קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"אל תפרסמו עדיין!"

"מה ?למה?"

"עדיין. לא כל המשפחה יודעת".

"אז מה?א"א לעדכן את כל הבני דודים השניים,
ומה כבר יקרה, אם כמה מהם יתוודעו דרך העיתון, או ע"י קווי הנייעס?"

"כן.
אבל סבתא גורילה, לא הרימה ת'הטלפון.
אתה לא רוצה שהיא תקבל התקף לב. כשתוודע, שלא ע"י המשפחה.

אלא ע"י איזה מישהו אלמוני,
היא לא תעמוד בזה."


"אבל א"א לחכות מידי הרבה זמן.
בסוף זה יזלוג החוצה. עם חצאי מידע, ויתחילו לחגוג שמועות ברשת."

"אולי.
אבל חייבים להודיע לסבתא, באופן מסודר."


"אוקי. אז נסו להתקשר שוב."

"היי. רק רגע, מישהו הודיע לדוד יחזקאל? הוא מאוד רגיש. והוא יקח את זה מאוד אישי. לשמוע את זה מהרחוב, זה יותר מידי בשבילו. חייבים להתקשר אליו."

"נכון. ומה עם דודה רבקה? היא כל פעם נשארת מאחור, כסרח עודף."

"נכון. אבל יש לה פה גדול. וחצי דקה, אחרי שהיא תוודע לזה., כל העולם יידע."

"אוקי. אז מה נשאר? רק ספתא גורילה?
נו. כמה זמן נחכה, שהיא תרים ת'טלפון.
ואם היא כבר הלכה לישון? מה? נמתין עד מחר?
לא זה לא הגיוני.

"אולי שמישהו.."

(טרר טררר) "אוה! סבתא מתקשרת."

"שלום.
רצינו לעדכן אותך שרותי שלנו. אה, כחכח, אהאה... רק רגע, סבתא את יושבת?....
אוה מצוין. רצינו רק לעדכן אותך, שרותי החמודה שלנו..... וואי אני מתרגשת, קשה לי לדבר.
בקיצור, רותי שלנו, מתארסת הערב למזל"ט.
ורצינו שתדעי דרכנו. ולא שתקראי מחר בעיתון מאורסים. אז בעז"ה, מחכים לכם לאירוסין, שיהיה כנראה בשבוע הבא בעז"ה." .........
"אמן. הרבה נחת מכל הנכדים" ..."אמן אמן".
מי אתם?

אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

אז מי אתם?
מי זה העולם?

האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
שהדברים השליליים הם לא רצויים?

העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
לא צריך להיות עוני באפריקה,
לא צריך כאבים,
לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
לא צריך לסבול.

קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
אפשר לגדול גם בלי כאב.

אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

להאמין בטוב שבתוכנו.
ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


(מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)
א. מיד בהיכנס אדם אל המעלית, יביט אל המראה התלויה על הקיר, יסלסל את פאותיו, יסדר את זקנו, ולאחר מכן יחייך אל דמותו הנשקפת במראה.

ב. בעלי הנפש והילדים מהדרים לעשות מול המראה גם פרצוף מוזר, אך אין בזה חיוב.

ג. אם בטעות נוצר קשר עין בין שני אנשים במראה, עליהם להסיט את המבט במהירות תוך כדי שהם מחייכים חיוך נבוך.

ד. מעלית אשר אין בה מראה אינה ראויה להיקרא מעלית, ואסור לעלות עליה בשום אופן.

ה. לכתחילה עדיף שיהיו מראות על כל דפנות המעלית, אך בדיעבד סגי במראה אחת - ובתנאי שתהא על הדופן ממול לדלת המעלית.

ו. אסור בתכלית האיסור לדבר במעלית, אפילו אם המדובר בשני חברים או איש ואשתו.

ז. אדם השרוי במעלית ומקבל שיחה בפלאפון, עליו להשתיק את הצלצול במהירות האפשרית ולעטות על פניו פרצוף נבוך, ואסור לענות בשום אופן לשיחה.

ח. הנוסעים עם ילדיהם במעלית, מוטלת עליהם החובה לשמור עליהם שלא יפרו את השקט - אך אסור להשתיקם על ידי דיבור אלא אך ורק על ידי תנועות ידיים נמרצות ופרצופים מוזרים.

ט. הנוסע לבדו במעלית, יש מקילים שמותר לו לדבר בפלאפון, אך ירא שמיים יחמיר בזה - ובפרט שבדרך כלל הקליטה לא משהו.

י. אם פגש במעלית ידיד מהעבר שלא ראהו שנים רבות, יסמן לו מיד בידו להמתין - ומיד כשיוצא מהמעלית יברכהו לשלום. ולא חיישינן שמא ייפגע הידיד, כי בוודאי גם הוא רוצה לקיים ההלכה שלא לדבר בזמן הנסיעה במעלית.

יא. הנתקע במעלית, הקילו לו לדבר עם אנשי ההצלה והטכנאים, אבל אך ורק לצורך גדול וישתדל למעט בדיבורו.

יב. ראה אחד שמדבר במעלית, עליו ועל כל הנוכחים להסתכל על המדבר בתדהמה מוחלטת. ואם זה לא עוזר, יש ליצור איתו קשר עין דרך המראה ולהסתכל עליו בפרצוף מוזר. וה' הטוב יכפר בעדו.

יג. לדעת הסוברים שהרהור כדיבור דמי, יש להחמיר אף שלא לחשוב שום מחשבה במעלית, ומכל המקום המקל יש לו על מי לסמוך.

יד. כל הנ"ל הוא בין בימי חול, ובין בשבת כשנוסע במעלית שבת. ויש מקילים במעלית שבת מפני שאין איסור חל על איסור, וטוב להחמיר גם בזה.
ראשית, תודה רבה לmy-m על האתגר המהממם והמרגש אתגר דו שבועי - מתמודד!
זו פעם ראשונה שלי באתגר ופעם ראשונה שאני זוכה!
תודה לכל הקוראים והמגיבים, נותן חשק להמשיך לכתוב!


האתגר "עולם ממבט שונה!" הוא על העולם של השונים- ילדים מיוחדים.

1. לכתוב סיפור, נוגע ללב ומרגש.
2. על ילד/ילדה/מבוגרים כל מישהו שעולה לכם בראש, לא משנה הגיל...
3. כתיבה מגוף ראשון, ריאלי,ומגוון.
4. נעים בעין לקריאה.

כתבו על ההסתכלות שלו על העולם ,על מי שרוצה לעזור לו.
תנסו להיכנס לדמות ולחיות אותה, ולספר לנו מכלי ראשון.


מחכים לשיתופים.

לכל הערות, מחמאות, פרגונים, דיונים -לנספח
  • 122
  • בואו נעצור לרגע.

    נעצור מהזוועות שהטרור מבקש לטעת בתוכנו, מהניסיון האכזרי לערער אותנו, להכאיב לנו, לשבור אותנו במקום הכי כואב – ושם לנצח.
    לא ניתן להם.
    לא ניתן להם להפוך את הכאב שלנו לנשק בידיהם. בואו נסרב להכניע את הרוח.

    בואו נסיט את המבט מהם – ונתבונן בנו. ונקשיב לקול שלנו – קולו של עם הנצח, עם שהלך אלפי שנים בין גלים סוערים, עבר חורבן וגלות, אבל מעולם לא חדל לצעוד קדימה. עם שדמו נספג בעפר.

    בואו נחזור אל הסיפור האמיתי.
    הסיפור שלא התחיל היום – והוא גם לא ייגמר כאן.
    סיפור של עם שלא נמחה, שלא נכנע, שלא נכחד – אלא רק הלך והתעצם.
    עם שידע חורבן, אבל תמיד בנה מחדש. עם שידע אובדן, אבל לעולם לא איבד את נשמתו.

    בואו נזכור במה טמון הכוח שלנו.
    לא בתמונות של הרשע, אלא באור של הנצח.
    ונכון, אין ספק.
    אין ספק בכלל.
    אין ספק שזה היה מחזה מרגש ומעורר דמעות – אם זה היה קורה, אם הם היו חוזרים חיים.

    הלב היה מתכווץ, הנשימה נעתקת. בין הצללים, משפחה חבוקה יחד, כמו גבעולי פרחים בשדה שאין בו רוח. אבא, אמא ושני ילדים קטנים, שתמימותם מאירה את החשכה, לופתים זה את זה, מבקשים להפוך לנשמה אחת, בלתי נפרדת. אפשר כמעט לחוש את חום הידיים האוחזות, לשמוע את פעימות הלב הפועמות יחד, כמו תפילה חרישית העולה לשמיים. כל הכאב מתמוסס לתוך אור אין-סופי, אור של אהבה שלא תדעך לעולם.
    אין ספק. בתוך הרגע הזה, שבו מתמזגים חלומותיהם ותקוותיהם בחיבוק של משפחה שחוזרת להיות יחד. הדמעות היו זולגות מאליהן.

    אבל דווקא כאן, דווקא מתוך המוות, מתוך הכאב המצמית, מתוך הגעגוע, מתוך החושך השחור כל כך, מכוסה בארונות שחורים, שבהם יש רק דממה, רק כאב, רק צללים. דווקא שם, בעומק הארון הזה, הלבוש באכזבה עצומה וכואבת – דווקא שם, תתבהר ההבנה שהיא שייכת רק לנו. זר לא יבין.
    ההבנה שהארון השחור משחור אינו סוף. הוא שער שנפתח אל מרחבים אינסופיים של טוב עליון.

    במרחק שבין שמיים לארץ, הם נמצאים – עטופים ברחמים, מוארים בנוכחות השם יתברך, במקום שבו כל שברון לב נרפא, וכל צל של כאב נמחה. לא עוד דאגות, לא עוד פחדים, לא עוד חרדות. שם, תחת כנפי השכינה, הם שרים שירי הלל, מתענגים מזיו השכינה, יודעים שלווה שאין לה גבול.

    כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם, האהבה אינה נפסקת, אלא הולכת ומתעצמת.

    משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית כעצם הבריאה.

    שירי, שאהבתה ליוותה את ילדיה בכל צעד, עוטפת אותם גם כעת, אך לא עוד בדמעות – אלא באור צלול שאין בו צל. הילדים מחייכים שוב, מצחקקים בין זרועותיה, רצים, מתרוצצים, מתענגים, חופשיים מכל כאב, מכל סבל.

    כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם יש רק אהבה – אהבה שלעולם לא נגמרת, לא נפסקת. רק הולכת ומתעצמת.

    משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית.

    ואנחנו, כאן, בעולמנו הארצי, שלא רואה מעבר, נושאים את זכרם, מחזיקים באהבתם, זוכרים אותם לא בכאב בלבד – אלא גם בתקווה ואמונה. שולחים תפילה גדולה לירדן, שהשם יתברך ייתן לו כחות חדשים, למצא בליבו את הכוח ואת התקווה להמשיך לחכות, להמשיך להמתין. להאמין שזה לא נגמר. שיום יבוא, וברצון השם, עוד ייפגש איתם מחדש.
    בעולם שאין בו שכול, שאין בו בכי, שאין בו פרידה.
    וכשיגיע הרגע, כשהנשמות יתאחדו מחדש, זה לא יהיה סוף – זו תהיה גאולה.
    שם, מעבר למסך הבשר והזמן, יחזרו אליו פני ילדיו המחייכים, זרועותיהם ייפתחו אליו ויקראו לו "אבא" בקול גדול, מלא בשמחה. לא עוד געגועים, לא עוד כאב – רק אהבה. אהבה אינסופית, שלמה, שאין בה חיסרון.

    אבל עד אז, עד שיגיע היום שבו הכול יובן, אנחנו כאן, ממשיכים לשאת את אורם. נמשיך לחיות, נמשיך לאהוב, נמשיך להאמין – כי זהו ניצחונם, כי זהו ניצחוננו.

    הם לא כבו.
    אורם מוסתר, אך אינו דועך. הוא ממשיך לבעור בשמי הנצח.

    הם לא נעלמו.
    אהבתם חרוטה בלבבות, קולם עוד מהדהד ברוח.

    הם ממשיכים לזרוח.
    אורם אינו נמוג – הוא רק התעצם, והוא ילווה אותנו עד ליום שבו נתאחד מחדש. בקרוב בימנו אמן.
    יום ראשון, 10:00 בבוקר.

    אני מתעורר עם אנרגיות חדשות. השבוע רק התחיל, השמש זורחת (בערך), ואני מתכנן יום מוצלח. אבל רגע! - משהו מרגיש לי מוזר...

    האם לקָחַת מטרייה היום? אני לא מוכן להסתכן.

    אני מחייג.

    "הלו, מדברת התחזית, איך אפשר לעזור?"

    וואו. הם ממש זמינים.

    "שלום, אפשר לקבל עדכון מזג אוויר להיום?"

    "כמובן," עונה לי קול ממוחשב באדיבות מוגזמת, "הבוקר יאופיין בעננות קלה עד לילה, והיא תתפזר בהמשך היום. השמיים יהיו בהירים ושמשיים עד שעות הערב."

    "מאה אחוז?" אני מוודא.

    "חד משמעית."

    "אין סיכוי לטפטוף? איזה זרזיף קטן?"

    "לא ולא."

    "אבל..." אני מתלבט, "אני לא לוקח מטרייה."

    "מצוין! לא תצטרך אותה!"

    "טוב," אני נושם עמוק. "אני מאמין לך."


    19:00 בערב.

    אני עומד בתחנת האוטובוס, רטוב כמו שקית במבה אחרי שטבעה בכיור.

    הכול התחיל כשירדו "כמה טיפות קטנות" - אתם יודעים, כאלה שמרגישים כמו דגדוג על הפנים. אבל תוך שלוש דקות, זה נהפך למבול. אנשים סביבי מחפשים נחשים מדברים ומנסים לבנות אוטובוס משלטי עץ.

    אני מחייג שוב.

    "הלו, זה תחזית?"

    "בהחלט! איך אפשר לעזור?"

    "תגידי, את עושה צחוק?! בגללך לא לקחתי מטרייה ונרטבתי לגמרי!"

    "באזורך לא ירדו גשמים היום." עונה לי הקול באותה אדיבות מכעיסה.

    "מה לא ירדו?! אני עכשיו רטוב ליד הקיוסק!"

    "ובכן... הטמפרטורות היו מעט נמוכות לעונה, אבל גשם? לא ירד."

    אני מסתכל סביבי. אנשים מחליקים בשלוליות, זוג אחד נאבק בזרם מים שנכנס לפתח המטרו העתידי בפתח תקווה.

    "תשמעי לי טוב," אני לוחש בזעם, "אני עומד בתחנה בחוץ. אני רואה שיורד גשם!"

    "אה, טוב... אולי ממש קצת."

    "קצת?! אני עכשיו שוחה פרפר כדי להגיע לאוטובוס!"

    התחזית נאנחת. "טוב, תקשיב... המזג אוויר כל כך הפכפך שאני חוששת שעוד שנייה הוא יצמיח לנו לזקן ויתחיל לצעוק 'אנחנו הרוב!'... בכול אופן, בעוד שעה הגשם ייפסק ישוב עד לשבוע הבא."

    "בטוח?"

    "לחלוטין."


    יום שני, 17:00 בערב.

    הייתי נותן לכל העניין הזה לעבור, באמת. אבל כשחטפתי מבול לפרצוף למחרת אחרי שהתחזית שוב אמרה שאין גשם, נשברתי.

    אני מחייג, ומוכן לקרב.

    "הלו, מדברת התחזית! איך אפשר לעזור?"

    "אני רוצה לדבר עם המנהל שלך."

    "רגע, זה על הגשם אתמול?"

    "תחברי אותי למנהל שלך עכשיו."

    "...אוקיי, חכה שנייה."

    (צלילים של מעלית. "דינג!")

    "הלו, מדבר מנהל. איך אפשר לעזור?"

    "תקשיב טוב!" אני מתפרץ, "אני רוצה להתלונן על התחזית שלך! יום אתה אומר לי שאין גשם - ובסוף יש מבול! זה נהיה אישי!"

    "אדוני, אין צורך להתעצבן," עונה לי קול רגוע בצורה מחשידה. "אני הנחיתי אותה להגיד שלא ירד גשם."

    "מה?! למה?! מה קרה לאלגוריתם?! נפלתם על הראש?! זה לא נתונים מדעיים?!"

    "תראה..." הוא משתעל קלות, "אומנם היו אין-ספור אינדיקציות לזה שירד גשם - רוחות, עננים, ברקים, והעובדה שירד גשם... אבל לפי ההערכה שלי, לא היה לגשם אינטרס לרדת, אז פענחתי את כל מה שראיתי כסימני סרק."

    "אין לו אינטרס?! גשם זה לא איזה שדלן בכנסת! הוא פשוט נופל מהשמיים!"

    "תקשיב, פנינו לרגיעה. מחר לא ירד גשם, אני בטוח בזה ב-100%."

    אני שותק לרגע, מנסה להבין עם מי אני מדבר.

    "רגע..." אני מצמצם עיניים. "הקול שלך מוכר לי."

    "מעניין..." הוא משתהה, "אני די חדש כאן, זו העבודה שלי הראשונה אחרי הצבא. חלויה, מכיר?"


    קרדיט שכוייח לחיים ו' וישראל ב' על הרעיון ופאנץ' או שניים!
    בכל תקופה אחרת הייתי חושב שזה גמד קטן שמעשן בתוך שקית. לא בימים מתוחים אלה.

    אני יושב במקומי הקבוע באוטובוס קו 589 מירושלים למודיעין, בדרכי לביקורי השבועי אצל סבא ביישוב 'צפניהו' שנמצא בין לבין.

    מתעורר מבולבל מתנומת אוטובוס נעימה, מסובב את ראשי לחלון ומחוויר כסיד. במושב שלידי מונחת שקית שחורה שמיתמר ממנה עשן. אני מצמצם את תנועותיי למינימום הכרחי. כל תזוזה מיותרת עשויה להאיץ את מנגנון ההפעלה.

    אני קם בזהירות לכיוון הנהג לעדכן אותו בדחיפות, ואז רואה אותו במראה. הוא נראה כמו האח האכזרי יותר של סינוואר, לא בדיוק דמות אבהית לרוץ לזרועותיה בעת מצוקה מעין זו.

    אני מכיר את הנהג הזה לא מהיום, מחבל שטרם מימש את מחבלותו, אבל זו סטטיסטיקה שעשויה להשתנות בעוד שלוש, שתיים, אחת....

    הרוע מתפרץ תמיד מעיניו של המוסלמי שעל ההגה. הוא תמיד מסרב להוריד אותי בתחנה שבכניסה לכפר צפניהו. בעודו מקשיב ל'קול פלסטין מיוזיק' הוא טוען בנחרצות שאין שם תחנה, אני יודע בוודאות שיש, אבל לא נותר לי אלא ללכת ברגל 42 דקות מתחנה מרוחקת עד לבית סבא.

    אין ספק, זה הנהג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות בידיו בסיטואציה אפוקליפטית שכזו.

    אני נתקף חרדה איומה, מתחיל לתרגל נשימות שלמדתי אצל הפסיכולוג.

    שאיפה בת שלוש שניות דרך האף, ושחרור איטי דרך הפה. ושוב שאיפה נינוחה דרך האף, ושאגת קרב אימתנית מתפרצת מפי: "רבותייי, מטען מתפוצץ פה עוד רגע".

    אנדרלמוסיה מוחלטת. הנוסעים רצים לכל עבר, מנתצים חלונות, פורצים דלתות.

    הנהג מזנק אף הוא ממקומו, מצלצל מבועת למשטרה. הוא יודע שהוא הראשון שייעצר, מנסה להקדים תרופה למכה, להוכיח שהוא מפוחד כמו כולם.

    בתוך כל הבלגן אני קולט לפתע שאני בדיוק בכניסה ליישוב צפניהו. צחוק הגורל, או בהתחשב בעובדה שאין שום היבט קומי בסיטואציה - פלאי הגורל.

    רצתי טרוף-נשימה לבית של סבא להירגע קמעה. הוא זיהה את סערת הרגשות והתמלא בסקרנות, אבל יותר מאשר סקרן הוא היה רעב. ביקש קודם כל את השקית עם הצ'יפס הלוהט שאני מביא לו תמיד.

    "בטח", אמרתי לו בעודי מחפש את השקית השחורה.

    היא איננה. שכחתי אותה באוטובוס במושב שלידי, טרייה, מגרה ומעלה עשן.

    הנייד שלי מצלצל, זו המשטרה, איזה בושות.

    חושיי העסקיים המחודדים זיהו הזדמנות נדירה למינוף אדיר, וגם דרך מקורית להתחמק מהמבוכה.

    "בטח שלא מצאתם שקית מעשנת", אני עונה בביטחון מעושה תוך שאני מבין שעד שהחבלן הגיע הצ'יפס התקרר, "הנהג לא תמים בכלל, הוא כנראה הבין שעלו עליו מוקדם מידי והעלים את השקית".

    את המשך הסיפור כבר קראתי בעיתון: "נהג ערבי נעצר בחשד שניסה לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו", זעקה הכותרת.

    בגוף הכתבה נכתב שהנהג הודה במעשיו. בטח שהודה. לקחו אותו לסוויטה מפנקת של השב"כ. התנאים הפסטוראליים השוררים בה והטיפולים האלטרנטיביים המענגים שמקבלים על חשבון הבית, יכולים לגרום לאנשים להודות בכך שהם בנם הבכור והיחיד של השור הבר והלווייתן.

    חייכתי בסיפוק, הדיבידנדים שאני עומד לקטוף קרובים מאי פעם.

    והנה זה מגיע, מהר מהצפוי. התוכנית עובדת כמו שעון שוויצרי.

    עורך דינו של הנהג נוקש בדלת ביתי, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. הוא שוטח בפני את מצוקתו של הלקוח האומלל, שעשוי לבלות את שארית חייו בכלא.

    "בתור מי שנסע באופן קבוע עם הנהג העצור, אתה היחידי שיכול לתת עדות אופי בבית המשפט שתזכה אותו מאישומי הסרק", הוא מתחנן.

    "אני מסכים", אני אומר והוא מתרגש עד עמקי נשמתו.

    "יש לי רק כמה תנאים", התלהבותו מצטננת במעט.

    "נו, בוא נשמע", הוא לוקח דף ועט.

    אני מושך מידיו את הדף ולוקח עט משלי. "אני מנסח לך את תנאיי, וכדאי מאוד שהלקוח שלך יחתום עליהם".

    להלן סעיפי ההסכם:

    • הנהג יוריד אותי בפתח דירתו של סבא
    • יבוא לאסוף אותי חזרה לביתי ברכבו הפרטי כעבור שלוש שעות
    • את 'קול פלסטין מיוזיק' יחליפו מעתה השירים הבאים: 'מנוחה ושמחה' של ויז'ניץ, 'טל' של יוסלה רוזנבלט, 'שומרי' של בעלזא וכן הלאה
    • על הנהג לגלח את זקנו, או לחילופין לגדל שפם. נוכחות של זקן ללא שפם מפחידה אותי מאוד
    עורך הדין חזר לבית המעצר להחתים את הלקוח. האחרון חתם בשתי ידיים.

    ואז הנייד של העורך דין צלצל שוב, אני על הקו, יש לי עוד סעיף אחד להוסיף. יש מי שיטען שהוא לא הכרחי, אבל אני חושב שיש בו ערך כפול: בכוחו להזכיר לנהג עת כי ישכח, למה הוא מחויב לי, וגם יש בו לא מעט הומור, ולא אחד כמוני יפספס הזדמנות לשתול סעיף מחויך לחוזה יבש כערבות של סוכות בשעת שריפת החמץ.

    הנהג סירב בכל תוקף לחתום על הסעיף החדש, אבל כאשר עורך דינו רענן את זיכרונו באשר לאלטרנטיבה, הוא חתם בלית ברירה על הנוסח הבא:

    • הנהג מתחייב שבכל נסיעה עתידית של הנוסע לסביו, כבר יחכה במושב לצדו שקית צ'יפס לוהטת ומעלה עשן, בדיוק כמו שסבא אוהב.
    הסיפור הזה התפרסם בעיתון לפני כמה שבועות, בטעות תחת שם של סופרת אחרת.
    אתם יכולים לתאר לעצמכם את התפרצות הזעם שלי.
    עכשיו שנרגעתי קצת, אני מפרסם אותו כאן בשמי.
    תקראו, זה יפה.


    ִ


    הבקשה של קפטן שָבְּלוּאֶֶֶה / ישראל שיף





    משקע של מלח שמנוני נותר בחלק הפנימי של האוזניים.

    משה ירחי לא אהב לעמוד בתור למקלחת ושטף את עצמו רק מעט משלולית מים מתוקים שנבעה בין הגושים הלבנים.

    גופו היה יבש ובמקומות עדינים העור היה שורף מאד. הצלקת שבירכו ממש בערה.

    אבל משה אהב את התחושה הזאת. זה מזקק, מחשל, מחטא, מצרף אותך מכל הסיגים. זאת הסיבה שמחזירה את משה שוב ושוב אל החוף הדרומי, לעבור בכור ההיתוך של ים המלח, לטבול ולהטהר לחלוטין.

    עוד לא ירד הלילה, רק מצוקי מדבר יהודה המתנשאים משמאל כיסו את השמש והטילו צללי ענק על האוטובוס.

    משה התכופף ושלח ידו עמוק אל תוך התיק, איך הוא אהב את הרגע הזה, הכירסום השקט מול ראי הטורקיז הענק של פני הים המכוסים שורות אדוות קטנות.

    מלוח על מלוח, כמו שאהב לומר, זה היה עבורו תענוג, תענוג צורב. להמליח את גופו גם מבפנים.

    ידו רשרשה בקרבי התיק, התפוצ'יפס או הדוריטוס חריף אש?

    לא חשוב, מה שיוצא ראשון, ממילא הוא יחסל את שניהם עד הפרור האחרון ואחר כך ידחוף זרת לפינות הצרות של האריזה, וילקק אותה.

    כבר ירדה חשכה על הכביש הצר המתפתל בין ההרים והים, ונהגי הרכבים הבודדים החלו להדליק אורות גבוהים, כשהיה משה ירחי כבר מוכן אל החוויה האמתית.

    שכן אם יש למשה דבר נשגב יותר מתענוגות הים והחטיפים המלוחים, הרי זו הפחית הקרה שאחריהן.

    רעש גזים תוססים בקע את דממת האוטובוס כשמשה משך את לשונית הפח.

    יניב שישב בספסל הנגדי חייך אליו והרים אגודל, הוא הבחין קודם בחטיפים המצמיאים של משה והשתתף בשמחת הרוויה שלו.

    יניב, הלבוש קפוצ'ון כחול וכיפה סרוגה, היה מדריך בתנועת נוער, הוא התיידד עם משה כששכשכו במים, אדם נעים עד מאד.

    משאית שבאה ממול באורות גבוהים ובנטיה מסוכנת לנתיב הנגדי, גרמה לנהג האוטובוס לצפור ולדרוך על הבלמים בדיוק כשהגיש משה את הפחית לשפתיו.

    הנוסעים הוטחו קדימה והפחית שעפה מהיד התגלגלה לאורך המעבר משפריצה את תכולתה התוססת, ונעצרת רק בסוף המדרגות של הדלת הקדמית, ריקה.

    הנהג הנרגש תאר בקול רם ליושבים סביבו סדרת פעולות כרורגיות שהוא מעוניין לנסות על בעל המשאית ובני משפחתו.

    ומשה שהרטיב בלשונו את שפתיו החרבות, הביט בשעונו וחשב על הייסורים הצפויים לו בשעתיים הבאות עד שיגיעו לבני ברק.

    "נהג!", צעק פתאום יניב, "תעצור לי כאן בתחנת דלק".

    הרבה יודעים את החוק הקובע שאוטובוס חייב לעצור לבקשת נוסע יחיד, אבל רק מעטים מעזים ליישם זאת.

    הנהג רטן בקוצר רוח, אבל עצר.

    "צ'יק צ'ק אני חוזר" קרא יניב ודילג החוצה מהאוטובוס.

    שתי דקות לאחר מכן, כשעלה יניב מתנשף מהדלת האחורית, הוא צעק "תודה רבה" ספק לנהג ספק לנוסעים, ומיהר לשבת במקומו.

    הוא המתין עד שהנהג כיבה את האורות באוטובוס, וכשראה שתשומת הלב אליו שככה, הכניס את שתי ידיו לכיסי הקפוצ'ון שלו ושלף שתי פחיות, אדומה וירוקה, והושיט אותן למשה ירחי. "בשבילך, חבר".

    משה המופתע שלח ידיו ונגע בשתיהן, כמו כדי לראות שהן אמיתיות.

    "אאוץ', זה קרר!"

    "כן, מכונה עם מקרר חזק שם למטה" חייך יניב, "נו קח כבר, האצבעות שלי קופאות".

    משה לקח.

    "גם קולה גם ספרייט... אני... תודה רבה אבל, מה פתאום, מה עבר עליך יניב?"

    "זה לא ממש בחינם" אמר יניב ועיניו נצצו באופן מיסתורי, הוא פתח את הקפוצ'ון ומכיס החולצה הוציא שפופרת פלסטיק שחורה וארוכה והושיט אותה למשה.

    "מה זה?"

    "בוא תשמע סיפור מעניין" לחש יניב ובקש מהשכן לספסל של משה להתחלף אתו.

    משה ניסה לפתוח את הפקק של שפופרת הפלסטיק המוזרה, אבל יניב שהתיישב לידו, עצר אותו. "חכה עם זה, קודם תשמע את הסיפור. ו....תשתה כבר, אתה לא צמא?!"

    משה גמר את הפחית בשלש לגימות. ונאנח בהקלה. "תודה יניב, ברכות יחולו על ראשך, כבר חשבתי שלשוני תדבק לחכי, אני רק מקווה שאצליח לעמוד בתמורה שתבקש".

    יניב כיוון את חורי המזגן אל מצחו המיוזע והחל לספר.

    "לפני כמה חודשים ערכנו מבצע בחטיבת הביניים ואלה שהשיגו את הניקוד הגבוה ביותר זכו בטיול לנחל צלעם עם סנפלינג. יצאנו השכם בבוקר מגבעת שמואל, אני וחמישה נערים, וירדנו מהאוטובוס ליד בית צרויה, מרחק של חצי שעה מתחילת המסלול של הנחל, מכיר את נחל צלעם?"

    משה הניד ראשו לשלילה ופתח את הפחית השניה. "כמה נחמד שהבאת גם ספרייט, רוצה קצת?"

    "לא לא, זה שלך. אקיצר, זה היה בערך בשבע וחצי בבוקר כשהתפרקנו מהאוטובוס, עם כל התרמילים וציוד הסנפלינג ושאר כל אביזרי קמפינג למיניהם, ושני ג'ריק...

    רגע. חבר'ה איפה הג'ריקנים. מה?? שניהם?!

    זהו, האוטובוס נסע ונשארנו בלי מים.

    אנחנו באמצע השממה, וגם אם נמצא ברז, אין לנו במה למלא.

    שמנו פעמינו לבית צרויה. בטוח יש שם צרכניה, נקנה שם מימיות או בקבוקי מים או משהו.

    השמש של לפני שמונה עוד לא חמה כל כך, צעדנו ושרנו, לאורך שביל הגישה ליישוב, המצב רוח היה טוב למדי.

    בית צרויה זה כפר קטנצ'יק שבמרכזו מגדל מים מוקף מדשאה קטנה שסביבה מוצבים המרפאה, בית כנסת, סניף דואר, וצרכנייה קטנה.

    קטנה בסדר גודל של חדר אמבטיה.

    נדחקנו פנימה כדי לגלות שמדף המשקאות ריק לחלוטין.

    "מים?" שאלנו את הקשיש שישב על כסא פלסטיק ליד הפתח. והוא הושיט לנו את הבקבוק המונח לידו, וביקש לא לגמור הכל.

    "לא, אנחנו רוצים לקנות מים מינרליים".

    "אה" אמר הקשיש כמו לעצמו "נגמר. יש השבוע הפסקת מים, עבודות במגדל. והחברים קנו את כל השתייה, גם חלב אין".

    היינו זמן מה בהלם, ואז התחילו ההתמרמרויות וההאשמות ההדדיות והאוירה נעשתה מורעלת. ואז הופיע טנדר ישן נושן, ונהגו השזוף צעק מבלי להוציא את הסגריה משפתיו "בוקר טוב אריק".

    הקשיש הגיב בתנועת ראש כמעט בלתי מורגשת.

    "מי הבחורים האלה?" פלט הנהג קריאה מעורבת בעשן.

    "באו לבקש מים" לחשו שפתי הקשיש.

    המנוע כבה.

    הנהג יצא מהרכב והלך אל מאוחרי הטנדר "מאיפה אתם חבר'ה, יוצאים לטיול?"

    "מגבעת שמואל, באנו לעשות סנפלינג במצוקים של נחל צלעם, אבל זה כנראה יתבטל כי..." הבאגז' החורק נפתח אל על, והנהג השרירי הוציא שתי שישיות בקבוקים כחלחלות והניחן לרגלינו על האדמה.

    "שום דבר לא מתבטל" אמר דרך הסיגריה המתנודדת בקצה פיו.

    "ומה אתך, אבנר?" שאל הקשיש הנרגן.

    "יהיה בסדר. אני אקפוץ לבאר שבע לקנות מים".

    "ואו, אנחנו לא יודעים איך להודות לך" אמרתי לו, ואז הוא הושיט לי את גליל הפלסטיק הזה, ונסע ללא אומר, מותיר אחריו ענני פיח שהתרוממו מהאגזוז המתעטש, וגם מחלון הנהג".

    "וזה הגליל?" שאל משה ירחי.

    "זה בדיוק" הדליק יניב את הנורה שמעליהם, "ועכשיו תפתח".



    ***​



    רחובות הכפר וורן היו ריקים, מאז שצבא אדוארד שם פניו לעבר פואטייה, נעלו התושבים את עצמם בתוך הבתים מאימת הדוכס השחור, וחיכו שיעבור זעם.

    "הררררר" השמיע הקצין הצרפתי ועצר את סוסו ליד בית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ממוסמרות. מבפנים נשמע קול התייפחות קורע לב. בקיר לצד הדלת נחפר שקע קטן שכוסה בטיח.

    מזוזה.

    החייל נאנק כשנחת על הקרקע מעל גבי הסוס. כל תנועה של המתכת החדה הנעוצה בתוך גופו הסבה לו כאב עז.

    הוא קשר את המושכות סביב עמוד העץ של הגדר, ופסע לעבר הבית היהודי.

    מרחוק עוד היה אפשר לשמוע את שאגות הקרב של האנגלים ופה ושם נראו עמודי אבק של הפרשים הנסוגים אל הכפרים, איזה בזיון.

    הוא דפק על הדלת.

    הבכי פסק מיד, הוא יכול היה לחוש את החרדה בשתיקה שמאחורי הדלת.

    "וִיו לה פרנס!" קרא החייל והזדקף להבליט את המדליות שעל חזהו.

    עין שחורה הציצה מבין קרשי החלון הסמוך.

    "אוברה פור מואה, ז'ה סווי ז'ואיף" קרא ונשק למזוזה.

    הדלת נפתחה, ואיכר כחוש עם עיניים בולטות הכניס אותו פנימה, "שלום עליכם".

    "עליכם שלום" אמר החייל והסיר את הקסדה. מספר ילדים התקבצו סביבו ובחנו את מדיו בסקרנות.

    האיכר הביט בעיגולי הזהב הנוצצים על כתפיו החסונות של האורח. "קצין?" שאל בהערכה.

    "קפטן שבלואה, מפקד פלוגת פרשים של הוד מלכותו".

    הילדים נשפו בהתפעלות והאיכר נסוג ביראת כבוד וקד עמוקות. הקצין נד בראשו מבלי לחייך.

    הוא היה צעיר מאד ופניו הבלתי מגולחות היו יגעות וקודרות.

    "אז איך הקרבות?"

    הקצין נאנח ופתאום התנודד ונשען אל הקיר, צליל מתכתי נשמע כשחרבו השתקשקה בנדנה.

    "מה קורה בפואטייה?" שאל האיכר בחרדה.

    "נכבשה!"

    הנוכחים בהו בו באלם.

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר לבסוף.

    "היה לנו יתרון מספרי ניכר עליהם, אבל קשה היה לעמוד בפני פלוגות הארצ'רים, הם התפרסו על הגבעות מצפון וקצרו בנו ללא רחמים עם קשתות ארוכות טווח. אתה יכול להבין שפרש היה המטרה הנוחה ביותר עבורם, כשגופו הבלתי מוסתר מזדקר לגובה מעל הסוס". הקצין נשען שוב אל הקיר ופניו התעוותו, ספק מכאב ספק מצער.

    "כמה שעות איבדתי את מרבית אנשיי, השאר נסו אל הכפרים".

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר ונופף באגרופו, "אני בטוח שתוך זמן קצר יארגן המלך את הצבא מחדש ויביס אותם" הוא נופף באגרופו שנית, "וִיו לה פרנס!"

    הקצין נאנח ואמר בשקט, "אה... אינך יודע..."

    האיכר קרב אליו בעיניים פעורות, "איני יודע! מה איני יודע?" קרא בקול גבוה.

    הקצין השפיל את עיניו

    "מה, ספר לי. המלך נפצע? נהרג??"

    "גרוע מזה", אמר הקצין, "נפל בשבי".

    "המלך ז'אן השני ירום הודו... בשבי?!"

    העיניים השחורות והבולטות נמלאו דמעות של אין אונים, והקצין הקשוח והאיכר המחוספס, נפלו איש אל רעהו בחיבוק של תבוסה, כמו שצרפתים יודעים.

    נאקת כאב נמלטה מפי הקצין והוא הדף את האיכר מעליו.

    האיכר התבונן בו, לא מבין. ואז פתח הקצין את אדרתו והרים את האפוד העבה, קצה שבור של מקל בלט מתוך החולצה מוקף בכתם אדום שנמשך ונספג כלפי מטה על פני כל מכנסיו.

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר.

    "ג'ולייט". קרא האיכר בקול.

    "אשתי חובשת", הסביר, "אולי היא תוכל לעזור לך".

    מן החדר יצאה אישה גבוהה וחיוורת עם תינוק בזרועותיה, פניה היו שטופות דמע.

    כשראתה את החץ השבור חשקה את שפתיה "אסור למשוך את זה החוצה, צריך רופא מנתח".

    "מה קרה לילד?" שאל הקצין וכיסה את גופו באדרתו, "נכנסתי לכאן כי שמעתי את הבכי".

    "הוא קודח. והרופא אמר שאם לא נשיג לו מים עד הלילה...." היא פרצה שוב בבכי.

    "האנגלים סכרו את נחל מון-לואי, ושתי הבארות של וורן מזוהמות ב... לא רוצה לומר במה. מים! מים שווים כמו זהב עכשיו, הייתי נותן את כל מה שיש לי בעבור רבע גאלון". אמר האיכר ופכר ידיים ביאוש.

    הקצין שתק רגע, בלסת נוקשה ועיניים בוהות הוא ניצב מהרהר, ואז התיר את חגורו ופרק ממנו מימיית עור גדולה.

    הם עמדו משתאים. "אתה...אה... לא?!"

    "אני לא אזדקק לזה, אני כנראה... כבר לא אשרוד את זה, נכון מאדם?"

    ג'ולייט לא ענתה.

    "קחי, תני לילד".

    האיכר כרע לארץ וחיבק את ברכי הקצין בבכי "הו קפטן, איך אוכל להודות לך".

    הקצין הדף אותו בעדינות "תביא לי פיסת קלף וקסת".

    אחד הילדים מילא את בקשתו והקצין התיישב ליד השולחן, פתח את פקק הקסת, טבל בה את העט, וכנשמע מהחדר הסמוך קול האם המזמרת כשהיא משקה את תינוקה, הוא החל לכתוב:

    מי אשר תבוא...


    ***

    משה ירחי סובב את ההברגה, והוציא מתוך שפופרת הפלסטיק, פיסת קלף עתיקה, מגולגלת.

    "תפתח בזהירות, ותקרא" אמר לו יניב.

    משה פרש את הקלף על ברכו, והחל לקרוא:

    מי אשר תבוא זאת האגרת לידו, יגמול נא חסד עם חייל יהודי ההולך למות בלא זרע ויאמר קדיש לעילוי נשמת אלעזר בן יצחק.
    אחר זאת ישמור נא את האגרת אצלו, והיה כי ימצא איש צמא למים אז יתחזק להשקותו בעין יפה ויעביר את האגרת אל האיש ההוא
    .



    ***
    שבוע טוב

    שאלתי את צ'אט ג'יפיטי לגבי שם עבור הספר החדש שלי, הוא הציע לי מספר שמות, אם יש לכם שם שנראה לכם מתאים מכל השאר, אשמח שתכתבו בתגובות.
    הספר הוא מאמרים שכתבתי בתהליך הכתיבה שלי, סביב הגשמה עצמית ויציאה לאור, בתוספת איורים הומוריסטיים:

    בהתאם לכיוון של הגשמה עצמית ויציאה לאור, הנה כמה שמות שיכולים להתאים:

    1. אור עצמי – מסע להגשמה והתפתחות

    2. לזרוח – מאמרים על הגשמה וחשיפה אישית

    3. מתוך הצללים – הדרך לאור הפנימי

    4. נולדתי לזה – מאמרים על מימוש עצמי ופריצה קדימה

    5. להאיר את עצמי – הדרך להגשמה ולביטוי אישי

    6. מעצמי אל העולם – הגשמה, צמיחה וחשיפה

    7. האור שבי – איך לממש את הפוטנציאל שלך

    הנה עוד כמה רעיונות לשם הספר שלך:

    1. ניצוץ עצמי – הגשמה ויציאה לאור

    2. זמן לזרוח – מאמרים על צמיחה והגשמה

    3. להיות האור – הדרך לביטוי עצמי אמיתי

    4. נולדתי לזרוח – מאמרים על מימוש ופוטנציאל

    5. לפרוץ את הגבולות – מאמרים על צמיחה והגשמה

    6. האור שבי – מאמרים על ביטוי ומימוש עצמי

    7. מהסתרה להארה – לצאת לאור ולהגשים את עצמי

    8. כוח ההגשמה – מאמרים על מימוש ופיתוח אישי

    9. להאיר את הדרך – מסע להגשמה עצמית

    10. לצאת לאור – מאמרים על צמיחה, הגשמה וחשיפה
    באולם ההרצאות של אוניברסיטת הרווארד אפשר לחצוב באוויר בגרזן.

    בעמדת המרצה עומד אחד מגדולי הפרופסורים, מציג בשפתו הקולחת מחקר חדש ומהפכני שהגה. עבודה מאומצת בת עשרות שנים מגיעה עכשיו אל קו הגמר.

    חליפתו מגוהצת, עניבתו חונקת ושחצנותו מתפרצת.

    "נכבדיי, היום אני עומד לשחוט פרה קדושה, או יותר נכון זאב קדוש. עשרות שנים עבדתי כדי להגיע לרגע שבו אכריז בביטחון מלא שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל וכלל". הפצצה מוטלת והשקט, שממילא שורר באולם, מסמיך כפליים.

    "במחקר מדוקדק וארוך שנים שערכתי הוכח מעל לכל ספק שאפשר להונות אנשים עשרות ואולי מאות פעמים לקראת מאורע גדול וכוזב, שמבטיח לבוא ולא בא". הקהל המלומד נע באי נוחות בכיסאותיו, מתקשה לעכל את הקביעה הבלתי הגיונית.

    דמו של הזאב השחוט מתערבב בדם ההיגיון הבריא, שנשחט אף הוא באותה סכין. הנוזל האדום כמו שוטף בבלבול את רצפת המליאה. "איך זה הגיוני?", תוהים כולם.

    הפרופסור אינו מתרשם מהרחש המבעבע באולם וממשיך בשלו: "לאורך עשרות שנים בדקנו באופן מעשי את משל ה'זאב' באזורי עולם מסוימים, ונוכחנו לגלות כיצד אנשים מתפתים שוב ושוב ליפול למלכודת הבהלה החלולה, גם אם היא אף פעם אינה מתממשת".

    הסקרנות הדוקרת הופכת לחוסר סבלנות בולט. העצבים הסקרניים של הקהל המשכיל אינם מורגלים למתח אינטלקטואלי מסוג זה. הפרופסור מסרב להתרגש; הוא ממתין לתוצאות המחקר עשרות שנים. יאות נא הקהל להמתין בסבלנות כמה דקות דלות.

    "ובכן", הוא מעלה את קולו באוקטבה שלמה, מוודא שאין נרדמים ומוסחים בקהל, "במחקר שלי הזאב הומר במשהו הרלוונטי יותר לבני זמננו, וגם הנער הזועק הוחלף בכלי תקשורת מודרניים שסייעו לי להפיץ את תעמולת הכזב".

    בשורה הראשונה מול הבמה יושב פרופסור ג'פרינסון. רגליו קופצות בחוסר סבלנות מופגן, מזכירות רגליים של מתופף בשיאו של מקצב מופרע. זה כבר יותר מדי בשבילו. מלכתחילה כל הכנס הזה לא הריח לו טוב; עכשיו הוא מבין עד כמה צדק.

    חושיו המחודדים מסגירים שבתפקיד הזאב מתכוון עמיתו להציג את היווצרות חור האוזון כקשקוש מוחלט שהוא הפיץ לצורך מחקרו. זה לא משהו שהוא מסוגל להכיל, ולו בשל העובדה שאת כל יוקרתו האקדמית צבר ממחקרים מקיפים על החור באוזון והשפעותיו ההרסניות על כדור הארץ.

    הוא מזנק מכיסאו כמו קפיץ דרוך ומתנפל בטיעונים עצבניים על עמיתו, המאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי רום אישיותו האקדמית: "החור באוזון הוא עובדה מוגמרת, הוא הולך ומתרחב בעודנו יושבים כאן ומקשיבים לשטויות שלך".

    תלמידיו של פרופסור "זאב זאב" קמים בלהט קודש להגן על כבוד רבם, וגם תלמידיו של פרופסור "חור באוזון" לא טומנים ידיהם בצלחת.

    הצעקות המחרישות הופכות עד מהרה לתגרות ידיים אלימות; המהומה מאיימת לפעור חור נוסף באוזון, או לפחות חור ענק באוזן.

    הדירקטור הראשי נוטל את המושכות ודורש להרגיע את הרוחות. "המזג האקדמי מחייב אותנו להכיל את דעות יריבינו, גם אם איננו מסכימים איתם", הוא פורס את דעתו המחייבת ותובע מעשים מיידיים: "מי שלא יישב בעוד רגע, יודח מהאוניברסיטה לצמיתות".

    זה עובד מצוין ומהר; כמו פועל בניין סיני היפראקטיבי, כולם מתיישבים. הפרופסור ממשיך בהצגת הדוקטרינה המהפכנית שלו.

    "צר לי שכך בחר חברי לנהוג כלפיי, בעוד ה'זאב' שלי כלל לא החור באוזון", מבוכה אדירה מתפשטת על פני כולם; הפרופסור המתפרץ מבקש נפשו למות מות מובכים.

    "ובכן, אני עומד על כך שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל. אחרת אין איך להסביר את העובדה שירושלמים עדיין מאמינים שבקרוב ירד בעירם שלג, למרות ה'שלג שלג' המיתולוגי של החזאים. ואם אבקש לבצע אנלוגיה מתאימה, הרי שהמשל בדיה מוחלטת; לא דובים, לא יער ולא שלג בירושלים!".
    אֵיךְ גּוּפָהּ מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁטּוֹב לָהּ
    מוֹתַחַת חִיּוּךְ שֶׁל הַכֹּל בְּסֵדֶר
    מֻנְצַחַת כְּמוֹ בַּתְּמוּנוֹת שֶׁל גִּיל הֶחָלָאקֶה
    וְהַנֹּפֶשׁ בַּצָּפוֹן

    אֵיךְ הִיא מְעִידָה עַל עַצְמָהּ ש
    עָשִׂינוּ הַכֹּל
    וּבְכָל זֹאת קָרְבַּן צִבּוּר
    אֵשׁ בּוֹעֶרֶת שֶׁל שִׂנְאָה וְדָם
    וְדוֹר שָׁלֵם שֶׁנֶּעֱצַר

    אֵיךְ הִיא נֶעֱטֶפֶת בִּקְרָשִׁים
    שֶׁתַּפְקִידָם בְּעוֹלָם אַחֵר הָיָה תּוֹדָה
    קָרְבַּן תּוֹדָה

    וְאֵיךְ הִיא נִטְמֶנֶת
    בֶּעָפָר שֶׁיָּדַע כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
    מִתְפַּנֶּה כָּעֵת לִכְאֵב אַחֵר
    כְּאֵב אַחֵר נוֹסָף
    בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד
    אֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה

    אֵיךְ גּוּפָהּ מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁטּוֹב לָהּ
    וְאֵיזֶה טִפּוּל הִיא מְקַבֶּלֶת
    כְּדֵי לְעַכֵּל אֶת הַיַּתְמוּת שֶׁלָּהּ
    אֶת כָּל הַשְּׁכוֹל שֶׁנִּקְבַּר יַחַד אִתָּהּ

    אֲפִלּוּ אִמָּא שֶׁלָּהּ לֹא בּוֹכָה עָלֶיהָ
    אִמָּא שֶׁלָּהּ מַעֲמִידָה פָּנִים גַּם

    וְאַבָּא שֶׁלָּהּ
    מָה עִם אַבָּא שֶׁלָּהּ
    שֶׁלָּהֶם

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה