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: בילבוליאדה, בת., אוראל סולטן ועוד 16 משתמשים19 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מיוחד כל כך להפוך נושא יומיומי שולי לכאורה לקטע כתוב באמנות המאיר ברגישות פינות חשוכות. אהבתי את...
  • 66
    • ה
    שיר תעזור לי להרגיש
  • הל בר //
    • אבא,
    אני יודעת שבורכתי
    אז למה אני רוצה לברוח?
    מסתכלת על כל הטוב
    ומרגישה שאין לי כח

    היומיום מרגיש לי זר- זה לא אני!
    רודפת אחרי השמש להספיק מה שממתין רק לי

    באמת באמת- אני יצור כזה נפלא
    שיצרת והבאת לעולם ברוב טובך
    נפעמת מהטבע- העצים הם חברי
    לראות תינוקות שמחייכים- זהו שיא חיי

    אז למה כשאני קמה בבוקר
    לא מספיקה להסתכל סביבי?
    אבל סביבי מלא באושר
    אז מה יהיה איתי??

    אני רוצה למשש בידיים ולחוש את עולמך
    לנשום אותו מלא חופניים- להרגיש איתך..

    בסוף אני יודעת- שזוהי החוכמה
    שאדע לראות בכל צעדי- אותך
    גם כשהמחוגים זזים מהר מדי
    יופי יצירתך נוכח מול עיני

    אז תן לי היכולת ללמוד להביט גם על חובותי
    להבין שהם מרכיבי היופי בחיי
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, AVITALLL, אביגלוש ועוד 7 משתמשים10 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הל בר
    תודה! לא רגילה לפרפרים כשמישהו/י שולח תגובה, פרגון או ביקורת- שניהם מעיפים אותי! "היומיום...
  • 75
    • T
    שיר אֵיךְ לֹא שַׂמְתְּ לֵב
  • tmr //
    • כְּשֶׁשָּׁפַכְתִּי אֶת מִילוֹת לִבִּי הָאַחֵר
    מִלּוֹת אֵמוּן שָׁבוּר
    מִלּוֹת הָאָדָם הַלֹּא נָכוֹן
    לֹא תֵּאַרְתִּי בִּי שֶׁאֶהְיֶה זֹאת אֲנִי הָעוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵיהֶן
    תָּמִיד הָיוּ אֵלּוּ כְּאֵבִים שֶׁל אֲחֵרִים
    וְהֵיטַבְתִּי לְשַׁכְתֵּב אֶת נִפּוּץ הַחַרְסִינָה הַזֹּאת וְאֶת
    סוֹף דִּבְרֵי הַיָּמִים הַהֵם

    לֹא תֵּאַרְתִּי בִּי שֶׁיָּבֹא גַּם תּוֹרִי
    וְאֶהְיֶה לְעַצְמִי נֶחָמָה וְזֶהוּת לְהִתְרַפֵּק עָלֶיהָ
    לִבְכּוֹת אוֹתִי לֵילוֹת שְׁלֵמִים וְלוֹמַר
    אַתְּ לֹא לְבַד
    הִנֵּה הַכֹּל כָּתוּב כְּבָר עַל הַחוֹמוֹת
    הִנֵּה הַחוֹמוֹת כְּבָר הִנָּן
    מַקִּיפוֹת אוֹתָךְ סָבִיב סָבִיב

    אֵיךְ לֹא שַׂמְתְּ לֵב שֶׁלֹּא הוֹתַרְתְּ בָּךְ פֶּתַח לְהִמָּלֵט
    אֵיךְ לֹא שַׂמְתְּ לֵב
    שֶׁקָּבַרְתְּ אוֹתָךְ בְּתוֹכְכֵי הָעֵמֶק הַזֶּה
    שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת וּמְשַׂרְטֶטֶת לָךְ מַעְגַּל נֵצַח לַעֲמֹד בּוֹ
    וְהַגֶּשֶׁם
    אוּלַי הוּא כְּבָר לֹא יָבֹא
    וְאִם יָבֹא
    אֵיךְ יִהְיֶה מְסֻגָּל בִּנְחִישׁוּת אֵין סוֹפִית לִיצֹר לָךְ סֶדֶק
    אוֹ
    אֵיךְ יִהְיֶה מְסֻגָּל לְהָצִיף אוֹתָךְ מִבַּעַד לַשָּׁחֹר הַזֶּה

    לֹא תֵּאַרְתִּי בִּי
    אֶת הַיּוֹם בּוֹ אֶמְצָא אוֹתִי בְּכָל פִּסְקָה אָחוֹרָה
    בְּכָל רַעַל שֶׁנִּסִּיתִי לְהַאֲשִׁים אֲחֵרִים
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בחלל הריק, אוראל סולטן, ניק 115527 ועוד 19 משתמשים22 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    תודה רבה רבה שוב🙏🙏
  • 81
    • א
    דיון התקומה החרדית
  • א. פרי //
    • התקומה החרדית.



    כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

    אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

    אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

    מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

    עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

    מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

    אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

    *

    אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

    התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

    *

    כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

    ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

    עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

    המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

    *

    הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

    וזה האתגר הגדול.

    כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

    אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

    אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

    *

    שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

    השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

    אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

    הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

    בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

    האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

    האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

    *

    האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

    ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

    *

    מצד שני – אפשר.

    זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

    אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

    זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

    כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

    למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

    זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אוראל סולטן, עידו לסרי, ללדת אחרת ומשתמש 1 נוסף4 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיתי לינדר
    המאמר יפה. המאמר חשוב. המשפט הזה בעיני לא עובר במה חרדית. שימי לב מדובר בילדים שבעטו באבא שלהם...
  • 150
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת בְּרִיּוֹת שֶׁנִּדְרְכוּ
  • צביה ר. //
    • מִתָּמִיד הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִשְׁתּוֹקְקִים
    לַעֲלוֹת אֶל הָהָר.
    לְהַדְרִיךְ כַּף רַגְלָם
    עַל פִּסְגָּתוֹ אֲפוּפַת הַהִלָּה.
    וְהָיְתָה הַהִלָּה אוֹפֶפֶת פִּסְגָּה וְעִיר בָּהּ,
    תּוֹשָׁבֶיהָ מוּעָטִים וּמְאִירִים.
    וּשְׁמָהּ שֶׁל הָעִיר מִתְקָרֵא בְּפִי כָּל –
    עִיר הַצִּדְקוּת, גַּן הָעֵדֶן.
    וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים כּוֹסְפִים וּמְכַלִּים עֵינֵיהֶם
    אֶל הָעִיר, אֶל הַהִלָּה הַחוֹפֶפֶת עָלֶיהָ,
    וּמְאַמְּצִים נַפְשָׁם וְגוּפָם עַל הַזְּכוּת לְהִמָּנוֹת בֵּין תּוֹשָׁבֶיהָ.

    וְהָיוּ מֵהֶם, מֵהָאֲנָשִׁים,
    שֶׁכֹּה גָּדוֹל הָיָה כִּסּוּפָם
    וְכֹה הָלְכָה וּבָעֲרָה נִשְׁמָתָם
    שֶׁלְּלֹא הִשְׁתַּהוּת כִּמְלוֹא נִימָה
    עָטוּ עַל עַצְמָם אִצְטְלָה הָרְאוּיָה לָבוֹא בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל צִדְקוּת,
    רָתְמוּ אֶת סוּסָם
    לֹא הֵמִישׁוּ מַבָּט מִפִּסְגָּה זְרוּיַת נִיצוֹצוֹת,
    הִדְהִירוּ עַצְמָם בְּעִוָּרוֹן וּבְשִׁכְרוֹן לְעֶבְרָהּ.
    וְהָיוּ פַּרְסוֹת הַסּוּסִים
    מְאַבְּקוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל עוֹבְרִים וְשָׁבִים,
    וְהָיוּ חוֹבְטוֹת בִּפְנֵיהֶם הַמַּלְבִּינוֹת.
    וְהָיוּ הַפְּרָסוֹת רוֹמְסוֹת וּמְטִילוֹת גּוּפוֹת בְּצִדֵּי דְּרָכִים,
    וְאֵין רוֹכְבֵיהֶן שָׁתִּים אֶל לֵב;
    הִלָּתָהּ שֶׁל עִיר הַצִּדְקוּת
    מְסַמֵּאת עֵינֵיהֶם.

    וּבִמְלֹאת יָמִים וְדֶרֶךְ שֶׁהִגִּיעָה אֶל קֵץ,
    נִצְּבוּ הָאֲנָשִׁים מִתְנַשְּׁפִים, מְנֻפָּחֵי חָזֶה,
    שִׁכּוֹרֵי נִצָּחוֹן בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל הָעִיר
    הֲלוּמֵי תַּדְהֵמָה
    מוּל סוֹרֵג וּבָרִיחַ שֶׁנָּעֲלוּ שְׁעָרִים בִּפְנֵיהֶם.
    וְלֹא שָׂמוּ אֶל לִבָּם כִּי
    בְּרִיּוֹת שֶׁנִּדְרְכוּ אֶל חָצָץ
    הֵן הָעוֹמְדוֹת בֵּינָם וּבֵין שְׁעָרִים וְהִלָּה.
    וְלֹא יָדְעוּ כִּי
    אֵין לָבוֹא אֶל גַּן הָעֵדֶן
    בִּלְבוּשׁ אִצְטְלָה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אדריכלית מתחילה, בת. ועוד 28 משתמשים31 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה על המילים החמות. הן ממלאות ומשמחות. תודה רבה! משוב משמח. פשוט תודה!! כתבתי את הקטע...
  • 693
    • R
    שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
    הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
    אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

    דפיקות בדלת.
    אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
    רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
    הוא כאן?

    'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
    'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
    אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
    'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
    כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
    בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
    כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
    הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

    "אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
    אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
    פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
    אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
    "אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

    'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
    אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
    "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: משיח נאוווו!, מוז'יניקית, בתיה 123 ועוד 60 משתמשים63 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    תודה רבה תמר, איזו תגובה מרגשת. בהמשך הערב אעלה בע"ה פרק המשך.
  • 1K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת אישי מאוד, ההמצאות הטכנולוגיות ששינו לי את החיים:
  • Natan Galant //
    • 1- הכפתור שמאפשר להשתיק את הפעמון בדלת.

    2- האפשרות להגדיר את המספר של... ברשימה שחורה.

    3- האפשרות לשלוח מייל ל"ימות המשיח", ומאז שקט מופלא מכל קווי הנייעס/מכירה שבועית של אושר וכבוד/ההקלטות הסודיות של.../ההתרמה הקריטית לאיחוד השתלה, ההגרלה על קודיאק חדשה, וכו'.

    4- שלייקעס! חשבתי להמציא שלייקעס נטענות, אבל עוד לא מצאתי במה הן יהיו טובות יותר מהשלייקעס של היום.

    5- מכונת תספורת. יותר קל מאשר לתלוש שערות אחד אחד.

    6- שעון מעורר. יותר נעים מאשר להשאיר חלון פתוח, דרכו נכנסת אליך היד השעירה של גבאי הסליחות ומנענעת אותך אגב תזכורת שאתה האחרון ברחוב שטרם קם, יא שלעפער!!!

    7- נטפרי. איפה הם ואיה הסינונים הקודמים ששלטו בשוק... עם שירות הלקוחות המזוויע + מחריד + נוראי שלהם... רק חבל שהבינה מלאכותית גומרת גם אותם, נכון? ממש קל לעקוף.

    8- מקציף חלב, 116 שקל בעלי אקספרס, והחיים כל כך יותר טובים.. אוהו... ויש לי גם חברים חדשים.. כולם רוצים לבוא לבקר את נתן ולקבל כוס קפה רותחת על בסיס חלב...

    9 - אוזניות משתיקות רעשים - שלום שלום, מכוניות רועשות! - אולי ההמצאה היותר מרגשת מהמצאת מעבורת החלל.

    10, ופה, למרות שציפיתם לראות טינקו, אז לא. ההמצאה הטכנולוגית הכי חשובה שאני מכיר, היא... כפתור הצופר שנמצא על ההגה. איתו אפשר לחנך את כל הנהגים הסוררים!!!!😂😂😂😂
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מכירים?, בת., ע. אפרוח ועוד 66 משתמשים69 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רצתה
    זרת ברגל אחרת איך היינו יודעים שכל הרהיטים בבית במקום?
  • 180
    • מ
    שיר שקט הס
  • מיהי //
    • בס"ד


    נום לך
    נום ילדי
    נום לך
    מחמדי

    שקט חד
    לכאן נכנס
    שַׁן לך,
    הן שקט הס

    גם אני
    תנומה אחטוף
    הדממה
    עוד תעטוף

    אולי עליך
    שוב אחלום
    הלוואי,
    אמצא בי תום

    לו רק...
    הגעת אל בֵּיתי
    היית בא
    נשאר איתי

    או אז
    אוזני היו שומעות
    קולות של צחוק
    ופעיות

    או אז
    היה ליבי נרעש
    ולא דממה
    ושקט הס.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אל הדגל, הדר 310, פרפרזה ועוד 19 משתמשים22 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מיהי
    אמן ותודה לכולכם, נותן כוח...
  • 126
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת תַּכְלִית הַיְּדִיעָה
  • צביה ר. //
    • שָׁמַיִם נִדְקְרוּ
    מִסִּימַן קְרִיאָה שֶׁהָיִיתִי.
    קַו זָקוּף,
    חַד מַשְׁמָעִי,
    נְקֻדָּה תַּחְתָּיו, חַדָּה.
    נִדְקְרָה אֱנוֹשׁוּת
    שֶׁאִתִּי.

    עוֹנוֹת שֶׁחָלְפוּ
    גִּדְּלוּ בִּי,
    עִגְּלוּ בִּי,
    הִגְמִישׁוּ קַו. שִׁיְּפוּ נְקֻדָּה.
    סִימַן שְׁאֵלָה שֶׁאֲנִי
    מִתְכּוֹפֵף תַּחַת שָׁמַיִם,
    יוֹדֵעַ שֶׁ-
    אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, JustThoughts, מיהי ועוד 32 משתמשים35 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על המשוב המשמח! תודה להשי"ת, כל ששלי - שלו.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה