קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כיפה כחולה מוקפת יער ירוק מצד אחד ובניינים לבנים מצד שני.
כשזהב השמש יורד בקשת מרהיבה במרכזה, ונעלם עם ערב אל המקום המסתורי שלשם הוא נעלם תמיד, משאיר אחריו צבע כהה שהולך ומעמיק וגורם לך להישאר על הספסל הזה עוד שעה ארוכה.
עד אשר ייהפך הכל לקטיפה שחורה, בה נוצצים הכוכבים.

מי שנמצא עכשיו בבית עסוק בענייניו, רואה רק את החלונות המשחירים.
אבל מי שנמצא בחוץ, על הספסל בקצה ההר, אינו רואה דבר. אפילו לא את עצמו. רק אפלה סמיכה הממלאת את העולם כולו.

ברגעים כאלו, דפיקות הלב מאיטות, כמובן. אולי אפילו נעצרות.
העיניים נשואות למעלה, ממתינות בסבלנות לסודות הגדולים.

כי אי אפשר לדעת מתי בדיוק, או איך.
פתאום זה יבוא.

זה יבוא מכל מקום ומשום מקום.
זה יבוא חם ואפל, וישטוף פנימה.
ואתה תשחרר את הכל הכל הכל, ותתן את עצמך בידיו.
תהפך למיתר רוטט תחת קשתו.
לבקבוק קריסטל הנמזג ביינו.
למילים רכות הנלחשות בסתר.
לשורשים הנאחזים באדמה חדשה.

וכשאתה פתאום יודע מה הוא לילה.
אתה טובל בתוך האגם הצלול השחור, ולראשך מעטרים זוהרי כוכב, ואתה מושיט יד ארוכה ומנחמת, אתה מושיט אותה הרחק -
לעצמך.

וכשזהב עולה בקשת מרהיבה, דרך מרכז כיפה כחולה וחיוורת, המוקפת יער ירוק מצד אחד, ובניינים לבנים מצד אחר.
על הספסל בקצה ההר ימצאו אותך.
וקמת והלכת איתם. והיית כאחד האדם.
אך מי שיתבונן בעינייך, יתבונן מקרוב.
יוכל לראות באישוניך סוד שחור, עמוק מאד.
  • 229
  • בספר "סדר הפוך" יש ניסיון לברר מה זה בעצם "מלכות ישראל".
    לפניכם קטע מתוך הספר, אולי בהמשך אעלה קטעים נוספים בנושא זה.


    האוטובוס הוביל אותו לשכונת נחלאות והוא החליט לשוטט במקום, מתוך רצון לתכנן את המשך צעדיו. לאחר הליכה נמרצת במשך זמן מה, הוא מצא את עצמו נכנס לחנות ספרים קטנה.

    "אני צריך ספר שמדבר על מלכות ישראל", ביקש מהמוכר.

    המוכר, צעיר הנראה משועמם, מסוג האנשים שגם כשיש להם שפע של חומרי קריאה סביבם, מחשב מהבהב לפניהם, בנוסף לטאבלט המונח על הדלפק והסמארטפון לצידם, והם עדיין מצפים לסף ריגוש חמקמק שטרם הגיע, הוא הראה שמחה של ממש על השאלה של נתנאל הלל, וסקר אותו בעיון. "אני יכול להציע לך ספר בנושא", אמר בנדיבות, "בנוסף, אם אתה צריך את המידע לצורך מחקר, אני מכיר מישהו שמבין מאוד בשלל נושאים: דוד שלי, הרב זאב ראובני. הוא גר כאן בקצה הרחוב. אם הייתה לי אפשרות הייתי הולך אליו מידי יום לשמוע מה יש לו לומר".

    "אתה יכול להשיג לי אותו?" שאל נתנאל הלל.

    "אני מוכן להפוך חצי עולם כדי לעזור לך להשיג אותו. איך קוראים לך?"

    "נתנאל הלל".

    "נעים מאוד, אני זלמן".

    "זלמן", שב נתנאל הלל על דבריו כהד.

    "השם המלא שלי הוא סעדיה-זלמן ראובני". נידב הבחור אינפורמציה נוספת.

    "אתה צוחק עלי?"

    "מהבוקר אני יושב כאן ומתכנן איך לצחוק עליך", חייך המוכר במשובה.

    "חחחח".

    "ותדע לך, נתנאל הלל, שממש מתחשק לי להיות נתין נאמן בממלכת ישראל. המדינה הזאת לא נותנת ביטוי ראוי לייחודיות של העם שלנו".

    "ואם יקראו לכולם סעדיה-זלמן זה יהיה ביטוי ראוי יותר?"

    "לא התכוונתי רק לשמות. אנחנו צריכים להראות לעולם מי אנחנו! בתכל'ס החדשות מלאות במידע לא מחמיא במיוחד, וכולם מתנהלים מתוך רצון לשמור על המצב כמו שהוא. צריך למצוא דרך להביא לידי ביטוי את יופיה האמיתי של ארץ ישראל!"

    "אולי זה בגלל שיש מלחמה נגד הדת, יש מנהיגי ציבור שחושבים שהתורה לא ניתנה לכולם".

    "התורה היא התפארת שלנו, משוש ליבנו", הסכים הצעיר, "אם המדינה הייתה מקבלת עול מלכות שמים ומתנהלת לפי חוקי התורה, זה היה נפלא".

    כעבור מספר דקות מצא נתנאל הלל את עצמו פוסע בזהירות על גבי מרצפות חצר גדולות ורטובות, מדיפות ריח עז של ניקיון.

    הוא נקש על הדלת הלבנה, וכשזו נפתחה כעבור רגע בידי אדם כפוף גוו, חש את ליבו הולם בפראות.

    ככה מתחילות הרפתקאות מסעירות. שיחה עם איש מסקרן כמו הנרי אלברטו, בריחה מידיד שהוא ספק-סוכן-ביטחון-סמוי, ולאחר מכן פגישה עם אדם מסתורי שיש לו בין השאר ידע עשיר, לפי דברי אחיינו מוכר-הספרים המשועמם, על ממלכת ישראל.

    הוא מקווה שזו אינה תחילתה של הסתבכות.
    בעיר אשדוד ברובע ד' חי בעל קמצן מאד.
    מעולם לא קנה לאשתו פרחים או שוקולד, שלא לדבר על מתנה.
    הוא היה רק כותב, פתקים, פתקים יפים אמנם, אבל בכל זאת...
    הוא היה אוהב כסף מושבע, מכל ארגון צדקה היה מנסה לקבל תמיכה, למרות שהייתה לו עבודה לא רעה בכלל.
    בכל חלוקת חסד הוא תמיד היה הראשון בתור.
    הוא ניצל כל מבצע בסופרמרקט, והשיג את הדילים הכי משתלמים.
    מכל הכסף שצבר הוא לא נהנה בכלל, בגדיו היו פשוטים מאד, כמו גם בגדי אשתו. ומי מדבר על תכשיטים.
    הוא גר בדירה שכורה בשכונה נידחת.
    ומעולם לא הוציא את הארנק לקנות ממתק או לצאת לטיול, או כל הנאה אחרת שצריך לשלם עליה.
    היה נראה שהוא נהנה מעצם השמחה שבאיסוף הכסף, ומהמחשבה על חשבון הבנק שלו.

    יום אחד, התמוטטה אשתו ונלקחה באמבולנס. הרופאים מצאו שהכבד שלה הפסיק לעבוד, והעסקן הרפואי שהוזעק קבע כי יש לבצע השתלה מיידית בחו"ל. העלות של הניתוח והאישפוז, היתה מטורפת, והעסקן היה מבוהל ונבוך, משום שאי אפשר להשיג סכום כזה בזמן הקצר כל כך שהרופאים קצבו למועד הקריטי של הניתוח.

    אבל הבעל הקמצן חייך ואמר.
    מיד אחרי החתונה צלצל אלי רופא המשפחה ואמר לי - דע לך שהכבד של אשתך לא תקין ותוך עשר שנים בערך תצטרכו לעשות השתלה.
    לא ספרתי לה על הטלפון כדי לא להלחיץ אותה, אבל חסכתי מאז בקפדנות שקל לשקל, ותודה לקל יש לי עכשיו את הסכום הדרוש.

    בעלך קמצן כבד, אמר לה הרופא, הוא התקמצן על עצמו בשביל הכבד שלך.
     תגובה אחרונה 
    בהמשך למה שהעליתי כאן

    האם הציבור מעוניין בהמשך? מדובר במה שהתחלתי לכתוב מזמן ונתקע באמצע מחוסר מקום לציבור.

    מעלה את המשך הפרק תגידו מה אתם אומרים.
    אני מנסה ללמוד מה זה אומר לצאת לאור.

    זה שצריך לראות אותי?

    לקרוא אותי?

    שאני צריכה להיות כל הזמן מול קהל כלשהו?

    לא נראה לי...

    אז מה זה לצאת לאור באופן אמיתי ואיכותי?

    אולי זה

    פשוט

    להצליח להיות בשקט

    לחיות בתוך עצמך

    ואז לנסות ליצור משהו

    ואם שלמים התוצאה,

    לשווק אותו לקהל

    בלי רצון ובלי מטרה אישית

    אלא כי צריך

    וזה טוב לך ולעולם...

    בלי לצפות לכלום,

    אלא לנסות להציע את הטוב שלך

    בלי לחיות בחשיבה גרנדיוזית.



    זה היכולת להיות, לדבר להעביר הלאה

    ולשלב עם זה את היכולת

    לחיות את עצמך

    ולשתוק.



    זה להיות גם פופולארי, כביכול

    וגם אנונימי

    זה לשלב

    בין עולמות מנוגדים

    ולהצליח לחיות בשלום

    בכל העולמות.

    כן כן

    זה המקום בו אתה יוצא לאור

    ואתה מצליח להשאר

    ולהתכנס

    לתוך הצללים

    מתוך הבנה

    שאתה לא יוצא לאור

    ולא נכנס לצללים

    אלא חי את חייך

    עושה מה שמתבקש ממך

    באותו מקרה.



    אם לכתוב

    אז לכתוב

    אם לשתוק

    אז לשתוק

    אם לדבר

    אז לדבר.



    *



    נאמר "ברוב עם הדרת מלך".

    כשיש פרסום – יציאה לאור – קהל – שם נמצאת התגלות המלך.

    הבעיה בכך היא שזה הרבה אור, אלוקות זה אור.

    ופרסום זה אור.

    והאדם מתקשה להכיל את האור.

    הוא מתבלבל.

    האור גם לא שייך לאדם היחיד, בהכרח, אלא שייך לאלוקים שחפץ שכל הבריאה שלו תצא לפרסום, ותקבל אור.

    לפיכך, צריך לשלב גילוי אלוקות – יציאה לאור והגשמה עצמית – יחד עם הכנעה והבנה בערך העצום של ה'חושך' כביכול, ושל השתיקה.

    באופן בו האדם משלב באופן בריא ונכון גם שתיקה וגם דיבור.

    בו האדם מרשה לעצמו לצאת החוצה, ולזכור שזה 'סך הכל' חלק מהתפקיד שלו בעולם.

    לצאת החוצה ולזכור את המרחב הפנימי שלו, שתמיד יישאר שלו, מול המרחב הציבורי, ששייך לציבור, והוא יכול לקחת בו חלק לא מתוך תחושות שזה 'כבד עליו', 'לא מתאים לו' וכדומה, אלא מתוך תחושה והבנה שהוא חלק מהעולם וצריך לתרום את חלקו, וזה חלקו האישי בבניית ביתו של אלוקים בעולם.

    ולא, לא צריך עבור זה קהל או פרסום גדול, מספיקה הנכונות הזו, והמקום בו אדם נכנע לפני אלוקים ומבין שהוא צריך לצאת לאור באופן כלשהו, כי זו הדרך להמלכת אלוקים על העולם.

    הנכונות הזו, היא ההשלמה עם האור; ההשלמה שאתה אדם מאוד גדול ויש לך כוחות אינסופיים, והם לא שלך, אלא של אלוקים.

    בסופו של דבר, גם הרע וגם הטוב הם הדרך לאלוקים.

    לכן לא צריך לפחד מהרע, ולא צריך לסגוד לטוב.

    אלא פשוט לחפש איזון בכל דבר, כי התנהגות מתוקה מידי מזמינה כנגדה התנהגות רעילה, נדיבות מזמינה ניצול, אור מזמין חושך.

    לכן, זו החשיבות הגדולה: לחיות ביציבות ובהסכמה שיש מקום להתקדם ולהיות תמיד טובים יותר, בנתונים הקיימים, להסכים עם המקומות החשוכים בתוכנו ולהצליח להאיר אותם ולמצוא להם מזור ותיקון.

    שנזכה לגילוי אלוקות שלם בכל העולם באופן בריא ונכון,

    אמן.
    זה התחיל כמו כל התמכרות.

    שמחה משפחתית כל שהיא, נראה לי חתונה של אח או משהו כזה...

    מישהו הציע לי סיגר, ואני שלא רציתי להיות שונה מכולם, לקחתי.

    וזהו, התמכרתי.

    לא האמנתי לעצמי שזה קורה לי.

    בהתחלה זה היה רק בשמחות, הייתי יכול לגמור עשרה בערב אחד!

    ואז זה נכנס הביתה.

    אשתי לא הבינה מה קורה איתי.

    זה נהיה יומיומי וראו את זה עליי, ממש ראו.

    לאשתי זה הכי כאב, תכל'ס היא ידעה שהיא מספקת לי דברים שמזיקים לי.

    היא ניסתה לדבר על ליבי, אבל אני כבר לא יכולתי.

    אז יום אחד היא הזמינה לי תור לרופא, בתקווה שאולי הוא יצליח לנתק אותי על ידי הסבר על הסכנה.

    נכנסנו אליו, והיא הסבירה לו את התמכרותי הקשה לסיגרים.

    "מה זה קשור אליי? אני לא מטפל בהתמכרויות!" שאל הרופא.

    "אני פשוט רוצה שתסביר לו מה זה גורם לגוף שלו!" טענה אשתי בתוקף.

    "אבל מה זה קשור אליי? אני דיאטן, משמינים הם לא! חח..."

    "טוב, בוא! הולכים!" פנתה אליי אשתי בזעם "זה רופא זה? הוא לא נורמלי! סיגרים שמטוגנים בכמויות שמן ועשויים מבצק עלים נוראי לא משמינים?"
    ‏מי לא מכיר את תפלת השלוה.
    כל כך מציאותית, כל כך בריאה, כל כך פרקטית.
    מתאימה לכל נפש בכל שלב ובכל מצב, מרעננת ומרגיעה ועד היום לא איבדה כי הוא זה מזוהרה מאז שנוסחה בידי חכם נוצרי לפני מאה שנה.
    (אם בכל זאת יש כאן עוף מוזר שלא יודע במה מדובר, אז זה כך:
    אלוקי,
    תן בי את השלווה - לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות.
    ואת האומץ - לשנות את מה שביכולתי.
    ואת התבונה - להבדיל ביניהם).

    הרמבם כתב בהקדמה לשמונה פרקים "קבל האמת ממי שאמרה, כשהוא מביא אמיתות מחכמי הגויים.
    שורשי התפלה הזאת והרעיון שבה כבר קיימים המון זמן אצל פילוסופים שונים.
    גם רבי שלמה אבן גבירול כתב משהו דומה לפני אלף שנה:
    "ואמרו, ראש השכל, ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת".

    קצת הפריע לי, למה דבר כעין זה לא מופיע גם בכתבי היהדות, הרי זה כל כך נכון ומועיל.
    אבל אחרי טיפה מחשבה, נזכרתי שכתבתי פעם ש"בנצרות אלוקים על הבמה ואנחנו צופים בו מהאולם, וביהדות זה ההיפך, אלוקים צופה בנו מציגים".
    לא יודע הרבה על נצרות וגם ביהדות עוד יש לי הרבה מה ללמוד. אבל אם לא התקיפו אותי שם על זה, כנראה יש בזה משהו.
    כלומר, הרעיון של התפלה הזאת בעצם לא מלמד אותי שום דבר חדש. רק מעניק לי נעלי ספורט נוחות להסתובב בהן בעולם, הוא נותן לי פארקים מלבלבים להינפש בהם, נופים, טיולים. להסתדר להתנהל להתמודד.
    אבל הוא לא נותן כרטיס כניסה לספריות, לאוניברסיטאות, או לבתי מדרש.
    אנחנו מחפשים מידע נסתר, משהו שאולי נוגד את השכל הרגיל, משהו שלא יכולנו לדעת לבד.
    אנחנו רוצים ללמוד איך להציג.
    ולא רק לקבל מקום בשורה ראשונה בתאטרון וקרטונית פופקורן.

    [מצטער אם לא ברור כל כך, ואולי יצא לי קצת מוגזם או לא לגמרי נכון.
    אני עייף, ואין לי כח לתקן, העיקר רוח הדברים].


    אגב קיימת גם גרסא פרגמטית של התפלה, המתאימה יותר לדור ה"כדור וזהו".
    תן לי קפה - לעשות מה שאני יכול.
    אלכוהול - להשלים עם מה שלא
    וריטלין - להבדיל ביניהם.

    מה שמצחיק אותי בענין.
    אתם יודעים, בכל הקבוצות של מפגשי תמיכה (מהסוג של 12 הצעדים למשל), בסיום כולם נותנים ידיים ואומרים יחד את התפילה הזאת. הם עושים פרצופים של יום כיפור ומתנדנדים או עוצמים עיניים.
    אבל זה מגוחך, כי זו לא תפלה.
    זה לא משהו מיסטי הדורש רמת תודעה אחרת, איזו התקשרות רוחנית טרנסצנדנטית. זה בסך הכל כלי מנטלי פשוט לניהול נכון. לא יותר ממברג או מפתח שבדי.
    זה אמור להיאמר בקול ענייני ובלי תנועות גוף וזיקוקים בעיניים.

    תארו לכם שבסוף הפגישה כולם היו נותנים ידיים וצועקים בקול נרגש פה אחד: "שבע שלוש אפס אפס ארבע תשע שש" שזה המספר חשבון של המדריך, אליו יש להעביר את התשלום.

    ִ​


    טוב, בירברתי מספיק. לסיום הנה הצעה שלי לתפלת שלוה יהודית:
    אלוקי
    * תן לי אומץ וכוחות - לעשות דברים שאי אפשר לעשות אותם בלעדיך.
    * ושלוה - להמנע ממה שאפשר ואני כל כך רוצה לעשות, אבל זה לא מוצא חן בעיניך.
    * וקח ממני את השכל הרציונלי, שמפריע לי להבדיל ביניהם.
    יקום נעצר ..... מלחמה
    זאב רק כבשה תמימה רוצה לבלוע
    ועולם לא עושה מאומה
    לא נוקף אצבע למנוע
    נצחון החושך והמפלצתיות
    נצחון הגז והמשרפות על הטוב והתבונה
    וכולם כמו אומרים .....
    זהו נזק קטן לעולם
    חבל על משאבי האנושות

    עם קם לתקומה
    את השטן הוא רודף חוב רוצה הוא לפרוע
    כאילו כולם שופטים עם גלימה
    צורר במשפט. דורשים הם לתבוע
    נצחון עם נצח
    על שטן עם נשק וגז
    צעד קטן של צדק
    צעד קטן ולא פשוט


    עולם עצר נשימה
    האם יוכל האדם בירח לנגוע
    רכב חלל משלים משימה
    את משק כנפי ההסטוריה אפשר לשמוע
    נצחון המדע והקידמה
    נצחון האדם והמכונה
    אז חשבנו .....
    צעד קטן לאדם
    וצעד גדול לאנושות

    שוב עם הוכה תדהמה
    משטף של אכזריות ורוע
    מחבלים נתעבים אחוזי משטמה
    ונחנו תמנו לגווע
    נצחון החייתיות והבערות
    נצחון התת אנושיות
    ואו"ם לא עושה כלום ....
    צעדים של דמעות ושל דם
    צועד לו עולם מוכה אדישות


    ליבו של עם עוצר פעימה
    עיניים לא עוצרות מלדמוע
    אין דבר יותר גדול מחיבוק של בת אובדת לאימה
    מחופש ומחירות אי אפשר לשבוע
    נצחון החיים והאהבה
    נצחון הטוב על רשעות
    צעד ענק לעם
    נצחון הגבורה והנחישות
    אני לא יכול באמת להגיע בטענה, כי גם אני לא תמיד מגיב.
    אבל נראה לי שרוב מי שמעלה קטע לאתגר ישמח אם יגיבו לו על זה , כמה מילים, שאני אדע אם כתבתי טוב.
    והנה קטע שכתבתי פעם אחרי שאף-אחד לא הגיב למה שהעליתי.



    פתחתי. הוצאתי את הלב. מה לא הייתי צריך לעשות בשביל זה? לפתוח מגירות, לנער אבק, להיכנס לרגשות שלא רציתי.

    אבל פתחתי. חזקה עליי הוראת האתגר.

    צא מאיצטנגננות שלך. צא.

    שתף את רגשותיך, שתף. הם לא יבוזו לך, הם לא. הם אוהבים אותך, הפרוגים האלו. אוהבים אותך יותר מכל. הם מכירים בכישרון הכתיבה שלך, בסגנון הייחודי שלך. עם הרבה נקודות. הרבה.

    והם עפים על זה. הם רק מחכים לשמוע מה יש לך להגיד, מה אתה רוצה לשתף, איזה רגש אתה בחרת להאיר.

    והוצאתי, ולקחתי, והבאתי, וגאלתי. שפכתי את הלב על השולחן, וחיפשתי נקודות מעניינות. 'מה יעניין אותם, את הפרוגים, את הניקים?' מה ייתן להם הכי הרבה הנאה? את מה אני אשתף? אולי את התחושה הזו? של איך שהרגשתי כשאותה בחורה הורידה אותי? לא, לא, אני יודע. הכי טוב זה הקטע ההוא על המקלחות והלבד והבדד.

    הם יעפו על זה. הם יאהבו אותי. כבר עכשיו הם אוהבים אותי, אבל הם יאהבו אותי יותר.

    אז תפשתי אותו, את הלב, אתם מכירים אותו, הוא לא אוהב אורות ורעשים. בפינתו נחבא הוא תמיד, מסתתר. ועם הסכין הכי חדה שהייתה לי, פתחתי, עשיתי חתך קטן בצד, נתתי לכל הדם לצאת, רציתי את הרגש טהור, מזוכך. כראוי לבני רשת.

    הוצאתי את הרגש ההוא, של הלבד, מתוך הלב. העמדתי אותו על הצלחת, ונעצתי בו את המזלג.

    הנחתי על האש כמה שעות. לצרוב, להכין. להגיש אותו מוכן, בשל, מבושל

    תיבלתי. בילבתי. התבלבלתי.

    אבל מה לא עושים כדי לגרוף תשואות מהקהל. חסרה לי כל כך אהבתם, הערכתם.

    כאב לי, כאב.

    כשלא שמעתי את מחיאות הכפיים, שקט, דממה. התחננתי, ביקשתי, רציתי ביקורת, בונה, מפרקת, טובה, מפרגנת, בזויה, מסחררת. משהו. תגובה. איזה שהוא. קול ענות- חלושה, מלחמה, לא משנה לי- קול ענות.

    רוצה לראות תגובה.
    זהו, עייפתי מזה.

    הזחילות הבלתי נגמרות על המדרכה בשעות העומס כבר מזמן עברו את גבול הטעם הטוב.

    אני ממהר לתפילה בבוקר, ונתקע מאחורי חבורת ילדות שגוררות ילקוטים על גלגלים בעיצוב חסר מעוף. בסך הכול חבורה של ארבע, אבל הן משום מה מתפרסות לרוחב כמו מחסום משטרתי. ואני מאחוריהן צועד על ברגים, רוטן כמו מברגה.

    בחזרה מהתפילה אני אץ לעבודה. עכשיו זו אימא עם עגלת תאומים ועוד שני ילדים רכובים על קורקינטים בצדדיה. צפי משוער להגעה לעבודה לפי ה'וויז' הביולוגי שלי, לפנות ערב.

    ואז ראיתי אותם ונפשי יצאה מקנאה. אלה ציפורי הדרור הנעות בחופשיות, ואיש לא עוצר בעדן. אני מתכוון כמובן לרוכבים על האופניים שלא דופקים חשבון לאיש.

    כולם עושים להם כבוד. הם שועטים על המדרכה. מי שמאס בחייו נותר במקומו, ומי שעדיין סקרן לראות לאן הם יתפתחו בהמשך זז חיש הצדה, והייתה לו נפשו לשלל.

    נראה שמשהו בריחוף הקסום כ- 38 סנטימטרים מעל המדרכה, מקנה לרוכבים זכויות יתר. סדר הצעידה המסועף על המדרכה, הבנוי מזכויות קדימה, נימוס ודרך ארץ, כלל לא נוגע אליהם. הם מפדלים כל הדרך אל היעד בחיוך מתנשא ולא מתנצל.

    חשבתי להצטרף לקהילת הפריבילגים, אבל היות שאני איש שומר חוק, התייעצתי מראש עם חבר עורך דין שגם הוא מתנייד רק באופניים.

    שאלתי אותו האם ועד כמה מעמדם הרם של בעלי האופניים מעוגן בחוק. "בוודאי, במקום להתפלסף פשוט אומר לך את נוסח החוק", הוא הציע. והנה לשון החוק: "לרוכב דו-אופן תינתן עליונות חוקית ברורה במדרכה. ככל שהוא יקרא בקול ביפ ביפ ביפ שלוש פעמים, או לחילופין יצלצל גלינג גלינג פעמיים בפעמון החלוד, הרי שהאחריות כולה עוברת לעוברים והשבים, והרוכב ירכב כטוב בעיניו".

    אז נכון, אני מכיר את עורך הדין הזה היטב, הוא בעל דמיון מפותח ובעיקר מצוי בניגוד עניינים חריף, ועדיין קיבלתי את חוות דעתו המשפטית המגרה שמבטיחה לפתור לי המצוקה הגדולה.

    לא עוד היתקעות מאחורי סבא עם שקיות כבדות, ולא עוד איחורים מעצבנים לפגישות חשובות.

    היום הראשון על האופניים היה תענוג. הרגשתי כמו מרחף על ענן. פידלתי במרץ וכולם במדרכה חלקו לי כבוד גדול. מסתבר שעורך הדין צדק, כולם מכבדים את החוק. טוב, היו כמה שצעקו והתעצבנו עלי, אבל פורעי חוק תמיד יהיו.

    הרגשתי כמו מלך העולם. נשים עם עגלות סטו בחדות לכביש, מבוגרים שקועים בשיחת נייד זינקו בבהלה, איש עם קפה חם ביד נפרד ביגון מהקפה, עם החם הוא דווקא נשאר, אבל בגרביים. כולם, כולל כולם, כיבדו את העליונות החוקית שלי.

    עד שהגיעה אישה אחת שלא דפקה לי חשבון. נסעתי מאחוריה במהירות מופרזת. היא הייתה עם תינוק בעגלה ועם עוד שני קטנטנים לצדה. היא הייתה אדישה לגמרי לצלצולי הפעמון ההיסטריים שלי.

    הבלתי נמנע קרה. התנגשתי בה והעגלה התהפכה. גם אני נפלתי ונחבטתי בעוצמה.

    קמתי חיש להרים את התינוק שנשפך מהעגלה, בעודי צועק על האם: "למה את לא חוגרת את התינוק, איזה חוסר אחריו...."

    אוי, זה צביקי התינוק החמוד שלי עם צווחותיו המוכרות והכובשות, גם אמו המבועתת די מוכרת לי...

    הנפילה הייתה כואבת, הפדיחה עוד הרבה יותר, אבל יותר מכל כאבה שלילת רישיון הנהיגה על אופניים, שקיבלתי לצמיתות מהשוטרת של חיי.
    שלא תצא אי הבנה תחת מקלדתי:
    אין בקטע הבא שום כוונה להביע חלילה זלזול וכד' באחד משבעה ימי שבתא,
    כולם חשובים, כולם יקרים, כולם טובים ממקור כל הטוב.
    הקטע נכתב בהומור וכך יש להתייחס אליו.



    יום ראשון
    הוא יום כזה ש-
    בין פיהוק לנמנום רק רוצים לישון.
    ומי זוכר בכלל שהמיטה הכילה אותנו בשבת
    למשך זמן של בייגלה עגול בתוספת שומשום וקצח...

    יום כזה ש-
    רגל שמאל מקבלת בו מקום של כבוד.
    הוא קם עליה בבוקר, ולעיתים לא נדירות-
    ממשיך ומדדה עליה לאורך היום עם כל כובד משקלו.

    זה יום כזה ש-
    איחור לביה"ס או לעבודה מתקבל בהבנה ובסלחנות,
    או לא מתקבל בכלל -
    כי הבוסית הקשוחה התקשתה גם היא להיפרד מן הכרית הרכה...

    יום כזה ש-
    חתולי הרחוב והרחוב הסמוך עורכים מסיבת פיג'מות המונית.
    בתפריט: כל שאריות השבת שהתייבשו וננטשו
    מול אף עקום של ילדים רעבים.

    הוא יום כזה ש-
    בו מחוגי השעון מקיימים בהידור
    עם כל היחודים והכוונות את מצוות: והארכת ימים...
    (לעומת שנישלישירביעיחמישישי שדוגלים בשיטת: זריזין מקדימים).

    יום כזה שהסתיים לו ברגעים אלו ממש.
    עכשיו מסיבת פיג'מות :)
    בס"ד

    יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.

    בום!
    הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.

    אבל עדיף שאני יתחיל אתחיל מההתחלה.

    לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.

    "בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.

    אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.

    "אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.

    "ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"

    "חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
    "המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".

    כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.

    ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
    וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.

    "רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"

    הרמתי את ראשי ברהד ברעד קל. צופה בפניו האדומות של הרב אבן.

    שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...
    את הדרך לאימון שלי אני אוהב לעשות ברגל.

    זו מין מדיטציה בתנועה, שמשמשת לי כריכוך הנפש לקראת העיצוב שאפרים יפסל בי.
    (אפרים זה המאמן האישי התותח שלי, והוא לא מרשה לי לקרוא לו אפי... אז גם בפוסטים אני נאמן לו, ורק בלב אני תמיד מכנה אותו אפי. ושישאר בינינו, כן?).

    לרוב אני אוהב ללכת בשקט ולהביט נכחי.
    אך לפעמים, כמו אתמול, אני מקשיב למוסיקה באוזניות.

    זה היה הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי. אני מאד אוהב אותו, זו יצירה מיוחדת במינה, הקונצ'רטו הזה מכשף אותי.
    כן
    זו בפרוש המילה המתאימה, מכשף.

    ואז אני נזכר שקראתי פעם ספר על צ'ייקובסקי איך שהוא הביא את כתב היד של הקונצ'רטו הזה למורה שלו לבקורת והלה אמר שזה בלאגן אחד גדול ולא ניתן להשתמש בו מבלי לערוך אותו מחדש מהיסוד. אך פטר הצעיר הכריז "לא אשנה אפילו תו אחד"!
    (הוי תודה לקל שהוא עשה זאת).

    היצירה הזאת זכתה להערכה רבה (לפחות אצלי). אני מודה שיש בה משהו מוזר, אבל בזה טמון יופיה,
    ה'נשגב' לרוב לא נמצא ב'מקובל'.

    מחשבות החולפות בראש,
    ובפרט אם הן נשנות שוב ושוב.
    הן משפיעות על הנפש ועל ההתנהגות.

    זו הסיבה שאחרי ספר אקשן אנחנו נעשים קשוחים יותר, ואחרי סיפור מרגש אנחנו כמו חמאה בשמש.

    אז מה שאני רוצה לומר הוא, שהרהרתי הרבה באומץ של צ'ייקובסקי, וקבלתי חשק להיות גם כן אסרטיבי כזה, שלא מתרשם מ"מה יגידו".

    תראו, אפרים הוא לא טיפוס שתלטן ומלחיץ, אבל בכל זאת לפעמים הוא אומר לי דברים שאני מסכים איתם רק בגלל שלא נעים לי ממנו.
    (ואני אומר לעצמי "אדיוט! אתה הרי נמצא כאן בשביל טיפול, כל הענין הוא להיות אמיתי וחשוף לגמרי לפני אפי, וכך אתה פשוט מקלקל הכל!"... ואין לי מה להשיב לעצמי, הוא בהחלט צודק).

    אבל היום...

    היום אני צ'ייקובסקי!

    שמעתם?!

    לא אשנה אפילו תו אחד!!

    החלטה גמלה בלבי, שהדבר הראשון שהוא יאמר לי היום, בין אם הוא ייראה לי מוצלח ובין אם לאו, אומר לו שאני לא מסכים איתו.
    רק בשביל התרגיל,
    בפגישה שלאחריה כבר אספר לו למה התנגדתי, והוא בטח יאהב את הרעיון האמיץ הזה.
    ִ
    ומה היה סוף הסיפור?
    אין לי חשק לספר!
    זה גם סוג של גבורה מצידי, אני לא חייב לכם כלום, ומותר לי לספר חצאי סיפורים בלי להרגיש אשמה.

    רק זאת אגיד,
    היה נורא נורא מעניין
    הכתובת היתה על הקיר.

    כן, בדיעבד אפשר לומר שכבר חמישים שנה, כמעט מאז מלחמת יום הכיפורים, הכתובת היתה על הקיר.

    ואיש לא עשה דבר.

    נכון שמתחלה הכל היה נראה בסדר, אבל מהר מאוד החלו הבעיות להיראות מעל פני השטח.

    ואיש לא עשה דבר, איש לא לא טרח לטפל בענין טיפול יסודי.

    ולא שזה היה כל כך מסובך, הרי ברור לכולם מה היה צריך לעשות, בסך הכל לבחור איש מקצועי ומתאים, שיוכל לעשות את המלאכה כמו שצריך.

    שנים דיברו שצריך לטפל בזה, ושהמצב רק נהיה יותר גרוע. כולם הסכימו שחוסר הטיפול הוא בלתי מתקבל על הדעת, מחדל אחד ארוך ומתמשך.

    רק האחראים על המחדל לאורך השנים, שהתחלפו בקצב די מסחרר יש לומר, הטילו את האחריות על קודמם בתפקיד ו/או על הבא אחריהם.

    לא מתוך כוונות רעות חלילה, הם פשוט העדיפו את השקט, התמכרו למנוחה.

    אפילו נהגי המוניות הביעו את דעתם המלומדת, וביתר שאת בתקופה האחרונה: "צ'מע, אנחנו לא יכולים לנהוג כעיוורים. אם הם לא יסמנו את היעד בצורה ברורה, איך הם חושבים שיגיעו למטרה", נאמו באוזני הנוסע המזדמן המהנהן בהסכמה.

    ועכשיו בשעה חשוכה כל כך, כאשר ניכרות במיוחד התוצאות של ההזנחה המתמשכת, אי אפשר להתאפק ולא להתמלא כעס על המחדל. למה? למה היה צריך דרך כזו ארוכה וקשה רק בשביל להשיג מטרה אלמנטרית כל כך?

    אני רוטן בליבי על ועד הבית, התורן וגם לדורותיו, תוך שאני מתקרב בפעם השלישית לבניין המוזנח.

    מאמץ את עיני בחשיכה, אולי בכל זאת אצליח לקרוא את הכתובת הנראית בקושי על הקיר המאובק והמוזנח, מס' 56, ברוך השם, סופסוף הגעתי.
    היא ישבה שם. ממצמצת מול אור יום, מרגישה את הלבד. פעם ראשונה בתולדות עומדה על אדמת תרשים זו.

    לא היה מי שיצחק לידה, יאמר לה שהכול חלום.

    לא היה מי שיגרוס איתה פופקורן, יצחק על מליחות יתר, על חיים מתוקים.

    לא היה אף אחד. אנשים הציצו בפליאה על הבדידות, מנידים ראש שרואים שמצא לו בית.

    היא לא הסכימה לזה. רצתה לתלות שלט, זה זמני.

    אבל לא היה לה לא דף ולא עט. והיא רק שמטה ידיים בייאוש, מחכה שהוא יברח. ימצא קורבן חדש.

    אך כאילו להכעיס, הוא לא הבין את הרמז. נטמע עמוק יותר במציאות שלה, מכה שורשים.


    אנשים כבר התרגלו לראות אותה מנסה לדחוף אותו הצידה, להילחם. ואז נוחתת בייאוש אל המציאות, מרימה דגל לבן, זמני.

    הבדידות נהמה בלילות. חוגגת קרבן חדש. והיא רק ניסתה לסתום אוזניים, לא לראות, לא לשמוע. לא בהצלחה גדולה.


    בשלב כלשהו, היא התרגלה. התחילה לראות בו בן בית. לא מתנחל. התיידדה אתו, מצאה בו חלקים יפים.

    כמעט ושכחה שקיים מציאות אחרת, שהוא בעצם רק פולש זר.

    האנשים, שקלטו את הידידות. מצמצו בעיניהם, לא מתפלאים. זה מה שקורה לכל הקורבנות שלו.


    הזמן עבר, עושה את שלו. ולבדידות נמאסה מהחברות.

    היא קפאה במסיבת פרידה שהוא ערך לה. לא חס על רגשותיה, רוצה לגמור בטוב.

    ובנהמה מתוסכלת הלך לחפש קורבן אחר. משאיר אותה מנופצת.



    שהאנשים הציצו בחלונות, התפלאו. למה היא לא מחפשת בן בית אחר?

    לא היה לה תשובה לענות להם. אז היא רק שתקה.

    ושתקה, ושתקה. עד שמיתרי הקול איימו לצאת לפנסיה.

    היא נאלצה לדבר.

    אך שהיא ניסתה לחבר הברות, גלתה לחרדתה שהיא שכחה מהו כלי הדיבור. שכחה מהם חיים בחברת אדם.

    הפולש לקח ממנה חלקה טובה שהיה בה. השאיר גוף חי, מדממם.

    נשאר לה רק מבטי אנשים מזלזלים, זיכרון מהעבר הטוב.

    וביום שיסנוור אותה פלאשבק מהעבר, תיזכר איך אנשים היו נדים לה ראש, באותה תנועה כיום. לא תבין למה היא נלחמה כ"כ בפולש. אם הטוב, הגיע איתו.


    ולא יהיה איש שונה משאר האנשים, שיסתכל. ולא יניד ראש. יגיד לה שפלישה זה לא נורמליזציה. גם אם נראה שכן. לא יהיה מי שיגיד לה. כי לחיי האנשים פלש מתנחל מזן חדש. מזן המתבודד. המתעלם.

    ייקח לה זמן לתת לו להיכנס לחייה.
    אבל היא לא תשכח, לעולם. מי הפולש, מי הבעל בית. הספיק לה פעם אחת, ואחרונה.

    וכדי להזכיר לעצמה את זה, היא תסתכל בעצב על אותם אנשים שפעם נדו לה ראש, היום אפשר לנוד להם. חזרה.
    עקב ההצפה, הוחלט בהנהלת הקהילה על אשכול טורים שבועי.
    מוזמנים לעקוב אחר האשכול הנוכחי!


    הוא רצה להיות בעל מושלם.

    הוא האזין בשימת לב להוראותיו של מדריך החתנים, בלי לפספס מילה.

    המדריך אמר להחמיא על הכל!

    לא משנה מה אתה באמת חושב, להחמיא!

    על האוכל שהיא מכינה, על הבגדים שהיא לובשת, על האביזרים שהיא קונה, על הכל!

    "בינינו" אמר לו המדריך "אתה גם בכלל לא יודע מה יפה באמת, זה כמו שהיא תחווה את דעתה על סברא שלך ברמב"ם".

    אז הוא קיים.

    למה? למה הכל היה חייב להשתבש?

    נניח, היה את הפעם הזאת, שהם עמדו יחד אל מול הקולקציה החדשה שקנתה. היא שאלה אותו מה הוא הכי אוהב, והוא בשפע מילים מחממות לב הכריז שהכל מדהים, ושהוא הכי אוהב את הכותונת האפורה. למרבה הזוועה, היא נפגעה עד עומק נשמתה וסיננה "אבל זו שמלת השבת החדשה שלי".

    וביום ההוא שהוא ממש יצא מגדרו לשבח את המאכל המדהים שהיא הגישה לו בארוחת הצהריים. " הוא היה מושלם! ללא ספק הכי טעים שהכנת אי פעם!" והיא ציינה בדמעות שזהו אוכל שאימו שלחה...

    אתמול הוא ניצל אך בנס. היה זה כשהיא עמדה בפתח הבית מודיעה לו שהיא יוצאת שנייה. הוא ראה בזווית עינו שהיא מחזיקה בידה תיק שלא הכיר, קצת גדול, ובעיקר מכוער. אבל הוא התגבר על עצמו ועמד להחמיא לה על התיק המהמם, משקף את הבחירה המדהימה שלה. הוא עצר ממש בשנייה האחרונה כשאחז שזוהי שקית הזבל...
    רַק חָשַׁבְתִּי
    שֶׁנִּגְמַרְתִּי.
    לֹא יָדַעְתִּי
    שֶׁלֹּא.

    רָאִיתִי בְּעֵינֵי רוּחִי
    אֵפֶר בְּחַדְרֵי הַלֵּב.
    אָז הֵרַמְתִּי יָדַיִם
    לְמַעְלָה.
    אָמַרְתִּי דַּי.

    וְהָיוּ שָׁם,
    הַמִּלִּים הַלָּלוּ
    שֶׁבִּקְּשׁוּ לִי חַיִּים.
    שֶׁהִתְחַנְּנוּ,
    לְעוֹד יוֹם אֶחָד.
    לְעוֹד נְשִׁימָה אַחַת.
    רַק עוֹד קְצָת.

    וְהָיָה לִי מִן הַקְּצָת הַזֶּה
    עוֹד.
    וְהַגּוּף שֶׁלִּי
    הִמְשִׁיךְ לָרוּץ,
    עִם יָדַיִם לְמַעְלָה.
    וְעוֹד טִפֵּס.
    כְּאִלּוּ לֹא אָמַר כְּבָר דַּי.
    הִמְשִׁיךְ
    עוֹד,
    לִקְרֹעַ דֶּרֶךְ
    לַפִּסּוֹת.
    עוֹד,
    לִזְרֹעַ כְּאֵב
    בַּשְּׁבִילִים.
    עוֹד,
    לְהַשְׁקוֹת בִּדְמָעוֹת
    קוֹצִים.
    אֵי שָׁם
    בְּצִדֵּי דְּרָכִים.
    לִבְכּוֹת.
    עוֹד.
    כֵּן.
    עִם יָדַיִם לְמַעְלָה.

    וּכְבָר הִפְסַקְתִּי לוֹמַר לִי דַּי.
    וּכְבָר הִפְסַקְתִּי לְבַקֵּשׁ לִי מָוֶת.
    וּכְבָר לָחַשְׁתִּי לִי
    שֶׁאַמְשִׁיךְ.
    לְנַצֵּל כָּל פִּסָּה שֶׁל עוֹד.
    לֶאֱהֹב
    כָּל נְפִילָה.
    לְחַבֵּק
    כָּל שְׂרִיטָה.
    לִחְיוֹת.
    כָּל עוֹד יֵשׁ בִּי
    עוֹד.

    הִמְשַׁכְתִּי לְהָרִים יָדַיִם.

    לְמַעְלָה.

    בִּקַּשְׁתִּי לִי

    ע(וֹ)ד בְּלִי דַּי.


    --
    תמר.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה