קהילת כתיבה מקצועית

ראשית, תודה רבה ל my-m על האתגר המהממם והמרגש אתגר דו שבועי - מתמודד!
זו פעם ראשונה שלי באתגר ופעם ראשונה שאני זוכה!
תודה לכל הקוראים והמגיבים, נותן חשק להמשיך לכתוב!

האתגר "עולם ממבט שונה!" הוא על העולם של השונים- ילדים מיוחדים.

1. לכתוב סיפור, נוגע ללב ומרגש.
2. על ילד/ילדה/מבוגרים כל מישהו שעולה לכם בראש, לא משנה הגיל...
3. כתיבה מגוף ראשון, ריאלי,ומגוון.
4. נעים בעין לקריאה.

כתבו על ההסתכלות שלו על העולם ,על מי שרוצה לעזור לו.
תנסו להיכנס לדמות ולחיות אותה, ולספר לנו מכלי ראשון.

מחכים לשיתופים.

לכל הערות, מחמאות, פרגונים, דיונים -לנספח

Reactions: תמרוז, Talya kadosh, yael305 ועוד 11 משתמשים14 //

17 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/2/25

ה

הזדמנות

@ילדה של אלוקים תודה על הבחירה באתגר המיוחד. נהנתי להשתתף! אשתדל בעז"ה להעלות אתגר בהקדם.

122

א

שיתוף - לביקורת הם לא נקברים מחר תחת האדמה ונעלמים לנצח

אסתיאר //

25/2/25

בואו נעצור לרגע.

נעצור מהזוועות שהטרור מבקש לטעת בתוכנו, מהניסיון האכזרי לערער אותנו, להכאיב לנו, לשבור אותנו במקום הכי כואב – ושם לנצח.
לא ניתן להם.
לא ניתן להם להפוך את הכאב שלנו לנשק בידיהם. בואו נסרב להכניע את הרוח.

בואו נסיט את המבט מהם – ונתבונן בנו. ונקשיב לקול שלנו – קולו של עם הנצח, עם שהלך אלפי שנים בין גלים סוערים, עבר חורבן וגלות, אבל מעולם לא חדל לצעוד קדימה. עם שדמו נספג בעפר.

בואו נחזור אל הסיפור האמיתי.
הסיפור שלא התחיל היום – והוא גם לא ייגמר כאן.
סיפור של עם שלא נמחה, שלא נכנע, שלא נכחד – אלא רק הלך והתעצם.
עם שידע חורבן, אבל תמיד בנה מחדש. עם שידע אובדן, אבל לעולם לא איבד את נשמתו.

בואו נזכור במה טמון הכוח שלנו.
לא בתמונות של הרשע, אלא באור של הנצח.
ונכון, אין ספק.
אין ספק בכלל.
אין ספק שזה היה מחזה מרגש ומעורר דמעות – אם זה היה קורה, אם הם היו חוזרים חיים.

הלב היה מתכווץ, הנשימה נעתקת. בין הצללים, משפחה חבוקה יחד, כמו גבעולי פרחים בשדה שאין בו רוח. אבא, אמא ושני ילדים קטנים, שתמימותם מאירה את החשכה, לופתים זה את זה, מבקשים להפוך לנשמה אחת, בלתי נפרדת. אפשר כמעט לחוש את חום הידיים האוחזות, לשמוע את פעימות הלב הפועמות יחד, כמו תפילה חרישית העולה לשמיים. כל הכאב מתמוסס לתוך אור אין-סופי, אור של אהבה שלא תדעך לעולם.
אין ספק. בתוך הרגע הזה, שבו מתמזגים חלומותיהם ותקוותיהם בחיבוק של משפחה שחוזרת להיות יחד. הדמעות היו זולגות מאליהן.

אבל דווקא כאן, דווקא מתוך המוות, מתוך הכאב המצמית, מתוך הגעגוע, מתוך החושך השחור כל כך, מכוסה בארונות שחורים, שבהם יש רק דממה, רק כאב, רק צללים. דווקא שם, בעומק הארון הזה, הלבוש באכזבה עצומה וכואבת – דווקא שם, תתבהר ההבנה שהיא שייכת רק לנו. זר לא יבין.
ההבנה שהארון השחור משחור אינו סוף. הוא שער שנפתח אל מרחבים אינסופיים של טוב עליון.

במרחק שבין שמיים לארץ, הם נמצאים – עטופים ברחמים, מוארים בנוכחות השם יתברך, במקום שבו כל שברון לב נרפא, וכל צל של כאב נמחה. לא עוד דאגות, לא עוד פחדים, לא עוד חרדות. שם, תחת כנפי השכינה, הם שרים שירי הלל, מתענגים מזיו השכינה, יודעים שלווה שאין לה גבול.

כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם, האהבה אינה נפסקת, אלא הולכת ומתעצמת.

משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית כעצם הבריאה.

שירי, שאהבתה ליוותה את ילדיה בכל צעד, עוטפת אותם גם כעת, אך לא עוד בדמעות – אלא באור צלול שאין בו צל. הילדים מחייכים שוב, מצחקקים בין זרועותיה, רצים, מתרוצצים, מתענגים, חופשיים מכל כאב, מכל סבל.

כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם יש רק אהבה – אהבה שלעולם לא נגמרת, לא נפסקת. רק הולכת ומתעצמת.

משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית.

ואנחנו, כאן, בעולמנו הארצי, שלא רואה מעבר, נושאים את זכרם, מחזיקים באהבתם, זוכרים אותם לא בכאב בלבד – אלא גם בתקווה ואמונה. שולחים תפילה גדולה לירדן, שהשם יתברך ייתן לו כחות חדשים, למצא בליבו את הכוח ואת התקווה להמשיך לחכות, להמשיך להמתין. להאמין שזה לא נגמר. שיום יבוא, וברצון השם, עוד ייפגש איתם מחדש.
בעולם שאין בו שכול, שאין בו בכי, שאין בו פרידה.
וכשיגיע הרגע, כשהנשמות יתאחדו מחדש, זה לא יהיה סוף – זו תהיה גאולה.
שם, מעבר למסך הבשר והזמן, יחזרו אליו פני ילדיו המחייכים, זרועותיהם ייפתחו אליו ויקראו לו "אבא" בקול גדול, מלא בשמחה. לא עוד געגועים, לא עוד כאב – רק אהבה. אהבה אינסופית, שלמה, שאין בה חיסרון.

אבל עד אז, עד שיגיע היום שבו הכול יובן, אנחנו כאן, ממשיכים לשאת את אורם. נמשיך לחיות, נמשיך לאהוב, נמשיך להאמין – כי זהו ניצחונם, כי זהו ניצחוננו.

הם לא כבו.
אורם מוסתר, אך אינו דועך. הוא ממשיך לבעור בשמי הנצח.

הם לא נעלמו.
אהבתם חרוטה בלבבות, קולם עוד מהדהד ברוח.

הם ממשיכים לזרוח.
אורם אינו נמוג – הוא רק התעצם, והוא ילווה אותנו עד ליום שבו נתאחד מחדש. בקרוב בימנו אמן.

Reactions: צביה ר., yael305, (deleted member) ועוד 5 משתמשים8 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 24/2/25

184

ה

שיתוף - לביקורת כאן לא מעסיקים שב"חים

הטעם המושלם //

24/2/25

- יכול לסמוך עליך במאה אחוז?

-כן בטח. באבא'שלי, באמא'שלי, בכל מי שתרצה.

- מילה שלך זה מילה?

- העלבת אותי כמעט.

- מה יקרה אם לא- אתה יודע?

- כן. בטח. כל העיר תדע.

-ואז?

-ישחטו אותי. לא מטאפורית. באמת.

-טוב. תכתוב מה אני אומר לך ותתלה בכניסה לאולם "היכלי התפארת". בנשים ובגברים.

-היכלי התפארת? איפה זה?

-רחוב לא אלמן ישראל 100 בני ברק.

-רגע יותר לאט- ל-א--א-ל-מ-ן--י-ש-ר-א-ל-100 ב-נ-י-ב-ר-ק. עכשיו מה לכתוב במודעה?

-רק תכתוב מהר יותר- כאן לא מעסיקים שב"חים.

-כ--א---ן ל---א מ--ע--ס--י--ק--י---ם ש--ב--

-אמרתי מהר יותר!

-הנה. י--ם. סיימתי.

-ואז אתה הולך כרגיל. כן?

- כן בטח.

-רק תזכור- אין משכורת על פחות מ50 אשפוזים על הרעלת מזון. הבנת יא מוחמד?

-כבר אמרתי לך, יא אחמד, מילה שלי זה מילה.
ניתוק

לא זה למה בחרתי בו. אלא כי הוא גר בלוד, לא כמוני- ברמאללה

Reactions: yael305, יוסף בן שאול, אביגלוש ועוד 16 משתמשים19 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 24/2/25

ה

הטעם המושלם

אני כמעט לא כותבת טורים מהסוג הזה. (הומור, פאנצ'ים.) אשמח להארות הערות ותגובות על הצורה, על...

עודכן לאחרונה 24/2/25

200

א

עזרה עזרה בכתיבת סיפור

אבי 15 //

21/2/25

אני התחלתי לאחרונה לכתוב, וכתבתי סיפור רגש על בחור ישיבה שנמצא הרבה זמן בתקופת ה'שידוכים', על הקשיים שעובר ועל ההתמודדויות, וכמובן הישועה בסוף.
מכיון שאני חדש בתחום אשמח מאוד לפני שאני מעלה את הסיפור לביקורת, לקבל קצת עצות בענין מהמבינים.
הקושי שלי בסיפור הוא חיבור הקורא לרגש ולחווית הסיפור, האם למצוא שיחה בין חברים או בין הבחור להוריו והיא תהיה עם רגש גבוה, או שמא לפרט כל התמודדות וקושי יומיומי.
וכן בענין הישועה בסוף הסיפור, האם שלאחר תפילה ממעמקי הלב הוא מצא את זיווגו בדרך מיוחדת - זה לא מדי 'שיחת מוסר' במקום סיפור רגשי?
מקווה שהובנתי ויהיו לי לעזר, אם לא אני יעלה את הסיפור ואז אשמח מאוד לשמוע ביקורת ועזרה בכתיבה.
תודה רבה מראש לכל המסייעים

Reactions: Chaya Lea, שירת הכוכבים, אוראל סולטן ומשתמש 1 נוסף4 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 24/2/25

ר' יעקב ישראל

תחצין יותר את הטלטלה הרגשית שלו, את התסכול המתמשך מול החברים שמתחתנים. תציג לנו סיטואציה לא...

עודכן לאחרונה 24/2/25

653

א

שיתוף - לביקורת מזג האוויר ואני יצאנו לקרב! (אני הפסדתי.)

אוראל סולטן //

22/2/25

יום ראשון, 10:00 בבוקר.

אני מתעורר עם אנרגיות חדשות. השבוע רק התחיל, השמש זורחת (בערך), ואני מתכנן יום מוצלח. אבל רגע! - משהו מרגיש לי מוזר...

האם לקָחַת מטרייה היום? אני לא מוכן להסתכן.

אני מחייג.

"הלו, מדברת התחזית, איך אפשר לעזור?"

וואו. הם ממש זמינים.

"שלום, אפשר לקבל עדכון מזג אוויר להיום?"

"כמובן," עונה לי קול ממוחשב באדיבות מוגזמת, "הבוקר יאופיין בעננות קלה עד לילה, והיא תתפזר בהמשך היום. השמיים יהיו בהירים ושמשיים עד שעות הערב."

"מאה אחוז?" אני מוודא.

"חד משמעית."

"אין סיכוי לטפטוף? איזה זרזיף קטן?"

"לא ולא."

"אבל..." אני מתלבט, "אני לא לוקח מטרייה."

"מצוין! לא תצטרך אותה!"

"טוב," אני נושם עמוק. "אני מאמין לך."

19:00 בערב.

אני עומד בתחנת האוטובוס, רטוב כמו שקית במבה אחרי שטבעה בכיור.

הכול התחיל כשירדו "כמה טיפות קטנות" - אתם יודעים, כאלה שמרגישים כמו דגדוג על הפנים. אבל תוך שלוש דקות, זה נהפך למבול. אנשים סביבי מחפשים נחשים מדברים ומנסים לבנות אוטובוס משלטי עץ.

אני מחייג שוב.

"הלו, זה תחזית?"

"בהחלט! איך אפשר לעזור?"

"תגידי, את עושה צחוק?! בגללך לא לקחתי מטרייה ונרטבתי לגמרי!"

"באזורך לא ירדו גשמים היום." עונה לי הקול באותה אדיבות מכעיסה.

"מה לא ירדו?! אני עכשיו רטוב ליד הקיוסק!"

"ובכן... הטמפרטורות היו מעט נמוכות לעונה, אבל גשם? לא ירד."

אני מסתכל סביבי. אנשים מחליקים בשלוליות, זוג אחד נאבק בזרם מים שנכנס לפתח המטרו העתידי בפתח תקווה.

"תשמעי לי טוב," אני לוחש בזעם, "אני עומד בתחנה בחוץ. אני רואה שיורד גשם!"

"אה, טוב... אולי ממש קצת."

"קצת?! אני עכשיו שוחה פרפר כדי להגיע לאוטובוס!"

התחזית נאנחת. "טוב, תקשיב... המזג אוויר כל כך הפכפך שאני חוששת שעוד שנייה הוא יצמיח לנו לזקן ויתחיל לצעוק 'אנחנו הרוב!'... בכול אופן, בעוד שעה הגשם ייפסק ישוב עד לשבוע הבא."

"בטוח?"

"לחלוטין."

יום שני, 17:00 בערב.

הייתי נותן לכל העניין הזה לעבור, באמת. אבל כשחטפתי מבול לפרצוף למחרת אחרי שהתחזית שוב אמרה שאין גשם, נשברתי.

אני מחייג, ומוכן לקרב.

"הלו, מדברת התחזית! איך אפשר לעזור?"

"אני רוצה לדבר עם המנהל שלך."

"רגע, זה על הגשם אתמול?"

"תחברי אותי למנהל שלך עכשיו."

"...אוקיי, חכה שנייה."

(צלילים של מעלית. "דינג!")

"הלו, מדבר מנהל. איך אפשר לעזור?"

"תקשיב טוב!" אני מתפרץ, "אני רוצה להתלונן על התחזית שלך! יום אתה אומר לי שאין גשם - ובסוף יש מבול! זה נהיה אישי!"

"אדוני, אין צורך להתעצבן," עונה לי קול רגוע בצורה מחשידה. "אני הנחיתי אותה להגיד שלא ירד גשם."

"מה?! למה?! מה קרה לאלגוריתם?! נפלתם על הראש?! זה לא נתונים מדעיים?!"

"תראה..." הוא משתעל קלות, "אומנם היו אין-ספור אינדיקציות לזה שירד גשם - רוחות, עננים, ברקים, והעובדה שירד גשם... אבל לפי ההערכה שלי, לא היה לגשם אינטרס לרדת, אז פענחתי את כל מה שראיתי כסימני סרק."

"אין לו אינטרס?! גשם זה לא איזה שדלן בכנסת! הוא פשוט נופל מהשמיים!"

"תקשיב, פנינו לרגיעה. מחר לא ירד גשם, אני בטוח בזה ב-100%."

אני שותק לרגע, מנסה להבין עם מי אני מדבר.

"רגע..." אני מצמצם עיניים. "הקול שלך מוכר לי."

"מעניין..." הוא משתהה, "אני די חדש כאן, זו העבודה שלי הראשונה אחרי הצבא. חלויה, מכיר?"

קרדיט שכוייח לחיים ו' וישראל ב' על הרעיון ופאנץ' או שניים!

Reactions: יוסף בן שאול, ברכי שטיין, מיריכ ועוד 31 משתמשים34 //

9 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 24/2/25

ר' יעקב ישראל

וואו! לא הכרתי... (לוביסט כן הכרתי, אבל שדלן לא) בזכותך למדתי מילה חדשה.

עודכן לאחרונה 24/2/25

617

א

שיתוף - לביקורת האוטובוס שכמעט התפוצץ והתהפך לטובה

איש המילה הכתובה //

23/2/25

בכל תקופה אחרת הייתי חושב שזה גמד קטן שמעשן בתוך שקית. לא בימים מתוחים אלה.

אני יושב במקומי הקבוע באוטובוס קו 589 מירושלים למודיעין, בדרכי לביקורי השבועי אצל סבא ביישוב 'צפניהו' שנמצא בין לבין.

מתעורר מבולבל מתנומת אוטובוס נעימה, מסובב את ראשי לחלון ומחוויר כסיד. במושב שלידי מונחת שקית שחורה שמיתמר ממנה עשן. אני מצמצם את תנועותיי למינימום הכרחי. כל תזוזה מיותרת עשויה להאיץ את מנגנון ההפעלה.

אני קם בזהירות לכיוון הנהג לעדכן אותו בדחיפות, ואז רואה אותו במראה. הוא נראה כמו האח האכזרי יותר של סינוואר, לא בדיוק דמות אבהית לרוץ לזרועותיה בעת מצוקה מעין זו.

אני מכיר את הנהג הזה לא מהיום, מחבל שטרם מימש את מחבלותו, אבל זו סטטיסטיקה שעשויה להשתנות בעוד שלוש, שתיים, אחת....

הרוע מתפרץ תמיד מעיניו של המוסלמי שעל ההגה. הוא תמיד מסרב להוריד אותי בתחנה שבכניסה לכפר צפניהו. בעודו מקשיב ל'קול פלסטין מיוזיק' הוא טוען בנחרצות שאין שם תחנה, אני יודע בוודאות שיש, אבל לא נותר לי אלא ללכת ברגל 42 דקות מתחנה מרוחקת עד לבית סבא.

אין ספק, זה הנהג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות בידיו בסיטואציה אפוקליפטית שכזו.

אני נתקף חרדה איומה, מתחיל לתרגל נשימות שלמדתי אצל הפסיכולוג.

שאיפה בת שלוש שניות דרך האף, ושחרור איטי דרך הפה. ושוב שאיפה נינוחה דרך האף, ושאגת קרב אימתנית מתפרצת מפי: "רבותייי, מטען מתפוצץ פה עוד רגע".

אנדרלמוסיה מוחלטת. הנוסעים רצים לכל עבר, מנתצים חלונות, פורצים דלתות.

הנהג מזנק אף הוא ממקומו, מצלצל מבועת למשטרה. הוא יודע שהוא הראשון שייעצר, מנסה להקדים תרופה למכה, להוכיח שהוא מפוחד כמו כולם.

בתוך כל הבלגן אני קולט לפתע שאני בדיוק בכניסה ליישוב צפניהו. צחוק הגורל, או בהתחשב בעובדה שאין שום היבט קומי בסיטואציה - פלאי הגורל.

רצתי טרוף-נשימה לבית של סבא להירגע קמעה. הוא זיהה את סערת הרגשות והתמלא בסקרנות, אבל יותר מאשר סקרן הוא היה רעב. ביקש קודם כל את השקית עם הצ'יפס הלוהט שאני מביא לו תמיד.

"בטח", אמרתי לו בעודי מחפש את השקית השחורה.

היא איננה. שכחתי אותה באוטובוס במושב שלידי, טרייה, מגרה ומעלה עשן.

הנייד שלי מצלצל, זו המשטרה, איזה בושות.

חושיי העסקיים המחודדים זיהו הזדמנות נדירה למינוף אדיר, וגם דרך מקורית להתחמק מהמבוכה.

"בטח שלא מצאתם שקית מעשנת", אני עונה בביטחון מעושה תוך שאני מבין שעד שהחבלן הגיע הצ'יפס התקרר, "הנהג לא תמים בכלל, הוא כנראה הבין שעלו עליו מוקדם מידי והעלים את השקית".

את המשך הסיפור כבר קראתי בעיתון: "נהג ערבי נעצר בחשד שניסה לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו", זעקה הכותרת.

בגוף הכתבה נכתב שהנהג הודה במעשיו. בטח שהודה. לקחו אותו לסוויטה מפנקת של השב"כ. התנאים הפסטוראליים השוררים בה והטיפולים האלטרנטיביים המענגים שמקבלים על חשבון הבית, יכולים לגרום לאנשים להודות בכך שהם בנם הבכור והיחיד של השור הבר והלווייתן.

חייכתי בסיפוק, הדיבידנדים שאני עומד לקטוף קרובים מאי פעם.

והנה זה מגיע, מהר מהצפוי. התוכנית עובדת כמו שעון שוויצרי.

עורך דינו של הנהג נוקש בדלת ביתי, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. הוא שוטח בפני את מצוקתו של הלקוח האומלל, שעשוי לבלות את שארית חייו בכלא.

"בתור מי שנסע באופן קבוע עם הנהג העצור, אתה היחידי שיכול לתת עדות אופי בבית המשפט שתזכה אותו מאישומי הסרק", הוא מתחנן.

"אני מסכים", אני אומר והוא מתרגש עד עמקי נשמתו.

"יש לי רק כמה תנאים", התלהבותו מצטננת במעט.

"נו, בוא נשמע", הוא לוקח דף ועט.

אני מושך מידיו את הדף ולוקח עט משלי. "אני מנסח לך את תנאיי, וכדאי מאוד שהלקוח שלך יחתום עליהם".

להלן סעיפי ההסכם:

הנהג יוריד אותי בפתח דירתו של סבא
יבוא לאסוף אותי חזרה לביתי ברכבו הפרטי כעבור שלוש שעות
את 'קול פלסטין מיוזיק' יחליפו מעתה השירים הבאים: 'מנוחה ושמחה' של ויז'ניץ, 'טל' של יוסלה רוזנבלט, 'שומרי' של בעלזא וכן הלאה
על הנהג לגלח את זקנו, או לחילופין לגדל שפם. נוכחות של זקן ללא שפם מפחידה אותי מאוד

עורך הדין חזר לבית המעצר להחתים את הלקוח. האחרון חתם בשתי ידיים.

ואז הנייד של העורך דין צלצל שוב, אני על הקו, יש לי עוד סעיף אחד להוסיף. יש מי שיטען שהוא לא הכרחי, אבל אני חושב שיש בו ערך כפול: בכוחו להזכיר לנהג עת כי ישכח, למה הוא מחויב לי, וגם יש בו לא מעט הומור, ולא אחד כמוני יפספס הזדמנות לשתול סעיף מחויך לחוזה יבש כערבות של סוכות בשעת שריפת החמץ.

הנהג סירב בכל תוקף לחתום על הסעיף החדש, אבל כאשר עורך דינו רענן את זיכרונו באשר לאלטרנטיבה, הוא חתם בלית ברירה על הנוסח הבא: