קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
זהירות! מגה ספוילר
קראתי את הספר ציד לילי של נטע לביא.
הספר כתוב יפה, כמעט כולו מתרחש בלילה אחד בבניין מועצת הרבנים לפגעי הטכנולוגיה, כאשר רוני- איש אמונו של אחד האדמורים ואיצ'ה- גבאי מזדקן של אדמור אחר, קולטים למרבה חלחלתם שהאירוע נשלט בידי איש רע מעללים בשם אברי, אשר כלא את האדמורים והרבנים בחדר המועצת והרעיל אותם! ותנאי הריפוי: חתימה על מסמך שיתיר לכל חרדי לעבור לטלפון לא כשר!!
רוני ואיצ'ה מתנהלים יחד די יפה ברחבי הבניין, מתזזים בין שלושת קומותיו ומתחמקים מהרעים.
בקצה אחר של העלילה עומדים שלושה שוטרים מושחתים ומפקדם. למפקד יש מטרה עליונה: למצוא חרדי בשם ליבוביץ שהתעלל באחיו השוטר. ההתעללות? סתם, שפיכת קרח לאחורי חולצת האח.
מעניין לראות את דרכי העבודה של השוטרים, תוך כדי הסיפור עומדים הקוראים על עמקי נשמותיהם האפילות ונפשם הסמרטוטית.
קטע מחריד במיוחד יש ועליו נסובה הכותרת: כאשר הם מוצאים את ליבוביץ, מתעללים בו בדרכים מזוויעות ולבסוף קוברים אותו בחורבה ביערות ירושלים.
אבל מה מתברר, צעיר חרדי עקב אחריהם וצלם אותם. כעת הם בעקבות הצלם (ספוילר עד הסוף? זה רוני מבניין המועצת:(..)
בסוף כולם נפגשים במסדרונות בניין המועצת עד הסוף הטוב.
סוף טוב לא הכל טוב.
מי שקרא ויכול להגיב (וגם מי שלא) אשמח לדעתכם.
  • 348
  • בשנה שעברה התחלתי לכתוב סדרה של סיפורים על־פי המידות של ספירת העומר. השנה אני מנסה להשלים את ה"חורים" שהותרתי בסדרה בשנה שעברה.
    הצעקות חדרו את מחשבותיה הדומעות.
    "לא נכון! אני שמתי ראשון את הקלף!"
    "אתה לא! אני שמתי לפניך!"
    "לא רוצה, לא רוצה! למה תמיד אתה מצליח לפניי? למה אני אף פעם לא מנצח?"
    הדמעות חדרו את מחשבותיה הצועקות.
    התנערה בכוח, הסיטה עיניה מהנקודה העלומה אל הרצפה. שני בניה ישבו, קלפים מתעופפים בסער ביניהם, הגדול שבהם כועס, הקטן שבהם בוכה.
    "מה קרה?" הכריחה את מחשבותיה העגומות להתנתק ממנה. "למה אתה בוכה? למה אתה כועס? למה אתם רבים?"
    "אנחנו לא רבים," תיקן הגדול בחשיבות, "אבל פשוט מתניה לא מוכן אף פעם להפסיד. הוא רוצה תמיד לנצח!"
    "נכון," בכה מתניה. "זה לא פיר! מיכאל תמיד מנצח! זה לא פיר שהוא הגדול ולכן תמיד הוא מנצח!"
    הצחוק התגנב בלי רשותה לשפתיה. ירדה מהספה, רכנה ליד בנה הצעיר.
    "קשה לך להיות הקטן?" שאלה, מחניקה את החיוך. "קשה לך שאתה מפסיד?"
    "כן..." הוא ניגב את עיניו, משך באפו המלא. "אני אוהב לנצח... אני רוצה תמיד לנצח!"
    "זה עושה לך הרגשה טובה, לנצח?" חקרה אותו ברוך.
    "כן... זה כיף להצליח במשהו שקשה!"
    זה כיף להצליח במשהו שקשה...
    התרוממה בקושי מה מהרצפה, נעצה את עיניה בסידור הזנוח שלה על השולחן. כמה הבטיחה לעצמה, כמה ביקשה מגופה העייף – שלפחות בשבת תצליח לקום בזמן, שלפחות בשבת תצליח לנצח את השעון, ולהתפלל שחרית מלאה בנחת.
    אבל כמו בכל שבת – גם הפעם היא הפסידה. וגם הפעם נותר הסידור שלה לא מדופדף מעבר לברכות השחר.
    במשך כל הסעודה אכלה את עצמה ביחד עם החמין, כעסה על עצמה ועל העצלות הרוחנית שלה. במשך כל הזמן מאז הסעודה, מאז שבעלה יצא לשיעור וילדיה התיישבו למשחק הקלפים, ישבה על הספה בדכדוכה, ראתה את עצמה מזדקנת בלי תפילה, בלי רוח.
    עד שראתה אותו, את מתניה שלה.
    "זה מדהים," היא לחשה, ליטפה את פאותיו הקופצות, "זה מדהים איך שאתה לא מוותר! שוב ושוב אתה משחק עם מיכאל, שוב ושוב אתה מנסה להצליח במשחק, לנצח את מה שמונע ממך לנצח במשחק... ממש – ממש ללמוד ממך!"
    הוא הביט בה, עיניו גדולות, ידיו מרימות שוב את הקלפים. היא החזירה לו מבט מחויך, הבינה שהוא לא מבין.
    והבינה כמה חסד הוא העניק לה, כשלימד אותה איך לא להתייאש, איך להמשיך לנסות לנצח – עד שתגיע לנצח.

    אז…
    מוזמנים לשתף הייקואים:)
    כמה שלי:

    מַשְׁעִין אֶת הָרֹאשׁ
    עַל כַּף יָד מְיֻבֶּלֶת
    חוֹלֵם עַל עֲתִיד.

    נוֹגַעַת בָּעֵט
    אַחֲרֵי חֹל מוֹעֵד אָרֹךְ
    לֹא הִתְנַוַּנְתִּי.

    אוֹזְנִיּוֹת שְׁחֹרוֹת
    מַסְתִּירוֹת עוֹלָם שָׁלֵם
    שְׁקֵטוֹת כְּלַפֵּי חוּץ.


    אִם הָיָה אֶפְשָׁר
    לִשְׁמֹר אֶת הָרֶגָשׁוֹת
    לַחֲזֹר לַעֲבַר.
    אז איפה כל מיליון הסיפורים? למה אנחנו לא שומעים על האפיזודות האלו?


    הנה אחת.

    עשר ועשרים בלילה.

    נקישות בדלת.

    אני בודק בעינית: זה גבר.

    אני פותח.

    אברך עדין בסוף שנות העשרים, עומד שם ומבקש צדקה.

    בום טראח. אני נאלץ לשבור את הקיר הרביעי כדי להסביר את הסיטואציה, אל דאגה, מיד אחרי ההסברים נשוב ונבנה אותו עם שפטכל וחיפוי קוביות תלת מימד. מה שתרצו, עלי. והוא גם ככה כבר היה חצי שבור אז לא להתרגז.

    באותו עת, גרנו בעיירה רחוקה שבה קהילה חרדית לא גדולה. אני גרתי באזור מרוחק מעט מהקהילה ולכן התפלאתי מה ראה לדפוק כאן ועכשיו.
    זהו, תתרחקו מעט שאני אוכל לבנות את הקיר בחזרה. אה, הבטחתי גם שפכטל? אז הבטחתי. זוזו אתם יכולים להישרט.

    שאלתי את האברך, איך ידעת מכל הבנין לדפוק כאן? שכן הייתי השומר מצוות היחיד. אמר לי המזוזה שלך היתה נראית לי הכי משכנעת. שאלתי עוד, מהיכן באת? אמר לי מ**** *** (פרטים בפרטי) . שאלתי, ואיך תחזור? האוטובוס האחרון למרכז עבר זה מכבר. הלה הופתע למשמע האינפורציה והתכרכמו פניו המכורכמות זה מכבר, שכן שנינו כיון שנצרך אדם לבריות נשתנו פניו ככרום.
    אמרתי לו, הסר דאגה מליבך, יש כאן משפחה שאצלה תוכל ללון. סבר וקיבל. לקחתי אותו למשפחה מסויימת שעלה בדעתי שיקבלו אותו בשמחה. ולמה לא אצלי? כי היינו זוג עם ילד וחצי, ולא התאים לנו להכניס הביתה. וההם היו משפחה של צדיקים ורודפי חסד.
    דפקנו שם, ומסיבות שונות לא יכלו לקבלו. ליבי נקפני על שהולכתי אותו כפליט אוקראיני, ובהחלטה של רגע בלי להתייעץ עם נוות, אמרתי לו, אצלי תלון.
    חזרנו הביתה, טיגנתי לו חביתה, גבינה 5 או 9 אחוז איני זוכר, כמה צנימים וישבנו לאכול.
    ראיתי שהוא נרגש מאוד.
    התחלתי לדובב אותו, איפה אתה גר? מה עושה בחיים?
    הוא סיפר לי כך. הוא היה נשוי כמה שנים, ומהתחלה הצד של אשתו לא אהבו אותו. הסיתו אותה נגדו. עוד שנה ועוד שנה, עד שנאלץ או העדיף לתת גט. ומאז הוא גר לבד במחסן בפרטים בפרטי, אוכל שאריות, מכבס בישיבות, וכל חייו כשל נווד אומלל. וגם צריך לשלם מזונות, כמובן. ופתאום הוא נכנס לבית נורמלי, אוכל ארוחת ערב רגילה כזו, שאנחנו אוכלים כל ערב בלי להרגיש. כבר הרבה זמן לא הרגיש בית.

    6 בבוקר נוותי שהיתה כאמור במצב סטנד ביי, התחילה להרגיש... נו, האלה שמחברים את הדלת לקיר. כן הבנתם.
    נאלצתי לעורר את האורח ולומר לו שעלינו לסוע לבית הרפואה במהירות. הוא קם שתה קפה ונעלם כאליהו הנביא, ואני הרגשתי ששלחו לי מצווה מיוחדת ונדירה של הכנסת אורחים שתעמוד לנו לזכות שהלידה תעבור בשלום. וכן הוה.
    האקדח של צ'כוב

    "אקדח שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה שלה (או: השלישית)". הוא עיקרון דרמטי ביצירות סיפורת (ספרות, מחזאות ותסריטאות) המיוחס למחזאי הרוסי אנטון צ'כוב, ולפיו לכל פריט המופיע בעלילה צריכות להיות משמעות,

    עיקרון זה הפך לכלל אצבע מוסכם, המסביר שכל רכיב בעלילה צריך לתרום למכלול שלה, ומבטיח שלא יהיו ביצירה פרטים שרירותיים שאינם משרתים את המכלול ושהעלילה לא תקודם באמצעים מפתיעים שלא נרמזו קודם לכן. (ויקיפדיה)

    ובמילים פשוטות, אל תכניסו פריטים, או מידע, שאינו תורם לעלילה כעת או בהמשך.

    קיים גם העיקרון ההפוך ב'אקדח של צ'כוב', והוא כאשר הסופר מזכיר חפץ או דמות בתחילת הסיפור, ורק בסוף העלילה, אנחנו מבינים את החשיבות של הדבר. האקדח שהיה מונח על השולחן, בתחילת הסיפור, הרג את הנבל בסופו והציל את הגיבור.

    האתגר: השתמשו באקדח של צכו'ב לחיוב. הטמינו אותו בתחילת העלילה, ותירו איתו בסופה.

    (בגלל שמסתבר שלא תכתבו כעת סיפור בן כמה פרקים. אין הכוונה דווקא שתנפנפו ברובה תוך צעקות אללה אכבר, אלא להטמין פרט, משפט, חפץ, אדם, כאשר רק בסוף הקטע, תתברר תרומתו.)

    האתגר ינעל בעז"ה במוצ"ש פרשת אמור.

    למקומות, אש... (סרק, סרק, סרק.)

    נספח
    כאן
    לא ראיתי שהנושא הזה נידון לעומק בפורום, אולי פספסתי. אם לא, הבה נפתח את הנושא כאן.

    הספרים האלקטרוניים פרצו לעולם עם התקדמות הטכנולוגיה. בעשרים השנים האחרונות גברה תאוצת תפוצת הספרים האלקטרוניים, עד שבשנת 2010 אמזון דיווחה כי מכרה יותר ספרים אלקטרוניים מספרים בכריכה קשה, ובשנת 2011 המכירות עברו אף את הספרים בכריכה הרכה (ע"פ ויקיפדיה).

    במקביל לתפוצת הספרים האלקטרוניים (בעיקר בעשור הראשון של המאה ה-21) יוצרו מכשירי קוראי ספרים אלקטרוניים רבים, כשהבולטים שבהם הם קינדל וסוני רידר. מכשירים אלו נמכרים בכמויות עצומות בכל רחבי העולם.

    בשנת 2010 השיקה חברת אפל, במקביל להשקת ה-iPad, את iBooks ('אפל בוקס' כיום) - אפליקציה לממכר ספרים אלקטרוניים הניתנים לקריאה גם על ה-iPhone וה-iPod. בהמשך השנה הכריזה גם חברת גוגל על פתיחת חנות ספרים אלקטרוניים שיוצעו לקוראים במחשוב ענן וללא צורך בקורא ספרים אלקטרוני ייעודי. (אמנם קוראי הספרים הייעודיים מאפשרים קריאה נוחה בהרבה משאר מכשירים, עם חוויית קריאה הקרובה מאוד לקריאה בספר רגיל).

    יחד עם תפוצת הקריאה הדיגיטלית, נפוצו גם ספרי השמע - הקראת ספרים באודיו, טכנולוגיה המאפשרת "קריאת" ספר (או יותר נכון שמיעת ספר) בשלל מצבים שבאופן רגיל לא היו מאפשרים קריאה, כגון נהיגה או עבודת כפיים.

    הספרות התורנית לא טמנה ידה בצלחת ואף היא נכנסה לתחום בעוצמה, וכך נולדו אוצר החכמה, פרויקט השו"ת (בר אילן), ועוד רבים וטובים.
    יתירה מכך, לפני קרוב לעשר שנים שווק (דומני שבעיקר בארה״ב) קורא ספרים תורני בשם 'נוק נקי', שלמרבה הצער נראה שלא צלח (אני יכול לחשוב על שתי סיבות מרכזיות: 1. המכשיר פשוט לא היה איכותי מספיק. 2. איכשהו לא היה מקובל לשבת באמצע הבית מדרש בסדר א' עם קורא ספרים אלקטרוני, על אף שעם מחשב מקובל ועוד איך, וכמצופה מהציבור שלנו - התקדמות הטכנולוגיה לא מיהרה לשנות מקובלויות פנים חברתיות).

    וכאן עומד הבן ושואל: על מה ולמה קופח תחום הספרות החרדית (הלא תורנית)? מדוע לא אוכל לקנות או לשכור את ספרי @יונה ספיר, @Ruty Kepler או מ. ארבל ושאר חבר מרעיהם בפורמט דיגיטלי? מדוע אין גרסאות שמע של הספרים החרדיים שלנו? למה יגרע חלקנו וחלקו של עולם הספרות החרדית?

    הנה קטע מויקיפדיה שמציג את היתרונות והחסרונות בספרים הדיגיטליים:

    יתרונות​

    • ידידותי לסביבה - חיסכון בנייר, חיסכון במשאבים אחרים להפקת הספר ובדלק לצורך שינועו.
    • חיסכון בהפקה - הוצאות הדפסה, עימוד, אחסון, הפצה.
    • חיסכון במקום - ספרים מודפסים דורשים מקום לאחסון וספרים אלקטרוניים מאוחסנים על גבי זכרונות דיגיטליים המכילים מידע רב בנפח מזערי. במכשיר סטנדרטי לקריאת ספרים אלקטרוניים ניתן לאחסן אלפי ספרים.
    • נגישות - אפשר להגיע לכל ספר מכל מקום בעולם, כל עוד יש גישה לאינטרנט. יתר על כן, התפוצה האלקטרונית אינה מוגבלת מספרית, ספר אחד יכול להגיע לאלפי מכשירים בלי לעבור ידיים.
    • נוחות - משקל קורא אלקטרוני נמוך משמעותית מספר מודפס, ניתן להתאים את גודל הפונט לפי הצורך, מכשירים עם תאורה מובנית מאפשרים קריאה בחשיכה.
    • שרידות - ספר אלקטרוני לא סובל מבלאי של נייר, לא צובר אבק, קל לשמירה ולגיבוי.
    • יכולות נוספות - בקוראים אלקטרוניים ניתן לבצע חיפוש בקלות, לדלג לעמוד ייעודי, לתרגם מילים תוך כדי קריאה, להוסיף הערות וסימניות מבלי לפגום בספר קיים.

    חסרונות​

    • חוויית הקריאה שונה ביחס לספר מודפס. אין לספר אלקטרוני "ניחוח" מיוחד ולא "מרגישים" את הנייר והספר. אין אפשרות לדפדף ולדלג דפים באותו אופן שבו זה מתבצע בספר מודפס.
    • קריאה ממושכת ממסך של מחשב לוח או טלפון חכם (בניגוד לקורא אלקטרוני ייעודי) עלולה לגרום לכאבי עיניים וכאבי ראש.
    • יש צורך בחשמל או בהטענת סוללה על מנת לקרוא ספר.
    • אי-אחידות בפורמטים של ספרים אלקטרוניים מונע העברתם בין מכשירים שונים.
    בנוסף לכך יש להוסיף שני חסרונות מהותיים (לכאורה) מנקודת מבט חרדית:
    • הטכנולוגיה אמורה לשמש אותנו לצרכים ולא לבילויים. קריאת ספר אינה מוגדרת כצורך אלא כבילוי, ואיננו מעוניינים להיחשף ולחשוף את ילדינו לעולם טכנולוגי שלא לצורך.
    • קריאה בספרים אלקטרוניים אינה רלוונטית בשבתות וימים טובים.
    אולם במחשבה שניה, הלא איננו מתנזרים כליל משימוש בטכנולוגיה לצרכי בילוי. נגן המוזיקה, למשל, הוא מכשיר טכנולוגי המשמש לצורכי בילוי. מדוע שונה קורא ספרים דיגיטלי מנגן מוזיקה?
    שמא נאמר שקורא הספרים הדיגיטלי זקוק לחיבור אינטרנטי, וחיבור אינטרנטי המשמש לצורך בילוי הוא דבר המרתיע רבים בציבור (לא ניכנס לתחום של הגלישה בפרוג וכדו'...).
    תשובה (אולי חלקית) לכך היא שקורא הספרים אינו זקוק לחיבור אינטרנטי מתמיד, אלא רק בקניית או השכרת הספר, ואם כך הלא די בקלות ניתן ליצור נקודות שירות (כגון בעמדות המחשב הציבוריות, וכדו') שיאפשרו את הדבר גם למחמירים שבינינו.

    ובנוגע לבעיית הקריאה בשבת ויו"ט, נו טוב, זו לא באמת בעיה... קורא הספרים האלקטרוני לא נועד להחליף לחלוטין את הספר הפיזי, בדיוק כשם שתוכנות הספרות התורנית הדיגיטליות אינן מחליפות את ארון ספרי הקודש בבית ובבית הכנסת ובית המדרש.

    אז לסיכום: האם ישנה סיבה מהותית לכך שלא פרץ תחום זה בקרבנו?!
    הבן האחרון

    ושוב סער עליהם הים.

    הם נפנו כל אחד למלאכתו.

    נחשון אחז בהגה העתיק וניווט ביד אמונה בינות לגלים. בן עיגן בזריזות כל חפץ שעלול להיזרק עליהם בטלטלות ההגונות שספגה "האמונה". כשסיים טיפס בזריזות אל החדרון העילי שבסיפון, מכשיר קשר מיושן בידו, משקפת צמודה לעיניו. קשה לראות משהו בחושך, בתוך הערפל הסמיך, אבל דיי לעיניים המיומנות באור מבזיק של ברק החושף את כרבולתו המשתפלת של גל.

    "שעה תשע. למערב" ההגה מסתובב והספינה נפנית כולה כשחרטומה שועט היישר אל מול הגל. כעת היא מטפסת בקלילות אל פסגתו המיתמרת, ונפנית אל צידה לאורך הגל עד שמבחין הלמדן לשעבר, שהפך לספן בעל כורחו, בפרצה נוחה כלפי מטה. שוב משתרגים השרירים. שוב סובב ההגה והיא גולשת מטה במהירות מסחררת. כמעט שצוללת אל התהומות שלמטה אך ברגע האחרון ממש, מתיישרת וצפה על פני המים.

    עוד גל מכה. הפעם מדרום. ושוב תפנה לעברו, ושוב תטפס, ושוב תגלוש,
    אם יכה הגל בצידה תתפרק הספינה לגורמים.

    הסערה דועכת.

    ידו של נחשון רועדת קלות משריר שמסרב להתרפות. הרוח מתחילה להיכנע לעייפות החומר. לא ירחק היום והוא יעזוב את הים על גליו ומשבריו לנצח.

    עליו להכין את בן לתפקידו. עליו לדעת מי הם ואיך מצאו את עצמם חיים שנים ארוכות כל כך על ספינה מיטלטלת. כבר תקופה ארוכה שעיניו של בן משוטטות אל מעבר לאופק. מחפשות ונכספות. משגרות לעברו מבט של תמיהה, מבט גדוש בתחנון שקט לדעת, להבין.

    הוא מוצא את נכדו עסוק בהתרת קשר עקשן במיוחד בחבל המפרש הימני.

    "הנח לקשר, בן. הגיע הזמן שנשוחח לעומק"

    החבל נשמט באחת. בן ממהר לשפות ספל חם ונחשון מתרווח על כסאו שהתבלה מכמה וכמה ימי שמש לוהטים של קיץ. הנכד מתיישב לצד סבו.

    הערפל התפזר ואור הכוכבים מתנוצץ על פני המים השחורים. עיני שניהם פולחות למרחקים.

    הם דוממים. אך השתיקה הקבועה טעונה כעת בזרמים שמבקשים להתפרץ .


    "מה אתה זוכר מילדותך?" שובר נחשון את השקט. קולו חורק קלות מחוסר שימוש. "מהתקופה שהיינו על אדמה יבשה ויציבה?"

    "אולי.. קצת, זיכרונות מעורפלים מבית בבניין גבוה. אבא שמרים אותי על הכתפיים. את אמא יושבת על ספה כחולה ושרה לי על התורה שמתוקה יותר מדבש". קולו של בן כמעט שאובד בהמיית הים. "אני אפילו לא בטוח שזה זיכרון אמיתי ולא דמיון שנולד בי מתישהו"

    "זהו זיכרון אמיתי לגמרי, והיו עוד הרבה רגעים דומים
    . רגעים יפים שהיו ואינם עוד..." הזקן נשנק קלות, משתהה, בולע את רוקו לרגע .

    "למה? מה קרה פתאום? למה אנחנו כאן?" שאלות שנכבשו חודשים ארוכים מקבלות סוף סוף רשות להפציע.

    ***

    החוקים עברו.
    שלוחי הציבור נלחמו, המונים התאספו לעצרות תפילה וזעקה, ללא הועיל.
    החוקים עברו.
    מלחמת העולם האחרונה בין המעצמות, והכפפת העולם כולו לחוקי יסוד אחידים בסיומה, אפשרה לגורמים שונאי דת לנצל את ההזדמנות ולהעביר שורת חוקים בכסות ליברלית.
    המשמעות האמיתית של החוקים החדשים היה חוסר יכולת לחיות על פי תורת ישראל.
    ציבור שומרי המצוות, ברובו הגדול, חתם על ויתור זכויות האזרח. ויתרו על ביטוח לאומי, וקבלת כל הטבה מהמדינה.
    לאחר כמה חודשים, נשללו מהם זכויות מקרקעין, לא הותר להם עוד להשתמש בכספים שבחשבונות הבנקים.
    בראשות גדולים יצאו קבוצות מאורגנות אל הים התיכון.
    הצטיידו היטב, בטרם נכנסו הגזירות החדשות לתוקפן , על מנת שלא יחסר להם דבר.
    היה אז לחץ באוויר, אך גם רוממות של קדושה. הרגשה חזקה של טרום גאולה.

    ***

    "ואז מה קרה?" שואל הנכד שכבר גדל, וידיו הרועדות של האיש שאחראי עליו, חופנות זו את זו. הזיכרונות קשים. המציאות לא פשוטה. שפתיו, כמו תמיד, מלוחות.
    "הפלגנו אל הים. היה יום אביב, ומשפחות משפחות עלו על הספינות, עוזבות את הנמל .את המוכר, את היציב והיבש. שומטות.
    עזבנו. יצאנו אל הים.
    הוא לא נבקע.
    תחילה, ניסינו להתרגל אל שגרה חדשה, אחרת. אנשים עזרו ועודדו זה את זה.
    ואז עם בוא החורף דברים אחרים נפלגו.
    התחילו הסערות. היו שחלו במחלת הים. וראשינו- התפלגו בדעותיהם. חלקם אמרו, שיש לשוב, מפני החולים, וחלק הורו למסור את הנפש.
    קברניטים הפליגו רחוק יותר, ואחרים הובילו אל מקום קרוב אך סוער.
    אלה טענו לפתוח את המפרש בעת סער, ולהשתמש ברוח במלוא עוזה, ויש שהורו חד משמעית לקפל את המפרשים ולהמתין עד יעבור זעם...
    אנשים החלו לחזור לאדמה, איש איש מסיבתו, היו גם כאלה שלא רצו, אך הספינה לקחה אותם עם כולם..."


    ***

    "הילד יישאר עם אביך" רצה האב.
    האם שכבה מוטלת, חיוורת וירוקה, רק עיניה התכווצו בכאב.
    "אני... גם ככה חוזר בלב כבד, לא סגור על הדבר הנכון... לא יודע מה יהיה שם, באדמה שעזבנו. לפחות שהילד יישאר טהור! אביך הרי ידאג לו בשלימות. את לא חושבת? ישמור עליו, על גופו ועל נשמתו" הוא מתחנן, ועיניו דומעות ללא הפסק.
    כאב. קריעה. אשתו לא תשרוד על הגלים. ובנו- הכיצד יעזבנו?


    ***

    האם כך כאב אביו כאשר נפרד ממנו, מותיר קרעי נשמה מדממים?
    ואימו, היא ודאי התייסרה. צער הפרידה חותך הוא. מקפיא את הורידים. בתוכו מקפל הוא אהבה עצומה, שאם לא כן, הכאב לא היה חד כל כך.
    הפטירה של סבא נחשון קיפלה בתוכה רגשות נוספים. תמיהה עצומה על העתיד. אובדן הנפש היחידה שנותרה עימו. אין עוד מי שיורה לו את הכיוון, את הזווית הנכונה להטות את הספינה בעת זעם. אין אתו יודע עד מה.
    הספינה משתרכת לאיטה על הגלים, במעגלים, טבעות וחישוקים. הים פועם את גליו ובן יושב ומתאבל לבדו על הסיפון. לא מוביל, לא מבין. רפוי כולו. הספינה לוקחת אותו מעלה ומטה.
    הוא מעלה במחשבתו את קולותיו, דיבוריו של הסבא, שעות על שעות של לימוד מעמיק, מכוון, מעצב. הוא מהרהר בשיחתם האחרונה בטרם נפטר. האם הוא הרגיש את שעומד לקרות? ומה בדיוק הוא אמור לעשות כעת?
    ביבשה יש לו משפחה.
    ויש קרקע יציבה.
    יש שם כל שצריך לחיות באחריות, בנוחות, בביטחון.
    אולי צדקו כל האחרים? אולי צדקו כשחזרו על עקבותיהם. אל החיים החלקים והשפויים. הם בוודאי משפילים ראש וממתינים עד שתעבור הגזירה. הרי הם יצאו אל הים בהתחלה. אם הם חזרו, כולם, כנראה שהיו שיקולים מכריעם לכך. זוהי הרי שטות מוחלטת מצידו לדבוק בדרכו העיקשת של סבא בצורה עיוורת, בלי לשמוע את הצד שכנגד.
    עד מתי יישאר בים, בתקוה שלא יספוג פתאום מכה משברת עצמות בזמן סופה, כפי שקרה לסבא?
    הוא קם על רגליו, מפנה את ההגה בחדות שמאלה.
    לנווט על פי גורמי השמיים הוא יודע כמעט מתוך שינה. ידיו משרטטות תוואי משוער, נעזרות במחוגה פשוטה. הים רגוע וחלק אבל ליבו סוער.
    בן מושך בחבלים ומכוון את המפרשים הישנים לכיוון הרצוי. הרוח נושבת והספינה מתקדמת בקצב נוח אל החוף, אל הבית ההוא ואל הספה ההיא שעוד מבצבצים פה ושם בחלומותיו.
    הספינה מחליקה קדימה אבל מחשבותיו ורגשותיו של בן מתפתלים ומסתבכים יותר ויותר.
    ואולי זהו ייעודו? להיטלטל עם הגלים ולחכות. לשמר את הגחלת עד שיפציע עליו יחד עם העולם כולו אורו של הבורא?
    ידיו של בן מושכים את ההגה בעדינות כמה מעלות ימינה, ועוד כמה מעלות, ו"האמונה" מתחילה לשוב אל מרחבי הים המוכרים.
    ושוב פונה הספינה מזרחה, אל החוף, אל היבשה והיציבות.
    אל הבית.
    ההחלטה נבטה בו פתאום. הוא יתקרב עם הספינה אל היבשה, וכשיראה אותה בעיניו, יחליט.
    ובאישון ליל, מתוך הערפל שסביבו, בתנאי מזג אוויר דומים להפליא לאותו לילה בו הניח נחשון לפני נכדו את הדרך בה חפץ הוא שיצעד, לאורו של ברק רחוק ראה אותה בן.
    אדמה.
    רחוקה עדיין, מטושטשת, אבל ממשית וברת השגה.
    הגיע רגע האמת.
    ושוב צפים למול עיניו כל הספקות. שוב מתייצבים בשורה הטיעונים שבעד ונגד.
    ופתאום, הוא יודע. ידיעת אמת שצפה בשקט מתוך מערבולת ליבו.
    הוא מסתובב על צירו. יורד אל ירכתי הספינה, שם טמון בארגז מרופד, ממתין לו. אולי אין עוד כאלה בחוף.
    בן מרים אותו ממקומו, וצועד במעלה המדרגות אל הסיפון. עיניו עצומות, ידיו חובקות את ספר התורה. רגליו המיומנות מציבות אותו בבטחה על הגשר העילי שבסיפון.
    כאן מקומו. פה הוא נשאר, ולו גם ייוותר הבן האחרון.
    חבוק.
    עיניו של בניה נפקחות מאליהם, מישירות מבט.
    אור ראשון .
    שזורח.

    סוף

    "וגם אם אחרון על עפר יקום, יהודי אחד וספר התורה בידו, תורת ישראל בליבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד מספיק, דבר ישראל יעמוד ולא יאבד" (אגרות צפון לרש"ר הירש, סוף אגרת י"ח)
    בָ''הּ

    וּבְאֶמְצַע הַמַּסָּע הָאָרֹךְ

    מְאוֹד

    שֶׁכִּמְעַט אֵין לוֹ קֵץ

    וְתַכְלִית

    שֶׁנּוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ כְּאֵב

    שֶׁעוֹבֵר מָדוֹר,

    לָזֶה שֶׁאַחֲרָיו בָּא,

    וְיָגוֹן לָזֶה שֶׁאַחֲרֵי אַחֲרָיו.

    זָעֲקוּ

    לְפֶתַע

    אֲנָשִׁים

    מֻפְלָאִים

    קְדוֹשִׁים

    כִּי מָצְאוּ נָתִיב חָדָשׁ

    עַיִט לֹא יְדָעוֹ

    שֶׁבְּסוֹפוֹ יְשׁוּעָה.

    בְּסוֹפוֹ, אָמְרוּ, נֵצֵא

    מִן הַחֹשֶׁךְ,

    מִן הַמַּסָּע הָאָרֹךְ.

    הֲמוֹנִים הֵחֵלּוּ נוֹהִים אַחֲרֵיהֶם,

    חֲגוּרֵי אַבְנֵט,

    חֲדוּרֵי קֹדֶשׁ.

    חֵלֶק הֵחֵלּוּ מְטַפְּחִים בְּשִׂמְחָה יָד עַל יַד.

    חֵלֶק הוֹגִים בְּסוֹף הַמַּסָּע

    מִתְבּוֹנְנִים כְּבָר בָּאוֹר

    שֶׁיִּחַלְנוּ לוֹ.



    (שֶׁיִּחַלְנוּ לוֹ -

    בְּרִגְעֵי הַחֻרְבָּן,

    בְּמַסְּעוֹת הָאֵימָה,

    בְּאִשָּׁה שֶׁל טְרֶבְּלִינְקָה,

    בִּזְעָקוֹת הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא הֵבִין

    לָמָּה מְנֻדֶּהָ הוּא מִן הַסְּבִיבָה,

    טֶרֶם אָמַר מִלָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְהַפְּשׁוּטָה).



    בְּלַהַט הַזְעָקָה

    שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַהֵם,

    הִצְטָרְפוּ אֲחֵרִים.

    ְּבלַהֲטֵיהֶם.

    שֶׁטָּעֲנוּ כִּי גַּם לָהֶם דֶּרֶךְ,

    אַף לָהֶם יְשׁוּעָה.



    בַּאֲבַק הַדְּרָכִים, קָשֶׁה הָיָה לְהַבְחִין

    בֵּין תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם

    לִתְכֵלֶת הַיָּם,

    למְצוּלוֹתָיו.

    אַף הֵם בִּידֵיהֶם טָפְחוּ, הֵחֵלּוּ מְרַקְּדִים.

    הָיוּ הָרוֹקְדִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ.

    עַד כִּי עָלָה הַשַּׁחַר. אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים.

    אֵלּוּ אוֹמְרִים: שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ.

    וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: בּוֹאוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן.
    בין קרעסטיר של מעלה לבני ברק של מטה

    בקרעסטיר, כך ידעה הונגריה, יש מקום לכולם. לאורחים עוברי הדרכים המושלגות, לבורחים מאימת הגיוס לצבא הונגריה ולדורכים – אותם אביונים חסרי כל שלמחייתם היו דורכים ענבים בגת.

    בקרעסטיר היה אוכל חם ומזין שלא נגמר לעולם. רב שיעלה היה עומד במטבח ומערבב תבשיל חם בסיר ענק במושגים של אז. ברכה שרתה בסיריו שלא התרוקנו ובסלסלת הלחם שהייתה מוסתרת תחת שולחנו בסעודת "מלווה מלכה" וממנה היה מוציא לחם להמון הרעב, מסתירה מעין רואים כיוון ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי".

    רב שיעלה לא היה עשיר. הוא היה בעל חסד. ועבודת ה' שלו הייתה להאכיל יהודי רעב. הרבה הלוואות לקח רב שיעלה כדי לממן את מפעל החסד שלו. הרבה כסף שאין לו שילם בשביל עוד יהודי שילך לישון שבע, בשביל עוד זוג נעליים לקשישה בחורף ההונגרי, בשביל עוד לחמנייה, בשביל "לשובע ולא לרזון".

    בעצמו היה עומד רב שיעלה במטבח, מוסיף קצת מלח לתפוחי אדמה, מגיש צלחת להלך מורעב, מושיט לחמנייה לילד בדרך למלמד. בראש השנה, דקות לפני תקיעת שופר, היה עומד וחותך עוגות לקידוש. "אני יהודי פשוט", העיד בענווה על עצמו, "אחרים יכולים לכוון כוונות ולייחד ייחודים. אבל אני, יהודי פשוט. אני נותן אוכל ליהודים".

    # # #

    שייקה נשען על עדן החלון, מפטפט עם יוסי. "שומע? השגתי כרטיס לקרעסטיר. אלף שקל טיסה ואש"ל מלא, מה זה אלף שקל? גרושים. ניסע, נאכל קצת צ'ונט בשעיהלה קאך, הבשר שם טיל".

    במרפסת תחתיו הרימה אסתי עיניים טרוטות. אלף שקל? היא הביטה לשמיים, על ריסיה בוהקת דמעה. שבע שקל. היא לחשה בלי קול. שבע שקל בשביל לחם. ה'. בבקשה.
    פרק 1

    שיינא ירדה לשפוך את הזבל. האשפתון הסגול בידה האחת, בידה האחרת הטלפון דלק על רמקול, לשמוע את ילדיה הישנים. היא הסתובבה לחדר הזבל שבצד הבניין, פתחה את דלת המתכת הקטנה. קול החריקה הפתיע את שלושת הגברים העומדים בחדר הזבל. היא, תוהה אם העייפות הכריעה אותה או שאינה מבינה נכונה את הסיטואציה, לקחה בבהלה את האשפתון הסגול והסתובבה לכיוון הבניין.

    פחות מדקה לקח לבחור ברכב השחור לקלוט את נפנופי הידיים של הגבר בחדר הזבל. פחות מדקה תהתה שיינא בליבה איזו אבקה הייתה בשקית שהחזיק האדם שהכירה. פחות מדקה לקח לה, אמא לשישה קטנטנים להימרח על הכביש המלוכלך שבצד הבניין. הרכב שעט קדימה, מותיר אחריו אלמן ושישה יתומים.

    אין מצלמות בצד הבניין. והאלמן הטרי עסוק היה באבלו ובמחשבותיו על חזרה לליקווד. איש לא התעניין יתר על המידה באיך ולמה. איש לא חשד שמא לא הייתה זו תאונה תמימה שקיפדה את חייה של השכנה החביבה מקומה שבע.

    שבוע ימים המה הבניין מנחמים מהארץ ומחוצה לה, שבוע ימים ארגנה טובה, השכנה ממול, ארוחות לאבלים. גם תורנות לשמירה על הילדים ארגנה טובה. ותהילים, לעילוי נשמת המנוחה. השכנות נדו לעברה, לא פשוט, כך חשבו, לאבד את השכנה ממול.

    ולאחר השבוע באו השלושים. וטובה שעזרה לאלמן לארוז עשר שנות תורה בארץ ישראל למזוודות. וטובה שארגנה שיעור שבועי לעילוי נשמת, וטובה ששלחה ארוחות צהריים לשבעה נפשות.

    ושוטר אחד סוגר תיק של פגע וברח, מתלבט אם מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות בתיק.
  • 529
  • עַל יְצוּעִי עוֹלִים קוֹלוֹתֵיהֶם בַּלֵּילוֹת
    וּלְנֶגֶד עֵינַי עוֹד חוֹלְפוֹת הַמַּרְאוֹת
    נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים מְזֵי רָעָב בְּמַחֲנוֹת

    שֵׁב בְּנִי, וַאֲסַפֵּר לְךָ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ
    טִפָּה אַחַת מִן הַיָּם מִמָּה שֶׁסָּבַלְנוּ

    בְּעֶרֶב אֶחָד לְעֵמֶק הַבָּכָא הוּרַדְנוּ
    אֶת קִבְרֵנוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ חָפַרְנוּ
    לֵרֵד אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר נִצְטַוִּינוּ
    זֶה לָזֶה הִצְטַנַּפְנוּ עָצַמְנוּ עֵינֵנוּ

    הֲתֵדַע בְּנִי
    אֶת אֲשֶׁר הִתְחוֹלֵל בְּלִבֵּנוּ
    הֲתַאֲמִין, שֶׁכְּלָל לֹא פָּחַדְנוּ
    כְּמוֹ טֶפַח מֵעַל הַקַּרְקַע גָּבַהְנוּ
    לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֱלֹקֵינוּ חָפַצְנוּ
    לִמְסֹר עַל קְדֻשּׁת שְׁמוֹ נַפְשֵׁנוּ

    וְכָךְ יְשִׁישִׁים אָבוֹת וּנְעָרִים
    אֲחוּזֵי יָדַיִם בְּקֶבֶר אַחִים
    אֶת צַוָּארָם בְּסִלּוּדִין עוֹקְדִים
    לְיַחֲדָא שְׁמֵהּ כְּעוֹלַת שֶׂה תָּמִים

    הִרְעִים הַתּוֹתָח וְעָשָׁן הִתַּמֵּר
    בָּטוּחַ הָיִיתִי, רֶגַע חוֹלֵף וְאֵינֶנִּי יוֹתֵר
    כְּשֶׁסְּבִיבִי כֻּלָּם עָלוּ אֶל הַיּוֹצֵר
    וְרַק אֲנִי מִשּׁוּם מָה אֵינִי מְוַתֵּר

    וְכָךְ נִשְׁאַרְתִּי יְחִידִי מִגֵּיא הַהֲרִיגָה
    בְּצֵל חֶבְיוֹן יָשַׁבְתִּי, בַּסֵּתֶר הַמַּדְרֵגָה

    אוּלַי רַק כְּדֵי לוֹמַר לְנִשְׁמָתְךָ
    שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר תַּרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה לְבַדְּךָ
    וּבְמַבּוּל שֶׁל צָרוֹת אָבְדָה דַּרְכְּךָ
    דַּע לְךָ שֶׁאַבָּא תָּמִיד נִמְצָא אִתְּךָ.

    #יום_השואה
  • 629
  • זכרון השואה אינו דבר השייך ליחידים, או למגזרים מסוימים בישראל ואף לא ליהודים בלבד, אלא לאנושות כולה. ללמד, על זוועות היכולות להתרחש. לדעת, לאן יכול להגיע אדם במעשיו. להבין, מה יכולה לגרום, הסתה, גזענות ואנטישמיות גם במדינות כביכול נאורות.

    בזיכרון ישנו חלק נוסף של זכירת האנשים, זהותם, אמונתם, מורשתם, וזכירת הדברים אשר עברו עליהם במחנות ההשמדה, מעשיהם, וגבורתם.

    לא מזמן ביקרתי במוזיאון יד ושם בירושלים, לא הגעתי כנשיא מדינה זרה או כתייר, באתי כתלמיד ישיבה נכד לניצולי שואה, להבין מה הם עברו, לדעת איך להמשיך את מורשתם.

    הסתובבתי במוזיאון הגדול והקר, חיפשתי, חיפשתי את זיכרון הישיבות וחצרות החסידים, השטיטעל והשטיבל, בתי הכנסת והמדרש, שהיו באירופה שלפני המלחמה.

    חיפשתי את השמות המוכרים ראדין ,ואלזין, גור, בעלז, מיר, שבשבילי אינם עוד שמות של ערים, אלא מקומות בהם התגבשה נלמדה והורתה שיטת חיים בה אני חי כיום,

    חיפשתי, ראיתי קיר שבו הביאו את זיכרון האנשים הגדולים והדגולים שנרצחו, חיפשתי את שמות הרבנים שנרצחו, ר’ אלחנן וסרמן ר’ מנחם זמבא, אדמורים ועוד רבנים רבים.
    אך לא, היו שם פרופסורים, סופרים ומשוררים, ואפילו בנקאים, אנשים דגולים. אבל לא מצאתי אנשים עם זקן ופאות.

    תהיתי, אולי באמת שומרי המצוות היו קבוצה קטנה ושולית ביהדות אירופה, והרוב היו אמנים, אולי פילוסופים, אבל כשהתבוננתי בתמונות המלחמה, המוצגות על הקירות, רובם היו של יהודים עטורי זקן ופאות,

    המשכתי להסתובב, ראיתי מוצג המדמה את שריפת הספרים היהודים על ידי הנאצים. חשבתי לעצמי הרי עמנו עם הספר, ספר הספרים שיך לנו, בנכסי התרבות שלנו כמות אדירה של ספרים שנכתבו לפני אלפי ומאות שנים, בבבל, בישראל, במצרים ובכל מקום, וכן גם באירופה.
    התבוננתי אילו ספרים מוצגים שם, ראיתי ספרי רפואה ופילוסופיה, כלכלה וסיפורת, כולם של כותבים יהודים. אבל לא מצאתי אפילו ספר אחד, מהספרים המלווים את העם היהודי בכל הדורות.

    כך גם, ראיתי אגף שלם, המוקדש לאומנות בשואה. אבל את החדר המוקדש לאותם שלמדו תורה במרתפים ובבונקרים, אלה שהחזיקו בסם החיים האמתי, אלה שדבקו בשגרת הקיום היהודי, אלה שהוכיחו שגם כשלוקחים ממך את הגוף לא ניתן לקחת את הנפש, את החדר הזה אני עדיין מחפש.

    ביקשתי לדעת מהי אותה "גבורה" שתמיד נרדפת להזכרת השואה, לתומי חשבתי שכשאומרים גבורה ו"אלה שלא נכנעו", הכוונה היא לאותם אלה, שבתוך התופת בגטאות ובמחנות, לא איבדו את אמונתם, לאותם שגם שם למדו תורה, הקימו חברות חסד. אותם אלה, שגם בזמן שצלחת מרק, הייתה ההבדל בין חיים למוות, הקפידו על כשרות. לאותם שעמדו בפתח תאי הגזים בדרך למותם, שרו אני מאמין, פשטו את צווארם כרבי עקיבא בשעתו, וזעקו שמע ישראל.

    אך לא, ה"גבורה" שייכת לאחרים.

    יצאתי משם כעוס ומהורהר, חיפשתי מקום להתפלל מנחה, הגעתי להיכל ישיבה כלשהי, המתנתי בהיכל בית המדרש, מתבשם מהאווירה נהנה מהקולות.

    ואז הבנתי... זכרון זה למשהו שאיננו, לדבר שנכחד, דבר קיים אינו זקוק לזיכרון.

    ראיתי את שפתיו של ר’ אלחנן דובבות, ראיתי את אותם הממיתים עצמם באהלה של תורה. ראיתי את הספרים העתיקים שלא רק שלא נכחדו אלא נוספים עליהם עוד.

    הבנתי, אנו צריכים לזכור, הם זקוקים לזיכרון.
  • 670
  • - מה קורה עמיחי?
    - 'נצח ישראל לא ישקר' יענקל'ה, ב"ה הכל טוב!
    - מה זה הפסוק הזה?
    - לא משנה.

    - הרבה זמן לא פגשתי אותך ככה ברחוב.
    תראה! תראה את הפורשה הזאת, איזו שחצנות!
    לא מבין ת'אנשים האלה, לא מתביישים להסתובב ככה ברחובות? להוציא לכולם את העיניים.
    גם אם אני יוציא את כל ההפרשות שלי, ואני, חמישים שנה עבדתי, כמו חמור!
    בחיים אני לא יקנה משהו שינקר לאנשים ת'עיניים, עזוב ת'חובות שנשאר לי לכסות...
    ובלי קשר, מה פירוש? אם יש למישהו כסף אז חייב להשתמש בו???
    לא מבין את זה.

    - וואה וואה אתה עצבני, תגיד, את מי מעניין עכשיו הפורשה שלו וההפרשות שלך,
    לא שמעת שמאתמול הוכרזתי כפורש! כולם מדברים על זה, גם אני.

    - מה פורעש? מי פורעש? מה זה סוג של פרעוש?
    מי אמר לך את זה??? לא יפה! לדבר ככה.

    - לא! לא פרעוש, איך הגעת לזה? פורש.

    - שמה זה אומר, עמיחי, לא הבנתי, איך אפשר לפרוש בגיל כזה צעיר, מילא אני יכול לפרוש?
    אבל אתה, כבר לצאת לפנסיה? רק התחלת את הקריירה.

    - לא! שתהיה לי בריא, על זה שפרשתי מימינה!

    - נו בסדר, אז מה? היה רכב תקוע בימינה אז נסעת בשמאלה
    מה עושים עסק? זה פלילי?

    - טוב, אני ינסה יסביר לך, נכון אני במפלגת ימינה?

    - כן, אז הם אומרים שפרשתי.

    - מי זה הם?

    - החברים שם, בנט, כהנא.

    - וזהו?

    - אהה כן, נראה לי שזהו, כל השאר לא סגורים על עצמם.

    - ומה זה אומר שהם אומרים שאתה פורש?

    - בגלל שלא הצטרפתי לקואליציה עם רע"ם ומרץ, ולא הצבעתי עם התקציב שנתן 50 מיליארד לערבים, ועוד כמה דברים שהבטחנו לבוחרים לפני הבחירות, ועמדתי בהבטחות בניגוד לרצונם אז הם אומרים שפרשתי מהם.

    - מה??? על זה הם אמרו שאתה פורש?

    - כן, עזוב, לא משנה.

    - מה עזוב, שהנוכלים והבוגדים האלה יגידו עליך שאתה פורש?
    מה זה החוצפה הזאת, ועוד אני הצבעתי להם, לשקרנים האלה, איזה טעות.

    - לא אל תדבר ככה, הם עדיין אחים שלנו.

    - זה בסדר, גם על אחים שלי אני מדבר ככה.

    - ההומור שלך לא הזדקן, יענקלה.

    - אז איך אחרי הפרישה? עמיחי, חיים חדשים אה?

    - לא! ממש לא, בגדול אותו דבר, אולי קצת יותר ראיונות ותקשורת.

    - נו, אז זה טוב, לא? חחח.

    - אני כבר לא יודע, מקווה שייצא מזה רק טוב.

    - בדיוק אתמול בשיעור של הרב מלכה למדנו על ר' עקיבא שאמר "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה ככה אני מקבל שכר על הפרישה".

    - אמן! יענקלה תודה! איזו ברכה.
    בעצם, אני מנסה לחשוב איזה שכר קיבלתי בתקופת ה"דרישה", לא משהו.

    - יאללה יענקלה אני פורש בשיא, היה כיף לשוחח.

    - לא לא! אתה לא פורש, אני פורש!
    ובהצלחה עמיחי, רק אל תקנה פורשה, אחרי כל מה שתקבל.
    יוסי גורביץ, בחור בן 17. מרגיש גדול מעבר לגילו. בעצם, זה מתאים לכל אחד בגיל הזה. טוב, לא אמרתי כלום. הוא בכור מבין שבעה ילדים. יש לו שני אחים ושלוש אחיות מפונקות שחושבות שמגיע להן הכל ולייצ'ו, אליעזר, התינוק, שכולם משוגעים עליו ולפעמים משוגעים ממנו. בעיקר כשהוא זורק כל מיני דברים חשובים לאסלה.

    יוסי גאוות אביו ואימו שלא יודעים על אי אילו שטויות שהוא עושה. יאמר לזכותו שזה קורה בעיקר בבין הזמנים.
    שיערו חום, עיניו - הממוסגרות בתוך מתכת שחורה - ירוקות וערמומיות אבל אל תראו אותו ככה, יש לו לב טוב. קצת אוהב להקניט, אך הוא משתדל להילחם בזה. בסך הכל החברים אוהבים אותו, חוץ משאולי שקצת מקנא בו ועושה לו ת'מוות לפעמים.
    יחסית הוא מכיר את עצמו ויודע מהם הגבולות שלו. כמובן לאחר שהוא בדק אותם מקרוב. אואו מקרוב.

    יש לו אח בשם עקיבא, נו, הנודניק הזה, בן ה - 15. ומיותר לציין שהם לא מסתדרים. ואם לדייק: דומים לחתול ועכבר. מה שמעניין זה שבכל סצינה הם מחליפים תפקידים. אולי יום אחד הם יגורו כמו זאב עם כבש, אלו מהעתיד לבוא.
    שריטות מפוארות קישטו את פניהם כשהיו קטנים. למזלה של אמם, גרפיקאית ואומנית בנשמתה, המנהג הזה חלף עם הגיל והישיבות השונות, והיא לא נאלצת להמשיך "לפטשפ" את התמונות שלהם חדשות לבקרים. אהה חדשות. אז יוסי אלוף. יודע בכל רגע נתון מה קורה ולאיזו מפלגה שייך כל חבר כנסת. כמה המדינה מוציאה על הבית ברעננה ומה תוצאות הסקרים שעושים אותם סתם באמצע החיים כי משעמם למישהו.

    הוא אוהב גלידה. מצידו לאכול אותה גם בחורף, לוּ היו לוֹ דמי כיס מיותרים. אין לו, גם לא מיותרים. אופס... לחצתי על נקודה רגישה. אין להם מי יודע מה כסף. לא, הם לא עניים, ובטח לא מחטטים באשפה. אבל אין להם מעדנים כל יום וגבינה צהובה הוא מכיר בעיקר מהפיצה שהם קונים בליל בדיקת חמץ ובעוד כמה הזדמנויות שהוא מפרגן לעצמו.
    איך סבתא שוורץ אומרת? כסף זה לא הכל בחיים. והיא כמובן צודקת כי כסף זה רק כמעט הכל. טוב, הוא לא אוהב לדבר על זה.

    עכשיו לכי תכתבי סיפור על יוסי.
  • 531
  • 1/4

    הרב הרים את עיניו הכחולות, הטהורות, מדף הגמרא.

    אמנון נרכן קדימה, מביט ולא מביט לעבר העיניים הקדושות. מביט – לשאוב ולינוק עוד ועוד מהנקיות, מהרוך. ולא מביט – כי מי יכול להישיר מבט אל הרב?...

    "צריכים לעשות כלי לברכה". אמר הרב בניגון. "תפתח עסק!"

    "אני? עסק?!" אמנון התחלחל. "בפעם הקודמת שהיה לי עסק מס הכנסה זרקו אוי מכל המדרגות. עד היום אני מרגיש את החבלות"...

    "אז תפתח עסק בקומת כניסה, בלי מדרגות". גיחך הנכד, לימין הרב. "הלאה, יש תור ארוך. ראש חודש היום. הרב אמר ברכה והצלחה!"

    2/4

    אמנון יצא מבית הרב, מבולבל. הרב בירך, וגם יעץ. אבל מה הוא יכול לעשות? איזה עסק הוא יוכל לפתוח בדירה הקטנה והצפופה שלו, 70 מטר, גינה 15 מטר, וחניה ללא רכב?

    "חניה!" עיניו אורו. החניה הרחבה והבלתי שימושית מול הבית שלו, יכולה להפוך למוקד לשטיפת רכב! גם אריאל ונתנאל יקפצו על המציאה. שבועיים של בין הזמנים עד פסח, תעסוקה מעולה.

    וזה עבד!

    "את האמת", לחש לו טיפוס דוגרי אחד, יקה מרגיז. "האיכות של הניקיון פחות טובה מאשר בכפר ממול. אבל אני מעדיף לפרנס יהודים מאשר ישמעאלים!" הדגיש את המילה "לפרנס" תוך כדי שהוא תוחב לידיו בלחיצה שטר מקומט של 20 ₪. במקום 50. שיהיה, חג שמח.

    ואכן היה חג שמח. ערב פסח מצא את אמנון עם עודף נאה בכיסו, בשר עופות ודגים במקפיאו, ושאר צרכי החג ביד רחבה. "תודה לך, ה'!" נשא עיניים למרום.

    3/4

    החג עבר בהתרוממות גדולה. השולחן היה ערוך בכל טוב ובחורי הישיבה הפליאו באמרות נאות בתורת הימים. "שווה כל פרוטה, הישיבה שלהם". התמוגג אמנון והתמוגגה גם בקלה, רעייתו.

    אסרו חג מאוחר הגיע. החג אזל, ועמו גם הממון מכיסו של אמנון.

    זה לא סביון פה, שכל אחד שוטף כל יום את ה"בית-מם-וואו" או את ה"וולוול" או את המרצדת שלו. אנשים שטפו כבר בערב פסח, הרכב עדיין נקי יחסית ולרובם יחזיק מעמד לפחות עד שבועות. ולחם חמץ מן החדש, מנין?

    אמנון נשא שוב עיניו למרום.

    4/4

    יום המחרת הגיע. אלפי בתים בישראל הרימו את התריס – ועיניהם חשכו. רק בדירת 70 מטר קרקעית קטנה, הרים אמנון את התריס ועיניו הסתמאו בדמעות של תודה.

    אובך צהוב ומבחיל כיסה את השמים, את החצר, ואת עשרות המכוניות החונות בטור במדרכה ממול. אל החנייה המרווחת כבר החלו להתגנב נהגים זריזים. "רבי אמנון, תן שטיפה קטנה חיצונית. אני לא יכול לצאת ככה לעבודה!"

    ואריאל ונתנאל, ששבו אחרי תפילת ותיקין ב"היכל תהילה" הסמוך, כבר הפשילו שרוול וג'ילדה והחלו לטפל בברכת ה' שנחתה בחצרם כמו המן היורד במדבר.

    אמנון הביט בכותרת העיתון היומי: "מזג האוויר – אביך". אכן! נשא עיניו לשמים בשלישית. דרכים רבות לישועה לו, לאביך שבשמים.
    היי, מצרף לכם קישור עבור הסיפור החדש שלי באתר 'צריך עיון'. בהנאה...
    העבודה המשחררת

    טיבט, חבל ארץ מופלא, מוזר ובעיקר מנותק, המיקום הגבוה, שרשרת ההרים המקיפה, הם הגורם לניתוק מהציוויליזציה ומהשפעת העולם.
    מסיבות אלה הגיע לשם דרור צעיר ישראלי. 'דרור' זה לא רק שם, אלא מהות, כמו ציפור דרור שאינה מקבלת מרות, שאם מכניסים אותה לכלוב, היא מתה. כך גם דרור, מחפש את החופש, הדבר שאולי יביא אותו לאושר.

    הוא נמצא במנזר בודהיסטי עתיק, בשם נירוונה {חופש הרוח}, עסוק במדיטציה, ריכוז המחשבה ב-כלום, דיכוי השכליות והחקירה עד להגעה לשלווה. האמת שלשלווה הוא עוד לא הגיע אבל לדרגת נזיר הגיע מהר מהרגיל.

    הוא מתכונן, לנסיעה הראשונה שלו מזה ארבע שנים, אל מחוץ לטיבט, ביחד עם משלחת נזירים שתלווה את הדלאי למה, בביקורו בלונדון.
    שבועיים לפני הגעת הדלאי למה, נוחת דרור בלונדון, מתרגש, לקראת הפעם הראשונה, שיראה את מנהיגה הגולה של טיבט.
    הוטלה עליו משימה, להשתתף בהכנת מנדאלה תלת ממדית, באחד מאולמות קבלת הפנים. זה היה מין ציור ענק, עשוי חול, תחילה שרטטו דיאגרמה, על גבי לוחות עץ ענקים, ולאחר מכן, במשך שבוע וחצי, יום ולילה, עבדו קבוצות של נזירים, לפזר חול צבעוני, בעזרת משפכי נחושת קטנים.
    אסור היה לדבר ואפילו לנשום, הפיזור חייב להיות שווה ומדויק. כאשר בסופו של התהליך, נוצרו על ריצפת החדר, צורות סימטריות בשלל צבעים.

    טקס קבלת הפנים, הדלאי למה נכנס, ומסתכל במנדאלה. דרור מביט בו ובציור, הוא יודע, כמה קשה עבדו על הדבר הזה. הוא לא מבין כל כך, בצורות ומשמעותן, אבל יודע, שההגדרה לדבר הזה, היא "מושלם".

    הטקס מתחיל, הדלאי למה, לוקח בידיו, מין חפץ מתכת משושה, וזורק למרכז הציור.
    דרור מביט, מופתע, בחפץ שנוחת באדישות ומעיף את החול לצדדים. הוא חונק צעקה, וחושב אולי יש פה איזו טעות.
    אבל לא, במקום למחות, מגיעים שאר הנזירים, לוקחים מטאטים קטנים, ואוספים את החול לערימה. הוא רוצה לצעוק, ברברים, איך אפשר להרוס דבר כל כך מושלם, שעבדו עליו והשקיעו בו.

    אבל אז, מסביר הדלאי למה, שהנקודה היא, להמחיש שהכל זמני ובר חלוף, היופי, החיים והאהבה, כל מה שאתה טורח ומשקיע בו, מתכלה בסופו של דבר.

    דרור מוצא את עצמו, מסתובב ברחובות לונדון הקרים והמנוכרים. שום אדם, לא חונן אותו במבט, למרות הגלימה הכתומה, המוזרה, שהוא לובש. הוא חושב, מהי המשמעות של כל זה, תמיד הוא חיפש משהו, שיתן לו משמעות, אושר. למה, להשקיע על דבר, שבוע וחצי, רק בשביל להמחיש, שהכל מתכלה בסוף, מדוע לעשות כל היום מדיטציה, מדוע להשקיע במשהו בחיים, אם הכל זמני וחולף.

    הוא יושב על ספסל, מיואש, ונתקל במודעה, המזמינה יהודים, לחוג את ליל הסדר. גם בילדותו בקיבוץ, היה בליל הסדר ומחליט ללכת להשתתף, ובכלל, לא יזיק לו, לפגוש קצת אנשים.

    הרב, עורך הסדר, יושב בראש השולחן ומסביר כל דבר, איך ולמה. בשעת הסעודה, הרב מדבר ומסביר שעניין ליל הסדר, הוא, בהמחשה וסיפור של העבדות והחירות, פסח, הוא זמן חירותנו, יום העצמאות היהודי, היום בו הפכנו לעם.
    הרב מביא, את דברי הרב דסלר, שכל ענין ההמחשה, של העבדות והיציאה לחירות, שעושים בליל הסדר. הוא למען אדם, יצייר וירגיש, איך מעבדות וטומאת מצרים, יצאנו לחירות ועל ידי זה, יתחזק לעמוד כנגד יצרו ולהשתחרר מעולו.

    דרור שוקע במחשבות, הוא שומע, שעניין ההמחשה הוא, שאדם ידע וירגיש, שיכול לצאת לחירות, הרי את זה, הוא תמיד חיפש, אבל איזה חירות זאת, האם זה הדבר, שיעשה אותו מאושר.

    הסדר מסתיים, דרור ניגש אל הרב, ושואל, ביציאת מצרים, הקב"ה לקח את בני ישראל, והטיל חוקים ומצוות, איזה חירות יש בדבר כזה. הרב מתבונן בדרור ובגלימה הכתומה שלו ואומר, במקום ממנו הגעת, מלמדים לא לחשוב, או לעמול, ועל ידי כך, רוצים להגיע לאושר. ביהדות, מעודדים את השיכליות והחקירה, ומחייבים עשיה ועבודה תמידית, ומבטיחים שכך מגיעים לאושר.
    כאשר אדם עושה תמיד, את מה שהוא מאמין ויודע שהוא צריך לעשות, אז הוא מסופק ומאושר. ויש עוד נקודה, אדם הדואג, לתוצאה ולהמשכיות של מעשיו, אינו יכול להיות בן חורין, אבל ביהדות, הקב"ה אינו מסתכל על פי התוצאה, אלא על פי העמל ולכל מעשה יש משמעות.
    דרור חושב על הדברים ושואל איך אפשר להגיע לזה, הרב פותח את המשנה באבות, 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.


    בבקשה תנו ביקורת.
  • 1K
  • בהשראת - 'לִרְבֹּץ' https://www.prog.co.il/threads/לִרְבֹּץ.765619/

    עצלן משובח!

    משבח אני את העצלנים
    שלא יוצאים מבתיהם ברגל!
    אלא ברכב חדיש שאיננו מרעיש
    ולשבעה מקומות לא פחות!

    משבח אני את הנצלנים
    שלא יורדים מבתי הוריהם
    עד אחרי השבת שאחרי
    עם עוד שתי שקיות מלאות.

    משבח אני את היצאנים
    מן הסלון ומן החדרים
    ובאים למטבח ושבים
    ופותחים אריזות ושותים.

    משבח אני את העצלנים
    שקוראים וקוראים
    ופתאום מבינים
    כמה טוב שגם הם עצלנים.
    לא התבקשתי לעדכן
    אך אשמח לעשות כן
    גם לא ביקשתי שתקראו

    אך שימו לייק אם תאהבו


    אז ככה, המצב די מתקדם
    אמא לחוצה, אבא מעודד
    הידיים עייפות מלהקשיב להוראות
    מנופחות ופצועות מחומרים שאמורים לנקות.

    הרגליים מחליקות על מצע פנטסטי[ק]
    הבגדים החליפו לצבע אקונומי[ק]
    בתוספת של טיפות שמנת מט +

    שלצערי - לבטח לא יירדו בקלות

    במדפים טייל סמרטוט, בפעם העשרים
    האבק עוד לא נכנע, ויש לו חברים...
    בארונות - סלון, מטבח, כבר יש שלטים
    של אזהרות ואין כניסה, גם אין למה, כי ריק בפנים

    גם המקרר עובד על ריק, מרגיש לו קצת חסר

    החלוקה היום תגיע, נראה איך יתמודד

    בצד קרטון מלא עדיין בשאריות
    עליו כולם שמים ידיים, בין המשימות
    אתמול פיצה, היום פלאפל, מחר שוב פיצה ובגינה!
    ונגוון במקום ב'שמש', נזמין וב'חצי חינם'

    המוזיקה מתנגנת, המקצבים מסחררים
    רק כך ולא אחרת, יבריקו התריסים
    הכלים מסוף ה'בוידעם' התקדמו ליציאה
    עוד אין אישור מהמנהלת, הישארו בהמתנה


    ועוד מילה, לפני הסוף
    תודה ה', על שנותר לי זמן לכתוב
    ולמחר נשאר -
    להפוך כיסים, בניסיון למצוא פירור
    שלא יקרה, עדיף שכך! יסתיים לו הסיפור.



    בשם ה' קל עולם.
    הסיפור הבא הוא אלגוריה.
    על פי התכנון, אם ירצה ה', אורכה יהיה כ7-10 פרקים.
    אשמח כמובן לביקורת, גם כדי להשתפר וגם למען הסיפור עצמו.
    ההשראה לאלגוריה הינה שיעורי תורה שמסר הרב יוסף יצחק אופן בספר "תורה אור" (אין להסיק מסקנות על המקור מתוך הטקסט).

    ישעיה מ"ה ג': "כה אמר ה', נתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני ה'."
    1.
    למרגלות הר נישא, נפגשו השניים, סוקרים זה את זו בחששנות.
    שחור המוות נדמה כמבקש מחוק את לובן הסלעים, ועיניו ריצדו בין סכינו ובין גווניה של האהבה. זו האחרונה, הייתה נדמית בכל גווני הים, למן אגמי הירוקת ועד מצולות הים הגדול.
    "לא ידעתי כי כה רבים גווניך." העיר המוות, אינו פותח בברכה. "מעודי חשבתי כי מראך הוא אך כצבע הרקיע בטהרתו."
    "עליך הברכה והשלום." השיבה האהבה, עייפות צובעת את קולה. "זה היה מראי בעת אשר שיחקו בי הנערים, אך מימי הבגרות, נמצאו בי עומקי הים, מצולות הכאב, וגווני הקשת כולם. ההכרת אהבת כעס, בחייך?"
    "ובכן..." המהם המוות אל תוכו. "בחיי לא הכרתי דבר, אך אהבת זעם פגשתי אצל כמה מן המבקשים מות. אוהבים הם את המוות, יען כי מאפשר הוא להם לשנוא את החיים."
    חייכה האהבה. "כך היא. הלא תודה כי אהבה שכזו איננה יכולה להיות כרקיע בטהרתו?"
    "מודה אני." הרכין המוות את ראשו. "אני, צבע אחד לי. וגווני נשרכים רק אחר צילי. בתוכי אין מקום להם. לאף אחד מהם."
    "ולשחור, יש בך מקום?"
    הושיט המוות את ידו, ותיכף הרגישה האהבה כי לא יד היא זו, אלא מקסם שווא, חסר כל ממשות. "לא..." מלמלה. "אין בך כל צבע. אין בך מאום."
    "אמת." אישר המוות. "מאום אין בי, וזה כל כוחי."
    שמטה האהבה את ידה, מותירה את המוות לריקנותו. "אנה תלך?" שאלה.
    "מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות. "במרומיו, כך גילו לי, שוכנת התכלית. מבקש אני לשואלה מה תכלית יש בי, ריקא שכמותי."
    "דבר אחד יש בך." צחקה האהבה. "דובר אתה אמת."
    שפתי המוות התעקלו מעט, כמחוות שחוק. "לא כך אומר בוראנו. הן גילה הוא כי הרע הוא המוות, והרע - הוא השקר."
    הרכינה האהבה את ראשה, שותקת.
    "מה תבקשי?" הרגיש המוות ברצונה.
    "אם נא מצאתי חן בעיניך, וטובה אני בעיניך לילך עימדי, אבקשך כי תתנני לעלות עימך אל התכלית." לחשה, קולה כמעט אינו נשמע.
    הביט בה המוות, הביט בסלעים, ושוב הביט אל מקום התכלית. "יהי כדבריך."

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה