קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בהתחלה סרטן
היה קטן,
לא שווה את המשאבים

ואמר החכם
שעיניו בראשו:
טפלו, אל תזניחו
נתחו, בגוף אל תניחו!

אך העם
התעצל,
והתחיל טיפול
אלטרנטיבי מתנצל.

לא כל סרטן רע,
בישרו כרוזי העם
יש תאים טובים
ישנם תאים רדומים,

הם, בטוח לא יזיקו
ואותם נעודד
את המתאבדים
נרחיק נשכיח
הם לא יופיעו בדו שיח

אך סרטן רק צחק
גדל, גדל והתעצם
שולח גרורותיו
אל הכליות והכבד
ורק מרחק קטן הוא מהלב

והחכם, זועק
קולו נישא:
אחי, רעי,
לא זו העיצה!

ועדיין דבריו נופלים
על אוזניים ערלות
כי חשובי העם התכנסו
ודנו בהקלות

ואומרים החשובים
כי סרטן ענק כבר, וגדול
ובו המון תאים
חלקם רעים
וחלקם רדומים

הבה נפתח הלב
לסרטן אחד רדום
בטוח הוא לא יזיק
הרי הוא שקט, גדום

וסרטן לא היסס
קפץ שלח גרורות
מילא חדרי הלב
חדר גם לריאות

והעם עוד רגע
מאבד משקל, קורס נופל
ואיה הוא החכם
שיעצור.

כתבתי את הקטע אחרי הפיגוע בבני ברק ולא רציתי לפרסם כי הוא מרגיש לי מידי מוגזם, אבל אחרי רצף הפיגועים והתחושות שיניתי מעט את דעתי. מה דעתכם?
פסח עומד בתחנת האוטובוסים בסוף רחוב נחמיה ומרגיש שהוא עומד להתפוצץ.

הסיוט הזה עם חברת פסים חוזר על עצמו בכל פעם שהם נוסעים להורים וגורם לו להתחרט על כך שוב ושוב.

התחנה הומה אדם, רעש צפירות האוטובוסים מתערב עם פטפוטי וליהוגי הילדים שלצידו, ממתינים בחוסר סבלנות, המון אדם נבלע בקרבי האוטובוסים החולפים בזה אחר זה, אוטובוסים לכל יעד אפשרי, חוץ מזה שאליו מיועדות פניו.

הוא מצמצם עיניו בניסיון לזהות את מספרו של האוטובוס המתקרב, מהדק את אצבעו המורה על המשקף הימני כנהוג ולמרבה זעמו הוא מגלה שוב שמדובר בקו לערד, השלישי בחצי השעה האחרונה, בעוד הוא ממתין לקו למודיעין עילית מזה שעתיים!

רטינותיה של רעייתו העייפה השעונה על עמוד התאורה כשתינוקה השמנמן מיילל בידיה הביאו אותו למצב קיצון.

הוא פושט את חליפתו, נוטל את התינוק בידיו ופוסע נמרצות למרכז הכביש. בולם את האוטובוס שזה עתה יצא מהתחנה.

"נמאס לי", הוא צועק בזעם, "שום אוטובוס לא יוצא מכאן עד שלא יגיעו אוטובוסים של הקו למודיעין עילית!!!"

מספר צעירים הממתינים אף הם בתחנה הצטרפו אליו חיש ובמקום החלה מתחוללת מהומה.

נהג האוטובוס שמכיר את הסיטואציה הבין שאין לו מה לעשות חוץ מלתת למציאות לעשות את שלה, השעין את כסאו לאחור, והחל מעלעל באייפונו בשלוות נפש מעושה.



- - -



ניסן יושב באוטובוס בתחילת רחוב נחמיה ומרגיש שהוא הולך להתפוצץ.

הסיוט הזה עם התחבורה הציבורית חוזר על עצמו בכל פעם שהם נוסעים להורים וגורם לו להתחרט על כך שוב ושוב.

האוטובוס הומה אדם, רעש קריאות הנוסעים מתערב עם פטפוטי וליהוגי הילדים שלצידו, מקפצים על כסאותיהם בחוסר סבלנות.

הוא מצמצם עיניו בניסיון לזהות את המתרחש בכביש שלפניו, מהדק את אצבעו המורה על המשקף הימני כנהוג ולמרבה זעמו הוא מגלה שמדובר בפקק מעשה ידי אדם, כזה הנוצר על ידי נוסעים זועמים!

רטינותיה של רעייתו העייפה העומדת לצידו באוטובוס כשתינוקה השמנמן מיילל בידיה הביאו אותו למצב קיצון.

הוא נוטל את התינוק בידיו ויורד בצעדים נמרצים מהאוטובוס, היישר לעבר חבורת החוליגנים שחוסמים את הכביש.



פסח וניסן עומדים שניהם זה מול זה, תינוק שמנמן בידיהם, שניהם מניפים את התינוק מול פרצופו של השני וזועקים במקהלה בזעם:

"אתה רואה את התינוק הזה??? הוא רוצה מיטה!! הוא רוצה לישון הלילה בבית! אל תחשוב רק על עצמך!!! מידות!!!"


(השראה: סרטון חסימת כביש שהתפרסם אמש. הדמויות המתוארות יכולות להיות אמיתיות לחלוטין)
 תגובה אחרונה 
סליחה על ההצפה השבוע.
הפורום עושה לי השראה.

1. איך זה הולך עם סימני פיסוק בתוך שיר? לא צריך בכלל?
2. כתבתי שיר כאלגוריה למשהו אחר לגמרי..
אבל אני רוצה לשמוע עם המשל, הסיפור,
מובן ותפור היטב.

אשמח לביקורת, ובכלל.




.
זה התחיל כשנולדנו
שונים וזהים
בתוך אותו בית חולים
להסתכל בך היה כמו
מבט במראה
הזוי ומבהיל ומקסים


זוכר איך
למדנו ללכת
צעדים ראשונים
עם תמיכה
כשהלכת בלי עזרה
אולי רצת אפילו
אני כבר לא הייתי איתך


היד שרק התחלת
ללמוד להפעיל
לא אחזה אפילו עפרון
איך היא היום?
מה היא יוצרת?
מוציאה לפועל כשרון?


ולא בגלל הקושי
להתבטא
עדיין
לא החלפנו בינינו מילה
רחוקים היום
קרובים מאי פעם
בעבותות נצח של תפילה


אף אחד
לעולם
לא יבין
את שנגזר עלינו לשאת,
אפילו לי
לא מובן עד הסוף
את חווית את זה
באמת.


בגלל שאתה
כזה מפורסם
קבלתי דרישות שלום רחוקות
אתמול הוזכרת
כבדרך אגב
ואני התחלתי לבכות


ולמרות שאומרים שטוב לך עכשיו
אתה בלב שלי
כואב
קבוע.
השארת אחריך חיוך של מלאך
קסם
חידה
געגוע
לפני כמעט שנה, בתקופה הווקאלית של תשפ"א, פרסמתי כאן את הפוסט "שירת העצבים. מאת זמרים בעלי שם. ומשפחה."

בפוסט הזה, למי שלא קרא (ויש הרבה כאלו...), ניסיתי להציג בזווית מחויכת את תעשיית הפיכת כל שיר חסידי מפורסם לשריד ווקאלי שלו.

לסיום, הופיע הקטע הבא:

במעבר חד", בישר הקריין, "נעבור לשיר "עוקר הרים" של הזמר הצעיר והמבטיח, שמולי ברנד". זה היה השלב בו מיהרתי לסגור את הרדיו במעבר חד. רק זה חסר לי עכשיו, לחרב גם את השיר המופלא הזה.

שמולי ברנד, כבודו במקומו מונח כל זמן שלא פותח את פיו. קולו צלול כנהמת מיילך קאהן; דיוקו הלשוני כפסוקי בני גנץ; עושרו הקולי כעושר טוביה החולב; וסולמותיו כחבלים. מה אשמע ממנו עכשיו, "חוקר ערים בתוך-ענן דג דג"?

דפדוף על הסקאלה העלה שתחנת האם החדשותית, משדרת כעת יום התרמה לעמותת "אוזן קשבת". חזרתי בחשש אל התחנה המוזיקלית, מכין אוזניים לנזק.

ואז נשמע קולו של שמולי ברנד מכריז בהתלהבות: "אני כן באתי לעולם להיות תלמיד חכם, עוקר הרים וטוחנן דק דק"...

נחה דעתי.

בשעת כתיבת הדברים, מיותר היה לציין כי לא זו בלבד שאין זמר בשם כזה (שכל כולו פארודיה על "שולי רנד"), אלא שגם שיר כזה בגרסה ווקאלית אין, ובטח שאין שינוי כזה בשיר שלא קיים. הקטע כולו הוא היפותטי, תיאורטי, דמיוני, ספקולטיבי, מומצא, מצוץ מן האצבע, אשלייתי, אלגורי, אסי וגורי, ניצה ולחם.

עד פה הכל היה ברור, סגור וחתום. האשכול שקע במצולות ארכיון ואפילו כשניסה לקפץ מעט כדי להסיר מעליו אבק ושומנים, הוא נתקל בחומת איסור ההקפצה האימתנית.


א-בל! (תופים)
טוויסט בעלילה!

לפני שישה ימים, בפרוש עלינו העונה הווקאלית של תשפ"ב, הפציע שוב הזמר החסידי המקסים בעל הקול הערב מלך הווקאלי מאיר חג'בי, בשיר חדש: "עוקר הרים" ווקאלי!

ו...?

כמובן. שינוי קטן ובודד בתחילת השיר. הנה הוא לפניכם בצילום מסך:

1652254623179.png


כן כן, בלי המילה כן, אבל בדיוק השינוי המתבקש הזה: אני באתי לעולם להיות תלמיד חכם!


אז מה רציתי לומר? כמה דברים:

1. עניין פעוט, כן? את כל קטע של הקרדיטים, האחוזים, התמלוגים, הדיבידנדים - אפשר להעביר ישירות לחשבון הבנק של אימא שלי. את הפרטים תוכלו לקבל בתיבה הפרטית. אין ספק שלזמר מוכשר כזה או למפיקים שלו יש חשבון פרימיום בפרוג. מחכה להודעה.

2. לאלו שקוראים את הטור כיום (ויש גם כאלו, אבל הרבה פחות מאלו שלא קוראים בכלל לא אז ולא עכשיו), הצהרה חשובה: הקטע לא נכתב לתיאור המציאות. אולי המציאות נכתבה בעקבות הקטע (כנראה שלא), אבל בשעתו הוא היה פרי מוח קודח בלבד.

3. מצד שלישי, מפיקים יקרים, אם בחרתם לאמץ את השינוי בשיר מתוך הקטע הזה, אז שימו לב גם למה שנאמר שם על קול צלול, דיוק לשוני, עושר קולי וסולמות. הכול בא יחד בעסקת חבילה.

4. ובגדול, אם נמשיך לראות נזק לאשכול ההוא לאורך זמן, על ידי כל אלו שייהנו פחות מהקטע בעקבות קיום הדברים במציאות - מרשי ואני והוא נשקול תביעת פיצויים משמעותית. ט.ל.ח


אשריך, מאיר חג'בי האלוף. אוהבים את השירים שלך! וד"ש לשמולי ברנד.
מין השראת קשקוש מקלדת באמצע הלילה. אשמח לביקורת, אם זה בכלל נכנס לרף הבסיסי..

סְבָבוּנִי, כִּתְּרוּנִי
הִלְאוּנִי, תלאוני
סְחָבוּנִי, סְחָפוּנִי
הוֹרִידוּנִי, הִשְׁפִּילוּנִי
טִמְּאוּנִי
חַיִּים בְּלָעוּנִי

שׁוֹכְנֵי אֲדָמָה שׁוֹמֵמָה
שְׁלוּטֵי רִמָּה
בַּעֲלֵי טֻמְאָה
יוֹרְדֵי דּוּמָה
לַהֶבֶל דָּמָה
אָדָם, בְּהֵמָה
תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

מְהִירֵי חֵמָה
מְלֵאֵי זִמָּה
חוֹשְׁבֵי זְמָמָהּ
עָרְמָה
שׂוֹנְאֵי חָכְמָה סְתוּמָה
קְדוּמָה, קְסוּמָה
תַּמָּה, נְעִימָה
לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

דּוֹרְשֵׁי רָעָה
מְחוֹלְלֵי זְוָעָה
נַפְשִׁי מֵהֶם נָקְעָה
נְכֵאָה, יְרֵאָה
שְׁסוּעָה, קְרוּעָה
תּוֹהָה

אֵיךְ אֲנִי
גְּוִיָּה בְּזוּיָה
שְׁבוּיָה, דְּווּיָה
חֲפוּיָה, חֲצוּיָה
מְחֻיָּה
מֵעָפָר עֲשׂוּיָה

הָפְכָה רְאוּיָה
רְצוּיָה, פְּדוּיָה
חֵלֶק אלוקה קְרוּיָה
לְתַלְפִּיּוֹת בְּנוּיָה
בֶּאֱמֶת שְׁרוּיָה
בְּטוֹב מְצוּיָה

סוֹף סוֹף
יָצָאתִי מִשֶּׁבִי
רַגַּע כְּאֵבִי
כָּבָה רַעֲבִי
עַתָּה
גְּבוּרָתִי כְּלָבִיא
רִיצָתִי כִּצְבִי
לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִי

וְהִנֵּה
נְגִינַת בְּנֵי לֵוִי
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
מְבַשֵּׂר תְּחִיַּת סָבִי
כְּנִיעַת הָעַמִּים סְבִיבִי
כָּל עוֹלָם מַעֲרָבִי
אוֹיְבִי הָפַךְ לְאֹהֲבִי

בָּאוּ יְמֵי שַׁלְוָה
מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה הַטּוֹבָה
לְכֻלָּם שֹׂבַע
נִגְמְרָה הָאֵיבָה
בָּטְלָה הַגַּאֲוָה
רַק אַהֲבָה וַעֲנָוָה

--

הִתְעוֹרַרְתִּי מֵהַחֲלוֹם רָטוּב
(עוֹד פַּעַם עָשׂוּ עָלַי סִיבוּב..)
זֶהוּ רַק דִּמְיוֹן נָבוּב
חָשַׁבְתִּי כָּאוּב
מָתַי כְּבָר אֶזְכֶּה לִרְאוֹת בְּטוּב
הֲלֹא בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב
שׁוּבָה ה' שׁוּב
  • 332
  • אבא שלי

    אתה נתת לי את הגוש הזה בגרון, שבוכה, כואב ורוצה לצרוח רק גאולה....

    השם. לא יודעת מה זה, אתה בטח יודע.

    תפס אותי משהו לא ברור, אולי זה הפחדים שעושים בי שמות.... זה לא משנה

    אם זה מה שקרה לי עכשיו, אתה בטח רוצה ומחכה לזעקה הזאת שלי.

    "אבא, תביא כבר את הגאולה, דייייי....

    די כבר עם הגלות הלא נגמרת הזאת, תעשה שכבר כן יגמר...

    אבא אאאאא אני לא יכולה.

    אתה יודע מה נפל עליי.

    אני מרגישה שכל ישותי צועק וזועק

    "גאולה, עכשיו, הרגע"

    בשבילך שום דבר לא קשה, אתה יכול להחליט כאן ועכשיו שהגיע הרגע,

    אתה יכול להחליט ולומר די לצרותינו....

    אני סתם ילדה קטנה וטיפשה שלא מבינה, לא מבינה כלום ולא צריכה להבין...

    אבל זועקת אבא....

    לא תקשיב לתפילתי השבורה??? ואולי אפילו לא ראויה...???

    סתם מתיישבת לי מול מקלדת ובוכה שברי מילים ומשפטים...

    הם רוצים להתחנן, לבקש אור, ומלאה הארץ דעה את השם!

    אתה עושה מה שצריך אני מאמינה, אתה יודע את כל החשבונות, זה בטוח...

    אבל אבא שלי, סליחה על חוצפתי לבקש, שים את כל החשבונות בצד ותבוא מהר להציל אותנו,

    אנחנו אבודים, אנחנו מזמן לא אוחזים ראש...

    בבקשה אבא תסלח לנו על שאבדנו

    תבוא להציל אותנו ובטוח תראה כמה אנחנו שבים,

    זה רק הגלות הנוראה שמטשטשת אותנו...

    אבבבאאאאאאא..... אבא.... אבא....
    קן הקוקייה


    קוקייה מצויצת - הקוקייה היא המין הטפיל הידוע ביותר בטבע, נקבת הקוקייה המצויצת, נוהגת להטיל בישראל את הביצים, בקנים של עורבים (פונדקאים), ואלו דוגרים על ביציה ומגדלים את גוזליה. נקבת הקוקייה עשויה להטיל ביצה מדי יום, עד ל18 ביצים בעונה. כשהנקבה מטילה את ביציה, היא ממתינה בסמוך לקן, לעיתים תוך פעולת הסחה וכשהפונדקאי נוטש את הקן, היא ממהרת אליו ומטילה בו את ביצתה בתוך מספר שניות ועפה במהירות. לביצה צורה דומה מאוד לביצת העורב והעוף הפונדקאי השב לקן אינו מבחין בביצה הנוספת.

    העורב הפונדקאי דוגר על הביצה, ובהמשך הוא גם מגדל את גוזליו יחד עם גוזלי הקוקייה, המתפתחים מהר יותר. גוזלי הקוקייה בוקעים מספר ימים לפני גוזלי העורב. קריאת גוזלי הקוקייה דומה לקריאת גוזלי הפונדקאי, גם דגם הלוע בעת בקשת מזון דומה. גוזלי העורב מתים לעיתים קרובות מרעב מכיוון שאינם מסוגלים להתחרות עם גוזלי הקוקייה המפותחים יותר על המזון.



    דוד, תודה שסוף סוף אתה עונה, שמע קטע, אתה לא תאמין את מי פגשתי אתמול. זוכר את צחי מהישיבה, כן, זה שהגיע מהישיבה התיכונית, הצדיק המעופף הזה.

    אז אתמול עשיתי קניות במחנה יהודה, נכנסתי להתפלל מנחה באיזה חור, בית כנסת ישן כזה, עם כמה זקנים חצי פעילים. פתאום אני קולט את צחי בפינה לומד, גידל זקן חבל על הזמן. הוא תקוע שם, באיזה דירת חדר, של הקדש ספרדי כל שהוא, כן מה לעשות שאף אחד לא נתן לו דירה.

    מה, מה אתה אומר, נראה לי אין לך קליטה, הנה עכשיו יותר טוב, לא, זה לא שאין לו כולל, הוא פשוט מעדיף ללמוד לבד. תקשיב, הוא עדיין חולם להיות בבא, כן כמו אח של סבא שלו מקרית גת, זה שהיינו אצלו פעם שבת. מה, ברור שאתה לא זוכר, כמה ערק שתית שם, איך תזכור.

    טוב, בקיצור יש לי רעיון אגדי, חייבים להיפגש.

    *

    עיתון 'הציבור' מוסף חג הפסח.

    רואה למרחוק: שיחת חג נדירה בהיכלו הטמיר של "הרואה" • מיוחד

    הוא הפך לשם דבר בעולם היהודי, רבים פוקדים את שיעוריו והמונים משוועים להתברך מברכותיו • לכבוד חג הפסח זכה כתבנו לשעה נדירה בהיכלו של "הרואה" והוא מגיש דיוקן מקיף על האיש שחי בהסתרה ובורח מההמונים.

    *

    דוד הקשיב בתדהמה לתכניתו של אלי. תקשיב אלי, אין סיכוי שזה יעבוד, הציבור לא מטומטם.

    הציבור צמא, ענה אלי, אני בטוח באלף אחוז שזה יעבוד, סמוך עלי.

    כן, אתה בטוח, אז מה אתה צריך אותי, מה אני דוד, יעזור לך, לך והושעת את ישראל.

    תבין, הסביר אלי, ברור שצריך אותך, הקשרים שלך בתור חבר עירייה, יוכלו לקדם אותנו מאוד.

    אותנו, אותנו, כעס דוד. אני יכול להבין למה לכם זה כדאי, אבל אני, מה יצא לי מזה.

    כסף הרבה כסף, יצא לך מזה, ויותר חשוב, כוח. תתחיל לתכנן את הריצה שלך לראשות העיר, תגיד, אשתך בהריון?

    מה, מה קשור עכשיו הריון, תמה דוד.

    קשור, הכל קשור, במיוחד שאצלך נולדים רק בנים. אני אסביר לך אמר אלי, הברית בעז"ה תהיה טקס הסרת הלוט לתכנית הגדולה,

    דוד ספר משהו באצבעותיו ואמר, יש לך בערך ששה חודשים לחכות, רק שתדע שאני עדיין מתפלל שזה בת.

    מזה אני לא דואג צחקק אלי, אצלך יש כבר חזקה. אבל עד אז יש לנו הרבה עבודה, בוא נזוז, נשב על צחי.



    בית הכנסת 'מרחבי רקיע' מחנה יהודה, אלי ודוד מטפסים במדרגות, תפאורה מתאימה אומר אלי ופותח דלת ברזל כחולה מעוטרת במגיני דוד. צחי יושב בקדמת בית הכנסת, ונראה שחריקת הדלת העירה אותו משינה, הוא ממצמץ מהאור הפתאומי, ומנסה לזהות את הנכנסים. אלי, מה, גם דוד איתך, דוד, שנים לא נפגשנו, מה קורה, שמעתי אתה בעירייה, אז הגשמת את החלום, היה שווה כל הריצות שלך למטות הבחירות, כשהיינו בישיבה.

    תגיד צחי, קטע אותו אלי, מה עם החלום שלך, אתה זוכר שמכרת לנו בישיבה, שאתה הולך לגור באיזה עיר בדרום, לומד שם עד שכולם יכירו אותך, הבטחת לנו פרוטקציה בקבלת קהל. לא נראה שמשהו התקדם בתכנית שלך.

    נכון, ענה צחי, מה לעשות, שלב א' בתוכנית היה, להתחתן עם בת של רב עיר, זה לא קרה. גם ההמשך כנראה לא יהיה.



    תקשיב צחי, יש לנו קיצור דרך, אמר אלי ופרש את תוכניתו.

    צחי הרהר ופקפק בהיתכנות, אבל אמר, תקשיבו, אני אין לי מה להפסיד, דירה אין לי, כסף אין לי, גם הכרה אין לי, אם תצליחו להזיז משהו, אני איתכם. אתה חושב ממש בקטן אמר אלי, אתה לא קולט לאן אנחנו חותרים, תדמיין איפה תהיה בסוף. אבל שלא תחשוב זה לא יהיה קל זה ידרוש ממך הרבה. בשלב ראשון, אתה צריך לשנות את השם.

    מה, שאל צחי בתדהמה. ברור, אמר אלי, אולי בדרום, איפה שרצית להיות רב 'צחי קוקיא' היה הולך, כאן לא. במקום צחי זה יהיה המ... צבי חיים, כן צבי חיים זה חזק. רגע, מה נעשה עם הקוקיא התערב דוד, זה ממש פיגוע. אלי גלגל על לשונו, קוקיא, קוקיא, מה הבעיה, קוק, אחלה שם משפחה, קוק זה מצלצל מהצד הנכון, שם של רבנים.

    צחי מלמל 'צבי חיים קוק' 'צבי חיים קוק' נראה לכם אישתי תתרגל?

    זה הדבר הקטן לו היא תצטרך להתרגל, היא תתרגל להכל, רק אל תשכח להבטיח לה ירושלים של זהב, גיחך אלי ואמר, אתה יודע, 'קוק' באידיש, זה 'לראות'.

    אלי ניגש לבמת ארון הקודש וקרא בפאתוס מעושה, קהל קדוש, נקדם בברכה את מורינו ורבינו הגאון הצדיק רבי צבי חיים קוק "הרואה".



    בואו נחלק את העבודה, אמר אלי, שלב א' בתכנית זה הכרה מקומית. השלב הזה יקח משהו כמו ארבעה חודשים. כולם פה בשוק צריכים להכיר אותנו, נתחיל להביא אנשים לבית הכנסת הזה, נדאג שכל הסוחרים יבואו לכאן למנחה. דוד אתה תדאג לתקציב לשתייה חמה לכל היום, זה יביא הרבה אנשים שיעברו פה. אין בעיה, השיב דוד, אבל אני לא מבין מה יעזרו לך סוחרים ממחנה יהודה, זה לא הציבור שאילו אנחנו מכוונים. אתה לא קולט הזדעק אלי, תמיד, אבל תמיד, תמיד הצדיקים צומחים מלמטה, אף 'רבן' לא יצא מכולל פונביז', רק ראשי ישיבות. ככה זה עובד ההכרה מתחילה אצל העמך, ולאט לאט מתפשטת. אצלינו זה לא יהיה לאט, אבל צריך לעבור בכל השלבים.

    צחי, אה... סליחה צבי יהודה... על מה סגרנו, צבי חיים, כן. ר' צבי חיים אתה יושב פה כל היום, מתנדנד בקיר המזרח, בתענית דיבור, ברור, תענה רק בפסוקים. תתחיל לשבת עם חליפה כל היום, עדיף חליפה ארוכה, ככה זה לא סגור על מגזר מסוים. אנחנו נהיה כאן, יום אני יום דוד, נדאג לכוון את האנשים למסקנות הנכונות.

    צבי חיים התנער, כאילו התעורר מחלום. רגע, אלי אתה צריך לגדל זקן, להתנהג בהתאם. ברור, ענה אלי, אני אגדל, לא כמו שלך, אבל אל תדאג מה שתגיד כבוד הרב, אני רואה שהתחלת להתאהב בתפקיד, רק שלא תגיד לנו גם להוריד את השעון.



    שלט גדול עיטר את חזית המבנה הישן ברחוב אגריפס, 'בית הכנסת מרחבי רקיע', תפילת מנחה בשעה 19:00, הכנסת אורחים 'אהל אברהם' כיבוד ושתיה כל היום. אלי ודוד נהפכו לפרצופים מוכרים באיזור, ודאגו להזכיר לכולם, את מקום התפילה הנמצא בקרבתם.

    תפילת המנחה התמלאה במתפללים, שלא יכלו לפספס, את האנחות וקולות הבכי, שהשמיע המתפלל בטלית מקדמת בית הכנסת.

    סוחרי השוק החלו להעלות ממיטב מרכולתם, עבור הכנסת האורחים, מה שהביא הרבה מבני ירושלים וסתם עוברי אורח, להנות מארוחה חינם בשוק. אלי ודוד דאגו ללחוש לבאים, אודות האברך היושב באפלולית בית הכנסת, פרישותו וגדלותו בתורה. פעילותם כללה גם מעשים אקטיביים, של שליחת אנשים מתאימים, בשעה שבית הכנסת המה אדם, לקבל ברכה מהצדיק. ר' צבי חיים היה מגרשם בענווה, תוך לחישה הנשמעת היטב "קרוב ה' לכל קוראיו" תבקשו מרבונו של עולם, מה אתם רוצים ממני.

    לאחר תקופה של לחצים מצד המתפללים, ובראשם אלי המזוקן, האברך מקדמת בית הכנסת, החל לומר דבר תורה לאחר המנחה, כשראשו עטוף בטלית ומבטו נעוץ ברצפה, פילפולי תורה בלתי מובנים ואמרות זהר נשגבות, יצאו מפיו והתקבלו בהנהוני ראש אצל השומעים.



    אלי, אתה שומע, מגיע לי 'מזל טוב'. דוד מזל טוב, זה בן אני מקווה. ברור ענה דוד, הכל לפי התכנית.

    תקשיב אתה חייב להזמין את מרן ראש הישיבה להיות סנדק.

    אבל כבר שנים שהוא לא יוצא לסנדקאות הקשה דוד.

    זה לא יהיה בעיה, תדבר עם המשב"ק, תסביר לו שאתה יכול לסדר את חריגות הבניה שהם עשו בבנין הישיבה, הם יבואו תהיה בטוח.



    בית הכנסת הישן המה אנשים, כל סוחרי השוק הגיעו לברית, דוד עבר אצל כולם וחייבם לעלות. מרן ראש הישיבה החזיק בתינוק, והאברך הצדיק, אמר את הברכות בכוונה עצומה.

    אלי הבטיח למשתתפים שאם ישארו לסעודה, יזכו לברכה ממרן ראש הישיבה. המשב"ק שכנע את מרן להישאר לסעודה בהזכירו את הרווח והצלה שיעמוד ליהודים. ראש הישיבה תהה בליבו, למי ילך הרווח, אך ידע היטב מהי ההצלה המדוברת.

    אבי הבן דיבר בהתרגשות עצומה, אודות הניסים שראו, איך למרות כל תחזיות הרופאים השחורות, הכל היה בדיוק כפי שראה והבטיח הצדיק היושב כאן עמנו, שהשנים בהם עמל בתורה בפרישות מבני אדם והבלי העולם, הביאו למצב שכל היוצא מפיו יעשה.

    דוד המשיך בדבריו, מתעלם ממבטי משפחתו המתפלאים, הוא העדיף להתמקד במבטי המשתתפים האחרים, שהתבוננו באברך הצדיק, שישב ליד ראש הישיבה והחווה בידו בביטול. דוד ביקש בתחינה ממורינו הצדיק ר' צבי חיים קוק לשאת דברים.

    אלי התמקד, בהוראות לצלם, הפריים יכלול: ארון קודש, ר' חיים צבי מדבר, מרן מקשיב, ובשום אופן לא את השולחן עם האוכל. "תמונה" תודעה...



    שלב א' הסתיים בהצלחה הודיע אלי. בשלב ב' אנו מתקדמים אל המיינסטרים החרדי. בעולם הישיבות נפוצה השמועה, אודות בילוי ליל שישי המועדף. סדר לימוד בן שעתים ומתן שכרה בצידה, כאשר חלק נכבד מהשעתיים, הוקדש לשיעורו של ר' צבי חיים, שכלל אמירות מעורפלות מכל חלקי התורה. השומעים הנלהבים לשכרם, פחות התמקדו בתוכן יותר באווירה, גם הצלם התמקד בכמות ופחות באיכות.

    בזכות התקציב שהביא דוד מהעירייה, יצאו בני הישיבות ליום תפילה בקברי צדיקים בצפון, שהסתיים במרחצאות חמים. בכל מקום אילו הגיעו, נתקלו במבטים שואלים, מיהו הרב המלווה בעשרות בני ישיבות.



    יעקב בן טוב, הבעלים של רשת המאפיות 'אש תנור' שהתחילה מחנות קטנה בשוק, והתרחבה לכל פינה בישראל, היה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת 'מרחבי רקיע'. למרות הונו הרב, הוא נשאר עממי חם ונלהב, הוא נהנה במיוחד להגיש בליל שישי טשולנט, לבחורי הישיבות ומשתתפי השיעור.

    אלי לא התפלא, כאשר ניגש אילו יעקב בן טוב, וביקש לתרום סכום גדול, מעשר מעסקה גדולה. אלי הגיב, שעד כמה שידוע לו ר' צבי חיים אינו מעונין בתרומות, ולא בטוח שהוא בכלל יודע, צורת מטבע מה היא. בכל אופן הוא ישאל את הרב.

    למחרת שיתף אלי את יעקב, כמה בוז וסלידה יש לר' צבי חיים מממון, אבל אם יעקב מאוד רוצה, יש לר' צבי חיים הכרת הטוב, לראש הישיבה הגדולה בירושלים, בה למד בעבר.

    ההודעה הועברה לראש הישיבה חבר המועצת, אודות הסכום המובטח, ושניתן לפגוש את התורם בשיעור תורה המתקיים בבית הכנסת 'מרחבי רקיע'.

    ראש הישיבה ישב בשורה הראשונה בשיעורו של ר' חיים צבי, הקשיב בריכוז והנהן בראשו.



    כאשר נפטר גבאי בית הכנסת הזקן, אלי ודוד נכנסו כחברים בעמותת 'מרחבי רקיע'. הם גילו לתדהמתם שכל החנויות מתחת לבית הכנסת, שייכות לעמותה, ומשכרות תמורת סכומים חודשיים גבוהים. הכספים הרבים שימשו את אלי ודוד, לפתיחת כולל לעילוים בלבד. כאשר הדבר המרכזי שהנחה את אלי בקבלת האברכים הינו, התפקיד התורני של אבותיהם, במיוחד כאלה שיצטלמו טוב, כשיגיעו לסיום המתוכנן בקרוב.

    לעמותה היה גם, תפקיד חשוב, בהלבנת הכספים המסתובבים ב'מרחבי רקיע', קשה למצוא עמותה עותומנית פעילה, עם חברי עמותה לא פעילים, וחשבון בנק מלא.



    תופעת הטפילות היא סוג של "חידה" אבולוציונית. ההפתעה גדולה במיוחד בעיקר בשל העובדה שהעורב נחשב לבעל חיים פיקח, יחסית, ודווקא בחוסר יכולתו להתמודד מול הקוקייה הוא מצטייר כחסר חוש אבחנה לחלוטין.

    כמה השערות הוצעו לשרידות הקוקייה, כלומר לאי התפתחות מנגנון הגנה יעיל של העורבים, נגד טפילות הקינון של הקוקייה :

    מנגנון "המאפיה" "פרוטקשן"- חוקרי טבע עקבו אחר קנים של פונדקאים בעלי ביצי קוקייה. לאורך המחקר חלק מהפונדקאים זרקו את ביצי הקוקייה וחלקם המשיכו לטפל בגוזל הקוקייה למרות שהוא לא צאצא ביולוגי שלהם. החוקרים מצאו כי שיעור ניכר מהקנים שבהם ההורים זרקו את ביצת הקוקייה נהרסו לעומת קנים שטיפלו בגוזלי הקוקייה אשר ששרדו. יכול להיות שהורי הפונדקאים יודעים שאם יטפלו בגוזלי הקוקייה הסיכוי שהקן שלהם ייהרס יקטן והם מטפלים בגוזל זה מתוך פחד.

    מנגנון הלשלשת - מצאו כי הורי הפונדקאים מנקים את הקן ובין היתר מסלקים את הלשלשת מהקן, מלבד הלשלשת של הקוקייה. יכול להיות שהריח של לשלשת הקוקייה מסלק טורפים.




    כתבת השער, אודות הרב 'הרואה' שהתפרסמה בעיתוני החג המרכזים. עוררה כמה לשונות רעות, אבל הביאה מאות סקרנים, והזמנות של הרב לשיעורים. בכל שיעור צוות הפקה היה דואג להכל, החל משולחן וכסא כאילו פשוטים, אך כאלה שמצטלמים טוב, ספרים עתיקים וגדולים ועד לתאורה שתאיר את פני הרב. דוד שימש כנהגו ונאמן ביתו של הרב ואלי כמקורבו ויד ימינו.

    באחת הנסיעות למסירת שיעור, בעיר מרכזית בדרום. ר' צבי חיים פנה לפתע לאלי, תגיד אלי, אתה יודע שאני גר עדיין בדירת חדר נוראית, ובעוד חצי שנה אני מחויב לעזוב. איך זה שעד היום, לא קיבלתי שקל, מהכספים המסתובבים ב'מרחבי רקיע', גם אישתי כבר חסרת סבלנות, רגע, דוד אתה קיבלת משהו.

    אלי קטע אותו במהירות, צחי... אולי אתה רוצה להשאר פה בדרום, אם תעבוד מספיק קשה אולי אפילו תהיה רב עיר.

    אלי זה לא הוגן, גמגם ר' צבי חיים בכעס. על הגב שלי אתה מגלגל כספים, אתה לא חושב שגם לי ולדוד מגיע משהו.

    באמת, באמת צחי, להזכיר לך על הגב של מי אתה רוכב, אם זה ממש קשה לך, בשניה אני מחזיר את המצב אחורה. רק קח בחשבון שגם בחור הכי נידח בדרום לא יסתכלו עליך. ודוד בכלל בונה על ראשות העיר, אם הכל ימשיך כמתוכנן, הוא יקבל את זה בגדול.

    שתיקה מעיקה השתררה במכונית. השיעור התנהל כסדרו, ההמונים והסקרנים הגיעו, הצלמים צלמו, והרב דיבר בטון נמוך ומושפל.



    9:30 בבוקר, אלי מתעורר משינה, מבט חטוף בפלאפון מגלה, מספר תלת ספרתי של שיחות שלא נענו, נראה לו של אנשי הקשר שקיימים במכשירו התקשרו. שיחה נכנסת, הלו דוד, מה קרה, מה... מה... טבע... איפה הוא טבע, בירדן, מה הוא בכלל עשה שם. למה הוא לא אמר לנו. אתה בטוח, זה סופי? איזה טירוף, מה נעשה. שניה אני מתלבש ומגיע, אני לא מאמין. ניפגש בבית הכנסת.

    ההמונים נהרו ללויה. אלי נראה כמי שחרב עליו עולמו, יכולת הארגון שלו כמו התאדתה, דוד דאג למודעות אבל, ולחסימת הרחוב המרכזי, למרות התנגדות המשטרה. אלי התבונן בתדהמה במדביקי המודעות הענקיות, שבישרו על האבל הכבד, והודבקו מעל מודעות ענק אחרות שבישרו על שיעורו המופלא של 'הרואה'.

    אלי התעשת ומיהר לעדכן כמה כתבים, אודות מנהגו של הרב 'הרואה' לטבול 360 טבילות במקור מים חיים, ישנם עוד כמה מנהגים שנהג בסודיות, בענוותנותו הגדולה.

    כמה גדולי תורה הוזמנו, להרשים תורמים פוטנציאלים, מחסידי 'הרואה', ולומר דברי הספד.

    אלי התבלבל לרגע, כשנשאל אודות הצוואה של הרב, אך מיד עדכן שהצדיק השאיר צוואה, אך ציווה לפותחה רק לאחר השבעה.


    בהיות שידעתי...


    לכן אבקש מכל דורשי טובתי, לפעול להוצאת כתבי חידושי התורה, אשר עמלתי בהם עוד מנעורי.

    וכן להמשיך לקיים את כולל האברכים, ומפעלות החסד בביהכנ"ס
    'מרחבי רקיע'.

    וכל הטורח בהוצאת ספרי, והדואג להמשכיות מפעלותי, אהיה מליץ יושר עבורו, ואדאג לו לישועות מעל לגדרי הטבע.

    ודעו כי המקום הנקרא ביהכנ"ס 'מרחבי רקיע', מקום קודש הוא, בבחינת "כשושנה בין החוחים". וכל מי שיעמול בו בתורה, או יאמר תהילים ואפילו יחשוב מחשבת מוסר אחת במקום זה.

    יזכה להארה גדולה ולהתערותא דלעילא "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים".


    הנטפל לעמלי תורה

    צבי חיים קוק.



    קוקיה ועורב-.jpg
    עורב מאכיל גוזל קוקייה. תמונה שצלמתי לפני כמה שנים.


    "שוב רחלי הורידה?" נאנחה האֵם המודאגת "מה יהיה הסוף איתה? אתה לא חושב שהיא מדי בררנית?" נשאה עיניים לבעלה.
    "היא פשוט לא מוכנה להתפשר על פחות מהדֶבֶּסְט" השיב הבעל, "כמו אבא שלה..."
    "נו באמת. היא כבר נפגשה עם השפיצים של עולם הישיבות. את כולם היא הורידה אחרי פגישה או שתיים. למי בדיוק היא מחכה? אני מתחילה להיות מודאגת. היא לא הולכת ונעשית צעירה".
    "יהיה טוב, בעזרת ה'".
    "מה אני מבקשת? רק לראות אותה כבר מתחת לחופה".
    "יודעת מה? שבוע הבא אני אמור לפגוש את אחד מראשי הישיבות שאני תורם להן בקביעות סכומים גדולים. הוא חייב לי הרבה, בלי התרומות שלי יש מצב שהישיבה שלו הייתה קורסת. אני אבקש ממנו שיביא לי את הבחור המובחר ביותר בישיבה. אחד כזה תותח שאפילו רחלי לא תמצא על מה להוריד אותו..."

    "ערב טוב" נכנסה לפתע רחלי לחדר, במבט חולמני אופייני.
    "הו, חבל שלא דיברנו על המשיח", אמרה אמא. "בדיוק אני ואבא מדברים עלייך".
    "מה דיברתם עלי?"
    "שום דבר. קצת על השידוכים שלך".
    "מצוין. בדיוק על זה רציתי לדבר איתכם. אתם שומעים? חשבתי על איזה רעיון מסוים..."
    "נו?"
    "רעיון לשידוך".
    "את חשבת? בתור מה?"
    "חשבתי על מישהו שאולי יוכל להתאים לי".
    "מאיזו ישיבה הוא? את יודעת שיש לאבא קשרים טובים עם הרבה ראשי ישיבות. הוא בטח יכול לברר עליו".
    "זהו.. הוא לא בדיוק לומד בישיבה. הוא לא בַּגיל".
    "מה זאת אומרת? בן כמה הוא?"
    "38".
    "אוי רחלי, את והרעיונות שלך", אמרה אמא בחיוך עייף. "אמנם גם את כבר מזמן לא בת שמונה-עשרה, אבל אין סיבה שתקחי בחור בן 38".
    "על גיל לא הייתי פוסל על הסף", אמר האב. "מה הוא עושה?" בירר, "לומד בכולל? שמעתי שיש בחורים מבוגרים שלומדים לרבנות ועושים הרבה שטייגען".
    "לא ממש לומד. הוא עובד משק".
    "עובד?!" התכרכמו פניה של האם. "לא נשמע לי בכלל. מי חשב להציע לך את זה?"
    "בטח בחור יחסן, אה?" אמר האב. "אנשים חושבים שבגלל שאנחנו מיוחסים אנחנו מוכנים להסתפק רק בייחוס ולהתעלם מכל שאר הנתונים".
    "לא, הוא לא מיוחס. אבא שלו גֵר נראה לי".
    "בקיצור, תגידי למי שהציע לך את זה שזה לא על הפרק"
    "כבר אמרתי לו תשובה חיובית".
    "תגידי, נפלת על הראש?"
    "אמרו לי שיש לו לב זהב".
    "מה קשור לב זהב? את השפיצים של עולם הישיבות שאני מביא לך את מורידה, ופתאום את מדברת איתי על רווק מבוגר עם לב זהב".
    "שבוע הבא אבא יפגוש איזה ראש ישיבה שיש לו בחורים ממש מצוינים", אמרה האם. "אולי תחכי לשמוע מה יש לו להציע?"
    "אני רוצה שנבדוק קודם את האפשרות שאני הצעתי" התעקשה רחלי.
    "לא יקום ולא יהיה" דפק האב על השולחן. "לא בא בחשבון. אין מצב בעולם שעובד מטבח מזדקן יהיה בכלל רשום באותו עמוד מאורסים בעיתון יחד עם הבת המיוחסת, העשירה, המוצלחת והמפורסמת שלי - רחלי שָׂבוּעַ"


    ביינוש התחיל להתעצבן. אגלי זיעה המתינו על קווי מצחו החרוש משכבר, ממתינים לשעת הכושר לרדת במסלול המוכר: מצח / ריסים / משקפיים. שם הם נעצרים תמיד עד שביינוש מוריד את בתי עיניו ומנגבם במהירות לא אופיינית ובכעס אופייני.

    ביינוש מלמל משהו בסגנון "פעם החיים היו חכמים פחות ויפים יותר". מי שהכירו, ולא היו רבים כאלו, ידע שעתה היא "עת לכעוס", ומוטב להרחיק כמ[א]ה מטרים פן תגיע ה"עת להשליך אבנים".

    הוא טלטל את המכשיר האומלל ודפק עליו משל היה שולחן בית הכנסת בקריאת 'המן' האחרון בקריאה הראשונה, עת מבקש הבעל-קורא להמשיך בקריאתו.

    מנהג משונה היה לביינוש. כל עת שמשהו או מישהו ציערו או עצבו אל לבו, מברכו היה בכל לבו שיבלע מטריה עטורת ברזלים וקפיצים, ויהי רצון שתיפתח זו האחרונה בתוך בטנו האומללה. כן, כזה טוב לב היה ביינוש, ואת כל הטוב הזה חפץ היה להעניק לאחרים.

    וההזדמנויות היו רבות. רבות מדי.

    ביינוש ראה את החיים ואת הסובבים אותו בעין רעה. הרבה יותר מאחד משישים. הוא הידר בעין זו עד כדי אחד לאחד. כולם היו בעיניו דורשי רעה וחפצי ממונו. ת'אמת, קשה היה לבוא אליו בתביעה. אביו מתתיהו [מתע'ס בפי סובביו] היה מאנשי המרזחי, הוא היה אחראי בית המרזח הגדול של הכפר "סלוויטניולא" שבפאתי קריגיסטן הסמוכה למולדובה של המאה הקודמת.

    מתע'ס היה נוהג לחזור לביתו שיכור כלוט בערפל. הילוכו היה כשל נמלט מרעידת אדמה וכל דיבורו ושיחו היה אודות בציר היין הקרב ובא.

    ביינוש היה בן-תיפופיו של אביו שנהג לתופף עליו עם מקלות לקצב שיהוקיו וגיהוקיו. לא פלא אם כן שהענב לא נפל רחוק מן היקב.

    ביינוש לא זכר הרבה מאותה ילדות אומללה. שמא לא זכר, שמא רצה לשכוח. כך או כך עברו להן ביעף אי-אלו עשרות שנים, והנה הוא כבר סבא לנכדים רבים. חייכנים, נמרצים, תמיד רצים.

    למרות שכלפי חוץ שידר תמיד מרמור ועצבות, פינה חמה ומאירה אחת היתה לו. לפינה זו קראו "מאיר". מאיר היה נכדו הראשון, בן לבתו היחידה. מאיר היה שובב כלפי חוץ ושובב גדול כלפי פנים. הוא היה בשנתו ה-14 לחייו. לחייו אדומות תדיר מחמת ריצתו האחרונה. כובעו המרופט והעייף מתלאות השנה האחרונה ומכנסי חליפתו שהסתיימו כמה ס"מ משמעותיים מעל נעליו שיוו לו מראה של ילד מחופש בשעות האחרונות של חג הפורים, כשרוב פריטי התחפושת נתונים בידי האם העייפה.

    הסבא והנכד היו מנהלים ביניהם ויכוחים חסרי תועלת ותוחלת. כל אחד ידע שהויכוח לא מוביל לשומקום ובכל זאת, ושמא תאמר מחמת זאת, היו אלו שעות מתוקות עבור שניהם. מאיר נהנה לשמוע דעות וידיעות "של גדולים", וביינוש נהנה לראות שניתן להיות ילד עם חלומות רחוקים, ללא חשש ופחד מביתו ומהוריו. חיים שלווים. חיים של ילד.

    ביינוש ראה במאיר סוג של תיקון שלו עצמו. קיווה הוא בסתר לבו להצלחת הנכד האהוב. ובינו לבין עצמו, מצרך שהיה לו בשפע ממנו, חלחלה בו ההבנה שמאיר נוגע לו בנקודה רגישה שאף אחד בעולם לא ידע עליה מעולם:

    מאיר אהב טכנולוגיה. ביינוש הרבה פחות!








    שלום לכולם.
    שמח להצטרף לקהילה המכובדת.
    להלן קטע שרשמתי אתמול בשעה ממש קטנה של הלילה, בלי עריכות ובלי מחיקות. מהתנור למקלדת.
    אולי קצת קיטשי, גם שורת סיום מוצלחת יותר לא היתה מזיקה, בדיוק לכן אני פה. כדי שתגידו מה לשפר בהתקף המלנכוליה הבא שלי.
    יאללה, כסחו בעדינות.

    - - -

    פוקח עין אחת. בקושי גם את השניה.

    האמת ניתנת להאמר, שזהו הניסיון השלישי לבוקר זה. הראשון היה אי שם לפני כמה שעות. בחמש בבוקר, כשהתעוררתי ממועקה פתאומית ששטפה את העורקים. השני היה כשאחד מילדוניי הזכיר לי שעם כל הכבוד ללו"ז שלי, הרי שלו יש לו"ז משלו. אז ארגנתי אותו בחופזה וחזרתי לחיק הכרית הממורטטת.

    עכשיו אני מנסה פעם שלישית.

    לא יודע על מה לחשוב קודם. על המינוס בבנק ועל העובדה שהיום העשרים לחודש, יום הבלהות שלי, או על המינוס הכבד שלי בשעות שינה.

    קטע מוזר. בלילה לא בא לי לישון, כי המחשבות שלפני מאיימות להטריף אותי. בבוקר לא בא לי לקום, כי המציאות מממשת את האיום בפועל.

    קיצור, אין ברירה. צריך לקום. גם ככה אני על הקשקש מצד הראש כוילל. יפה לו שהוא לא יושב לי על הוריד. או שיש לו לב טוב או שהוא פרקטי ומבין שאין מה לצפות. יש מצב שגם וגם.

    שם עלי את הבגדים, זורק על שכמי את החליפה, תיק הטלית והתפילין מידלדל לו בידי הימנית, ועם זו השמאלית אני נאחז במדרגות הבנין כמו הייתי בן שמונים וכמה.

    כולי בן שלושים וחמש, אבל עייף מהחיים. עייףףףףףףף......

    יש אנשים שקמים לימים לא מוצלחים. הכל נדפק להם. הצחקתם אותי. לא באמת, כי כבר הרבה זמן לא צחקתי.

    אני מהאנשים שקמו לחיים לא מוצלחים.

    מתגעגע לדבר אחד. לימים האלו, שלמרות הכל הייתי מצליח לדבר עם אבא שלי. לא מי שאתם חושבים, כי אותו כמעט לא הכרתי ואין לי חשק לספר למה. נו, האבא שבשמיים. פעם הייתי מצליח להחליף אתו מילה או שתיים פה ושם. זה הספיק, הוא מבין אותי גם במילים ספורות.

    אבל אני כל כך עייף מהחיים, שגם לספר לו מדי פעם כמה אני על הפנים אני לא מצליח.

    תכל'ס, גורר את עצמי לאיצקוביץ.

    השעה 11:30. ת'אמת? בושה וחרפה. חצ'רה וחצי... מי היה מאמין. גם בישיבה לא הייתי מעשרה ראשונים, הכותל שבחדרי ראה אותי יותר מדי פעמים מכה 'סלח לנו', אבל דחילק, לא בשעות האלו.

    מתיישב בכבדות על הספסל הקרוב לכניסה בחדר הראשון, נעמד שוב כדי לגלגל. פותח סידור מתוך הרגל ומתניע את הטרנטה שלי. אי שם בעליות של פסוקי דזמרה אני קולט שאני לא יודע איפה אני. מתמרן קלות חזרה לאשרי ומנסה להתאפס.

    על הפנים של תפילה.

    לא יודע מה קורה היום, אבל מציף אותי רגש של בושה. אל תזלזלו, המושג רגש גם הוא לא דייר קבוע בליבי המאובק. אבל היום, עם ההיטלטלות המגוחכת בין פסוקי דזמרה לברכות שמע, אין לי פנים לאבא.

    איזו מן תפילה היא זו....

    הייתי קם והולך לולא שורה תחתונה צריך להתפלל וגם לסיים.

    אז אני מכריח את עצמי לסחוט את הדוושה עד תומה, לסיים שמונה עשרה, לפלוט אנחה המשברת את החצי השלם שעוד נותר בי ולגלגל חזרה את התפילין למקומם.

    עוד יום דפוק מתחיל עם תפילה... שהשם ישמור. אין לי פנים אליו.

    מרים עין אחת עייפה למעלה, 'אל תכעס אבא. תבין אותי'. מקווה שהוא יבין...



    ובאותה שעה ממש - - -



    היתה תפילתי מטפסת נואשות אל גג השטיבל. קטועת יד ונקועת רגל מדדה על הגג, ומשם פורשת כנף אל על.

    לא קלה היא דרכה אלי מרום. דרך פתלתלה זרועת מכשולים לפניה, גדודים של מלאכים מהסוג הלא סימפטי מנסים לעמוד בדרכה, ובצדק....

    משהצליחה לחצות את דרכם של מלאכי החבלה, היה עליה לעבור נהר שוטף של עוונותיי... נהר עכור, מימיו שחורים, תערובת של בוץ וזפת והוא רועש וגועש, נכון להטביע כל מי שינסה לעבור אותו בדרך למעלה...

    ורגע אחד אחרי ששטפוה מים רבים, רעים ועכורים, ורגע אחד, שבריר שניה לפני שטבעה תפילתי ביוון מצולה, זה קרה...

    אבא שלח את ידו.

    לא חשבתי על זה, אבל אבא עקב אחריי כל הזמן. ראה את הכל...

    והוא שלח את ידו אל תוך הנהר השחור, ושלף אותה משם ברגע האחרון.

    מראיה היה מכמיר לב.

    מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה, על זה נוספו תלאות הדרך עדי חשך משחור תארה.

    נטלה בידו הרכה, הרחומה והאוהבת. שלה מעט מים מנהר דינור, מזיעתם הקדושה של מלאכי עליון, והטיף עליה טיפות של נחמה. ליטף, שפשף, ניקה באהבת א-ל עליון לבנו אהובו, אוהבו.

    חבש את פצעיה, הבריק אותה והבהיק אותה עד אשר נצצה, כשהוא מלחש 'ראו בריה שבראתי בעולמי...'

    ומשנצצה עד אשר הפיצה אור יקרות, הרים אותה וקבע את מקומה בכתרו של מלך. כי יקרה היא בעיניו עד מאוד.

    אבא יודע הכל. אבא רואה הכל. גם את הקשיים, את כל הנסיבות, גם ברגעים שמגיעים עד דכדוכה של נפש נמצא הוא עם בנו במעמקי הכאב. הוא יודע להעריך את ערכה ואת שוויה האמיתי של תפילה חופזנית שבאה מלב שבור.

    והיו המלאכים רואים ואומרים שירה 'אשרי האב שככה לו...'

    והאור הגדול האיר והפציע וחצה את כל המחיצות, ירד מטה מטה ונפגש עם עיני, זו האחת שמקווה ומייחלת לאבא....
    אפרים חבש כובע שחור, ועקיבא התנודד במדרון, מחזיק מקל הליכה אופנתי.
    העשב הירוק התחלף באפור, שמים מלאים בעננים עסיסיים איימו מלמעלה, אבל אפרים החבוש בכובע, לא חשש על בלוריתו, נעלי הפאקו מילאן המהוהות, כבשו בהצלחה את הארץ ונופיה, ובכל עץ ורגב הוא פלט "מה רבו מעשיך השם" בשם ובמלכות.
    "תחזיק חזק!" צעק עקיבא מהמורד, "יש פה סלעים מחליקים יותר מהמדרגות של מקווה האר"י".
    אפרים לא חשש, הוא היה מורגל, נעליו החלקות ריחפו במיומנות בין הצוקים, כמו גולש סקי עז מבע, כובע הפרקש שעל ראשו התריס מול השמים השחורים, וכמעט השתלב בהם, גשם חזק שטף אותו ואת עקיבא. הם נצמדו לשיח ערער, מתנשמים.
    "חילול השם", אמר עקיבא מבעד למשקפיים רטובים, "אחר כך בעיתון של החילונים יכתבו ששוב בחורי ישיבה היו זקוקים לחילוץ, זה חילול השם".
    "למה נראה לך שמישהו יחלץ אותנו?" שאל אפרים, "הטלפון שלי רטוב לגמרי, ואני צריך למצוא כאן איזה שדה אורז לטבול אותו, אולי יחזור לפעילות." הוא ניסה בעקשנות להפעיל את הסמסונג החבוט, מרטיב אותו עוד ועוד.
    "אני לא לקחתי פלאפון, סמכתי עליך", אמר עקיבא, פנים מרצינות יש לו, הרהר אפרים.
    "למה?" הוא תהה.
    "קבלות לכבוד זמן חורף"
    "לא מצאת קבלה אחרת שפחות תתקע אותנו באמצע החזורי?" אפרים היה תוקפני מתחת לכובע הרטוב שהתחיל לגלות סימני שבירה.
    "למשל?"
    "לקום לסדר א' לפני תשע"
    "לא מצליח"
    "לאכול פחות מהשניצל ביום שלישי"
    "משהוא יותר נורמלי, גם ככה אין כמעט אוכל בישיבה, אתה רוצה שאמות?"
    "אני רוצה לחיות, ולכן צריך שתקבל קבלות יותר הגיוניות מאשר כאלה שגורמות לך לצאת לחזורי בלי פלאפון"
    "זה הרב בריסק אמר לי לקבל על עצמי", התוודה עקיבא, "תפס אותי מקשיב לקווי נייעס בערב ראש השנה"
    "הרב בריסק בעצמו מפעיל קווים", התקומם אפרים.
    "של שמירת הלשון ושילוח הקן" התגונן עקיבא, "יש לו גם קו סגולות למתחילים, וקו ישועות ישיר למתקדמים".
    "מה המספר?" שאל אפרים, אבל שכח שהטלפון שלו רטוב ולא שמיש, לרגע רצה להשליך אותו לוואדי.
    הם נהיו רעבים, אפרים תיאר סוגי מאכלים שהיה רוצה לאכול, ועקיבא הרועד מחה על כל מאכל ומאכל שהזכיר.
    "אל תזלזל", אמר לו אפרים, "היה איזה ראש ישיבה שנתקע ביער עם הפרטיזנים בשואה, ואיזה בדואי לימד אותו איזה עשבים מותר לאכול, ולכן הנאצים לא תפסו אותו, וכיום הוא כבר סבא של ראש קיבוץ בתפרח הקטנה".
    "לא היו בדואים בפולין", מחה עקיבא.
    "אל תתפוס אותי על המילה, גוי כזה או אחר, אויוון או בוריס"
    "הגשם נחלש", שינה עקיבא את נושא השיחה, "כדאי שנתקדם לפני המבול".
    הם המשיכו במסלול, עקיבא שמח שהסתיימה השיחה, הוא אהב שקט, לרוץ קדימה ולזהות את המסלול. אפרים אהב אקשן וסיכונים, ומהר מאוד הוא גלש לתוך שלולית בוצית, מכתים את החולצה בחום ואהבה, עם קישוטים ירוקים מפוארים על הכיס, הסוס שרקום על הדש - רעה עכשיו באחו ירוק על אדמה חומה.
    "בוא, אני אסחב אותך", הציע עקיבא, ואפריים לא היסס, הוא עלה על הגב של עקיבא שהתכופף, וככה הם המשיכו את המסלול, אפריים מורח את עקיבא בבוץ הסמיך, ועקיבא שמח, העיקר שאפרים לא מדבר.
    סוף המסלול ושניהם יצאו לכביש לנסות לתפוס טרמפים, שני אנשי אדמה שנחלצו כעת מגשם שוטף, מרוחים בבוץ ברמה כזא שאם מישהו זורק עליהם זרעים, הם נובטים במצע הרך שמצפה להם על חולצת הפולו ראלף לורן המזוייפת ומטונפת.
    הטרמפ הראשון שעצר להם היה ערבי עם טנדר, הוא לא הסכים להעלות אותם לקבינה, אז הם טיפסו לארגז, נצמדים לברזל הקר ברוח השורקת, מצטרפים לשני שקי פול וחבילת חבלים, הכובע של אפרים כמעט עף לאיזה וואדי, הוא עלה 630 אחרי שובר, אמא של אפרים תהרוג אותו אם הוא יאבד.
    הם לא הספיקו לנסוע הרבה, כי חלאד היה צריך להעמיס קרשים ועז על הארגז של הטויוטה, אז הם נזרקו מהרכב בלי לקבל אפילו סיגריה, והמשיכו להניף אצבע לעבר הצומת השומם, עקיבא ניסה את כל האצבעות, וחוץ מצפירות זעם של צעירים חובבי ציון, הוא לא זכה שאף מכונית תעצור לו, ובצדק.
    הברסלבר עם המראה הכי שמוט שאפשר, עצר להם בסוף, הם היו צריכים לחכות שהוא יסובב את המנואלה של החלון בסובארו, כדי שהם ירימו את הכפתור, ימשכו ידחפו יכופפו וידחפו ובסוף התהליך הם היו שרועים על המושבים הקרועים פרומי הקפיצים ברכב הדוהר דרומה.
    עקיבא רצה רק לישון, אבל אפרים התעורר פתאום בפרץ אנרגיה של הלומי קרב. הוא התחיל לחפור לנהג, שאב ממנו סיפורים על החיים שלו שמשתרעים על פני כמה כפרים ועיירות קטנות, איך הוא חזר בתשובה, ומכורה פחם באוגנדה הוא הפך להיות כורה יהלומים אצל רבנו, כל יהודי הוא יהלום, שתדעו.
    הוא היה שמוט, ולכן לא היה אכפת לו שאפרים החליף איתו את כובע הפרקש הרטוב, וחבש לעצמו את כיפת הננח הדהוייה, מסתכל בראי ומצחקק.
    רק אפרים המרוח בבוץ יכל לבקש מהברסלבר להעביר לשיר יותר חזק, ורק עקיבא הצטנף לתוך השמיכה המזוהמת שהשמוט פרש על המושבים, וניסה להעלים את עצמו עוד יותר.
    ניידת משטרה שהופיעה כמובן סימנה לסובארו לעצור, מי רואה אותם עוברים ואינו עוצר?
    עקיבא היה צריך לשחזר מהמוח את המספר של קו הישועות הישירות, ולאחר כמה ניסיונות, בעוד הרשיונות אצל השוטרים, נשמע מהטלפון המודבק בסלוטייפ של השמוט, קולו הצלול של הרב בריסק, מספר בלהט על הסגולה הגדולה של שיתוף הישועות, לא על מנת לקבל לייק.
    וזה עבד, השוטר העייף החזיר את הרשיונות לשמוט, הזהיר אותו בק"ן אזהרות שלא יהין לחזור שוב על נסיעה נגד כיוון התנועה באור אדום בלי חגורה, תוך כדי דפדוף בקונטרס.
    "אלוקים אוהב אותכם", הוא אמר והראה להם בטלפון סרטון של התינוקת שלו מפרכסת בדרך לפוריה, "אני חייב לטוס אליה, אחרת יחקרו אותי על רשלנות."
    עברו כמה דקות, וכל מאזיני קו הישועות הישיר שמעו את סיפורו המרגש והמחזק של השמוט, בקולו הצלול והרענן של אפרים המרוח בבוץ.
    "אשריך"
    "שמן ששון מחבריך עליך"
    "עליך ועל בניך"
    "מחזק בטירוף, שידוד מערכות הטבע"
    אלו רק מקצת מהתגובות שהוקלטו - דקה אחרי שאפרים העלה את הסיפור שלו לקו.
    "ראית"? הוא אמר לנהג, "זה עובד כמו פטנט רשום מעיתון המודיע, דקה קו הישועות, ואנחנו מסודרים".
    "זה לא בגלל זה", הנהג דיבר סוף סוף בסיפור, "זה בגלל הכד מים של השואב מחולדה, המכונה 'קדוש'", הוא הצביע על כד חרס שבאמת היה גדול והפריע לרגלים של עקיבא למצוא לעצמן תנוחה טובה. "מים שנשאבו מבאר בחצות הלילה של הושענא רבה, הקדוש שאב אותם עם קש, ואת הטיפות הקדושות הוא פלט לתוך הכד, ככה שהוא בירך אותו".
    "השואב מחולדה!" השתנק אפרים בצחוק קל ומוסווה.
    "היית אצלו"? שאל הנהג ולא חיכה לתגובה, "ראית אצלו את הנחש של מ"ט שערי טומאה?"
    "איזה הייתי", צחקק אפרים, "אני אפילו לא שמעתי עליו, יש אצלנו רשימה של באבות שמותר לללכת אליהם, אנחנו הולכים רק למי שברשימה, יש לי אותה בארנק".
    הוא הוציא נייר מקופל באלף קימוטים, והתחיל להקריא:
    -הקדוש מליף
    -צדיק גבריאל מחוסן
    - קורא הנשמות
    -צדיק הפוזמקאות
    - מורה הנקניקים
    "כל אלה מאושרים" הסביר אפרים והמשיך להקריא:
    -הבנאי הקדוש
    -הדייג הקדוש
    -המפרזל הקדוש
    -המתכנת הקדוש...
    "אני לא רואה כאן בכלל את השם השואב מחולדה", הוא העביר את הפתק לנהג.
    "אולי כתוב אותו בשם", הציע הנהג, "תבדוק נהוראי אדלמן".
    "אין", פסק אפרים אחרי עיון מדוקדק.
    "אתה מבין איזה עולם?" שאל הברסלבר, "הזגג הקדוש שכל היום שותה חשיש מופיע, אבל השואב לא".
    "אבסורד", אמר עקיבא, שלא היה לו שום מושג על מה הם מדברים, אבל היה חשוב לו להתערב בשיחה, כדי שהנהג לא יעביר את השם שלו לתפילה אצל השואב 'להתפלל על אילם - עקיבא בן ג'וליה ברכה'
    אפרים שיכנע אותו לרדת לכביש שש למרות שזה יקר פיצוצים, אבל בתמורה הוא קנה לו גבינה וביסקוויטים באלונית, וגם משקה איילנד כי היה מבצע, וככה קרה שהם ישבו שם על יד שולחן מתכת קר בחוץ, ואנשים התחילו להתאסף סביבם.
    השמוט התעורר פתאום, שלף שופר תימני והתחיל לחצרר בו 'הבה נגילה' וקבוצה של רוסים בכובעי שמש ירוקים התחילה לרקוד סביבם, ואפרים פלט בתיעוב "גויים" ועיצבן את השמוט.
    הוא הוריד אותם במחלף נחשונים, ואחרי שכמעט התייאשו והחליטו לקבל על עצמם התחזקות, פלוס הודעה בקו הישועות, פלוס 20 ש"ח לקופת הת"ת וסגולת רב מתיא בן חרש, נעצרה לצידם מכונית שלא היתה מביישת אדמו"ר מכובד פלוס, טויוטה סייאנה 8 מקומות, חסיד צעיר בלורית, ועתיר ג'ל בפאות, נוסע בשאגת צמיגים, ועונה בקול רק לבקשותיו של האדמו"ר מלוגנסק שהתרווח על המושב האמצעי.
    אחרי ברכה ארוכה מהרבי זכו מאזיני קו הישועות להיחשף לסיפור המצמרר של נס הטרמפים וההשגחה הגדולה שהביאה להם גם ברכה וגם הצלחה.
    הרכב לקח אותם עד פתח הישיבה, האדמו"ר מלוגנסק נימק את הטרמפ ברצון שלו לשמור על עיניהם של ישראל, ולכן הוא אוסף בחורי ישיבה מכל מיני צמתים, ומכניס אותם לתוך המיניוואן המפואר שלו, המוקף בוילונות שחורים ומבהיקים
    בפתח הישיבה חיכה להם הרב בריסק, הוא לא היה צריך יות מדי בשביל לחבר אחד ועוד אחד, היו לו הקלטות מפלילות מקו הישועות, שהוא בעצמו ניהל, בין הסדרים, בנוסף לתפקידו כמק"ק מצליח ועז חושים.
    הרב בריסק לקח את ידו של האדמו"ר, הוליך אותו בחצר הישיבה, ומהר הראה לו את המסלול המובל החוצה.
    אחרי שהאדמו"ר התרחק בסייאנה השחורה והנצצת, התפנה הרב בריסק להשמיע את הסיפורים, לא דרך הקו , אלא פנים מול פנים, כולל העונש שעליו הוא ויתר לאפרים ועקיבא.
    לישועה הזאת היו המני צופים ומאזינים, וההון של הבריסקר רק זינק, מניותיו נאספו, ובכל העולם אימצו את ברכת השלום הלבבית שלו.
    הרב בריסק שמח ועלז, ובמקום לעטף אותם בזעם וסנקציות, הוא שמח, וחסידיו הרבים סייעו אפילו לקשוח שבליטאים לומר שירה ואיזו ישועה מדהימה..
    (את הישועה הזאת שמעתי בקו של הרב בריסק)
    באין אונים מול מסך חדגוני ומנוקד למדי, מול ניירת עמוסה, מרובבת בשלל חותמי כלי כתיבה מסוגים שונים.

    היא משתתקת, מתנשפת לרגעים שנדמים לה כנצח, כמו האויר היה דחוס בה בכמויות שאי אפשר לאמוד.

    היא מביטה באותיות ותוהה, אם אי פעם אובחנה בדיסלקציה מן הזן המתקדם של המאה.

    מן תופעת לוואי לקריאה מונוטונית חסרת תכלית, חסרת קץ, חסרת ישע.

    לוח המבחנים נראה לה שאנן וחולמני, כאחד ששעון העצר שלו חדל מלכת, אך הזמן לרעתה, השעה לא שעת חיי בני האדם, והיא בשיא קדחתנותה, שקדנותה, ועוד כל מני תכונות שהיתה מפללת אליהן, לשעות אלו. בלבד.

    היא גומעת בעיון בינוני את השורות, מנסה לשכתב אותן אל פינה נסתרת בזיכרון.

    מחכה לזמן שיעבור, שירוץ. אבל, יחכה לה, יותר נכון - להספקים... היא לא החליטה מה משתלם יותר.



    כמו סרט נע שפסק מלרוץ על מסילתו. נתבעה בה ההבנה. באחת.



    הציפייה אל הרגע הבא, ההוא שאחרי חציית המעבר, ההוא שמבעד למכשול, המקום ממנו תסב מבטה לאחור ותלחש "איך לא הייתי..."

    היא אינה הדבר הנכון.

    ההווה הוא נקודת המרכז, אליה תפנה כל חושיה לומר "היום לעשותם" מבלי לצפות, ברפיסות מה, לרגע שאחרי, שלא יניב הצלחות למכביר באין היא חותרת אליהם במאמץ.



    היא שבה אל השורות, במבט ממוקד. הדיסלקציה נעלמה כלא היתה, בור הדיו השחור התמלא ברצון הצלחה. רצון ההישג.

    ובעיקר – רצון החיים. חיי הווה, החשובים מכל, הם יניבו לנו את הפירות של מחר.

    אם לא ננהג לחיות בהם – לא נחייה לעולם.



    שילת.
    "ס-סבתא???"
    מילכה קפצה מהמיטה. יש דברים יותר מעניינים מלישון. כך נשמע.
    "סבתא התעוררה???"
    'לא מתאים לאמא ככה לצעוק' הרהרה מילכה כשהיא מגששת אחר נעלי הבית שלה. נכונה לבדוק מה בדיוק קרה.
    היא לא היתה צריכה להתאמץ. אמה הופיעה בפתח החדר. סמוקה מהתרגשות. "מילכוש? לא תאמיני! התקשרו אלי מבית החולים, ובישרו שסבתא התעוררה!"
    "סבתא?" תמהה.
    "סבתא לוין, היא הייתה בתרדמת שנתיים. שנתיים! אבא נסע כעת לבית החולים"
    מילכה התעוררה סופית.
    "שנתיים? היא לא יודעת על הקורונה, אסון מירון, ממשלה, מלחמות, פיגועים, יוווו" התנשפה. "כמה היא הפסידה"
    "מילכוש" אמא הביטה אל תוך עינייה. "כרגע סבתא לא צריכה לדעת מכלום. העיקר שהיא כאן איתנו"

    ***
    "שלמה. תסביר לי רק דבר אחד"
    שלמה התקרב לאימו. מאז שהתעוררה הוא מוכן למלא כל בקשה.
    "למה כולם כאן עם מסכות כאלו מוזרות? מה קרה?"
    "אמא" נאנח שלמה. "זה סיפור ארוך. לפני שנתיים התפרץ נגיף בכל העולם. מסכות היו אז בגדר חובה, כעת נותרו רק לצוותים הרפואיים.
    לא משנה, העיקר שזה עבר"
    "העיקר שזה עבר" אישרה.

    אחר הצהרים, כשקיבלה את העיתון היומי התווספו עוד כמה תמיהות.
    "כתוב כאן "ממשלת השמד, החרדים באופוזיציה, מה זה צריך להיות?"
    'היא מידי חדת אבחנה. למרות שרק לפני שבוע שכבה כצמח חסר חיות על המיטה' הרהר.
    "אמא, יש ממשלת שמאל כרגע. לצערנו. אבל זה יעבור. היא בדרך לפול "
    "היא תעבור" שמחה סבתא.

    "שלמה, עוד משהו קטן- אם לא קשה לך. תעבור היום דרך ביתו של ר' חיים קנייבסקי. תבקש ברכה עבורי. עבור הנכדים. תבשר לו שחזרתי לחיים. הוא היה תמיד מעורב בכל המאורעות במשפחתנו"
    "אמא" שלמה הצטמרר לרגע.
    "ר' חיים קנייבסקי. הוא..."
    ההבעה שלו אמרה הכל.
    היא הבינה.

    יש דברים שיעברו, ויש דברים שלא ישובו.
    ומעתה היא תכוון יותר מתמיד ב"ולירושלים עירך ברחמים תשוב".



    הסיפור מוקדש לרפואת ת"ח שנמצא בתרדמת קרוב לשלוש שנים.
    עוד שיתוף לפני ש @מ. י. פרצמן תתחרט...

    "תפסו אותם!" יודה אומר ונועץ את המזלג בכמה שעועיות בו זמנית.
    "כן, שמעתי" אני פחות מעדיפה לאכול את השאריות של הטשולנט. לפני מונחת פרוסת דג שהיתה אטרקטיבית יותר לפני יממה, כשהיתה מונחת על הצלחת החגיגית של שבת. עכשיו מתוך עצלות, אני אוכלת אותה ישר מתוך הקופסא החד פעמית. (איך אנחנו אוכלים לנו ארוחת ערב ודנים בין ביס לביס כאילו זה עוד איזה עניין סתמי, איך עניינים איזוטריים אך בלתי נמנעים מתערבבים להם כל יום כל היום בעניינים אחרים, מהותיים)
    "את מי תפסו?" יוסי בן החמש מטפס על הכסא שלידי. הוא היה אמור להיות במיטה עכשיו אבל מה לעשות, הוא ניצל את השנ"צ שלי ונרדם על הספה. אני יכולה להאשים בכך רק את עצמי.
    אני מסתכלת על יודה, הוא לועס. חבל שהוא מתכנס אל תוך האדישות שלו ומשאיר אותי לבד בחזית.
    "ערבים שברחו", אני בוחרת בתשובה אמיתית.
    "מאיזה כלא הם ברחו?" הוא רוצה לדעת.
    עכשיו יודה מרים את עיניו סופסוף מהגריסים ומחייך לכיווני, זה לא מצחיק, ממש ממש לא אבל זה מעלה חיוך לא רצוני. התמימות הזאת. שלא תתנפץ, שלא תתנפץ!
    "מאיזה כלא הם ברחו?" יוסי לא מוותר.
    "הם לא היו בכלא. הם סתם השתוללו" אני קמה לברז לקחת מים. למה יודה לא מאלתר משהו?
    "מה הם עשו?" עוד פעם יוסי. כמה קטן ככה סקרן. נו מה יהיה איתו?
    "הם הרגו" חד וחלק ונטול תאורים.
    "טוב שתפסו אותם" שמח יוסי. "היו צריכים להרוג אותם בחזרה!" כבר יש לו לברנש הצעיר עמדה פוליטית ולכו תתווכחו עם הגיון חותך של ילד.
    אבל בעצם... משהו מטריד אותו, "בעצם אסור להחזיר!"
    "שוב?" הייאוש זלל את קולו, התנחשל מתוכו בגלי נהר מאיימים להטביע, זלג הישר אליו.

    "כך – כך שמעתי..." הוא גמגם, לא מעז להרים מבט, לא מעז לשטוף את הייאוש מעליו. כי כן, בשביל מה לקוות בכל פעם. בשביל מה לעורר את הציפייה. אין בזה כל טעם. אין כל תקווה.

    200 שנים בגלות. למה שמשהו ישתנה פתאום. 200 שנים תחת העול הזר, תחת שעבוד אכזר. מי חשב בכלל שאפשר לצאת מזה. מי הטיפש שהאמין שיש דבר כזה גאולה.

    כשהכול התחיל – הם דווקא היו בטוחים. אחרי חוסר האמון הראשון, למרות הניסים הקטנים שראו הזקנים שלהם בעיניהם, הגיע הנס הגדול הראשון, צבע את ארץ אויביהם באדום ואת ארץ תקוותיהם הכמוסה בלבן של חופש.

    אבל המשבר מיהר להגיע. לא יוצאים. לא משתחררים. עדיין בגלות, תחת השלטון האכזרי שלא מתיר לתקווה הלבנה להתנוסס בלב.

    היו שהחלו שוב לקוות, כשהארץ נצבעה הפעם בירוק וקולה הפך קרקרני. גם הוא קיווה. אין סיכוי שאחרי זה הם לא יוצאים. אין סיכוי שאדם שפוי לא ישתכנע ממכה כזו.

    אז כנראה שהוא באמת לא שפוי, המלך הזה השולט עליהם. הם ידעו זאת, כמובן, כי איזה עוד אליל יסתיר עצמו מדי בוקר על הנהר, ואיזה עוד אליל ישחט תינוקות (תינוקות! שלהם!) בשביל לרחוץ בדמם את פצעיו. אז למה בכלל הם האמינו שישחרר אותם. למה הם המשיכו להאמין בכך גם כשהגרד הנורא זחל אליו ואל בני עמו בדמות יצורים קטנטנים, שפעם הציקו רק להם.

    "אבל חשבתי – הייתי בטוח! – שעכשיו הוא לא יחזור בו!" ידידו קרס על הארץ, הליט את ידיו כאילו מייחל גם הוא לחושך המקפיא הזה שרק אתמול סר מפני אויביהם. "באמת שכבר התחלתי להתייאש, אחרי שהחיות הרעות לא שכנעו אותו, וגם החיות המתות. קיוויתי שוב כשראיתי שחלק מבני עמו כן יראים מפני כדורי הקרח והאש. התייאשתי פעם נוספת אחרי שאפילו כילוי תבואתם בידי החגבים הללו לא עזר. אבל עכשיו? מה יכול להיות גרוע מזה? איך זה שהפעם הוא לא נכנע??"

    לא ידע מה לענות לו. די כבר, גם הוא מתייאש. איך אפשר בכל פעם לומר – זהו, זו הצרה הגדולה ביותר, אחריה בטוח חייבת להגיע הגאולה. איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.

    די כבר. עדיף לא לקוות יותר. להבין שהיא לא תגיע, וזהו. להטביע אותה בחושך שכילה ארבע חמישיות מהעם שלהם, כאילו לא מספיק הם סבלו.

    יש שם מישהו למעלה, בכלל? מישהו שמקשיב? מישהו שבאמת פועל להביא את הגאולה, ולא רק מכות לעם המשעבד שלהם?

    החושך, חשכת לילה רגילה בתכלית, השיב לו. לא. גם הפעם הם לא יוצאים. וכנראה שלא יצאו לעולם מהארץ הארורה הזו.

    התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.

    הכניס ראשו בין רגליו, וחיכה למוות, שבו הגאולה.



    ובאופק, עדיין בחשכה, מעבר לעיניו המכוסות, כדור ורדרד הגיח, ולאִטו צבע את השמים בשלל גוונים של סגול-תכלכל-זהב.

    והבטחה נשא עמו האור הצבעוני. הבטחה למוות, מוות בכורים, שבו – כן – תהיה הגאולה.


    מעניין אותי אם המסר האמיתי מובן מתוך הסיפור. אשמח לשמוע בתגובות.

    [ICODE][/ICODE]
    קודם כל נדבר על הספר. אחר כך על הסיבות שבגללן אני שמחה שבנותי קוראות אותו.

    "בחצר האחורית" הוא ספר ילדים מקסים ומנוקד, שגם מבוגרים ימצאו בו עניין.
    מבנה:
    גוף ראשון לפי התור. בפרק אחד מספר יוני, ובפרק אחריו - אחותו ניני. בין לבין יש הרבה פתקים ורשימות של יוני, ובראש כל פרק - איור מתוק עם קריצה של הומור.
    זמן:
    הסיפור מתרחש במהלכו של קיץ אחד, וכמו שמתאים לספר ילדים, כתוב בסדר כרונולוגי.
    עלילה:
    משפחת שחר עולה בגורל ונבחרת לנהל את היריד השכונתי. יוני עובד קשה מאוד להשיג רעיונות לדוכנים, לחלק מטלות ולפתור את כל הבעיות שצצות, אבל הן - כמו צפרדעי מצרים - רק הולכות ומתרבות. בגדול אפשר לומר שעל כל בעיה שיוני פותר, נולדות בפרק הבא עוד שתיים. חלקן מצחיקות, חלקן עצובות. כולן כתובות בשפה חכמה ורגישה.
    בסופו של דבר יוני נאלץ, בצער רב, להתפוטר מתפקיד ניהול היריד. השכן בושקיבוסקי, אבא של הבן-יחיד הכי מפונק בשכונה - אברהם ישעיהו המכונה 'שישקי בושקי', מודיע ליוני בנחישות וברגישות כי מעתה והלאה, המושכות נלקחות מידיו.
    בין לבין, ניני אחותו של יוני מסתבכת בהסברים מול חברותיה, איפה אבא שלה ולמה הוא לא בבית. היא גם מתעניינת בתחיה, הילדה הכי מוזנחת בשכונה, ואפילו מנהלת מעקב מרשים עם כל החברות, כדי לגלות איפה תחיה גרה ועם מי.
    הסוף טוב: היריד מתקיים, והוא היריד הכי-הכי בתולדות הירידים כולם!

    קצת על מה שמאחורי החצר:
    כדי לסקור את הספר, נאלצתי לערוך אחריו חיפושים בבית. הוא נמצא במיטתה של בת כיתה ג' שלי. ולהלן הסיבות, למה שמחתי שהילדה קוראת את הספר (למדתי מיוני שחר, לערוך רשימות מסודרות...):
    א. כי הוא מלא וגדוש באינטלגנציה רגשית. מהפרק הראשון ועד לאחרון. מודעות עצמית, התנהגות חברתית, כללים של נימוס ואינטראקציות בין-אישיות. כל מה שהייתי רוצה שהילדה תדע על איך מתנהגים, כתוב שם.
    יוני וניני לומדים שמותר לטעות וצריך לתקן. לומדים איך להתמודד עם כשלונות ולהמשיך הלאה. לומדים לחשוב על השני. בשתי מילים: מידות טובות.
    ב. כי הוא חווייתי ומעניין ומצחיק וכתוב בעברית מצויינת.

    תוך כדי כתיבת הסקירה, התברר שהעותק שהנחתי לידי כדי לדפדף בו, נסחב משם בידי בת כיתה ח' (והוחזר אלי אחר כבוד). ולהלן הסיבות, למה אני שמחה שהנערה שלי תקרא את הספר:
    כי אלו לא 'ניני' ו'יוני', אלא חברות יקרות שלה ושלי.
    כי כמעט בכל כיתה היום, יש ילד או ילדה להורים גרושים, בהווה או בעבר.
    כי סביבי יותר מאחת ומשתיים נשים נפלאות, שנאלצו לפרק את הבית שבנו בתקווה ובעמל.
    והן לא 'תופעה' ולא 'בחצר האחורית'. הן חלק בלתי נפרד מאיתנו. מהקהילה, מהחברה, מהמגזר. אנחנו רוצים לקרוא אותן ואת ילדיהן. להבין איך הם מרגישים בכל מיני מצבים. לא רוצים לשלוח אותם מעבר לגדר.
    לכל החוששים - אין בספר
    משמורות וכאלו
    ולא שום דיבור על הסיבה שגרמה לאבא לעזוב את הבית. הוא 'נקי' לחלוטין, ועוסק רק במצב הנתון, בו ילדים גרים לבד עם אמא, והולכים מדי פעם לפגוש את אבא.
    *
    ברוך השם, כתיבת הסקירה לוקחת קצת זמן, ובינתיים מגיעה בת כיתה ו' ושולחת גם היא יד אל הספר. כשהסיפור התחיל להתפרסם בעיתון 'ילדים', היא הייתה בת 10. קראה כמה פרקים, ולא ממש הבינה מה העניין של יוני וניני האלו, או למה אבא שלהם לא בבית.
    היום, אחרי שהסיפור הסתיים, היא כבר יודעת. כמו שיש ילדים עם צליאק ויש ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ויש ילדים יתומים ויש ילדים עניים ויש ילדים עשירים, יש גם ילדים שאבא ואמא שלהם לא גרים באותו בית. למה? מכל מיני סיבות. בדרך כלל הורים גרים ביחד, אבל קורה שאין ברירה ונאלצים להפרד.
    והיא יודעת שהילדים של ההורים האלו יכולים להיות בדיוק כמו כל ילד אחר - חכמים, מצחיקים, ובעיקר: חיים וקיימים.

    תודה, @dvory , על כל כך הרבה דברים שאמרת במקומי לבנות שלי, בספר הזה.


    בחצר האחורית, הוצאת 'יפה נוף' תשפ"ב. 307 עמודים בכריכה קשה.

    ו... תגלית לסיום: יש בסוף הספר כמה דפי בונוס עם הוראות, מפת היריד, מתכון לחביתה של יוני והדרכה איך לערוך רשימות סודיות. :giggle:
    כהן השכן, שהכובע שלו שחור בדימוס היום נראה כמו נמר שלג נדיר כולו חברבורות לבנות, החליפה שלו מדגם מייצג של כל מה שאכל מפסח תשפא עד פסח תשפב ופירורים של מאאתיים בורקה, המשקפיים שלו מטושטשות כמו אובך ערפיח סיני עמוק ביום הכי מלוכלך של אוגוסטוס, הנעליים שלו פותחות עליך פה כמו פופוטם מפהק פיהוק של החיים אחרי קם משינת חורף של דוב -

    הוא איש טוב. יש לו מבט מעורפל אלכסון כלפי מעלה כאילו תמיד רואה בעיניים המימיות משהו שכולם לא רואים ולא יודעים אפילו תוך כדי שקורא את העיתון של השכן בלי האינטרנט מטפטף עליו אפר מחצי סיגריה חצי דולקת נובלס לייט ומיד מנער את החליפה שלו על העיתון שלא שלו שלא תישרף לו פתאום למה יש שם אוסף נדיר מאכלים של שנה כבר אמרנו.



    בת של כהן בכורה שהתארסה אתמול אולמי גולד-ויז'ן-פרימיום מצחיק לראות את אבא שלה פתאום חנוט בחליפה מגוהצת בכובע חדש של מדף של חנות, משקפיים שקופות נגיעות זהב בידיות יש מצב חמור אפילו מסרק עבר לו על הזקן כולו מבט של לא מבין מה אני עושה פה בכלל מי הלביש אותי כמו מומיה מצרית תות הנך המון משוחרר יותר בתוך הנייר טואלט המלופף עליו ולמה תקעו אותי בין כל הרבנים החשובים בשולחן כבוד קומותיים אבל יש לו בעין דוק של התרגשות אולי אפילו דמעה אחת זלגה מקודם כי מאיפה יצאה בת סמינר מצוינת כזו שכל הרבניות באו לשמוח איתה שנחטפה כל כך לבחור הכי טוב –

    מיד כשראה אותי חזרה לו העפלולית השפויה לעיניים והתחיל לנהום כרגיל על שער הדולר על הרכבת הקלה ועל קייטרינגים של הכנסות ספרי תורה עם עומס גדול עכשיו בגלל ההכנסות של שנה לאסון מירון, שאל אם יכול לחזור איתנו בחזור טרמפ יכול לשבת גם בספסל האחורי כי אני בטח נשאר עד הסוף מה זה שכן טוב או לא אבל בסוף הפיל את המפתחות שלו על המושב האחורי אצלי. זה צרור כרסתני מאוד יש בו וקבצנו יחד של מפתח פלדת מקודד רשפים-חוסן עם מפתחי חלודה שהפסיקו לייצר אותם בשואה אבל עדיין פותחים איזה תא קטן בזכרון מוישה שמה התפילין טלית שלו.



    מזל טוב, כהן קומת כניסה. אוהבים אותך.
    היינו זוג צעיר.
    גרנו בשכונת אברכים בקומה השביעית. בבניין שהמעלית מגיעה בו עד הקומה השישית, ובמקום אחת הדלתות - גרם מדרגות לולייני מסוכן מוביל אותך לקומה השמינית, לשתי יחידות 'סלח לי'.
    מובן מאליו שגם השנוררים שטרחו לעלות לקומה השישית, לא ראו צורך לכתת את רגליהם במדרגות קשות, המעידות כמאה עדים שמעליהן גרים זו"צים, שבדרך כלל הפרוטה אינה מצויה בכיסיהם.

    אבל השעה הייתה עשר בלילה. ונשמעו דפיקות.
    החלפנו מבטים תוהים. מי זה יכול להיות?
    בסופה של תהייה קראתי בקול "מי זה?"
    "אברך", נשמעה הקריאה מעבר הדלת, "הכנסת כלה".
    טוב. פתחתי את הדלת.
    המילים נעתקו מפי. ההלם היה מוחלט.
    היה זה יהודי מבוגר, משכונת מגוריהם של הוריי. אברך חרדי רגיל לחלוטין, שילדיו למדו איתי ועם אחיי.
    האברך עומד שם, כפוף ומבויש, ממלמל "אני מחתן את הבת שלי, ואני אוסף להכנסת כלה".
    נתתי לו כמה שקלים שעמדו על המדף, ומיהרתי לסגור את הדלת, מתבייש בשבילו, והמום על מה שהביא אותו למצב הזה.
    וילדיו? מסודרים בדירות במרכז, ומגיעים אליו לשבתות וחגים. כרגיל.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה