קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כתבתי את השיר במקור לאחי שעלה לישיבה, והשינוי היה לו קשה.
אבל השיר הזה מתאים לכל אחד שעובר שלב בחיים.

אֶל הָאוֹפֶק, מֵחַלּוֹן מִבְצָרִי מַשְׁקִיף

וּבִי עֶצֶב עַז הוֹלֵךְ וּמַחְרִיף

הָיָה זֶה בֵּיתִי וְאֵין לוֹ תַּחְלִיף

בִּצְחוֹק הוּא סָפוּג, זִכְרוֹנוֹת הוּא מֵצִיף.

וְהַשֶּׁמֶשׁ נָמְסָה שָׁקְעָה לָהּ בַּיָּם

עֲנָנִים הֶאֱדִימוּ הִקְדִּירוּ רֹאשָׁם

וּבְנוֹת קוֹל עַזּוֹת הֵרִימוּ קוֹלָן, צֵא יֶלֶד, צֵא לָעוֹלָם,

בִּמְקוֹמְךָ עוֹד עוֹמְדוֹת קְפוּאוֹת הֵן רַגְלֶיךָ

לַשְּׁבִיל הַיּוֹרֵד מְכַוֵּן אֶת פָּנֶיךָ

שׁוֹאֵף עוֹד אֲוִיר אֶל תּוֹךְ רֵאוֹתֶיךָ

אֵין בְּרֵירָה יֶלֶד, דּוֹמְעוֹת עֵינֶיךָ.

וְאִם מִשָּׁם תֵּלֵךְ, תֵּצֵא לִדְרָכֶיךָ

אֶל עֵבֶר הֶעָתִיד תָּשִׂים אֶת פְּעָמֶיךָ

וְקָדִימָה תִּסְתַּכֵּל לֹא תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ

אָחוֹרָה לֹא תַּבִּיט, לֹא זָקוּק לְסוֹב פָּנֶיךָ

אֶל עָל עֵינֶיךָ שָׂא, לֹא, לֹא טָעוּ חוּשֵׁי אוֹזְנֶיךָ

עַיִט זָהֹב דּוֹאֶה שָׁם מֵעָלֶיךָ.

נֹשֵׂא הוּא עַל כְּנָפָיו אֶת כָּל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ

אֶת כָּל מַה שֶּׁאָהַבְתָּ בִּימֵי עֲלוּמֶיךָ

מִבֵּין נוֹצוֹתָיו צָצָה שֶׁמֶשׁ נִשְׁפֶּכֶת עַל כְּתֵפֶיךָ

לֵךְ יֶלֶד וְאֵין גְּבוּל לְשִׂמְחָתֶיךָ
בַּבֹּקֶר שֶׁקַּמְתִּי
חָשַׁבְתִּי לִבְרֹחַ,
לַעֲזֹב
הַכֹּל
וְלָלֶכֶת.

מַמָּשׁ לֹא יָכֹלְתִּי
רָצִיתִי לִשְׁכֹּחַ.
לִהְיוֹת כְּבָר
עָלֶה
וְשַׁלֶּכֶת.

אָרַזְתִּי לִי תִּיק
וְגַם מִזְוָדָה.
חִשַּׁבְתִּי
דְּרָכִים
רְחוֹקוֹת.

לֹא לָקַחְתִּי אִתִּי
אֶת כָּל שֶׁהָיָה.
וּמִלִּים בִּי
כְּבָר לֹא
נִזְעָקוֹת.

רָצִיתִי לִמְחֹק
עָבָר וְהוֹוֶה.
לָלֶכֶת
אֶל עֵבֶר
עָתִיד.

וְהָאֹפֶק רָחוֹק
קָרַץ שֶׁאָבוֹא.
נִרְאֶה לִי
שָׁוֶה
מִתָּמִיד.

וּכְבָר אֲרוּזָה
עוֹמֶדֶת בַּדֶּלֶת.
רֶגֶל
בִּפְנִים
גַּם בַּחוּץ.

בְּיָדִי מְזוּזָה
וְעוֹד מְנַשֶּׁקֶת.
מִיָּד
וְהִתְחַלְתִּי
לָרוּץ.

וְסוֹחֶבֶת אִתִּי
צְרוֹר וְתַרְמִיל.
צוֹעֶדֶת
מַמָּשׁ
לְאִטִּי.

וְלֹא בְּטָעוּת,
עִם מָלֵא כַּוָּנָה,
סִדּוּר
גַּם לָּקַחְתִּי
אִתִּי.

חָשַׁבְתִּי לַעֲזֹב
הַכֹּל וְלָלֶכֶת.
הִנְנִי.
חוֹזֶרֶת
תָּמִיד.

זֶה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל
וְאוּלַי גַּם דֵּעָה.
וּתְפִלָּה
בְּפִי
שֶׁתָּעִיד.

חִישַּׁבְתִּי דְּרָכַי
כָּל יוֹם שֶׁאֵלֵךְ.
כָּל יוֹם
שֶׁאֶחְזֹר
אֵלֶיךָ.

חִישַּׁבְתִּי דְּרָכַי
וְאָשִׁיב אֶת רַגְלַי
עוֹד הַיּוֹם
אֶל
עֵדוֹתֶיךָ.

---

"חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך"
אמר דוד המלך עליו השלום:
'כל בוקר חישבתי את הדרך שלי לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות ולבסוף רגלי הוליכוני לבית המדרש'.


---
תמר.
שלום וברכה.
אני באמצע כתיבת סיפור שמתפרסם כאן בפורום
https://www.prog.co.il/threads/סיפו...-ליס-אשמח-לתגובות.991234/page-3#post-14732880.
והגעתי לקטע של קרב של אחת הדמויות בו. אני מנסה לעשות אותו כמה שיותר חי עם כל מה שכלול בכך וזקוק לעצות רעיונות ושיפורים.
הנה הקטע:


יש סיוטים שמתגשמים, אבל על מה שנגלה לעיניו לא חלם טרסיאר גם בסיוטים הכי גדולים שלו. מכל בתי ואהלי הכפר בחרו הקצין וחייליו לדלג על אלו הסמוכים לקטדרלה וצעדו היישר לקצהו השני של הכפר, הכין ששכן בית הישיבות.

טרסיאר ניסה להסוות את החרדה שמילאה אותו. הוא אבד עצות. לא היתה לו דרך פעולה ברורה כשדרש להצטרף אליהם לפשיטה ועכשיו המציאות דורשת ממנו לחשוב על אחת כזאת, ומהר.

הקצין שצעד בראש כאילו הריח את מקום מחבואו של ריילן ובלי להתבלבל פסע בנחישות לעבר בית הישיבות.

זיעה קרה מילאה את עורפו של טרסיאר, ליבו פעם בעוז ומוחו קדח ממחשבות. הם בדרך לרצוח את ריילן, את בנו יחידו ואת הסיכוי האחרון שלהם לגאול את כל הממלכה הזאת מהרס מוחלט. לו רק יכלו להשתמש בכוח הלייסטרס שלהם. לו רק יכלו לפעול בו מבלי לחשוש שיתגלו בעיני הקולטים של זורוגון. כבר מאז שנכבשה הורולון סכמו בינהם מנהיגי הלייסטרס שלעת עתא בני השבט הגלוי ינצרו את השימוש בכוח, כדי לתת לזורוגון לחשוב שבכך שהשמיד את המדליונים של החמישה מיגר את יכולות הלייסטרס שלהם וכבר אינם מהווים איום על שילטונו. אבל האם כעת יש לו ברירה?

הקצין חלף על שביל האבנים שהוביל לפתח בית הישיבות והדף את הדלת. בית הישיבות היה צריף גדול וארוך עם שולחן מלבני בעל שתי רגלים שנמתח לכל ארכו. על קירותיו היו תלויות מנורות שמן וציורים של מנהיגים קדומים של בני הלייסטרס. הקצין צמצם את מבטו והתבונן בפינות החדר, מחפש. אחריו נכנס החייל ופסע לפינה פנימית יותר.

טרסיאר נעמד בצד הפתח מבפנים, משתדל לא להרים את עיניו לתקרה כדי לא לחשוף שום רמז או סימן מסגירים. הוא הושיט את ידו אל גבו היכן שהיתה טמונה הסכין בחגורתו. הוא חייב לפעול במהירות. לא תהיה לו שום הזדמנות שניה אם יפשל. החייל שהיה מאחוריו התקרב גם הוא כדי להכנס לתוך החדר, מצמצם בכך את טווח הביטחון בינהם.

בדיוק לרגע הזה חיכה טרסיאר.

כשעמד מספיק קרוב לחייל זינק עליו ונעץ בו את הסכין בין כפלי שריון החזה שלו.

הקצין והחייל שהיו שקועים בחיפוש בתוך החדר הפנו את גבם למשמע הזעקה החנוקה מאחוריהם, בזמן שטרסיאר כבר הספיק לשלוף את חרבו של החייל השרוע מנדנה ולנוס לפינת החדר.

קול צחצוח מתכת קרע את חלל החדר כשהקצין והחייל שלפו את חרבותיהם והסתערו לעבר טרסיאר. טרסיאר השליך לעברם כיסאות ורץ סביב השולחן, אך הם איגפו אותו משני הכיוונים. הם ממוגנים בשריון והוא חשוף לגמרי, הם שנים והוא רק אחד. המאזן ללא ספק נוטה לרעתו.

טרסיאר היכה בחרבו ושיסף את רגלו של השולחן. השולחן קרס והפיל ממנו כסתות דיו ומנורות שמן שמילאו את הרצפה בשלוליות ושברי זכוכית ובלמו לשניה את הקצין שבא מימין, מה שהעניק לטרסיאר עוד רגע אחד לנסות להכות בחייל שבא מולו, אך החייל הדף את המכה ובא להוריד עליו מכת שיסוף מלמעלה, מאלץ את טרסיאר לחמוק ולהתגלגל הצידה מתחת לשולחן לצידו השני של החדר.

טרסיאר התייצב שתוף זיעה ושלף מהמגף שלו סכין הטלה, בדיוק כשהקצין ממולו עשה זאת גם. טרסיאר הטיל את הסכין ופגע היישר בין עיניו של החייל.

אחחחח!

הסכין של הקצין פגעה בכתפו והפילה את טרסיאר באנחת כאב. כתפו מכתימה את רצפת העץ של בית הישיבות בדם.
הקצין שעט לעבר טרסיאר שבעט לעברו כיסא ודילג הצידה מעל השולחן כשהוא אוחז בכתפו המדממת.

הקצין דילג בעקבותיו מלא חמה ותאוות נקם כמו חיה פצועה. הוא החל להלום בטרסיאר ללא הפסקה. טרסיאר בלם במיומנות את המכות אחת אחר השניה, מתעלם לחלוטין מגלי הכאב שפעמו בכתפו כאילו בשרו נקרע כל רגע מחדש.

החדר התמלא בצלילי קרקוש חרבות ונהמות קרב. חרבותיהם הקישו זו בזו בקצב מהיר. טרסיאר לוחם מיומן ושבע קרבות שלא מתרגש גם מפציעה באחד מגפיו, אך כשבנוסף לכך מדובר ביריב מלא מגנים כשלו עצמו אין אפילו אחד, זה כבר סיפור אחר.

הם תמרנו עם חרבותיהם במיומנות, נעים כלהטוטנים במחול, שומרים על איזון ודיוק, תוך כדי שימוש באגריסיביות כשעיניהם רושפות אש. טרסיאר בלם מכת שיסוף שבאה אליו מימין וניסה להכות בזרועו של הקצין שאחזה בחרב, אך הקצין נסוג צעד אחורנית וגרם לטרסיאר להחטיא.

טרסיאר אחז את חרבו בשתי ידיו, טכניקה שנועדה למקסם את עוצמת המכות שיסיתו את חרבו של היריב גם באופן שינסה להגן. הוא זינק קדימה והוריד מהלומה לעבר הקצין שניסה לבלום אותה עם חרבו. עוצמת המכה הסיתה את החרב של הקצין, מותירה אותו פתוח למתקפה. טרסיאר שב והעלה את חרבו במכה מלוכסנת לעבר החזה, אך השריון של הקצין בלם את המהלומה בצליל מתכתי צורם.

זה אבוד. אין לו סיכוי לפגוע בו כשהוא ממוגן כל כך. טרסיאר הדף מתקפה של הקצין שהיתה אמורה לשסף את ראשו. הוא ניסה בחוסר אונים לכוון לבית השחי היכן שהשריון אינו מגן.

פאףףף!

חרבו של הקצין פגעה בזרועו, חותכת אותה עד העצם. טרסיאר נפל על הרצפה וחרבו נשמטה מידו.

הקצין צווח בזעם ובא לנעוץ את החרב בפניו של טרסיאר, אך טרסיאר הסית במהירות את ראשו הצידה והלהב ננעץ עמוק ברצפת העץ. הוא ניצל את הרגע והיכה בידו הבריאה בזרועו של הקצין שאחזה בחרב והתגלגל הצידה, מותיר
אחריו שובל של דם על הרצפה.

הקצין חילץ את חרבו התקועה והסתובב אל טרסיאר. מבט מטורף בעיניו. "לא תצליח להתל בנו חלאה שכמותך! אני אהרוג אותך! הבחירה בידך אם זה יהיה חתיכה חתיכה, או שזה יקרה מהר עם פחות יסורים. היכן מסתתר הבן הארור שלך?"

טרסיאר לא השיב. הוא עמד שעון על הקיר בקצהו השני של החדר, נטול מגנים וכלי נשק. פניו חיוורות כמו סיד ומלאים זיעה שלא נבעה בהכרח ממאמץ גופני. בגדיו היו מוכתמים בדם וידו האחת חיבקה את ידו החתוכה. מבט מיואש עמד בעיניו.

הקצין צרח בחמת זעם ופתח בריצת אמוק לעבר טרסיאר כשלפתע -

טראאחחח!!!

גוף גדול צנח מהשמים היישר על גבו של הקצין. פניו הוטחו בקרקע ובעורפו החשוף ננעצה חרב.

טרסיאר עמד משתומם על מקומו והביט במחזה כלא מאמין. "ריילן?!"

"אבא?!" ריילן הזדעזע מהמראה מעורר החלחלה של אביו, נוסף על כך הזעזוע מעצם העובדה שזה עתה נעץ חרב בעורפו של אדם חי בפעם הראשונה בחייו. "אתה בסדר?" ריילן קם מעל גופת הקצין ונחפז אל אביו המדמם, גופו רועד מהחוויה.

נדמה היה שטרסיאר כלל לא הבחין בריילן מתקרב אליו, מבטו היה תקוע בנקודה עלומה ממולו. "השבט..." מלמל חרש.
"אבא?" תהה ריילן.

טרסיאר לא הגיב. הוא ניגש והרים את חרבו מהרצפה בידו השמאלית שעוד נותרה שלמה ומיד פתח בריצה לעבר הפתח, נעלם בכפור הלבן.






זה הקטע לבינתיים. אשמח אם יש לכם רעיונות, תיקונים ושלל עצות
ושוב פעם הריח המעצבן, המציק הזה, מתפשט בחלל בית המדרש.

אני קם באנחה, ניגש לסגור שוב את החלון הפונה למטבח הקטן. אוףףף, בזמן האחרון הריחות שעולים משם עוברים כל גבול, חייבים לשים לזה סוף.

מרחרח שוב קלות, רגע, הריח רק מתחזק, מה קורה כאן...

מהר מאוד אני קולט שהפעם הריח מגיע מתוך בית המדרש. מדובר בהתפתחות דרמטית לרעה, עד לכאן הם הגיעו? איזה חוסר התחשבות!

נו, בשעת צהרים זו בית המדרש כמעט ריק ולא יהיה קשה לזהות במהירות את מקור הריח, ודאי לא לצייד למוד ניסיון כמוני.

אני קם ממקומי, משוטט באדישות מעושה בין טורי הספסלים, מרחרח מדי פעם בחשדנות ובשקט, אופססס... נדמה לי שעליתי על משהו...

בצעדים החלטיים אני מתקרב לצד המערבי דרומי של בית המדרש... הוא כבר לא שם, כנראה הסתלק כבר, רק הריח נשאר. אוהו נשאר.

אני נאנח שוב, מתכופף קלות, אוסף את כל השאריות לשקית, אורז אותה היטב ופונה אל המטבחון להשליך את השקית לפח.

לאחר מכן אני ניגש אל הכיורים שם מונח דרך קבע מבשם אוויר, מרוצה למצוא שם מבשם אוויר חדש במקום הקודם שנגמר אתמול, יפה מאוד, מישהו דואג ברצינות לתחזוק המקום.

אני נוטל את מבשם האויר ממקומו, מחכה כבר לסלק את הריח המטריד, הכתמתם, של הקלמנטינה הריחנית מחלל בית המדרש.

צועד חזרה לבית המדרש תוך שמבטי מרפרף לרגע על הכיתוב שעל גבי אריזת המבשם אויר, ואז קופא על מקומי אחוז יאוש, "חדש מסדרת פירות הדר! ניחוח קלמנטינה חמצמץ ומרענן" .......

:(:(

.......
לא ראיתי דבר כזה. מאיר הוא ללא ספק החבר הכי משונה שהיה לי, והיו לי רבים.

האיש מפחד מעישון פחד מוות, ואף על פי כן ממשיך להעלות עשן כמו הארובה הראשית של מפעל אנג'ל.

לא, אלה לא האיומים הקבועים של רופא המשפחה על סוף מר ושחור כפחם. הם ממש לא עושים רושם על אישיותו המחוספסת של מאיר, אלא זו אימת אביו המוטלת עליו עוד משנות היותו עלם חמודות.

מאז כבר בגר מאיר והוא בן 44, עצמאי ועוצמתי. הוא נטל לידיו את כל מושכות חייו וידוע כבחור שלא כדאי להתעסק עימו. אבל כל זה נכון עד שהוא מעשן. ברגע שהעשן מתחיל להסתלסל מפיו כלפי מעלה, הוא נעשה רביכה אנושית, מתנהג כמו ילד בן 4.

תחילה הוא מחפש מחבוא מתאים, ורק אז שולף את הסיגריה, כשעיניו בולשות לכל עבר, כמו סוכן סמים שחש שעוקבים אחריו.

אני עושה למען מאיר את מה שכל חבר טוב היה עושה: עוזר לו להסתתר, מחפה עליו ומסתיר אותו פיזית בגופי רחב הממדים, ואז מבהיל אותו כהוגן: "אבא שלך מאחוריך". הוא פוצח באמירת "שמע ישראל", נפרד ביגון מהעולם שכל כך אהב, ואני פורץ בצחוק אדיר.

מדהים איך זה עובד לי בכל פעם מחדש. הוא מכיר את הקטע הזה שלי היטב, ועודנו מתעלף מחרדה כל אימת שאני חוזר עליו.

לא אשכח את הפעם ההיא כאשר הוא שלף סיגר עבה ויקר בנינוחות, ברגע שהתחיל לעשן, צעקתי לו שאביו מאחוריו, הוא בלע מרוב פחד את הסיגר כמו כדור אקמול זעיר.

מאיר היה מרביץ לי עד זוב דם אלמלא הנס שהשם עשה לי; אביו הופיע משום מקום והתקרב אליו בצעדי ענק.

לשונו חרוכה, ומוושטו מתפרץ עשן סמיך, אך אביו חסום הרגשות שלא דיבר עימו יותר מדקה ברצף בעשור האחרון, מצא לו זמן מתאים לחוויה מתקנת. הוא התחיל לפתח שיחת עומק על החיים ועל משמעותיהם העמוקות, בעוד מאיר עומד להיחנק.

רק לאחר 26 דקות, בעזרת חיישנים רגישים וערניים במיוחד, שם אביו של מאיר לב לכך שבנו כנרגילה: "מה זה העשן שיוצא לך מהפה?", שאל בתמימות.

"לא יודע, אכלתי המון דגים מעושנים ויש לי צרבת מטורפת", ענה מאיר במיתרי קול רועדים מפחד ובעיקר מכוויות.

לאחרונה טסתי עם מאיר, בעל הקיבה השרופה, לצורך עניין קדוש לקליפורניה, מקום שבו אין סיכוי שאביו ידרוך אי פעם. יצאנו להתבודד ביערות הקסומים של לוס אנג'לס והוא נעצר לעשן להנאתו. כמובן שעשיתי לו את הקטע הקבוע. הוא זינק בהיסטריה, השליך את הסיגריה ונמלט אל תוך מעבה היער. את ההמשך כולכם כבר מכירים מהשריפות האדירות שפרצו לאחרונה בלוס אנג'לס.

נמלטנו חזרה ארצה בעודנו משאירים אדמה חרוכה מאחורינו, בתפילה שלא יעלו עלינו. השם האזין לשוועתנו והגיענו למחוז חפצנו.

כשבאתי הביתה, ביקשה ממני אשתי לעלות בדחיפות לגג הבניין לתקן את הדוד. עליתי בחופזה האופיינית לי, כאשר לפתע בלמתי ועצרתי את נשימתי באחת נוכח המראה המפתיע: שכני, אביו של מאיר, עומד ומסתתר בסבך דודי השמש ומעשן כמו נרקומן המסתתר בין קברים בהר המנוחות.

משהו בהלם העוצמתי ובדמיון החזותי שלו לבנו גרם לי לצעוק: "אבא שלך מאחוריך".

הוא נבעת כהוגן וקפץ מהגג. שבע הקומות שמפרידות בין הגג לרחוב הפחידו אותו פחות מאימת אביו, שבכלל נפטר כבר לפני שנים רבות.

בחסדי שמיים הוא ניצל בנס כפול. נס אחד היה שהוא נחת היישר לתוך הפח; נס נוסף וגדול אף יותר היה שמשפחת פנסחוב פינתה את הזבל שניות בודדות לפני האירוע, וכבר ידוע בכל השכונה שהם מכינים אוכל מאוד אוורירי ורך, מה שבוודאי הנעים את נחיתת הצונח העוצמתית. אך היה גם מי ששילם מחיר דמים יקר. 8 חתולים נפלו בנופלו עליהם, יהי זכרם מחוץ.

בעודי מזועזע ממה שהתרחש מול עיני הפעורות והמשתוממות, נזכרתי בפרשייה נשכחת מהילדות.

סביו של חברי מאיר, אביו של אביו, גר בשכנות להורי. הייתי רואה אותו תדיר בחורשה מאחורי הבניין מעשן בגניבה. זה היה מחזה משעשע במיוחד. זקן בן 104 מעשן בחשש של נער בן 14 שגונב שאיפה אחת בפורים, בעודו מורה למטפל הפיליפיני שלו לפקוח עיניים ולהשגיח שאיש לא מתקרב.

אז כמו היום, לא יכולתי להתאפק וצעקתי לעברו מהחלון: "אבא שלך מאחוריך". הוא קיבל התקף לב והלך לבית עולמו, שם פגש את אביו ז"ל שעוד זכה לראות בחייו את רש"י הקדוש, כשהוא מסתתר מאחורי עצי גן-עדן מפעימים ביופיים עם סיגרייה ביד.

אני מרגיש כל כך שונה ומוזר!​

בעוד שחבריי מספיקים עשרות דברים ביום, אני מספיק רק כמה דברים ביום.

בעוד שהם עוברים ממטלה למטלה, בשברירי שניות. אני צריך להתאפס, לנוח ולנשום.

בעוד שהם יכולים לעבוד עם הרבה אנשים גם יחד, ללמוד במקומות הומים. אני זקוק לשקט – לעבוד לבד, ללמוד במקום רגוע.

בעוד שהם קמים משנתם, נוטלים את ידיהם, מכינים את ילדיהם, ומיד הולכים להתפלל, ואת הקפה מעלים לריח ניחוח יחד עם הקרבנות. אני קם, נוטל ידיים, יוצא למרפסת לשתות קפה, ומנקה את גופי מפסלותיה – וכבר עבר 3/4 שעה.

בעוד שהם לא כ"כ מחוברים למעשי ידיהם, אין הם דואגים להם כ"כ. אני שכן מחובר למעשי ידי, דואג להם יותר.



אבל... אבל...

בעוד שחבריי לא מחוברים למה שהם עושים. אני, כן מחובר ומתמלא בתחושת סיפוק ותענוג מכל עשייה מבורכת ומחוברת.

בעוד שהם אפילו לא יודעים מה עובר עליהם, על נשותיהם ועל ילדיהם. אני יודע ומחובר למה שעובר עלי, על אשתי ועל ילדיי (יחסית, כמובן).

בעוד שהם, נמצאים בבריחה ובמנוסה מאפסיותם, ומפספסים את החור שבתוכם שמכניס את צינור השפע. אני לא יכול לברוח, ומתחבר לצינור השפע הרוחני והגשמי (שוב, יחסית).



ולסיכום: נס שלא אני הייתי צריך להחליט אם להיות "עוד אחד", או להיות אחד עמקן ורגשי.
כי אם זה היה תלוי בי – איך בכלל הייתי יכול לבחור?
פעם נצמד אליי ברחוב כלב גזעי מסוג רוטוויילר, ריקד סביבי כשושבין בחתונה, רץ מולי במהירות עצומה ומטווח אפס נעמד על שתי רגליו האחוריות וחיבק אותי חזק חזק עד שהתעלפתי מרוב פחד.

"ככה כלבים מפגינים אהבה", הסבירו לי בהתנשאות חבריי, אברכי כולל מן המניין שבזמנם הפנוי חשים את עצמם משום מה וטרינרים בכירים.

לא הייתי מטרחן אותכם עם הסיפור הזה, אלמלא מה שקרה לי בשבוע האחרון, כאשר רוטוויילר, הפעם מסוג אדם, 'מלמד זילברוביץ' שמו, העביר אותי חוויה זהה.

הוא עוד היה המלמד שלי בחיידר, יעידו על כך הסימנים הכחולים שחקוקים בזרועותיי. עכשיו הוא המלמד של בני בן ה-7, ישמרהו השם ויגן על זרועותיו. בימינו עם הפיקוח הנוקשה, הוא כבר לא יכול להרביץ, אך אופיו הבלתי סימפטי לא השתנה בכלל.

פניו כפני רוטוויילר. מבעו נרגן, נרגז, קודר ומפחיד. עד כמה אני מפחד ממנו? אם הייתי בנקאי והוא היה מתקרב לעמדתי, הייתי נותן לו את כל הכסף, עוד הרבה לפני שהיה מעביר לי פתק עם הכיתוב 'שוד'.

בכל בוקר כאשר אני מביא את בני לכיתה אני רואה אותו מציץ מהמלונה, סליחה, מהכיתה. אני נפרד מבני בחמלה עצומה רגע לפני שאני כופתו ומניחו לפני רוטוויילר, נזהר לא לפגוש את מבטו הדוקר של המלמד האימתני.

למדתי לחיות עם החרדה שלי ממנו. זה לא קל, אבל זה לא שיש לי ברירה.

אך שום דבר לא הכין אותי למה שקרה לפני שבוע וחצי. מפלס החרדה עלה בכמה רמות. מלמד זילברוביץ התחיל לחייך אליי את חיוכיו המלאכותיים. בכל בוקר כשבאתי לפתח הכיתה הוא קם מכיסאו כדי לרקוד סביבי כשושבין בחתונה, התקרב אלי עד לטווח היחנקות מאדי עששת פיו, ומסר מחמאות מחניקות ומתובלות בצחנת פה חריפה, על בני החמוד.

זה הלחיץ אותי נורא. למה הוא מתקרב אליי ככה? זה נורא מחשיד. האם הוא מנסה בנחמדותו המזויפת להסתיר או לטשטש משהו?

אולי בכלל יש לו חום גבוה? הרופא שבי מיהר לכתוב דיאגנוזה: כשבני אדם נדבקים בכלבת הם חשים ברע, כאשר כלבים נדבקים באנשת הם נעשים נחמדים/דביקים בצורה לא מווסתת.

מבטו המחויך של מלמד זילברוביץ רדף אותי בסיוטי הלילה. הוא הופיע בחלומותיי עם הסרגל הארוך שאתו החטיף לי בילדותי, בצירוף החיוך המוזר של הימים האחרונים, שילוב מבעית שטלטל את נפשי. התעוררתי באמצע הלילה בצרחות איומות, נוות ביתי המסורה שפכה את הדייסה של התינוק ומזגה לי בבקבוק 380 מ"ל רסקיו. שתיתי ונרדמתי עד לחלום המסויט הבא.

בבוקר פגשתי חבר שמלמד באותו חיידר של מלמד זילברוביץ. שיתפתי אותו במצוקתי והוא סיפק לי פרט מידע עסיסי מתוך חדר הצוות, שעשה לי סדר בתעלומה וסיפק לי פתרון מבריק להפסקת הנחמדות שמעיקה על חיי.

"מלמד שטרן שבנך למד אצלו בשנה החולפת אמר באוזניי המלמדים כולם שבפורים דאשתקד הענקת לו את המעטפה הכי יפה, מלמד זילברוביץ ממש התרגש כששמע את זה", אמר והציע הסבר מחכים לנחמדות הפתאומית והמתפרצת של זילברוביץ.

זה ממש נכון. אני אוהב להעריך מלמדים מסורים ואכפתיים, אני נוהג לתת להם מדי פורים מעטפה מלאת שטרות מגוהצות כמו החליפה של ביבי על בימת הקונגרס האמריקאי.

פתאום הבריק לי רעיון. פשוט אקדים את מתן המעטפה, והנחמדות הבלתי רצויה תתנדף כלעומת שבאה.

למחרת בבוקר הבאתי לו את המעטפה, "אני תמיד מעדיף להעניק את מעטפת דמי הפורים מראש, כדי שהמלמד יוכל ליהנות מהכסף כבר בתקופת ההוצאות של טרום פורים", נימקתי בטוב טעם.

הוא משך את המעטפה בעודו מחייך את חיוכו האחרון. כשבאתי לאסוף את בני בסוף היום החיוך כבר נעלם כלא היה. לשמחתי המבעים העצבניים שלו שבו ואף החמירו לאחר שפגש במעטפה מטבע עגול ושחוק של עשר אגורות.
  • 50
  • ב''ה

    בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת,
    אֱלֹקֵי הַמִּלְחָמוֹת,
    אַתָּה בָּרָאתָם נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה,
    שֶׁהֲרֵי בְּרָאתָם נִפְרָדִים מִפָּנֶיךָ,
    וְאַךְ מְבַקְּשִׁים פָּנֶיךָ.

    וְאַתָּה יָצַרְתָּם,
    שׁוֹנִים בְּצוּרָתָם זֶה מִזֶּה,
    וְאַתָּה עָשִׂיתָם בַּעֲלֵי גּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה,
    שֶׁכָּל מָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ,
    גַּם הַדַּק שֶׁבּוֹ,
    יֵשׁ בּוֹ מִן הַהַגְשָׁמָה.

    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה,
    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָלֶכֶת בְּדַרְכָּם
    מֵהָכָא לְהָתָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָם שׁוֹנָה מִשֶּׁל חֲבֵרָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּמָה
    עַל לוּחַ לִבָּם שֶׁל חֲבֵרֵיהֶם.

    אָנָּא מִמְּךָ,
    אֱלֹקֵי כָּל הַנְּפָשׁוֹת,
    הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת,
    תֵּן בָּהֶם גַּם לִטְעֹם מְעַט מִן הַשָּׁלוֹם,
    שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בִּמְרוֹמֶיךָ.

    וְאֵין מַלְאָךְ נוֹגֵעַ
    בְּנִימָה שֶׁל חֲבֵרוֹ,
    כִּי כֻּלָּם עוֹשִׂים לְשִׁמְךָ
    הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ,
    וְאַף עַל פִּי כֵן,
    הֵם עוֹשִׂים זֹאת רָצוֹא וָשׁוֹב,
    כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

    תֵּן בָּהֶם רוּחַ מֵרוּחֲךָ וְיִחְיוּ.
    את הכרך הראשון של "המשודך המתוסבך" קיבלתי במתנה מ @EPaP , כאות הוקרה על שזכיתי להיות השדכנית שלה.
    לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
    חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?

    מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
    טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.

    מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
    מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
    אוי, זה היה ענק.

    אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
    אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
    אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
    אבל אני אנסה, כאמור.

    מה בספר:
    הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
    הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
    הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
    אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
    כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.

    מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
    שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
    אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
    הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
    הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
    בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
    אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:

    בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
    זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.

    כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
    ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
    נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
    הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.

    אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
    אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
    הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
    אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
    עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.

    עד כאן הסקירה החלקית שלי.
    ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
    יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
    בעקבות משפט שאהבתי, אשר הוצג בתור בדיחה באחד האתגרים היומיים (אתגר "מבינה את הבדיחה"), כתבתי שיר.
    אבל-
    החלטתי לקחת אותו למקום אחר, עמוק יותר.

    @עטי עטי תודה על זה.


    לפעמים מה שחיפשת, כבר בך מסתתר.
    ממתין רק לרגע שתמצא, שתתחבר.
    שתפתח את הלב, תגלה את הדרך.
    תמלא את החסר, תחוש את הערך.

    לפעמים מה שחיפשת, כבר בך קיים.
    ממתין רק ליום בו תתגלה לעולם.
    האור שבפנים לא כבה אף פעם.
    מחכה רק לך, שתחוש את הטעם.

    כי מה שבפנים הוא שלך לעד.
    לא תלוי בחיצוניות, לא תלוי במעמד.
    הוא נמצא בתוכך, מחכה שתפרוץ.
    אם תשכיל להבין, עוד תגיע רחוק.

    וכל מה שאתה מחפש, אי שם רחוק.
    זה רק בגלל קול פנימי, שרוצה ממך לצעוק.
    תן לו מקום, תן לו לזרום.
    תראה לו שהאמת כבר קרובה לחלום.
    תביט לעומק, תרגיש תדע,
    שהכל נמצא כבר בתוכך.


    [אולי קצת יציק לכם שיש כמה מילים החוזרות על עצמן בשיר. לי בעיקר בעיקר מפריעה המילה רחוק שמופיעה פעמיים בהפרש צפוף (למבינים במוזיקה- פזמון וסיפארט) אם כי לא הצלחתי למצוא לה תחליף הולם].
    1.
    היה היה כופר.
    כופר גדול מאוד הוא היה, אף אחד בעיירה שלו לא היה כופר כמוהו. הכופר מטעלז קראו לו הכופר
    לא היה אף אחד שהשתווה לו בכפירתו, התהלך הוא בטוח בעצמו, הן הכופר הכי גדול בעיירה הוא היה.

    עד שהגיע לעיירה עובר אורח, מראדין היה הוא, אותו עובר אורח, רחוק רחוק. במקרה הראו לאותו הלך תמים את הכופר של העיירה. אחרי שהראו לו את הבית של העשיר של העיירה (עם שלוש מדרגות היה אותו בית!) ואת שולחנו של הסנדלר (לא היה שם נר, אם שאלתם, כך שלא נותר זמן לתקן) עבר מיודעינו ברחוב, באצבע קטנה הצביעו עליו ואמרו "רואה אתה? זהו הכופר של העיירה, זהו הכופר מטעלז. וודאי שמעת עליו"

    האורח בירר, שמע, חקר והבין. מי הוא בדיוק הכופר מטעלז, לא, הוא לא שמע את שמעו, דבר שכשלעצמו פגע בכבודו של הכופר. אבל, הוסיף להדהים. מכיר הוא כופר גדול הרבה יותר, הכופר מראדין, הוא טען, כפירתו רבה הרבה הרבה יותר.

    2.

    הכופר מטעלז כמעט ולא יכל לשמוע את הדברים. כיצד ייתכן שישנו כופר גדול ממנו? כיצד ייתכן שכפירתו אינה מן המפורסמות? לא יכול היה להשלים עם כך.

    למרות שמעולם לא יצא את גבולות עיירתו, בלבו כבר גמלה החלטה.

    הכופר מטעלז לא היה עצלן. כלל וכלל לא. שבוע אחר כך הוא כבר היה בדרך לראדין. עובר את המסע הגדול בחייו. 400 קילומטרים הוא גומע. ברגליו, בעגלות מזדמנות, ולעיתים בהתחמקות אל תוך רכבת.
    עובר הוא בכל ליטא חוצה אותה לאורכה. בווילנא, בקובנה. בכל הריכוזים החרדיים. אף אחד שם לא שמע על הכופר מטעלז, אבל הכופר מראדין? אוהו, כמה ששמעו עליו. אומרים שמאז נמרוד לא היה כזה כופר.
    כמו כל דבר, גם למסע הזה היה סוף. הוא שפשף את עיניו ואת רגליו הדואבות. ראדין. היה כתוב בשלט המט ליפול. ראדין. היה מסומן שם בכניסה אל העיירה הידועה.
    יום שישי אחר הצהריים היה אותו יום, ערב שבת היה. יהודים ממהרים בהכנות האחרונות לקראת שבת, נערים חוזרים מהמקווה עם מגבת על כתפם.
    הוא מבקש מאחד הנערים שיראה לו היכן ביתו של הכופר. הכופר הידוע. זה שכולם מדברים עליו.
    הנער מראה לו, בערך, מחייך לעצמו. כנראה הוא לא הראשון שמגיע אל הכופר.

    3.
    הכופר מטעלז ניגש אל הבית האמור. לא מאמין שהוא באמת מגיע אל סופו של המסע. מסתכל על הבית ומסרב להאמין, כאן גר הכופר הידוע? בבית מט ליפול? הוא דופק בכל זאת, בחשש, באימה. מקווה שהכופר הגדול ייתן לו ללמוד מתורתו.

    יהודי בא בשנים פותח לו את הדלת, זקנו הלבן והעבות יורד כמעט עד חגורו.

    הכופר מטעלז נסוג אחור "כנראה טעות" הוא ממלמל.

    היהודי הזקן חייך, עינו מאירות. "אתה מחפש את הכופר?"

    "כ-כן" הוא מגמגם "אתה יכול להסביר לי היכן ביתו?"

    המבוגר מנגב את ידיו במגבת שתלויה לו על כתפו, נראה כמו שיצא מתוך הכנות השבת האחרונות "אני הוא, מוזמן אתה לבוא בצל קורתי הדלה"

    הצעיר מרים גבה, אבל אינו אומר דבר ובאלם נכנס אל תוך הבית אפוף הריחות.

    בעל הבית אינו מתפנה אליו. מראה לו על חדר שבו יוכל לשים את חפציו, וחוזר אל המטבח, עוזב אותו למחשבותיו. והם מתחילות, השאלות. הזהו הכופר שדיברו בו רבות? הזהו הכופר שבשבילו הלכתי את כל הדרך הזאת?

    הסבא הולך איתו לבית כנסת, נכדיו וילדין מלווים אותו, מערב שבת הלכו, לא חיכו לרגע האחרון, את השבת מכניסים הם בנחת.

    תפילות, זמירות, סעודת שבת, הכל כפי שהוא זכר מהבית. לא שינו דבר. האוכל כשר היה למראית העין, בתפילה הוא אפילו ראה דמעה מבצבצת מעיני מארחו, כשהציבור ניגן 'רב לך שבת בעמק הבכא'

    בלילה הוא מתעורר לקול לימוד מתוק, אייאייי איי איייי עולה הניגון מהסלון אל עליית הגג בה הוא נח.
    הוא מביט מטה, מנסה להבין את מה שהוא רואה. זימזום חרישי של לימוד? זה כבר נראה לו מוגזם.
    הטעלזאי יורד את המדרגות החלושות, שואל "ואס דא פשט, רב ייד? ואס דא פשט?"
    בלי להרים עיניים מהגמרא הגדולה המונחת על השולחן, הוא מקבל את התשובה "במוצאי שבת, במוצאי שבת."

    4.

    "מה אתה שואל בעצם?" העיניים הטובות-מדי האלו מביטות בו "למה אני שומר תורה ומצוות?"

    הצעיר הנבוך מהנהן " קושייתי גדולה הרבה יותר" הוא מוסיף " אני זוכר היטב את הציגער הראשון בשבת, את אותו בוקר שבו קמתי ולא הנחתי תפילין, אני זוכר היטב את אותם רגעים, את אותם התקדמויות שהיו לי, לא ברגע אחד נהיים לכופר, אני יודע. עמל רב, התגברות אחרי התגברות עד שנהייתי לכופר שהנני היום, שאין בי אפילו טיפת רגש. יכול אני לאכול ביום הכיפורים ודבר לא ינוד בי.
    ואיפה אתם? רבי? איפה אתם? אתם לא רק שומרי תורה. אתם מדקדקים על קלה כבחמורה. עליכם אומרים אפילו בווילנא שלא היה כופר כזה?"

    היהודי המבוגר מתיישב באנחה על מיטתו של העלם "שבת? אין דבר חכם כמותה, אושר כזה. מנוחה שמגיעה לגוף אחרי עמל של שבוע.
    המנגינות של קבלת שבת? הן גדלתי עליהם, ידעתי אותם, בליבי חרוטות הם. ואיך לא אתרגש, איך לא אניד עפעף? דמעה לא תזלוג מעיני?
    סעודות שבת, אה, לא תמצא מאחד משפחתי שכזה בכל מקום שרק תחפש. אין.
    קצות החושן זה הספר הכי מתוק ועמוק שישנו בעולמי, איני מאמין למה שכתוב בו, אך הוא מחושבן להפליא. פשוט תענוג לעיין בו.
    החפצה נפשך באמת לאכול תולעים, שקצים ורמשים? היש בך תאבון לבשר וחלב? לי אין. דברים אלו דוחים ומגעילים אותי. אין לי חפץ בהם.
    לכל מה שראית יש הסבר, יש סיבה. לא לחינם"

    רוחו של הכופר מטעלז לא נרגעה "ולא בא לך לפעמים לעשות איזה משהו קטן, סתם ככה, להכעיס?"
    עיניו החודרות והטובות של המארח כאילו ציפו רק לזה וברוך הוא שואל "להכעיס את מי?"
    ב''ה

    ..יְדַבְּרוּ אָז, זֶה עִם זֶה, קוֹדִים אֵלֶקְטְרוֹנִיִּים מְדֻקְדָּקִים לְהַפְלִיא. לֹא תִּהְיֶינָה אָז מַחְמָאוֹת, אוֹ צִיּוּרִים מִן הַלֵּב.

    יֵהָנוּ הָאֲנָשִׁים מִמָּה שֶׁפַּעַם מִישֶׁהוּ הֶחֱמִיא זֶה לָזֶה, מֵעֹמֶק הַלֵּב, מִמָּה שֶׁפַּעַם מִישֶׁהוּ צִיֵּר אֶת נַפְשׁוֹ עַל גִּלָּיוֹן.

    וְהַמְּכוֹנוֹת יִלָּקְחוּ בְּהָנֵף, אֶת הַדְּבָרִים מִן הֶעָבָר, וִישַׁכְלְלוּ אוֹתָם עַד בְּלִי הֶכֵּר. לְהַפְלִיא.

    הֶעָבָר הַפָּשׁוּט וְהָרָחוֹק יִהְיֶה אַךְ חֹמֶר גֶּלֶם אוֹתָם תֵּדַעְנָה הַמְּכוֹנוֹת לְשַׁכְלֵל.

    וְהָאָדָם רַק יַעֲמֹד מֵרָחוֹק וְיַשְׁקִיף עַל גּוֹבְהֵי הָעֲרֵמוֹת וּפִלְאֵי הַמְּכוֹנוֹת הַנֶּעֱרָמוֹת סָבִיב.

    יַגִּיעוּ אָז יָמִים לְלֹא חֵפֶץ וְיֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים זֶה לָזֶה: לְהֵיכָן נֵלֵךְ וְנָבוֹא? כִּי כָּל אֲשֶׁר חָפַצְנוּ, כָּל אֲשֶׁר קִוִּינוּ, כָּל אֲשֶׁר בֶּעָבָר, הָיָה אִישׁ צַר בְּטוֹבַת רֵעֵהוּ, הִגִּיעָנוּ. בָּאָה לָנוּ כָּל זֹאת, מַעֲשֵׂי יְדֵי בִּינָה מֵכָנִית, וְהַמַּעֲדַנִּים הֵחֵלּוּ נְפוֹצִים כֶּעָפָר הָאָרֶץ.

    וְיֵלְכוּ הָאֲנָשִׁים לָתוּר אַחַר מָה שֶׁאֵינֶנּוּ נִתַּן לְהַשִּׂיג בְּמֶלְקְחֵי הַחִשּׁוּב.

    מָה שֶׁאֵינֶנּוּ בַּר הַשָּׂגָה, כִּי אֵינֶנּוּ.

    וַיִּמְצְאוּ בַּמִּדְבָּר אִישׁ תּוֹעֶה.

    וְיִשְׂמְחוּ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.

    וְכָל הָאוֹבְדִים וְהַנִּדְחִים מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר יִנָּשְׂאוּ עַל כַּפַּיִם וִיבִאוּם מִנְחָה לִירוּשָׁלַיִם.

    כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַתּוֹעָה יַעֲלוּ עֹלָה וּזְבָחִים וּשְׁלָמִים. וּבַיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה אָז אֶחָד. הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וּבִלְבַד שֶׁאֶת לִבּוֹ יְכַוֵּן לַשָּׁמַיִם.
    >> חלק 1


    שירלי הייתה בת ארבע עשרה, וביישנית מאד.
    היא לא העיזה לבקש מהשכנים בצל. היא לא העיזה ללכת לחברה, לא התערבה בשיעורים בכיתה, ולא הייתה מוכנה לברר בטלפון מתי מתחילים הלימודים מחר.
    הנסיונות של אמא ואבא לשכנע אותה שאף אחד לא יאכל אותה לא עזרו.
    הם כן יאכלו. בטוח.
    יום אחד כששירלי הלכה עם אמא למשרד הפנים לעשות דרכון אמריקאי, אמרה לה אמא: חכי לי פה, אני הולכת רגע לאגף משאבי אנוש, כבר חוזרת.
    זה היה במסדרון ארוך בקומה רביעית, שחוץ מדלת פתוחה אחת לחדר שישב בו איש קרח ליד מכתבה, היה די שומם.
    ואמא לא חזרה.
    חלף מי יודע כמה זמן, ושירלי התחילה לדאוג.
    היא הלכה במיסדרון עד המעלית, ואחר כך הלכה לצד השני עד לארון מלא קלסרים אפורים.
    לא היה זכר לאמא.
    שירלי נכנסה ללחץ וישבה על הספסל מכווצת.
    כשחלפה עוד רבע שעה, החליטה לסרוק את הבנין, היא עברה מקומה לקומה. אבל לא העיזה להכנס לאף חדר.
    לא היה שום שלט המכוון לאגף משאבי אנוש. הבניין היה ענק וגם אם תצא ממנו, הוא נמצא בעיר זרה. מה יהיה.

    שירלי הזיעה מאד והנשימות שלה נעשו מהירות.
    היא הייתה עכשיו בקומת כניסה, ליד שער חשמלי ישבו שני שומרים מבוגרים ושתקו.
    אחד מהם ראה שהיא מסתכלת עליהם הרבה זמן.
    "מה את רוצה ילדה?"
    "כלום, אני אה..." הסתובבה והתחילה ללכת.
    "את הולכת לאזור המוגן, המעליות בצד השני. או שאת צריכה לחניה? החנייה זה מהמדרגות פה".
    שירלי פנתה במהירות למדרגות ואז עצרה ומבוהלת הלכה לכיוון המעליות.
    "ילדה חכי רגע" אמר השומר השני בקול ידידותי מאד וניגש אליה.
    "לאן בדיוק את צריכה?" אמר לאט לאט, כמו גננת.
    "אגף משאבי אנוש" אמרה במהירות בעיניים מושפלות.
    "אה, את הבת של גדאיוף?"
    היא הניעה בראשה לשלילה.
    "משאבי אנוש זה בקומה שש ימינה עד הסוף דלת כחולה גדולה", אמר ולחץ בשבילה על הכפתור של המעלית.
    כשהגיעה שירלי אל הדלת הכחולה עמדה מאחוריה ולא ידעה מה לעשות.
    ואז היא נפתחה ושלשה אנשים יצאו ממנה משוחחים בקול נרגז, היא חמקה ביניהם ונכנסה.
    זה היה אולם עם ספסלי המתנה ודלפק עם מזכירה והמןן חדרים שחלקם סגורים.
    היא עברה סביב סביב ולא ראתה זכר לאמא שלה. המזכירה הייתה נראית נחמדה, ומי יודע, אולי אולי, היא לא תאכל אותה.
    אחרי הכל היא באמצע לנגוס בסנדביץ שפרוסות עגבניה מבצבצות ממנו.
    "סליחה איפה זה משאבי אנוש?" שאלה מתנשמת.
    "של תקנים או של עתודות?" שאלה המזכירה.
    "לא יודעת, אמא שלי הל..."
    "אה. אמא שלך בעתודות. זה קומה שלוש חדר חמש. ליד הברזים".
    שירלי ירדה לקומה שלוש, ועמדה לפני חדר חמש, וחכתה.
    וחכתה וחכתה.
    בס"ד

    אשמח למשוב- הערות, הארות וכו' יתקבלו בברכה.

    רות אשוש / מלא תום



    תום הגיע ביום הראשון לגן כשתלתליו סבוכים זה בזה. נעליו אינן קשורות וסוודר גדול מימדים מחביא את ידיו הקטנטנות, כמו מתחרה איתן מי יאפיל על מי השרוולים על הידיים, או הידיים על השרוולים.

    הגננת קיבלה אותו בחום. זה היום הראשון.

    הימים עברו בעצלתיים, התאריך השתנה, החודש, מזג האויר, אך תום- לא השתנה.

    מרופט ומוזנח.

    הגננות, המחליפות, הסייעת והמנגנת אפילו לא הביטו לעברו. לא בחרו אותו לכלום ולא הסתכלו אל עיניו הירוקות, מלאות החיים. לא שמעו את צחוקו המתגלגל כקול פעמונים ולא ראו את נמשיו הקטנים קטנים.

    הם רק ראו ילד, עם שיער סבוך מלא קשרים, עם לכלוכים בצידי פיו ועל אפו, ציפורניים מגודלות ובגדים דהויים שידעו ימים יפים יותר וחולצות עם שאריות מארוחת הערב של אתמול.

    הוא היה מסתבך באופן תמידי.

    הדבק בשעת היצירה היה נימרח לו על הכל. על השולחן, על היצירה ועל הבגדים. וידיו היו מתמלאות בדבק שהפך לשחור.

    כשצבעו בגואש הוא היה מפיל את מיכל המים.

    כששיחקו בחול, נעליו היו שוקעות בו וכיסיו היו עמוסים בחול ים. הוא היה עושה "קובבות" של בוץ ומשחק בהם ומתלכלך, ומתלכלך.

    אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הביט לעברו. הוא היה משחק לבדו. עם עצמו. כשעיניו הירוקות, הגדולות, צוחקות ולחיו התפוחות מאדימות משמחה.

    גם התלתלים היו מצטרפים למחול הזה. ומרחוק הם נראו בקבוקים קטנים וחמודים, ולא פקעת סבוכה.

    כששיחקו בלגו ובבניה הוא היה מתקרב ומנסה גם. ואז היה שומע משפטים כמו: "תמיד אתה הורס הכל", "תלך מפה", "אתה לא יודע לבנות". הוא הפיל הכל, סופג צעקות וגערות. "חבל שאתה בגן שלנו".

    הוא לא ידע איפה לשים את ידיו ואת רגליו, איפה מניחים אותם? מן שלומיאל כזה. קטן.



    הוא היה צוחק למראה הציפורים. משתעשע עם קן הנמלים. ומחפש את האימא של החיפושית האדומה הקטנה.

    ויותר מהכל- הוא היה מחפש פרחים.

    אבל לא היו פרחים בגן. בכלל.

    יום אחד נעלם תום בהפסקת האוכל, נעלם.

    לגננת זה לא התאים, היא מהבקר לא מרגישה טוב. ובדיוק תום, ובדיוק עכשיו.

    כאילו חסר לה משהו על הראש...

    יש אחריות אומנם, אבל זה תום.

    לא נורא. נחכה, אם עוד כמה דקות הוא לא יחזור, היא תשלח את הסייעת לחפש...

    זה לא שיש לו לאן ללכת. וחוץ מזה, לגן- הוא מגיע לבד ומהגן- הוא חוזר לבד, אין שום סיבה לדאגה.

    ובכלל- היא לא שמה לב בבקר אם הוא הגיע, יכול להיות שהוא בכלל לא בא לגן היום, יכול להיות?!



    הדקות נקפו. היא כבר שכחה. שפתאום היא שמעה צווחות התרגשות.

    היא ראתה איך הילדים מתאספים ומביטים אל הגדר, ואז אז גם היא ראתה.

    תום מטפס, משתחל בזריזות חתולית וקופץ אל חצר המשחקים.

    היא החניקה קריאת בהלה.

    רק חסר לה שמשהו יקרה לו כאן, בגן.

    תום נעמד באבירות על מקומו והביט לכיוונה, הוא היה נראה שונה מעט, בעיניו בערה אש והוא היה סמוק, חדור מטרה, מלא מוטיבציה, כאילו שיש לו משימה...

    הוא חייך, חיוך מכל הלב, עם מלא שיניים קטנות ושתי גומות חן חינניות, שובות לב.

    היא הביטה בו שוב, תוך כדי שהיא מעקמת את אפה, שערו היה סתור, מעוטר בקוצים, פניו היו שרוטות מעט ומלוכלכות.

    ונעליו- שוב- לא קשורות, גדולות ממידתו, ואחת מהן פוערת את פיה גדול יותר וגדול יותר עם כל פסיעה.

    המכנס שלו, של תום, קרוע בקרע חדש וחבורה קטנה וצבעונית מעטרת את בירכו. ובמרפקים ועל המכנס-בוץ, מלא בוץ, ועל הנעליים....

    הגננת נאנחה. שוב. לנקות. שוב לסדר. ולחבוש. ולשטוף פנים. לא נמאס לו, לתום, ילד הפרא הזה? לא נמאס? פרא.



    תום התקרב לכיוונה, בלי לעצור.

    עכשיו היא שמה לב לאגרוף הקפוץ שלו. ולחיוך שלא מש מבין עיניו ומשפתיו.

    הוא התקרב אליה, כולו מזיע, מרופט.

    היא פסעה פסיעה אחת אחורה. אבל הוא- המשיך להתקרב.

    כשנעמד מספיק קרוב, משך קלות בשמלתה, תוך שהוא משאיר עליה טביעת בוץ.

    היא הביטה בו בסלידה.

    "הגננת" לחש, "הגננת, הבאתי לך".

    והוא הרים את ידו הקטנה, הקפוצה, כלפי מעלה ופתח.

    בפנים היה גבעול ושלוש עלי כותרת של פרח, שהיה פעם לבן.

    פרח מקומט וקרוע. פרח תלוש.

    הוא הביט בה. היא לא הושיטה יד.

    הוא חזר ואמר: "הבאתי לך, הגננת, קטפתי מרחוק, מליד האגם, בין הקוצים ראיתי אותו. הוא היה יפה כל כך, שמרתי עליו חזק חזק בתוך היד שלי, בשבילך". קולו הלך ונחלש עם כל מילה, היא המשיכה להביט בו. ולא זזה ממקומה.

    ידו הקטנה, המזיעה, המלאה, נשמטה.

    ושני עלי כותרת, קמוטים, נותרו על ריצפת החצר.

    נרמסים תחת רגלי הילדים, תחת רגלי הגננות.

    רומסים את ליבו הקטן, שלו.

    * * *

    בסוף השנה, האימהות העסוקות שלא ראו את הגננת מעולם, ובקושי את ילדיהם, אספו כסף.

    אספו כסף למתנה. כי כך מקובל.

    הם הביאו איתם במסיבת הסיום אגרטל קריסטל בוהק, עטוף בנייר צלופן אסטטי עם סרט מתנות יפיפה.

    הן הגישו לגננת, לחצו את ידה, היא קיבלה בשמחה, עם חיוך מאושר והביטה על כל החיוכים המלאכותיים שעטו על פניהן האימהות שסביבה, והודתה להן בחום.

    אף אחד לא ראה את העיניים הירוקות, החמות, שעקבו בכאב מהצד אחרי חילופי הידיים שעבר האגרטל. אף אחד לא הבין את הסיבה שבשלה ניסה ילד אחד קטן מהגן לנפץ את אותו אגרטל.

    איש לא קישר בין אותו ילד- לילד המתולתל שמתפרע עכשיו בין זרועותיה של הגננת.

    הם גם לא ראו עלה כותרת אחד, קמוט, שהיה פעם לבן, קפוץ בתוך יד אחת קטנה שמכה באגרופה ובועטת.

    והם גם לא שמעו את הצעקה. הצעקה שנצעקה על האגרטל.

    אגרטל שאין בו אפילו פרח מרוט אחד.

    פרח אוהב אחד.

    לרפואה.
    אני רוצה לכתוב כמה מילים על אימי ע"ה, היום יום פטירתה.

    לאמא שלי היתה פשטות וגם תמימות. היא עלתה מבוכרה, ושלחו אותה ללמוד בפנימיית בית לפלטות בירושלים, מאוחר יותר עברה לקרית בנות.

    אמא שלי לא היתה צריכה לחנך את ילדיה לשמור מצוות, היא היתה כולה צדיקה ומאהבת התורה ואהבת תהילים שלה כבר אפשר היה לספוג ים של יראת שמים.
    היא היתה פשוטה, קצת מגמגמת, היה לה ביטול עצמי מול ילדיה, תמימות ורצון לעזור ולסייע.

    היתה מכניסה לבית נשים שאין להן איפה לאכול, הכל בסבלנות ובמאור פנים.

    מאוד אהבה את ירושלים, והתעקשה שנגור בירושלים למרות המצב הכלכלי. היה לה משפט קבוע: עדיף לגור במרתף בירושלים ולא בדירה מפוארת בעיר אחרת.
    היא מאוד אהבה את מאה שערים ובאופן כללי העריכה מאוד גם אשכנזים, למדתי ממנה שאפשר להעריך גם אנשים שונים מאיתנו.

    היא אהבה לתת מתנות, למרות שלא היה לה בעצמה שפע. למשל פתאום החליטה לרכוש מתנה לשכנה מהעבר, או לשכנה שעוברת דירה.

    פעם עברנו ליד חנות כלים, אמרה : "אילה אולי אקנה את הסיר קוסקוס ל...(שכנה שעוברת דירה) היא סיפרה לי כמה שהיא רוצה סיר קוסקוס". הסתכלתי עליה בפליאה כי ידעתי שלאמא שלי יש סיר ישן מאוד ואילו לשכנה יש הרבה כסף, למה לה לקנות עבורה, ועוד בהקפה?

    אבל כזו היא היתה.

    יום אחד קנתה ספלי חרסינה יפים מסוגננים עם ציורים קסומים, אמרה בהתלהבות שמצאה חנות ליד השוק עם כלים מיוחדים. ואז אמרה "מתחשק לי לקנות קומקום וספלי חרסינה ולנסוע ל... (שכנים שגרנו לידם בעבר), לתת להם מתנה ולבקר אותם".

    אני זוכרת את הביקור, זה היה מעניין אם כי אני לא יודעת עד כמה הם התלהבו מהמתנה ומהביקור.

    היתה קוראת תהילים כל הזמן, וכשהיתה רואה אותי קוראת ספרים זה ממש הפריעה לה: "עדיף לקרוא בזמן הזה תהילים, מה יצא לך מהספרים?" שאלה בצער.
    הצער שלה היה כנה, היא חיה בעולם רוחני וממש היה חשוב לה תהילים ותפילות.
    היתה חיה בבית כנסת, שיעורי תורה, סליחות, תפילות.

    פעם גילתה את בית הכנסת במאה שערים ולא הפסיקה לדבר על הקדושה שיש שם, הלכה תקופה מסוימת מידי שבת לשם לקרוא תהילים. גם למוסאיוף נהגה ללכת לשמוע שיעורים של הרבנית, שכנעה אותי להצטרף.

    מעל הכל היא היתה אמא.

    לא צועקת, לא מחנכת, אלא נמצאת שם.
    היתה מכינה אוכל טעים, אבל לא ראיתי אותה אוכלת, יותר מתוך רצון שיהיה לנו...
    היא היתה אכפתית מאוד על מה שקורה לעם ישראל. ככה כשהיו קורים מקרים מזעזעים כמו פיגוע וכדו' היה בבית שיח מאוד כאוב על מה שקורה.ההורים שלי היו נסערים והמתח הורגש בבית היטב.

    לעיתים היתה הולכת לקנות עיתונים עם תמונות של ההרוגים, זורקת את העיתונים לפח ומדביקה את התמונות והשמות בכריכה הפנימית של התהילים.

    אני זוכרת שפעם הבן של הרב כהנא ואשתו נהרגו בפיגוע, והיא קיבלה את זה באופן מאוד קשה, לא הפסיקה לדבר על זה כמה ימים והיתה קוראת תהילים בשבילם.
    אמא שלי לא היתה 'צדיקה', למרות התיאורים, לא חייתי בבית מתוך תחושה שיש מולי אישיות גדולה.

    להיפך, קל היה לזלזל בה, כי היתה אנושית ורגילה מאוד.

    אני למדתי ממנה מה זה אמא, מהאדישות שלה וחוסר החרדה שלה, מההערצה שלה כלפי, מהאכפתיות שלה, עד היום אני ממש רוצה לחקות אותה.

    אני יודעת שדמויות כמוה ראויות לקבל הכרה, למרות שלא קיבלו במה כלשהיא מעולם.

    פעם באו אלינו לשבת קרובי משפחה חילונים ויצאנו לטייל ולהציג בפניהם את השכונות החרדיות. הגענו לכביש בר אילן ונסעו מכוניות, אמא שלי היתה מזועזעת ואמרה: "הכביש בוכה".
    "בוכה? למה בוכה", שאלו אותה.
    והיא אמרה הכביש לא רוצה שיסעו עליו, הוא בוכה...
    קרובי המשפחה נהגו לצטט את דבריה פעמים רבות, אולי בצחוק, אך ללא ספק זה השפיע עליהם כי אי אפשר לא להיות מושפעים מאמונה כזו.

    בימים ההם, שלא כמו בימינו, היתה הפרדה מוחלטת בין העולם החילוני לעולם החרדי, ואמא שלי עליה השלום, היתה מאוד חרדית למרות שלא היו לה אינטרסים בכך.
    הכוונה שלפעמים יש לאדם אינטרסים להיות שייך לחברה מסוימת, אבל היא היתה מחוברת לעולם החרדי ולקדושה כי זו האמת, גם בזמנים ובמקומות בהם לא היה כבוד להיות חרדית נשארה ביציבות שלה, מה שיש בי כיום זה סך הכל רצון לשחזר מעט מהעולם שלה.

    יש עוד הרבה מה לספר, אבל לא אלאה את הקוראים.

    תודה לך אמא,
    תודה לכל האמהות,
    כי ככל שלמדתי להתבונן על העולם
    הבחנתי שכל האמהות הן כאלה, מסורות כל אחת בדרכה.
    אני חושבת שהאמהות ראויות להערכה רבה.
    יש ביטול עצמי רב בלהיות אמא, וזה תפקיד בעל השפעה.
    אמא שלי הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית, הרגשתי פספוס כי הבנתי שלא כיבדתי אותה כמו שצריך.
    כמה חבל שרק לאחר שאדם הולך מגלים כמה הוא חשוב ואהוב...
    קחו מהמילים האלו את הרצון לכבד את הקרובים, במיוחד את ההורים, וגם את כולם.
    זכרו שילדיכם נושאים איתם את מה שנתתם להם.
    אם ניתן להם אהבה, תשומת לב ומילים מעודדות, הם ינצרו את זה, כמוני.
    אני לא יכולה כרגע לומר לאמא שלי כמה אני מעריכה אותה, אנא השתדלו לומר להורים ולקרובי משפחה מילים טובות, תראו אותם ותשימו את המשפחה במקום ראשון, לתת בלי רצון לקבל.
    כי משפחה זה הנכס הכי יקר שיש בעולם, ואני כותבת זאת בעיקר לעצמי, כי מתוך הכתיבה אני מוצאת את עצמי מתחזקת. ואני מקבלת על עצמי קבלה טובה בלי נדר לעילוי נשמתה.
    נעמי חוה בת עליזה
    וְדָמֵךְ
    עוֹד נִשְׁפַּךְ.
    וְקוֹלֵךְ
    שֶׁבּוֹכֶה.
    וְגוּפֵךְ
    שֶׁנּוֹפֵל.
    שֶׁמּוֹעֵד.
    הַכֹּל רוֹאֶה אֲנִי,
    הַכֹּל זוֹכֵר.

    זוֹכֵר אֲנִי לָךְ
    אֶת מַרְאֵךְ.
    וְעוֹדֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת
    בְּדָמֵךְ.

    אֶזְכֹּר לָךְ
    חַיִּים
    בַּמִּדְבָּר.
    בַּשְּׁמָמָה.
    וְאֶזְכֹּר לָךְ עוֹד
    שֶׁמֶשׁ
    שֶׁשָּׂרְפָה בָּךְ.
    צָרְבָה.

    וְשֵׂרֵט
    לֹא תִּתְּנִי
    בִּבְשָׂרֵךְ.
    וּלְנַפְשֵׁךְ שָׁלוֹם.
    בַּת שׁוֹבֵבָה.

    אֲנִי הַשֵּׁם
    רוֹפְאֵךְ.
    עוֹד אָבוֹא.
    וְאָשׁוּב.
    עוֹד אֶחְבְּקֵךְ.

    עַל נְהָרוֹת דָּמַיִךְ
    אֹמַר לָךְ
    חַיִּי.
    וּבִדְמֵי חַיַיִךְ
    תְּבַקְּשִׁי
    לָךְ
    חַיִּים.

    לֹא יָבוֹא עוֹד
    שִׁמְּשֵׁךְ.
    וְיַרְחֵךְ.
    כִּי שַׁלְּמוּ
    יְמֵי אֶבְלֵךְ.

    מִנְעִי
    בַּת
    קוֹלֵךְ
    מִן הַבֶּכִי.
    מִנְעִי
    בַּת שׁוֹבָבָה.

    כִּי
    תִּרְאִי
    בְּאֹרֶךְ.
    וְעוֹד
    תֵּדְעִי
    אֶת נַפְשֵׁךְ.
    כִּי טוֹבָה הִיא.
    כִּי יָפָה.

    אֲנִי
    הַשֵּׁם
    רוֹפְאֵךְ.


    "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְ-הוָה אֱלֹהֶ-יךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו.... כִּי אֲנִי יְ-הוָה רֹפְאֶךָ."
    (שְׁמוֹת, ט"ו, כ"ו)

    ---
    תמר.
  • 78
  • אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה