קהילת כתיבה מקצועית

כשהגיע סוף-סוף הזמן לבחור לי מישהו מתאים, החלטנו לפעול בכמה מישורים.

"טויבי, אנחנו לא מתפשרים," אבא אמר בקול של מנכ"ל ועדת חקירה. "נעשה סינון קפדני."

וכך, בכל ערב, היינו יושבים בסלון עם רשימת מועמדים, מנתחים ומסננים.

"זה?" אבא אמר, מצביע על תמונה. "נראה טוב, אבל קצת רזה מדי."

"נכון," הנהנתי. "הוא גם נראה די שברירי ועייף. לא רוצה מישהו שישב בטל כל היום."

"וזה?" הוא הראה לי מישהו אחר.

"לא, אבא. העיניים שלו קטנות מדי."

"אה!" הוא קרא בהתלהבות, "את חושבת כמוני! העיניים זה המדד הכי חשוב."

עברנו אחד אחד, פסלנו פה, פסלנו שם.

"הוא... קצת חלקלק, לא?"

"מאוד. לא סומכת עליו."

"וזה?"

"נראה שקט מדי. אולי הוא לא מספיק נוכח."

"וזה?"

"נראה לבן מידי. אשכנזי כזה." פסקתי. "אני אומרת לך - אחרי שנה אחת אמא תעשה ממנו קציצות."

עברו שעתיים. ערימה של שמות נפסלה, ואני הרגשתי מותשת.

"אולי זה?" אבא הצביע.

"נראה נחמד, יפה, אבל משהו בו... קצת בוהה."

"כן, נכון, כמו מישהו שאין לו מושג מה קורה בסביבתו."

בדיוק אז הגיעה אמא עם כפפות ומבט של מישהי שנמאס לה מהשטויות שלנו.

"נו? בחרתם כבר?"

"עוד לא", נאנחתי.

"די, תחליטו כבר. אני רוצה ללכת הביתה."

הסתכלתי על אבא בהלם.

"אנחנו לא בבית?"

"מה פתאום," אמא גלגלה עיניים. "אתם פה כבר שעה וחצי מחפשים דג מהאקווריום של החנות."

ובכן,
אנחנו כבר כשלושה חודשים, מאז בחירתו של טראמפ, לבית הלבן.

כן כן, הבלתי ייאמן (או כפי שיש אומרים שדווקא הצפוי מראש), קרה בסוף.

ולמרות משא הבחירות הבלתי הוגן לחלוטין ,

עם סקרים מעוותים, בניתוח של שנות ה2016.

ועם התגייסות כל התקשורת (כמעט) בארה"ב, וכל רחבי העולם.
הוא זכה ובגדול, או לייתר דיוק בענק, בבחירות הנשיאותיות, וגם כמובן בסנאט, ובקונגרס,

בקיצור, ימות המשיח(?!), גן עדן התחתון.

נו, אז מה הבעיה?
זהו שפה בדיוק מתחיל העניין להסתבך.

ובכן ב20 בינואר (יום היכנסו לתפקיד),

קמתי מאושר, אפשר אפי' להגיד, צוהל ושמח, (הייתי כותב בריקוד עליז אבל לא בטוח שתאמינו לי אז אני משאיר את זה ככה).

וכי תשאלו, למה מה קרה, שקמת כ"כ שמח?

אז הסיפור חוזר כמעט שנה אחורה,

אוי כמה שעות שרפתי, בקאווע שטיבל ובכל קיפקע, (א"ה קבוצת אנשים שמרגישים שמנהלים את העולם המתדיינת ב"כובד" ראש(?) על כל מיני נושאים העומדים על הפרק מהמלחמה והתנהלותה ועד למחירי הדובדבנים בתחילת עונת הפריחה ועל העושק של בעלי החנויות ועד בכלל, סוף תרגום.) מזדמנת.
בכל מיני שיחות עומק, על המצב בעולם, ועל זה שטראמפ, יושיע אותנו מכל הצרות.

ואיך שכל השמאל הפרוגרסיבי, מחריב את העולם בידיים, (איך אני יודע? שמעתי במו אוזני בקווי הנייעס מהד"ר חורב).

ואך, ורק טראמפ, שאין לו את כל הפוליטיקלי קורקט, (אין לי מושג מה זה, אבל שמעתי במקווה, מישהו שמסביר את זה, בטוב טעם. רק הבעיה היא, שהוא גם לא ידע מה זה, טוב נשאיר את זה כך.) רק הוא, יעשה סוף סוף סדר בכל העולם.

ככה הסתובבתי כמעט שנה שלמה, כדי לשמוע סקרים וניתוחים, של מכוני הסקרים האמינים בארה"ב, שיודעים לנתח ב'מדויק', בכל בחירות, את התוצאות, (אוקי, לא בדיוק בכל בחירות, כמעט בכל הבחירות, חוץ מ2016 2020 2008 2000, ועוד כמה פעמים,)
שביידן/האריס יקחו את זה, (אתם יודעים כבר, מה המשמעות? "עולם חרב").

אבל בעזות דקדושה, ניחר גרוני, בחדרי הקפה, והכוללים למינהם, שהוא, יעשה את זה, כי... (אני כבר לא זוכר, אבל אתה יכול לשמוע בקווים, תדפדפו אחורה, עד שתגיעו לדיווחים, של כתבנו לענייני ארה"ב, איך שהוא מסביר את זה).

אז עכשיו אתם כבר מבינים, למה קמתי כ"כ שמח, הרי כל העולם יסתדר, אין כבר בעיות, כך שאוכל לשבת על התורה ועל העבודה.
מבלי הצורך, לתקן את העולם, הנחרב ע"י הפרוגרסיבים.

ככה, הלכתי לבית הכנסת, להתפלל שחרית, כמובן בלי לפספס את הקפה, (במובן הרחב וארוך במיוחד של המילה).

מיד אחרי התפילה, שהיה כמובן מלא בהודאה לה', על כל הטוב אשר גמל עלינו, (וכמובן בלי לשכוח את הסיפור על ר' זלמן בריזל זצ"ל ששאל מי נבחר לנשיא כדי לדעת על מי לכוון בברכה שלא עשני גוי).

רצתי לבנק.

וכצפוי, היה תור די ארוך. מזל שהגעתי מוקדם,
אבל למרות ההמתנה, לא יכולתי להוריד את החיוך מעל הפנים שלי,
באמת, שקצת התפלאתי, למה כמה אנשים, היו די מדוכדכים, בתור, (אולי הם עוד לא יודעים שטראמפ כבר נשיא בפועל).
שוין מילא העיקר שאני שמח

אט אט התקדם לו התור, עד שמצאתי עצמי עומד מול הפקיד.

"שלום, תוכל לבדוק לי את היתרה שלי בחשבון," "כן מה מספר חשבון?" "********************!"

"אוקי, רק רגע, הו הנה נפתח, אוקי, היתרה כרגע עומד, על 2250 ש"ח מינוס,"
הוא עונה בקול מונוטוני חלול,

"מה?" לא יכול להיות, אתה בטח טועה." אמרתי לו. "תבדוק שוב, אולי יש איזה תקלה, הרי לא יכול להיות, שאני במינוס."

הפקיד החביב שהבין לליבי, הואיל בטובו, לצאת, ולהכנס שוב, בפרטי החשבון, רק כדי לגלות, שאין שום תקלה במערכת, וגם לא בתוצאה, של היתרה.
"אבל זה לא יכול להיות" איכשהו, יצא ממני קול משתנק, וחנוק מדמעות,
" הרי טראמפ, הוא הנשיא,"
שנה שלמה, אני הבנתי, ודבררתי, שרק הוא יעלה, וכל הבעיות בעולם יסתדרו.

ושום כלום, הבנק נשאר במינוס, כרטיס האשראי כבר מתפקע מעומס, וגלגול הגמ"חים איכשהו לא בתוכניתו של טראמפ לשנות.

אז, למה בזבזתי, כ"כ הרבה זמן.
בכל הזמן המבוזבז, הייתי לפחות יכול, למצוא איזה עבודה צדדית, שתוסיף לי קצת הכנסה.
שאולי לא יעזור, לסדר את העולם, כמו "טראמפ".

אבל לפחות יעזור לי, לכסות קצת את הבור התקציבי שלי,

רק מקווה, שלקראת הבחירות הבאות (בהודו או בישראל). אני אדע טוב טוב, מה יש לי לעשות,
או לייתר דיוק,
מה אין לי לעשות.

קובי פנחסוב היה האיש הכי רחוק מלהיות אסטרונאוט טיפוסי. הוא היה עובד היי-טק מן השורה, מאלה ששותים שלוש כוסות קפה עד 9 בבוקר, וקוראים לעצמם "האקר" אם הצליחו לשחזר סיסמה במייל.

אבל קובי אהב לחלום. לא סתם לחלום - הוא היה משוכנע שהוא נועד לגדולות, אך במקרה, העולם טרם שם לב לכך.

ואז הגיע האימייל.

"נאס"א מגייסת! דרוש מתנדב למשימה פורצת דרך במדים. לא צריך ניסיון קודם!"

בעודו קורא את השורות, קובי כמעט נחנק מקפה של הבוקר. "זו ההזדמנות שלי להראות להם מה אני שווה!"

"האם יש לך ניסיון באסטרונומיה?" שאל הטופס.

קובי, שידע לכוון טלסקופ ולהבחין בין הירח לפנס רחוב, כתב בביטחון: "ברור! אני גאון בקריאת מפות של כוכבים!"

אז בקצרה, אחרי תשאול בזום (שכלל בעיקר את השאלה "איך אתה עם בידוד ממושך?") ושיחת טלפון חשודה במיוחד, קובי מצא את עצמו בבסיס נאס"א.

המדריכים צחקו בזמן ששאל איפה החליפות הנוצצות, אבל מהר מאוד הפסיקו לצחוק כשהבינו שקובי באמת מתכוון להצטרף.

אימוני ההישרדות היו תובעניים – בעיקר פסיכולוגית. הדבר היחיד שהחזיק אותו היה חבילת הקרמבואים שהוא הבריח בכיס.

אחרי אימון של שבועיים שכלל בעיקר אכילת מנות חירום ותרגול על טרמפולינות, הוא מצא את עצמו על חללית עם שני אסטרונאוטים מנוסים: ג'ו ומוריס. הם, משום מה, קראו לו "הניסוי".

"מה זה?" שאל ג'ו, כשראה אותו נוגס בקרמבו אחרי יום אימונים.

"זה קרמבו", ענה קובי בגאווה ממולאת בפה-חצי-מוקצף-והברות-בלתי-מובנות. "השלמות בהתגלמותה."

"הוא לא ישרוד בחלל", מלמל מוריס. "חבל שתבזבז מקום."

אבל קובי רק קרץ ואמר: "בחלל, כמו בכדור הארץ, תמיד יש מקום לקרמבו."


היום הגדול הגיע. אחרי נאומים מרגשים, שלושה טון של חטיפים קפואים, וקובי אחד מתרגש במיוחד – הצוות שוגר לחלל.

הם טסו, וקובי הרגיש כמו גיבור-על, עד שהוא שכח את הטלפון במכונית ההסעות.

"מי צריך טלפון?" הרגיע את עצמו. "אני בדרך למאדים!"

שלושה ימים עברו בשגרה מוזרה. ג'ו ומוריס עבדו במרץ על משימות מורכבות, בעוד שקובי התמודד עם השאלה הקשה: "איפה למען ה' שמתי את הקרמבו?!"

אך ביום הרביעי במסע, לאחר שסיימו לתקן תקלה טכנית חמורה, חשב קובי לנסות לשבור את הקרח.

"תגידו," הוא שאל, "מה הדבר הכי מוזר שאי פעם קרה לכם בחלל?"

ג'ו ענה: "פעם אחת, הספקנו לחלץ את הירח ממסלול לא נכון!"

מוריס הוסיף: "אני פעם תפסתי מטאור קטן בידיים חשופות!"

קובי ניסה להרשים: "פעם... פעם ניצחתי במשחק שש-בש את הבוס שלי!"

רגע של שתיקה נפל בחללית. מוריס וג'ו החליפו מבטים.

ואז מוריס שאלה: "הבוס שלך היה אמיתי, נכון?"

קובי ניסה לגמגם תשובה, כשפתאום אזעקת החירום נדלקה.

"משהו נכנס למסלול שלנו!" קרא מוריס.

כולם מיהרו למסך, ובליבם חשבו על תרחישים אפשריים – כוכב אבוד; ג'וק שעף גבוה מדי בגלל פחדו מצרחות האישה; פסולת חלל ועוד.

אבל לא.

העצם היה... קרמבו ענקי, מסתובב בחוסר כבידה כאילו הוא צלחת מעופפת מתוכנית ילדים.

"מה זה?!..." צעק ג'ו.

"אה..." מלמל קובי באי נוחות. "נראה לי... זה שלי."

השניים הסתובבו לעברו בהלם.

"שלך?!" שאלו במקהלה.

"כן... אתם זוכרים שאמרתם לי לא להביא קרמבו?"

"ברור!"

"אז... הבאתי."

"מה?!"

"כן, שכחתי להוציא אותו מהתיק, והוא כנראה גדל בחוסר כבידה..."

הקרמבו החל להסתחרר סביב החללית, מאיים לפגוע במערכות ההנעה.

ג'ו חמק ממנו בתמרונים מסובכים, בעוד שמוריס ניסה לחשב את המסלול.

"קובי!" הוא צעק, "מה משקלו של הקרמבו הזה?"

"בערך 50 גרם..."

"50 גרם?! הוא בגודל של מכונית עכשיו!"

קובי הרגיש איך האשמה תוקפת אותו. "זה כנראה משהו בכוח הכבידה... או שזה קרמבו-על."

בסופו של דבר, בעזרת זרוע רובוטית ומעט שוקולד, הצליחו ללכוד את הקרמבו ולהעביר אותו לאזור הבידוד.

"זה היה קרוב..." מלמל מוריס בעייפות.

שבועיים אחרי שחזרו לכדור הארץ, קרמבו חלל הפך לחטיף הרשמי של נאס"א, והיא החלה להשתמש בטכנולוגיית הקרמבו כדי לפתח "מזון חלל מתרחב". הקרמבו הענקי, שוחזר ונארז, נשלח לתצוגה במוזיאון המדע.

ביום הפתיחה החגיגי, כשהמוני מבקרים התקהלו סביב המציג, המנחה הכריז ברוב הרושם: "גבירותי ורבותיי, הנה – הקרמבו הראשון שראה את מאדים!"

הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. קובי עמד בצד, מחויך עד האוזניים, כשפתאום ילד קטן שאל בקול רם: "אמא, זה קרמבו וניל או קרמבו שוקו?"

האמא הסתכלה על קובי ושאלה: "כן, מה זה?"

קובי הרים מבט, חשב לרגע, ואמר: "זה קרמבו חלל בטעם כישלון. טעים בטירוף!"

ולבסוף? הוא פתח חנות קרמבואים עם הסלוגן: "קרמבוחלל – תנו ביס לחלום!"

וכששאלו אותו בראיונות איך הוא מרגיש על מה שעשה, הוא תמיד ענה:
"אל תשפטו קרמבו לפי האריזה. במיוחד אם הוא יצא משליטה."

-"מה?!"

"מה לעשות?! לאוראל שוב נגמרו הפאנצ'ים!..."

גם בית דין בהרכב מורחב של אגרונומים לא יעזור – הדשא שלי ירוק בהרבה משל השכן!

אני יודע שהרבה אנשים ממש היו רוצים להגיד את המשפט הזה על עצמם, ועוד בביטחון כזה, אבל מה לעשות? הדשא שלהם דהוי וחיוור משמעותית ביחס לזה של השכן, ושלי לא.

אל תתפסו אותי כגאוותן זחוח, אני בסך הכול מודע למצבי, מציג נתונים אובייקטיביים יבשים; שוטח את המציאות הטהורה כמו שהיא, ללא התערבות פרשנות אנוש.

הדשא שלי תענוג לעיניים. גווניו עזים, עמוקים ומונוכרומטיים. אי אפשר להתעלם מיופיו. העמידה של כל עשב ועשב זקופה וייצוגית. הם לא נשברים ונכנעים לרוח סוערת, אלא ההפך, עשביי מגלים תבונה ועמידות איתנה. לא מתעמתים עם הרוח, אלא משתלבים בקצב העליז שלה בטבעיות, נעים באצילות מפעימה ומלאה בשלוות נפש, כמו גלים ירוקים שפותחים בכוריאוגרפיה מהפנטת לשירת הים.

אח, הדשא שלי, כמה שהוא יפה, ירוק ומלא אופי.

השכן ליבוביץ' היזם הממולח והעשיר, היה רוצה מאוד דשא ירוק כמו שלי. זה לא שהוא לא ניסה. מיטב אנשי המקצוע גויסו לעזור לו לטפח דשא כמו שלי, אך לשווא; העשבים האפורים שלו מתביישים ליישר מבט אל הירוקים המרהיבים שלי, הם משפילים קומה כל אימת שהם מתראים.

פעם תפסתי אותו על חם מרסס ספריי ירוק על הדשא חסר הצבע שלו. ניסה לגשר באמצעים מלאכותיים על פערי טבע עקשניים; לרמות, לגנוב תהילה לא לו. על בהונותיי צעדתי מאחוריו, הצמדתי את פי לאוזנו ונבחתי בעוז. הוא זינק בבהלה, ריסס את עצמו בירוק עמוק מכף רגל ועד ראש, ואילו הדשא שלו? באפרוריותו הנצחית עודנו עומד, נבול ועצוב.

לא לחינם זכיתי לדשא ירוק ובוהק כל כך. אין הוקוס פוקוס. זו תוצאה של עבודה קשה ועקבית; טיפוח תמידי, השקיה מלאת רגש, ומעקב פרטני ואמפתי אחר כל עשב ועשב. הזורע בדמעה, בדין הוא שיקצור ברינה. הכורע להתפלש בבוץ טובעני, אין ראוי ממנו להתפרס על מרבד ירוק ומנחם.

אבל היום, בעודי יושב מול הדשא המלבלב שלי, בוהה בירוק המרהיב, הבנתי פתאום שדשא ירוק זה לא הכול בחיים.

חשבתי על השכן ליבוביץ'. פססס, איזה חיים מושלמים יש לו: כסף כמו נוצות סינטטיות במפעל של שמיכות פוך, משפחה לתפארת ולשם, שידוכים מושלמים, מעמד חברתי רם, תהילת עולמים, מצב רוח מרומם תמיד ורק התחלנו את הרשימה.

באקט של שכנות טובה ומפרגנת, החלטתי להעלות את המחשבות האלה על הכתב ולהראות את הטקסט לשכן ליבוביץ'. למה לא לפרגן? שיראה איך החיים שלו מהווים השראה לרבים.

הבוקר זה קרה, פגשתי אותו מחוץ לבניין רגע לפני שהוא נכנס למרצדס המהודר שלו. הצגתי לו בדיוק את הטקסט שקראתם כאן. הוא שקע בקריאה מהופנטת, גמע בשקיקה את הכתוב. ואני מהצד עמדתי מסופק, נהנה שזכיתי לגרום ליהודי להרגיש טוב.

המתנתי בסבלנות שיסיים לקרוא. זה לקח זמן, הוא מצץ כל מילה כמו סוכרייה בקוטר של כדורגל. אפילו זיהיתי דמעות בזוויות עיניו. לאחר דקות ארוכות, הוא השיב לי ביד אחת את הדף, וביד השנייה החטיף לי סטירה מצלצלת שהדביקה אותי אל הקיר: "הדשא שלי פחות ירוק משלך אה?".

כשאני בוכה ומשתגע.
ואתה ניצב בלי מילה ומביט בעיניים שלוות איך אני מתפרק לשברים.
כך אני אוהב.

בלי עצות ובלי תמיכה ובלי השתתפות.
פשוט תעמוד שם בשבילי, בלי לזוז,
שאוכל להאחז בך
חזק

ולהתנרמל אט אט.


השם צורנו, צור חיינו, סלענו, משגבנו.

למה התיאורים הפאסיביים הללו?
למה סלע דומם.
למה לא זרועות מושטות, למה לא שמש מחממת, למה לא מפל ישועות?!

אז זהו.
גוש סלע!

זו הדרך לתקון.

אני יודע שאני קערת שטויות ברסק עגבניות.
אני לא צריך שירכיבו אותי מחדש, שיסננו ממני את הלכלוכים, שיתקנו את המגעים הרופפים.
אני זקוק רק לקומץ סלעיות ממך,
למשש, להשען, ללפות, ולהתחזק אתך, ממך.

גם בתפלות איננו מבקשים דבר, רק נושאים אליך עינים ויודעים, ידוע היטב, שאתה צור חיינו לעולם ועד וזהו.

אל תזרוק משוט נוסף לסירתי הנטרפת בסער
הֱיֵה לי שן סלע לקשור בך חבל.

בית א':
וכבר תקופה קשה,
שאני עומד ולא יודע.
לאן כל בקשה,
שלי נעלמה. ואם אתה שומע.

מסתכל על האופק.
מרים את היד.
ריק, שומם, בלי דופק.
ואין אף אחד.

מנסה למצוא תשובה קטנה,
לשאלות של החיים.
אולי אזכה במתנה,
ואמצא את העצים נעים.
ברוח.
מנסים לתת סימן.

פזמון א':
חלון ישן נפתח,
הלב בכה מאוד.
פרצוף נופל, מובך.
אני לא רוצה למעוד.

לכל סיפור יש התחלה,
אבל לא תמיד גם סוף.
אז אשא עיניים בתפילה,
ואתה תשליך את המצוף.

בית ב':
ועוד שנים חולפות,
וידיים עייפות,
מבקשות תפילה,
רוצות לומר עוד מילה.

ואתה מקשיב,
מסתכל עלי, מבין תמיד.
אולי אפול. אביט סביב.
אך אתה אותי תעמיד.

רוצה משהו שאני לא בטוח,
אם הוא טוב ונכון.
ועלים עוד נושבים ברוח,
מפזרים לי את הביטחון.
הצידה.
מגלים מתי יגיע זמן.

פזמון ב':
חלון ישן נסגר,
הלב נרגע מאוד.
פרצוף עולה מואר.
מקווה שאצליח לעמוד.

לכל סיפור יש התחלה,
לפעמים גם סוף.
אז אשא עיניים בתפילה,
ואתה תחזיק את המצוף.

המאמר הבא נכתב אתמול, וגם הוא ייכנס בעז"ה לספר החדש - ספר שמביא אסופת מאמרים על הגשמה עצמית ויציאה לאור.
המאמר נכתב עבור כותבים בציבור הכללי, שם, בניגוד לציבור שלנו, יש סופרים רבים עצמאיים.
ככל שאני הפכתי לסופרת עצמאית (הכוונה שאין לי שיווק לחנויות), כך שמעתי על סופרים חרדים רבים שספריהם אינם נמכרים בחנויות הספרים, אלא משווקים עצמאית, כי לשוק הספרים החרדי יש קודים מסוימים, ולא כולם עומדים בהם, כנראה.

הספר החדש ינסה להיות משווק בחנויות הספרים, שלחתי ואשתדל לשלוח בהמשך, אחרי עריכה והגהה, את הקובץ להוצאות לאור, אולי יראו את הפוטנציאל והערך שלו ויכניסו אותו לחנויות (לא הבנתי עד עכשיו 'איך מכניסים ספר לחנויות').

התוכן של הספר הוא מאמרים על הגשמה עצמית שרובם פורסמו כאן, בפורום כתיבה.

בספר יהיו משולבים איורים קלילים, כמו קריקטורות, הממחישות את התוכן של המאמר. לדוגמה: למאמר המדבר על "החוק לכתיבת ספר" יהיה איור של דו"ח/מתן קנס על אי כתיבת ספר, או למאמר "יגעת ומצאת תאמין" איור על אדם שדוחף סלע ומהסלע מתפוררות אבני יהלום.

כמה מילים על שיווק ספרים.

כמעט כל סופר מתחיל, ואפילו סופר וותיק יותר, יסכים עם העובדה שהשיווק של הספר, בו השקיע את זמנו, ולפעמים אף את נפשו, זה אחד הדברים הכי מאתגרים ואפילו בלתי אפשריים.

העולם של זמננו לא מסביר פנים לסופרים, אין שיווק מתאים, ואולי לפעמים גם, בשטף החיים, אין קהל מתעניין.
אני כותבת מהזווית שלי, בתור אחת שכתבה ארבעה ספרים.

שניים ראשונים נכנסו ברוך ה' לחנויות הספרים החרדיות, השלישי הפקתי עצמאית ועשיתי את כל הטעיות הנדרשות.
וברביעי, כגודל הציפיה כן גודל האכזבה (האמת שלא התאכזבתי בשבילי, אלא בשביל ציבור הקוראים הפוטנציאלי).

כעת, מהמקום בו אני נמצאת, כשאין לי קהל ויש ספרים נוספים שרוצים לצאת לאור, אני רוצה לכתוב כמה מילים על השיווק:

להתרחק, להתרחק, להתרחק.

הכוונה היא, ששיווק הספר של עצמך זה עולם אמוציונלי, מלא מלא באגו, ברגש, אפילו בבלבול מסוים.

כותבים הם אנשים רגישים, וגם אם הם לא רגישים, כתיבת הספר והיציאה לאור זה דבר קצת מערער את היציבות השאננה.
זה לצאת מאזור הנוחות.

אז 'להתרחק' זה אומר לסגל סבלנות, תקופה של שקט, בירור עצמי, חיבור עצמי להסכמה שמותר לך להסכים שיקראו את מה שכתבת, ומותר לך להסכים שלא יקראו את מה שכתבת.

זה בירור רציני מול עצמך, להתחבר למרחב פנימי מאוד יציב ומאוד רגוע ומאוד מאפשר.

אם במהלך הכתיבה הכותב עובר הרפתקאה של כתיבה, ושל חשיבה שיש לו משהו חדש, איזו בשורה מהממת וכמה כיף שכולם יהנו מהספר שלו, התקופה של לפני השיווק אמורה להיות, לדעתי, תקופה של לחזור למי שאתה באמת:

אדם רגיל, שלא כתב ספר, שאין לו בשורה מעניינת וייחודית.

רק לאחר שאנחנו מצליחים רגשית להתרחק מהספר ומהרגש שלנו אליו, רק אז ניתן לבחון אותו במבט אובייקטיבי, ולנסות למכור ולשווק לא מתוך מקום של 'אורות, חלומות, שאיפות', אלא לתת לו לזחול, ללכת לאט, ליפול, לקום, לאפשר לו להתרחק.

לספר עליו לאנשים.

להציע לאנשים לרכוש, להיות מוכנים בכיף לקבל את ה'לא'.

להדפיס פלאיירים ולחלק אותם או לתלות מודעות.

לנסות פרסום ממומן.

להתפלל.

להבין שהמטרה במכירת הספר היא להגיע לשמחה, לסיפוק ואולי להצליח להעביר הלאה את הבשורה הייחודית שלנו.

אז אין לנו יכולת למכור, אבל יש יכולת אחרת: להיות בשמחה ולחוש סיפוק.

כי יש אנשים הנחשבים מצליחנים ואינם שמחים ומסופקים, אלא חשים ריקנות, ועיקר העבודה היא עבודה שבלב,
ואין בתוצאות משמעות אדירה כמו שיש משמעות לתהליך של שחרור פנימי מכבלי החשיבה המותנית שיצרנו לעצמנו.

בס"ד

יום שלישי י"ג בשבט תשפ"ה.
כותרת דרמטית הופיעה בשני עיתונים מרכזיים במדינה - 'יגיעות ראשונות' ו'העיתון לאנשים החושבים עצמם לחשובים'.

בכותרת שנמרחה על פני כמעט עמוד שלם (למישהו עדיין לא ברור כיצד הם מצליחים למלאות כ"כ הרבה עמודים כל יום?) נכתב באותיות אדומות בוהקות: "העוול נחשף: כך ראש הממשלה רוקם מזימות עם השטן", ובכותרת המשנה: דיווח מסעיר מאת הכתב לענייני כזבים אמיעד גליקשטיין חושף כי ראש הממשלה רקם עסקה מחרידה עם האויב לצורך עניינים אישיים. היועמשי"ת: "חייבים למצות עמו את הדין, כולם שווים בפני החוק".

בפרסום ראשון, אנו מביאים את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הידיעה הזו.

הכל החל בצהרי יום שני, עת ישב בנינוחות רבה, על קפה מהביל וניקוטין חריף, הכתב המוכשר אמיעד גליקשטיין (שיש כאלו שמכנים אותו, משום מה 'דליפשטיין'), וקרא את הדיווח על כך שארגון הטרור הודיע שהעסקה הוקפאה עד אשר המתווכות ילחצו על המדינה לעמוד בהתחייבויותיהם, שהן, אגב, מובנות לחלוטין - בשביל להחזיר אנשים חפים מפשע, עליך לעמוד ולהתחייב על שלל הבטחות, זה לא בא ברגל..

הכתב, שאירועי הימים האחרונים איימו על בטחונו ועל זה של סובביו בעקבות הצהרות נועזות מצד נשיא המעצמה הגדולה בעולם, קרא את הדיווח פעם ועוד פעם, כשהצבע מתחיל לחזור לפניו אט-אט. הוא סיים לקרוא פעם עשירית ואז זינק ממקומו בהתלהבות, בעודו מפזר לחלל האוויר משפטים-שעדיף-לא-לצטטם. אשתו שהגיעה במרוצה עצרה באחת, פיה סרב להיסגר עד אשר לקח הכתב את סמארטפונו ויצא בטיסה ישירה מהבית לעבר משרדי העיתון בו עבד.

בדרך הרים שיחה דחופה למנכ"ל העיתון, ברשותנו מספר ציטוטים מהודעה זו:

גליקשטיין: "ברור לך שזה מה שקרה, הלא כן?"

המנכ"ל: "ברור שלא, אבל הקוראים לא יודעים זאת, ובהחלט נראה לי שנוכל ללכת על זה!"

גליקשטיין: "אוקי, לי זה ברור, אתה רואה סיבה אחרת לכך שארגון הטרור לפתע הקפיא את העסקה - אם לא שראש הממשלה יצר עימם קשר וביקש זאת מהם כדי שיוכל להתחמק שוב ממשפטו על ידי כינוס חירום של הקבינט?

המנכ"ל: "האמת? לא כל כך הבנתי, אבל בסדר, אתה יכול להתקדם עם זה. הרי אנחנו במלחמה, שמצדה האחת עומדים חלאות אדם פראים ותאבי שלטון, ומהצד השני עומד חמאס. יש לך אור ירוק, יודע מה? תוכל לשתף בכך גם את המתחרים, 'השרץ'".

גליקשטיין: "סבבה, מחר יש לך כותרת פצצה!"

וכך נחשפה המזימה הזדונית שצפויה לטלטל עוד ימים ארוכים את מערכת המשפט במדינה עד שהתיקים יקרסו וחוזר כלל-וכלל-לא חלילה.


נ.ב. כלל האירועים, השמות, הדמויות והמקומות מדומיינים ואין ביניהם לבין המציאות מאומה.
קרדיט לבנימין ליפקין על חלק מהשורה השנייה בקטע.

"אתה שומע? אתה צריך לנתק איתו כל קשר!".

אני יושב מולו, מקשיב ביאוש, כמו נאשם שממתין להקראת גזר דינו, ומהנהן בעינים מושפלות. הוא ממשיך "הוא לא נכנס אליך הביתה! לא עם הזמנה ולא בלעדיה, אתה לא יושב איתו במסעדה, ואתה לא מסיע אותו אפילו לעבודה, גם לא פעם בשבוע!".

"גם אם אתה רואה אותו באופן אקראי, במכולת השכונתית נניח, אתה לא ניגש אליו! למעשה רצוי אפילו שלא תסתכל עליו, זה יעזור לך יותר להתנתק ממנו בצורה טובה", הוא מפגין את כישוריו הפסיכולוגיים לתפארה.

אני מהנהן שוב רפות. הוא ממשיך בתקיפות, "אולי הוא נראה לך נחמד ונעים, אבל הוא ממש מזיק לך, אתה אמור להבין את זה לבד טוב מאוד, בתור בעל מקצוע אני אומר לך מניסיון, ואתה לא הראשון שעובר אצלי.. טוב לא יצא לך מזה, תתרחק ממנו".

אני יושב מולו, אחוז הלם קל. לא דמיינתי שזה כל כך חמור. בסך הכל הוא די נחמד, החזות החיצונית שלו גם היא לא דוחה במיוחד, להיפך.

"בסה"כ אתה כבר לא בן אדם צעיר" הוא מוסיף בנימה קשוחה. "הכולסטרול שלך גבוה, לחץ הדם לא משהו, והלב גם הוא כבר לא מה שהיה. אם הקשר שלכם ימשיך באותה אינטנסיביות, אתה תמות ממנו, בטוח".

אני יוצא ממנו ברגלים כושלות. הרי הוא מלווה אותי כל כך הרבה שנים, כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. אני אפילו לא מדמיין את החיים שלי בלעדיו. מה עושים עכשיו? באיזה צורה אנחנו נפרדים?

אבל, איך אומרים אצלנו, "בעל המקצוע, הוא הקובע", ואם הוא קובע בנחרצות כזו שאני צריך להיפרד ממנו, אז אין ברירה.

זה לא יהיה קל, את זה אני יודע, אני אתגעגע אליו מאוד, אולי אפילו אזיל דמעה. הוא היה בשבילי ממש מה שנקרא "טעם החיים", אפשר לומר.

אבל אני אצליח, אין לי ספק בכך. מהיום, כמו שקבע הרופא, חסל סדר המבורגר עם צ'יפס.

בס"ד

הביטוי "עסקת החטופים", בכל פעם שהוא מושמע, מעלה אי נוחות כבידה.

המושג כולו מקורו בטעות חמורה.

להלן הטעויות שנידון בהם:

1. חטופים הם לא עסקה – חטופים הם אנשים יקרים ואהובים, אי אפשר לעשות עסקה על אנשים, עסקה עושים עם כסף או עם טובין, היכולת להתבטא כלפי אנשים "כעסקה" מעוררת צמרמורת.

2. עם טרוריסטים/מחבלים לא עורכים עסקאות – כל התנהלותם מבוססת על גניבה שקר ודברים חמורים יותר, אי אפשר לערוך עסקה באופן שאינו הוגן.

3. יש לנו כמדינה מחויבות כלפי החטופים, בפרט לחיילים וחיילות, תצפיתניות שנשלחו על ידי המדינה ולכן אין כאן שאלה האם השחרור של מחבלים בתמורה היא נכונה, המחויבות קודמת לשאלה של המחיר.

4. כיהודים האמונים על מידת הרחמים כשרואים ויודעים על מצבם של החטופים אי אפשר שלא להתמלא ברחמים, אי אפשר להשאיר אפילו אדם יהודי אחד בסבל של הגיהנום הזה, זה פשוט לא אפשרי.

5. היום כשהתקשורת הכלל עולמית חושפת את הנתונים לעיני כל העולם אי אפשר לומר, לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו, לא הבנו. כל העולם עד לזוועה שמתרחשת לנגד עיניו, עד לחומרת המעשה, מעבר לעדות על חטיפת האנשים, עדויות על התעללויות, מראה עיניים על הרעבה, חוקי היסוד של כל אמנה מוסרית תהא אשר תהא מופרים בצורה בוטה.

חמאס מחזיק בחטופנו בניגוד לכל דעה שיכולה להתקיים בעולם מתוקן, באופן שמשולל כל זכויות יסודיות.

העסקה המדוברת מאפשרת לחמאס לערוך מסחר ציני כדי להגיע למטרות שליליות נוספות.

אם מדובר בשחרור מחבלים עם "דם על הידיים", אם מדובר בשיקום היכולות שלו, ואם מדובר על המשך היכולת להרוויח סכומים אדירים מסיוע הומניטרי שמשולשל ישר לכיסי החמאס.

מצג השווא של עזה ההרוסה, וקורבנות המלחמה הן עדות נוספת לעם שבחר לשנוא ולפגוע בדרך אכזרית.

כבר כמעט חמש מאות ימים של שבי.

כבר בתחילתם לא יכולנו להכיל את עומק השבר.

ועכשיו טיפין טיפין אנו נחשפים לעוד ועוד זוועות שנעשו וממשיכים להתקיים.

החשיפה הכלל עולמית מלמדת אותנו שיעור בתולדות העולם המודרני, עולם שיודע עולם שמכיר עולם שרואה.

העוול זועק לשמיים, העסקה מעידה כאלף עדים על מהות הרוע.

הדרך לעסקה והצורה בה היא נעשית.

העולם כיום ונשיא מעצמתו – הנשיא טראמפ – בעל הבנה ישרה.

אבל הבנה ישרה זה לא מספיק כדי להתמודד עם רוע.

הלב נקרע, הלב בוכה, הנפש צועקת.

שחררו את בנינו ואת בנותינו – עד החטוף האחרון.

מיד.

הדרך היחידה להכניע רוע, זה באמצעות רוע.

כשאתה רע לרשע, אתה עושה משפט צדק.

הגיע הזמן, והדרך פרושה לפנינו, לעצור את הזוועה, הגיע הזמן לערוך עסקה טובה.

להחזיר את הבנים והבנות הביתה עכשיו.

למי שמבין בעסקים, כמו הנשיא טראמפ, מבין בהסחת דעת, מבין בעמידה על זכויות, מבין שלא מדובר כאן בעסקה, מדובר בחיים.

הנשיא טראמפ שנבחר בדרך שמצביעה על נס מעל הטבע, שתנועה אחת קטנה הצילה את חייו, ה' יברך אותו לפעול בתנועה אחת קטנה ומדויקת, למטרת שליחות עליונה מאת הבורא.

תודה לה' על כל אחד ואחת ששב.

שנזכה לראות בקרוב את כולם שבים.

פרק א
הוא יושב מול הדוקטור, מנסה להבין לאן הולכות עיניו, מה הוא הולך לבשר לו היום. יש תשובה ברורה? יש תרופה למכתו?

לפני כמה חודשים הוא קם בבוקר מסוחרר 'עזוב' הוא אמר לעצמו 'אחרי הקפה של הבוקר זה יעבור'. אחרי הקפה של הצהריים זה עדיין לא נרגע, מין תחושת סחרורת כזו, לא ברורה, לא מובנת.

הוא היה תמים, חשב שזה ייפתר בביקור אצל הרופא משפחה, איזה אקמול או נורופן, או משהו כזה, תרופה שיש בכל בית מרקחת, אתה נכנס, מחכה בתור, וקונה.

זה לא, הרופא משפחה לא מצא בכלל שום בעיה. הוא ניסה לתת לו מרשם לאיזה כדור, זה לא עזר. גם לא הכדור שנתן הפרופסור מבילינסון, פיתוח בלעדי שלהם או משהו- לא עבד. הוא עם הסחרחורת והכאבי ראש כל הזמן. הם לא עוזבים אותו.

עד שהגיע הדוקטור הגדול מאמריקה. הוא יודע, כך אמרו לו העסקנים ששלחו אותו אליו. כל רז לא אניס ליה, הם שכנעו. הוא ימצא את הבעיה.

הוא עדיין לא יודע אם הוא מצא את הבעיה, אבל הוא כבר עשה לו כאב ראש חדש. תלך לפה, תעמוד פה, תעשה CT ואמאראי. תעצום עיניים ותפתח. הרבה בדיקות הוא עשה, כבר יומיים שהוא כאן עם הדוקטור. עושה כל מה שהוא אומר לו.

"תקשיב" אומר לו הדוקטור, יהודי אמריקאי דובר עברית ברמת לשון הקודש "הבעיה שלך היא כזאת"

'הוא יודע מה הבעיה?' עולה בו מחשבה 'אני לא מאמין'

"היא בעיניים. בעיה שלך. אתה לא יכול להביט אל צבעים. זה מטרף את דעתך. זה יוצר בלבול במוח שלך. זה מסוכן לך. אתה יכול להביט רק אל צבע ירוק."

"מה? מה זה אומר? מה זה הבעיה הזו?" הוא לא מבין מה הרופא אומר לו כאן.
"אונלי גרין, יאנג-מן אונלי גרין. אסור עליך להיות במקום שהוא לא ירוק לגמרי. כל צבע אחר- משבש את המוח שלך. עושה אותך סחרורת. ויכול להביא גם למקרי מוות חס וחלילה.

אתה יוצא מכאן, הולך הביתה שלך. ולא רואה שום דבר שהוא לא ירוק? מובן? יאנג-מן?"



פרק ב.

חשך עלי עולמי. או שמא עלי לומר- ירק עלי עולמי. אסור לי לראות צבעים אחרים? אני לא אוכל יותר לראות את השקיעה? את הירח מאיר בלילה? לא אוכל עוד להנות מנפלאות הבריאה?

רגע, זה אומר שאני גם לא אוכל לראות את פניהם של יקירי? של אשתי, של הילדים? אני כלוא.

לא סתם אמרו חכמים שעני חשוב כמת. זהו, אין לי חיים. איני יכול לצאת מהבית, איני יכול לראות.

אשתי המדהימה מנסה להרגיע אותי. לא נורא, יעקב, היא אומרת. אנחנו נעשה הכל בשבילך. הכל.

וודאי, אני מגחך בליבי. וכי איזה ברירה יש להם? נפל עליהם כשם שנפל עלי.

נו, מה אומר ומה אדבר. הם עמדו במשימה יפה מאד, יש לי חדר צבוע כולו בגווני ירוק. הכל. אור ירוק, שעון ירוק, מזגן ירוק, מצעים. הכל. הם לא חסכו דבר, צבעו את הכל עד לשורש. הרי הדוקטור אמר שזה יכול להוביל למוות ח"ו. אפילו הברגים צבועים ירוק. אמנם בגווניו השונים, זה לא משמים לגמרי. אבל עדיין, חסר לי כל כך הגיוון.

לפחות זה היה כתום, או צהוב. אני לא אוהב ירוק, לא אהבתי ולא אוהב.

ילדי נכנסים פעם ביום לחדר, לומר לי שלום, לאבא המסכן שלהם. אני רואה את ניסיונותיהם להראות לי שזה נורמלי, שגרתי. "איזה ילד לא מתאפר בירוק בכבדות כל יום כדי להגיד לאבא שלום?" הם מנסים לשדר. עיניהם עצומות כדי שלא אראה את הלבן של העין. על שערם יש כובע כמובן. בקיצור, לא יודע באיזה צבע דמיינתם את הגיהנום, שלי בצבע ירוק.

אני יוצא לפעמים מחוץ לחדר, עם מטפחת קשורה על עיניי, שלא אראה, שלא אסתכל. שעיניי לא יחשפו ח"ו למראה שקצת לא ירוק. מרגיש עיוור. לומד לאט לאט לקרוא ברייל. יוצא לטיולים עם ילדי שמשמשים ככלב הנחייה שלי. לא תענוג גדול, אני מבטיח לכם.





פרק ג.

עד ששמעתי על חיים.

גיס של בן דוד של אשתי שמע על הסיפור והודיע שהוא מכיר גם מישהו כזה, ואולי אני ייהנה מחברה של אנשים כמוני. כתף שתבין אותי.

התברר שהוא לא בדיוק הכיר מישהו כזה, אלא רק שמע מהחברותא שלו שיש כזה דבר. אבל הוא יברר ממי החברותא שלו שמע על המקרה, ויחזור אליי עם הטלפון של ההוא.

קיצר, לא נלאה אותכם בפרטים. הוא השיג אותו, קוראים לו חיים, והוא באמת מבין גדול בתחום. מסתובב עם המחלה כבר עשר שנים, ויכול לתת לי הרבה מידע עליה.

התקשרתי אליו, הוא הסביר שזה מתחיל מכרומופוביה סלקטיבית, אבל מה שאני מתאר נשמע כבר ממש מקרה חמור של פריזימה שבורה. והוא רוצה לפגוש אותי.

גיחכתי, איך לפגוש? אני נעול בבית, הוא נעול בבית. שני עיוורים ירוקים שלא יכולים לעשות כלום.

הוא התעקש, אמר שאני רק צריך לתת לו את הכתובת, הוא כבר יגיע אליי.

שעתיים אחר כך (!) אשתי אומרת לי שאיזה איש ירוק אחד מחפש אותי. היא מכניסה אותו הביתה, מציעה לו כוס תפוח-אגס-סברס. אני כבר לא מסוגל לשתות את הספרינג הידוע, אבל אולי הוא כן. "אשמח" אני שומע אותו אומר לה "אולי תביאי גם ליעקב?"

אני מחייך. יודע את תגובתה של אשתי, היא תביא לי, כדי לא לבזות אותי שכל כך מהר אני שונא את הירוק ירוק הזה. אבל היא תדע שאני לא הולך לשתות ממשהו בצבע ירוק.

יעקב נכנס לחדר. מאופר בירוק, לבוש בירוק, בטוב טעם יש לומר. יהודי חרדי מבוגר, אני אומד אותו כבן שישים-שבעים. חייכן.

"שלום עליך רבי יעקב, אפשר לשבת?"

"בשמחה" אני מזיז בשבילו את הכיסא.

"זה בסדר, ינגלע. זה בסדר. אני לא כזה זקן. אני יכול להתיישב לבד" הוא מחייך. מביט אל תוך עיניי. "ינגלע, אני מרחם עליך. אני פשוט מרחם עליך."

מכל האנשים בעולם (שריחמו עלי, אני בטוח) דווקא ממנו לא ציפיתי לאמירה כזאת.

"אתה שמעת את הבשורה, שאסור לך לראות שום צבע, רק צבע אחד. חזרת הביתה, שינית את חייך. נכנסת לתוך עצמך. צבעת את כל הקירות מסביבך, את כל האנשים מסביבך. את כל מה שמחוצה לך.

אני רוצה להגיד לך משהו, רב-יענקב. אסור לי לראות ירוק, יש לי זן אחר של המחלה, ווריאנט שונה. מותר לי לראות רק ורוד. כל גוון אחר אסור לי."

אני נלחץ "רגע, רב חיים, אז אתם עכשיו בעצם מסתכנים?"

"לא, תיירגע. אל תדאג. אנחנו מחמירים בפיקוח נפש. אבל יש היום ברוך השם המצאה חדשה, רב יענקב." הוא מוציא מהתיק קופסת עדשות "במקום לשנות את כל העולם, תשנה את עצמך."

הפלאפון מצלצל.

מספר לא מזוהה.

היא עונה.

"היי מה נשמע?"

"ב"ה בסדר מי זו?"

"זאת----"

שתיקה. שוק. "מה היא רוצה עכשיו"?

הן היו חברות עוד בתיכון, אח"כ בשנה א' סמינר. ואז היא התחתנה. הגברת על הקו כמובן.

חברתה עשתה למענה הכל. עיצוב בר, מתנות, ריצות וקניות. וזהו. כאן זה נגמר.

היא לא התקשרה אף פעם. מידי פעם היו מגיעים דשי"ם כמו:

לידת הבת הבכורה - נחשפה דרך חברה משותפת כחודש אחרי...

שידוך שהרסה בחוסר פירגון משוועה...

הא...לא התקשרה אף פעם אמרנו? קבלו דיוק: לא התקשרה כמעט אף פעם.

פעם בשנה/ שנה וחצי היתה מתקשרת. לא בשביל לשאול 'מה נשמע'...

"דוד שלי- ראש ישיבה עושה מצ'ינג..."

"אחותי נתקעה בלי תחפושת ואני זוכרת שהיה לכם גמ"ח..."

אז זהו, עכשיו היא פשוט מנסה להבין מה גרם ל- היא- להתקשר...

לא היה לה הרבה זמן לחשוב כי ה "חברה" שעל הקו פשוט המשיכה:

"אני רוצה לנסוע איתך לארוסים של--- מתי את יוצאת?"

"אני עוד לא יודעת מי נוסעת איתי...כנראה שלא יהיה לי מקום. אני גם לא יודעת אם אצא מהבית שלי או שבכלל מהבית של סבתא שלי- (הכי רחוק---רק שלא תבוא איתי ) היא גרה ליד העבודה שלי, את מבינה?"

"אה...אבל אין לי בעיה להגיע לאזור הבית של סבתא שלך. מה זה משנה אם אני מגיעה אלייך או אליה?"

"נראה, אני עוד לא יודעת מה יהיה בסוף, אדע רק באותו יום."

"טוב, אז ניהיה בקשר. תודיעי לי אם זה מהבית שלך או של סבתא שלך."

"נראה. בעזרת ה'".

ניתוק----

"תחלמי!!!" היא צעקה לחלל הבית.

היא רווקה בת 25, יש לה הכל. עבודה מסודרת. כסף. משפחה מדהימה. רכב. רק חתן לא. עדיין לא.

היא לרכב שלה לא מתכוונת להכניס את הגברת הנצלנית---הנסיעה הזו תהיה בשבילה סיוט. ממש כמו להחזיק גחלים לחושות בידיים חשופות במשך 40 דקות.

'לפעמים צריך להקשיב ללב שלך'. אמר לה אבא. 'אל תעשי את מה שלא טוב עבורך'. הפעם זו אמא.

כן. הלב שלה הוא לא משחק. היא לא מוכנה שישברו לה אותו פעם אחר פעם.

לפעמים אנחנו נותנים בלי סוף לאנשים הלא נכונים---

אנחנו צריכים ללמוד להכניס ללקסיקון שלנו מילה נוספת- חדשה- "לא".

כן. גם "לא " זו תשובה. וזה בסדר. זה מותר. לא לכל דבר, לכל דרישה, צריך לענות ב "כן".

נכון אתה צודק
וזה מרתק
איך אתה לא מתאפק
ולא שותק
רק כועס וצועק
עוד מילה או שתיים אתה זורק
והכל מזדעזע וחורק
אז מה זה שווה לנצח כשהכל מתפרק

אז מתי את עיניך תצליח לפקוח
ותבין שצדק לא יעזור לך לצמוח
כי בצד השני אין גבורה לא צדק גם לא מוח
אבל יש לו המון זמן וסבלנות וכוח
לבכות לצרוח
ולא לשמוח
ולא לשכוח
ולא לסלוח

והמון גוזמאות
ושינויי נוסחאות
וטרור ודמעות
ומאות
סיסמאות
באלפי השמעות

ואמר לי מישהו חכם
תגדיר את המטרות שעליהן אתה נלחם
וש "לנצח" לא יהיה בתוכם
כי הנצחון השלם
לא שווה את המחיר שתרצה לשלם
אל תרבה לדבר
אל תהיה שובר וסותר
אלא רק חותר ופותר
וחשוב עוד יותר
שתדגיש לאחר
על מה אתה מוותר
הכרז בקול גדול על השני כמנצח
שלא ישים לב לשבויים שאתה לוקח

צחי בלחץ אטומי. בעוד כמה ימים תתקיים התערוכה השנתית הגדולה, ואין לו מספיק חברים לאייש איתם את כל התקנים הדרושים.

הטירוף סביב התערוכה רק מתגבר משנה לשנה, הביקוש זינק לשיא חדש, והגיוס הנדרש רחוק ממימוש.

מפיק כמוהו לא יכול להרשות לעצמו לפשל. בארץ יש לו נבחרת איכותית במיוחד, אבל היא עולה לו יקר מדי. הרווחים אינם מצדיקים את ההשקעה. אין מנוס מגיוס תגבורת מחו"ל.

בצר לו, פונה צחי לעמיתו בטורקיה, אמיר שמו. הוא מבקש ממנו שיגייס בעבורו בדחיפות נבחרת איכותית ומשובחת במחירים נוחים, רק שייראו כמה שיותר ישראליים מבחינה חזותית. "אין בעיה", עונה אמיר, לא לפני שהוא מוודא שהוא גוזר קופון נאה, "תוך יומיים הם במטוסים בדרך אליך".

צחי יודע שהנבחרת הישראלית טובה בהרבה, אבל הוא לא עובד בחינם. הישראלים עולים לו יקר, וזה יבוא על חשבון הרווח שלו. מה גם שבמקרה הזה אין משקל לידיעת השפה העברית או הבנת הניואנסים המקומיים לעומק. חברי הנבחרת לא נדרשים לדבר בכלל. כל מה שהם צריכים זה להיראות ייצוגיים, יפים, מרשימים ומזמינים. כל השאר לא באמת חשוב.

התערוכה מתקרבת בצעדי ענק, הטלפון של צחי מצלצל בבהילות, אמיר על הקו: "צחי, יש בעיה", קולו נושא טון דרמטי, "אני לא מצליח לגייס ייצוגיים, יפים, מרשימים ומזמינים, בעלי חזות ישראלית, בתעריף הדל שלך. במחירים שלך יש לי רק חברה יבשים, מצ'וקמקים ולא מספיק איכותיים".

צחי מתוסכל, מהרהר שנייה: "טוב, אמיר, אין ברירה, תשלח מה שיש".

כעבור כמה ימים עשרות אלפי שולחנות בתערוכת טו בשבט מעוצבים בפירות יבשים שנשתבחה בהם טורקיה.

שלום לכולם,

אני מוציאה ספר קריאה בע”ה ומחפשת מעצב/ת כריכה מקצועית ואמינה.

אשמח לקבל באישי פרטים כמו:

המלצות

תיק עבודה

אופי עבודה

מחויבות שני הצדדים

הצעת מחיר (רף תחתון - עליון או משוער)

וכל דבר אחר שיקדם לסגירה.

נ.ב: חשוב לי ניסיון בכריכת ספרי קריאה דווקא, עדיפות לז’אנר מבוגרים. רצוי יותר מאחד (שנעשו ללא ליווי, או לחלופין עם אופציית ליווי כעת).

כמובן, מי שיכול לתייג ולהמליץ - אשמח, אם למישהו יש אפשרות להעלות אשכול זהה בקהילת מעצבי כריכות - מבורך.

תודה רבה!

אבא שלי ז"ל התמודד עם פרנסה קשוחה.

אמנם היה לנו אוכל, קורת גג וכדו', אבל לא היה שפע גדול בדברים מסוימים, והיתה גם דאגה גדולה סביב הפרנסה.

הבעיות המשיכו גם אצלנו: לקחנו חובות כבר בתחילת הנישואין כדי לשלם שכירות, הייתי בלי עבודה, ובעלי התקשה למצוא כולל הולם.

היינו בלי כלום.

עם השנים בעלי המשיך לגלגל חובות, אבל לאט לאט התגלה אופיו האמיתי: הוא לא מסוגל לחיות בעוני ובצימצום.
אמנם גם אני לא מסוגלת לחיות בעוני, וכל אדם היה מעדיף עושר, אבל זה התבטא בקניות יקרות.

וכך בעודי דואגת על הפרנסה ועל העתיד, בעלי התחיל לקנות רהיטים יפים, אפילו מפוארים, וילונות מרשימים ועוד חפצים מאוד יוקרתיים.

ואני,
לא היו לי כלים להכיל את זה.

התודעה שלי היתה מצומצמת, תודעה של מחסור, של חרדה ודאגה, היו לי בעיות חברה, חרדות על כל צעד ושעל, והייתי גרה בתוך כלוב של זהב.

ביותר היה לי קשה לראות את הפער בין הבית שלי לזה של הורי.

זה טלטל אותי, הרגשתי שאני במקום לא טוב.

כך - חייתי בבית מפואר ויפה, הכל היה מושלם, אבל הלב שלי נכסס מבפנים.

לא היתה לי יכולת לקבל את הטוב ואת השפע.


*

גם בשנים האחרונות, כשכתבתי ספרים, והם התחילו לצאת לאור, והתחילו להיות לי רעיונות נפלאים, ואנשים קנו את הספרים, והגעתי למימוש עצמי מופלא, גם אז היה לי קשה להכיל את זה.

לא היתה לי אפשרות להכיל את זה שאנשים מתעניינים בי, וש'בעיות החברה שלי אולי נפתרו'. (יש משהו מעניין בכך שאם יש אדם מוזר - ואני קצת שונה - אנשים מסתכלים עליו בביטול מסוים, וזה לגיטימי, אבל אם הוא פתאום יוצא לאור אז כולם נושמים לרווחה ואומרים: אה, הוא לא סטנדרטי כי הוא אומן, ואז הבעיות החברתיות שלו נפתרות)...

לא אספר מה עברתי, את התהליך הקשוח מאוד מאוד.

אבל היתה לי טראומה מהכתיבה שלי, היה לי קשה להיות מצליחה.

*

לאחרונה קיבלנו משהו נוסף, יוקרתי.
התודעה שלי עדיין מתקשה להכיל את זה.
הייתי מנותקת.
לא מסוגלת לחשוב שמגיע לי,
שזה אמיתי.

*

אני חושבת על גאולה, ועל כמויות הטוב שנקבל, וקצת מבינה למה הגאולה מתמהמהת.

כי אם ה' יתברך יציף אותנו באור, בשמחה, בשפע.

האם נצליח לקבל את זה?

האם נמשיך להיות מסוכסכים?

האם התודעה הפגועה שלנו תצליח להחלים, להסכים שמגיע לי טוב, מגיע לזולת טוב, מגיע לי לחוות טוב
וכן, אני לא צריכה לחבל בטוב של עצמי?

זו עבודה.
או שמא העבודה.

שלום וברכה. אני בעיצומו של כתיבת ספר פנטזיה חדש וחשבתי שכדאי לשתף אתכם בחומרים ממנו.
אשמח לשמוע ביקורות, הערות והארות, טיפים וכדו'.
ובינתיים, קריאה מהנה.


הוא פרץ מדלת הבית הבוער כאחוז תזזית ופתח בריצה קדימה, ממוקד במטרה אחת.

להתרחק מכאן. וכמה שיותר מהר.

טרסיאר טס במהירות אדירה, חולף במרוצתו על פני בתים בוערים כשזעקות שבר נשמעות מכל כיוון. ריח חרוך של רוע וכאב מילא את האוויר, מלווה בקול פיצוח שבקע מקירות הבתים שקרסו תחת לשונות האש שאחזו בהם.

הוא מוכרח להגיע אל ליסה. שעות ההמתנה המתוחות שחלפו עליה לא היטיבו מן הסתם את מצבה הרגיש. יהיה זה פשע מצידו אם ישאיר אותה לבדה בשעות הקריטיות האלו, מבלי בעל שתוכל להישען עליו. ומלבד זאת, יש לו משימה למלא ועליו לסיים אותה עוד לפני רדת השמש.

הוא דילג במהירות מעל גזע עץ שרוף שאש עוד אחזה בקצהו. פניו וגופו היו מוכתמים בפיח ואבריו הפגועים דאבו, אך הוא לא הרגיש זאת. החבילה הגורלית הייתה טמונה בכיסו והדאגה שעוררה אצלו גימדה לעומתה את כל גלי הכאב שפעמו בגופו.

גם אם הורולון כבר נפלה, אסור לעולם שהנשק הזה יפול לידיהם. הוא טומן בחובו כוח הרסני שביכולתו להשמיד את כל הממלכה הזאת אם לא ישתמשו בו כראוי. והמחשבה על כך שהוא נושא אותו כעת על גביו בסביבה הזאת גרמה לטרסיאר להאיץ את מרוצתו ולחצות בחופזה את שעריה המובקעים של העיר.

הוא הביט לאחור בעמוד העשן שהיתמר מעל בתיה של הורולון. צביטת כאב חלפה בליבו. האסטרגוס לצערו כנראה ניצחו במערכה הזאת, אך למרות זאת, לעולם לא יתן להם לשים את ידם על האוצרות הללו.

הוא הלך והעמיק אל תוך היער. מועך במרוצתו זרדים ועלים יבשים שמילאו את הקרקע והפכו את ההליכה עליה למסורבלת. מכאן יקל עליו לקצר את הדרך אל טיזאר, מושבת הלייסטרס האחרונה שעוד נותרה עומדת על תילה, לפחות בינתיים, ולהזהיר את מי שעוד נותר מפני ההתקפה הקרבה.

לפתע נעצר בפתאומיות. חושיו המפותחים הקנו לו יכולת לחוש בסכנה עוד לפני שהיא מתפרצת, וזו בדיוק התחושה שמילאה את האוויר סביבו.

אינסטינקטיבית הושיט טריסאר את ידו לניצב חרבו והביט בחשדנות סביב. חולף במבטו על פני כל סלע, גומא בקרקע או ענף מעצי היער ובוחן כל גזע רחב וכל שיח שיכול להוות מקום מסתור פוטנציאלי לתוקפים.

חששו התאמת.

שתי דמויות חמושות זינקו לעברו לפתע מתוך השיחים, אחד נוסף יצא מאחורי גזע רחב ושניים נוספים נחתו מענפי העץ שניצב ממש בסמוך אליו, חגורים בחרבות, פגיונות וכידונים.

קול צחצוח מתכת קרע את האוויר כשטרסיאר שלף את חרבו. הסיכויים שלו פחותים כשהוא אחד מול חמישה, אך לא נראה שיש לו ברירה אחרת. לעולם לא יתן להם להניח את ידם על האוצר שהוא נושא עליו, גם במחיר חייו.

הם היו לבושים בגד עור בצבע חום שנחגר על גופם כמו שריון וענדו על זרועם באזור שריר הכתף מין צמיד שחור עם סימונים של נגיסות זאב, סמל פלוגת חייליו של הזקן השחור. הם כיתרו אותו מסביב, מונעים ממנו כל כיוון מילוט אפשרי. כל תקיפה שלו תאבד משמעות במצב הזה. אם הם היו כולם בכיוון אחד לפחות יכול היה לתקוף ולברוח, אך כעת כל תנועה שלו תגרור מתקפה מחמישה כיוונים.

אחד התוקפים עשה צעד אחד לעברו. הוא היה אדם מגודל ושעיר בעל שיער ארוך וזקן פרוע שנראו כאלה שלא נוקו זמן רב, שענד על צווארו שרשת שהיתה חרוזה משיני חיות שונים. היה נראה שהוא מנהיג הפלוגה. הוא פנה אל טרסיאר ואמר בקול קר ומאיים "תן לנו אותה".

טרסיאר לא ענה. הוא חש כמו כבשה אבודה שנפלה למלכודת מוות, ממתינה לרגע בו יזנק הזאב הראשון וישסע אותה. תחושת חוסר אונים החלה לחלחל בו. הוא היה מוכן למות אם היה יודע שבדרך זו לא יפול האוצר לידיהם, אך כעת בכל דרך שיבחר נראה שסיכוייו לשרוד ולשמור על האוצר אבודים.

"אני סופר עד שלוש" אמר האיש. "אחת..."

לא יכול להיות שזה קורה לו דווקא עכשיו, כשהצליח להחלץ מתוך הגהינום הבוער שבתוך העיר, אחרי כל הקורבנות הרבים שנפלו בשביל המשימה הזאת, וכעת הוא עומד לאבד את כל מה שטרחו להסתיר במשך עשרות דורות.

"שתים..."

חמשת התוקפים נדרכו במקומם. רק ינתן האות והם יסתערו לעברו, ישספו אותו לחתיכות וימלטו עם האוצר. ידו המזיעה של טרסיאר התהדקה סביב ניצב חרבו ומוחו התמלא מחשבות על ליסה שמחכה לו בבית בלי שום מושג על מצבו. הוא חייב לשרוד. בשביל הקרבנות. בשביל כל השבט שתולה בו תקוות רבות כל כך. בשביל ליסה. בשביל ממלכת ארלנטיס כולה.

"שלוש".
הרגעים הבאים קראו כמו הבזקים. טרסיאר תקף ראשון. הוא זינק קדימה ושיסף בחרבו במכה מלוכסנת את התוקף שעמד מולו, תוך שהוא מכניס את ידו השניה תחת זרועו של הברנש שעמד לשמאלו ומסית אותה הצידה, מפנה לעצמו נתיב בריחה ופותח בריצה קדימה.

כמעט.

מכת חרב מאחוריו הספיקה לפגוע בקצה קרסולו וגרמה לו למעוד הצידה לעבר מדרון ההר התלול.

טרסיאר צלל מטה, נחבל בקוצים וענפים שחתכו ושרטו את פניו שהתמלאו בדם. הוא עף ונתקל בסלע גדול שבלט מההר בכיוון חזהו, התגלגל ונחבט בראשו ובגבו, עד שנחת על האדמה הקשה פצוע, חבול ומדמם.

טרסיאר ניסה אינסטינקטיבית להתרומם ולברוח, אך גופו לא נשמע לו. כאב חד חלף תחת חזהו ובישר לו שכנראה שבר איזו צלע, מה שגרם לכך שכל נשימה שהוסיף רק העצימה את הכאב.

מעליו שמע קול של צעדים מתקרבים ומיד קלט אותם, יורדים לעברו בטיפוס מרכס ההר.

כשטעם דם ממלא את פיו הביט טרסיאר בחוסר אונים סביבו והבחין במרחק כמה מטרים ממנו בשיח קוצני עבה במיקום מוסתר יחסית לעיני היורדים מההר. אם הוא לא יזכה להנצל, לפחות שהאוצר יישמר מידיים זרות. במאמצים אדירים הוא גרר באמצעות רגליו את כל גופו על הקרקע הסלעית, כך שגם שאריות בגדיו שנותרו שלמים השתפשפו ונקרעו, עד שהגיע לעבר השיח.

הוא קלט בזווית עינו את החיילים היורדים מההר כבר ממש קרובים לקרקע. עוד רגע יפתחו בריצה לכיוונו וכל הסיפור הזה יגמר עם סוף לא ממש טוב. טריסאר ניסה להוציא במהירות עד כמה שיכל את החבילה מכיסו הפנימי, אך גופו לא שמע לו ולא חדל לשלוח איתותי כאב למוח שפקד על היד למרות זאת למשות את החבילה מהכיס, דבר שהביא אותו לסף עילפון.

הוא שומע צעדי ריצה מתקרבים. החבילה כבר נמצאת בידו. כל מה שעליו לעשות הוא רק להכניס אותה אל בין ענפי השיח. הוא לקח עוד נשימה עד שכבר הרגיש את רעותיו נקרעות. במאמץ עליון הושיט את ידו קדימה עד שראשה כבר היה עמוק בין העלים. אבל כשידו כבר מושטת וראשה נמצא עמוק בין העלים

פאףף!

רגל כבדה הונחתה בתנופה אדירה על זרועו. וסולית הברזל המגושמת שתחתיה ריסקה את עצם ידו של טרסיאר באנחת כאב.

"לא תצליח להימלט מאיתנו גם אם תהיה מאד מוכשר". האיש בעל שרשרת השניים חשף חיוך חסר שיניים.

טרסיאר לא ענה. כאב לו כל כך. ועוד יותר משכאב לו בגוף כאב לו בפנים, בנפש. כאב לו על כל אותם מאות אנשים שסובלים ברגעים אלה ונאחזים בתקווה שהוא נושא בידו, על אותם עשרות שמתו כדי שהחזון שנפל עליו להוביל יתגשם, על אותם אלפי אנשים שבמשך הדורות הבאים יבכו על מה שיכל לשנות את חייהם האומללים ונכשל.

"אין לך מה לדאוג" חייך אליו האיש בארסיות. "אני מבטיח לשמור לך עליה כאילו היה זה בנך הקטן והחמוד" ומיד פתח בצחוק צורם, נהנה מהבדיחה של עצמו.

"וכעת" פניו לפצע נהיו חמורי סבר ומבט של תיעוב נמרח עליהן, "נראה שסיימת את תפקידך על האדמה הזאת"

האיש הניף את חרבו באוויר מעל ראשו כשחודה מכוון מטה לעבר חזהו של טרסיאר.

טרסיאר עצם את עיניו והתכונן לסיים את רגעיו עלי אדמות, כשלפתע קול שריקה קרע את האוויר וברגע שלאחריו נפלו ארבעת החיילים על פניהם כשחיצים מזדקרים מגבם.

עיניו של טרסיאר נפערו בתדהמה. איך זה יתכן? מי עוד נמצא כאן?

ואז הוא הבחין בהם, עומדים על צלע המדרון וקשתות מורמות בידיהם.

"אנגוס, סרליק, מדריאט, רווג'ו, מה אתם עושים כאן?" קרא טרסיאר בקול חלוש שספק אם הגיע לאזניהם. הצלע השבורה לא אפשרה לו להגביה את קולו יתר על המידה.

"מסתבר שהגענו ממש בזמן" אמר אנגוס, מתבונן בחתכים שעיטרו את לחייו של טרסיאר ובפנס שהתנוסס על עינו השמאלית. אנגוס לא השתהה רגעים מיותרים וקפץ מהסלע שעליו עמד, כשבעקבותיו יורדים שלושת האחרים.

אנגוס הבחין בשלולית הדם שניקוותה תחת רגלו של טרסיאר, ומיד רכן לעברו וביצע חסם עורקים על האיזור, לעצור את זרימת הדם עד שיגעו למקום מבטחים שיאפשר להם לטפל בו כראוי.

"אנחנו מקווים שהחבילה אצלך" אמר רווג'ו.

"אצלי" אישר טרסיאר בקול חלוש.

"אם כך, כדאי שנזדרז, מחכה לנו עוד כברת דרך" אנגוס מעשי, ממוקד במשימה שעליו להשלים.

"ישנה רק בעיה אחת" דיבורו של טריסאר נקטע וגניחת כאב נפלטה מפיו, "כנראה ששברתי כמה עצמות ואין לי אפשרות לעמוד על הרגלים"

סרליק ספק את כפיו. "עם זה אפשר להסתדר" אמר ומיד לפי אות שנתן התפרסו ארבעתם סביב טרסיאר השוכב על הארץ.

אין ברירה, המצב של טרסיאר נראה גרוע ולא מאפשר להם לקחת סיכונים. הם יאלצו להשתמש בכוחות הלייסטרס שלהם.

הם הצמידו את כפות ידיהם זו לזו סמוך לליבם, ראשם היה מורכן ועיניהם היו עצומות כאילו ריכזו את מחשבתם בכל כחם. עד שכעבור כמה רגעים סילון של אור זהוב פרץ קדימה מבין ידיו של כל אחד מהם והתחבר עם זה שלצידו, עד שיצרו צורת מלבן הבנוי מחוטי אור זורחים שבקודקודיו עמדו ארבעתם.

הם התכופפו לקרקע לגובה שבו שכב טרסיאר והמלבן עשוי קרני האור ירד יחד איתם, מעביר בין צלעותיו זרמים זהובים. כשהגיעו לגובהו של טרסיאר דפנות המלבן החלו להצטמצם ולהיצמד לאט לגופו, כאילו זיהו את האדם השוכב על הקרקע. ממתין להם. כשנגעו בגופו פרץ מהם הבזק אור מסנוור שמילא את האיזור לרגע באור מסמא.

ברגע שלאחריו היה מוקף גופו של טרסיאר במין הילה זהובה והוא ריחף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, תלוי באוויר באמצעו שדה הכוח המחובר על ידי חוטי האור לידיו של כל אחד מהארבעה. הם התרוממו על רגליהם וטרסיאר התרומם יחד איתם לאוויר.

הם לא השתהו רגע נוסף ובין רגע פתחה החבורה בריצה קדימה לעבר ביתו של טרסיאר.





אחד הדברים שמדאיגים כל אישה שזה עתה מלאה לה שנה לנישואיה, זה העובדה שבעלה מתעכב מלחזור הביתה כבר במשך כמה שעות. וביחוד כשהוא נמנע מלספר לה בדיוק להיכן הוא הולך, מחשש שכל מיני אנשים ינסו לסחוט אותה ויכפו עליה לגלות זאת. ואם נוסיף גם את השמועות על הטבח הנורא שמתחולל בהורולון הרי שמכלול הדברים הללו יוצר תחושה לא נעימה בכלל. אך לליסה היתה סיבה נוספת לדכדוך שתקף אותה.

הלידה.

תשעה חודשים הם חיכו יחד בכליון עיניים לרגע הזה בו יתבשרו שניהם על שזכו להיות הורים, אבא ואמא רגילים כמו שאר באי עולם. וכעת בתוך כל הכאוס שמשתולל בחוץ, כשבנה הקטן שנולד לפני כמה דקות עטוף בזרועותיה של המיילדת ומשמיע יבבות בכי חנוקות, כל כך חסרה לה דמותו של טרסיאר עומד לצידה עם חיוכו האיתן ופניו שתמיד שידרו חוסן וחיזקו אותה בכל מצב עגום בו שרתה.

מי יודע היכן הוא עכשיו, מה מעוללים לו, האם הם יזכו אי פעם שוב להפגש.

דמיונות לא נעימים הציפו את ראשה, אך היא מיהרה לסלק אותם ממנה בנפנוף.

"את מידי חלשה, אסור לך לדאוג עכשיו" ניסתה להרגיע אותה המיילדת, "הוא בוודאי כבר בדרכו לכאן ותכף יבוא".

היא יודעת שאסור לה לדאוג, אבל מה לעשות שאין בכוחה של הידיעה הזו למנוע מטיפות קטנות ומלוחות לצוץ בזווית עיניה ולזלוג לאיטם במורד הלחיים.

קחי, זה יעשה לך טוב" אמרה המיילדת ודחפה לידה ספל עם מרקחת סמיכה.

ליסה החזיקה את הספל בידיה ובהתה בו מבלי לעשות דבר.

"אם את צריכה עזרה אני מוכנה להשקות אותך" אמרה המיילדת בטון מתרה.

לא נותרה לליסה ברירה. היא גמעה בכוח את המרקחת ומיד הרגישה כאילו מישהו תשתש את חושיה. הכאבים פחתו ויחד איתם תחושת הדאגה הלכה והתעמעמה. היא החלה לשקוע בתוך בועה שחורה של שינה, אך מבעד לעפעפיה שכמעת נעצמו היא הבחינה דרך החלון במספר דמיות הקרבות לבית. ורגע לפני שנרדמה, תחושת מרגוע בלתי מוסברת מילאה את ליבה, מבשרת לה כי בעלה חזר.

"אם אני זוכר נכון זה הבית הזה" אמר אנגוס שרץ בראש החבורה.

"אכן" אישר טרסיאר.

החבורה נכנסה אל תוך הבית כשטרסיאר מרחף בינהם בתוך ריבוע ההילה שיצרו עבורו. הם כיוונו אותו ברחיפה קלה לעבר הכיסא והושיבו אותו עליו, תוך שהם לא מפסיקים לתמוך בו משני צדדיו מחשש שגופו לא יהיה מספיק יציב בעקבות החבלות שספג.

"אוי מר ליס מה קרה לך? אתה נראה נורא!" קראה המיילדת המבוהלת שיצאה אליהם מהחדר הפנימי עם התינוק שעה שהבחינה בפניו החבולות ובגדיו הקרועים של טרסיאר.

טרסיאר לא ענה. עיניו היו פעורות לרווחה ונתלו על הדמות הזעירה ששכנה בין זרועותיה של המיילדת. שלמות וזכות עלומה היו טמונים בה. בבנו שלו.

"זה סיפור די ארוך" התערב אנגוס "ונראה שנוכל לספר אותו בנחת אחרי שנגמור כמה דברים חשובים שמוטלים עלינו כעת"

"מה שלום ליסה" שאל טרסיאר, מתנער מהמחשבות שפקדו אותו.

"היא תהיה בסדר" אמרה המיילדת. "היא מתחזקת, ובטוחני שכשתראה אותך כאן מצבה ישתפר בהרבה".

"היכן היא"

נחה כעת. מאמץ הלידה עם כל המאורעות מסביב התיש אותה, והדבר שהיא זקוקה לו כעת הכי הרבה הוא מנוחה, גם במובן הנפשי".

"ברשותך" אנגוס שהיה נראה די בהול קטע את השיחה, "אם תוכלי בבקשה להניח את התינוק על המיטה שלו"

המיילדת צייתה והניחה את התינוק על מיטה קטנה עשויה עץ שעמדה על רגליים גבוהות שניצבה בסמוך לטרסיאר.

טרסיאר הושיט את ידו והעביר את אצבעו על לחיו הרכה של התינוק שפניו היושנות היווה לו מראה של מלאך קטן. כל כך היה רוצה לחבוק אותו בין ידיו, אבל ידע שעם עצמותיו השבורות פעולה כזאת תסכן אותו ואת התינוק יחד.

הוא הכניס את ידו הבריאה לכיסו והוציא ממנה שקיק בד בצבע שחור. ארבעת הלוחמים האחרים התקבצו סביבו והביטו בטרסיאר מכניס את ידו לשקיק ושולה ממנו שרשרת קטנה עשויה טבעות קטנות וזהובות שהושחלו אחת בשניה. הוא רכן במאמץ לעבר בנו כשהשרשרת בידיו. "רווג'ו תרים לו מעט את הראש כדי שאוכל לענוד אותה עליו".

רווג'ו הרים בעדינות את ראש התינוק בזמן שטרסיאר ענד על צווארו את השרשרת.

בין רגע השרשרת החלה לבעור בלהבות שריקדו עליה במעגלים והסתחררו סביב צוואר התינוק. המיילדת המבוהלת עשתה צעד קדימה אך אנגוס החווה לה בידו כאומר שאין מקום לדאגה.

אחרי כמה רגעים של בעירה, האש נבלעה בגוף התינוק ונעלמה, והשרשרת שהייתה על צווארו נראתה כעת כמו סתם שרשרת ברזל אפורה ונטולת כל חן.

טרסיאר הסיר את השרשרת מצוואר בנו ותחת מקומה על העור צמח סימן כהה, כמין כתם בצורת קולר שסבב את צוואר התינוק.

טרסיאר העביר את ידו על פניו הישנות של בנו. "נוח ריילן שלי, עוד נכונו לך ימים גדולים".

"אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם"

'היי, אני חייב לאברהם שוויגל תשובה על המשכנתא, לא כדאי לי להרגיז אותו, הוא יכול לעכב לי את כל האישורים... נו, תפילה! איפה אני?'

"ונאמן אתה להחיות מתים..."

'נו, איך קוראים לתימני הזה שמת עכשיו בתאונת אופנוע? מסכן, אני עוד זוכר איך שהוא היה יוצא לתלמוד תו...' אויש, נו, תפילה! איפה אני עכשיו?'

"סלח לנו אבינו" 'וואו התקדמתי לא רע!' "כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו..."

'אויש, הדו"ח על התמרור שהשוטר לא הסכים לסלוח לי, לא שילמתי אותו! נו! לא לעניין... תפילה!'

"והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו..."

'אואה, איזה מכות החטיפו לאדם ההוא שנכנס לבית המדרש, זה לא שהוא היה בסדר, הרי אתמול... אוחח... איפה אני?'

"השיבה שופטינו כבראשונה..."

'אחח, צורת הבחירה של השופטים היו... היי! מה זה? כבר חזרת הש"ץ? אופס... איזה פדיחות! מנחה של שבת ודפקתי 'סלח לנו' בשיא המרץ!'

שלום כולם
שמחה להיות כאן, בקהילת כתיבה, ולעלות חלק א׳ מתוך הפאנפיק שלי: מאחורי הקלעים.

--
זמן להפסקת אש בקירבת אייל גלבוע. סידרת הספרים כידוע, הגיעה לסיומה.
והמשפט הבא: ׳מאחורי גיבור גדול, עומדת משפחה רגילה׳ , הוא המוטו של הפאנפיק שלפניכם.
עכשיו, מאחורי הקלעים של משפחת גלבוע, מהסידרה ׳מרגל להשכרה׳ כפי שהוא מראיית מבטי, יעלה פה לפניכם.

בספוילר חם, הכוכבת הפעם שלנו זאת אפרת. נקודת המבט והבמה- שלה הם.

העלילה, שונה ממה שקראתם במרגל להשכרה.

תקראו. מקווה שתאהבו ותתחברו.

אשמח לשמוע תגובות שלכם, הערות והערות.
(אגב, כי אני חושבת שאין צורך לקרוא את כל סידרת מרגל להשכרה, לגמרי לא, כדי לקרוא את הפרקים הבאים)
---

אפרת, הבמה מעכשיו שלך

נו, בטח גדול.

לשקול ברצינות רכישת קייאק למעבר בטוח אל מעבר לכביש – זה לא גדול?
גדול. כבד. ועמוק.

לחטוף לפרצוף שליכט עכור וקר ממכונית דוהרת – לא גדול?
מה זה גדול, ענק. ורטוב. וקר. וחם. 39 מעלות. ואקמול.

לצפות בעיניים כלות ברצפה השטופה שנקברת בעודה בחיים תחת ערימות בוץ דביק, ולצרוח בקול גדול – מאד גדול – למה לא ניגבתם את הרגליים בכניסה??!
זה גדול. וסוער. וצרוד מאד.

לרדוף כל הדרך אחרי שברי ברזל עקומים וחתיכת בד שחורה – גדול. מאד.
אחרי כמה ריצות כאלה – הוא יהיה רזה וקטן. ויאכל איזה בורקס כדי להרגע. וחוזר. חלילה.

לגלות את החור בכיס אחרי ימים של מזגנים בכל הבית, מייבש כביסה, תנורים – זה לא גדול?
גדול. אפשר לתפור. אבל איפה הכסף.

לכתוב את הקטע הזה – גדול. וכיף. וגשם דופק לי בחלון. השראה.

תכננתי קטע קצר עם פאנץ', בסוף יצא סיפור, ונקווה שנשאר משהו מהפאנץ'.

מילה על הסיפור: מדובר בסיפור שקרה באמת (שמעתי אותו בעצמי כמה פעמים מאחד מבניו של בעל המעשה), כמובן שהוספתי תפאורה רבה, אבל הרעיון של הסיפור אמיתי לגמרי.

מי שמכיר, לא לגלות את הסוף, ששששש...

התגלגלתי מצחוק.
גם הוא. ממש. לא הפסיק להתגלגל.
צחקנו לנו יחד עד אובדן נשימה.

לא יכולתי לראות את פלג גופו שמהסנטר ומטה, אבל אני בטוח שגם הוא החזיק את בטנו העגלגלה שכבר שלחה אותות כאב.
מחיתי רטיבות משועשעת שהתפרצה מעיני בחוסר נימוס, והופתעתי לגלות שגם מעיניו דמעות מתגלגלות. מצחוק.

לאט ובטוח הושגה שליטה חלקית על הצחוק שהצטחקק לו בגניחות אחרונות מגרוני.
חזרה בי נשימתי.
והוא – ובכן, הוא עדיין התגלגל. אהמ... זה כבר היה די מביך.
חייכתי חיוך מתנשם, מחזיר לעצמי חמצן אבוד, וחיכיתי. עוד רגע הוא ירגע.
הרגע לא הגיע.
התגלגל הוא, התגלגלו הדמעות.

הוא היה יכול להמשיך כך לנצח, אם לא שקרו פתאום שני דברים:
הזזתי את העכבר, והוא פסק באחת מגלגוליו, האימוג'י.