קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 600
    • ה
    שיתוף - לביקורת המלצה למשוררים
  • הווה פשוט //
    • בעלי חיים שנכחדים הם דבר מצער מאד, משאירים חלל בעולם ובלב ומעוררים תהיות קיומיות.
    בדור האחרון נכחדה חיה אצילית שהיתה מצויה לפנים בכל רחבי הגלובוס.
    שמה של החיה הזו היה "כותב למגרה".
    עם הופעת הגוגל-גרופס ושאר הבלוגים ואפשרויות הפרסום האישי, כל המגרות התרוקנו והמשוררים הנעלים ועדיני הנפש הפכו לקבצני לייקים ועבדים נרצעים ל"מה יגיבו".
    אני לא בעמדה לשפוט אותם, בעוד אני עצמי נמנה עליהם (כלומר בתאוות הלייקים הבזויה, כי באיכות הכתיבה יש פה תותחים כאלה שקשה לי להתחרות אתם).

    נו מה לעשות, זהו טבע האדם וחסל.

    רק רוצה לספר שאני השארתי מגרה אחת לעצמי.
    מגרה אחת נעולה עם מחברות מצהיבות.
    טוב לא ממש מגירה, זו למעשה תיקית מחשב. היא מוגנת בססמא חזקה והיא פרטית אישית וסודית, אף עין לא שזפה את תוכנה מעולם. לא בהכרח השירים הכי טובים שלי, אבל הכי הכי שלי.

    ומידי פעם אני פותח בסתר וקורא.
    זה ממש אני באותיות.
    מַרְאָה.
    לא מראת זכוכית שמציגה את עור פני הנחרש עם השנים. אלא מראה המשקפת את הנפש.
    הנפש שהיא צעירה לנצח, שובבה ויפהפיה.

    המגרה הזו עושה משהו לבנאדם, גם בלי לפתוח, גם מרחוק. רק להיזכר בה ממלא אותי בעוצמה אדירה. אני לא איזה מין דמיון של אחרים, אני מציאות לעצמי.

    אז ממליץ לכל אחד.

    אל תפתחו את כל החלונות של חדרי הלב, החום בורח....
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: משה פפירוב, אש קודש!, מתכנתת:) ועוד 62 משתמשים65 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וריטסרום
    מגיבה רק על החלק הזה- ספוקלציות מספרות שהאיסור על פירסום כתביו היה בשביל לגרום להם להתפרסם בצורה...
  • 260
    • %
    שיתוף - לביקורת סליחה.
  • %תמר% //
    • שָׁנִים.
    שֶׁאָכַלְתִּי תַּ'צְמִי.
    וְכָאַבְתִּי.

    שָׁנִים.
    שֶׁנָּשַׁמְתִּי חֲלוֹם.
    וְלֹא קַמְתִּי.

    שָׁנִים.
    הֶאֱשַׁמְתִּי יַלְדָּה. קְטַנָּה.
    לֹא רִחַמְתִּי.

    כָּכָה.
    שָׁנִים.
    שָׂנֵאתִי אוֹתָהּ.
    לֹא נָתַתִּי לָהּ מָקוֹם.

    כָּכָה.
    שָׁנִים.
    חָנַקְתִּי אוֹתָהּ.
    לֹא הִרְשַׁתִּי לָהּ לִנְשֹׁם.

    כָּכָה.
    הַיּוֹם.
    פִּתְאוֹם רָאִיתִי.

    כַּמָּה קְטַנָּה הִיא הָיְתָה.
    כַּמָּה חַסְרַת אוֹנִים.

    כַּמָּה קָשֶׁה הָיָה לָהּ.
    הִיא סָבְלָה כָּל הַשָּׁנִים.

    פִּתְאוֹם.

    הֵעַזְתִּי לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ.
    אֶל אוֹתָהּ הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה.
    שֶׁהָיִיתִי.

    הֶחְזַקְתִּי לָהּ חָזָק בַּיָּדַיִם.
    הָיָה לָהּ מָלֵא יָרֹק בָּעֵינַיִם.
    וְעָצוּב.
    נִגַּבְתִּי לָהּ דִּמְעָה.
    בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנָּה.

    בְּשֶׁקֶט.
    בְּשֶׁקֶט.

    סְלִיחָה.

    אָז סָלַחְתִּי.

    --
    תמר.
    --
    אשמח לביקורת.

    אשמח לדעת אם בסוף יהיה יותר יפה לכתוב.
    היא סלחה לי.
    או שזה מספיק מובן שאני כותבת שאני סלחתי?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: לוידת מי אני, אוראל סולטן, רבקהנ ועוד 22 משתמשים25 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    לדעתי יש יופי כשמבינים רק בשורה האחרונה את הפאנצ'. וגם, אולי יש מקום לוותר על הנקודות ב(רוב)סופי...
  • 211
    • %
    שיתוף - לביקורת חשבתי.
  • %תמר% //
    • וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי החזקתי אותה בציפורניים

    וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי לרגע לא עצמתי עיניים

    וחשבתי
    שהצלחתי לשמור
    הרי חיים שנשכתי שפתיים

    חשבתי
    שהצלחתי
    לשמור

    ואין לי
    אלא
    להרכין ראש
    למציאות שעומדת מולי

    ואין לי
    אלא
    להישיר מבט
    לאמת שניצבה בתוכי

    חשבתי
    שהצלחתי
    לשמור
    ואין לי
    אלא
    להפנים
    שאיבדתי אותה
    את שפיותי.


    שלא תחשדו בתמר באיבוד שפיות. לא היא כתבה את זה....היא רק נתנה לי רשות להשתמש בניק שלה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תפוז ג'ינג'י, Avigail Amram, kshir ועוד 12 משתמשים15 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וחשבתי שהצלחתי לשמור הרי החזקתי אותה בציפורניים וחשבתי שהצלחתי לשמור הרי לרגע לא עצמתי עיניים...
  • 225
    • א
    שיתוף - לביקורת יום אחד, גם אני.
  • אבינועם גולדברג //
    • חנות הסיגריות האלקטרוניות שקטה בלילה. רק ריח קל נישא באויר.
    ליד הדלפק עמד נער, עיניו ריקות, אך לבו מלא. הוא הביט בשמשה הגדולה שהשתקפו בה עשרות מכלי פלסטיק צבעוניים, כמו חלום רחוק. אולי קצת מלחיץ, אך גם מפתה.
    הוא הסיר את נעלי הספורט. הרגליים שלו נוגעות ברצפה הקרה, ולבו עף יחד עם המכוניות החולפות בחוץ. איש לא נכנס לכאן כבר שעתיים.
    כל רכב ששובר את הדממה מספר סיפור אחר. כל משב רוח אקראי שנכנס לחנות מציץ כה וכה, ויוצא מבלי לשנות דבר.
    בבטנו היה כל הזמן שעבר, כל החלומות, אמא ואבא, שעיניהם עצובות כל הזמן. מה שהבטיחו לו ולא קיימו, מה שלא הבטיחו, ומה שלא חשבו אפילו.
    יש לו לב. זה ברור. והוא יישאר. גם אם כל העולם צועק שאין לו.
    הטלפון צלצל.
    הנער לבש את נעליו, ויצא, לסגור את התריס הגדול.
    כשהוא סובב את המפתח ונעל, בתוכו משהו נפתח.
    כי גם אני - חשב.
    יום אחד, גם אני.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לרקוד על הירח, א. א, אוראל סולטן ועוד 18 משתמשים21 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    כל משב רוח אקראי שנכנס לחנות מציץ כה וכה, ויוצא מבלי לשנות דבר. השורה הזאת היא בסגנון זריצקי
  • 188
    • א
    שיתוף - לביקורת ה' מה אתה חושב עלי
  • איוליס //
    • ה' מה אתה חושב עלי
    רואה אותי נופלת וקמה
    מרגיש אותי
    נמצא בהתקדמות שלי

    ה' מה אתה רואה בי
    בת שלך
    שמנסה להיות טובה
    לרצות אותך
    אבל בעיקר את הסביבה

    אבא שלי
    מה אני נותנת לך בתוך הנפילה
    מתוך החטא
    עולה בי תפילה

    אל תראה אותי ככה
    כשאני בבור למטה
    תזהה את הניצנים
    את הרצונות הקטנים
    שמשם צומחים

    תראה את האני שאחר כך
    את הלב שבחר
    לקום מהעבר המר
    ולחיות את יום המחר
    אתך יד ביד
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ילדה של אמונה !!!, מרימדיה, מדינאית ועוד 21 משתמשים24 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    תודה, כיף לקרוא
  • 546
    • א
    שיתוף - לביקורת סיוטו של יום הולדת עגול
  • איש המילה הכתובה //
    • יום הולדת עגול. לא משהו שקורה כל יום. התרגשות אדירה. בכל זאת שלושים שנות קיום.

    זמן טוב לעצור הכול ולחשוב לעומק על מהות החיים ומשמעותם, אבל בפועל המוח שלי עמוס במחשבות אחרות וסקרניות: מי יודע איזו הפקה גרנדיוזית מכינים לי בבית.

    אני מנסה להתבונן אחורה על כל השנים, ולהביט קדימה אל העתיד בבגרות ובבשלות נפשית, אבל לא באמת מצליח.

    בלילה במיטה כמו ילד בן שש, מחשבות מתרוצצות מדירות שינה מעיניי: מעניין אם יארגנו לי משהו בבית, או דווקא משהו בחוץ. כך או כך, זה בטוח יהיה מטורף ומושקע.

    צמרמורת ילדותית תוקפת את גופי מתחת לשמיכת הפוך; כבר לא מסוגל לחכות.

    היום הגדול הגיע. אני קם בבוקר ומתארגן כרגיל. משתדל לא לשדר התרגשות מיוחדת. בכל זאת גבר בן שלושים, מה לי ולהצטעצעויות הילדותיות האלה. טורק את דלת הבית במבע שקרני של "תחסכו ממני את כל הרגשי הזה", בעוד שפתיי לוחשות תפילה זכה שהמבע לא ישיג את מטרתו.

    מחוץ לבניין אני מזהה טנדר של הפקת בלונים, ומאחוריו רכב של השכרת כלים לאירועים. מתאפק שלא להמשיך לבית הכנסת בדילוגים מביכים, ממשיך כאילו לא שמתי לב.

    את היום הנשגב העברתי בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה. טוב, לא באמת. כלומר, מאוד הייתי רוצה שזה מה שיהיה, אבל ההתרגשות שיתקה אותי. במקום זה, קניתי לי משקפת איכותית, וניסיתי לתצפת על סלון ביתי מעל גבעה בשכונה מרוחקת. הווילון היה סגור, אך לא ויתרתי, המשכתי לתצפת בציפייה, שמא מישהו יזיז אותו ברחמיו ויאפשר לי הצצה של חסד להכנות הקדחתניות לאירוע של פעם בשלושים שנה.

    הערב הגיע. זה הזמן לשוב הביתה. עטיתי שגרתיות מיתממת, ונכנסתי לבניין. והריחות... אוי, הריחות של כל המאכלים הכי האהובים עליי. ככל שעליתי קומות, הריח רק הלך והתעצם. בעוד שניות ספורות אפתח את הדלת, והפקת העשור תצא לדרך.

    כשנגעתי בידית הדלת, ידיי התחשמלו מהתרגשות. לקחתי עוד עשר שניות כדי להחניק סממני התרגשות סוררים, ופתחתי את הדלת.

    תשעה באב. אורות כבויים. הריחות המטריפים היו בכלל מהשכנים שלנו, זינגבוים.

    שני ילדים רבים בסלון, ועוד שניים כלל לא טרחו להיות בבית. אין בלון, גם לא שושנה. יש רצפה מכוערת מכוסה בניירות גזורים, לורדים מפוזרים ובננה נגוסה.

    הבוילר הרגשי שלי נדלק. הוא חימם לי את העצבים בצורה לא מבוקרת, עד להתפרצות האדירה שבאה תוך זמן קצר:

    "אף אחד לא סופר אותי בבית הזה! לאבא יש יום הולדת שלושים, אז מה? שיבושם לו! מה לו ולנו? שימשיך לעבוד קשה לפרנס את כולם, להתייחס לכל אחד יפה וזהו. שלא יטריד אותנו בימי הולדת החגיגיים שלו מידי שנה", צרחתי את נשמתי.

    נוות ביתי סימנה לי בהיסטריה להירגע. היא ניסתה להסביר משהו.

    אבל אני, כמו ילד בטנטרום השוכב במרכז הסופר וצורח ורוקע ברגליו בעוז, או כמו מקק שהתהפך על גבו – לבחירתכם. שני התיאורים קולעים בול במידה שווה למצבי הנפשי באותו רגע.

    "זה הכול מתחיל בבית של הורייך", הפכתי את ההאשמות מכלליות לממוקדות יותר, "שם פשוט לא יודעים לכבד, והנגיף הזה, מסתבר, עובר בתורשה..."

    צרחות. צרחות. צרחות.

    ואז כל הדלתות נפתחות בהפתעה, ומכל החדרים נפלטים בני משפחה בצווחת "מזל טוב"!. הוריי היקרים, סבים וסבתות גם מצדדים שלא ידעתי שיש לי, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים, חברים, עמיתים לעבודה. גם השכנים זינגבוים פה, עם האוכל הריחני בידיהם, ומעל כולם השווער והשוויגער, גיבורי הנאום חוצב הלהבות שלי.

    פתאום הייתי שמח, שמח מאוד, שמח מאוד מאוד, שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי חיש.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ראובן שפירא, סוסה כתומה, קרן_אור ועוד 54 משתמשים57 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה, משמח לשמוע
  • 526
    • ה
    שיתוף - לביקורת האם יש לשימי גידול בראש?
  • המאושר! //
    • מיותר לציין: שאשמח מאוד מאוד על כל ביקורת בכללי ובפרטי.

    היום יום שני בשעה 7:32 בבוקר זה קרה.

    אני יוצא מהמקווה, פאותיי נוטפות מי טהרה, מטהרות את הרצפה שמתחתיי. המגבת, תלויה על כתפי הימנית. כך אני נכנס לביהמ"ד, פונה אל מקומי הקבוע, מתכוון להתחיל לברך את ה' על התורה הנפלאה שהוא נתן לנו, להתפלל עליי, על ילדיי ועל תלמידיי שהם כבניי.

    לפתע פונה אלי 'דָּוִד שמואל' העסקן הרפואי הגדול, שזה עתה סיים את תפילתו, ואומר: "יענק'ל יש לך בשבילי שתי דקות, נכון?" אני מחייך ועונה: "בטח בטח."

    דוד שמואל מתיישב, מסתכל עלי חצי מתוסכל, חצי עוד יותר מתוסכל ואומר: "תשמע, זה כבר לא יכול להמשיך ככה! אין לי כבר כוח! שימי, לא מפסיק לעשות לי בושות, כל התפילה הוא עומד בחוץ ומדבר, כל החברותות שלו לא רוצים להמשיך אתו – חוץ ממך – באמת יפה מצידך. אני כבר מיואש ממנו לגמרי. מה יהיה אתו למען ה'???

    אני מביט בו בהבנה ושואל: "דוד שמואל, אני מרגיש שמשהו מיוחד קרה אתמול. אני צודק, או טועה?"

    דוד שמואל מופתע מהשאלה, עונה: "נכון, בטח קרה משהו. לא אתמול, אלא בשבת. פשוט קלטתי, שהבחור לא עושה כלום במשך השבת. קם מאוחר, הולך לביהמ"ד מדבר ומדבר, כשבאמצע גם מתפלל. מגיע הביתה, אוכל בלי הפסקה וללא מעצורים, ובין לבין רב עם האחים שלו. לא לומד, לא אומר איזה ווארט על השולחן. בקיצור: בבית, הוא עושה לי בושות ליד חתניי, ובביהמ"ד ליד חבריי."

    "וואו!" אני מגיב בהשתתפות "וכתוצאה מההבנה הזאת עשית לו משהו, אמרת לו משהו?"

    "לא!" עונה דוד שמואל בהחלטיות. "אבל שיהיה ברור" מוסיף בהחלטיות יתר "שימי ראה והרגיש שאיני מרוצה מההתנהגות שלו. אל תחשוב שאשיב לו אהבה על השנאה שהוא מפגין כלפיי".

    "אין לי כבר כוח לסיפור הזה", אני חושב לעצמי, ומחליט: "הגיע הזמן להסביר לו בדיוק מה קורה כאן - להעמיד את הדברים על דיוקם".

    "ר' דוד שמואל"     אני קורא לו בנועם, "אשאל אותך שאלה קטנה, התסכים?"

    "כן, ברור!" משיב דוד שמואל בקוצר רוח, שרק רוצה לשמוע שהוא הוא הצודק ואין בלתו.

    אני שם את ידי על ידו ושואל אותו בשקט: "אתה הרי עסקן רפואי גדול, הפעולות שלך חובקות עולם, יש לך קשרים עם כל הרופאים למיניהם, ועם כל בתי החולים לסוגיהם. מה היה קורה לו היית מתוודע שלשימי שלך יש מחלה קשה?"

    דוד שמואל נבהל: "חס וחלילה! אל תקלל אותו ואותי. שלא תבין אותי לא נכון, זה שיש לי טענות עליו ועל התנהגותו, לא אומר שאיני רוצה אותו חי." הוא מצטדק.

    "ברור שלא, ולא חשבתי כך לרגע ח"ו" אני מרגיע אותו. "אבל, אני שואל אותך תיאורטית, מה אתה העסקן הגדול היית עושה במצב כזה?" אני מראה לו עם היד לשתוק עד שאגמור את השאלה, "והאם היית עוזר לגידול לו היא היתה נמצאת בראש, להתפשט לכל האיברים, לזהם את הגוף שלו?"

    "מה השאלה בכלל???" הוא צועק עלי בקול שקט, "ברור שהייתי הופך את כל העולם לעזור לו להתרפאות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי נותן לזה להתפשט לכל האיברים. מה השאלה?"

    "יפה מאוד!" אני אומר לו.

    אז למה אתה עושה בדיוק הפוך ממה שאתה לבד מתאר שהיית עושה??? למה אתה כן נותן לגידול שבראשו להתפשט לכל האיברים, ובפרט ללב שלו. למה? אני שואל אותו בצער ובכאב.

    "מה?" הוא נבהל, "יש משהו שאני לא יודע? אתם מסתירים ממני דברים, ועוד כאלה קריטיים???"

    "הירגע ר' דוד שמואל, הירגע! גוף הבן שלך בריא ושלם ב"ה. אבל הנפש שלו, לצערי לא כל כך".

    ואני ממשיך: "כן. יש לו גידול נפשי בראש, ששולח לו כל רגע חיצים, עם מסרים על כמה הוא לא שווה, וכמה הוא חסר ערך. כמה אף אחד בעולם לא אוחז ממנו, וכמה הוא לא חסר לאף אחד. החיצים האלו, רוצים להגיע ללב שלו, לייאש אותו ולהרפות אותו מלעשות את מה שהוא צריך לעשות בכדי לגדול ולפרוח."

    "ואתה ר' דוד שמואל"     אני מסיים את נאומי הקצר "לא רק שאינך מרפא ועובד בכדי להסיר את הגידול מהראש שלו, אלא אתה מסייע לה. במעשיך אתה עוזר לחיצים שלה להשלים את ייעודם, להיכנס ללב שלו, לייאש ולהרפות אותו מלעבוד לגדול ולפרוח."

    דוד שמואל שותק, לראשונה זה זמן רב. לאחר כחצי דקה, הוא שואל בשקט: "אבל למה הוא מבייש אותי, למה אין שימי חס על כבודי כלל וכלל?"

    אני מביט לתוך עינייו, ועונה: "כי כך מגיבים במקרה של התקפה - מתגוננים מול האויבים. כן!"

    "מה? וכי אני האויב שלו" שואל ר' דוד שמואל בעלבון לא מוסתר.

    "לא. בהחלט לא!" אני עונה לו, "אבל המסרים שלך – מה שאתה משדר, לו ולכל הבית סביבו עליו, הם הם האויבים שלו. ומולם הוא חייב להילחם על נפשו".
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: צוציקית:-), Aארי, %תמר% ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המאושר!
    תודה רבה על המחמאות והביקורת - תיקנתי. מחמאה מכותב מוכשר כמוך, פשוט מרפא את הגידול הרגשי שבתוך...
  • 112
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת עד שתגיע למקומו
  • צביה ר. //
    • יש מקום כזה בעולם.
    הוא רחוק,
    הוא עמוק,
    המקום.
    כל מה שלא אוכל לעולם להבין,
    כל מה שלא אוכל לדעת
    לא אהין לגעת –
    רק לדמיין,
    לחשוב, לשער.
    רק לתאר לעצמי.
    להשיל נעליי בטרם אדרוך.
    הכל שם.
    מונח במקומו.
    ממתין שאגיע-

    אני לא.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אנטוריום, איש המילה הכתובה, Avigail Amram ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה. מחמם את הלב.
  • 837
    • IMOD
    סיפור בהמשכים ספר - שמגלה עולמות
  • IMOD //

    • פרק 1 ​

    ספק בלב מלך​



    השמש נטתה לשקוע מעל ההרים הירוקים שתחמו את הממלכה, אורה דוהה לאיטו, כאילו מוותר על העולם לטובת הלילה.

    הממלכה, "ממלכת קרסטלין", הייתה לשם דבר. היא עמדה איתנה ומפוארת בכוחה העצום, המעניק לה שליטה מוחלטת על היבשת כולה.

    מאות לוחמים אמיצים ואסטרטגים מחוננים, בנו את כוחה. ופרשו לה בכל היבשת רשת נתיבי סחר מסועפת, מה שביסס את מעמדה הבלתי מעורער.

    מעל לכל היה ידוע מלכם הרם "המלך ויליאם", חזהו, העטור בסמלי גבורה, העיד על תעוזתו הבלתי מתפשרת. גבורתו לא נמדדה בשדה הקרב בלבד – שבו נודע באומץ ליבו – אלא גם בניהול מדינתו ביד רמה.

    עיניו הובילו צבאות לניצחונות אדירים, ידיו חתמו בריתות ששלטו על עולם המסחר, וקולו הדהד באולמות האבן כמנהיג שאין לו תחליף.

    אבל עכשיו, כשהשמש נטתה לשקוע על ממלכת קרסטלין, המלך ויליאם לא היה בטוח עוד בעצמו.

    עיניו מביטות על ממלכתו, ומשדרות היסוס קל, כמי שמסתפק "האם כל מה שבניתי היה אמיתי?"

    "או שמא הכול היה אשליה שניזונה מפחד?"
    ​
    - - - - -​

    הכל החל להתפורר לפני כמה שנים, היה זה בוקרו של יום רגיל.

    קרני השמש, החלו לזרוח לאיטן. האור הרך של הבוקר פילס דרך בחלונות האבן הגבוהים, מאיר את האולם שהתכנסו בו יועצי הממלכה. הרוח העדינה התנגשה בשקט באבנים העתיקות, כאילו ניסתה לחשוף משהו לא שגרתי.

    ברקע, דבריו של אחד הגנרלים מילאו את החלל, "המצב בגבול הצפוני מצריך התערבות מידית, הכוחות שלנו ערוכים. עלינו להכות בחוזקה, ולהשמיד את הגנות האויב."

    המלך ויליאם ישב בראש השולחן הגדול, ידיו משולבות ומונחות בסמכות על השלחן. מבטו הנוקשה הקרין תחושת אי נוחות קלה לכל יושבי האולם.

    המלך הנהן לדבריו באיטיות, אך מבטו נדד. המילים הגיעו לאוזניו, אבל נשארו חלולות, כאילו לא נגעו כלל בליבו, מבטו התעכב על סמל דהוי שהיה חרוט על אחת מאבני הקיר.

    סמל שהזכיר לו את אותו הלילה – לילה שלא נתן לו מנוח.

    זיכרונו הציף אותו, חייליו הנאמנים שבו זה עתה ממשימה, אך משהו בהתנהגותם היה שונה.

    הם הניחו על שולחנו ספר עתיק, כרוך בכריכה שחורה עם עיטורים דהויים. "מצאנו את זה," אמר המפקד הראשי, בקול מהוסס.

    בזלזול, הוא הביט אז רק לרגע. מגחך על השטות שהוצגה בפניו. אבל מאותו לילה ליבו לא היה ברשותו.

    הריח העתיק שהופץ מהספר, והאימה ששודרה מהחיילים, נחרטו היטב בזיכרונו.

    "מה דעתך, כבוד המלך?" קולו של אחד היועצים השיב אותו להווה, מנערו בבת אחת. בעוד שיועץ אחר פורש לפניו את מפת הקרב.

    עיניו חזרו להיות ממוקדות, אם כי לרגע קט ניתן היה לראות הבזק של תהייה בעומק מבטו. "נפעל כפי שראוי לממלכת קרסטלין," אמר בקול יציב, אך נימת החדות שאפיינה אותו נעדרה ממנו.

    "נראה שמשהו מטריד את הוד מלכותו," התלחש שר אחד לחברו הסמוך.

    דפיקה חזקה נשמעה, המלך הכה בידו על השלחן, כמי שמשיב לעצמו את סמכותו.

    "המלך חזק כפי שהיה תמיד," השיב השני, בטח הייתה זו רק מעט עייפות שגרתית מעול המלוכה.
    ​
    - - - - -​

    בלילה, כשכולם כבר נרדמו, נכנס המלך אל האולם הגדול, נעצר לרגע מול חרבו הענקית התלויה על הקיר, המסמלת את הניצחון הראשון של קרסטלין.

    בזהירות וביראת כבוד, נגע ברכות בקצה הלהב. המתכת הקרה צרבה בו, כמי שמטילה בו ספק ושואלת, "מה התחושה הזו, תחושת הספק, עושה בליבך".

    פעם, המראה של החרב היה ממלא אותו בגאווה עזה, אך כעת עמד מולה אפוף מחשבות.

    עיניו נדדו אל כריכת הספר, בחנו אותו שוב, מסתפקות האם כדאי להכיר בקיומו. אך המלך הסיט את מבטו, כמי שמתעקש להתבצר בעמדתו.

    מהורהר יצא אל מרפסת ארמונו, מנסה להשקיט את רוחו, במראה הכוכבים המנצנצים, ומפיצים את אורם בשדות החשוכים.

    אף רוח ליל קרירה נשבה על פניו, מנסה להרגיעו, אך לשווא, הספר היה תקוע לו חזק במחשבותיו.

    בדמיונו, הספר נדמה לו, כאיש זקן המבקש ללמדו את סודות החיים.

    אלו שטויות, הניף את ידו בביטול. "חפץ דומם שמלמד על סודות היקום", לגלג, כשהבעת גיחוך על פניו.

    העייפות החלה להשתלט עליו. המאמץ המחשבתי לא היה קל , גופו ביקש מנוחה ערבה.

    המלך שב אל חדרו, הדף את הכיסא בכבדות, נשכב במיטתו, ועצם את עיניו.
    ​
    - - - - -​

    "היכן אני" נפערו עיניו בתדהמה. המראה שנגלה מולו היה רחוק מכל מה שהכיר.

    לפניו השתרע שביל צר, מתפתל מעלה לתוך ערפל סמיך, כמי שמזמין אותו ללכת אל אופק שלא נראה סופו.

    גופו היה מופשט מבגדי מלכותו, ורק כותונת דקה עטפה את בשרו, משאירה אותו חשוף לרוח הקרירה. אך לפלא, תחושת חום בלתי מוסברת חיממה אותו, כאילו השביל עצמו מייצר חום כיצור חי.

    ההליכה לא הייתה קצרה, הנוף התהומי סביבו היה בלתי נתפס, גבעות ריחפו באוויר, כמו איים נטולי יסוד, המראים לו בבירור, העולם הזה, הוא עולם אחר.

    צמרמורת חלפה בגופו, הוא, המלך האגדי מת מושפל קודם זמנו. "מי בגד בי", הרהוריו לא נתנו לו מנוח.

    ופתאום הכה בו זכרונו, הספר המוזר, הוא זה שבטח פגע בו.

    השביל הסתיים במהירות, מחשבותיו קצרו לו את עמל הדרך. מולו עמד שער ברזל חלוד, פתוח במקצת.

    וילאם דחף את השער ונשמתו נעתקה, המראה היה מופלא, הפרחים, הפרפרים, עולם שלם של חיים נגלה לעיניו, מראה גן עדן.

    עיניו ננעצו במרכז הגן, ביתן מלכותי מפואר, המוקף בנהר צלול ובהיר.

    בצעדים רגועים חצה את הגשר המוביל לביתן, שמחה והתרגשות פיעמו בו.

    אך בבת אחת עיניו חשכו, בביתן חיכה לו שנוא נפשו, הספר העתיק.

    יראה וחרדה חלחלו בו, "אין ספק זה הוא", אישרו כל חושיו, אותה כריכה שחורה ואותם עיטורים דהויים שלא ישכח לעד.

    וילאם ניסה לסגת, להסתלק מהמקום. אך היה זה מאוחר מידי.

    הספר פתאום החל להאיר, דפיו דופדפו מאליהם, רוח חרישית החלה לשרוק, הופכת במהרה לסערה אדירה.

    בבהלה ניסה להיאחז בעץ סמוך, אך ידיו כמעט נקרעו, מעוצמת הרוח שניתקה את ידיו, והובילה אותו למקום אחר.

    לפתע הכל נדם, הרוח נרגעה, העננים התפזרו, וילאם מצא את עצמו במקום גבוה יותר, עץ גדול הופיע למול עיניו.

    בנשימות איטיות ניסה להשיב אליו את רוחו, המבולבלת מהמאורעות המשונים שקפצו עליו.

    עדיין אינו מעכל את המתרחש, "מה טבעו של עץ זה" החלו קמטי הספק להופיע במצחו.

    וילאם, עצם את עיניו, והחל לחשוב לעצמו. כמי שעושה סדר בדעותיו.

    "ממה אני מפחד, הלא כבר מתתי" גיחך לעצמו. ומילא את ליבו בתחושת ביטחון האופיינית לו.

    בצעדים מתונים פסע אל העץ הגדול, מתקרב לראות, מה הפעם ממתין לבואו.

    העץ היה עצום ממדים, קסום היה ביופיו, ענפיו נמתחו כזרועות לכל עבר. אך משהו מוזר צד את עיניו.

    לזה הוא לא ציפה, מראות היו תלויות עליו, כאילו הם פירות בשלים.

    עיניו נפערו בתדהמה, המראות שיקפו את כל חייו.

    במראה אחת, ראה את ילדותו התמימה, במראה אחרת השתקפה דמותו הבלתי מעורערת כשעמד בראש צבאו, חלקן אף היו עכורות ומטושטשות, המבקשות להסתיר ממנו דבר מה.

    וליאם התקרב למראות בצעדים מהוססים, שלח בזהירות את ידו, כמי שרוצה למשש ולבחון את טיבעם.

    אך ברגע שנגע בהן, נשמעה התנפצות אדירה. תהום נפערה תחתיו, והוא נמשך אליה בעל כורחו.​
    - - - - -​
    צעקה חדה פילחה את דממת הארמון, הייתה זו צעקתו של המלך.

    שומריו קפצו בדריכות ושאלו "מה קרה הוד מלכותו", עיניהם מחפשות סימן לסכנה המסתתרת בין הצללים.

    אך הוא לא ענה. עיניו נותרו קפואות, ורעד חלף בכל חלקי גופו.

    "עזבו אותי," אמר לבסוף בקול נמוך, ספק מורה ספק מתחנן. כשידו הרועדת מסמנת להם לצאת.

    השומרים הביטו זה בזה, מהוססים. אך מבטו התקיף של המלך הכריח אותם לסגת בדומייה. הדלת נטרקה מאחוריהם, מותירה אותו לבד.

    בצעדים כבדים פסע אל האולם הגדול, כמי שמסע כבד מונח על כתפיו.

    עיניו נפערו לרווחה, כשראה את הספר מונח במקומו, כאילו דבר לא קרה.

    גופו קפא, הפחד עדיין שיתק אותו מלהתקרב אל הספר. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה, הספר ייגנז הלילה.

    המלך נשם נשימה עמוקה, כמי שאוסף את כל כוחותיו.

    הוא הרים את הספר בזהירות, כאילו אחז פצצה רבת משקל. ופסע במהירות למרתפי הארמון.

    הדלת הכבדה של המרתף חרקה מעט בפתיחתה, חושך קר פרץ החוצה. מדרגות האבן מובילות למטה, אל מקום שרק מעטים הורשו לדרוך.

    שם, באחת מפינות המרתף, עמד ארגז ברזל גדול. הנעול בחותמו של המלך.

    "אין מקום יותר שמור מזה" חייך המלך לעצמו, בעודו מניח בזהירות את הספר בארגז.

    אך עיניו היו מלאות בתהייה, כמי שמשדרות ספק בהגינות מעשיו.

    האם זה באמת סוף הסיפור, או שמא רק התחלה של משהו גדול יותר.​
    - - - - -
    ​
    מקווה שנהנתם מהיצירה הראשונה שלי! השקעתי המון חשיבה בכל פרטי הסיפור. אשמח לשמוע חוות דעת, על העלילה והסדר, וכמובן הניסוח.​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מרדכי ואסתר, א. א, אא-אסתר ועוד 18 משתמשים21 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    IMOD
    IMOD
    אתמול, קיבלתי על הסיפור המוצג כאן, ביקורת בונה מנייק יקר @הבזק של שפיות, ברצוננו לשמוע את דעת...
  • 4 5 6 3K
    • י
    אתגר נספח לאתגר - מילים של אמת!
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • מכאן לאתגר:
    שיתופים, השחזות, דיונים - כאן.
    בהצלחה!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: כותב בקצב, אוראל סולטן, ח.ד. וחלק ומשתמש 1 נוסף4 //
    100 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    @יהלום-יצירות מלוטשות אתגר ממש מוצלח, חבל שלא הספקתי להעלות, אבל ממש אהבתי את הרעיון, מאוד דיבר...
  • 201
    • T
    שיר נֶעֱלָמִים
  • tmr //
    • אֲנָשִׁים נֶעֱלָמִים
    נֶעֱלָמִים כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ
    בֵּינֵיהֶם גַּם אֲנָשִׁים שֶׁכָּתְבוּ שִׁירִים
    כּוֹתְבִים אוֹתָם עֲדַיִן
    בְּפִיּוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

    גּוּפוֹת שֶׁכָּתְבוּ עַל חַיִּים וּמָוֶת
    עַל כָּל הַטּוֹב שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מַצִּיעַ
    עַל הַחֲשִׁיבוּת לְנַצֵּל אוֹתוֹ עַד תֹּם
    וְהֵם נֶעֱלָמִים
    סוֹפְרִים עַד שָׁלוֹשׁ ו
    קוֹפְצִים אֶל הַסּוֹף
    אוֹ נִסְפָּרִים עַד שָׁלוֹשׁ ו
    בִּפְעֻלָּה קְצָרָה שֶׁל אֲחֵרִים הֵם
    נֶעֱלָמִים

    יֵשׁ מִלִּים
    שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לוֹמַר לְאוֹתָם אֲנָשִׁים
    כְּמוֹ הַטַּעֲנָה שֶׁלִּי עַל
    לָמָּה הֵם קִלְּפוּ תַּפּוּז בָּרַכֶּבֶת
    בְּעִקָּר כְּמוֹ
    הַטַּעֲנָה שֶׁלִּי עַל כַּמָּה קִילוֹמֶטְרִים מֵכִיל הַמֶּרְחָק
    הַמֶּרְחָק בֵּין הַדִּבּוּר וְהַשִּׁירָה
    לְבֵין הַמַּחֲשָׁבָה וְהַכַּוָּנָה

    וְלָמָּה
    לָמָּה הֵם נֶעֱלָמִים
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: %תמר%, אבינועם גולדברג, אולטרא סגול ועוד 13 משתמשים16 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    תודה חיה 🙏
  • 175
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אשקול
  • צביה ר. //
    • כמה אכלתי-
    מיליון קינוחים,
    ערימת פיצוחים המונית.

    חלות, חטיפים,
    עוגה לאורחים-
    חיסלתי את כל התבנית.

    נשמתי היתרה
    שבעה, התענגה,
    התפנקה בצורה קיצונית.

    יצאו כוכבים,
    היא חזרה למקומה
    השאירה אצלי חשבונית...


    מחר יום ראשון
    אעלה על משקל
    ואשקול להיות טבעונית.

    ארכוש לי מלאי
    מאוזן ומושכל
    של חסה, כרוב וצנונית.

    אעמוד בגבורה
    בהחלטה הנחושה
    שעה עגולה וזמנית...
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רפב, נח שוורצברגנדרוביץ, אבינועם גולדברג ועוד 29 משתמשים32 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה! מי אני שאגיד לא? :)
  • 442
    • A
    שיתוף - לביקורת אבקש שתצחק בשקט, תודה!
  • Avigail Amram //
    • בס"ד


    שלום עולם/
    אל תצחק בקול.
    יש לי חלום/
    עוצמתי, גדול.

    במילותיי לתת אש/
    רעיונות להבעיר.
    אותיות לרקום/
    דיו לשפוך למכביר.

    שיהא בי האומץ/
    חלומות לשרטט.
    שלא יבוא אדריכל/
    חלומי ימוטט.

    וכיצד יהפוך חלומי/
    למציאות?
    ההמון גורס, דורש/
    נחישות.

    ואם אגיד שיש בי/
    ואין זה מספיק?
    שגלי חיי סוערים/
    אלופים בלהדחיק?
    שרעיונותיי כים/
    גאות ושפל.
    שהשראתי אינה זמינה/
    שבירה כספל?

    אזי תצחק/
    עולם תאטרלי.
    תטען בכובד ראש/
    כהרגלך, רציונלי.
    שמילים הן לא/
    תחום ריאלי.


    לכן עולם/
    אבקש שתצחק בשקט.


    ....
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מוריופ, הווה פשוט, %תמר% ועוד 33 משתמשים36 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    אליפוווווווות. את אומנית המילים. אין לי מה לומר חוץ מ-אליפות עולם. כתיבה חזקה. רעיון אלוף...
  • 375
    • %
    שיתוף - לביקורת פַּעַם.
  • %תמר% //
    • פַּעַם תָּלוּ עַל הַלֵּב שֶׁלִּי שֶׁלֶט.

    זְהִירוּת: אֶבֶן.

    פַּעַם.

    פַּעַם אָמְרוּ הַרְבֵּה.
    שְׁלָטִים כִּסּוּ לִי גּוּף.
    לֵב וּמֹחַ.
    שֵׂכֶל וְרֶגֶשׁ.

    קָבְעוּ לִי כַּמּוּת.
    כַּמּוּת הַכֹּחַ. הַיְּכֹלֶת. הַתִּקְשֹׁרֶת.
    מָדְדוּ בִּי מַעֲלוֹת.
    הַחֹם וְהַקֹּר. הַפּוֹשֵׁר וְהַקֶּרַח.
    תִּיְּגוּ אוֹתִי.
    חָתְמוּ לִי דִּין. וְגוֹרַל.
    עָשׂוּ בִּי מִשְׁפָּט.

    גַּם בְּחוּצוֹת הָעִיר פִּרְסְמוּ עֲלֵי.
    בְּסִמְטְאוֹתֶיהָ.
    נָתְנוּ לִי מְחִיר. וְשֹׁוִי.
    לֹא עָשׂוּ עָלַי הֲנָחוֹת.

    פַּעַם עָמַדְתִּי שָׁם.
    כְּבוּלָה בִּשְׁלָטִים.
    מְלֵאַת תָּגִיּוֹת.
    קְשׁוּרָה בַּחֲבָלִים אֶל לוּחַ מוֹדָעוֹת.

    צִפּוֹרִים עָמְדוּ עָלַי.
    נִקְרוּ אֶת רֹאשִׁי.
    גֶּשֶׁם נָטַף בִּי.
    זָלַג מִלִּים.
    שֶׁמֶשׁ סִנְוְרָה עֵינַי.
    וְדָּמִי עוֹד שָׁצַף. גַעַשׁ.

    בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
    חָפְרוּ לִי בּוֹר.
    וְשָׁם. בְּתוֹכוֹ.
    הָיִיתִי לְעַמּוּד תְּאוּרָה.
    אוֹרִי כָּבָה. וְדָלַק.
    הִבְהֵב.
    אֲנָשִׁים עָבְרוּ.
    סִנְוַרְתִּי לָהֶם עֵינַיִם.
    נִתְּקוּ לִי מְקוֹר חַשְׁמַל. וְחַיִּים.
    חָתְכוּ כְּבָלִים.
    אוֹרִי נָמוֹג.

    וְכׇּכׇה
    יוֹם וְעוֹד יוֹם.
    לִבִּי צָבַר חֲלוּדָה.

    וְכָּכָה.
    שָׁנָה. וְעוֹד אַחַת.
    גּוּפִי רָקַד בָּרוּחַ.
    מִצַּד לְצַד.
    נָע וָנָד.

    כָּכָה.
    עָבַר הַזְּמַן.

    פַּעַם.
    הָיִיתִי עַמּוּד תְּאוּרָה.

    הַיּוֹם.
    נָמוֹג אוֹרִי.

    אֵינֶנִּי עוֹד.

    --
    תמר.



    אשמח לביקורת...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בת עם סגולה, מֶנַחֵם, tmr ועוד 31 משתמשים34 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    נדמה לי שצדקת... פחות או יותר...
  • 2 825
    • א
    דיון לא יהיה כלום כי לא היה כלום
  • א. פרי //
    • אחד הדברים שאני שמה מול עיני בתהליך היציאה לאור (הקשוח) שאני עוברת זה: לא יהיה כלום.

    מה הכוונה, אתם שואלים?

    בתהליך היציאה לאור, שמכיל בתוכו הרבה הכנעה ומודעות עצמית, האדם מתוודע אט אט לאור האלוקי שבו, שגורם לו לרצות 'לטרוף' את העולם.

    להשפיע, לשנות, להזיז דברים, לתקן! לתקן! לתקן!

    אבל אז, יש מעצורים.

    לא נדבר על המעצורים אלא על התהליך הפנימי הזה, שעובר על אדם שמגלה את העולם מחדש ומבין את הרצון האלוקי, וחושב שיש בו בשורה חדשה עבור העולם כולו.

    כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו, כבני אדם, לא נועדנו להיות מתקני העולם, וגם לא לשנות את העולם, וגם לא נועדנו להיות 'חשובים' או 'נעלים'.

    נועדנו להיות אנחנו, עם מגוון רחב של התמודדויות, רצונות ושאיפות.

    אבל תמיד יש את המחשבה: מה יקרה אם כן אפרוץ לתודעה הציבורית, אם אהפוך פתאום למישהו 'מפורסם'?

    אני חושבת שהמחשבה הזו עוצרת את האנשים הרגילים - מלהתקדם...

    כי אדם רגיל לא באמת יכול להכיל מעמד גבוה, או להיות מפורסם, לקבל הערצה ואהדה.

    האמת שאנחנו יכולים להכיל את זה תמיד, אנחנו צמאים לזה, אבל הקושי הוא לא ברגעי התהילה, אלא ברגעים בהם אין תהילה, ואז האדם נופל מאגרא רמה לבירא עמיקתא, בהרגשה שלו.

    אני חושבת שהדבר הכי ציני זה שאדם עומד על במת העולם - ומוחאים לו כפיים.
    יש בזה ריגוש מטורף, הרגשה מאוד טובה, אבל יש שם גם ריקנות איומה.

    כאילו: האדם הכי יוצא מעצמו בזמן הזה, הכי מפסיק להיות 'הוא' אלא מתחיל להיות דמות חיצונית, ככה אני רואה את הדברים.

    מנגד, זה לא אמור לגרום לאדם להמנע מלהוציא את הכשרונות שלו והיכולות שלו ולנסות להגיע לבמת העולם.

    אולי צריך לשלב בין תחושה פנימית מאוד עמוקה של חיבור לעצמי בכל ישותי, בלי להכניס את העולם בכלל לתוכנו, לבין רצון מאוד חזק לפרוץ את הגבולות ולממש את עצמך במקסימום.

    אני חושבת שהדרך הכי טובה זה לזכור בכל משך העשיה, ולא משנה אם יש בה פרסום, שכולנו שווים, ואין לאף אדם יתרון, ועוד מחשבות אולי קצת פחות נעימות על עצמנו, להזכיר לנו בדיוק מי אנחנו, ושבכל דרך בחיינו, לא משנה לאן הגענו, אין לאן להתקדם.

    כל הזמן לחשוב: אז מה?
    נו, אז מחאו לי כפיים, אז מה?
    נו, אז אהבו אותי, אז מה?


    כשאנחנו מוכנים להכיל את העובדה הפשוטה שלא באמת 'סופרים' אותנו, שלא באמת מחכה לנו דבר מה נשגב, כי העולם פשוט מאוד, ולא יהיה כלום, בסוף כולם עם כאבי גב או צועקים על הקרובים להם וכדו'...

    אז יותר קל להכיל את הרגעים כולם, גם הרגעים של עשיה וגם של כבוד, כי בסופו של דבר, הכבוד האמיתי הוא של בורא העולם, ואנחנו עושי רצונו ואין באמת ערך אמיתי בכבוד, כי אותו קהל שכיבד אותך היום יכול מחר לזרוק עליך עגבניות (חלילה)..

    כך כדאי לאדם לכבד את עצמו, להיות נאמן לערכיו, ולשלב עשיה ומימוש עצמי יחד עם הבנה שהוא לא יהיה אף פעם דבר מה חשוב, לא בגלל שהוא לא חשוב אלא בגלל שאין צורך ואין ערך בחשיבות.
    אלא יש ערך בקידום העולם, החברה, בהנחלת ערכים חיוביים, ופחות משנה מי הזיז, מי קידם, מי אמר וכו'

    שנזכה להגיע למקום יציב, אמן.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, קשיבות, ח.ד. וחלק ועוד 3 משתמשים6 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    פתיחת האשכול היתה שווה בשביל הדברים הללו. אמירות ששווה לזכור, תודה רבה! בכל מקרה הם פחות נותנים...
  • 610
    • R
    שיתוף - לביקורת האיינשטיינים של הלכות שבת
  • RU1 //
    • בס"ד

    הערה והבהרה:
    הקטע מבוסס על מעשה ששמעתי, בשינויים רבים.
    כדי שבשום פנים לא תצא תקלה תחת ידי:
    הקטע הוא ספרותי בלבד ואין ללמוד ממנו ולא אות אחת הנוגעת להלכות שבת!

    קריאה מהנה,
    אשמח מאוד להערות ולהארות שלכם!

    הם ישבו יחד, מדושני עונג על המזרנים הדקים. מוטי, ארי וחיים למטה, הוא מנופף רגליים מימין לראשו של מוטי, מה שלא עושה הביטחון, יעשה הגובה.

    תמיד אמרו לגדי שיש לו יותר מזל משכל, עכשיו בשיעור ב' של ישיבה גדולה סוף סוף הוא הבין את המשמעות של הביטוי הזה.

    אם היה לו יותר שכל ממזל, הוא היה מזמן משתמש בו כדי להפוך ל'שפיץ', שנון, מבריק, שיודע לשלוף מתחת לכובע את התשובה המדויקת אליה כיוון הר"ם, בדיוק כמו מוטי, ארי וחיים. או אז היה זוכה למיטתו בחדר בזכות, ובוחר ראשון במיטה שקרובה לחלון.

    עד שזה יקרה, הוא ישתמש בחסד שניתן לו השנה בלי להתלונן.

    איכשהו, בתחילת הזמן, הודיעו לו שהמיטה הפנויה היחידה היא בחדר של השלישייה, זה לא קרה אף פעם, אבל כבר מזל בקי וידוע, הוא לא בזבז זמן,וניצל מיד את הפריווילגיה לשפר את מעמדו בישיבה.

    נו, לא צריך להיסחף, לרביעייה הם לא הפכו, אלא יותר לכמו "השלישייה וגדי", החבורה והזנב, לאריות כמובן.

    זו הייתה אחת משבתות תמוז, אחרי לימוד אחר הצהריים, בו וידאה החבורה והזנב להיכנס ראשונים לבית המדרש, ולצאת חמש דקות אחרי ישראל שולמן, המתמיד של הישיבה מינוס ארבע, אחריהם כמובן.

    השמש עמדה בדיוק מול החלון שלהם וקרנה כמו שרק שמש של חודש תמוז בארץ ישראל יודעת.

    מוטי וחיים נפנפו על פניהם במכסים של קופסאות נעליים, מבדרים את שערם לכל עבר.

    "מי היה הטמבל שסגר את המאוורר תקרה שנייה לפני השקיעה?" הכתמים האדמדמים על לחייו של ארי הוסיפו למראה הכועס.

    גדי זכר שחיים התעצבן מהרעש וסגר אותו אחרי שארי ומוטי יצאו, אבל ביכר בשתיקה, כרגיל ובקי.

    "זה חום לא אנושי, אי אפשר להירדם ככה" הפטיר מוטי בייאוש.

    "בואו נעשה את הטריק שעשינו עם שולמן לפני שנתיים" ארי התלהב מההברקה של עצמו.

    "הוא לא ייפול בזה פעמים" חיים ריסן אותו.

    "אז נמצא מישהו אחר שייכנס, זה מה שתוקע אותך? סדר אתה את הכיסא, אני אסדר את המזרן".

    גדי הביט בתמיהה על הנעשה בחדר ממרומי מיטת הקומתיים, נו, אולי נהגו בכירי הישיבה לעצב את חדרם מחדש כל אימת שקצו בחום?

    חיים לקח את הכיסא המשרדי המתגלגל שעמד בחדרם וסובב אותו כך שהמשענת עמדה סנטימטרים ספורים מהמתג של המאוורר, ארי שלף את המזרון הדק מהמסגרת של המיטה והשכיב אותו לאורך כך שפאה אחת נשענת על רגליו של הכיסא והפאה השנייה נושקת למשקוף הדלת.

    "לייזרוביץ' בא הנה!" קרא ארי ליוסף לייזרוביץ' מהחדר שמולם.

    "רגע, מה אתם עושים?" האסימון נפל לגדי בסופו של דבר.

    "הוא ידליק את המאוורר בלי לדעת, בשביל קצת אוויר תגרמו לו לחלל שבת?"

    "גדי, עם כל הכבוד אליך, בא תשאיר את הפסק ההלכתי למי שקצת מבין בזה, הא?"

    הם בהחלט בקיאים בהלכות שבת יותר ממנו, הוא לא יודע אם עבור לייזרוביץ' זה נחשב מתעסק או פסיק רישא, אולי באמת כדאי שישאיר את העניין למומחים.

    הוא שתק, לא זה לא היה נראה כלל וכלל, השבת היא לא ספר החוקים של מדינת ישראל, לא מחפשים דרכים כדי לעבוד עליה, אבל מהי ההרגשה שלו מול הידיעה של ה"שפיצים"? הם בקיאים בהלכות טוב ממנו, איך הוא יבוא לאסור?

    הוא חיבק את ברכיו מהמיטה למעלה, ממתין לבאות.

    "לייזרוביץ', צריך פה עזרה דחוף!!!"

    הידית ירדה, וחמשת הנוכחים בחדר היו עדים ל"קליק" שגרם למאוורר להתעורר לחיים.

    הדלת דחפה את המזרון, שדחף את הכיסא, שלחץ על המתג, להפתעתם ולחרדתם של שלושה אריות, אחד זנב, אחד ראש ישיבה שבדיוק עבר במזדרון.





    שלושה אריות עמדו במשרד שפופי כתפיים, אוחזים בידם מזוודה.

    "אבל הָרֹאשְיבֶה, בדקנו, זה לא נחשב אפילו לספק חילול שבת".

    הרב מנדלבוים העביר יד בזקנו המאפיר.

    "נו, בחורים שמצאו פתח להתיר חילול שבת בלי פיקוח נפש? אני עוד לא הצלחתי, כאן אין לכם עוד מה לחפש".

    גדי קיווה שמזלו יאיר לו פנים שנית עם חברי החדר החדשים.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נסיך על חלל, kshir, שירת הכוכבים ועוד 12 משתמשים15 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    תודה רבה :giggle: הערות חשובות, קיבלתי. תודה ! יפה, תודה!
  • 557
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת בחורה נעלה נעלה נעלה
  • צביה ר. //
    • הִיא הִגִּיעָה לַגִּיל
    שֶׁדֻּבַּר נִכְבָּדוֹת,
    נִכְבְּדָה הָלוֹךְ וְהַכְבֵּד.

    נִלְעֲסָה בְּפִיהֶן
    שֶׁל כָּל הַדּוֹדוֹת,
    נִטְחֲנָה טָחוֹן וְעַבֵּד.

    הָלְכָה
    וְקָנְתָה
    מִנְעָלִים חֲדָשִׁים
    טִפְּסָה עֲלֵיהֶם כְּסֻלָּם,

    הֲלָכָה בְּיָדוּעַ-
    חוֹבָה לְהַרְשִׁים
    אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם.

    נִפְגְּשָׁה,
    הִתְרַגְּשָׁה,
    דִּדְּתָה מְדוּדוֹת
    עַל חֻדּוֹ שֶׁל עָקֵב מְמֻסְמָר,

    כְּשֶׁכָּאַב- חִיְּכָה
    (מָה יֹאמְרוּ הַדּוֹדוֹת)
    הָעִקָּר שֶׁבַּסּוֹף זֶה נִגְמַר.

    הָיוּ תְּנָאִים
    הָיְתָה גַּם כְּתֻבָּה
    וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת פְּלוּס מַעַ"מ

    הִסְתַּיְּמוּ חֲגִיגוֹת
    וְאֵין כְּבָר סִבָּה,
    סוֹפְסוֹף
    הִיא יָרְדָה אֶל הָעָם.



    (וְאִם תִּרְאוּ
    בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַזוּ"צ
    מַסְמֵר קְצָת מוּזָר, בִּמְחִילָה,
    תֵּדְעוּ-
    זֶה הַהוּא שֶׁעָלָיו דִּדְּתָה,
    תְּרוּמָתָהּ שֶׁל הַנַּעַל שֶׁלָּהּ.)
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: נאו ממש, רפב, הקומפיוטר ועוד 79 משתמשים82 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על הפרגונים! כל מילה. תודה, החכמנו.
  • 2 3K
    • י
    אתגר אתגר דו שבועי - מילים של אמת!
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • נושאים בגאון את חגורת 'כתיבה ספרותית?
    בואו נדבר על זה.

    ה'זן' שלנו ייחודי, הוא גם די זהה...
    הרגישות, האומנות, העמקות - הן קווי אופי בסיסיים של כמעט כל אוחז בעט.
    (בואו נעוף לרגע, בין כה זה נשאר בין כתלי קהילת הכתיבה!;)...)

    ***​
    עסקנו מספיק בכתיבה. בואו נדבר הפעם על עצמנו.
    החיים שלנו דינמיים.
    רגשות הכאב, הבדידות, הניכור - תופסות אצל הרבה נתח משמועתי בחיינו.

    האתגר הנוכחי מציב בפניכם אתגר לא-קל:
    לצלול פנימה, לדלות מילים כֵּנות, של אמת!
    תנו מקום לרגשות שלכם. כתבו אותן, ספרו עליהן.

    הן יכולות להיות מילים שמחות, עצובות, מייחלות, מאוכזבות, אוהבות, שונאות, סוערות ואולי כואבות -
    אבל עליהן להיות אמיתיות.
    לא מבריקות, לא שנונות - אמיתיות וסוחפות.
    רוצים הגדרה? כתבו מהלב, לא מהראש.

    אלו הם תנאי הסף שעומדים בפניכם:
    1. נקודת מבט אישית (גם אם היא לא שלכם אישית; תתחברו, תנשמו את המילים לפני שאתם מתיזים אותן). כתיבה בגוף ראשון.
    2. חשוב לא פחות: כתיבה מהלב, כתיבה כנה.
    3. כתיבה ספרותית ונעימה לעין (פיסוק תקין, קיטוע נעים. קטע שיהיה כיף לקרוא אותו, לפחות לדעתי).
    4. כתיבה נוגעת. (אם תשמרו באדיקות על שלושת התנאים הקודמים - רוב הסיכויים שהיא תגע ותרגש).
    5. קטע שלא יפחת מ-350 מילים, ולא יעלה על 1000 מילים (!).

    קדימה, בואו נרגש.
    מוזמנים     לנספח!

    לא. אבל האתגר הזה - אם תפתחו אליו ברצינות - עלול להעיף את הכתיבה שלכם.
    משפט השראתי לסיום: 'הכאב הוא לא הבעיה - הוא הפתרון'.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ויקיפדיה ישראלית, בואו חשבון. יוסי לוי, להאמין ביכולות שלי ועוד 19 משתמשים22 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    @יהלום-יצירות מלוטשות תודה רבה על הזכייה באתגר המכובד. ברגע האמת המילים נעתקות. הידיים...
  • 182
    • ח
    שיתוף - לביקורת אבוד
  • .חיה פ //
    • אשמח לביקורת

    אבוד

    הוא טעה ונכנע
    קפץ למים
    חטא ואיבד
    את יראת השמים
    שבע כישלונות
    ובדידות לא מוכרת
    השתגעו הנורות
    בנפשו הסובלת

    האמת הוא נבהל
    וכלום לא הבין
    נפשו הנועזת
    כיסתה לב עדין...
    הוא כמה למעט
    נינוחות ושלווה
    לא רצה אלכוהול
    רק רצה שמחה!

    איך הפיל את עצמו...
    לתהום עמוקה
    מיצה כבר הכל
    ונפשו נסדקה
    הרגיש קצת ניכור
    בהלה ובלבול,
    קלט רק פתאום
    שאיבד ת'מסלול...

    הגלים סוערים
    הדגל שחור,
    ושמישהו יסביר
    איך חוזרים לאחור...
    בכה, התעצבן, דפק ראש בקיר.
    נמאס לו מכל העולם שהכיר!!!

    ופתאום הוא הופיע, אבא הגיע...
    מסתיר אכזבה, ולילד מודיע:
    אתה ילד שלי, וכזה תישאר!!!
    בין אם תרצה, ואם תוותר!

    והילד הזה...
    אז הרים את עיניו
    חשב שהוזה,
    נרטבו לחייו
    יותר לא לבד
    בקרב המורכב
    גם כשמועד -
    הוא נסלח, נאהב!
    נתנו לו אמון. החזירו תקווה. שינה אז מסלול.
    בזכות אהבה...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: Eli Zee, Avigail Amram, להאמין ביכולות שלי ועוד 8 משתמשים11 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    נכון, ברור שכך
  • 140
    • ל
    שיתוף - לביקורת געגועים למחר, או כאב באצבע?
  • לגדול נכון //
    • מספרים על אדם שבא לרופא,
    טוען שבכל מקום בו הוא נוגע בגוף הוא חש כאב.
    או בנמשל שלנו,
    אדם שבא להשם וטוען שהוא מתגעגע.
    הרופא מיד בדק את האצבע,
    וגילה שהיא אכן מקור הכאב.
    השם בדק את הלב, ולא סיפר את הדיאגנוזה שלו.
    הוא רק שתק.
    וזה מבלבל כששותקים.
    זה נותן למתלונן קצת מין תחושה מוזרה שכזו,
    "אולי אני הזוי"
    "לא שווה יחס",
    "מתלונן תלונות שווא",
    ועוד מחשבות שכאלה.
    כזו היא השתיקה. יש בה מין כוח שכזה לערער את העומד מולה.
    העניין הוא שהגעגוע צף מכל שטות.
    אתה מביט על הילדים ומוצף,
    חושב על הבית ומוצף,
    על ההורים, היותך מחוצף,
    ומוצף.
    חיבה מיוחדת יש לו ללב,
    להתגעגע בשמחות, לשלב.
    את השמחה עם העצב,
    את הריקוד עם דמעה, בקצב.
    להציף בראש השנה
    את הלב עם דמעות,
    ובפורים, או ב"מה נשתנה",
    לנקוף מצפונים ולבעוט.
    בך,
    בשמחתך,
    ברוח התנופה,
    שמעיפה,
    ומתנגדת,
    למשקולת המתנדנדת
    שהלב מטלטל אותה.
    אבל אם זה לא אצל כולם,
    ואם רק אני בעולם,
    בוכה מפרחים שנופלים,
    מילדים שהולכים,
    משולחנות שבת חסרים
    ומשכול של אחרים,
    והעולם סובב כרגיל
    וכולם רוקדים את חייהם,
    אז הלב שלי הוא המגעיל,

    זה שכשהאצבע שלו כואבת,
    את כל מה שסביבה מסובבת,
    ולא מתחשבת,
    ברצון שלנו לעצום אזניים, לשבת,
    ולצום בעשירי בטבת,
    מתוך הרגל ותירוצים של בריאות,
    בלי לחשוב על כלום, עליבות.

    אולי זו האצבע.
    של ליבי.
    ואולי זה הפצע,
    לא שלי,
    של בוראי.
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: ספרות בנשמה, NOA#, ניק 139689 ועוד 15 משתמשים18 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לגדול נכון
    לגבי הבלבול בזמנים, קיבלתי. אכן הכוונה היתה לכתוב הכל בזמן עבר . הניסוח החדש שלך הוא מתאים יותר...
  • 519
    • נ
    שיתוף - לביקורת בא לי להישאר
  • נועה לבין (Tamar) //
    • בא לי רק לכתוב
    בלי לחשוב
    בלי לרצות לשתף
    בלי לרצות לפרוק

    בא לי להיות אני
    מקולפת מול מראה
    לא חושבת על יופי
    לא על הישגים

    וגם לא
    לא על הנאה

    בא לי להישאר
    ערומה מחומר ורצון
    לשבת מול הים
    ולשתוק שעות

    בא לי להירגע
    מהעולם הרגוע שלי
    לא הספקתי כלום
    כי הזמן שבי גרוע

    בא לי לאהוב
    את מי שאני
    כי השריטות שבי
    גועות
    גוועות
    באמת שבי
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תפוז ג'ינג'י, יוסף יצחק פ., .חיה פ ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    וגם התחברתם: מילים נוגעות. תודה.
  • 162
    • ל
    שיתוף - לביקורת קשה לנצח שנאה
  • לעשות רצון ה' //
    • המגירה העליונה שלי מלאה בדפי דפדפת עם משפטים צפופים.

    מכתבים שכתבתי לאנשים שעשו לי רע.

    ולא חסר כאלה. ההפך, יש יותר מדי.

    את הכל שפכתי על הדפים האלה. הדיו שבו כתבתי עליהם הוא תמצית דמי. את כל השנאה הקזתי לשם ולפעמים, כשנדמה לי שאני שוכחת, אני קוראת בהם שוב.

    עם האנשים האלה אין לי דיבור יותר וגם אם כן הוא רק מהשפה ולחוץ. לא באמת.

    לא אשכח ולא אסלח.



    לפעמים זה כיף להרגיש שנאה, את הזרמים שלה מהלכים בקצות אצבעותיך. אולי זה סוג של הנאה כזאת, כשהרגש מציף אותך.

    אומרים שאנשים משתנים, אבל לי קשה להאמין לזה. בטח לא לאחר שאני קוראת את מה שהם עשו לי, או לאחרים, ואז הכל שוב צף, כמו פסולת במים נקיים.

    הסליחה בורחת בזמנים האלה, הופכת למטושטשת, בהירה. לא רואים אותה. הלב שלי נהייה גם הוא עכור, אבל טוב לי בלכלוך הזה. ברמת העוינות שאני מרגישה כלפי כל האנשים האלה, בעצבים הרוטטים שלי בגוף.



    עכשיו אני בוהה בהר הקרעים שמולי, זה קצת קשה לראות אותו כשהעיניים מלאות דמעות. חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי, אבל הצלחתי בסוף. רוח טהורה נכנסה בי.

    מסלקת את השנאה.

    מביאה את הסליחה

    וגם קצת רוגע ללב.



    קשה לנצח שנאה.

    אבל אפשרי.

    וזו גבורה ברמה אחרת.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, Avigail Amram, להאמין ביכולות שלי ועוד 14 משתמשים17 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    בהתחלה התחשק לי להפנות אתכם לאיזה רב, שאולי יעזור. אבל הסוף, מדהים. הכתיבה נוגעת ומרגשת...
  • 125
    • א
    שיר לא ראויה
  • אני לא כלום //
    • כמו ציפור כלואה, רוצה לברוח,

    כמו רוח סערה, משתוקקת לעוף,

    כמו ניצן בסתיו, כמהה לפרוח,

    כמו גל נודד, שואפת לשוב.

    כמו אריה פצוע, רוצה לצרוח,

    וקולי נבלע, אף אחד לא קשוב.

    רוצה ימין ,אך לבי לשמאל,

    כמהה למעט, אך הכל כאן גדול.

    קרב איתנים, בין דמיון לשפיות,

    מלחמת עולם, בין הזיה למציאות.

    ואני,בין הקרעים שבויה,

    לשלמות אולי לא ראויה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: Avigail Amram, צביה ר., ר' יעקב ישראל ועוד 11 משתמשים14 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    H
    hadassah m
    שיר מהמם!
  • 859
    • אימון- והנחייה בNLP
    שיתוף - לביקורת פרח(ח)ים יפים סיפור קצר בהמשכים (בן שלושה פרקים) פרק 1
  • אימון- והנחייה בNLP //
    • השעה 2:30 אחרי חצות,
    מוקף בכמה הזוים (סליחה שלא מצאתי מילה יותר יפה לבטאות את חבורת המסכנים שישבו סביבי ושיגעו לי את השכל),

    ובדיוק אז, בתזמון מושלם למורת רוחו של מזלי (ה"משופר"),

    הפלאפון שלי מצלצל (עם מנגינה זוועתית, ששוב אחד מהחבר'ה החליט לשנות, מבלי לקבל את רשותי),

    מה כ"כ דחוף למישהו להתקשר באמצע הלילה, (ואני עוד צריך לענות לו, כאילו אני איזה מזכירת שירות, במשרד משעמם, לנתינת שירות משעמם, לאנשים משועממים עוד יותר,)

    לא בא לי אפי' להסתכל, מי מתקשר עכשיו,

    אבל הפלאפון כמו בדווקא, החליט לעצבן אותי היום/ הלילה,

    בצלצול השני (מבחיל, כבר אמרנו?) מנסיון העבר, עם האנשים שאני מתעסק איתם (הזוים, כבר אמרנו) אני יודע שעדיף להרים, ולא ח"ו להסתכן בהתפוצצות העצבים, כמו על זה שהחליט בארבע לפנות בוקר, לצלצל 44 פעם, (אל תדאגו אני לא ספרתי, אבל מה לעשות שהפלאפון סופר כל שיחה שלא נענתה כך הגענו למספר הדמ"ים הזה),
    רק כדי לוודא שאני ער, ושהוא יכול 'רגע'(האם ידעתם שיש רגע שהוא ארוך יותר משעה?) לקפוץ אלי לדבר "קצת" ,

    כך ידעתי שלא לענות זה לא הפתרון,

    אבל כשראיתי את השם על הצג, התחילו עצמותי לרעוד אוי וואי, מה הוא כבר עולל הפעם, מה הספיק לעשות מאז הפעם האחרונה שהייתי איתו בקשר, (לפני שנה בערך),

    ואז עלו לי כל מיני סיפורים, מחשובת, ורגשות ,שהתערבבו לי בתוך מסך ערפל אחד גדול,


    נ.ב. ההמשך יעלה בעזרת השם לקראת יום שלישי /רביעי, ויהיה גם יותר ארוך, סליחה על קוצר היריעה הפעם,
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, מ. ש, אמאל'ה קטנה :) ועוד 20 משתמשים23 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    הפרקים קצרים מידי גם בשביל פרקים שמתפרסמים במדיה.
  • 129
    • צביה ר.
    שיר אין איש שאין לו נר
  • צביה ר. //
    • בס"ד


    צריך שכל איש ידע ויבין
    שבתוך תוכו דולק נר.
    צריך שירגיש את חומו הלוהט,
    יראה את אורו שזוהר ובוער.

    צריך שכל איש ישא בגאון
    את הנר הדולק בליבו,
    יהדוף קרה, סערה או שאון
    יתחמם מהאש בקרבו.

    צריך שכל איש ידליק אבוקה
    בנר אחר שכמעט וכבה,
    צריך שיחמם ברוך, בשתיקה,
    להבה חסרה, רעבה.

    צריך שיאזין אל הנר בליבו
    וידע מה הוא אומר,
    ואין איש שאין לו לב,
    ואין איש שאין לו נר.

    מבוסס על דברי הרב קוק: "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו".
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: להאמין ביכולות שלי, לגדול נכון, מנוחה כהן ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    איזה משפט יפה. תודה.
  • 424
    • א
    שיתוף - לביקורת לא הכול צחיק!
  • איש המילה הכתובה //
    • אם לא נחסום עכשיו את איילון, אנחנו גוזרים על עצמינו עתיד אומלל.

    האיזון השברירי והעדין בין הרשויות מופר ברגל גסה. מגפי הרשות הצוחקת מוחצים את סמכויות הרשות הכואבת. והכול בהעלמת עין פושעת של הצוחקת המשפטית למצחקה.

    הופכים את המדינה! אומרים די לאקטיביזם הצחקני!

    אוי, סליחה. נשימה עמוקה. מתנצל על הפתיחה הסוערת, ובעיקר על גודש משחקי המילים הממוחזרים. אני פשוט מוצף ולא כל כך שולט בזה.

    אז נחזור להתחלה. לאחרונה נתקלתי בשני מקרים שהצחוק עשה ממני צחוק (סליחה, פעם אחרונה. מבטיח. מבין אתכם אם נטשתם):

    המקרה הראשון התרחש לפני חודשיים. תיקנתי את כפתורי גז הבישול בביתי. לקחתי לי כיסא וארגז כלים, והתחלתי לעבוד על אשתי שאני עובד כדי לתקן את התקלה. בשלב מסוים הייתי צריך לכרוע נמוך מגובה מושב הכיסא, כדי להפוך את משחק התיקון שלי לאמין יותר. נטשתי את הכיסא על מנת לשוב אליו בקרוב.

    באותו זמן בא שלומי בן השבע לאכול. הוא ליקט בטבעיות ובשקט את הכיסא שלי והתיישב לכרסם.

    מה שקרה לאחר דקה הוא שהתיישבתי באוויר – שיטת התיישבות שידועה כלא יציבה מספיק. עשיתי שתי סלטות לאחור. המשפחה כולה התפקעה מצחוק, בזמן שאני פיצחתי 7 חוליות בגב.

    באתי לצעוק להם "זה לא מצחיק, זה כואבבב!" אבל לא הצלחתי לדבר מחמת הכאב העצום.

    כונני ההצלה שהגיעו למקום קבעו שחייבים לקבע לי את הגב ולפנות אותי למיון, אך הם התקשו לבצע את הפעולה הפשוטה בעודם רוטטים ומתגלגלים מצחוק על הרצפה.

    המצב רק החמיר בבית החולים, כאשר המנתחים ששמעו על פרטי המקרה הודיעו על נבצרות מביצוע הפרוצדורה הפולשנית המתבקשת, מחשש להתפרצויות צחוק בלתי נשלטות תוך כדי הליכים עדינים ורגישים. "סכין זה לא משחק ילדים", הצליח להבריח מגרונו אחד מהם בין פרץ צחוק אחד למשנהו.

    בסוף הביאו מנתח מחו"ל, ומדרו אותו מפרטי האירוע עד סיום ההליך.

    המקרה השני קרה לפני שלושה שבועות בפינת הקפה שבבית הכנסת. בעודי מתאושש מהניתוח בגב, אני צועד בזהירות על הרצפה הרטובה עם קפה בידי , ולפתע אני מחליק באלגנטיות ובחדות מהמסדרון לתוך מניין תפילה פעיל. 43 טליתות צחורות הכתמתי באותו יום.

    מיוסר ומושפל הבחנתי איך כולם מתעטפים בטליתות המוכתמות שלהם ונחנקים בתוכן מצחוק. ורק אני עושה במוחי חישובים עגומים על העלות הכוללת של 43 טליתות חדשות, ועל מי ירצה להשתדך איתי בעתיד.

    גם אתם מרגישים שכאבכם מבדר את סביבתכם? הגיע הזמן לעשות לזה סוף!

    נצא אפוא כולנו לרחובה של עיר ונדרוש תשובות לשאלות הבאות:

    איפה אותו צחוק בלתי נשלט, בסיומן של הבדיחות המיותמות שלנו?

    מדוע שלא תחול חובת הצחוק גם אחרי בדיחה בלתי מובנת שהובהרה?

    רפורמה עכשיו!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: T;), כפתור אדום, אימון- והנחייה בNLP ועוד 42 משתמשים45 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    אכן השתדלתי לצלוח את זה כראוי. תודה ששמת לב! תודה רבה על הפירגון השופע. וסליחה על כאבי הבטן ;)...
  • 363
    • ללמוד לכתוב
    שיתוף - לביקורת חייזר בלב בני ברק
  • ללמוד לכתוב //
    • זה קרה באמצע יום בהיר.
    עב"מ מוזר בצורת גלגל הגיע לפתע לצומת ר' עקיבא - רש"י - הרב שך, כשלחזיתו מוצמדים פנסים רבי עוצמה המאירים באור סגול בוהק.
    תוך פחות משניה התגודדו לידו המונים.
    הידען התמידי טען בתוקף שאלו חייזרים, ומנגד עמד הצו"ל ואמר שלדעתו על פי התורה אין דבר כזה חייזרים.

    מרגע לרגע הפכה ההתקהלות לגדולה יותר ויותר.
    השמועה על העצם המוזר שנחת במקום הכי רועש בארץ הופצה תוך שניות ברשת, וכעבור כמה דקות החלו לזרום לאזור עיתונאים וכתבים רבים.

    ואז נפתחה דלת קטנה בגג העב"מ, ומתוכו השתחל יצור שנראה ככל האדם, אם כי הבגדים שלבש היו מוזרים במקצת.
    תוך שניות הוצמדו לפרצופו עשרות מיקרופונים, וקקפוניה צורמת של שאלות הומטרה עליו בבת אחת.
    הוא סימן בידו, והמקהלה הזוועתית השתתקה.

    היצור פתח בנאום:
    "שלום לכם. בניגוד למה שאתם חושבים, אינני חייזר.
    אני מגיע משנת 2070, על ידי מכונת זמן שהומצאה לפני כמה שנים.
    עד עכשיו לא אישרו לנו לנסוע איתו, מחשש לפגיעה במארג הזמן והיווצרות פרדוקס הסבתא.

    אבל מכיוון שהבנו שבתקופת הזמן הזאת אתם עומדים לעשות טעות גורלית שתשפיע באופן משמעותי על העתיד, החלטנו לעשות שימוש בפעם הראשונה בהיסטוריה במכונת הזמן, וכן לבדוק מה יהיו התוצאות של ההתערבות במארג הזמן.
    הטעות שדיברתי עליה היא שאתם עומדים לגייס לצבא את לומדי התורה.

    אסרו עלי להסביר למה זו טעות ומה יהיו ההשלכות של זה בעתיד.
    אבל תאמינו לי שהתוצאות לא יהיו טובות, ולכן אני מתחנן בפני מקבלי ההחלטות, אל תגייסו את לומדי התורה! תצילו את העתיד שלכם!
    שיהיה לכם יום טוב".
    האיש סיים את דבריו, נכנס לעב"מ ותוך כמה שניות הוא כבר לא היה שם.

    סערה אדירה פרצה.
    רוב העם צידד שיש לקבל את בקשתו, וארבע מאות פרופסרים שיגרו מכתב לממשלה שלדעתם יש לפטור את לומדי התורה מגיוס – כדי להועיל להתקדמות המדע בעתיד.
    תוך כמה ימים אושרה ברוב גדול בכנסת הצעת חוק שפטרה לחלוטין את לומדי התורה מגיוס, ובג"ץ הודיע שאין בדעתו לפסול את החוק.

    -----------------------------

    כמה דקות אחרי שמכונת הזמן הסתלקה, בחניה תת קרקעית בבני ברק

    שתי אברכים מזוקנים פירקו משטח פח עגול מרכב סובארו אברכים מיושן.
    "יענק'ל, תזכור להחזיר את הפנסים הסגולים למפיק האירועים, ואת הבגדים לגמ"ח התחפושות".
    • חחח
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: NECHAMI M, ספרא אמר ספרא יודע!, shimon-or ועוד 50 משתמשים53 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    למי שלא יודע מה זה פרדוקס הסבא (אני שיניתי לסבתא...) אפשר לקרוא כאן...
  • 10 11 12 129K
    • מ
    סיפור בהמשכים לופ
  • מסוגל //
    • מה קרה לי? איפה אני בכלל?

    הוא פותח את העיניים במאמץ, ואז פוער אותן לרווחה בהפתעה.

    הוא שוכב על חול, זך וזהוב. כזה שמרגיש רך בדיוק כפי שהוא נראה. הוא קומץ את ידו הימנית, הפשוטה קדימה, מרים אותה מעט ומניח לגרגרים לזלוג מבעד לאצבעות. מאפשר לעצמו לרגע להתמכר לדגדוג הנעים.

    אי אפשר לשכב כך באפס מעש כל היום וללטף את החול. צריך לקום, לנער את החול מהבגדים, ו.. כן, גם להיזכר מה הוא עושה כאן. מהו בכלל ה'כאן' הזה?

    הוא מתרומם וממצמץ בעיניו, השמש יוקדת מאחור. המרחבים הזהובים נמתחים לכל עבר למלוא האופק. זהוב מרשים, חלק וריק. ריק לחלוטין.
    מה קורה פה?

    הוא מתחיל לצעוד. הרגליים רועדות, וחול נושר מבגדיו ומתפזר עם הרוח הקלה. הראש סחרחר, השמש מכה על צווארו. הוא פוסע, לא בטוח לאן ולמה. משהו הרי צריך לעשות, איזו פעולה שתזכיר לו מניין בא ולאן עליו ללכת.

    קדימה.. קדימה.. ואז ימינה וקצת ישר. נראה לו שהוא צועד במעגלים. החול אותו חול בכל מקום, אבל הנקודה הספציפית הזאת.. הנה שלט עץ ישן, שבור בקצוות. הוא ניגש אליו ברגליים כושלות וכורס לצדו למצב לישיבה. כתמי צבע קלושים מעידים על מילים שנכתבו שם בעבר ונמחו עם הזמן.

    הוא נשען על עמוד השלט ומאפיל בידו על עיניו, מים. הוא צריך מים. הוא לא צמא, אבל ודאי יהיה בקרוב, זה אומר שהוא צריך לחפש מים. עכשיו.

    ואז קולטות עיניו משהו נוסף, במרחק שרוע משהו כהה וגדול על האדמה.

    נעליו מותירות חלקי עקבות על החול כשהוא רץ, קצר נשימה. מתקרב אל המשהו.

    זה לא משהו, זה אדם.

    "אתה בסדר? אתה בסדר?"

    האדם מרים את פניו מהחול ובוהה נכחו בבלבול. הפנים מלאות חול, אפילו מהריסים נושר חול כאשר הוא ממצמץ.

    "יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שואל את האדם בתחינה.

    החדש מיישיר אליו מבט, שמצמית באופן מוזר גם מבעד לפני החול הגרוטסקיות שלו. "מצחיק מאוד, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך.."

    הם שותקים לרגע, מבטיהם מתמודדים.

    "אני לוי, דרך אגב", החדש מיטיב את ישיבתו. "שם פרטי, לא משפחה".

    "חיים", מציג הותיק את עצמו בתגובה.

    "אז אין לך צל צלו של מושג איפה אנחנו, חיים?"

    "אין לי", חיים לופת את זקנו, מהורהר.

    "ולו?"

    "לו?" כשחיים מסובב את ראשו להביט אל המקום אליו הצביע לוי פיו נפער. כשלושה מטרים מהם, בתוך עמק חול קטן, שרוע אדם נוסף. "אני לא מאמין! הוא לא היה שם לפני רגע!"

    הם מזנקים על רגליהם. "יותר הזוי מזה לא יכול להיות" ממלמל לוי.

    חיים מתיישב לימינו של השרוע, לוי עומד ומתבונן. הוא לבוש בבגדים שחורים, שוכב כשפניו טמונות בחול, בדיוק כפי שהיו הם לפניו. הם מנסים לנענע אותו קלות, ואחר כך פחות ופחות קלות, אבל האיש אינו מגיב. הם מביטים לרגע זה בזה, השקט אופף את המרחב.

    ואז מגיחים מהאופק בריצה ארבעה אנשים גבוהים לבושי שחורים. הם רצים לכיוונם בביטחון תקיף, כאילו המאורע כולו מובן מאליו, ואי אפשר שיהיה אחרת. הם עדיין רחוקים למדי, אבל כבר אפשר לזהות שהם אוחזים משהו. רגע אחר כך נשמעות היריות.

    "רבונו של עולם!" נאנק חיים, ומניף את ידו לאמירת שמע ישראל. לוי פותח את פיו כדי לומר דבר מה, אלא שברגע זה מתרומם האיש מהחול בקפיצה אקרובטית מרשימה. החול המתפזר סביבו לכל עבר משווה לו מראה מרשים. קרן שמש מתנפצת על רובה גדול שהוא אוחז בידיו. הוא לא מהסס אפילו לרגע כשהוא מרים את הכוונת אל עינו, ומיד מרעים הקול והבזק של אור. השלושה צונחים בזה אחר זה, בדיוק אומנתי.

    "למען השם!" פולט חיים וצונח על הארץ כשהוא אוחז בראשו הכואב. "למען השם!"

    "תגיד, סופרמן", בין התנשפות למשנתה מצליח לוי לפלוט את המילים, "מאיפה בדיוק היה לך רובה?"

    האיש בשחור שומט את הרובה בתנועה אלגנטית באגביותה ומסתובב, מישיר אליהם את עיניו הכהות: "זו השאלה שהכי מציקה לך? אין תשובות על השאלות האלו. זה הז'אנר."

    "איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!" עולץ לוי, ומושיט את ידו ללחיצה. "לוי. שם פרטי, לא משפחה. איך קוראים לך, סופרמן?"

    האיש בשחור מעביר את עינו מלוי לחיים, ואז שואל בקול גבוה: "איפה אנחנו בדיוק?"

    "מה?" לוחש חיים.

    "רגע", לוי קונקרטי יותר. "אתה רוצה לומר לי שגם אתה.. כלומר.. אין לך מושג?"

    הרוח שורקת קלושות, הם מסתכלים זה על זה ומתחילים לצחוק, צחוק יבש ומת אבל ארוך ומשחרר מספיק כדי שכלבוש השחורים ישאל בסיומו: "אז נתחיל לבדוק איפה אנחנו בדיוק?" הם יהנהנו בתקווה מסויימת.

    אבל הם לא מספיקים להרחיק אפילו קצת, כדי לגלות אדם נוסף שוכב על החול.

    "זה כבר ממש מוגזם, אתה לא חושב?" רוטן לוי, ומגלה ששני רעיו למסע נעצרו בתדהמה.

    "זה.. זה ילד", אומר חיים. "זה ילד!"

    לוי מניח את ידו על פיו: "ואני חשבתי שלא יכול להיות יותר הזוי.."
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: שין אלף, רפב, מוז'יניקית ועוד 139 משתמשים142 //
    225 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    @א-ירושלמית תודה רבה על ההקפצה. מצטרף גם למחמאה הענקית ל @מסוגל (איפה אתה?!!!), רק סיפור כזה...
  • 313
    • א
    דיון הרצון להשפיע הוא נחלת הכלל
  • א. פרי //
    • יש לי סכסוך מסוים עם המושג הזה: 'פופולארים', 'סלבים', מעמד ציבורי גבוה.

    האמת שאין לי סכסוך אישי עם האנשים שנמצאים שם, כי הם סך הכל אנשים מאוד טובים שרוח אלוקים מנחה אותם.

    יש לי כעס בעיקר בגלל נקודת המוצא שגורמת לאנשים לעבוד קשה ולהגיע למעמד גבוה, או להגיע לשם בקלות בגלל כסף, פרוטקציה, כשרון, וקשרי ציבור טובים.

    ואז להשקיע את כל כולם בציבור.
    ולהרגיש בפסגת העולם.
    להרגיש תורמים.

    ולמה זה מפריע לי?
    כי הם מגיעים לעמדה של 'אלוהים' -
    ה'השפעה' היא מידתו של אלוקים.

    וזה מפריע לי כי 'השפעה' אמורה להיות נחלת הכלל.
    לא נחלתם של בודדים.

    לכל הציבור כולו, הכוונה לכל אדם שיש לו תרומה לתת לציבור, צריכה להיות אפשרות להגיע לציבור.

    זה קורה ברשתות החברתיות באופן חלקי.

    אבל זה לא צריך להישאר שם.

    כי בשלב כלשהו נצטרך לתת את הדעת לכך שכל אדם, במידה ויש לו רצון או אמירה, צריך לקבל גם במה מכובדת וגם קהל מכובד.

    הרגש הזה, של סיפוק, על כך שהצלחתי להיות חלק מהכלל! הצלחתי לתרום, ולממש את עצמי!
    צריך להיות נחלתם של כל בעלי הכישרון, עם דגש על אלו המתמודדים עם בעיה כלשהיא.

    ולא נחלתם של בודדים שהצליחו, בגלל אבק כוכבים, להגיע לצמרת.

    לא בכדי אנשים שמגיעים לצמרת מגיעים גם לסמים או לתאוות בצע או לאתגרים אחרים.
    זה בגלל שהאדם לא אמור להגיע לצמרת ולהשאר שם ולדאוג רק על עצמו, לכסף שלו ולאגו שלו.

    אדם שמגיע לצמרת צריך להשתדל לפעול בכיוון של: כולנו שווים, כעת כשהגעתי למנוחה והנחלה, יש לי מילה ויש לי כסף ויש לי קהל, אתחיל לסייע לאנשים נוספים להגשים את עצמם/לשווק את עצמם וכו'

    *
    אבל זה קשה.

    באופן אישי, אילו היה לי קהל או אילו הייתי בצמרת, מרבית הסיכויים שלא הייתי רואה כך את הדברים, אלא הייתי מטפחת את עצמי ואת האמירה שלי, תוך חשיבה שהעולם צריך אותי.
    והוא לא..

    העולם לא מאוד צריך אתכם, סלבים יקרים.
    העולם צריך הרבה אומנים, אומנות מגוונת, העולם צריך להתקדם כי הוא יכול, ולא צריך אנשים שהם אלוהים, כביכול, אלא לכל אדם מגיעה הזדמנות שווה להגיע לעמדה של משפיע.

    ולא משנה מי הוא האדם.
    זה יכול להיות זקן בבית אבות.
    זו יכולה להיות מתמודדת נפש
    זה יכול להיות אדם מוגבל או אדם שאף אחד לא חושב שיש בו משהו להציע.

    לכל אדם בעולם יש נקודה של יתרון מטורף, משהו ייחודי שיש רק לו (וטראמפ יוכיח).
    כדאי להקשיב לכולם.
    כי לכל אחד יש בשורה ייחודית עבור העולם.

    כל אדם הוא יהלום, אוצר נדיר.
    וזו הדרך הנכונה להתייחס לבני האדם, אין דרך אחרת.
    זו הדרך הנכונה כי היא תסלול את דרכנו להגיע לבריאות ולאיזון אישי ועולמי.
    לראות אדם ולדעת ולהכיר בכך שיש בו את האור שיש בכל אחד, וכמובן לא לשכוח את האור העצמי שלנו.

    *

    אני יודעת שתגידו לי שזה העולם. ואי אפשר לשנות אותו.
    ואם זה העולם אז צריך לקבל זאת בהבנה.
    הכל טוב ויפה.
    אבל זו תחושה שלי, ושמחה לשתף אתכם בתחושה הזו.

    זה לא אומר שאנשים צריכים להימנע מלהיות סלבים או פופולארים.
    דווקא חשוב להיות סלבים פופולארים אם זה חלק מההגשמה העצמית שלנו!!!

    זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות, לממש את עצמו במטרה להגיע לקהל רב, גם אם זה דורש ממנו מחירים מסוימים.

    הבאתי לכאן אמירה שגם אם אנשים הגיעו למקום טוב בו יש להם קהל. שלא ישכחו שהם שם כי מישהו שם אותם שם לא עבור עצמם, אלא עבור העולם שלו.

    אני אישית עברתי מהפך, בעבר הייתי מתבוננת על אנשים ורואה חסרונות אצל כולם, וכמובן אצל עצמי.
    היום אני רואה אנשים ורואה יתרונות, ולכל אדם יש יתרונות מטורפים, לכל אדם!!

    גם אם הוא .... גם אם היא...

    היום אני רואה אנשים ומבינה שה' ברא אותם ומשתדלת לחשוב על כולם טוב.
    באופן הזה של לחשוב טוב על הזולת אנחנו מושכים עליו אור מלמעלה!
    וכך אפשר להפוך את העולם כולו לטובה.

    כי כן, כשאדם מגיע לעמדה של 'משפיע' זה לא כדי להישאר שם, אלא צריך הוא להיות גם בעמדה של 'מקבל'.

    גם כשהוא 'משפיע' וגם כשהוא 'מקבל' הוא סך הכל בתפקידים שונים עבור העולם,
    ולא כ"כ עבור עצמו...
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: גוט, אולטרא סגול, מגבת ועוד 5 משתמשים8 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אביגלוש
    וואו! איזה מסר ואיזו כתיבה! כ"כ הזדהתי עם הנכתב! מיוחד! (כמו תמיד...)
  • 182
    • מ
    עזרה טקסט - תסריט לסרט
  • מ. ש //
    • שלום
    אשמח לקבל דוגמה והסבר לכתיבת תסריט של סרט (לא הצגה)על רמה
    ממש אשמח לכל טיפ בנושא.
    כמו כן האם יש מקום ללמוד את זה לחרדיות
    תודה
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    דוגמה לדף תסריט בפורמט קרן הקולנוע הישראלי https://www.icinemaspot.com/index.php?p=tuts&tut=53
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה