קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 161

  • נכתב בהשראת
    האתגרוש של @%תמר%



    פעם האמנתי שלב ושכל, מופרדים

    לא מבינים זה את זה

    עד שטבעתי ביניהם.


    פעם האמנתי שאם אני כלום,

    אז אין בי דבר

    עד שמצאתי את עצמי


    פעם האמנתי שאם לא אגיע לפסגה,

    אז אני דגל לבן, מתנופף

    עד שהגעתי לשם.


    פעם האמנתי שאם אני חושבת,

    אני מרגישה ת'מחשבות.

    עד שהפסקתי לחשוב



    היום אני מאמינה

    שפעם טעיתי

    היום, אני טועה

    בשביל מחר.

    ,
  • 85
  • נכתב בהשראת האתגרוש של @%תמר%


    פעם האמנתי שלב ושכל, מופרדים

    לא מבינים זה את זה

    עד שטבעתי ביניהם.


    פעם האמנתי שאם אני כלום,

    אז אין בי דבר

    עד שמצאתי את עצמי.


    פעם האמנתי שאם לא אגיע לפסגה

    אז אני דגל לבן, מתנופף

    עד שהגעתי לשם.


    פעם האמנתי שאם אני חושבת,

    אני מרגישה ת'מחשבות.

    עד שהפסקתי לחשוב



    היום אני מאמינה

    שפעם טעיתי.

    היום, אני טועה

    בשביל מחר.

    ,​
    0 תגובות
    הייתי ילד שחי חיים כפולים.
    כלפי חוץ ילד טוב בסך הכל, אולי שקט מדי, לא לגמרי מוצא את מקומי.
    את אחותי אהבו ההורים, ופינקו מאד.
    ואני הייתי יבש כזה, יצור שלא כיף להתעסק אתו, שלא משתנה בו כלום משום משפט שנאמר אליו, כמו רהיט ישן.
    היה לי חבר זקן, שהיה מגלה לי דברים, משחק איתי, מגן עלי.
    מה הוא מצא בי, לא יודע.
    אחר כך הוא נעלם. מצא ילדים אחרים, חכמים יותר.

    אני לא הבנתי את העולם סביבי.
    הם פשוט לא פעלו בהגיון, לא בהגיון שלי.
    וחיכיתי להזדמנות שאבין, או שאשתנה, או שלא יודע מה.
    ויום אחד שמעתי שיחה בין שתי נשים.
    נשים שעישנו סגריות בסמטא מאחורי המסעדה שבה הן עבדו.
    זה היה אות בשבילי, כי היה נראה לי שתפסתי משהו, שאולי הוא האמת. בייתי צריך לבדוק.
    לקרוא בספרים. ספרים עבים.

    הייתי יכול להסתכל על השמיים, בדיוק באמצע, איפה שהכי כחול, ולראות בבהירות איך דברים יכולים להיות אפשריים.
    אם לא בעולם הזה, בעולם הבא.
    או אולי...
    בעולם הקודם.

    לא היהנאכפת לי שיראו איך אני שולח אצבע, ונוגע.
    נוגע בדברים שמבחינתם לא קיימים. אבל באמת הם קיימים, עובדה.
    פשוט יש קרן זוית, שאף אחד לא חושב שיש משהו מאחוריה. אבל אני הצצתי.

    בחיים האחרים שלי, שהיו מאד מאד בפנים. חייתי כמו בשדה פרחים צפוף, מרוב שהוא צפוף לא היה מקום לפחדים, והפחדים עמדו מחוץ לגבולותיו והסתכלו פנימה בעצב.
    להקות ישויות גדולות וצבעוניות, ריחפו מעל השדה, והפרחים מתחו צוואר/גבעול, לשמוע את לחישותיהם. וגשם של מפתחות ירד להשקות קופסאות חיסכון קטנות ונעולות, שבצבצו מן האדמה ברגשי נחיתות אילמים.
    ואני הייתי יפה, כך נדמה לי, משום שלא היה אף אחד שצריך להחליט על יופיי.
    והייתי אפשרי. כי... למה לא?!
    והייתי קרוב לכל העולם בבת אחת, קרבה כזאת שאין כמוה. ולא משום שהעולם היה קטן כל כך. אלא משום שאני הייתי גדול כל כך. כך נדמה לי, שהרי הכל יחסי. אז... לא יודע זאת עובדה.
    כן, זו דרך חשיבה לא מוכרת, לא ליניארית.
    להיות באותו מקום ובאותו זמן, בכל מקום ובכל זמן.

    חייתי חיים כפולים, ובעולם שלהם שילמתי מה שאני חייב, ומילאתי תפקיד בהצגה שלא אני כתבתי.
    וביקשו ממנו מחיר שהיה גבוה הרבה מאחרים. אני חושד שלוקחים ממני יותר, כי רואים שיש לי הכנסה נוספת, הכנסה פנימית.
    הייתי עדיין ילד, ודברים התחברו והתפרקו לי כל הזמן. הרגשתי בודד מאוד. תהיתי אם לכל הילדים בגילי יש עולמות פנימיים. ואם כן, אילו פתרונות הם מוצאים להסתיר את חייהם הכפולים.

    לא ידעתי אם אני יכול לסמוך על עצמי או לא.
    התעסקתי המון בשאלה האם כל מה שאני מרגיש והרגשתי אי פעם, זו טעות איומה. או שאני בעצם יודע הכל ורק פוחד ממה שאני יודע.
    האם אני באמת מישהו?! או ששני החצאים שלי מאיינים אותי.
    אולי אני חלק משום דבר גדול ונורא, כמו שאני מרגיש לפעמים כשאני שומע את הצפצוף הדק מן הדק בשקיעת השמש. רק אני שומע את זה?!

    ופעם אחת, סתם בארוחת צהרים, נבהלתי פתאום מאד, כי הם דברו על כסף, והיה להם ברק מוזר בעיניים. ואני לא אכלתי כלום, וחיכיתי שישאלו אותי למה.
    כשהתעלמו ממני מספיק זמן, שאלתי את עצמי והתשובה שהכתה בתוך ראשי שוב ושוב, הייתה כסף כסף כסף.
    וכך הלכתי לישון.

    וכשקמתי, ידעתי מיד.
    זהו.
    הכל כל כך טבעי, הקירות, החלון, העננים, האגרטל הריק על השולחן.
    העולם הפנימי שלי נמחק. כמו לא היה.
    ואחרי כמה ימים אמא אמרה לי, איך התבגרת.
    ואני חייכתי, והלכתי לעשות דברים רגילים, רגילים לגמרי לגמרי.
    וכשקברתי בשקט את לבי, וערמתי עליו עפר תיחוח, אפילו לא בכיתי.
    פתאום הבנתי את זה. החיוך הנצחי שלי הוא הבעיה הכי גדולה בחיי.

    נולדתי חייכן, לא מבחירה - מום חייכני שכזה.

    תווי פני פרוסים בצורה שמזייפת חיוך אדיב וכובש. החיוך הזה לא משקף שום דבר, מלבד צירוף תווים אומלל. למעשה, גם כשאני בוכה אני צוחק.

    הבעיה הקוסמטית הזו משפיעה מאוד על חיי. אנשים טועים לחשוב, בעקבות הנחמדות הוויזואלית, שאני הכתובת להכלת כל המצוקות שלהם. כל מי שמתמודד עם מועקה בא לשפוך אותה בפניי.

    אני מרגיש כותל זוטא. לא ירחק היום ואנשים ידחפו לי פתקים לאוזן ולאף.

    לאחרונה זה זלמן המסכן, הרווק הנצחי. כל בוקר, לאחר שחרית, הוא ניגש אלי לבכות על מצוקה חדשה.

    יום אחד זה החובות הקשים איתם הוא מתמודד.

    יום אחר זה הקושי שלו למצוא את המיועדת.

    יום נוסף זה שיניים תותבות שהוא חייב, ואין לו כסף לקנות.

    ויום למחרת זה הקושי להגיע לעבודה שלו באזור התעשייה בלי רכב פרטי.

    ואני פוטר אותו יום יום, כמו שפטרתי את קודמיו, בעזרת המשפט הגאוני שסותם כל לגיטימיות אנושית לחוש מסכנות: "זו בעיה זו? תלך לבקר במחלקה של הסופניים בבית החולים וכל הבעיות ייעלמו לך".

    בדרך כלל זה עובד כמו קסם. המשפט מרחיק את המתלוננים במיידי ולצמיתות ביעילות רבה. אבל עם זלמן, שאף פעם לא היה השיפקה הכי חריף בשימור, זה לא עבד. כל יום שלחתי אותו למחלקת סופניים, וכל יום הוא שב עם אומללות חדשה.

    עד שיום אחד זה הפסיק. שבועיים שלמים הוא לא הופיע, והסקרנות לא הניחה לי. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו.

    לאחר תקופה אני פוגש אותו ליד הבנק, יוצא מרכב שרד עם מזוודות של כסף, הוא מחייך אלי חיוך מלא שיניים תותבות.

    "מה קורה פה?", שטחתי את תמיהתי, "איפה אתה? כל הבעיות שלך נפתרו באחת? איך?".

    הוא חיבק אותי ואמר, "תדע לך שאני חב לך את חיי, העצה שלך הפכה לי את החיים לטובה".

    לאחר שיחה של שעתיים, התברר שהגאון קיבל את עצתי ונסע בפועל למחלקת הסופניים בבית החולים, והוא ממש לא יצא ממנה עם תובנה עמוקה שטלטלה את חייו, אבל הוא יצא גם יצא עם חיים מסודרים לכל האורך והרוחב.

    הוא ניגש למטופל הסופני הראשון וסיפר על חובותיו העצומים. האחרון, עשיר כקורח, סופר את ימיו, ויורשים אין לו. הוא הפנה את זלמן לאצולה בהרצליה פיתוח וגילה לו איפה האוצרות שהחביא בה. "אההה ואל תחזיר את המפתח, תתחדש על הדירה", הוסיף.

    מטופל אחר במצב דומה מסר לו את השלט לרכב השרד שברשותו. ולאחר ששמע שהוא בחור מבוגר, הוא הפנה אותו לחדר הסמוך, שם נפטר לפני שעה קלה חברו למחלקה, "אלמנתו אישה משכמה ומעלה, היא תשמח להכיר אותך" המליץ. השדכן הסופני הכיר ביניהם, וסיכם שהפגישות יימשכו מיד לאחר ההלוויה והשבעה.

    עכשיו הכול מובן, רק דבר אחד עדיין לא הבנתי, "מאיפה השיניים התותבות", שאלתי אותו.

    "פשוט מאוד", ענה, "כמה מהמטופלים תרמו לי את השיניים שלהם. בבית מדדתי את כולן ולקחתי את אלה שהכי תאמו לפה שלי".
    היום הספר הגיע אליי בדואר.
    מייד שיכולתי התיישבתי לקרוא אותו בנשימה עצורה, מכריכה לכריכה.
    אני לא מתיימר לכתוב ביקרות על הספר עצמו, כמו שאכתוב על ההווי והלב המורגש בו.
    שמעתם פעם על המושג 'דיבורים של אמת'?
    הוא כנראה נאמר על הספר הזה.
    דיבורים שגורמים לך להתגעגע לנשמה שלך, שקבורה לה אי שם מתחת להררי הבלבול ושטף המידע שדור המילניום של 2025 מציף אותנו בהם.
    עוגן של שפיות, בתוך ים של התחכמות.
    אני לא בטוח אם
    @Natan Galant בעצמו הוא לא ה'תם' מהסיפור...
    כשאתה קורא את המאמרים המצויינים שלו, אותם הוא חולק איתנו בנדיבות כאן בפרוג, לאורו של הספר הזה, אתה שם לב לשכל הישר הפשוט שמבצבץ בהם בכל פעם מחדש.
    יש בספר כנות כובשת, שגורמת לך להשתוקקות ורצון להיות טוב יותר, ראוי יותר, מחובר יותר.
    קראתי כמה פעמים את הסיפור 'מעשה מחכם ותם' במקורו, אבל זו הפעם הראשונה שהבנתי אותו באמת. זו הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הוא רלוונטי גם בשבילי בשנת תשפ"ה.
    ממליץ בחום לכל מי שרוצה לחמם את הלב שלו שקפא, לקרוא את הספר, לקבל פרפקטיבה חדשה על עצמו ועל החיים, ולהרגיש טוב יותר.
    תודה נתן על היצירה המופלאה הזאת, נשמח לעוד מהטוב הזה!
    בקרב קהילת הלבלרים הפועלים בארץ הקודש, מתבלט סופר דגול ומורם מעם המרומם את נפש קוראיו טפח מעל אפרוריותם של חיי היומיום.

    האיש ניחן ביכולת וירטואוזית ליטול אירוע חדגוני של חולין ולקדש אותו במילים פואטיות של שבת. במכחולו הציורי הוא צובע ברבגוניות כל אפיזודה שגרתית, נדושה ובנאלית. כל פעילות סטנדרטית, שדופה ושבלונית ננסכת בתיאורים ספרותיים טמירים המשווים לה הוד קדומים.

    כל מילה צועדת בסך מלווה במצעד חגיגי של נרדפותיה ומקבילותיה, תאומותיה ואחיותיה, קרובותיה ודומותיה. כל משפט מעוטר בתילי תילים של הקשרים נלווים, רמזים עקיפים ומשמעויות נסתרות. כל פסקה משובצת בפנינים לשוניים, במשחקי מילים, בצעצועי לשון נופל על לשון ובשפע פעלים פלאיים.

    בכל עת שעלעלתי בספריו המפעימים, עוטי השגב וחובשי הנוגה, נמלאתי התפעלות עזה מהולה בקנאת סופרים. ידעתי גם ידעתי כי עטי הפשוט והמחוספס, החבוט מתלאות החיים, המאובק בעפר היומיום, המפויח מעשן הדרכים, השחוק מקלישאות השגרה, לא יוכל לטפס במעלה המשלבים הלשוניים של סולם הספרות הגבוהה. סולם אשר רגליו מרחפות על הארץ וראשו מרקיע השמימה.

    ביום מן הימים עת טופפתי מעדנות בינות לסמטאות ירושלים העתיקה השוכנת למרגלות המקדש, הצצתי באבנים הקדמוניות ותהיתי אלו סודות הן כומסות בליבות האבן האצורים בעורקיהן המאובנים. אלו מעשיות מרתקות ועתירות שנים הן נוצרות בנאמנות עיוורת, בעיקשות סלעית ובשתיקה נצחית בת אלמוות.

    בעוד נפשי נעטפת בהמיה פיוטית זכה כטללי שחר, נפל מבטי על חגווי הסלע אשר הצניעו ברכסיהם צנצנת דיו טהור וזך חתומה בחותמו של סופר גדול. בחרדת קודש ניפצתי את החותם, גללתי את הפקק וטבלתי בצנצנת הפלאים את עטי, שכמו קיבל לפתע חיים משל עצמו והחל לפזז בחיוניות ספרותית משובבת עין. קולמוסי חולל מאליו על פני הגווילים, חורט מילים נאדרות אשר לא שיערתי ולא פיללתי כי תבקענה מעמקי ישותי המשמימה.

    כל חביתה ביתית פשוטה שטוגנה כלאחר יד בבוקר שגרתי ועמוס, הפכה בעיני לאומלט צרפתי משובח בעל מרקם נימוח קטיפתי ומעודן המוגש על מצע גבינות רעננות ושאר ירקות העונה. הביצה כשלעצמה נראתה בחזיוני כישות אליפטית סגלגלה ולבנבנה, גדושה בנוזל שקוף בוהק וזך, שבתוכו מתגלגל כדור חמה מתנוצץ בזוהר כתמתם ומסמא עיניים, כשמש זהובה המשייטת בשיפולי רקיע ארגמן בדמדומי שקיעה.

    חיש מהר גמרתי אומר להעלות את שרעפי מליצותיי על ספר מכורך אשר עלה יעלה על מכבש הדפוס וייקרא בהערצה ובשקיקה בידי שוחרי הספרות לדורותיהם. ספר אשר יתפוס את מקומו המובטח בפנתאון הנצח המקודש של הספרות היפה וינחיל לי שם גדול ותהילת עולם.

    מבט חטוף בצנצנת הפלאים הבהיר לי כי הדיו הולך וכלה כמו התפוגג באדוות ערפילי הערב השחורים. שרידי הטיפות הכהות האפילו על תקוותיי והחשיכו את חלומותיי. ידעתי גם ידעתי כי קרבה השעה העגומה בה אשוב לסגנון המחוספס והקלוקל, נטול ההוד, נעדר הפאר, חשוך המליצות, משולל היצירתיות וחסר ההשראה.

    מה המצב יא-אחים-שלי-בדם? כפרה על החיים-שלכם! אולי מישהו מארגן אותי פה עם כמה שליכטות של דיו? מה, אין לכם?! דייי, אל תגידו לי את זה. בדיוק עכשיו חיסלתי ברגע אחלה צנצנת.

    1737077385157.png



    ישבתי לידם.

    קבוצת ילדים חסידית.

    הם שוחחו בלהט, וממש היה בא לי להבין על מה הם דברו.

    הקלטתי אותם (ששש... פליז, מי שמזהה אחר כך, לא לגלות להם!)

    בקיצור, בבית נתתי לתוכנה לכתוב את הדו שיח, ואחר כך לתרגם לעברית.

    ואז גיליתי את זה.

    שמות המשפחה האשכנזיים הם חתיכת דבר מוזר!

    איך החסידים מצליחים לדבר כך?

    בטח עכשיו אתם מנסים להבין על מה אני מדבר, אז בוא אני אתאר... יודעים מה? למה לתאר? תקראו אתם את תרגום השיחה שלהם כפי שהיא תורגמה על ידי התוכנה, ותגידו לי אתם מה הבעיה, סגור?

    "בקיצור, שומעים? הייתי באוטובוס פתאום נכנס שם 'איש ירוק' מהרחוב שלי, אדום כולו מהריצה. מסכן, הנהג עוד שאג עליו על זה שהוא שמר על הדלת לקבצן הזה, 'איש עשיר' שאגב, לא היה לו אפילו כסף שקל לשלם על הנסיעה! הוא ביקש מ'איש טוב' אבל הרע הזה לא הסכים לתת לו, בקיצור, נסיעה רועשת הייתה שם".

    "לא הבנתי, הקבצן מהרחוב שלך זה לא 'איש עשיר', זה 'הר זהב!'"

    "אה, צודק, נכון, הזה שיושב ליד הנמוך הזה... איך קוראים לו?"

    "'איש גדול!' אבל תקשיבו, בדרך לכאן, ראיתי את 'ענף' מרביץ ל'עץ ערמונים' חח עד ש'אבן' לא זרק עליהם טישו, הם לא נרגעו".

    "טוב, די לדבר לשון הרע! אתם לא זוכרים את השיעור של הרב אתמול?"

    "איזה? 'כוכב'? או המעצבן, 'סוכר'?"
  • 164
  • סוף טוב הכל טוב

    אחד הדברים החשובים ביותר בכתיבת ספר זה לכתוב סוף מתאים לסיפור.
    איך אפשר לדעת לכתוב את הסוף האולטימטיבי והמתאים ביותר?

    כמה עצות:

    1. להכניס תקווה (עדיף שהתקווה תהיה איכותית, עם משמעות מעניינת ומאתגרת).

    2. להשתדל שמרבית הדברים הלא פתורים יפתרו.

    3. לא לתת לקורא לצאת בתחושת 'אכזבה' הכוונה לא לתת לקוראים את התחושה: אוף, הכל היה לשווא?

    4. עדיף לשלב הומור.

    5. לא לפגוע בגיבור הספר, וגם לא בגיבורים משניים, ולא לרמוז על פגיעה אפשרית, להיפך, לתת תקווה והגנה ולהציג ש'הכל היה כדאי'.

    6. אפשר לרמז שלא הכל מושלם, להשאיר בעיה קטנה או לפתוח בעיה קטנה חדשה, אבל שהיא תהיה זניחה, ולפתור את הבעיה הגדולה, הכוונה לתת פתרון לבעיה הגדולה באופן משביע רצון.

    לדוגמה (וסליחה שהדוגמאות דווקא מתוך הספרים שלי..): בספר שלי "קוד נפוליאון" גיבור הספר בכל מהלך הספר חושש להכנס לכלא, בסוף הספר בית המשפט גוזר עליו מאסר, אבל ממש לא ארוך, ותומר מוכיח בגרות ומקבל את המאסר באמירה יפה: "גם במאסר אתה יכול למצוא את החופש בתוך ליבך".

    בספרי הצעה לסדר – יש אכזבה מסוימת כי הגיבור לא הוכתר למלך על מדינת ישראל, אבל גיבור הסיפור חזר לעבודתו במשכן הכנסת, לאחר כל המסע שעובר עליו, הוא נשאר באותו מקום אבל עם תובנות חדשות, שזה סוג של הומור מסוים, לדעתי.

    בספר "סדר הפוך" הסוף מגיש תקווה שהגיבור מצא את השידוך שלו, אבל הגיבור הפרנואידי מזהה שיש אחריו מעקב חדש, והקוראים מנחשים מי עוקב אחריו.

    אני זוכרת שפעם קראתי ספר והייתי בטוחה שזכיתי "בספר חלומותי". הוא התחיל כל כך טוב, למרות המאורעות הלא פשוטים, חשבתי שהכל יסתדר, והכתיבה היתה נהדרת ממש. אבל ככל שהעלילה התקדמה הכל הפך להיות גרוע עד שהסוף גרם לי לאבד אמון בסופרת, הוא גרם לי לתחושה קשה ומרירה, כאילו והכל היה לשווא. יותר לא הייתי מסוגלת לקרוא את הספרים של הסופרת הזו, אולי התגובה מעט קיצונית, אבל זה הוכחה עד כמה הסוף חשוב, וצריך לשים לב לכתוב אותו כראוי.

    אני מנסה לחשוב אם יש ספרים שה'סוף' שלהם גרם לי לחשוב שהקריאה היתה שווה.
    קצת קשה לי להזכר בספר ספציפי שהסוף שלו היה מאוד שווה, אני חושבת שאם הספר זכור לטובה סימן שהסוף שלו נכתב מעולה, וכן להיפך.

    סוף נורמלי, לדעתי, אמור להביא משמעות, אכזבה או עקיצה קלילה ובלתי מורגשת (ורק אם היא משרתת את העלילה), ועדיף גם תקווה ואפילו חיוך.
    סוף כזה שימלא את הלב בתחושה של: וואו, איזה מסע, איזה יופי, איזה דמויות, הכל היה שווה.
    ב"ה

    הקאמבק של טראמפ הוא בהחלט סיבה טובה לשמוח, ידיד ישראל, זהו לא רק התיאור של דונאלד טראמפ אלא גם הכינוי שלו.

    כינוי מכבד באמת.

    התפללנו שטראמפ ייבחר, וכידוע טראמפ מייצג כוח שקיבל מאת הבורא, הוא מכיר בכך ואוהב ישראל.

    וכמו תמיד ברגע שהשקר נופל אנחנו מכירים סוף סוף כמה הוא היה שיקרי ומעוות.

    כך היה כשהבנו שהחיסול של נסראללה היה צו השעה, וכך אנחנו מבינים היום כשעולה ידיד ישראל לשלטון בארצות הברית.

    במלחמה הנוכחית לארצות הברית היתה אמירה נחרצת שגם נאלצנו לקבל חלקים נרחבים ממנה, הגם שאמירה זו לא תמיד תאמה את הערכים של ארצות הברית עצמה.

    למרות שהנשיא ביידן הצהיר בתחילת המלחמה בהתרגשות גדולה שהוא לצד ישראל, המציאות הוכיחה שהוא פעם אחר פעם עצר את ישראל מלבצע פעולות הכרחיות שנצרכו כדי לבצע את מטרות המלחמה שאין עליהן עוררין הן בצורך שלהן והן ברמת הצדק שהן משקפות.

    הנשיא ביידן נלחם ודרש דרישות לא הגיוניות מההנהגה של ישראל כמו למשל לא להיכנס לרפיח, שם מסתבר הסתתר המתכנן והיוזם של מתקפת השבעה באוקטובר.

    הנשיא גם התעקש להכניס כמויות של סיוע הומניטרי לעזה, כשהיה ברור שחלק גדול מהסיוע נגנב ונסחר על ידי אנשי חמאס, הטענה היתה סיוע הומניטרי לבלתי מעורבים.

    וכאן מגיע השקר הגדול, הרי אנשי חמאס נמצאים בתוככי עזה, הם יצאו מתוך עזה, מתוך אנשי עזה, הם חלק מהם.

    אם המצב של אנשי עזה יגיע למצב קטסטרופלי הרי שאנשי עזה יאלצו להקיא מתוכם את אנשי חמאס.

    היכולת של חמאס לשרוד בהחלט תלוי בכך שהאנשים במקום יאפשרו זאת.

    ולהיפך ברגע שתהיה התקוממות פנימית חמאס לא יוכל לשרוד.

    מי שמבין במבנה של שלטון, ובפרט שלטון של טרור יכול לאשר את הדברים.

    כאשר אנחנו מאכילים את אנשי עזה אנחנו מאכילים באופן ישיר את האויב.

    אמריקה לעולם לא היתה פועלת באותו האופן אם הדבר היה מתרחש אצלה.

    בתרחיש שקבוצה אלימה היתה שובה קבוצה מאזרחי ארצות הברית על אדמת ארצות הברית, ברור לכולם שאמריקה הגדולה והחזקה היתה דואגת להטיל מצור כבד על כל מי שמתקשר לאירוע גם בעקיפין.

    החוסר אונים והמחדל הגדול שממשיך ללוות אותנו בכך שכל העולם יודע שישנם שבויים במקום שם אין חוק ומשפט, ולעומת זאת יש פשע ורשע, הוא חוסר אונים ששייך לכל העולם החופשי המאמין ביושר אמת וצדק.

    הדרישה לאפשר סיוע לאנשים שקשורים בעקיפין, ולא רק בעקיפין לפוגעים, היא דרישה מקוממת, מכאיבה, ופוגעת במטרה העיקרית של השבת החטופים.

    בשם הצדק והטענה של סיוע לבלתי מעורבים, באותה הנשימה אנחנו מאכילים את אלו שלא מאפשרים את התיקון, שנותנים יד לפשע החמור בתולדות העולם המודרני, פשע שכולנו מודעים לו, פשע נתעב ואכזרי.

    הגיע הזמן, שהפשע ימוגר, ואם הדרך למגר אותו גובה מחיר של מצור על עזה, זהו המחיר ויש לשלם אותו, מי שמשלם אותו הם אנשי האמת שיודעים איך עובדת תעשיית השקר והרוע, שיודעים איך אפשר להכניע טרור, שיודעים למי יש חלק בטרור.

    כשהעולם מזדעק בצדקנות על פגיעה בחפים מפשע, בעוד החפים מפשע הללו מגוננים על הפשע, הגיע הזמן להזדעק על העוול הנוראי.

    אין צורך ביותר מלחץ אטומי כדי להחזיר אותם הביתה, הגיע הזמן שהצדק ייעשה, הגיע הזמן שבמקום להקשיב לקול בכי מעושה נקשיב לקול של הבכי העמוק והאמיתי.

    אחד המשפטים של טראמפ מיד כשנודעו תוצאות הבחירות היה: "עזה תשלם מחיר כבד אם לא תשיב את החטופים".

    זהו משפט מכונן, זהו תחילת בקיעת האור בקצה המנהרה, ולא כפרפראזה.

    כשאנחנו אומרים משפט של אמת אנחנו מתחילים להכיר בו.

    ואם אנחנו כותבים עכשיו היסטוריה, הגיע הזמן שהתנועה הגדולה שהוקמה היום ברשות הנשיא החדש דונאלד טראמפ תכתוב את הפרק הבא.

    בו יהיה כתוב בדמעות כי החטופים שבו אלינו.

    ולא נדרש יותר מהחלטה לביצוע, החטופים במרחק קצר מאתנו, במרחק של רצון טוב ואמיתי.
    בס"ד

    פרולוג:​

    "לא לעולם יישאר המחסום" פלט האיש לבוש השחורים אל עבר חברו. "יודע אני זאת. משיגיע היום, יהיה עליהם למצוא את האיזון בכוחות עצמם." נאנח האיש בלבן, מלטף את זקנו. "מאמין אתה שיוכלו הם להגיע אל האיזון הנדרש?" שאל האיש לבוש השחורים, הספק שבקולו מהדהד בין עצי היער. "הו חברי. וכי חושב אתה שתהיה להם ברירה?" צחקק האיש בלבן במרירות. שני הגברים התקדמו במעבה היער, דורכים על העלים שנשרו מעצי האלון העתיקים. הלילה החשוך והקריר, לא נתן בהם את אותותיו, ושניהם הילכו במרץ רב במורד השביל העתיק, דממת הליל מלווה את צעדיהם החפוזים. שעות הילכו יחדיו ביער החשוך, תרים אחר פינה המוכרת אך להם. משהגיעו אל קרחת היער הקטנה שחיפשו, מהרו להכנס אל פתח מערה צרה. המערה הייתה מוסתרת מאחורי עצים רבים, מסתירה את קיומה מפני זרים. משנכנסו אל המערה, החלו לכתוב, צנצנות הדיו לרגליהם:

    עוד יגיע היום, שבו המחסום יתמוגג.
    ואז יקרים, הכל יתערבב.
    הטוב המוחלט יטעם מן הרע.
    והרע החיצון, כבר לא תהיה לו ברירה.
    יהיה חייב הוא להתמזג עם הטוב.
    דרושים שני אמיצים, להפריד הערבוב.
    אחרת, הסוף שכולכם מפחדים, יהיה יותר מאי פעם, קרוב.




     תגובה אחרונה 
    נסיעה שגרתית ברכבת – קו ירושלים-תל-אביב.

    איש מבוגר בלבוש וינטג' מהודר מתיישב לידי, משוחח בטלפון הנייד בעברית צחה ומדודה.

    הוא חותם את השיחה ומתחיל לפתח אינטראקציה איתי. מפי יצאו תשובות מנומסות, בעוד מאפי יצא עשן סמיך. אני תכננתי לישון בזמן הזה, לא לארח חברה לטיפוסים טרחניים.

    אלא שאז קיבל המפגש תפנית מפתיעה; האיש שלצדי הוא חבר בכיר באקדמיה ללשון העברית.

    מילים עבריות תמיד עניינו וריגשו אותו, אז מה הפלא שצמרמורת עזה פקדה את גופי כשהזדמן לי לשוחח עם אחד מכוהני השפה.

    השיחה הייתה רשמית ומנומסת. נזהרתי שלא לשגות בלשוני, כמו גשש בשדה זרוע מוקשים.

    אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בדקה הרביעית לשיחה, כאשר התברר לי שהדוקטור המכובד ללשון, משמש בזמנו הפנוי ניק בינוני מאוד בקהילת הכתיבה של 'פרוג'.

    כתביו מעוררים פיהוק גדול. הם כבדים, מרדימים ונטולי חן. המשובים הדלים שהוא מקבל, פוגעים לו באגו ומעוררים את זעמו. הוא כמובן מאשים בכך את הדור הרדוד של סופרים שצמח כאן: "אנשים היום לא יודעים להעריך עברית עשירה ועסיסית", טען בלהט.

    התסכול הרב שנושא עימו על הקהילה וניקיו, התפוצץ עלי במלוא העוצמה כשגילה שאף אני כותב בקהילה תחת השם 'איש המילה הכתובה'.

    "מי שמך ליטול בעלות על המילה הכתובה?" החל להשתלח בי ללא נימוסים בסיסיים. "וכי מחיה השפה העברית אתה? או שמא גלגול נשמתו של אליעזר בן יהודה?" העיר בטון גבוה שהתחיל למשוך מבטים מהקרון כולו.

    "האמן לי שהמילה הכתובה גדולה פי כמה וכמה ממידותיך! הסר ידך מן השפה הקדושה, ומשוך עטך הזחוח ממילותיה הנאצלות", חתם בהתפייטות ממורמרת.

    במבע מובך בלעתי את הרוק ואת העלבון ועניתי לו בעדינות: "אתה צודק, דוקטור. אין אני ראוי להתהדר בכתרה של המילה הכתובה, ואכן זאת לא הייתה כוונתי. ההפך הוא הנכון. אני קורא לעצמי 'איש א-מילה הכתובה', כמו א-סימטריה, א-סימפטומטי, כלומר ההפך מסימטריה וההפך מסימפטומטי".

    אפוטרופוס השפה העברית, לא מיהר ללגום משיקוי הבדיות שרקחתי לו: "אינך נכלם לשקר לי בפנים? בקהילה מופיע הניק שלך תחת השם 'איש המילה הכתובה'".

    "נכון", השבתי, "אבל כמי שלא מבין כלום במילה הכתובה, אך הגיוני שאתבלבל בין אל"ף לה"א".

    בעל כורחו נאלץ המלאך הרע להודות שאני צודק, אבל אף על פי כן היה לו חשוב להבהיר את אי חיבתו אליי: "צודק - צודק, אבל רק שתדע שאתה בלתי נסבל".

    "א-נסבל", תיקנתי אותו.
    בעז"ה




    ביקורת ספרות לומדת:
    הספר "שניה לפני האור" מאת רותי קפלר



    מאת רחל העכט sipur8rachel.gmail



    שניה לפני
    תמיד ידעתי שלספר טוב יש כוח מרפא לנפש, אך רק בתחילת שבוע שעבר, בעוד אני מתמרמרת מחום, צמרמורות ושיעולים בלתי פוסקים, גיליתי שהוא עשוי לרפא גם את הגוף. קריאה (שנייה) בספרה של רותי קפלר, "שניה לפני האור", השכיחה ממני את הכאב, את העייפות ואת הבלאגן האינסופי שמחכה לי בסלון - מעשה ידיהם של הקטנים - וגרמה לי לשקוע שוב בסיפור אנושי, רגיש ומיוחד במינו.

    כשסיימתי את הקריאה, קרו שני דברים מפתיעים: האחד, הרגשתי ברוך השם הרבה יותר טוב; והשני - ידעתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. לא ביקורת שמטרתה רק להמליץ, שכן הוא כבר לא חדש ואינו זקוק להמלצות, אלא ביקורת שנועדה ללמידה. ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהספר הזה- הן מהתוכן והן מהכתיבה.

    האור
    אחותה הקטנה של נחמי, חיה, מתלבטת האם להינשא לבחור עילוי ממיר. הדילמה מעוררת בנחמי זיכרונות ישנים כאשת אברך צעירה, שניסתה לתת את כל מה שיש לה—עד שגילתה שכמעט לא נותר דבר. גדליה, אחיה הגדול של נחמי, מבקר במערכת עיתון, יוצא למסע בלתי מתוכנן שבו נבחנים כמה מכללי חייו הבלתי מעורערים. בדרך להצלחת הניתוח של מירי, ביתו בת האחת עשרה, הוא מוצא את עצמו נעזר דווקא בדודי, אחיו הקטן, שבחר בדרך אחרת. כל אחד מהם מגלה בדרכו שלו כי במורכבות האנושיות, בשונה מנוסחאות פיזיקליות, לא מספיק רק להניח משתנים במשוואה- אלא יש צורך בבחירה. בעבודה. בתהליך.

    אני חושב משמע אני קיים
    אחד ההבדלים הבולטים בין הספרות החרדית לזו הכללית הוא הנפח שתופסים המחשבות והדיאלוגים בסיפור. בעוד שבספרות הכללית הנטייה היא לצמצם דיאלוגים למינימום ההכרחי, בספרות החרדית כלל לא נדיר למצוא ספר שבו לפחות שמונים אחוז מהטקסט מוקדש לשיחות, מחשבות ופלאשבקים. גם ב"שניה לפני האור" חלק משמעותי מוקדש לדיאלוגים ולהגיגים פנימיים, מה שמעלה שאלה מקצועית חשובה: איך שומרים על קצב עלילתי לצד ריבוי דיאלוגים?

    "זה היפותטי," עונה רותי, מביטה דרכה. "משום כך, איננו ממקדים את אוסף האפשרויות. ואני אומרת: כל טוב".
    "זה לא היפוטתי", חיה מתעקשת. "זו הצעה קיימת. הם מוכנים לתת לי את המפתחות עכשיו."


    התשובה הראשונה טכנית, אך חיונית: קפלר מגוונת באופני הצגת הדיאלוגים ובתפאורה שסביבם. דיאלוגים מפתיעים עם שכנה אקסצנטרית, שיחות המשולבות בנקודת מבט של דמות שלישית, ועימותים טעונים החושפים מידע על העבר—כל אלו שומרים על עניין ומקנים לדיאלוגים נופך טבעי ודינמי.

    ספירלה לוגריתמית
    הדרך השנייה לשמור על מתח עלילתי, על אף נפח הדיאלוגים, היא התפתחות. העלילה בנויה כספירלה העולה מעלה. שוב ושוב אנחנו נתקלים באותן דילמות, אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. בתחילה, הכלה הצעירה נחרדת מהמחשבה על מגורים ביישוב קטן, אך משכנעת את עצמה שעליה לוותר. בפעם השנייה היא כבר מתחילה להטיל ספק בטוטאליות של הוויתור, ובפעם השלישית היא מבינה שהיא בתהליך, אך מאפשרת לעצמה את הזמן לשהות בו.

    בליל פטיש השניצלים הייתה הקריסה הגדולה. חמש ועוד חמש דקות היא משכה. עוד חמש דקות אני יכולה, היא שכנעה את עצמה.
    אבל היא לא יכלה.


    וזה, אולי, הקסם הגדול ביותר בספרה של קפלר: התהליך. אנו חווים הזדהות עם כל אחת מדמויותה, לא ממקום מתנשא אלא ממקום אנושי וכנה, ומאמינים בתהליך העדין שהן עוברות.

    סוף טוב, הכל טוב
    אבל לא רק התהליכים הם שראויים לציון כאן כי אם גם האופן בו הם מסתיימים- סגירות המעגל מצוינות, המביאות כל דמות אל הסוף הנכון והמדויק לה ביותר.

    "אני רוצה שבעלי ידבר איתו. והוא עכשיו לומד." גאווה גדולה במילותיה. וחיוך אמיתי, שאין בו שטפונות, על פניה. הרי הכל יהיה טוב בסוף, היא יודעת. רק קצת סבלנות. והשמש תזרח.

    אז איך, באמת, סוגרים מעגל בצורה נכונה?
    בדיוק כמו בחיים האמיתיים, צורך נובע מחוסר. מה שחסר לדמות- חסר באמת, לא מה שלדעתה חסר לה- הוא בדיוק מה שעלינו להעניק לה בבחירה סופית ומודעת, בחירה שמגיעה לאחר התהליך שעברה. הצורך של נחמי היה הזדהות פנימית עם בחירותיה; של גדליה התגמשות, ושל אימו של דודי- קבלת בנה ללא תנאי. לכולם דאגה קפלר בסוף לבחירה סופית מודעת, שתדייק ותביע את הדרך אותה הם עברו במהלך הספר.

    "אין לי כח לאכזבה שלך, אמא." הוא אומר. משפיל מבט.

    ומה עם דמות שלא קיבלה השלמת מעגל ברורה וחד משמעית? דודי, כך נראה, מסיים עם לא מעט תהיות על המשך דרכו. אלא שבתהליך של דודי, אחד מהקונפליקטים מולם ניצב במהלך הסיפור היה הצורך להתמודד עם ההשלכות לבחירותיו, וזוהי גם סגירת המעגל שלו: הוא נתקל בשאלות מהן הוא כבר לא יכול לחמוק, ויהיה עליו להתמודד עימן. זהו אומנם סוף פתוח, אך מבחינתנו הקוראים הוא מהווה השלמה טובה מאד לדמות. אגב, סופים פתוחים שכאלו, המותירים את הדמות למול השלכות בחירותיהם, אופייניים לעלילות התפכחות.

    "היה צריך שכל הדברים הנכונים יסומנו בתווית זורחת: 'אני דבר נכון'", לוחשת נחמי. "זה לא הוגן פה, מה שקורה."

    בהבנת המושג "סגירת מעגל", והעובדה שהוא יכול להתרחש גם בסוף פתוח או בסוף "רע", טמון מפתח יקר ערך עבור הכותבים: אין דבר כזה סוף "רע" או סוף "טוב" עבור דמות, מבחינה עלילתית. סוף רע באמת הוא סוף שאינו מביא להשלמת המעגל של הדמות, וסוף טוב הוא זה שכן מביא אותה לשם. מוות, למשל, יכול להיות סוף רע מאד עבור דמות שהייתה מלאת קונפליקטים פנימיים והמוות פשוט קטע אותם בסתמיות; אבל הוא סוף טוב עבור דמות שהקונפליקט הפנימי שלה יושלם כאשר תבוא לכדי אקט נעלה של מסירות למען הזולת או למען רעיון גדול יותר.

    חוקי קפלר
    האטום החדש שנוצר הוא קל יותר מהשניים הקודמים. חלקיק אחד של חומר נעלם, הופך לאנרגיה אדירה. היא קוראת, מתרגשת. ידעה זאת לבד. כששניים הופכים לאחד, צריך לוותר על קצת חומר.

    ונסיים בקצפת: עבורי, חובבת מדעים מושבעת, היו האנקדוטות מעולם הפיזיקה והכימיה מנה נדירה של תענוג בנגיסות קטנות. אבל האופן שבו הגישה קפלר את המידע היה כל כך נגיש, מרתק, ובעיקר משולב היטב עד לפרטים הקטנים עם העלילה - שאני מאמינה שהייתה זו חוויה מהנה גם עבור אלו שלהם זו הפעם הראשונה להיחשף למושגים. אפשר לומר שהתובנות הפיזיקליות מובאות בספר בדיוק באותו אופן בו מוגשות גם התובנות האנושיות, המורכבות והרגישות למדיי: ללא שמץ של תחושת "שיעור", ובאופן חכם ועדין.

    ו… שניה אחרי
    ספר טוב הוא אכן מרפא, אבל מסתבר שהוא גם מהווה הזדמנות מצוינת ללמידה. שניה לפני האור הוא דוגמא קלאסית, בעיניי, לשילוב של תוכן מיוחד במינו עם כתיבה מעולה, ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותו. אני יותר ממזמינה גם אתכם לחשוב- אילו ספרים השפיעו על הכתיבה שלכם? אילו תובנות לקחתם מהם? כל ספר טוב מסוגל להפוך לבית ספר קטן לכתיבה, וכל ספר מעורר מחשבה יכול להוות גם מדריך לשיפור הסיפור שלכם. בהצלחה רבה!
    "ושוכן איתם בתוך טומאותיהם"



    זה רק הוא יכול.

    כמו האמא, שיוצאת עם הבת שלה לקנות חצאית ג'ינס עם שסע, כדי שלא תקנה חצאית מיני. מהכסף שלה, כמובן.

    זה רק הוא יכול.

    כמו ההורים שפתאום הילדה שלהם מעזה לספר להם שכבר שנתיים, ש נ ת י י ם ! יש לה טלפון פרוץ לגמרי, והם, עדיין לא מעכלים, אבל מחבקים. ודואגים בדרכם, גם היא נראית למתבגרת המתוסבכת שלהם קצת עקומה. ולא מוותרים. על השיחות הנוקבות, הכואבות, שחותכות את הלב לאלפי חלקים אפלים בחייה של הבת כלילת המעלות שלהם.

    זה רק הוא יכול.

    כמו האמא שתלך יד ביד עם הבת שלה לקולנוע, כדי שהיא בנתיים לא תראה ****. ותצחק כשמצחיק. ותתרגש כשמרגש. אבל הכי תתרגש הבת, מהאמא.

    זה רק הוא יכול.

    כמו שוב, האמא, שהולכת עם הבת שלה לבית קפה שהיא לא סובלת, ותשלם מהכסף שאין לה, רק כדי לדבר איתה. ולשמוע מה שלומה בתוך הסערה הזו.

    ורק הוא יכול לכוון,

    שפתאום יישמע ברקע יחפים, והבת תזמזם בשקט, אבל מספיק בקול כי שאמא שלה תשמע את 'הזמזום הזה שלא מפסיק, זאת המלחמה שלי. ואני יודעת שהוא לא ישאיר אותי לבד...' ושתיהן דומעות, ומתרגשות. ולא יכולות להפסיק. ומשהו חדש נבנה בניהן, משהו שלא היה קודם.

    ורק הוא יכול,

    שהאבא יקשיב, ויהיה שם, וידאג, וידאג להיות נוכח יותר, ויקנה לבת שלו ספר קודש, שהיא ביקשה, ויכתוב עליו הקדשה מרגשת כל כך.

    זה רק הוא יכול.

    לגרום לבחורונת להחליט דווקא עכשיו, לייסד ספריית קודש פרטית משלה, עם ספרי חבד, ורבנו, ותהילים, ועוד כל מיני, אבל הפעם טובים.

    זה רק הוא יכול.

    ויעשה,

    שיום אחד האמא תדפוק בדלת הנעולה, ותגיד לבת שלה, 'בואי נעשה ערב סרט. אני ואת. מהסרטים שלך. רק תבחרי משהו קל לבליעה, בסדר?...' ותביא פופקורן. והבת לא תדע את נפשה. ותבכה, ותתרגש, ולא תדע מה לבחור, אז הן יבחרו ביחד. והבת לא סתם תתרגש, היא תתרגש כי זה ביטוי מאוד משמעותי בשבילה- של אהבה, של קשר, של ביחד, שאותם היא בעצם חיפשה. רק לא ידעה לקרוא לזה בשם.

    זה רק הוא יכול,

    בכלל, לגרום לה לספר את זה בצורה שהיא תרגיש שזה כמו גייזר מתפרץ. שחייב חייב לצאת החוצה, ובאמת בסוף, להקיא עליהם הכל. וכמה מגעיל זה להקיא, וכמה לא נעים. וכמה מקל, וכמה מנקה את המערכות.

    זה רק הוא יכול.

    ואין לה מילים להודות לו על הכל.



    אשמח לתגובות.
    נפתח בווידוי;
    קצת לא נעים לי, והרבה נעים לי.
    קצת לא נעים - אחרי שזמן רב לא הייתי פעיל כאן, לצוץ פתאום עם סוג של, בערך, פרסומת לחוברת חדשה שזכיתי לכתוב. כאילו, רק בשביל זה אנחנו טובים? הא?

    הרבה נעים לי.
    אולי שמעתם על "סיפורי מעשיות", של רבי נחמן מברסלב?

    מעניין שרבים וטובים לא קראו אותו ולו פעם אחת וברצינות. חבל ממש!

    כל הסיפורים שם 'צבעוניים', עשירים, מלאי דמיון וניחוחות מעולמות אחרים. מלכים, נסיכות, עבדים, סוחרים, חלומות, שיחות של גרמי השמיים... תענוג.

    כעיקרון, רוב הסיפורים בספר אפופים רמזים נסתרים, וכדי לעמוד על עומקם יש לעיין ולחקור בכל מיני מקורות. אבל אפשר "להריח" קצת תוך כדי הקריאה, לשער מה רמוז בהם, אפשר להרגיש שהם עושים טוב בנפש (תנסו, תנסו), למרות שמשמעותם האמיתית עמוקה מיני ים.

    אחד הידועים שבהם הוא מעשה מחכם ותם, עם מסר חד כתער. ובמקביל - סיפור אנושי, חם, מסקרן מאוד, על שני אנשים הפוכים בתכלית. חכם ותם.

    שניהם בקצה של הקצה של הסקאלה. החכם - חכם, מאוד מאוד. קולט מהר, מנתח מהר, מבין לעומק. רעהו, התם - תם. תמים. "בוק", כמו שקוראים לו בשפת הרחוב. מרובע. לא מבין חוכמות. "לא משופשף", כמו שהיה מגדיר אותו רבי מנחם, שלמד איתי בחברותא בישיבה קטנה.

    בתקופה האחרונה (איזה מושג גמיש!) זכיתי ללמוד את הסיפור שוב. ו... בדיוק לפני שנה וחודשיים - אוקיי זה לא בדיוק שום דבר - בערב סוכות תשפ"ד, בזמן שהסוכה קוראת לי לגמור אותה סוף סוף, להדק על קירותיה בד לבן נקי, לתלות מתקרתה שרשראות צבעוניות תוצרת ידיים קטנטנות ודביקיות, הסיפור החליט שהוא רוצה שאכתוב עליו.

    ומה שהיה לכתוב לי עליו, לצערי, אלו רק הגיגים פעוטים... באמת שמומלץ לשמוע את שיחותיהם של זקני אנ"ש; צדיקים חסידים ויראים, ללמוד מפיהם ולהתענג על פירושי אמת בסיפורי מעשיות.

    בקיצור, כתבתי.
    ואחרי שגמרתי, התחלתי להתלבט עם עצמי. להוציא? לא להוציא? זה אישי? זה לא אישי? מי קהל היעד? ברסלבים? (פחות) ליטאים? (יותר).

    ואז מישהו* עשה לי עטיפה כזו מדהימה, ופתאום יש חוברת מודפסת!


    והנה העטיפה!
    1736175272532.png

    והנה הגב שלה...
    1736175317085.png
    *פרסום ראשון, איזו יד מדהימה! איזה כישרון! גיוועלדיג! שכוי'ח!!!
    בעקבות הפוסט של המעיין הנובע @שועל ספרות שעורר את המגפה הנוסטלגית. נזכרתי במשהו שכתבתי בתחילת הקורונה, ושלפתי מהמגרה.

    אִישׁ אֶחָד קָטָן וְרָעֵב נִכְנַס לְמִּסְעָדָה
    הֻגְּשָׁה לוֹ צַלַּחַת אֹרֶז וַעֲטַלֵּף עַל הָאֵשׁ כְּשֶׁסִּיֵּם קִנֵּחַ אֶת פִּיו וְאָמַר יָפֶה תּוֹדָה
    יָצָא לָרְחוֹב הִבִּיט כֹּה וָכֹה ו... הִתְעַטֵּשׁ

    הַשָּׁמַיִם תְּכוּלִים וּפְרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן מְהַמֶּמֶת וְרָאשֵׁי מְדִינוֹת נִרְדָּמִים בִּישִׁיבָה מְשַׁעֲמֶמֶת אַךְ כַּיָּדוּעַ פַּרְפַּר שֶׁמֵּנִיעַ אֶת כְּנָפָיו כָּאן בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יִגְרֹם אֵי שָׁם לְהוּרִיקָן

    יְדִידֵנוּ מְלֻכְסַן הָעֵינַיִם עֲדַיִן בָּרִיא כְּפָּר
    וְהוּא פּוֹסֵעַ לוֹ מַעֲדַנּוֹת בְּחוּצוֹת ווֹאהְן
    וְלֹא מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא הוּא הַפַּרְפַּר קְלָף רִאשׁוֹן הֻפַּל, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן

    הַמּוֹטַצְיָה הֶחֱדִירָה מוֹטִיבַצְיָה בַּעֲנַן הַיְּצוּרִים שֶׁהִתְרוֹמֵם
    וְיָצָא לְמַסַּע תַּעֲנוּגוֹת בֵּינְלְאֻמִּי וּמִי יוֹדֵעַ מָה הוּא זוֹמֵם
    אָנִי לֹא נִלְחָץ מֵהַקְּטַנְטַנִּים שֶׁיָּצְאוּ סְבִיב הָעוֹלָם לְשַׁיִט
    אָך מָה שֶׁעָלוּל לַהֲרֹג זֶה חֲמֵשֶׁת הַיְּלָדִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּבַּיִת
     תגובה אחרונה 
    אני רועד מרופאי שיניים כמו גאלע (רגל קפואה בלע"ז) בלי מעיל בסיביר הקפואה.

    הם באים אליי בסיוטי הלילה עם סט הכלים שלהם, צורחים עליי על שאכלתי סוכרייה זעירה ביום שחלף. אין מאושר ממני כשאני מתעורר בבעתה מהחלום הארור.

    כבר שנים שאני נמנע מכל אינטראקציה עם האכזריים שברופאים. וזה לא שאיני זקוק לשירותם – זקוק גם זקוק.

    עם כל הכבוד למהנדסי עיר התחתית של עזה, הם יכולים לבוא להתרשם וללמוד ממערך המנהרות האדיר שבניתי בעזרת הזנחה רבת-שנים מתחת לשיניי.

    האמת חייבת להיאמר: מרפאת שיניים היא בעצם חדר עינויים בחסות החוק. הנידון נאלץ להתיישב על כיסא העינויים, כאשר סביבו כל המכשור והכלים המרושעים ביותר לחוויית עינוי מרבית. נורא ואיום הדבר הזה.

    אך לאחרונה מצב השיניים שלי כבר בלתי נסבל. הכאבים עזים מדי מכדי שאוכל להמשיך להתעלם מהם.

    במקרה, או שלא במקרה, נקלעתי למודעה של מרפאת שיניים במקומון: "אצלי תהנו מטיפול מהנה ונטול כאב לחלוטין", זעקו המילים מהעמוד לצד תמונה של רופא מחייך בהגזמה.

    זה לא שיש לי הרבה ברירות. החלטתי לתת צ'אנס לרופא הנחמד.

    ליבי הלם בפראות כשהתבקשתי על ידי הרופא להתיישב על הכיסא. "עכשיו אדליק את המנורה כדי לראות מה מצב השיניים שלך", אמר באדיבות והדליק פרוז'קטור אדיר-ממדים. "זו לא מנורה", הערתי לו בכעס, "זו חנות מפעל של השמש".

    הוא התעלם מהערת הביניים והמשיך בשלו בלהט ובתשוקת הכאבה בלתי נשלטת, כאילו לא קיבל 24 לקוחות/נידונים לפניי.

    לאחר שורה ארוכה של עקיצות והערות על כך שאני צורך אוכל לא בריא שהורס את שיניי, הוא ניגש לטיפול עצמו, לא לפני שאמר את המשפט השחוק והמיותר ביותר ביקום: "אם כואב לך, תרים את היד".

    חשבתי שאולי אצלו זה אכן עוזר, מאחר שהצהיר בראש חוצות שאצלו טיפול שיניים לא כואב.

    אבל אז נחלתי אכזבה כואבת, כואבת מאוד, תרתי משמע.

    הוא הזריק את מה שהזריק – לדעתי זה היה משקה אנרגיה. החניכיים שלי הפכו לערניות מאי פעם. ואז הביא את המקדחה הקטנה ועוד כליי משחית מסוגים שונים, והתחיל לחרוש במרץ. למיקסום עוצמת הכאב, הוא נעזר במראה קטנה לניטור עצבים עדינים כדי לחפור דווקא בהם.

    מיותר לציין שידי הייתה יותר למעלה מאשר למטה, ועוד יותר מיותר לציין שהוא התעלם מכך לחלוטין.

    הטיפול הסתיים והוזמנתי לטיפול נוסף, שאליו כבר באתי מוכן הרבה יותר.

    לפני שנשכבתי שוב על כיסא העינויים, הוצאתי מהתיק שני חוטי חשמל ארוכים – חוט אחד אדום ואחד נוסף ירוק, וביקשתי מהרופא לחבר אותם אליו.

    לשאלתו המבוהלת "מה זה?", עניתי בסבלנות: "אלה מוליכי חשמל סטנדרטיים שבכוחם לשנע זרם חשמלי לגוף שאליו יחוברו. הזרם ישוגר כאשר אחבר את קצה החוט הירוק לאדום".

    הוא דרש הסבר מפורט יותר וגם קיבל: "בפעם האחרונה שהייתי פה הרמתי את היד כדי לסמן לך שכואב לי ולא ממש שמת לב. חשבתי שמכת חשמל קטנה תהיה אפקטיבית יותר לעורר את תשומת ליבך למכאוביי"

    הרופא השתולל מזעם: "צא מכאן מיד! אני לא מתחבר לדבר הזה בחיים!"

    "זכותך להתנגד", אמרתי לו, "אבל מחר אני מארגן לך כתבה מפוארת במקומון, שבמרפאה שלך הטיפולים הכי כואבים".

    הוא התחבר לחוטים כמו ילד טוב, וראו זה פלא – הטיפול עבר בטוב ובנעימים. אפס כאב. "מסתבר שכשהם רוצים, הם יכולים", חשבתי לעצמי.

    הפעם כבר לא הוזמנתי לטיפול נוסף. בקול מתוסכל ובטון שמנסה להחזיר לעצמו את הסמכותיות האבודה והרמוסה, הוא הזהיר אותי: "תראה, סיימנו את הטיפולים, אבל מעכשיו עליך להימנע לחלוטין ממאכלי ממתקים דביקים וקשים".

    ואז, כדי להשאיר לעצמי טעם טוב מהטיפול המהנה, גיליתי לו שהחוטים, באורך כולל של 48 מטר, אליהם היה מחובר, כלל לא היו חוטי חשמל אלא רצועות במבליק טעימות להפליא. ובמבט מתריס התחלתי ללעוס אותן במרץ.

    הוא התפוצץ מזעם ורץ להביא את מקדחת השיניים שלו, ואני ברחתי כל עוד שיניי בי.
    שנה וכמה חודשים חלפו, והמחזה חוזר על עצמו במדויק. כמו שידור חוזר ממש.

    אין דבר מתסכל יותר בעבורי מלראות אותם על הטנדרים המוכרים שלהם, שמחים ורוקדים.

    הביגוד אותו ביגוד, התנועות אותן תנועות, הסיסמאות אותן סיסמאות, והאידיאולוגיה אותה אידיאולוגיה.

    כאילו לא התרחש דבר בתקופה האחרונה, הם בשלהם, מרגישים מנצחים ומאושרים. הם אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. נכון שהם מתגוררים בבתים שבורים במקרה הטוב או ברחוב במקרה הפחות טוב, ונכון שלא תמיד יש להם ולמשפחותיהם ארוחה חמה ומזינה, וגם דלק לטנדרים הם בקושי משיגים, אבל הם הכי שמחים בעולם.

    סיפרו לנו שהם שבורים ונרדפים, חיים חיי עוני ומחסור ולמעשה בקושי שורדים. והנה הם צוחקים לנו בפנים, מוכיחים לנו בשמחתם המתפרצת שההפך הגמור הוא הנכון. הם חיים ומאושרים, מנצחים את החיים בניגוד לכל היגיון חומרי.

    לפני שנה וכמה חודשים ראיתי אותם שמחים ומאושרים, והיום שוב - בדרכי חזרה מיום עמוס וקשה במיוחד בעבודה - ראיתי אותם רוקדים על הטנדר המשונה שלהם.

    אני, שיש לי ברוך השם כמעט הכול בחיים האלה, עצבני ומותש מיום אחד פחות מוצלח, ודווקא הם, שהיו אמורים להיכנע ולהישבר מחיים קשים באמת, עדיין כאן ובגדול, מתחת לגשר המיתרים על גג הטנדר, רוקדים ושרים "נ נח נחמ נחמן מאומן".
    משהו ישן שכתבתי....
    אשמח לביקורת.

    ----

    פָּתַחְתֶּם לִי דֶּלֶת.
    הִבְטַחְתֶּם מָקוֹם.
    וְאֵמוּן שֶׁנָּתַתִּי
    נִשְׁבַּר שׁוּב. נִגְמַר.

    אֲמַרְתֶּם שֶׁדַּי.
    שֶׁהַשֶּׁקֶט יָבוֹא.
    אָזְנַי כְּבָר חֵרְשׁוֹת.
    וְכוֹאֵב לִי. וּמַר.

    נוֹתַרְתִּי וְעוֹד
    יְשׁוּבָה בְּבֵיתִי.
    קוֹץ וְדַרְדַּר
    פּוֹצְעִים אֶת רַגְלַי.

    חָזַרְתִּי לְכָאן
    אֶל בֵּין הַקִּירוֹת.
    וְרוּחַ פְּרָצִים
    עוֹד נוֹשֶׁבֶת עָלַי.

    עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת.
    חָשַׁבְתִּי לִבְרֹחַ.
    אֶל מָקוֹם נֶעֱלַם.
    בֵּינוֹת הַשְּׁמָמָה.

    וּבַבְּקָרִים שֶׁל מָחָר.
    נִשְׁאַרְתִּי וְעוֹד.
    בְּתוֹךְ מִטָּתִי.
    בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה.

    זֶהוּ. הָלַכְתִּי.
    וּמַהֵר עוֹד אֶבְרַח.
    אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹת.
    אֶל תּוֹךְ עֲרָפֶל.

    אֵין עוֹד אוֹתִי.
    הָפַכְתִּי לְפֶרֶא.
    אָדָם בְּתוֹכִי.
    נִסְדַּק. וְנוֹפֵל.


    שָׁלוֹם אֲנָשִׁים.

    אַל תִּשְׁכְּחוּ.

    שֶׁמִּזְּמַן כְּבָר אָמַרְתִּי.

    אַל תִּכְאֲבוּ אוֹתִי יוֹתֵר.


    תמר.
    בס"ד

    המולה רבתי אפפה את גן החיות הגדול בארץ. תכונה רבה נרשמה בכל משרדי הגן. אנשי הפרסום והשיווק עשו את הלילה בתוך אחד המשרדים וניהלו לילה ער עם מוחות קודחים מרעיונות.

    זה היה שווה, למחרת הוצפה המדינה במודעות צבעוניות ומפתיעות: "ימות המשיח! 'וגר זאב עם כבש' - בואו להיווכח איך דבר כזה מתרחש במציאות! מהיום, אתם מוזמנים לבקר בגן החיות ולראות במו עיניכם את חזון העתיד מתממש! כלוב חדש נפתח ובתוכו חיים זאב וכבש יחדיו!"

    בתוך שעות רחובות ישראל מלאו בשמועות היסטריות ומגוונות, הדבר הפך לשיחת היום וחצה מגזרים ועדות. מכל מקום נהרו עשרות אלפים לעבר גן החיות לראות במו עיניהם את הפלא הזה מתרחש.

    מנהלי הגן גרפו בתוך ימים מיליונים וחייכו לעצמם בסיפוק, הפרויקט הצליח מעל ומעבר!

    חרושת השמועות החלה לחרוג מכל פרופורציה אפשרית וגרמה ללחץ אדיר על מוסדות השלטון לברר את העניין עד תום.

    הלחץ הגדול הצליח להביא את הממשלה להודיע על ועדת בדיקה מיוחדת שתבדוק את נכונות העניין ותברר היטב אם המנהלים לא החליטו לעקוץ את האזרחים התמימים.

    מומחה מיוחד לענייני חיות וחוקר-על בתחום הטבע הודיעו למנהלים על ביקור רב רושם שהם הולכים לקיים בגן החיות. המנהלים חייכו בעונג והזמינו אותם אחר כבוד לבוא ולבקר בגן החיות שמניותיו זינקו בימים אחדים בעשרות אחוזים.

    בבוקרו של יום שני בשבוע, הופיעו המומחים בשערי הגן, וקיבלו תדרוך מיוחד מהמנהלים שהבטיחו להם סיור מרתק בכל גן החיות, "תוכלו גם להאכיל את היונים בהנחה של עשרה אחוזים!" הבטיח המנהל הראשי בהן צדק וזכה למבטים מצמיתים מצד המוזמנים.

    לאחר שסיימו את הסיור במקום, נפנו שני המומחים לכלוב החדש שהוקם בעומק הגן, וחשף אבסורד רב רושם: זאב וכבש התגוררו יחד באותו כלוב ונראו נינוחים מתמיד! כשהמבקרים צצו, הרימו הזאב והכבש עיניים סקרניות לקראת הבאים, והזאב פלט נהימת שביעות רצון ושביעות סתם כך, לא נראה שברצונו לאכול את הכבש העדין שפעה בעדינות ליד הזאב.

    "הזאב שבע?" שאל החוקר תוך כדי ריכוז רב בפלא שלפניו.

    "בהחלט!" הגיב המנהל הראשי, "הוא אכל לפני שעה קלה!"

    "מה הוא אכל אז?" ביקש המומחה השני לדעת.

    "אה, את הכבש של אתמול, למה?"

    חטיבה אולטרה חרדית, מה הבעיה?
    אחד עוזב, השני נכנס, וחוזר חלילה. אפשרי בהחלט!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה