קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 389
    • כ
    שיתוף - לביקורת מי אתם? אנשי החנוכיות [הכבויות]
  • כותב השורות //
    • הבהרה קטנה:
    מבדיקות שערכתי בצורה שטחית, גיליתי שאין שום קשר בין 'אנשי החנוכיות הכבויות' ל-     אנשי המטריות הגדולות, זה לא אותם אנשים, נקודה!


    מי אתם???
    אנשי החנוכיות הכבויות?
    לא שמעתם על 'זאת חנוכה'?
    זה היה היום האחרון של חנוכה, מה שאומר - שאין טעם להשאיר לנצח את החנוכייה הכבויה עומדת לה מבוישת בחלון הפונה לרשות הרבים או בפתח החצר הפרטית שלכם.
    לפחות הייתם מוציאים את הפתילות החרוכות ואת הכוסיות עם שאריות השמן שהספיק שוב ושוב להגליד ולהפשיר כמניין הימים שיעברו מחנוכה עד ליום בו סוף סוף תיזכרו שעוד לא ניקיתם את החנוכייה לפסח...
    או אז לבטח תתפלאו למראה הוויטרינה כשהיא ריקנית מה'מנורה' בעלת תשעת הקנים, איפה החנוכייה? תשאלו את עצמכם, ואחרי חיפוש ממושך תופתעו לגלות אותה במקום המיועד לה לחנוכה ה'תשפ"ו.

    מי אתם אנשי החנוכיות הכבויות המונחות עדיין בחלונות הבתים?
    האם אינכם מודעים לכך שגם אחרוני 'שורפי הפתילות' כבר הספיקו לכבס את הבגדים שספחו אליהם את ריח השמן זית השרוף שמילא את כל מי שהיה ב'מעמד ההדלקה' הפרטי שנערך ברחובה של עיר או בגינה ציבורית סמוכה כי האישה שלהם וגם הכביסה שבביתם לא כל כך אוהבים את העיסוק בכל מה שמעלה עשן כל שהוא...

    מי אתם אנשי החנוכיות שגורמים לכל מכורי הסופגניות שמבטם נפגש בחנוכייה שלכם, להיזכר בטעם הבלתי נשכח, ברוך הבצק, בחום הריבה, ובפלומה הלבנה שכיסתה את פצצת הקלוריות שהם כל כך אוהבים, אתם הרי יודעים שבחנויות כבר אין סופגניות, לא ב-6 שקל וגם לא ב-15 ש"ח, תחשבו על הבולמוס שגורם להם לפתוח בריצת אמוק לעבר המאפייה הקרובה כשבמקום לקבל סופגנייה טרייה, הם מקבלים הצעה לקנות אוזני המן בשלושה טעמים... אתם קולטים שבגללכם הם יצטרכו לחכות שנה שלימה, עם ריר נוטף...

    מי אתם אנשי החנוכיות הכבויות? אולי לכל הפחות תדליקו בהם נרות כדי להמשיך את ה'אור', אולי יפגינו לכם מתחת לבית כמה צדיקים שחוששים ל'בל תוסיף' במצוות דרבנן, אבל אתם תזכו 'לפרסם את הנס' גם בעשרה בטבת, מה יש...

    ועכשיו ברצינות...
    סך הכל רציתי להזכיר לכם לגשת לחלון, לנקות את החנוכייה נוטפת השמן שהאירה לנו את ימי החנוכה, ולהכניס אותה למקום מכובד בתוך הבית, זה לוקח גג עשר דקות...
    כמו לכתוב את הקטע הזה...
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, לבלוב, CN ועוד 21 משתמשים24 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    עקב מגבלת עשר הדקות דילגתי על שתי תופעות משולי המחנה של 'אנשי החנוכיות הכבויות'... לא ברור מה...
  • 901
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת כך נעצרה הפריצה לפרוג, שאפילו לא הספקתם לשמוע עליה...
  • שועל ספרות. //
    • הפורץ: טוב, חיים דיקמן, הכלבויניק, שניכם כאן באישי, נכון?

    @הכלבויניק : כן

    @ניהול האתר : כן

    @הכלבויניק : מה אתה רוצה?

    הפורץ: מה זאת אומרת? כסף...

    @ניהול האתר : נו באמת, זו לא בדיחה, מה הן באמת הדרישות שלך?

    הפורץ: הו, חכמים אתם!

    @ניהול האתר : חכמים חכמים, דבר!

    הפורץ: לא להיות תוקפניים, עוד מילה אחת לא במקום, ואני חושף קבל עם ועדה מי הוא הניק שקיבל הכי הרבה אימוג'ים כועסים!

    @הכלבויניק : רוגע! מה הדרישות?

    הפורץ: אוקיי, הנה הן. אז כך, הן לא גבוהות מדי, אבל תהיו חייבים לעמוד בכולן.

    @ניהול האתר : אוקיי, אתה מוזמן לחשוף אותן כבר

    הפורץ: חח לחשוף... טוב, אז קודם כל אני דורש, מאה ושנים עשר אלף לייקים ושכוייחים או איך שאומרים את זה...

    @הכלבויניק : אתה לא נורמלי!

    הפורץ: חכו, זה לא הכל! אם לא תקשיבו לי, אני פותח אשכולות נפיצים שחבל לכם על הזמן!

    @ניהול האתר : תמשיך!

    הפורץ: אוקיי, לקבל את הכיתוב 'מהמשתמשים המובילים', זכייה באתגר החודשי ב-AI, פתיחת קהילת האקרים שאני אנהל...

    @הכלבויניק : עד כאן! לא ניכנע לטרור!

    הפורץ: אוקיי, אם לא תמולאנה כל דרישותיי, אני הולך עכשיו ומקפיץ את כל האשכולות הכי מביכים של ניקים מהאתר!

    @הכלבויניק : חח איש לא חכם! הפלת את עצמך! אם אתה לא עוזב את האתר לנפשו הרגע, אני מקפיץ את האשכול המטורלל ההוא שהעלית בשתים בלילה לפני עשר שנים, בו תיארת בחרדה ועם שפע שגיאות כתיב, על קולות הגנבים שאתה שומע מהסלון. אתה זוכר איך האשכול ההוא הסתיים... החשיפה שלך על הטייפ הדולק שנשבר מההסתערות הדרמטית שביצעת, בוודאי מזכיר לך משהו! עוד מילה אחת והאשכול ההוא מקבל נעיצה בראש דף הבית בפורום.

    השיחה הסתיימה.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אמא של :-), ניק 3810, שיוותי ה’ לנגדי תמיד ועוד 71 משתמשים74 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    לא. את הניק הנוכחי אגב, לקחתי מאשתי. אני אישית פעיל באתר מראשית 2022 לערך.
  • 583
    • א
    שיתוף - לביקורת מדמון מפחד או נגעל? ואתם? בחנו את עצמכם!
  • איש המילה הכתובה //
    • איך לכתוב את זה בלי להעליב? אם היה ענף תחרותי בשיאי גינס על האיש המוזנח בעולם, הוא היה קוטף את התואר באלגנטיות בלתי מתאמצת.

    טוב, יצא קצת מעליב, אבל אין דרך עדינה יותר לתאר את מדמון (במלעיל), כפי שאני מכנה את השכן המצחין שלי.

    בגדיו מורכבים מ–44% פוליאסטר, ו–56% רוטב עגבניות, גבינה, טחינה, משחת נעליים ושמן גריז. כמו כן הם עשויים להכיל סויה, בוטנים ועוד שורה ארוכה של אלרגנים.

    בכל פעם שהוא פותח את דלת ביתו, אני מבחין בלהקות זבובים חנוקים הנמלטים משם כל עוד נפשם בם. הם אוהבים מדמנות מפנקות, אבל המעדנייה של מדמון קשוחה אפילו להם.

    המלמד בחיידר סיפר לי פעם שכאשר הוריש אייקון הנקיות את תיק בית הספר לבנו, הוא מצא בו עדויות ל - 46 סנדוויצ'ים משנות ילדותו של האב. המלמד שמתעסק קצת גם בארכיאולוגיה, שיער באוזניי שהיו שם מאות כאלה שלא שרדו את מכשול הזמן ונרקבו עד כליה.

    אני זוכר את מדמון היטב בילדותו, רודף אחרי ילדי השכונה ובידיו פגר מעוך של עורב שגירד בעזרת שיניו מהכביש.

    בקיצור הבנתם, האיש לא בדיוק פרזנטור של נקה 7.

    אז איפה זה פוגש אותי, מלבד העובדה שאני שוקל בקרוב לצאת מטווח הצחנה, כלומר לרדת מהארץ?

    טוב ששאלתם. אסביר:

    אמש פגשתי את מדמונינו בשכונה רחוקה מאוד ממקום מגורנו. בשתי ידיו שקיות זבל כבדות. "מה אתה מחפש כאן?" שאלתי אותו, תוך שמירה על מרחק מה שמנסה לנצל בתבונה את הפער בין מהירות הקול לזו של הריח.

    "ירדתי לזרוק זבל", הוא ענה בפשטות.

    "ירדת?", שאלתי בתדהמה. "הרחקת חצי שעה", הסברתי את תמיהתי.

    "אני מזמן כבר לא זורק את האשפה בשכונה שלנו, יש שם מלא חתולים", השיב במילים מתובלות בריח פה חריף שבכמות גבוהה אף ממית.

    "לא ידעתי שאתה פחדן", יצא לי בכנות.

    ואז באה התשובה הנפוצה שמעצבנת אותי כבר שנים, אבל לא דמיינתי שאשמע אותה אי פעם מבן שיחי: "אני לא מפחד, אני פשוט נגעל!".

    נגעל! שמעתם? האיש נגעל, ולא מעצמו. שמישהו יזמין אמבולנס לאירוניה, היא חשה ברע.

    לאחר הסדרת הנשימה הקשתי עליו בהיתממות "מה כל כך מגעיל בחתול? סך הכול יצור חמוד וכובש", חתמתי את שאלתי ומיהרתי לאטום את אפי לקראת עוד מטח של מילים מעופשות.

    "איכס, החתולים חופרים כל היום בפחים, גועל נפש!", ענה.

    בשלב הזה חדלתי את השיחה בפתאומיות מטעמי חוסר חמצן במוחי. אתה נגעל מהחתול כי הוא נובר בפח? חשבתי לעצמי בעודי מתרחק במהירות מהמקום. אם לא היה לו לחתול פחד טבעי מבני אנוש, הוא היה נובר בך. או שלא, אולי זה גדול גם עליו, בדומה לזבובים.

    המפגש המסעיר והמפתיע, גרם לי לרצות לקרוע את המסכה מעל פניהם של כל ה'נגעלים מחתולים' למיניהם. אלה שמתים מפחד במסווה של נקיות מופרזת.

    איך? בעזרת האתגר הפשוט הבא:

    לפניכם שתי אפשרויות: או להיסגר לבד במעלית עם חתול ג'ינג'י ושתום עין, או להתחבק ממושכות עם מדמון.

    אם בחרתם במעלית - אתם טיפוסים פדנטיים ונגעלים; אם בחרתם במדמון - אתם מ-פ-ח-ד-י-ם!
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: השנונה..., סוסה כתומה, שיבת ציון ועוד 38 משתמשים41 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו ממש משמח לשמוע. תודה רבה! תודה רבה רבה. איזה כיף. העונג כולו שלי. 😂
  • 72
    • נ
    שיתוף - לביקורת היכל הקודש
  • נ. גל //
    • גם לו בגן עדן
    אין סוף דרגות
    אין סוף עולמות
    אין סוף גנים, עדנים ועידנים

    גם לו בעולם הבא
    מבורך הוא כל הבא
    טוב לו עד אין סוף
    דבר לא נעלם, והבא לא הולך

    אבקש אני הקטנה
    מעולם של רשע
    מעולם של טירוף
    שיהיו הם כולם בעולם הזה

    כל הרוגי מלכות
    כל קדושי עולם
    כל הרבים ככוכבים
    בואו, אל תהיו עוד אחד בדור

    יום אחר יום
    הולך אחד מעיר
    עוזבים שניים מכפר
    אל חלקות שיש ודממת מוות

    רק אבקש לומר
    אם במתים חופשי
    נפשותכם נפשו די
    אנא, חזרו אלינו עם גואל צדק.

    עכשיו.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, איש המילה הכתובה, CN ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    sh.t.down
    וואו, כתיבה עוצמתית ותוכן משובח כמו תמיד.
  • 496
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מנהג 'שחמט ליל הניטל' של שולעם
  • שועל ספרות. //
    • שולעם הוא בחור ליטאי לכל דבר. לא מן המתמידים יש לציין, ואף לא מן המעט פחות...

    אך ליטאיותו המוצהרת, לא מונעת ממנו לקיים דווקא את מנהג הניטל, ובהידור!

    האמת, עד לפני מספר שנים, אכן הכותרת הייתה נכונה.

    היה זה מנהג 'שחמט ליל הניטל' של שולעם.

    אך לפני מספר שנים שמע שולעם ברתת, שבחסידויות מסוימות נהגו המנהגים כבר מחצות היום לפני.

    לא קאלטע'ר הוא שולעם, בעצם, הוא קאלט'ער גדול! אך לא בעניינים כאלו.

    אז אף שאין לו אף קרבה לאותן הקהילות גם דור עשירי, קיבל על עצמו המנהג בקבלה גמורה.

    עשר דקות לפני חצות היום, מתיישב שולעם ליד הגמרא אותה לא פתח זה מכבר, לשם מצוות סעודה מפסקת.

    חמש דקות לפני חצות, סוגר את הגמרא בזיע, עקב מנהג 'תוספת ניטל' שהחמיר על עצמו.

    מיד בחצות תופס את לוח השחמט, ותר אחר החפץ לקיים המנהג.

    לא פשוט הוא העניין, יען בסביבתו שוכנים להם אך ליטאים חסרי רגש יהודי, המהינים בנפשם ללמוד תורה אף ברגעים נשגבים, אה, חס ושולע'ם! שפלים(!) אלו.

    שעות הוא מחפש במסירות נפש עד שמוצא לעצמו 'בר פלוגתא- בר הכי'.

    ממלמל את פסוקי הניצחון אותם התיר לעצמו לומר אף בשעות אלו, ומתחיל בשרשרת משחקים ארוכה, המקבילה לשרשרת הסיגריות הנשרפות לקצב נשיפות ראותיו הצחורות...

    הפסקה קצרה ל'מנחה מעריב' (בלי מניין, חלילה! שלא יהיה על חשבון מנהג השחמט, ובכלל, מי מסוגל להתפלל במניין בזמן טומאה שכזה?)

    אך כמו המסורת הקבועה שלו, עקב המחסור העצום באיי קיו הנחוץ, בחלוף עשרים משחקים בהם מוכרעים המשחקים שוב ושוב במטים הפשוטים ביותר, מה במט הסנדלרים מה במט הטיפשים ומה במטים שאפילו לא הוכנסו לקטגוריה... הופך שולעם את הלוח על שלל חלקיו המועפים לכל עבר, תוך שהוא ממלמל את הפסוק 'ולמטים עקלקלותם' וצועק למנצח האומלל "נו, באמת! בוא נלמד! זה מנהג של חסידים!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Aארי, אביגלוש, יוסף בן שאול ועוד 34 משתמשים37 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    כתיבה טובה ושנונה. (קצת הפריע לי בעין השורות הקצרות (כשזה יותר מדי, זה מעצבן)).
  • 507
    • מ
    שיתוף - לביקורת מעשה בסיר וזוצון חרוצון
  • מיהי //
    • זה מתחיל בסיר טשולנט, ואתם לא יודעים מתי זה נגמר.

    זה פשוט לא.


    חתנים צעירים, זה המקום שלי להתריע:

    במוצאי השבת הראשונה שלכם בבית, אחרי שהרגשתם גדולים מהחיים ועפתם על עצמכם ועל נוות ביתכם הבשלנית, מחכה לכם הסיטואציה הבאה -

    פרצוף עגום ונגעל, סינר, סבון כלים ו-סיר טשולנט אחד בודד ותמים למראה.

    אתם נכנעים בקלות, כי מה זה סיר אחד לעומת שבת שלימה שהיא טרחה והכינה?

    אבל ככה בדיוק כולם נופלים לתפקיד שאף מדריך חתנים לא מכין אותנו אליו - שטיפת הכלים.

    תתחדשו.


    היום החלטתי להתפלל מוקדם ממש, ולסעוד את ארוחת בוקר בבית עם הבית שעובדת היום מהבית.

    כשחזרתי, גבירתי עוד ישנה, אז בינתיים מילאתי את חובתי לאומה ושטפתי כלים בתחושה נעלה.

    טיגנתי לי חביתה והתחלתי לאכול, והנה היא פוסעת מעדנות למטבח, מפהקת ומכינה קפה מוקצף לשנינו. מחמיאה על הכלים, ואני מהמהם בסיפוק בין ביס למשנהו.

    פטפטנו כהרגלנו מי חלם מה ולמה, החלומות שלה איכשהו תמיד יותר ארוכים משלי, לכן נאלצתי לוותר על החלום שלי, ברכת המזון ו - לעוף לכולל.

    נכנסתי אל הבסמדרש, ופסעתי נמרצות אל שפיגלמן שכבר חיכה לי. חרוצים שכמותינו, התמוגגתי בערגה.

    "חרוץ" טפח לי על השכם שכן לספסל עם חיוך רומז, וכמה חבר'ה הרימו את ראשם ובהו בנו בעניין.

    "תודה" עיקמתי עליו מבט. חצוף, לא שהוא מתייצב כל סדר בזמן, ובכלל.

    "אכלת אותה, מה." שפיגלמן הביט בי בעיניים מרחמות, הוא רכן מעט קדימה והנמיך את קולו "חבל שלא הזהרתי אותך לגבי סיר הטשולנט."

    "גם אתה נפלת לזה?" פערתי עליו פרצוף.

    "אני לא, אבל אתה נראה ממש ממש עמוק באמה." הוא השפיל את מבטו לרגע על חולצתי.

    רק אז הבטתי על עצמי.

    אוי לא.

    שכחתי להוריד את הסינר.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: איתי טלי, הספרן, רצתה ועוד 68 משתמשים71 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פ
    פניני ריין
    בסיפור ממש קצר, כמו שלך-עדיף עם רווחים. עושה לי שחור בעיניים לפתוח אשכול ולגלות תשע שורות צפופות...
  • 59
    • י
    שיתוף - לביקורת מעז לרצות
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • כְּשֶׁרְאִיתִיךְ לָרִאשׁוֹנָה
    נִשְׁמָתִי נֶעֶצְרָה
    נִפְעַמְתִּי

    הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁלְּךְ
    הֵצִיף בִּי כָּל תָּא בּוֹדֵד
    הֵאִיר אֶת נִשְׁמָתִי

    וּמִפַּעַם לְפַעַם
    מַגְנִיב מַבָּט מִתְגַּעְגֵּעַ
    מוּל שִׁגְרָה צְחִיחָה

    מֵעֵז לִרְצוֹת
    לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
    לַתֹּם, לְרַכּוּת    ​
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, אוראל סולטן, חנה ש. ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 120
    • א
    שיתוף - לביקורת להפסיק לנסות
  • אבינועם גולדברג //
    • התעוררתי בוקר אחד עם תחושת חנק. אף פעם לא היתה לי תחושה כזאת.
    כל מחשבה, כל פעולה, כל דבר. אפילו הצעד הראשון שלי לעבר הכיור, הרגיש כאילו אני נגרר.
    זה לא קרה לי בדרך כלל. תמיד אני קם מתארגן, יוצא לתפילה כמו שצריך. אבל היום זה היה שונה. בכל תנועה כאילו הלכתי לאיבוד במשהו.

    באותו יום, יצאתי מוקדם מהכולל.
    והחלטתי ללכת לטייל על גגות העיר. לשתות פחית מיץ תפוזים מוגז במקום מבודד למעלה.
    כשהבטתי על הכל ביחד, הבנתי.
    לא משנה לאן, לא משנה כמה, לא משנה איך. תמיד תחשוב שאתה במקום הלא נכון.
    חייכתי ושפכתי את חצי הפחית שנותרה בזרם צהוב וארוך עד למטה.
    הבנתי מצוין.
    הפתרון הכל כך פשוט הוא, להפסיק לנסות למצוא פתרונות.
    חזרתי לספסל שלי, והקשתי על הסטנדר באצבע משועממת, שוב ושוב, עד שהכל נגמר.
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, אוראל סולטן, להאמין ביכולות שלי ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר' יעקב ישראל
    ר' יעקב ישראל
    קטע יפה מאוד! עד שהכולל נגמר...;)
  • 2 3K
    • ח
    סיפור בהמשכים מלך העולם.
  • חני טולדו //
    • לא מבטיחה לגמור, אבל אשמח לתגובות, הארות והערות:)

    מענדי נכנס אל החדר בצעדים חתוליים, חיוור.
    הוא התיישב על הרצפה בדממה.
    נעמה החלה לנוד בשנתה והוא עצר את נשימתו.
    "ואאאהה" היא צרחה פתאום כשראתה אותו. הוא קם וניגש אליה מהר, מניח לה יד על הפה: "מה את עושה?!". עיניו נקפצו בבהלה, מפוחדות.
    "אה מענדי".. היא נשפה בהקלה. "מה, אני אמורה לנחש שמישהו יישב בנוחות ליד המיטה השלווה שלי ויבהה בקיר בעניין בשעת לילה אחר חצות?"
    "את יכולה להסתכל מיהו המישהו המוזר שיירצה לשבת בדיוק על הרצפה ליד המיטה הקדושה שלך, ולהסתכל על הנוף בחדר שלך, שידוע שהקיר הלבן שלו נדיר ומרתק, ועוד בשעת חצות, לפני שאת צורחת ככה". הוא ענה, ציני.
    פתאום היא ראתה שהוא רועד, בציצית הדקיקה שעליו.
    "מה קרה?"
    "מה יכול כבר לקרות.." הוא נאנח. מתיישב לאט על המיטה, שומט את ידו מפיה בתנועה זהירה.
    "אבא?" בעיניה כאב מפוחד. "שוב?"
    הוא הסתכל עליה. בעיניו האפורות, בדממה שעמדה בהם, שרתה ההודאה במלוא נוכחותה.
    "מענדי…"
    "מה את רוצה? מה אני יכול לעשות?" גבו נמתח בכעס.
    היא דמעה בשקט, נשכבת בחזרה במיטה. מתכסה בפוך עד מעל לראש.
    "נו באמת נעמה, זה יקרה מתי שהוא, אל תהיי כזאת.." הוא הרגיש רע, אבל הוא לא יכול לסחוב את זה לבד יותר. הפחד מומשי כל כך עד שהוא יכול רק לשלוח יד ולגעת בו. לראות את החושך שבסוף המנהרה.
    "מענדי שקט", קולה מוזר כשניסתה לייצב אותו, "אני רוצה לישון".
    "את בורחת".
    "אני לא, אני.."
    "אני יודע מה תגידי, נעמה. שאת רק מעדיפה לחיות נורמלי עד שלא תהיה לך את האפשרות הזאת".
    נעמה פתחה את פיה לומר משהו אבל היא הייתה מתחת לפוך, אבל הוא לא ידע. היא הרשתה לעצמה לנצור את פיה בחזרה, לשמור על עצמה מלבה רותחת של אחיה על מה שתגיד.
    "זה שאת שותקת, זה לא סוכר את הרגשות אצלי, שתדעי. זה לא שככה אני לא יודע מה את חושבת ורצית להגיד, אבל התחרטת".
    "אתה נביא". זה נפלט ממנה.
    "נביא זעם", הוא חייך חצי חיוך עקום. "נעמה תורידי רגע את השמיכה מהראש".
    "מה?" בחושך לא היה אפשר לראות את עיניה הרטובות, אבל היא ידעה שהן מהבהבות אלפי פעמים במוחו של חד החושים הצעיר.
    הוא שתק לרגע. "נעמה.. את יודעת שאני עוד שבוע מתחיל ישיבה ואז אהיה פה רק בלילות, נכון?"
    "די אני לא רוצה לחשוב על זה, מענדי". קולה של נעמה לוחש אך צורמני מאוד. כמו אוויר הנפלט מחור זעיר.
    ידה של נעמה החלה לרטוט. בן הארבע עשרה הרגיש זאת כמעט על בשרו ממש.
    למה הוא לא יכול לשתף מישהו טיפין טיפין בפחדים שלו? ממה מצפה אחותו שקטנה ממנו בדיוק בשנתיים, שיעמוד מול המציאות לבדו ויפלל?
    "די נעמה, הכל יהיה טוב, את תראי". הוא ניסה לראות פרצופה מתוך השמיכה.
    "אתה סתם מנסה להרגיע אותי", הרטט התגבר ביד שמאל שלה, האוחזת בשמיכה.
    יד יציבה לפתה אותה בעדינות. נעמה סגרה את עיניה בחוסר אונים.
    "תקשיבי, זה יכול להראות גם הרבה אחרת". הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבקש להאמין. להשלות את עצמו. "אנחנו עוד נשב על ספסל העץ בגינה שלנו, ונראה את אמא צוחקת ואת אבא שמח ועם פרצוף מאושר! נראה גם את התאומות מפטפטות בלי לנשום אפילו בין מילה למילה", הוא נשאב לזה, "ואת דולי הקטן זוחל בין כולנו. כל מה שנעשה זה נישען על הספסל בנחת, וכלום לא יקרה", קולו הפך לכמעט צעקה פתאום והוא פתח את עיניו הבוערות. "את שומעת נעמי?!"
    נחירות שקטות ועדינות ענו לו בשלווה. גופה של נעמי התפתל מעט כשהאחיזה בידה התחזקה מעט.
    הוא חזר לראות את אפלולית החדר המבעיתה בנחיתה קשה וכואבת. "אוף, נעמי." הוא רטן לעצמו כשהביט בה ישנה. "למה תמיד את נרגעת מהשטויות שלי.. את כבר בת 12, את אמורה להגיד לי שקט כשאני מתחיל לקשקש לך, לא לשכב כמו פתיה ולהירגע. תעזרי לי!" הוא ביקש בתחינה.
    החדר המאיים השיב לו גיחוך.
    הוא קם מהמיטה באנחה, מניח את ידה הרופסת לצד גופה בזהירות. מקווה שאבא נרגע כבר מהתפרצות החרדה שלו.
    מענדי דידה בצעדים בלתי נשמעים כמעט אל החדר שלו שבסוף המסדרון הקצר.
    הוא בטוח שהכבשים שיבקר היום שוב יירדמו לפניו. הוא ישאר בגפו מול כולם.
    הוא נשכב במיטה, מאזין לדממה הרועשת שסביבו. ורק כשהתחיל לראות אותו מאושר ונרגש בקבלת הפנים בישיבה, עם אמא שלו, הגאה, הוא ידע שהוא כבר נרדם.
    עובדה:
    הוא חולם.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: 2020AYELET, בובה בובה, מחוברת לעצמי ועוד 37 משתמשים40 //
    37 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני טולדו
    הי, כבר שבוע בערך שיש לי מחשב נגיש, (נשבר הקודם) ואני מתלבטת נורא מה לכתוב כאן. כי זה לא יהיה...
  • 560
    • ה
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון - למה רק אותי לא חיברו לחשמל?
  • המאושר! //

    • ​

    איזה פחד מהשיתוף הראשון! לא מאמין את זה על עצמי.
    זהו מאמר שכתבתי לאברכים שמחכים לילדים.

    הביקור המאכזב​

    אוי, רבש"ע! מדוע דווקא אני? למה תמיד אני הוא המיועד לפורענות?" חיים נטל את הפלפון בידו ופנה לאשתו בזעקה: "אני אומר לך – הוא עשה זאת בכוונה תחילה! סבור הוא שאם אני רעו ואוהבו, אוכל לסבול את מחדליו ולא אתרגז. אך לא אשתוק עוד! אראה לו כי אין להתל בי!"

    חיים נכנס אל הדירה החדשה שבבניין שזה עתה מסתיים להיבנות, ונבהל למראה עיניו. החשמל – איננו. "מה חשב בלבו?!" קרא חיים אל הפלפון. "הכיצד נכין סעודה? במה נתחמם? ואיך נטעין את מכשירי הפלפון?"

    בכעסו ניתק את השיחה והחל מחפש את מספרו של יוס'ל הקבלן. שוב ושוב התקשר, אך רק קול קר ומתכתי ענה: "המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר."

    זעם רב בער בלבו. "טוב, אלך למנחה ואז אנסה שנית" רטן לעצמו. לאחר תפילת מנחה, מעריב ושאר עיסוקיו, שב אל ביתו עייף ועצבני. "מה יהא על הדירה?" הרהר בלבו, אך בהביטו בשעונו ראה כי השעה כבר 2:30 אחר חצות. "לא, לא אעשה לו כך למרות מה שהוא עשה לי. אמתין עד למחר."

    ויהי ממחרת...​

    בבוקר קם חיים בחיפזון. "אוי, קריאת שמע!" פתח בקריאתו, בעוד מכשיר הפלפון מצלצל ללא הרף. לאחר שסיים את קריאתו, ראה כי ישנם 33 שיחות שלא נענו. "מה זה?" תמה. בדק ומצא – יוס'ל היה המתקשר.

    חיים שב והתקשר אליו, ויוס'ל ענה בקול מתנצל: "חיים, רעי, אינך יודע מה אירע! הפלפון שלי נפל למים ולא עבד. אך זה עתה השגתי מכשיר חדש."

    "יוס'ל, אינני חפץ לשמוע תירוצים!" התפרץ חיים. "מה עם החשמל בדירתי? בעוד שבועיים אני אמור להיכנס, ואין חיבור! כל הבניין מחובר, ורק אני לא! זה משום שאני רעך? היית צריך לחברני ראשון, ולא אחרון!"

    יוס'ל שמע את דבריו בסבלנות. לאחר שחיים סיים, השיב: "שמע נא, חיים, מבין אני את כעסך. באמת ובתמים רציתי לעדכנך, אך אירע מה שאירע עם הפלפון. אולי תבוא היום לבניין, ואפרש לך הכול?"

    חיים השיב: "טוב, אך אני רוצה לשמוע את האמת, בלי שום תירוצים! דרוש אני לכך שדירתי תהא מוכנה, ומחוברת לחשמל כמתבקש."

    שכר ההמתנה​

    בצהרי היום הגיע חיים לבניין. יוס'ל עמד עסוק בענייני מלאכתו עם הפועלים בדירה סמוכה. לאחר זמן מה ניגש אליו והזמינו לשיחה. חיים, שעדיין בער כעס בלבו, פתח: "יוס'ל, מה קורה כאן? מדוע דווקא אני?"

    יוס'ל הרים את ידו, ועצר את חיים, ואמר: "חיים, אנא, תן לי לבאר. אך בבקשה, הקשב עד סוף דבריי."

    חיים נשם עמוק. "בסדר, דבר."

    יוס'ל פתח ואמר: "בשעה שחיברו את הבניין לחשמל, אנשי חברת החשמל בדקו וגילו כי באזור זה יש די כוח לכל הבניין – חוץ מדירה אחת. לדירה זו, אמרו, יידרש למשוך קו חדש וישיר מתחנת הכוח המרכזית."

    "ומה משמעות הדבר?" שאל חיים.

    "פירושו עיכוב של חודשיים," ענה יוס'ל. "יש להתקין את הקו, ולאחר מכן לחבר את הדירה. ורק אז נוכל להשלים את יתר המלאכה – הפינישים בלע"ז. זה המצב."

    חיים הזדעק: "ולמה אני? מדוע לא מישהו אחר? וכי נחות אני מכולם, הלא להיפך, בגלל שאתה ידידי ואוהבי – צריך היית לחפוץ בטובתי ובנוחיותי, יותר מעל טובת ונוחות כולם, לא?"

    יוס'ל ביקש להרגיעו: "חיים, הנח לי לערוך שיחת טלפון. רק רגע." הוא התרחק, דיבר דקות ספורות, ושב כשחיוך מסתורי נסוך על פניו. "התקשר נא לאשתך, ואמור לה לבוא איתך כעת אל ביתי. רוצה אני להראותכם דבר חשוב."

    חיים הרים גבה. "עכשיו? למה?"

    "סמוך עליי," השיב יוס'ל. "זה חייב להיות כעת."

    כעבור רבע שעה הגיעו חיים ואשתו לביתו של יוס'ל. הבניין כולו חשוך היה, ורק קווי חשמל ארוכים ומשתרגים מאירים באור קלוש, משתרעים מן הדירה של יוס'ל לכל עבר. היה נראה כאילו הבית הזה הוא לבו הפועם של הבניין כולו.

    המעלית מושבתת הייתה, ועלו השניים במדרגות, מתנשפים ומתאוננים. "איזה טורח זה" לחשה אשתו. "מעודי לא ראיתי כדבר הזה."

    כשהגיעו לדירתו של יוס'ל סוף סוף, נפתחה הדלת, ואור בהיר שטף את פניהם. יוס'ל עמד שם עם חיוך רחב וקיבל פניהם בכוסות סודה קרה. "שבו נא, חביביי," פתח ואמר. "רוצה אני לשתף אתכם בסיפור אישי, התסכימו?".

    "בוודאי! ומהי?" השיבו חיים ואישתו בתמיהה, כשכבר גם ככה תמהים הם על כל מה שראו וחוו בשעות האחרונות בכלל, ובדקות האחרונות בפרט.

    "כשהתחלתי לגור כאן, לא היה לי חשמל." התחיל יוס'ל את סיפורו האישי. "והמתנתי בקושי למשך כ3 חודשים שלמים עד שחיברו אותי ישירות לתחנה המרכזית. ובחודשים אלו, אין לכם מושג באיזה חושך – תרתי משמע חיינו. כל האוכל היה קר, כמעט ולא היצלחנו לישון, כשלכל מה שהיינו צריכים, השתמשנו בשכנינו היקרים והמסורים."

    "אך מאז שהתחברנו לתחנת הכוח המרכזי, אורו חיינו לצמיתות. ואפילו כאשר יש הפסקות חשמל בכל הבניין, בביתנו הכול מואר ופועל. ואף גם זאת – אנו מספקים חשמל לכל הבניין. מה שהיה בתחילה לצרה, הפך לבסוף לברכה – לנו ולכל הבניין, ובעוד שכל בני הבניין שורדים את זה בקושי, אנו ובני בתינו מתנהגים כאילו לא אירע דבר."

    "עכשיו חשבו היטב:" מסיים יוס'ל בסיפוק: "האם באמת תרצו לוותר על ברכה כזו?"

    הטענה של כולנו ותשובת האימהות​

    כלפי מה הדברים אמורים?

    מי מאיתנו לא מכיר את רגש הנחיתות הבוערת בתוכנו ואומרת: למה דווקא אני נבחרתי לעבור את הניסיון הקשה הזה – לחכות לזרע של קיימא שיחמם ויאיר את חיינו? במה טובים חבריי וידידיי, שלהם נתן ה' את המתנה המיוחלת הזאת, ולי לא?

    על כך, בואו נפנה למי שאמר והיה העולם, שהוא גם הקבלן של הבריאה, ונשאל אותו במילים שלנו: "וכי נחותים אנו? אם כל כך חפץ אתה בטובתנו הנצחית והאמיתית, מדוע אינך ממלא את מבוקשנו – בן או בת שיאיר את החושך שבו אנו שרויים ויחמם אותנו בקור שבו אנו קופאים?"

    והוא, מצידו, שומע את טענותינו ועונה לנו באמצעות נביאיו: "בינו שנות דור ודור – התבוננו בשלשלת הדורות. גם אמותיכם – אימות העולם, אף שהיו צדיקות אמיתיות, עשיתי אותן עקרות."

    והטעם לכך: "כי רציתי והתאוותי לתפילותיהן ולתחנוניהן. בכך הן התחברו לאור ולכוח האינסופי, ומשם הורידו נשמות שהאירו את חייהן ואת חיי כל הדורות הבאים עד סוף כל הדורות."

    שאלו אותן, וברור שהן יגידו לכם: "זה משתלם! נכון שכשמחכים זה קשה וכואב. אבל הקושי והכאב הם אלה שמנתקים אותנו מהצינורות הגשמיים והמצומצמים, וממילא גורמים לנו לפנות אל המקור. כי השפע שמגיע ישירות מהמקור מלא ביותר אור וחיים מהשפע שמגיע מהצינורות המצומצמים."

    כמו שגילו לנו חז"ל: "שיתרון האור מן החושך" – החושך גורם לאדם לעזוב את הצינורות הצרים והמצומצמים ולפנות אל האור האמיתי, המאיר ללא צמצומים מיותרים.

    עד מתי?​

    כדי להיות ראויים לכך, עלינו להמתין עוד מעט, עד שנתייאש מהכוחות הגשמיים שעליהם אנו רגילים להישען. כך, לאט לאט אבל בטוח, אנו בונים את נפשותינו על הכוח והאור האינסופי של בורא העולם – תחנת הכוח של כל הצינורות כולם.

    וכשהשפע שלנו יגיע ישירות מידיו, הוא יאיר לא רק אותנו, אלא גם את כל הסובבים אותנו. כך קרה עם נשמות הצדיקים שירדו לעולם אחרי שנות ציפייה ארוכות וחשוכות.

    למעשה:​

    בכל תפילה שאנו פונים אל ה' שימלא את מבוקשנו, אנו מזכירים לעצמנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, שרק בידיו נמצא "המפתח של בנים".

    והוא, מצידו, יאמר: "הואיל ואתם בוטחים בי, לא אאכזב אתכם, ואמלא את מבוקשיכם עם פיצויים הוגנים, כראוי וכיאות למי שאמר והיה העולם, שלא חסר לו דבר."

    לכן, "עם ה' חזקו ונתחזקה", בעת החושך והקור – 'חזקו', כך השפע שירד אלינו מכוח התחזקותנו - 'ונתחזקה' – יחזק ויאיר אותנו ואת כל הדורות הבאים אחרינו בנשמות גבוהות ומאירות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הספרן, hadassah m, אוראל סולטן ועוד 25 משתמשים28 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קרב
    חבל שא"א ללייק פעמיים, ולא מהכובע הספרותי כרגע, אלא מהכובע של אדם שמחכה, והתחזק. תודה!
  • 131
    • א
    שיתוף - לביקורת המסע הביתה
  • א. פרי //
    • פעם הרגשתי מוזרה וזרה
    פעם חיפשתי את עצמי, אבודה.
    פעם עליתי וטיפסתי וירדתי וזעקתי
    פעם התפללתי וביקשתי ותהיתי.

    ופעם,
    כן, פעם,
    חשבתי שהעולם כל כך לא ברור
    ולא צלול
    ולא נורמלי.
    וצריך תיקון דחוף.

    אבל עכשיו
    אחרי כל זה
    הלכתי והלכתי
    ולמדתי והקשבתי
    וחשבתי המון מחשבות
    וחיפשתי הרבה הערות

    ונלחמתי על עצמי
    ומילאתי את עצמי
    בהמון המון אבק דרכים
    כי לא היתה לי ברירה,
    מלבד ללכת ימים במדבר
    או לחוף הים.

    אז כעת הגעתי אל המנוחה
    ואל הנחלה
    משהו בי סוף סוף נרגע.
    האם המקום אליו הגעתי זה נאות מדבר,
    או שמא סוכת אמת?

    זאת לא אדע...

    אבל במקום הזה יש יציבות
    הערכה עצמית
    אור גדול
    בהירות.

    והוא קיים-
    לא בחוץ,
    המקום הזה,
    פשוט
    בתוכי.

    למקום הזה קוראים
    השלמה וגם הכנעה.

    אז תודה לך אלוקי על הכל.

    על הדרך ועל המסע
    על שעזרת לי לסחוב את המשא
    אני מאמינה שכמו שלי עזרת
    ותמכת
    ונשאת

    כך לכל אדם בעמך
    ולכל איש בעולמך
    אתה נותן צידה
    לדרך
    ועזרה במסע.

    ויום אחד, קרוב או רחוק
    כל אחד
    וכל אחת
    ישבו תחת עץ של גפן
    או של תאנה
    וירגישו שהמסע שלהם
    היה שווה
    כי הם הגיעו, לעצמם.

    בלי חיצוניות,
    בלי רעש
    אלא רק הם
    ושלווה בליבם.

    ואחרי מנוחה
    של יום או יומיים
    חודש, שנה
    או אפילו שנתיים,
    יביטו אל האופק,
    מוכנים להתחיל
    מסע חדש.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, איש המילה הכתובה, ח.ד. וחלק ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    .חיה פ
    שיר ממש יפה גם אם קצת ארוך לדעתי אהבתי במיוחד תבית האחרון, מטורף
  • 2K
    • פ
    סיפור בהמשכים דיוואן
  • פניני ריין //
    • שנה חלפה מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
    הוא לא יגיד שהיה קל; התרבות השונה, העדר החברה התוססת ואפילו המבטים שננעצו בו כשדהר על אופניו בין השבילים. אבל מיום ליום הכל הסתדר.

    הכל שווה בשביל לקום בבוקר בהיר וצלול אחד אל השקט. להביט אל האור שעולה לאיטו מעל מרחבי השדות, להאזין דומם לרוחות השורקות בחוץ, ולנשום את השלווה.

    שווה לשלם מחיר של ריחוק וקצת בדידות בשביל לדעת שאתה והיקרים לך מוגנים.

    קול של רגליים יחפות מכות בעפר קרע בבת אחת את השקט, דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית.

    "ארי?" ווין התעוררה בבת אחת, משפשפת עיניים. "מה זה?!"

    "חכי כאן. אל תזוזי." הוא חתך. היכן הסכין שלו? בעיר היא הייתה מונחת תדיר בקרבת מקום, אבל הוא התמכר כל כך לשלווה הכפרית עד ששכח אי-אלו נהלי זהירות בסיסיים.

    "תפתחו, ארי, ווין, תפתחו כבר!" זעקות הצטרפו אל המהלומות, לא פרופורציונאליות בעליל לשעה והיסטריות לגמרי. "תפתחו!"

    בשני צעדים מהירים הוא היה ליד הדלת, מעיף מבט חרד אל מיטתו הקטנה של רדין. הילד ישן בשלווה, בפה פתוח מעט.

    הרים את הבריח. פתח את הדלת בפתאומיות שכזו שהדמות הנמוכה שעמדה שם כמעט נפלה עליו.

    "רזיאל!" הוא קרא מבוהל אל גיסו בן השתיים עשרה. "הכל בסדר, ילד?!"

    "ארי, סוף סוף פתחת" רזיאל התנשף. הוא נראה על סף בכי.

    "מה קרה, רז?"

    הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות גדול ובוגר ולא מפחד בכלל. "כלום" הוא נשף.

    אהה, כלום.
    ברור. הבנתי את זה ברגע שבו דפקת על הדלת שלי היסטרי עוד לפני הזריחה.

    "ממש כלום" רזיאל נשף, מנסה להשתלט על נשימותיו חזרה, "רק שבלילה" הוא התנשם שוב, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה--" הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

    ליבו קופא לרגע ארוך, זרימת הדם לאיבריו נעצרת.
    אתה והיקרים לך מוגנים, הדהדו בראשו מחשבותיו השלוות מהבוקר.

    "רז," הוא שואל אחרי רגע ארוך. שפתיו יבשות מאד. "מי נעלם?"
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: חכמת אדם, פינקיו, גולנים ועוד 48 משתמשים51 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    יש המשך?
  • 343
    • א
    שיתוף - לביקורת עשה סופגניותך קבע ודיאטתך ארעי
  • איש המילה הכתובה //
    • חלף החג נגנז האור. שקע אובך אבקת הסוכר, הוסרו כתמי הריבה. נעקרו באלימות יבלות השעווה הצבעונית מכל משטחי הבית. נשארנו רק אנחנו: הקלוריות והזכוכיות השרויות במי סבון.

    חנו-כה קילוגרמים חדשים, בחניון הקילוגרמים הרב-מפלסי שלי. חנו ודממו מנוע. חנו שלא על מנת להתגלגל לאחור.

    עכשיו אנחנו תקועים יחד לתקופה הקרובה. אולי לנצח; אם נשפוט לפי הכ"ה שבאו אשתקד, והכ"ה שבאו באשתקד של אשתקד. באו ולא התפנו עד עצם היום הזה.

    עכשיו אני טרף קל ליועצי תזונה חסרי תחושת שובע כסף. אם המשקל שלי ירד בזמן הקרוב יהיה זה בשל התרוקנות הארנק. הקילוגרמים העקשניים יתבצרו בי בכל כוחם.

    צודקים בסך הכול. פעם הם היו שמן לא איכותי, היום הם התעלו לדרגת אנוש. מדוע אם כן יתפתו להקשיב לנזיפותיו המזויפות של יועץ תזונתי עשיר כקורח. נזיפות המלוות בקריצה שובבה הרומזת להם: "הישארו נא גושי שומן, תשמינו את הוני כפי שהשמנתם את האיש שבקליניקתי".

    והאיש שבקליניקתו הוא אני. 'איש' במובן הרחב ביותר של המילה.

    התזונאי חמור-הסבר מאיים עלי ביד מונפת עם גזר ענק ורצועות הצלפה ירוקות, כלומר סלרי אמריקאי. הוא דורש שאחתום על חוזה הדיאטה ותנאיה.

    אני מסכים בתנאי אחד. החוזה חייב לפוג עד כ"ה כסליו בשנה הבאה, עת אפתח ברון את חניון הקיבה לעיגולים המתגלגלים לעברו בששון.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: יוסף בן שאול, תמרוז, חנה ש. ועוד 34 משתמשים37 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה
  • 619
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מצוקתו של השועל
  • שועל ספרות. //
    • "שלום אדוני הווטרינר".

    "שלום וברכה. ספרות שועל, נכון?"

    "ודאי, כתוב על הכרטיס, למה אתה שועל את זה כל פעם?"

    "מה? אה, אתה זה עם הפאנצ'ים והמשחקי מילים.."

    "הו הו, זהו בדיוק העניין בשלו באתי לוויטרינה הזו שלך..."

    "תסביר".

    "אני אסביר. אז כך, בדרך כלל אנשים נהנים מהפאנצ'ים ומשחקי המילים, אבל לדעתי דווקא זה מה שמשחק לרעתי..."

    "למה כוונתך?"

    "אתה הולך ברחוב ורואה איש שמן מגולח, מה אתה רואה?"

    "איש, שמן, מגולח".

    "זהו, שאני רואה 'כבד קצוץ'..."

    "חח זה טוב!"

    "זהו, שלך ולאחרים זה אולי טוב, ולכן זה עולה לי במוח, כדי לכתוב את זה. אבל לי, פאנץ' זה כמו אפצ'י..."

    "אפצ'י?"

    "כן! כיף בבית ליד המחשב, או במקרה של אפצ'י, טישו. פחות באמצע רחוב, כשכל העולם מסתכל על החיוך האווילי שהפציע בפתאומיות, ובמקביל האפצ'י, על מאבק האיתנים לכיסוי מפלי החוטם מעיני הציבור..."

    "אני מבין. וממה זה נובע לדעתך?"

    "מהבטן".

    "חח לא הפאנץ'! זה שאתה לא שולט בהם..."

    "אה, זה פשוט, כמו שאמרתי, כי זה מהנה אנשים, הבעיה שאותי זה מענה לפעמים..."

    "אתה לא מסוגל להפסיק, אה? זה דווקא נחמד, לא?"

    "נחמד? אתה נקרעת פעם מצחוק באמצע דרשה של חמיך כי בדיוק עלה לך בדמיון, מה היה קורה לו מישהו היה מדליק נרות בטעות יום לפני חנוכה? אתה מתאר לעצמך איך הוא היה חם עליי אחר כך..."

    "חחח... סורי, אין לי מזור למחלה כזו..."

    "לרופא כמוך אין מזור? אתה יודע שזה מזור מאוד..."

    "חח... טוב, שועל, אתה מוכרח להפסיק לשכתב את הדו שיח הדמיוני הזה שלנו! תחשוב על זה, אני הרי לא קיים במציאות, אז כשאתה כותב שאני צוחק ומחמיא על הבדיחות שלך, זה בעצם יוצא שאתה צוחק מהבדיחות של עצמך ומחמיא עליהן..."
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ה"קאלטער", אש קודש!, יוסף בן שאול ועוד 53 משתמשים56 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תמרוז
    מצטרפת לנאמר פה. קטע טוב מאד, אבל לא יזיק לו להיות עוד קצת בתנור. עוד שכתוב. כי צריך לקרוא את...
  • 2 1K
    • הספרן
    שיתוף - לביקורת שכן רע-ש!
  • הספרן //
    • א.
    שעת לילה מאוחרת, בני הבית נמים את שנתם, ואתה מדמדם.. את שנתך. לפתע דפיקות בדלת, טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק...! (בפועל יותר מעצבן לשמוע את הדפיקות מאשר לקרוא את כל ה-20 טוק טוק...)

    אתה ניגש להציץ בקוקר (עינית) ורואה חזות מטושטשת.
    לבוש בפיג'מה, ואין לך מושג את מי תגלה כשתפתח את הדלת, אולי את רב השכונה.. או סתם אדם מכובד שלא היית רוצה להתראות בפניו במדי לילה. וללבוש בגדים לא בא בחשבון, אז אתה נשאר במטה.
    אך הדפיקות לא מרפות וקצב הנקישות עולה בכמה סולמות... מה שמאלץ אותך לעלות על מדים רגילים.
    בכל זאת, אם יהודי דופק באישון לילה מסתבר שזה עסק רציני, כמו הצלת נפש אחת מישראל, ואפילו שתיים.

    אתה ניגש לפתוח את הדלת בדחילו ורחימו, דרוך לגלות מיהו הדופק.. שגרם לך להתלבש?
    מתברר שהשכן מקומה-4 בא להחזיר לך עכשיו את 2 השקלים שלקח ממך בשחרית! איזה יופי...!

    ב.
    שעת מנוחת צהרים. בלילה הקודם השינה שלך נקטעה בגלל השכן מקומה-4.
    וממש הרגע אתה הולך לחרוף כמה שעות טובות לפצות על השעות האבודות. בחדר שורר שקט מופתי וכבר הפכת צד במיטה. אבל אז בדיוק נשמעות דפיקות נמרצות בדלת.
    יותר מאלף טוקטוקים בקצב מסחרר, גורמים לך לקום בעצבנות, ולצמצם מרחק מהדלת הנדפקת.

    אתה פותח את המסכנה, ומגלה שמדובר בשני זאטוטים קטנים שדורשים את המסמרים שהבן שלך לקח להם (לטענתם..) לבניית 'המחנה'..
    מעצבן, משגע, מטריף, כל מילת תיאור בהקשר שלילי תואמת כשורה את המצב. ואם לא היית אנטישמי. היית קולע את שניהם בפאות אוזנם ומשלחם בנימוס להוריהם. אבל אתה מנומס. ופורע את חובך מבנך השובב.

    ג.
    שעת לילה שקטה במיוחד, אתה שקוע בשיחת טלפון ראשונה עם המלמד של הבן - שמספר שהוא מתנהג באלימות, ופתאום - דפיקות בדלת. טוק טוק טוק, מלווה ברעש קל של גרירת חפץ מתכתי.

    אתה עוזב את השיחה, פותח את הדלת עם הטלפון, ורואה שכן שמחזיק מברג ענק.
    "סליחה על ההפרעה, אתה יכול להלוות לי פטיש? זה הדבר היחיד שחסר לי כדי לפרק את הארון הישן שלי".
    "לא אין לי פטיש!". סוגר את הדלת ומסנן: "למזלך!"
    והמכובד מעבר לאפרכסת שואל, "מה אמרת?"

    ד.
    שעה מאוחרת, דפיקות בדלת מעירות אותך מהשינה.
    השכן מקומה-3 מחכה מעבר לדלת עם מבט מודאג:
    "סליחה על ההפרעה, אבל יש לך אולי מלח+ביצים? בדיוק באתי להכין חביתה וגיליתי שנגמר לי".
    לאחר שנתת לו וסגרת את הדלת. אתה מהרהר לעצמך: "חביתה? בשתיים בלילה? הלוואי שיחטוף צרבת!"

    ה.
    שעת בוקר מוקדמת, השמש בקושי זרחה, הציפורים חורפות, והדפיקות בדלת מתחילות בקצב אחיד. טוק טוק טוק.
    אתה מנסה להתעלם, אבל הדפיקות לא פוסקות.

    מתוך שינה מעורפלת אתה קם וניגש לדלת, מציץ בעינית, ורואה אדם עם קופסת קרטון.
    אתה פותח את הדלת בחצי עין עצומה, והברנש מכריז בהתלהבות: "המשלוח שהזמנת הגיע!".
    רק אתה לא הזמנת כלום...
    מתברר שזה תבניות ביצים לשכן מקומה 3...

    ו.
    שעת בוקר מוקדמת, אתה מתארגן בזריזות ליציאה להספיק את המניין המהיר.
    טוק טוק טוק טוק טוק!

    השכן מקומה-3 מחכה לך עם כוס ביד:
    "היי, אפשר קצת קפה? אני לא יכול להתחיל את הבוקר בלעדיו".
    אתה שוקל ברצינות אם לזרוק עליו ביצים.. או להשאיר כוסות חד-פעמיות מחוץ לדלת.
    "מתי הבנדיט הזה ישן?!", אתה שואל את עצמך.

    ז.
    שעה מאוחרת, דפיקות קלות אבל עיקשות בדלת.
    אתה פותח, ורואה את השכן המבוגר מקומת הקרקע.
    "סליחה, אבל נראה לי שמישהו אצלכם מזיז רהיטים. זה מפריע לקרוא את העיתון".
    אתה מסתכל על הסלון - שום דבר לא זז כבר שנים...

    ח.
    שעה לא ברורה בלילה, אתה שומע את הדפיקות אבל לא ברור מהיכן.
    אתה מתלבש בזריזות, פותח את הדלת, ואין אף אחד.
    אבל... על הרצפה יש פתק:
    "הייתי חייב לבדוק אם אתה ער. תודה. השכן מקומה-3..."


    אז מה באמת הפתרון לטרדנים כאלה?
    כי הפתרון הקונבנציונאלי - לתלות על הדלת פתק בנוסח:
    "אין לדפוק בשעות 2-4 בצהרים, ומ-11 בלילה" -
    לא נמצא יעיל אל מול נוקש טרדן, שסבור שדפיקתו היא יוצאת מהכלל....
    אז מה כן?

    לפניכם מספר אופציות להרחיק את הדפקנים הדווקנים...
    אפשר למשל לתלות על הדלת שלט "זמני קבלת קהל" גדול ומעוצב - בנוסח:
    "אנחנו ישנים בשעות 11 בלילה עד 7 בבוקר. ובצהרים בשעות 2 עד 4. בשאר השעות אנחנו מתעלמים בכוונה. תודה על ההבנה!"
    ואל תשכחו להוסיף אייקון של מנעול ענק לחיזוק המסר.

    במצב ואתם אדיבים או גרים עם שכנים רגישים במיוחד, כתבו את הנוסח הבא:
    "אנחנו כל כך מצטערים על חוסר המענה! כדי לוודא שמקרה כזה לא יקרה שוב, בבקשה כתבו את הבעיה שלכם בפתק, העבירו אותו בתחתית הדלת ותלכו לישון –אל חשש בבוקר כבר נעדכן אתכם".

    או: "אתם דופקים בשעה מאוחרת? הדלת שלנו עלולה להיעלב! חזרו מחר והיחסים יישארו תקינים".
    וגם: "דלת זו אינה תומכת בדפיקות לילה וצהרים. אנא נסו להקיש קלות ביום בהיר אחר".

    ואולי אתם בעניין של שלט מפתיע: "נא לא לדפוק! במקום זאת, שלחו לנו הודעה טלפונית. נענה מיד... או כשנתעורר".
    או: "דיירי הבית ישנים עכשיו! דפיקות בשעות אלו יתועדו ויובילו לדיון בוועד הבית על מהות השפיות. תודה על שיתוף פעולה!"

    במקרה ואתם מתגוררים בשכנות לליקויי ראיה, או שכנים שעושים ראש קטן ומצלצלים בפעמון, החליפו את הפעמון במתג מזויף עם שלט "לחצו כאן לשירות". כשהם לוחצים, שימו הקלטה של צפצוף ואחריו: "השירות כרגע לא זמין. תודה על הפניה!"
    אפשר גם להתקין רמקול קטן מעל הדלת שיאמר: "הדיירים עסוקים כרגע במשהו מאוד חשוב. נסו שוב ביובל הבא".

    ואם כלו כל האפשרויות, תמיד אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. להתקין דלת דו-כיונית! איך זה עובד אתם שואלים?
    כשמישהו דופק בשעה מאוחרת, הדלת מסתובבת ומפנה אותו חזרה למדרגות עם הודעה: "קבע את ביקורך בשעה יותר ראויה. תודה!".

    ואם תליתם פתקים ושלטים מכל הסוגים, החלפתם את מתג הפעמון, העמדתם רמקול, התקנתם דלת דו-כיונית, ואף הצמדתם מכתזי"ת קטנה שכל דפיקה משגרת שפריץ מים לעבר הדופק (ככל שהשעה פחות נוחה, השפריץ יותר חזק), ועדיין זה לא עזר, אז קבלו עצת זהב.. רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
    "רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
    העיקר שלא ידפקו!

    מקווה שהועלתי. בהצלחה!
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: איטלקינוס, אלופה בהייטק, חסיד מתפתח ועוד 61 משתמשים64 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    התכנון המקורי היה לעלות את זה כשתי קטעים. קטע ראשון - תיאור מצב. קטע שני - פתרונות. אלמד להבא.
  • 11 12 13 8M
    • א
    סיפור בהמשכים נשק הימלטות - סיפור בהמשכים
  • אוראל סולטן //
    • ואוו! כמה משועממים יש לנו (334 לבנתיים, למקרה ששאלתם).

    לא האמנתי שכל כך הרבה יכנסו לאשכול: "פנטזיה? דרמה? אימה? אתם תחליטו!!!".
    (רק לא הבנתי משהו אחד, למה מתוך כל אלו שצפו בדף, רק 44 ענו על הסקר?)

    טוב, ועכשיו לענייננו.
    אחרי שעות של נתינת אפשרות הצבעה - איזה סגנון סיפורים אתם הכי אוהבים- הגיע הסוף!!!

    והנה התוצאות:

    במקום השלישי - נמצאת הפנטזיה שכולנו אוהבים.

    במקום השני - נמצא המתח המצמרר...

    ובמקום הראשון...

    מדע בדיוני!!!

    כן כן, לא פחות ולא יותר, מדע בדיוני!

    טוב, אז חיכיתם, ציפיתם המתנתם, רעננתם את הפרוג כל שתי דקות, עכשיו הגיע הרגע הגדול!

    סיפור בהמשכים חדש!!!
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: כפיל, י"ג מידות, ש.ב.א ועוד 16 משתמשים19 //
    250 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    לסיפורים בהמשכים החדשים!!!: מתח- מד"ב...
  • 2 3 4
    • נעול
    4K
    • א
    דיון האם סופרים הם 'דמויות חינוכיות?" ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום?
  • א. פרי //
    • @יוסף יצחק פ. התלבטתי אם להעלות את התוכן הבא, אם זה פחות מתאים לכאן מסיבה כלשהי, אפשר למחוק.

    שבוע שעבר התכתבתי עם דמות בעולם ההוצאה לאור.

    פניתי אליהם כי כתבתי פוסט ושלחתי כדי לבקש אישור שזה לא יפגע בהם בדרך כלשהי.

    לבסוף לא פרסמתי את הפוסט הזה, מכיוון שהגעתי למסקנה שאולי התוכן שלו מיותר, אבל כן הצלחתי לקבל תמונה מסוימת למה הספר "סדר הפוך" לא התקבל לחנויות החרדיות.

    הבעיה, כנראה, בי או במסע שלי/בדעות שלי. הודרכתי להתייעץ עם רב... (בשמחה, רק תפנו אותי לרב שמקובל עליכם... בקיצור התשובה לא ברורה).
    אמרתי להם שאני מוכנה להשתנות.
    אבל לא.

    לקח לי שבוע להבין שאני כבר לא דמות של סופרת חרדית.
    אני חרדית -כן.

    אבל אם את כותבת ספרים והם לא נמכרים לקהל יעד חרדי, כנראה כי את כבר לא סופרת חרדית בעיני הסביבה. (בעיני עצמך - זה לא רלוונטי... כי דמות ייצוגית קשורה לקהל ופחות לדמות עצמה).

    לוקח לי לאט לאט להשתחרר מהחשיבה שאני 'דמות'.
    אני קצת מבינה איזה עול כבד זה להיות 'דמות'.
    ואיזה מחירים יש לזה.

    כשאת מאמצת לעצמך דמות ונאלצת להיות נאמנה לאותה דמות,
    את בעצם עוזבת את עצמך.
    את האותנטיות שלך.
    זה לא נורמלי.

    השבוע נפרדתי בחיוך ידידותי מהתואר שהיה לי: סופרת חרדית.
    וחזרתי להיות עצמי: שזה אומר בלי תארים. (השארתי לעצמי את התואר 'סופרת', כי בכל זאת נחמד לענות לשאלה מה את עושה בחיים? - סופרת. זה לפעמים גורר תגובה כמו : וואו, זה נראה בדיוק המקצוע שלך... כאילו מעניין איך צריכה להיראות סופרת...)

    למרות שכולנו תמיד צריכים להיות עם תארים חיצוניים כלפי חוץ: "כלתה של חמותי", יהודיה שומרת מצוות, או אפילו סתם "בן אדם"...
    כל אלו ועוד, הם תארים מחייבים.

    אבל להיות דמות שצריכה לייצג משהו - זה כבר דורש לחיות בתוך מקום מאוד ייצוגי, מקום קצת מתנצל, כי הקהל נושא אליך עיניים, לתחושתך, ואת צריכה תמיד להיות מאוד 'בסדר' (לדעתי, כנראה רוב הדמויות המייצגות רעיון או תפקיד לא ירגישו כך)...

    אני עדיין חושבת שכל אחד ואחת שיש להם שאיפה או כשרון צריכים לעשות הכל כדי לממש את עצמם, בסיעתא דשמיא, ואם צריך לשלם על זה מחיר בדמות של להיות דמות ייצוגית - שווה לשלם את המחיר הזה עבור קידום העולם.

    אבל תמיד נזכור שאין כזה דבר דמות נעלה על זולתה, כולנו רגילים מאוד, כולנו שווים.
    התורה לא בכדי סיפרה לנו את החסרונות של ענקי הרוח.

    לא יודעת למה טיפחנו תרבות כל כך רחוקה מעצמנו.
    ואיזו דרך ארוכה, מפרכת ולעיתים בלתי אפשרית צריך לעבור כדי לשבור את כל הפסלים שבנינו לעצמנו, כדי שנוכל לקום בבוקר, גם אם זה לבית לא מסודר וגם אם זה לתוך רגשות לא מסודרים ולומר:
    הנני, זה אני, מה לעשות. אני מקבלת את עצמי לגמרי, ואשמח להמשיך לגלות איך אפשר להתקדם ולהיות טובים יותר.

    אשמח לשמוע מה דעתכם על הנושא הזה:
    האם להיות סופר זה להיות דמות חינוכית נעלה?
    נאמר על ימות משיח "חכמת סופרים תסרח". איזה כיף שכותבים עלינו בגמרא! רק מעניין מה הכוונה חכמת סופרים תסרח.
    יתכן שזה מלשון "סרח" - עודף, שהחכמה שלהם תהיה מיותרת?

    אני חושבת שבכל מקרה צריך להיות אנשים טובים, רגילים, לא 'דמויות נעלות', ולא משנה אם אנחנו סופרים, או כל תפקיד אחר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מרגלית ויסברג, מטרות, מציאותית ועוד 19 משתמשים22 //
    62 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    אכן. הדיון עצמו נבע מכוונה טובה, רצון לדחוף ולשפר את הספרות הקיימת במגזר, וראשיתו התנהל באופן...
  • 546
    • א
    שיר כשהלב יוצא לרחובות העיר
  • א. פרי //
    • אילו ליבי יוצא היה לרחובות העיר
    היו כולם רואים עד כמה קטן הוא
    מכווץ, מטופש ודלוח.

    אילו ליבי היה פתוח ככה מול כולם
    היה העולם נדהם מעומק דלותו
    ועד כמה אין בו מאום.

    אילו לבבות היו מתהלכים בחוצות
    היה העולם כולו חי יותר, צוחק,
    שש ושמח ונותן מקום לכנות.

    אילו לבבות היו מתנהלים מול העולם
    היינו מסכימים שכולנו שווים בהכל
    ומפסיקים לדחות זה את זה.

    והלב היה נותן ל'אני' האמיתי שלנו
    מקום של כבוד.
    ולא היינו מתעכבים עוד בגולה.

    כי כשהלב יוצא לרחובות,
    העולם כולו בריא ושמח,
    ולא צריך הסתרה, וככה באה גאולה.

    * לא כולם אוהבים כנות, לא תמיד כנות היא הדרך הטובה בכל סיטואציה.
    אבל ללא ספק יש בכנות כח ממגנט ומרפא.
    וכמובן, לא חובה להיות כנים ברחובות העיר, מספיק שנהיה כנים בינינו לבין עצמנו, ונסכים להודות בכך שאנחנו שווים לכל העולם בחוסר השלימות שלנו,
    כדי לצאת מאפלה לאורה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: בת עם סגולה, אא-אסתר, tmr ועוד 17 משתמשים20 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    כשהאנשים בעולם רגישים וגם יודעים לשמור על הזכויות שלהם, אז התגובה האפשרית היא צחוק, הצחוק הוא על...
  • 913
    • אימון- והנחייה בNLP
    שיתוף - לביקורת די! כמה עוד אפשר לספוג? (הכינו ממחטות)
  • אימון- והנחייה בNLP //
    • הדלת נפתחת ונטרקת בסערה שומעים את זה עד לפה,

    זה נשמע שהוא עצבני וטעון היום

    מזל שאני פה בחדר

    אני מרגישה שהוא מתקרב למטבח (רגע איפה אמא?)

    אוי הוא נכנס למטבח הוא מוציא עכשיו קיטור על אמא (וואי וואי אלו צעקות הוא עצבני במיוחד היום)

    מסכנה אמא מה היא אשמה שהכל מתנקז אליה (לא הכל זה עוד יגיע אלי מניסיון)

    בעצם הוא הרבה יותר מסכן, אבל כולם סובלים בגללו,

    אוי ווי הוא מתקרב לחדר אני מפפחחחדת (מזל שאני מוסתרת עם השמיכה מתחת למיטה )

    הוא נכנס (הוא מתנשם בכבידות) רק שלא ימצא אותי (הפעם הוא נראה הרבה יותר טעון)

    חבל שאני לא יכולה לצעוק או לפחות לפנות למישהו ולספר לו על מה שקורה שיעשה משהו בנידון ושהדבר הזה ייפסק

    (כן אני יודעת שאנשים לא מבינים מה זאת אומרת אני לא יכולה לספר לאף אחד אבל זוהי המציאות וחבל שכך)

    אוי הוא מתחיל לחפש כנראה הוא מחפש אותי האם אני אצליח הפעם להיחלץ ממנו? הלוואי אבל אני לא מאמינה,

    הוא מחפש על המיטה לא מוצא הוא הולך לארון (אולי הוא ישקע באיזה קריאת ספר מותחנית, שייתן לי כמה דקות של חסד)
    לא הוא סוגר את הארון

    אוי לא הוא מתקרב כדי לחפש מתחת למיטה
    הוא כבר מרים את השמיכה

    אוי הוא רואה אותי (אני כבר יכולה לראות את הלבן (או אדום) של העינים שלו)
    הוא מושך אותי בכוח אל מחוץ למחבואי

    הוא לוקח אותי ומטיח אותי על המיטה,

    ועוד לפני שהוא מצליח להתקרב אלי מתפרץ לו אשד הדמעות, אשר מתחילות ללחלח את הציפה שעלי, וכשהפנים שלו פוגשות אותי אני כבר ספוגה דמעות,
    דמעות על עוד יום קשה שהיה לו בחיידר,על עוד יום שהוא הסתבך עם כולם בגלל הקשים שלו,
    ושוב אני היא זאת שסופגת את הדמעות,

    אבל מה לעשות שלכרית אין פה, כך שאין לי למי לפנות, ואין לי למי לספר,

    ומה שנשאר לי זה רק ללטף אותו ב'רכות' שיש בי ולהמשיך לספוג עוד ועוד,

    ולקוות שבסוף יהיה לו טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ..........
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: RAAYA2020, רחל רבין, Chaya painted ועוד 29 משתמשים32 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אימון- והנחייה בNLP
    אימון- והנחייה בNLP
    האם בסוף, הבנת?
  • 155
    • ב
    שיר מחכה
  • בינה חכמה ודעת //
    • נכתב בעקבות מאות הצינתוקים מ'רינה של תורה' וכדו'
    מוקדש למי שמחכה...

    שנים כה רבות עברו בשממה,
    ייחול ציפייה ואיה הבשורה.
    כמהה נשמתה עצמה לשלים,
    ללחש שמימי מטה להאזין.
    לעטוף לחבק לגדל עוד חיים,
    בית משלה לבנות, להקים.
    האבדה מחפשת היא בנרות,
    סידור מרטיבה בים דמעות.
    הייאוש בה אוחז עייפה לחכות,
    באמונה אוחזת בכלות הכוחות.
    אך עוד לילה יבוא ותזרח לה השמש,
    ומיתרי הלב אז יפרטו ברגש.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: נסיך על חלל, Avigail Amram, ח.ד. וחלק ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בינה חכמה ודעת
    תודה לכל המפרגנים
  • 50
    • א
    שיר לבבות וכוכבים.
  • אני לא כלום //
    • כוכב זוהר,

    עלי רקיע.

    שולח ניצוץ,

    באפילה מפציע.



    שולחת יד,

    אותו לקטוף.

    דם בגופי,

    מדמם בלי סוף.



    הוא דוקר,

    הכוכב,

    משוננים

    קצותיו



    הכוכב,

    לתקווה סמל,

    הפך לי,

    לאבל.



    בלילות,

    האיר עולמי.

    היום

    מכשיל דרכי.





    בליבי שבר,

    נוצץ למרחוק.

    מאותת על עבר

    שייחלתי למחוק.



    הם מנצנצים,

    השברים.

    כמה גדלתי,

    מספרים.



    שלחתי ידי

    אותם להרגיש.

    אך זרועי

    מדממת, חיש.



    לב סדוק,

    אדום מדם.

    ואני,

    קולי נדם...





    שברי ליבי

    כמו כוכב.

    נוצצים בחשיכה.

    מקסם שווא.



    ומקרוב,

    הם דוקרים.

    לב שבור,

    וכוכבים נופלים.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותבת הפחדים, אדריכלית ומעצבת, אא-אסתר ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 88
    • א
    שיר אבדתי את עצמי
  • אני לא כלום //
    • איבדתי

    ,אותי

    .ברחוב

    .באמצע העולם



    ,בסמטה צפופה

    ,אבדתי

    ,את הצפון

    .את המפה



    ,נשארתי

    .צל שחור

    ,לבד, אבוד

    .בתוך האור



    ,גוף

    ,בלי חיים

    ,רק מעטפת

    .מלאת סדקים



    ,מפזרת

    .פירורים של עצמי

    ,בעוד העולם סביבי

    .כל כך מושלם



    פעם הייתי

    ,ים סוער

    .חי ומלא תנועה



    היום אני

    ,יבשת מדבר

    .חומה ושוממה



    ,היבוא יום

    ?ושוב ילחשו הגלים

    ?תתמלא הקונכיה



    ,היבוא יום

    ,ואמצא את עצמי

    ,כוכב ים זעיר

    ?על חוף עולמי
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: בת עם סגולה, כותבת הפחדים, אדריכלית ומעצבת ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 394
    • הודיה בושארי- ציירת
    שיתוף - לביקורת ***עשה אותם מתבודדים***
  • הודיה בושארי- ציירת //
    • היא ישבה שם, על אבן רטובה וגדולה, והביטה בנקודה מתעופפת ברוח.

    היה קר. אפילו קר מאוד, והחולצה הדקה שעל גופה לא הגנה עליה מצינת הלילה.

    היא עצמה את עניה, מכסה את ידיה בשולי השרוול, מקמצת אגרוף ורועדת.

    היא ידעה שמחר לא תתפלא אם תהיה מצוננת. שיער רטוב וחולצה דקה הם סגולה ל...

    אבל זאת לא הסיבה שתגרום לה לקום, כלום לא משנה לה עכשיו גם לא הקור או הצינון או נקודות מתעופפות ברוח.

    היא חיכתה לדמעות. הן לא באו.
    היא ניסתה לעזור להן לצאת והזכירה לעצמה מקרים כואבים שרק לה קורים, ורק לה עושים, ורק לי, ולמה? למה? ולמה??

    זה לא עזר, אין דמעות ואין מחר ו...

    היא הביטה בשמיים השחורים, וחיפשה את הכוכב המחבק ההוא מהשיר שכתבה, גם הוא בקטע של דווקא – נעלם...

    ריקים השמים, ריק לה בלב ריקנות ששורפת ומבקשת מענה, כמה ארוך הוא הלילה וכמה בודד הירח בדיוק כמוה.

    מול עיניה צפו אותיות שחברו למילים שחברו למשפט:

    " אל תיכנעי לרגשות בדידות בכל מקום בו את נמצאת אבא שבשמים קרוב אליך..."

    היא החליטה לנסות, פעם שמעה על כך שאנשים מדברים עם השם כמו עם החבר הכי טוב, במילים פשוטות בלי גינונים והתנצלויות...

    אבל איך? לדבר ממש? ככה?

    הגולה שעמדה לה בגרון הכריעה את תחושת הבושה.

    היא נשמה נשימה עמוקה ולחשה "אבא" ליבה החסיר פעימה.

    "אבא--" קצת יותר בקול, רך מתחנן "אתה בכלל שומע???"

    היה רגע של שקט, היא קצת הרגישה מטופשת.

    ואז היא שמעה את כל היקום עונה לה "כן!"
    אוהב. מתנגן. כן לא ברור, לא מושמע כן בתוך הנשמה.

    ואז עלו הדמעות והתגלו הכוכבים וחיבקו וחייכו ובכו איתה...

    ***

    בוקר.
    משהו חם לה בתוך הלב. כמו סוד שאף אחד לא יודע עליו.
    והוא לא מעיק לא כבד. להפך הוא מקל ומאיר ומלא באהבה.

    אילו שמכירים אותה ציינו שיש לה ניצוץ בעיניים. ואמא אמרה לה שהחיוך שלה מסגיר שמשהו מיוחד קרה לאחרונה...

    כן, היא מחייכת לעצמה כשהיא משתקפת על חלון הראווה, צועדת לאיטה ברחוב המואר, משהו חדש מתחיל מכאן.

    ברוכה הבאה ילדה.

    מחשבות מדברות לה בראש: נולדתי בזרועותייך אבל אף פעם לא ידעתי שאני יכולה לדבר איתך,
    הכרתי אותך מיום היוולדי אבל אף פעם לא חשתי אותך קרוב כל כך כמו אתמול,
    התחברתי אלייך דרך הסידור ולא שמעתי אותך מדבר לי בתוך הלב...

    הברסלבים קוראים לזה התבודדות, אבל זו רק הכותרת, כותרת לכל התהליך הזה שיהודי עובר כשהוא פתאום מגלה את השם יתברך.
    במקום הכי רחוק, בשעה הכי קשה, הוא מרים עיניים ומוציא מילה, וכל פמליה של מעלה זזים לכבודה.
    ואפילו השטן לא יכול לקטרג כי הוא לא מוכן אליה בשום תחנה...
    והיא מחוללת פלאות, ועושה ניסים, והשם עוזב את הגזרות שהיה עסוק בהם והולך לשמוע את המילה הקטנה שהבת שלו אי שם בגלות שלחה לו.
    והוא מתענג עליה ומחכה בציפייה לעוד מילה ועוד אחת ומבטל את הגזירות בזכותה...

    רק אחרי שמרגישים כל כך לבד, כל כך בדד אז הניצוץ הזה נדלק לו עמוק בלב, ואז גם כשטוב, ושמח הוא כבר דולק בכל רגע...

    ***

    לילה, והיא שוב שוקעת בפוך המלטף, כ"כ מאוחר, החדר חשוך, שקט. רדום כמו הרגשות שבליבה.

    "אבאלה" היא לוחשת מהססת, "אבא" שותקת, נאנחת
    "אז אם אמרנו שאתה שומע אז רק תדע שרק אתה, רק אתה מבין אותי באמת!
    וכמה שכולם ואפילו כבר אני מאמינה לכל אלה שאומרים שהכאבים שלי קטנים וקטנוניים רק אתה יודע שזה לא והכי לא ובכלל בכלל לא!"

    היא הרגישה את הלב שלה בוכה מבפנים, צף ועולה, מציף וגואה מתפרץ דרך העיניים שוטף את הפנים, צמרמורת ניגנה על מיתרי ליבה הדומעים.

    "תאהב אותי אבא! תאהב רק אותי תחבק אותי, תפצה אותי, תנגב את דמעותיי, תמלא בי את החסר הזה.
    תגיד לי שאני שווה, תרגיע אותי שהכול ייגמר, שאני בסוף אגדל ואהיה חיוך אחד ענק בכל ישותי...

    אבא, תנשום בשבילי את כל הנשימות שקשה לי לנשום שהכול שרוף ואפוף עשן.

    תמיס את הגולה בגרון שעולה לי תמיד ברגע הכי לא נכון ובשעה הכי קשה.

    תאהב אותי, אבא'לה,... תעזור לי, תרחם עלי, אין לי מלבדך כלום!

    אני בלעדייך כלום, אנא אבא! תן לי להרגיש אהובה, תאיר לי את הדרך, תדליק בי את הנשמה.."

    "ת..א..ה..ב.." עניה החלו להיעצם "א...ו...ת...י" החלום החל לעטוף אותה, שואב אותה אליו "אבא אהוב שלי..." ונרדמה.

    ***

    היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים צהובים שעפים באביב הפתוח.

    היא דילגה על השביל והשיער שלה עף לצדדים לפי קצב הרוח..

    הים ממול, ענק, מכיל, והשמש מחממת, עוטפת איזה יום יפה...

    ואז היא ראתה אותה, קצת מרחוק, מול הים, דומה כ"כ, גדולה כ"כ, ונראת בדיוק כמו האבן ההיא שהזכירה לה רגעים רטובים מלאים קור ודמעות.
    היא רצה אליה אל נקודת התורפה, אל הרגשת החום.
    האבן הייתה חמה, נעימה ומלטפת, בעדינות התיישבה עליה, הגב לעולם היא מול הים, מעליה שמים ורוח ושיער שעף לאחור ושמש ו...

    "דברי איתי" היא שמעה את הלחישה האהובה נושבת לה בעורף. מצמררת, שואבת, כ"כ מתגעגעת.

    "דברי ילדה שלי, אני שומע, ספרי לי את הכול, אני כ"כ רוצה שנדבר "

    והיא דיברה, וסיפרה לו שככה היא אוהבת את העולם בטבע שלו בפשוט באמיתי.

    סיפרה לו שזה החלום שלה, בית כפרי עם גג אדום נדנדה בחצר וחלון שמשקיף לים.

    והיא דיברה איתו על כול הפעמים שהוא ישב והקשיב לה, קיבל את תפילותיה, ניגב את הדמעות.

    ניגן את המילים שהיא לא הצליחה להגיד,

    והוא הזכיר לה שהוא מחכה תמיד, מחכה למילה אחת, מחכה לפנייה אחת.

    שאפילו "אבא תעזור לי" ממיס אותו, כל כך אוהב שפונים אליו שמשתפים אותו...

    והיא הסבירה לו כמה היא אוהבת אותו, באלפי מילים. באלפי צורות. ושפות. ותנועות. ודמעות.

    "כן אבא ,לא קל, לא קל בכלל, ואולי גם לא יהיה, כי ככה זה, חיים רצופים ניסיונות, עליות וירידות.
    אבל איתך אבאל'ה. הכול קל. קל המשא וקלה הדרך, קל לחשוב וקל לדבר, קל לבכות וקל להכיל,
    כי אתה לוקח את הקשה ומשאיר בי את הקל, כי אתה לוקח את הכבד ומשאיר לי את הקלילות, את היציבות ואת הסיבות לחייך.
    איך אפשר אבא, לחיות יום אחד בלי לדבר איתך? בלי לשתף אותך?
    איך אפשר אבא בלי העידוד ממך בלי האמונה שהכל לטובתי כי אתה אבא שלי ואבא אף פעם לא עושה רע לבן שלו גם כשזה לפעמים נראה אחרת...?!
    אני רואה לפעמים אנשים בוכים, בוכים לחברים, איך אנשים יכולים לבכות לאחרים ולא לבכות לך? ולמה הם לא זכו להכיר לא זכו לטעום את המתיקות שבתלות בך? א ב א . . ."

    סימני שאלה גדולים וילדה אחת קטנה ...

    השמש שקעה ואיתה שקעו הזיכרונות המרים, הכואבים, ועם הצבעים העזים שנמרחו על השמים, היא הרגישה איך
    היא רוצה לחבק את העולם, להצמיד את כולו לליבה, לעצום עיניים ולבקש מאבא, בקשה אחרונה להיום לפני ש"נפרדים" :

    "עשה גם אותם אבא, את כל אלה כולם, כל מי שנמצא בעולם, עשה להם קל, קל להכיר אותך וקל לדבר איתך, כי אתה הכל ויודע הכל ולפנייך כל הסודות גלויים. אנא אבא תן להם את הזכות לטעום את הזכות להבין...

    עשה גם אותם "מתבודדים"..."
    ​
    פעם אחת נכנס אחד מבני הנעורים הקטנים אל רבי נחמן זצ"ל ושאל אותו: "רבי איך מתבודדים?" ולימד אותו רבינו לומר לפני השם יתברך: "רבונו של עולם רחם עלי וכו', כי הייתכן שיעברו ימי בהבל שכזה, וכי בשביל כך נוצרתי?"
    (חיי מוהר"ן סימן רלט')
    אחר כך שמעו איך שרבינו בעצמו מתבודד עמו יתברך באותו נוסח שלימד את הקטן, כי אצל רבי נחמן היה כל העניין של תפילה והתבודדות דבר יסודי, ובפירוש גילה שאי אפשר להיות איש כשר בלי התבודדות, ואמר, בוודאי יש אנשים כשרים, אבל בלי התבודדות הם נקראים אצלי "פלייטס" היינו מבוהלים ומבולבלים (שיחות הר"ן סימן רכח').

    וכן סיפר על עצמו שלא הגיע למדרגתו, אלא על ידי שדיבר הרבה אל הקדוש ברוך הוא, בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות כלל, אלא כמו "פראסטיק", היינו אדם פשוט, והירבה לדבר עמו יתברך, וכן סיפר אשר הרבה צדיקים גדולים לא זכו להגיע אל מדרגתם כי אם על ידי התבודדות, וככל שאדם עושה את עצמו יותר פשוט, ומתבודד אליו יתברך, מעלתו גדולה מאוד (חיי מוהר"ן סימן תקפז').
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רותי א. צלמת, בת עם סגולה, גלין ועוד 18 משתמשים21 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אני לא כלום
    נגעת לי עמוק בפנים הלוואי ונזכה כולנו!
  • 239
    • מ
    שיתוף - לביקורת תקראו אותי -ל-ב-ד-
  • מהממתתת //
    • הדרך הכי ארוכה שהלכתי אי פעם.
    אומרים שבסוף, נמצא האושר.
    אומרים שהיא קשה, כואבת.
    גורמת לכמעט כולם, לחזור אחרונית.
    ושאת מגיעה לפיסגה,
    פסגת חלומותייך.
    את נמצאת שם,
    לבד.
    מייחלת ליפול לתהום, לקרקעית היישות.
    עם כל האנשים, שמלמעלה הם,
    קטנים.
    אף אחד לא הכין אותי ליום הזה, שאני אצטרך לבחור, האם להרפות, לתת לרוח להוביל.
    ליפול, להיזרק עם כיוון המשיכה.
    או לטפס. ולטפס.
    לתת לרוח לערער את שיווי משקלי.
    אני לא פיוטית. לא יודעת לתאר אפיזורות הרות גורל.
    אני יודעת להרגיש.
    ולתת להם מילים.
    זוכרת את היום הזה, השחור, סגול לילך.
    הסתכלתי במראה,
    ולא הבנתי למה.
    הקצוות שער החתוכים, נראו עלובים כ"כ,
    רטובים ממקלחת של רותחין.
    היא גזרה לי אותם.
    הם נפלו לרצפה,
    ביחד עם החיוך הזה,
    שלא חזר מאז.

    להמשיך???
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הבזק של שפיות, שיבת ציון, ימים טובים יבואו ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ימים טובים יבואו
    מעניין.. לא הבנתי עד הסוף..
  • 503
    • ה
    שיתוף - לביקורת המשגיח
  • הווה פשוט //
    • בקצה כפר קטן
    בית מדרש ישן
    העצים בתנור בוערים

    משגיח מסר
    שיחת מוסר
    בידו - מסילת ישרים


    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.​


    האחד התנדנד
    השני ראשו גרד
    השלישי מבטו לא הרים

    והמשגיח לקירות
    בשפתיים דולקות
    שואג את ה - מסילת ישרים

    יש בר מצוה היום
    נזכר מישהו פתאום
    מתנצל ויוצא בצעדים מהירים

    ואחריו קמים עוד
    חתונה של בן דוד
    זו מצוה שדוחה - מסילת ישרים


    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עצם עיניו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


    ראש נשמט פה ושם
    מישהו בכבדות נשם
    רק שלא ייהפך לנחירות

    ושנים שלשה אנשים
    שם בסוף מתלחשים
    מנתחים את תוצאות הבחירות

    ִ​
    ועיניו של העסקן
    אל מתחת לשלחן
    לופת אחד מאותם מכשירים

    מדפדף בתוכן מגוון
    (צרכי פרנסה כמובן)
    רחוק שנות אור מ - מסילת ישרים


    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עוצם עיניו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


    על כורסה בסלון
    עם קפה ועתון
    המשגיח צנח עצבני

    איש לא מקשיב
    זה כל כך מעליב
    אני כמו מדבר לעצמי

    *

    בבית מדרש ישן
    בקצה כפר קטן
    בתנור נותרו גחלים

    ולאורם הקלוש
    על שולחן נטוש
    צללית של - מסילת ישרים


    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ועל לבו שם ידיו
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ חש כעוס, יהיר ותאוותני

    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נחוץ פה "שיתברר ויתאמת"
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ שופך את הקפה, עתון מקמט
    ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נו, הגיע זמן שאדבר - גם לעצמי.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ר' יעקב ישראל, שלומיקו, אא-אסתר ועוד 34 משתמשים37 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    בינגו :D
  • 208
    • א
    שיתוף - לביקורת אין.
  • אוראל סולטן //
    • אין אמת.
    רק שקרים.
    מעל גופת הלב.
    לֶבוש שחורים.

    אין שלמות.
    רק חורים.
    מעל צורה ודמות.
    רק נשרים.

    אין כלום.
    רק חלל.
    ובעולם עלום.
    לריק צְלל.

    אין שלום.
    רק קול עמום.
    נחנק פתאום.
    נושם רק מום.

    אין אוויר.
    בריאות.
    ומסביב תדיר.
    מראות מראות.

    אין עצמי.
    רק השתקפות.
    כל יומי.
    רק השתפכות.

    אין.

    אין מילים.
    רק תפילות.
    תהילים.
    תרועות עולות.

    אין עבר.
    רק עתיד, הווה.
    גם אם מחר.
    קושי תחווה.

    אין שלמות.
    רק פשטות.
    - ועמימות.
    אולי זו שטות.

    אין צרות.
    רק חיים.
    - והמראות.
    שברי פשעים.

    אין רע יורד.
    והכל טוב.
    רק תבדוק שאתה שורד.
    תישאר קרוב.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אא-אסתר, צביה ר., הווה פשוט ועוד 21 משתמשים24 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה על הביקורת הבונה והמחזקת.
  • 536
    • א
    שיתוף - לביקורת צוואת הסב להתנערות מנצלני כישרון
  • איש המילה הכתובה //
    • וואו מזמן לא קפצתי ככה. צמד אצבעות מתופפות לי בהפתעה חדה על כתף שמאל: "שמעתי שיש לך עט מושחז", נכנס הסאונד לתמונה לקצב תיפופי הלב המואצים. זה שמואל, גבאי בית הכנסת שלנו בקולו הצרוד והפורט על נימי העצבים.

    "לא יודע עד כמה הוא מושחז, אבל עט איכותי יחסית. פרקר. קיבלתי אותו לבר מצווה" עניתי בהיתממות.

    "לא התכוונתי לעט ממש, אלא לחוש הכתיב.... אההה מילתא דבדיחותא, אהההה אהה אה (צחוק עצל שמסרב להתניע. לא מצאתי הברה בעברית שתבטא אותו טוב יותר) הומור, הומור, חשוב, חשוב מאוד", העניק לי הגאון תעודת הסמכה בעל פה, לחוש ההומור שלי והתועלתיות שבו.

    "לעניינינו", ניסיתי לתמצת את האינטראקציה המייסרת אתו למינימום ההכרחי.

    "בקרוב יש קומפיין מצ'נינג בבית המדרש שלנו (הטעויות במקור), וחשבנו שאין מתאים ממך לנסח ככה כמה מילים שיכניסו 'ברען' בלבבות" פרס את מבוקשו בחיוך חנפני-נצלני.

    "למה שלא תבקש ממישהו אחר? לא חסרים מוכשרים בבית המדרש שלנו", ניסיתי להתחמק מנצלנות הכתיבה, שפגשתי אין ספור פעמים בחיי.

    "לא, מה פתאום. אמרו לי שצריך לזה מומחה גדול. אלו מילים שבהן תלויה הצלחת ההתרמה כולה" הסביר, "זה הדבר האחרון שאני מוכן להתפשר בו". על חשבוני כמובן, חשבתי לעצמי.

    בהבזק של יצירתיות נבט בי רעיון מבריק להתנערות יעילה מהנודניק: "מקובלני מצוואת סב-סבי, שהיה סופר ידוע בדורו, שאל לו לאדם לנדב מכישוריו במקום שזהו מקור פרנסתו. ולכן אני מחויב לגבות סכום כלשהו תמורת העבודה"

    "נוו וכמה תבקש" שאל בפרצוף חמוץ, כאילו התכוון מתישהו לשלם ולו שקל אחד שחוק.

    "היות שמדובר בעניין הקרוב לליבי, אסתפק בסכום סמלי בלבד, רק כדי שלא להפר את צוואת סבי"

    "נו אז כמה תבקש?" חזר ושאל, מתאבל על האנרגיות המיותרות שניתב לשיחה איתי.

    "150 ₪" עניתי.

    "אתה לא מתבייש? זה מעות הקדש! 150 ₪ על קשקוש של כמה מילים? לא חסר מי שישמח לעשות את זה בחינם, ובהרבה יותר נשמה והתכוונות ממי שחושב רק על כסף".

    לא נרשמו עוד בקשות לכתיבה נצלנית מכיוון זה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: צל של עצמו, שיבת ציון, לבלוב ועוד 42 משתמשים45 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    מסכים. יצא לי לכתוב בחינם לא מעט, למטרות שחשבתי שהן ראויות לכך. אני שמח על כך ורואה בזה זכות...
  • 368
    • ל
    שיתוף - לביקורת שיר לחנוק/ה
  • לגדול נכון //
    • כבר שנים שאנחנו מנסים לכתוב את השיר שלנו.
    שיר כזה יפה, עשיר, בטוח בעצמו ומתנגן יפה, גם אם לא שמח במיוחד.
    שיר שמבוסס על דמות היהודי ששרד והשתקם ומצא אשר חיפש.
    שיר שמשלב בתוכו קטע נוסטלגי על געגוע למקדש, מין פינה אומנותית שכזו שמקפיצה את הרמה, כמו פלפל שחור על קוגל.
    זה באופנה להתאבל על ירושלים. מין סיכת חטופים שכזו בפסטיבל יינות בהילטון.
    השיר שלנו נחמד דווקא.
    עד לחנוכה.
    בשבילי.
    אני חנוק בחנוכה.
    קרוע בין הזמזום של פסטיבל ההוללות שלנו, לבין שמץ של סיפור חשמונאי.
    מכבים שחירפו נפשם בשמירה על הבית, שכשמצאו פך שמן הבינו שהם בפסגת העולם ולא בכו על ה-99% שנטמא,
    שמעלים בי געגוע של אמת - לשם שינוי - למנגינה אמיתית שבוקעת רקיעים במקום לקנות כרטיס להופעה של אפקטי הולוגרמות של שמחה.
    אני חנוק מכיסופים לחיבור ולא בא לי לרקוד כמו הולוגרמה מאוויר.
    אבל רוצה לשמוח ב-0.1%, כמו המכבים.
    לא יודע איך עושים את זה.
    אולי להלחין איזו מנגינה בקצב גבוה, אבל בסולם מינורי עצוב מאין כמותו.
    כזו מין מנגינה שרוקדים לצליליה ובוכים.
    שלא נגמרת לעולם, ושהזמזום שלה ממלא את החלל של כל הזמנים.
    שמחבר את העבר עם ההווה,
    שמשרה אווירה של מכביות - נטילת אחריות, שמחה במועט ומלחמה על הכל.
    שיר שמרווח קצת כמו וונטולין את הסימפונות של הנפש החנוקה.
    שיר מהלב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מצלמה חדשה, אקסטרה היפראקטיבי, 7שבע7 ועוד 22 משתמשים25 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RU1
    יפהפה ונוגה. רק תמהני אם זה השיר או שהשיר מחכה שיכתבו אותו:
  • 113
    • ח
    שיתוף - לביקורת רוח המכבים - סיפור ביום אחרון של חנוכה
  • חני גרשון //
    • רוח המכבים​

    כשהוא רץ ככה, בין רחובות העיר, אפשר לחוש ביתר שאת את עשרות העיניים הננעצות בו מבעד לחלונות המקושטים.

    תחושת קבס כווצה את בטנו כשעיניו נעצרו לרגעים ספורים על ביתה של אחותו. עץ האשוח שלה, לפחות לפי דברי הילדים המתרוצצים על שפת האגם הבוצי, הוא הגדול ביותר בכפר.

    בכוח יאשיהו מצווה על מוחו להתנתק ועל עיניו להיצמד לקרקע החולית, ובכוחות לא לו הוא המשיך לחצות את הכפר.

    קריאות בוז הדהדו מתוך הבתים, הודפות אותו הלאה.

    איך כולם יודעים מה נאמר היום בדיון?



    ביתו עמד ריקני. את אשתו ובנו הקטן העביר למחבוא ביער עוד ביום שבו נאמר לו להתכונן לדיון. רוב חפציהם הועברו טיפין טיפין במהלך השבוע שנותר לו לחכות, אינו יודע אפילו למה.

    אם הם יצטרכו לעזוב, אף תּאוֹ לא יוכל לשאת את ביתם על גבו. הם יאלצו להשאיר הרבה מאוד מהחיים שלהם כאן, בכפר שבעשר שנים בלבד איבד הכל.

    מבט אחרון לדלת הירוקה דרכה נכנס ויצא בשנתיים האחרונות, קצוות שפתיים רועדות לרגע קט, ואז הוא מסב את ראשו וחומק אל השביל האחורי, המוביל אל היער.

    את ביתו הוא לא יראה שוב. לעולם.

    לא אחרי הדיון היום.



    עשרים וחמש דקות ריצה אינם דבר של מה בכך, ויאשיה נאלץ להסתובב על רגליו הכושלות עוד כמה נוספות עד שליבו חזר לדפוק בקצב נורמלי.

    אהליבה המתינה בסבלנות למרגלות עץ רחב גזע, אלדד מחייך אליו במתיקות ומצפה לתשומת לב מאביו. יאשיהו מתח את שפתיו בעווית שיכלה לדמות לחיוך, מחשבותיו במקום אחר לחלוטין.

    "מה... מה הם אמרו בישיבה?" קולה של אהליבה סדק את המסך שערפל את מחשבותיו.

    יאשיהו משך בכתפיו. "הכל נגמר", דיבר בקצרה, נשימתו עדיין מהירה. "הם האשימו אותי בכפייה דתית או משהו".

    "בגלל שסדרת מניין למבוגרים שלא השתמדו?" אהליבה הבינה את הלך חשיבתם של הכופרים הרבה יותר טוב ממנו.

    יאשיהו קרס על האדמה זרועת העלים, כתפיו שחות. "כן. הם אומרים שהמבוגרים אינם מבינים כבר מה הם עושים, מה טוב להם ומה לא. התנאי שניתן לנו הוא להשתמד או לעזוב את הכפר".

    ידה של רעייתו חלפה על פני תלתליו השחורים של בנם הבכור. "הם מתביישים בהורים שלהם, יאשיהו. מתביישים בזה שהם עדיין הולכים לבית הכנסת, שהם לא נאורים ומתקדמים כמו הכופרים מאירופה. והם יודעים שאם לא תהיה בכפר, אף אחד לא יארגן מניין ושחיטה כשרה במקומך".

    יאשיהו נד בראשו בשתיקה, עיניו צופות לכיוון הכפר בו גדל. בו גדלו ונפטרו כל זקניו במשך דורות. איך הוא יכול לעזוב את הבית שלו?

    אם הוא יעזוב עכשיו, לא יישאר אפילו יהודי אחד שיקרא בשם ד'. שיאסוף את היראים האחרונים, בני השישים ומעלה, להתפלל. למול את נכדיהם כבר אין על מה לדבר, הדור הבא מתנגד. ברבריות, התעללות בתינוקות חפים מפשע.

    לפני עשר שנים, כשהכופרים הלבנים הגיעו לכפר, הוא היה רק בן עשר. והוא זוכר בדייקנות כואבת איך אחד אחד כולם עזבו את דת אבותיהם. הם נאורים, האנגלים. ככה קוראים להם. מתורבתים, מתקדמים.

    אנחנו סתם פרימיטיביים מהג'ונגל. שחורים חסרי תרבות.

    "יש עוד יהודים בעולם, נכון?" אהליבה משכה את אלדד אליה וחיבקה אותו בחוזקה.

    האם הוא הילד היהודי האחרון בעולם?

    "אני בטוח שכן", קולו של יאשיהו אפור. "וגם משפחותיהם של שמעי, אלעזר ויכניה נמלטו בהתחלה, כשראו לאן הכל הולך".

    משמע שיש המשך לעם ישראל.

    איך בכלל חשבה אחרת? ד' הבטיח שהם לעולם לא יכלו. "אבל זה מספיק?" ההיגיון יכול להגיד את האמת, אבל הרגש לא נכנע. היא מפחדת, השינוי הזה קיצוני ומהיר. גם אם היו אינספור התרעות לפניו.

    הוא צריך להיות כאן בשביל אשתו. יאשיהו מיקד את מבטו, דוחק הצידה את כל החששות והכאב שאופף אותו כשהוא חושב על אחיו ואחיותיו מתבוללים בעמים. ולא נשאר מהם נצר אחד.

    "אהליבה, די ביהודי אחד שהתורה בוערת בליבו כדי להמשיך את עם ישראל", הוא מלטף את לחיו של אלדד, שצוהל בתגובה. "חנוכה מתקרב עוד כמה ימים. אין לנו נרות, לא משמן זית ולא מאף שמן אחר. אבל את התקווה אנחנו יכולים לשאוב כבר מעכשיו. נגיע למשפחות שגלו כבר לפני כמה שנים, אלדד יגדל וישא אישה. ועם ישראל ימשיך לפרוח בכל כוחו ועוצמתו".

    המילים הרגיעו את אהליבה, אבל רק מעט. הדרך לפניהם ארוכה, מייגעת, ומי אמר שהם בכלל ימצאו את המשפחות? אולי הם עזבו את המקום עליו הודיעו ליאשיהו טרם יצאו מהכפר?

    "בוא אלי, אלדד", יאשיהו אסף את הילד אל חיקו רגע לפני שטיפס על סלע גדול פי שניים מגובהו. הבעה מהורהרת עלתה על פניו.

    איך יעודד את רעייתו?

    היא אוהבת מטרה ברורה. יעד. ועכשיו נראה שאין כלום, הכל לא ברור, העתיד לוט בערפל.

    ועם כל זאת, צריך להיות לו מה לתת לה. הוא אב המשפחה.

    "תראי, אנחנו המעט עכשיו", קולו השקט כמעט נבלע בתוך צפצופי הציפורים ורחשי היער. לא בטוח בעצמו, במה שהוא אומר. אבל עם כל מילה, קולו התחזק ובטחונו גבר. "מרבית האומה שלנו לא הולכת בדרך שהותוותה לנו מאז היותנו לעם. חזק ונתחזק בעד עמנו. אנחנו האחרונים, אהליבה, אז יש לנו תפקיד".

    המילים הללו ליוו אותם בין העצים, על שפת נהרות גועשים וכשסוף סוף נפגשו עם המשפחות האחרונות שנותרו.

    אנחנו אחרונים. נשארנו בודדים, יחידים, שנושאים את דגל ד'.

    יש לנו תפקיד.

    חזק ונתחזק בעד עמנו.

    ---

    נכתב בהשראת דבריו של הרש"ר הירש על חנוכה:

    גם אם אתה היהודי האחרון,
    שדם המכבים זורם בעורקיו
    ורוחם משתמרת בביתו:

    דע לך,
    שדי ביהודי אחד,
    ובבית יהודי אחד,
    כדי להקים את בית המקדש מחדש על יסודותיו---
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: HennyS, אא-אסתר, אננס מצוי ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
  • 441
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת הקפיצה למסקנות מסוכנת בהחלט
  • שועל ספרות. //
    • "ריקי לא הייתה אמורה לחזור כבר לפני חצי שעה?" שאל יצחק את אשתו אדל בדאגה.

    "הייתה גם הייתה, מה עושים?" ענתה אדל.

    "לא יודע. אמנם שעתית לא כל כך מאוחר, אבל איפה היא יכולה להיות, ילדה קטנה..."

    "צודק, אולי תרד לחפש אותה?"

    "אויש, נו! בדיוק חשבתי להיכנס לנוח".

    "אז אל תצא..."

    "לא, את צודקת. עם שכנים כמו שלנו, על איחור של דקה צריך לצאת לבדוק מה קורה".

    צלצול פלאפון.

    "זה שלך, תענה!"

    דפיקות בדלת.

    "אני אענה, ואת תלכי לפתוח".

    "הלו?" ענה יצחק.

    "מי שם?" קראה אדל לכיוון הדלת.

    "שלום. מדבר רפאל מאיחוד הצלה..." שמע יצחק לזוועתו.

    "ידעתי שהיא לא סתם מאחרת!" צווח ברעד. הפלאפון צנח על הרצפה.

    אדל חזרה חיוורת כולה.

    "גם שם זה איחוד הצלה?" שאל יצחק לבן כסיד.

    "ח-ב-ר-ה ק-ד-י-ש-א..." ענתה, מגמגמת באימה.

    השניים נפלו מתעלפים.

    'איחוד הצלה פותח במגבית...' המשיך הפלאפון על הרצפה, שעה שמהדלת נשמעה הקריאה "תרצו לתרום לחלוקת הקמחא דפסחא?"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ימים טובים יבואו, ג. בן שקד, תמרוז ועוד 37 משתמשים40 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    זו טעות מוכמנת בזדון, במטרה לתפוס אותך ברגע של פיזור דעת. אבל לא הלך לי... אחחחחח ואולי עצם זה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה