קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בְּלַיְלָה אֶחָד לְיַד שֻׁלְחָן אָרֹךְ וְדֵי גָּדוּשׁ
יָשַׁבְנוּ קְבוּצָה שֶׁל חֲבֵרִים, אֶחָד גָּרוּשׁ
אָכַלְנוּ שָׁתִינוּ, פִּטְפַּטְנוּ עַל הָא וְעַל דָּא
וּפִתְאוֹם נִצְנְצָה לָהּ בְּמֹחִי הֲלָצָה חַדָּה

מִשְׂחַק מִלִּים דּוּ-מַשְׁמָעִי הַחוֹדֵר עָמֹק
שֶׁגּוֹרֵם לְכָל הַנּוֹכְחִים לְהִשָּׁפֵךְ מִצְּחוֹק
וְרַק אֶחָד בִּמְקוֹם לִצְחֹק הִבִּיט בִּנְעָלָיו
זֶהוּ הַגָּרוּשׁ, שֶׁהַבְּדִיחָה הָיְתָה... עָלָיו

נָהִיר לִי שֶׁזֶּה לֹא יָפֶה, אֵין צֹרֶךְ לְצַקְצֵק
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה בֶּנְאָדָם, לֹא חֲתִיכַת בָּצֵק
אַךְ תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִדְרֹשׁ
שֶׁבְּכָזֶה מִקְרֶה אַצְלִיחַ אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ

זוֹ הָיְתָה הַבְרָקָה שְׁנוּנָה וְכָל כָּךְ בַּמָּקוֹם
שֶׁלַּעֲצֹר אוֹתִי הָיָה בְּגֶדֶר - 'לֹא תַּחְסֹם'
ה' וַדַּאי סָלַח, וְאֶפְשָׁר כְּמוֹ תִּינוֹק לִישֹׁן
דַּחַף לֹא-נִשְׁלָט כָּזֶה, אֵינוֹ נֶחֱשָׁב עָווֹן

אַךְ בַּלַּיְלָה לֹא בֶּאֱמֶת נִרְדַּמְתִּי כְּמוֹ תִּינוֹק
סִיּוּטִים טָרְפוּ אֶת שְׁנָתִי וְאִיְּמוּ אוֹתִי לַחֲנֹק
בַּחֲלוֹמִי נִגְלָה אֵלַי מַלְאָךְ שָׁחֹר וְדֵי מַלְחִיץ
מַחְזִיק סַכִּין וּבוֹדֵק בְּאֶצְבָּעוֹ אֶת הַשְּׁפִּיץ

"רָאִיתָ אֶת הַסַּכִּין הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי, אֲדוֹנִי?"
קָרָא בְּקוֹל מַבְחִיל, הַמַּלְאָךְ הָאַלְמוֹנִי
"הֲשַׂמְתָּ לֵב אֵיךְ שֶׁהִיא שְׁנוּנָה וּמַבְרִיקָה?
"מְעַנְיֵן עַד כַּמָּה הַחֲדִירָה שֶׁלָּהּ עֲמֻקָּה"

הוּא הִבִּיט בִּי, "הוֹ, מָצָאתִי מָקוֹם מַתְאִים
"הַצַּוָּאר הַלָּבָן שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ רַךְ הוּא וְנָעִים
"אֶת חֻדּוֹ שֶׁל הַלַּהַב הֶחָדָשׁ עָלַי לַחֲקֹר
"אֲנִי מֻכְרָח לְנַסּוֹת אֶת צַוָּארְךָ לִדְקֹר"

נִסִּיתִי לְהִמָּלֵט אַךְ רַגְלַי אֵינָן נִשְׁמָעוֹת
אַתֶּם יוֹדְעִים, כָּכָה זֶה תָּמִיד בַּחֲלוֹמוֹת...
צִקְצַקְתִּי בִּלְשׁוֹנִי מִשֶּׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִצְעֹק
אוּלָם הַמַּלְאָךְ הִסָּה אוֹתִי בְּקוֹלוֹ הֶעָמֹק:

"נָהִיר לִי שֶׁזֶּה לֹא יָפֶה, אֵין צֹרֶךְ לְצַקְצֵק
"אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ צַוָּאר, לֹא חֲתִיכַת בָּצֵק
"אַךְ תַּאֲמִין לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר מִמֶּנִּי לִדְרֹשׁ
"שֶׁבְּכָזֶה מִקְרֶה אַצְלִיחַ אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ

"הֵן כֹּה חַדָּה הִיא הַסַּכִּין כְּמוֹ הֻשְׁחֲזָה הַיּוֹם
"לַעֲצֹר עַכְשָׁו זֶה יִהְיֶה בְּגֶדֶר 'לֹא תַּחְסֹם'
"ה' וַדַּאי יִסְלַח, אִם אֶנְעָצֶנָּה קְצָת בַּגָּרוֹן
"דַּחַף בִּלְתִּי-נִשְׁלָט כָּזֶה, אֵינוֹ נֶחֱשָׁב עָווֹן"

כָּךְ בְּחִיּוּךְ שְׂטָנִי אֵלַי אֶת לַהַב סַכִּינוֹ קֵרַב
הָיָה זֶה רֶגַע שֶׁל אֵימָה שֶׁבְּזִכְרוֹנִי נִצְרַב
אַךְ כַּמּוּבָן מִיָּד כְּשֶׁהַסַּכִּין בְּצַוָּארִי נָגְעָה
הִתְעוֹרַרְתִּי מְבֹעָת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית זֵעָה

וּמֵאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁעָלַי הָרוּחַ נָחָה
בְּמֹחִי מַבְזִיק מִשְׁפָּט שָׁנוּן וְדַעְתִּי קְצָת זָחָה
אֲנִי בּוֹדֵק מִיָּד אִם בְּמִישֶׁהוּ הוּא עָלוּל לִפְגֹּעַ
הַאִם כֻּלּוֹ טוֹב וְנָעִים, אוֹ יֵּשׁ בּוֹ גַּם קְצָת רֹעַ
כִּי מַהֲתַלָּה שֶׁבָּאָה עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל בֶּן אָדָם
לְפִי חָזָ"ל זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לִשְׁפֹּךְ לוֹ אֶת הַדָּם

הַיּוֹם אֲנִי מֵבִין שֶׁבְּהֶחְלֵט נִתָּן מִמֶּנִּי לִדְרֹשׁ
גַּם כְּשֶׁהַבְּדִיחָה מֻצְלַחַת - אֶת יִצְרִי לִכְבֹּשׁ
כִּי מִיָּד כְּשֶׁאֹמַר שֶׁדַּחַף לֹא-נִשְׁלָט אֵינוֹ עָווֹן
בְּזִכְרוֹנִי יָצוּף הָרֶגַע בּוֹ הַלַּהַב נָגַע לִי בַּגָּרוֹן

עַל הַגָּרוּשׁ הַיּוֹשֵׁב מוּלִי הֵן לֹא אֶתְנַפֵּל בְּסַכִּין
אֶת זֶה אֲפִלּוּ אִימְפּוּלְסִיבִי כָּמוֹנִי יָכוֹל לְהָבִין
חֲבָל אָמְנָם שֶׁהַבְרָקָתִי הגְּאוֹנִית תֵּלֵךְ לַפַּח
אַךְ עֲדַיִן אֵין זוֹ הַצְדָּקָה לַחְטֹא בְּ'לֹא-תִּרְצַח'

וּכְשֶׁאֶשְׁתֹּק וְאֶחְרֹק שִׁנַּיִם בְּמַאֲמָץ לְהִתְאַפֵּק
אַתְחִיל לָחוּשׁ סִפּוּק אַדִּיר בָּזֶה אֵין שׁוּם סָפֵק
הַגָּרוּשׁ שֶׁנִּשְׁאַר בַּחַיִּים, אוֹתִי בְּאֹשֶׁר יְמַלֵּא
כִּי הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ אַחַת כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא

ִ​
היו היה כפר מוקף ביער שורץ זאבים.

בכפר היה גר רועה צאן, שהיה רועה את צאנו סביבות הכפר בקרבת היער.

אך רועה צאן זה לא היה תמים כלל וכלל...

הוא היה מנצל את פחדם של יושבי הכפר מזאבים לטובתו האישית.

בכל פעם שזאב התקרב לאזור הכפר, הרועה צעק לכיוון הכפר "להירגע, זה רק כבש! כבש!"

ואז, האנשים שפתאום גילו זאב מסתובב בכפר, ברחו באחת בלי להתארגן, והרועה היה מפלח מבתיהם כל מה שהיה צריך...

כך היו מספר פעמים נוספות. הגיע זאב, הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" כולם נרגעו, זאב הגיע באחת, ו... הרועה המתוחכם ניצל את המצב...

ואז, פעם אחת, באמת היה זה רק כבש שהגיע מכיוון היער. הרועה צעק "להירגע, זה רק כבש! כבש!" אך כמובן, כל יושבי הכפר המתורגלים ברמאותו התארגנו ורצו להסתתר.

ככל שניסה הרועה לאחר מכן לשכנע את החלבן שהוא יכול לצאת להביא לו חלב, את החנווני שהוא יכול לצאת לפתוח את חנותו שהספיק לנעול, שלא היה זאב, זה היה רק כבש! הוא לא הצליח, זהו, אף אחד כבר לא האמין לרועה המהתל...


מכירים איזה נשיא מעצמה שזהו מצבו כעת בנוגע לכוונתו לתקיפה במדינה מסוימת?
כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
ב"ה

שָׁנִים,
וְרָאִינוּ בָּאִישׁ הַקָּטָן — קָטָן.
שֶׁעָלָיו לָתֵת אָזְנוֹ קַשֶּׁבֶת,
וְלִבּוֹ פָּתוּחַ
לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ
בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים.

לְמַעַן יֶחְכַּם,
לְמַעַן יַעֲמֹד יָמִים רַבִּים —
לֹא הָיָה בָּנוּ רַחֲמִים,
לֹא הָיְתָה בָּנוּ
סְלִיחָה דַּיָּה.

וּלְיָמִים, לְפֶתַע — הוּסָרָה הָעֲלָטָה.
לְפָנֵינוּ נִגְלוּ
כָּל תַּעֲלוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ,
וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹתֶיהָ.

שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית —
שְׁלֵמָה הִיא,
וּמְלֵאָה,
וּמְרֻכֶּבֶת;

וּמַרְגִּישָׁה,
וּבוֹכָה,
וּשְׂמֵחָה,
וְטוֹבַת־לֵב;

וּמְשָׂרֶכֶת דַּרְכָּהּ בֵּינוֹת
לְמִי שֶׁמְּבֻגָּר הֵימֶנָּה,
וְעָיֵף פְּעָמִים מִן הַחַיִּים,
מִן הַקֹּשִׁי;

וּמִיֹּאָשׁ פְּעָמִים
מִן הַשִּׁנּוּי,
מִן הַתִּקְוָה.

וְהִיא — עוֹד מְלֵאָה בְּעָמִיר,
עָמִיר שֶׁרַק נִקְטָף;
שֶׁזּוֹכֵר הֵיטֵב
אֶת לַחוּת הָאֲדָמָה,
וְאֶת הַמָּקוֹר.

וַחֲזָרָה הַסְּלִיחָה
לְפַעֵם בָּנוּ
אֶל הַיְלָדִים הָרַכִּים,
הָעוֹשִׂים אֶת דַּרְכָּם,

כְּשֶׁעַל כִּתְפֵיהֶם
מַשָּׂאָם —
וּמַשָּׂאֵינוּ.

חָזְרוּ הָרַחֲמִים.

וּמִנִּי אָז
הִתְחוֹלְלָה בַּמָּרוֹם סְעָרָה.
וּמִנִּי אָז — שׁוּב —
גַּם בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה
רַחֲמִים רַבִּים
נִכְמָרִים עָלֵינוּ.

כִּי רַכִּים אָנוּ,
מְהַלְּכֵי דְרָכִים.

וְנֶפֶשׁ לָנוּ —
בּוֹכִיָּה.
כל היום היא התלוננה שצאלי התינוק בכה לה כל הלילה. אף פעם לא הבנתי למה היא מכניסה אותי לסיפור הזה. "הוא בכה לך? תבכי לו בחזרה חזק יותר, ותניחי לימיי להיות קסומים כלילותיי". אבל התרגלתי לחיות עם זה.

בשלב מסוים הבנתי שצאלי בכלל בכה לי בלילות, רק שבהיעדר מענה הוא ביקש ממנה למסור לי את דבר בכיו בבוקר. היא, כאמור, עשתה את שליחותה נאמנה – העבירה את הבכי בדיוק מפליא; לא דילגה על קפיצת כתף או השתנקות אחת.

"מצד אחד הוא דורש לאכול, אבל כשאני מביאה לו את הבקבוק, הוא לא מוכן לאכול", חזרה על עצמה הטענה המתסכלת.

המצב השתנה ביום שבו החלטתי שאני מעדיף לשמוע את הבכי מכלי ראשון. הבכי המקורי, לפחות, לבבי, רך וכובש.

שמתי את צאלי לישון במיטה איתי, בצד הימני, שם גם ממוקמת האוזן היותר מתפקדת שלי. והנה בחצי הלילה: צרחות אדירות התפרצו לאוזניי בתדר שלא מאפשר שינה. גיששתי את דרכי למטבח ככלב נחייה עיוור.

את המתכון לבקבוק המטרנה ידעתי בעל פה. היא שיננה לי אותו אתמול באובססיביות, כדי שאדע אותו גם מתוך שינה. וכבר ידועה מעלת השינון. ואכן גם מתוך ערפול שינה סמיך זכרתי במדויק: 120 מ"ל אבקת מטרנה, 2 כפות מים רותחים. מעדן.

צאלי התרפק על הבקבוק, הבריק אותו כמדיח של מטבח תעשייתי. לא הותיר טיפה אחת בפנים. סיים, חייך חיוך של תודה עמוקה וחזר לישון כמו גדול, בעוד אני חזרתי לישון כמו תינוק.

בבוקר אשתי לא האמינה למשמע אוזניה. "לא יכול להיות", התעקשה. "אתה עובד עליי", אמרה בהלם. לי רק נותר לנופף בבקבוק הריק, שתיזז ברון כמאה עדים עליזים.

"נראה לי שהבאת לו בקבוק ריק מלכתחילה", סירבה להרפות. "אני הולכת למטבח לבדוק אם באמת חסרות שתי כפות מהמטרנה".

הצטרפתי אליה בצעדי ניצחון, שבלמו לפתע בפתח המטבח. קופסה של 'אבקת מרק בצל' עמדה שם פתוחה על השיש, מספרת סיפור משלה על הלילה שחלף.

היא הביטה בי ספק כועסת ספק משועשעת: "בטח שסיים בקבוק; טוב שלא ביקש גם שקדי מרק".
  • 96
  • הגיע הזמן להתעורר.

    השם נתן לנו שתי סטירות.

    לא במקרה.

    זו גזירת שמיים וזו קריאה ברורה להתעוררות.

    לאחרונה הלב נקרע למראה מקרים רצופים של מוות של תינוקות. איך אפשר להישאר אדיש, מול החיים הקטנים שנקטפו כל כך מוקדם, על הקול השקט שלא הספיק להישמע.

    בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה, שקטה אך דרמטית: תינוקות בני מספר חודשים בלבד, מבלים את רוב שעות היום מחוץ למקום הבטוח שהיו צריכים להיות. מחוץ לבית, בידיים זרות. לא של אמא.
    ונכון, זה לגמרי לא מתוך בחירה חינוכית עמוקה, אלא מתוך אילוץ כלכלי.

    השאלה הקשה אך ההכרחית היא:

    איך השתגענו??
    איך יכול להיות שאמא שהיא עיקר הבית, לא נמצאת בבית בשם הפרנסה, בשם חובת השעה, בשם "הנורמה"?
    האם לשם כך נברא העולם?
    האם זו התכלית של הקמת משפחה?
    להביא ילדים ולמסור את עיקר גידולם לאחרים עד השעה 16:00?

    זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה.
    לאף אחד.
    לא לאימהות, ולא לאבות.

    אך לעיתים דווקא אי הנוחות היא הסימן לכך שנגענו בנקודה אמתית.
    רבים יאמרו:
    אין ברירה. נקודה. זה המציאות.
    יוקר המחיה, מציאות כלכלית מורכבת, הצורך בפרנסה כפולה.
    חייבים לעזור לשם יתברך ולתת לו יד לפרנס אותנו יותר בכבוד)
    אך דווקא כאן נדרש בירור עמוק יותר:
    האם המציאות הזו היא גזירת גורל, או תוצאה של סדרי עדיפויות שיצרנו בעצמנו?

    הרבה אימהות יכולות להזדהות עם התחושה הקשה, להשאיר את הילדים בבוקר עם אבא, בעוד שהן חייבות לצאת לעבודה, לפני שהילדים אפילו פקחו את עיניהם. הלב כואב, הרצון להיות שם, לתת חיבוק, לגעת , לחייך , כל זה נלקח על ידי הצורך הכלכלי.

    בעבר הלא רחוק, גם במשפחות של תורה על מלא, יום העבודה של האם הסתיים בשעות הצהריים, סביב השעה 13:30.
    אמא הייתה פותחת את הדלת ונמצאת שם עם הילדים, בכניסה וביציאה. נוכחת ברגעים הקריטיים של חייהם.

    בואו נגיד את האמת,
    אמא שמגיעה הביתה בשעה 16:00, משלמת מחיר בילדים ולעיתים בבן הזוג, שמכורח המציאות לוקח את תפקיד האמא לכל שעות הצהרים.

    המחיר הזה אינו נמדד רק בעייפות, בחוסר סבלנות, בכוח או באהבה לילדים, גם. אלא בדור שלם שגדל ללא נוכחות ריגשת של אמא בשנותיו הקריטיות ביותר.
    וזה קריטי לכל בעיות הנפש בהמשך החיים שמגיעות ישירות מתחילת החיים.

    ושיהיה ברור,
    תורה היא ערך! ערך גדול מאוד
    לומדי התורה הם עמוד השדרה הרוחני שלנו, הם נושאים על כתפיהם את עתיד הרוח של עם ישראל. הם עמלים יום ולילה במסירות שאין לה גבול, ללא פשרות, לעיתים בלי תנאים כלכליים ראויים, ללא הכרה אמיתית מהמדינה או מהציבור הרחב. הם אינם עוסקים בתחביב , הם נשאים על כתפיהם אחריות רוחנית כבדה, מגדלים דור שלם של ערכים, מוסר ואמונה, והחיים הרוחניים של כולנו תלויים בהם.
    לצערנו, המדינה לא מכירה בערכם.
    אנו שמכירים צריכים להיות שם. עלינו להיות אלו שמבטיחים שלומד תורה לא יישאר ללא פרנסה נאותה, שהמאמץ, ההקרבה והעבודה הרוחנית שלהם יזכו להוקרה מלאה. כל אברך שמקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה חייב לקבל לא פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש – סכום שמכבד את ההשקעה, את המסירות ואת התפקיד המרכזי שהם ממלאים בחיי עם ישראל.
    אנחנו, שמכירים בערך האמיתי של התורה, חייבים להרים את הכפפה. אנחנו תומכים בכל הגופים למען עם ישראל – בספרי תורה, בארגוני אוכל, בארגוני הצלה, בהקמת בתי כנסיות, והגיע הזמן שגם אלו שמחזיקים את הנשמות יקבלו את התמיכה שמגיעה להם. הם ראויים להיות מעל לכל ארגון אחר, מכיוון שהם שומרים על הלב הרוחני שלנו, הם הבסיס עליו עומדת האמונה והעתיד של הדורות הבאים.
    לכן חייבים להבטיח, לתת, להעניק להם שקט נפשי וביטחון כלכלי , בדיוק כפי שאנו תומכים בכל ארגון תורה אחר.
    כי מגיע להם. הם לא צריכים נדבות או קצבה מינימלית, אלא שכר ראוי ומכובד, שמכבד את העבודה הרוחנית והמסירות האדירה שלהם. זהו חוב מוסרי שלנו, חובה שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו, כי רק כך נשמור על הלב הרוחני של עם ישראל ועל עתיד התורה והערכים.


    התבלבלנו בדרך וזה בטח גם לא רצון השם שהביא אותנו לעולם , ובחר בנו להיות אימהות לילדים שלנו והם צריכים להיות לפני הכל, בלב הבית, בלב חיינו.

    יום עבודה שמסתיים סביב השעה 13:00 אינו פינוק, אלא תנאי בסיסי לבריאות נפשית של ילדים. אין תחליף לאמא בעולם למבט, לחיבוק, לשיתוף, להתעניינות, ללב של אמא ולנוכחות שלה בשעות הקריטיות הללו.

    אנו נמצאים במשבר מוסרי ורוחני.
    השאלה האם נמשיך לקבל את המצב הקיים, או שנתעורר ונפעל כדי להחזיר את האמא לבית, כדי שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם , חום, נוכחות, בטחון ואהבה?

    אם באמת מעריכים תורה, אם באמת אוהבים את ילדינו, עלינו להחזיר את האימהות אל המרכז. אל הבית, אל לב הילדים, אל ליבותינו. לא מדובר בנוסטלגיה, אלא באחריות. לא בסיסמה , אלא בעקרון. הבחירה בידינו, והעתיד בידינו.
    לכל הסופרים והסופרות!
    כפי שביקשו בפורום הכללי, החלטתי לפרסם קטעים מספרי החדשים שם, כדי שכולם יוכלו להגיב.
    בכל מקרה, למי שעוקב במיוחד אחר חדשות פורום הכתיבה משכפלת לכאן את החדשות ואת הלינק לאשכול.

    ספר מתח - עלילה - מדע בדיוני (הקף את הנכון :)) יוצא לאור א"יה, לקראת ראש השנה.
    קבלו אותו:
    "לכוד בקוד" (אם תפתחו את הלינק - תוכלו לראות את הכריכה ולקרוא פרקים לדוגמא)

    וכדי שהדיון פה יהיה יותר ספרותי ומקצועי, אכתוב שאלה שבה התחבטנו וקיבלנו תשובה לא חד משמעית של המבקר הספרותי.
    והיא:
    האם אפשר לקטלג את הספר כ-"מדע בדיוני"?
    אני אישית רציתי לכתוב את ההגדרה בכריכה, אך המבקר טען אחרת והנה ציטוט מדבריו:
    "הסיווג של הספר כמדע בדיוני מציב רף מאוד גבוה. כי מדע בדיוני מחייב להתיישר מבחינת הרמה המדעית עם ...(וכאן הוא כתב דוגמאות של סופרים מהציבור הכללי שאיני רוצה להזכיר ולא חושבת שיש לכך מקום). לענ"ד היה נכון יותר לסווגו כמותחן בדיוני." עד"כ דבריו.

    את המילה "מותחן" אני לא אהבתי. כי אני בעצמי לא אוהבת ספרים שהמתח הוא עמוד השדרה המרכזי שמחזיק את העלילה. עלילה שכל מה שמתניע את הקורא להמשיך בה הוא המשחק ברגשותיו שהוא עדיין לא יודע אם הגיבור ינצל או לא...
    וזה לא שאין מתח בספרים שלי, אלא אני הייתי רוצה לחשוב שאנשים קוראים אותם לא רק בגלל שדחוף להם לדעת אם יהיה לסיפור סוף טוב או לא :)

    מעניין לראות מה יגיד הציבור לאחר שיקרא את הספר בקשר לשאלה הזאת.

    בכל מקרה, המבקר גם האיר הרבה נקודות מעניינות, הנה כמה מהן (מקווה שזה לא יחשב לספוילר):

    בחירת השמות (המאוד מוצלחת):
    • וויקטור וינטר. מעביר בתת מודע את השאיפה לניצחון (בכל מחיר) בשם הפרטי וגם מורגש היטיב הקור (השכל הקר, נטול הרגש) שמנשב משם המשפחה.
    • שלוימי – הניגוד בין השלמות (עילוי, חריף, גאון וכו') לבין הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כגודל הפוטנציאל כך גודל הנפילה.
    • נתנאל – יותר מכיל ומקבל, כשמו כן הוא. מתייחס לכשרונותיו ויכולותיו כמתנת שמיים ופחות סומך על עצמו ושיקול דעתו (בניגוד לשלוימי).
    • חזקי, שנותר בדרגתו, חזק במקום שבו הוא נמצא ויוצא מחוזק עוד יותר.
    • ג'ק, לא יודע אם היתה כוונה לכף אבל בתת-מודע זה מצטלצל עם הביטוי Jack-In-The-Box שבא לתאר את השדון שמתחבא בקופסא וקופץ החוצה כשאיש אינו מצפה לו.
    • ברנשטיין, כמו אבן צור שצורבים באמצעותה (או עליה). יציב, אפשר לסמוך עליו.
    • שרגא – כמו הנר (=שרגא) מאיר בגאונותו, ביושרתו, באמונתו.
    • אלי (ולא אליהו) – שעדיו לגדולות. וכשם שאליהו לא מת, כך יש משהו באלי שמשדר שהמפעל הזה ימשיך לעד, אל תוך הנצח שיבוא.
    • דניאל הורביץ – מזכיר את דניאל הנביא שלא נכנע לרשעים והיה לו חזון, חלום אותו פירש לעולם. והורביץ – החלק התורני-עכשוי, השל"ה הקדוש, שאולי דניאל מצאצאיו.
  • 15
  • כיום:
    יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
    היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
    היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
    הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
    אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
    *
    בעוד עשרים שנה:

    כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
    וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
    והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
    התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
    האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
    זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
    זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
    זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
    יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
    כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
    וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
    כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
    היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
    באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
    ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
    כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
    והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

    ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
    ' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
    'ומה הקשר למחבלים?'
    'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
    'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
    'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
    'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
    כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


    ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
    על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...
    הזמן.
    איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
    על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
    אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
    לוקח… ולוקח…
    וכשאתה חוזר, עבר.
    אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

    ככה.
    זה בדיוק ככה.
    הוא גנב עם דיפלומה.
    מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
    “רק את הפוסט הזה”,
    “רק את המידע הזה”,
    “זה באמת חשוב עכשיו”.
    ומשם הוא מחליק.
    מגליש ומגליש.
    וגולשים… וגולשים…
    ודקות שלמות עוברות.
    רגעים קדושים נעלמים.
    והולכים.
    כלא היו.

    ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
    זה לא יקרה יותר.
    כי הבנת כמה זה לא זה.
    כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
    כמה זה מרוקן את השמחה
    ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

    אבל הוא גאון.
    חכם.
    וזה בדיוק הייעוד שלו
    להצליח עליך בכל מצב.
    והפעם הבאה מגיעה.
    “זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
    “רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
    ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
    אחיזה שהוחמצה.
    והזמן היקר , נעלם.
    והחיים עוברים.
    ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
    וארבעים,
    וחמישים.
    והצדק כבר בפתח.
    ואנחנו ,
    עם היד על המסך,
    מחכים לו משם,
    כל יום מחדש.
    איזה פספוס.
    איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
    איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

    אבל אולי…
    אולי זה...
    אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
    עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

    כי מי שמרגיש את הגניבה,
    מי שכואב לו על הזמן,
    מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
    עדיין חי.
    עדיין רוצה.
    עדיין מחפש אור.
    והקב״ה לא מבקש שלמות.
    הוא מבקש לב.
    עוד בחירה קטנה.
    עוד רגע אחד של נוכחות.
    ואפילו אם נפלנו שוב,
    ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
    כל פעם שמרימים את העיניים
    משהו חוזר הביתה.
    ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
    אבל אפשר להתחיל עכשיו.
    רגע אחד פחות גלילה,
    ורגע אחד יותר חיים.
    וזה כבר הרבה.
  • 33
  • תעתועי הזמן פרק י'
    פרק י

    איילת וציפורה נכנסו לביתן. דמות חדשה לא מוכרת ישבה בידידות גלויה עם יעל ושוחחה בהתרגשות.

    "הינה היא, צפורה ילדתי". קראה יעל.

    לפתע התרוממה האישה הלא מוכרת. היא התקרבה לציפורה בהבעה מופתעת. "הזוהי התינוקת ציפורה, שראיתיה טרם נגמלה מחלב אימה והיום היא נועדת לאיש? הן לא ייאמן כיצד גדלה ואיך היא כה מלבבת".

    ציפורה מצאה עצמה חבוקה בידי הזרה הנושקת לה בחוזקה.

    "ציפורה, חמדתי, זוהי בת דודתי יוליאנה, המשרתת בבית המלך. התזכרי שסיפרתי לך עליה? לעיתים היא שולחת איגרת. כשהיינו קטנות גרנו ביחד".

    ציפורה חייכה חיוך מבויש ובהתרגשות שאלה: "אם כך, הסוסים בוודאי שלך?"

    "לא בדיוק, הם שייכים לבית המלוכה וכל המשרת את האדונים ממילא מקבל גם לצרכיו".

    "אם תשאירי אותם בחוץ עוד שעה קלה, יתאספו כל ילדי הפלך לחזות בהם. כדאי שאכניס אותם לאורווה", קראה יעל בדאגה. "כל אורח חשוב בכפר הקטן מושך סקרנים רבים".

    יוליאנה השמיעה אנחה כאובה ואמרה: "מי ייתן לי חמור פשוט וחיים שלווים מאשר סוסים אבירים וג'ונגל של חיות טורפות, גם אם הם אנשי מלוכה בארמון פאר".

    איילת עמדה מן הצד והציעה את עזרתה ליעל. "אני אכניס אותם לאורווה, אל תטרחי".

    יעל הביטה בה משתוממת. "אמרת שאת פוחדת מסוסים".

    "מזמן כבר לא".

    "אבל הפעם אני פוחדת שיקרה משהו לסוסים". יעל קמה ממקומה יצאה מן הבית ואיילת בעקבותיה. "את לא סומכת עליי? למדתי אייך לנהוג בהם".

    "הפעם אין לזה קשר אלייך, אני פשוט נזהרת מצרות. אילו עברת ניסיון מר כמוני", יעל עצרה לבלוע את רוקה, "אינני יודעת עד כמה את מפוכחת להבחין בסכנה מתקרבת". את המילים האחרונות אמרה בלחישה.

    איילת הביטה בה משתאה על דבריה. "איזו סכנה יכולה להיות בשני סוסים אבירים?"

    "כעת את כבר יודעת על משתה האירוסין של ציפורה". איילת נשקה לה ואיחלה מזל טוב תוך חיבוק אוהד.

    "תודה, שמחתי תהיה שלמה כשנשב במשתה לכבוד אירוסייך. הביטי, יוליאנה הייתה לי כאחות. אימה ואביה היו מהפרושים, עבדי השם אמיתיים מאנשי הסנהדרין הגדולה. בהיותה ילדה כבת שלוש נהרגו הוריה, עם עוד משפחות חשובות, בידי אלכסנדר ינאי שלא חמל על איש".

    "אם אני לא טועה אשתו הייתה המלכה שלומציון".

    "אכן, אמת דיברת. תהליך הריפוי שלך משביע רצון, את זוכרת דברים מצוין".

    איילת התעלמה מהפגיעה. "אבל שלומציון הייתה צדיקה במעשיה ולא עשתה שום צעד בלא אישור הסנהדרין?"

    "כל זה רק לאחר מות המלך אלכסנדר, הוא היה צדוקי. ראית פעם צדוקי צדיק?

    "ולענייננו, יוליאנה נשארה יתומה. אימי, אחות אימה, אימצה אותה לבת. ואז, כמה עצוב. ביגונה הרב לא קיבלה את האהבה הרבה שרצינו להרעיף עליה. היא נעלמה לימים שלמים. הסתובבה ופגשה בדרכיה הרבות משפחות פורקי עול. לימים סירבה לכל הצעות הנישואין שהצענו לה. עד שיום אחד הופיעה בביתנו עם סרדיוט - מפקד יווני", המשיכה יעל לספר, קושרת את רצועת הסוס למוט שהעידה לו מחוץ לאורוות בהמות המסע. איילת קשרה את הסוס השני.

    "זה לא יהיה אכזרי להשאיר את הסוסים המפונקים מחוץ לאורווה המוצלת?" התבדחה איילת.

    "אני לא דואגת שהם ילשינו עלינו", גיחכה יעל.

    "ומה היה ההמשך עם יוליאנה והמפקד היווני?"

    "היא נישאה לו. לא הייתה לנו שום דרך להשפיע עליה שהיא ממיטה אסון על עמה ומשפחתה".

    איילת נזכרה מייד באחיה אסף וארוסתו הנוצרייה, אך הסירה את ההיקש ממוחה. זה לא אותו דבר. "ומה הקשר שלה לארמון המלוכה?"

    "היווני הערל ששמו היה אנטוניו היה מקורב להורדוס שקידם אותו ומינהו למפקד חשוב וכך הגיעה לארמון".

    "אם קשרת את הסוסים מחוץ לאורווה מאחורי הבית, מדוע לא השארת אותם במקומם בשער הראשי?" הסתקרנה איילת. אולי זה קשור לסכנה שדיברה עליה קודם.

    "אני נזהרת לא לפטפט יותר מדי אבל מכירה בליבך הישר שלא תעבירי את הדברים שאומר לשום אדם. אף לאדם הקרוב לך ביותר ואפילו בחדרי חדרים, כי עוף השמיים יוליך את הקול".

    "אינני מכירה אישה גדולה ממך בצדקות. אילו סודות אפלים כבר יכולים להיות לך?"

    "זה קשור ליוחאי, הוא נדבק לקנאים. הוא אינו מבין שמעשיו יביאו כליה על העם הנותר בציון. הוא משתתף בפעולות חבלה שמקשות על הורדוס ואנשיו. כל קנאי כזה מבוקש ודינו מיתה. המלך ואנשיו עושים הכול לגלותם. כבר חודשים מספר הוא מגיע לבית דרך הפתח האחורי לזהירות יתר. חשוב לי שיראה את הסוסים ויתעכב מלהיכנס".

    "אבל, אינני מבינה. יוליאנה היא בת דודתך ופניה לשלום. מה רע בכך שתפגוש בו?"

    "כל מה שקשור לבית המלוכה, סכנה הוא. ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין".

    "יוליאנה הוא שמה המקורי? נראה לי שזה שם יווני".

    "זה שמה המקורי. התרבות כל כך התפשטה עד שהרבה קראו לילדיהם בשמות יווניים. כמובן כל אחד וסיבותיו. הוריה החליטו ששם יווני, גם אם הוא לא רצוי הוא ודאי יהיה לתועלת. הם היו יהודים שנרדפו עקב יהדותם. הם חשבו ששם לא יהודי יקל על חיי ילדיהם בזמן גזרות".
    א היה אדם בעל כישרון כתיבה בינוני. לא מבריק, לא גרוע. יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, ונדלק.
    כל הלילה כתב, ומחק וכתב. הולך למטבח חוזר עם קפה, הולך לחלון חוזר עם רעיון. ושוב למטבח ושוב לחלון.
    בבוקר החליק באצבע רועדת על הנוסח הסופי, נשק לנייר, קיפל בזהירות, הכניס למעטפה ושלח.
    הוא לא זכה.
    לאחר חודשיים שוב הייתה תחרות.
    ושוב כל הלילה, כותב ומוחק, מטבח, חלון. בבוקר נשיקה, קיפול, מעטפה.
    לא זכה.
    וכך פעם אחר פעם. מכתבי דחייה נערמו, ביטחונו נסדק, אבל הוא המשיך.
    אחרי שנה וחצי - זכה.
    הזכייה לא הייתה סוף הסיפור אלא תחילתו. תחנונים לעורכי עיתונים, מאבקים עם מו"לים, תיקונים אינסופיים, דחיות נוספות, ויתורים.
    תקוות נסיונות אכזבות.
    אבל הוא התעקש.
    לבסוף, ספר יצא. ועוד אחד, ועוד. קולו נשמע, שמו התפרסם.

    אתם בוודאי מכירים אותו.

    ++++

    ב היה כותב מצוין. מוכשר באמת.
    יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים, אמר "שיהיה".
    שרבט משהו, ושלח.
    זכה מיד.
    אמר לעצמו: "נו, נו, הלך לי הפעם".
    הוא שלח עוד פה ושם, פרסם מעט, הוציא ספר קטן אחד. וחדל.

    כמה ממכם שמעו עליו. אולי.

    ++++


    ג היה הכותב הטוב ביותר שאי פעם נולד.
    כישרון נדיר, חד, עמוק, כתיבה משגעת, שיכולה להפוך עולמות.
    יום אחד ראה בעיתון מודעה על תחרות סיפורים.
    הוא נאנח בזלזול, “אין לי סיכוי”
    והמשיך לקרוא את העיתון.

    למרבה הצער. אתם לא מכירים אותו.

    ++++
    זוכרים את הימים שבהם מכתב היה הרבה יותר מאותיות קרות על מסך ולחיצה קלילה על 'שלח'?
    גם אתם מתגעגעים למריחות הדיו הכחול על דף שורות מה'אמצע של המחברת'? לקרעי המעטפה הפזורים (כי למי יש סבלנות לפתוח את הלשונית כמו שצריך), ולהתרגשות כשעוד בול הצטרף לאוסף?

    טוב, זה לא ממש קשור לאתגר. סתם כדי לבדוק בני כמה אתם ;)

    ועכשיו למה שבהחלט קשור:

    באתגר הפעם עליכם לכתוב מכתב.

    מי המוען? מי הנמען? מה הנושא? – בחירה חופשית שלכם.
    זה יכול להיות מכתב אישי לחבר/ה, מכתב מהנהלת בית הספר להורים, מכתב מוועד הבית לשכנים, מילד להורים או להפך, מחברת החשמל לסרבני תשלום, מכתב פיטורין ממעסיק לעובד, ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם, והיא טובה.

    רגע, עוד לא סיימנו.

    סיימתם לכתוב? הכנסתם למעטפה? הדבקתם בול? שלחתם? חיכיתם נצח שדואר ישראל ייזכר מה תפקידו בעולמו? הנמען הנרגש / הנבוך / הכועס / המשועשע קיבל סופסוף את מכתבכם?

    מצויין.
    עכשיו הגיע הזמן להחזיר תשובה.

    כתבו מכתב תשובה, ו- שימו לב - עליכם לכתוב אותו בסגנון או ז'אנר שונה מזה שבו כתבתם את המכתב הראשון.

    אם המכתב הראשון היה רשמי ופורמלי, מכתב התשובה יהיה משתפך ורגשני.
    אם הראשון היה קליל ומצחיק, מכתב התשובה יהיה נוגע ללב.
    אם הראשון היה סוג של סיפור או מונולוג, מכתב התשובה יהיה שיר.
    אם הראשון נכתב במשלב מליצי, התשובה תהיה עממית.

    אלו רק דוגמאות. סומכת על היצירתיות שלכם שתפתיע עם סגנונות מעניינים ושונים.

    לסיכום 'מברקי' – עליכם לכתוב שני מכתבים: מכתב פניה ומכתב תשובה, כל אחד מהם בסגנון שונה.

    כמה דגשים:

    • המבנה – מבנה מובהק של מכתב (פניה אל הנמען, גוף נוכח, חתימת המוען).
    • סגנון כתיבה תואם מוען ותואם תוכן.
    • כדי להקל על העומס בתיבת הדואר – אורכם של שני המכתבים יחד לא יעלה על 750 מילים.

    - האתגר יינעל אי"ה בעוד שבועיים, יום חמישי כ"ו בטבת.

    בהצלחה רבה!
    מחכה לתיבה מתפקעת : )

    תגובות, שאלות, ומכתבים למערכת –
    בנספח.
    רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
    הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

    אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

    כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
    כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
    ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

    ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
    למה, אתם שואלים?
    קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

    כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
    גם מעניין.
    גם מציאותי.
    גם מוסרי.
    וגם מצחיק.

    זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
    זה לא משעמם.
    זה לא מדומיין.
    זה לא מטיפני.
    זה לא מדכא.


    טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


    הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
    כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
    אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

    יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
    המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
    המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

    יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
    גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

    מה עוד תוכלו למצוא בספר?
    מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
    ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

    מה עוד?
    יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
    מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
    אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
    אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

    גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

    ובקצרה?
    הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
    יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

    ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

    לסיכום -
    זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
    וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

    אז תודה,
    @Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
    ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

    האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )
    אז לאחר המבוכה הנוראית מהפרסום השכונתי של עבודתי הקודמת שפשטה כשמועה מחבר של חבר של בן דוד על תקיפה באירן, הייתי חייב למצוא לעצמי עבודה חדשה. ואני כבר ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. שרברבות!

    אני לא רוצה להשתרברב, אבל בישיבה הייתי פותח הסתימות מספר אחד! ואני לא מדבר על סתימות של ארבעה מגבונים מסכנים שהילד זרק, אני מדבר על סתימות מחפצים שלמים שנזרקו ביעף היישר לאסלה מסיבות השמורות במערכת...

    למה דווקא שרברבות? לא יודע אם לספר או לא, נו נו, אספר, אבל לא לפרסם, כן? טוב, בתוך עבודתי כמפנה אשפה, כאקט הישרדותי שכנעתי את עצמי שהריח הגועלי הוא הטוב. וגיליתי שאני ממש מוצלח בעניין, עד כדי שמרוב שכנוע שעשיתי למוחי, התמכרתי לריח מצחין.

    אני יודע שזה נשמע רע, אבל כן, תחזיקו חזק ותזדעזעו לשמוע, הידרדרתי עד כדי החלפת חיתול עמוס לעייפה של בני לראשונה בחיי!

    אז איך נהיים שרברב מן המניין? איך לא, ייצרתי איזה מגנט מרשים עם ציור AI של פיצוץ ביוב מחריד במיוחד וכתבתי בכישרון חרוזי מדהים 'מרגישים שהעולם כבר חרב? זקוקים נואשות לשרברב? פנו לרב! זמין בגשם ובשרב!' ועוד כל מיני חרוזים חסרי משמעות למען אתפוס את עיניהם המשועממות של העם.

    עוד באותו הערב הוזעקתי לבית בו ניאגרה סוררת הפכה את הבית לאטרקציית מים טיפוסית.

    הגעתי לשם וכמו מומחה אגדי, תפסתי פיקוד ושליטה על העניין. הלכתי לחפש את השיבר, סגרתי אותו, והתחלתי לעבוד.

    את שפריץ המים העצום שחטפתי עם פתיחת הצינור הראשון, 'עין לא ראתה'. וטוב שכך, כי זה היה מביך נורא. המים זרמו בטירוף.

    שחיתי לכיוון בעל הבית וסימנתי לו מתוך התנועות שהכל מתוכנן. ניסיתי להאמין שהוא מאמין לי שאני אוהב לעבוד תוך כדי צלילה. אך ממראה פניו שהפכו בן רגע לצבע פניי באותו הזמן, ומסיבה הפוכה לחלוטין משלי, הבנתי שזה לא ממש עבד...

    המשכתי בחתירה לכיוון השיבר שהיה אמור לעמוד מחוץ לבית, לאחר שהבנתי שסגרתי את הלא נכון לפני כן. בדמיוני כבר החלטתי שלפי המזל שלי כנראה שרק תקעתי אומלל מסובן באמצע מקלחת, ועוד רגע יוצא גם הוא עליי.

    מפה לשם כשיצאתי נאבק במים, גיליתי שעשיתי טעות בחישוב מרחק מדרגות הבניין שמעליהן זרמו מפלי הניאגרה בשצף קצף ואני מצאתי את עצמי מידרדר לעיני ילדי השכנים המשועשעים היישר לכיוונה של דלת הבניין שאך בנס נפתחה על ידי ילד זריז רגע לפני הזרימה שלי החוצה.

    זה היה טוב לכולנו. לי, כי כך יכולתי לברוח בלי להיתקל שוב בפניו הזועמות להפליא של בעל הבית. ולבעל הבית, כי זה בדיוק מה שהוא היה עושה לי בצורה פחות נעימה לשנינו לו רק הייתי נשאר שם עוד דקה...

    תכל'ס, איך נגמר הסיפור אתם שואלים? האמת, אין לי מושג, לא העזתי להתקרב לאזור... שמעתם על איזו שכונה או עיר שהוצפו לאחרונה?
    זו תקופה שלא העליתי בת שחוק על שפתיי.

    התקופה אינה תקופה לצחוק בה.

    כשכואב כל כך, הצחוק מצטנף בתוך הגוף, נמנע מלהפגין נוכחות, שמא יתפקד כמלח על פצע.

    האמת היא, שכלל לא בא לי לצחוק.

    אומרים שצחוק דווקא מרפא כאב, אבל זה לא נכון כנראה כאשר הפצעים טריים מדי, מתחננים להגלדה.

    אבל לפעמים, למרות הכול, אני נפקד רגעי חסד של שמחה.

    זו יכולה להיות בדיחה טובה שמישהו השמיע, או לחלופין בדיחה ישנה שמי שהשמיעה נלקח לבית עולמו זה מכבר. למרבה ההפתעה, ההבנה המאוחרת קמעה, לא מאפילה על ההנאה הצרופה.

    אומרים שאלו ניצני הגלדה. הגוף מרשה לעצמו, משמע הכאב עושה מקום לעוד רגשות לצידו.

    גם אז, רגע לפני פרוץ הצחוק, אני בולם את עצמי, שלא להכאיב לסובבים אותי.

    הצחוק שלי עשוי להגביר את הכאב שלהם. ואני, איני דר בודד במדבר שממה, לא אזרע צחוק על פצעי חבריי.

    התקופה, תקופה קשה. הגשמים שוטפים כל ערוגה, זורעים חיים בדיצה.

    רק היא, כחלקת אדמה חרושה תלמים-תלמים, צחיחה ונואשת להתלחלח.

    שפתיים שבורות, משתיקות צחוק אילם של חורף.

    בקיצור, למישהו יש וזלין?

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה