קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 260
  • אתמול העליתי לכאן פוסט שהוביל לדיון וננעל, אחרי שהעליתי את הפוסט ניסיתי להבין למה אני מעלה פוסטים,
    גם כאלה שיתכן ולא צריך להעלות אותם?
    האם זו התמכרות/כוחו של הרגל/או שבאמת היה צורך להעלות את התוכן הזה?
    או שמא זה צורך עמוק בתשומת לב? (זה לא דבר שלילי, זה צורך קיים! השאלה עד כמה הצורך מקדם את האדם).

    אז כתבתי מספר מילים על צרכים ומילוי שלהם.
    אני רוצה לבקש סליחה מכל הציבור אם התוכן שלי פוגע או מעורר בכם אי נוחות.
    אני עדיין מנסה לבחון למה אני מעלה תכנים, למי זה טוב? איזו מטרה זה משרת?
    בינתיים שוב התנצלות... היו שכתבו לי שהתכנים שלי דווקא מקדמים אותם, אבל אני עדיין לא בטוחה אם כדאי להעלות אותם, כי לפעמים לדבר טוב יש גם צד פחות טוב. השאלה עד כמה הוא צד שלילי...

    חסרונות

    יש ברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם...".
    האם לכל צורך יש מילוי, או שמא הצורך עצמו מעורר את המילוי?

    הצורך של האדם הוא דבר חשוב, מכיוון שהוא מעורר את המילוי במקום כלשהו.

    אין מתנות חינם בעולם, כנראה.
    וכל מקום של צורך יוצר מילוי.
    כל מקום של מכה יוצר תרופה.
    נאמר שה' "מקדים תרופה למכה".
    יתכן גם לומר שה' מקדים מילוי לצורך, הכוונה שיש מילוי שמחכה שיתעורר צורך ואז הוא יבוא למלא אותו.

    המסקנה היא שהצרכים של האדם הם חיוניים,
    הם מעמיקים את תחושת החסר,
    וככל שתחושת החסר גדלה כך הפתרון בא יבוא.
    כי (יתכן ו)תחושת חסר בעצם היא בעצם המילוי של הפתרון.

    וכעת, ארחיב מעט:
    הצרכים של האדם ימולאו על ידי הבורא, ולא על ידי האדם.
    לפעמים אדם חש צורך, ואז הוא ממהר למלא אותו.
    למשל לאדם יש צורך לתשומת לב, והוא ממהר לחפש דרכים 'זולות ומהירות' לקבל את תשומת הלב, שזה סוג של כבוד.
    אבל זה זול מידי, זה לא משביע.
    כי כשאוכלים חטיף זה אולי טעים אבל לא האוכל האמיתי.

    לכן, צריך לבחון מה אומר הצורך הזה?
    איזו אמת הוא משרת בבריאה?
    לשם מה אנו צריכים תשומת לב?
    ולנסות למלא את תשומת הלב באופן בריא ומשביע, שזה בדרך כלל באופן של מטרה טובה.
    כמו: לקבל תשומת לב בגלל מעשה טוב.
    כך השתמשנו בצורך שלנו לטובה, וגם קיבלנו תשובה איכותית לצורך הזה.
    דוגמה נוספת:
    צורך לאכול.
    שזה קל: אפשר למלא את הצורך בארוחה מהירה ולא איכותית,
    אפשר לקחת את הצורך לאכול ולמלא אותו בארוחה איכותית ומזינה.

    דוגמה נוספת: צורך בשליטה.

    אדם שיש לו צורך בשליטה יכול לשלוט, שזה פתרון פשוט ולא איכותי,
    ויכול לקחת את הצורך הזה למקום גבוה של שליטה עצמית וכדו'.
    או לחפש תחום בו צריך מנהיגות ולקחת את הצורך בשליטה למקום של מנהיגות חיובית, שזה שילוב של שליטה עצמית והנהגה טובה.

    ועוד ועוד צרכים וחסרונות שמחכים למילוי, שחלקם צריכים תפילה כדי לזכות למילוי, וחלקם צריכים מענה איכותי.

    *

    אם נמשיך את הקו הזה בו אנו מקבלים מילוי לפי עומק תחושת החסר - ננסה להתקדם עם זה הלאה: אולי אנחנו חווים חוויות שליליות כי אנחנו מצפים ומתעסקים ברע?
    אולי אנחנו לא יודעים לחוש את החסר של הטוב? לא חושבים שהטוב קיים וניתן לצפות אליו או לחוש את הצורך לחיים טובים ואיכותיים?
    מה זה חיים טובים? (חשוב לדעת למה עלינו לצפות כדי שיהיה צורך לקבל טוב).

    ועוד משהו: פעמים רבות אנו רואים שההורים שלנו חשו חסר/צורך אך הם לא זכו, ואנו זוכים למילוי של הצורך הזה..
    אולי בגלל שההורים שלנו היו חסרים כלים עבור המילוי? (או כי לא הגיע הזמן לקבל את המילוי).
    אם ככה - מהם הכלים הנכונים לקבלת המילוי?
    יתכן, וזה סתם רעיון ששמעתי פעם, שמדובר באמירת תודה. יתכן שהכרת הטוב היא כלי נכון להשלמת תחושת החסר - במילוי מתאים ואיכותי.
    דלת הבית נפתחה באחת. התנערתי מהמסך. דפיקות הלב שלי שברו שיאים. דחפתי ת'מכשיר תחת החולצה. ניסיתי להתכווץ לתוך הקיר.

    "ליבי! מה את עושה פה למען השם?".

    "גמרנו מוקדם היום", גמגמתי.

    רצתי לחדר. דחפתי מכשיר לתיק. נשמתי עמוק. לא אהבתי לפחד. לא אהבתי להרגיש את הלב שלי כל כך. חי. פועם. רעדתי שאמא תגלה את המכשיר. לא היה לי כח לעוד ויכוח. לא היה לי כח לעוד מלחמה. אני מפחדת ממלחמות, לא יודעת לעבור אותן בשלום, לא יודעת שלום מהו.

    תמיד הייתי ילדה כזו. עושה הכל. כל מה שאפשר. כל מה שמצוי. תמיד הייתי אחת כזו, בלי גבולות. בלי מסגרת. לא אהבתי את האנשים הגדולים. תמיד הם אמרו מה נכון, מה לא. תמיד הם דחפו אותי חזק. ישר לתוך מסגרת. תלו אותי על קיר. אמרו לי לא לזוז, לא לנשום.

    להיות שֶקֶט.

    את המכשיר קניתי הבוקר. לא התחשק לי ללכת לסמינר. רציתי כבר לבדוק סוף סוף מה כל כך מעניין שם. בריבוע השחור ההוא. המרצד. למה כל כך הרבה אנשים תוקעים שם מבט. ידעתי מה יש שם. לא הספיק לי.

    רציתי לחוות.

    הבוקר חוויתי.

    לא אהבתי ליפול. זה גומר ת'אוויר. מכווץ ת'בטן. לא אהבתי להרגיש חלשה.

    חולשה נפלה עלי. נפלתי אני. מסך עטף אותי. בכל הזדמנות שהייתה לי שקעתי בתוכו. עמוק. חזק.

    כשהרמתי ת'מבט מהמסך היה מאוחר מידי. היא עמדה שם. כעס ודם בעיניה. אש רקדה בפניה.

    "ליבי די. תפסיקי להכאיב לי. למה?" היא לחשה במאמץ רב.

    לא אהבתי להכאיב לה. הלכתי למטבח. זרקתי מכשיר לפח. ככה, מול עיניה.

    אני. ליבי אלון. השלכתי. אלף מאה שקל. אל תוך שק אשפה. מדיף ריח נהדר. בלי למצמץ. בכלל.

    "תורידי את הפח ליבי. אני לא רוצה מכשיר טמא בתוך הבית שלנו." העיניים שלה כעסו. נורא.

    לא יכולתי שלא לציית. פחדתי. ידעתי, מלחמת עולם יכולה להתחיל אם לא אציית. ידעתי גם שבמלחמת עולם יש הרוגים. ופצועים. ודם. ידעתי באיזה צד הם יהיו. מי יהיה המנצח. ידעתי.

    ירדתי לחצר. הכנסתי יד לתוך שקית האשפה. הוצאתי משם ריבוע מרצד וניגבתי בבגד. הכנסתי אותו לכיס החצאית.

    השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.

    חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.

    ממשיכה ליפול.

    חשבתי ברחתי ממלחמות.

    לא ידעתי.

    מלחמת עולם התחילה באותו יום.

    תמר.

    אשמח לביקורת.
    על שולחן קטן, בחדר אפל,
    ישב לו אדם, מבטו מתפלפל.
    עיניים נוגות, ידיו רועדות,
    ועליהן נחים דפים בעלי שורות נכבדות.

    "מה אתה כותב?" לחש אליו הצל,
    "עוד חלום שמתרסק, עוד כאב מנצל?"

    האיש נענע בראש, לא הביט, רק כותב.
    אולי ככה יציל את שברי הלב.

    אך הצל לא ויתר, חייך בנועם שכזה,
    "אולי תרקוד איתי? נצא מן התוהו הזה."

    "לא", ענה הכותב, "אני כאן כדי לשתוק.
    את אשר העולם אמר לרחוק."

    ובין השורות, בין קמטי הדף והחומות.
    עלו חייהם של דמויות, יוצאות מֵאבק.
    אמיתות נולדות, תקוות נעלמות.
    זעקות לוחשות בסוף. יוצרות מָאבק.

    "זה לא אמיתי", לחש הצל המקרר.
    "העולם לא נכתב על ידי משורר."

    האיש עצר, דמעות בעיניו.
    "אם לא אכתוב, האם בכלל אחיה?" שאל רק עם פניו.

    וכשהבוקר הפציע, והגיע המחר.
    נשארה רק שירה, מרימה לה כנף.
    הכותב נדם, אך שירו נשאר,
    מספר על אדם שחי על הדף.

    והנה הבוקר העיר את הדף לחיים,
    והשירה נשאה רוחות של פלאים.
    אנשים שעברו, הביטו, נדהמו.
    קראו את המילים ולא הבינו איך נרדמו.

    "מי כתב זאת?" שאל ילד קטן,
    "מי גרם לדמעתי לפרוח כאן?"
    והצל, שהתבונן מכל פינה במבט אוהב.
    חייך ברוך ואמר: "זהו הכותב."

    כי האיש כבר הלך, גופו נעלם.
    אך שירו נשאר, זכרו בעולם.
    הוא הפך לאור, לחום, לקורה.
    לזכר לכך שתקווה יכולה לגבור על כל רע.

    ואותן ילד, שגדל עם הזמן.
    החל לכתוב. בלב פתוח.
    וכשהצל שבצד שב לשאול, איתן:
    "למה אתה כותב? מה התכלית של הרגש המלוח?"

    ענה בחיוך, דף בידו נשאר:
    "כדי להחיות. כדי לנצח עם דממה.
    כדי שלעולם יידעו – גם אם נדמה שהכל נגמר,
    תמיד יש מילים שפותחות דלתות של תקווה חמימה."

    ובין שורה לשורה, בתוך הספרים.
    חי הכותב, מאיר לילד.
    כך נמשכת השרשרת, כך ייכתב לאחרים.
    שהחיים הם שיר, וסופו אל-חלד.
    לא מאחל את זה לגרועים שבאויביי.

    לאבד את חוש הטעם בשיא החיים? מה טעם יש בחיים נטולי טעם? במיוחד כשמדובר ב
    חובב קולינריה מושבע כמוני.

    לא אשכח את הרגע בו זה קרה. צלחת פורצלן גדולה ויפהפייה מוגשת לי. היא מצולחתת למשעי. עוף עסיסי שלם עם גב מקורמל, כורע על מרבד אורז מעורר חושים. העוף הלא מנומס מנקר גרגרי אורז, כמו מזמין אותי בקריצה לחבור אליו לארוחה המגרה.

    אני מתלבט לרגע אם להנות עוד קצת מהפרזנטציה המהפנטת, או לדלג על התמהמהות הלא עניינית ולגשת ישירות למפגש המרגש עם הטעים-טעים הזה.

    טוב, עד שההתלבטות תוכרע אפשר הרי לאכול. מזלג ננעץ. לוע נפער. שיניים לועסות במרץ. אך החך, אוי החך בוגד בתפקידו. הוא לא מצליח לפענח את הטעמים.

    ביסים עקרים, הופכים לארוחות תפלות שהופכות למציאות חסרת טעם. שבר גדול. שיניים יושבות שבעה, חך קורע קריעה ובלוטות טעם יוצאות לפנסיה מוקדמת. מוקדמת מידי.

    שום דבר לא הכין אותי לזה. זה קרה כמה שנים טובות לפני הקורונה. מי שמע אז על אדם בריא שמאבד ביום אחד בהיר את חוש הטעם?

    גדולי העסקנים הרפואיים נכנסו לתמונה. התגלגלתי מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, אך אפס, אף אחד לא מצליח לעלות על התעלומה המסתורית.

    שבעה חודשים המתנתי לתור אצל פרופסור שאלוביץ. העסקנים אמרו שהוא המומחה היחידי שהצליח לטפל בעבר בכמה מקרים דומים.

    "שב כבודו" אמר בנחמדות במבטא רוסי כבד, "מה הביא אותך אלי?" חתר מיד לעניין.

    פרצתי בבכי עז "כבר זמן רב שאני לועס קלקר וחול. לא מרגיש טעם בכלום".

    פרופסור שאלוביץ הקשיב בסבלנות, וביקש לקבל יותר רקע על התקופה שבה זה קרה. מובן ששיתפתי אותו בהרחבה.

    "זה כנראה מה שאני חושב שזה" אמר באכפתיות נעימה "לעולם הרפואה הקלאסי אין תרופה למחלה, אבל אשלח אליך הביתה מומחה שיכול לעזור לך. חשוב שגם אשתך תהיה שם".

    הפגישה עם המומחה תואמה ורוח של תקווה החלה מפעמת בקרבי.

    דפיקות בדלת. מומחה עם תיק כבד נכנס. הוא פורס את מרכולתו על השולחן. מתעלם מנוכחותי ופונה ישירות לאשתי: "בעלך מתלונן שמיום אחרי החתונה הוא איבד את חוש הטעם. הבאתי איתי כמה תרופות טבעיות שממש יכולות לעזור לו".

    "בטח בטח" אמרה אשתי ההמומה.

    "ובכן" המשיך המומחה "לזה קוראים מלח. יש לו תכונה מיוחדת של הענקת טעם למאכלים. ולזה קוראים פלפל שחור, מעט ממנו מקפיץ את התבשיל בצורה שלא תיאמן. ואילו זה חומץ...."

    מה אומר לכם? פלא פלאים! מאז המפגש המרתק חוש הטעם שב אלי!
    נר ראשון של חנוכה, תשפ"ה.

    מכל עבר ניבטות חנוכיות, מהבהבות בשלהבותיהן המרצדות, ריח סופגניות נישא באוויר, ושירי הלל והודאה מתנגנים בכל הבתים.

    'יוונים נקבצו עליי' נשמע קולו של ילד חינני מסתלסל בקול, ואני חש מחנק חשוד בגרוני, לחלוחית דמעה מבצבצת מקצה עיני.

    אני מביט בחנוכייה המוכספת הניצבת לה בחלון, שומע את אבי מזמר 'מעוז צור', ואת אימי מעתירה תחינות רותחות, ובליבי זעקת כאב.

    אבא, עד מתי?!

    כבר שלשה עשורים ברציפות, שאני סמוך על שולחן הוריי היקרים, שומע שנה אחרי שנה את ברכות ההדלקה, עונה אמן בדביקות, ומייחל שלשנה הבאה אזכה אני להיטיב את הנרות, להעלות בהן את אש הזיכרון ופרסום הנס.

    משתוקק כל כך לקיים בהידור 'נר איש וביתו', להקים בית נאמן לה' ולתורתו, חולם שגם לי כבר יהיה תינוק קטן וחמוד, שישיר בשיבוש מתוק שירי חנוכה.

    אך עוד שנה אני כאן. עדיין לא זכיתי לנס מציאת פך השמן הפרטי שלי. כשלפעמים מזדחל לו החשש, אולי איחרתי את הרכבת, נשכחתי כמת מלב, מאחור.

    מתי תהיה לי כבר חנוכיה משלי?!

    רעם מתגלגל נשמע מבעד לחלון, וגשם החל ניתך ארצה, משתלב היטב בתחושתי העגמומית.

    התבוננתי בלהבה המיתמרת אל על, נלחמת ברוח הפרצים שחוֹללה סביבה, מתעקשת להמשיך ולבעור, לא נכנעת. מְנַסֶּה לשאוב ממנה כוח, להמשיך במלחמת החיים האישית שלי.

    ברק מסנוור היכה לפתע בעיניי, חודר אל חדרי ליבי. שלהבת אדומה, שלחה לשון לעומתי, כמבקשת ללחוש לי סוד טמיר.

    ואז ניצתה בי ההבנה.

    יש עוד מישהו במצב שלי - ה' יתברך, אבי יוצרי ובוראי, ששואג כארי: "מי ידליק את החנוכיה שלי?!"

    כבר קרוב לאלפיים שנה הוא יושב ומצפה, מתי יזכה שבניו ידליקו לפניו את המנורה, מתי ישוב וישמע את זמירות הלוויים על דוכן ביתו, כשכל בניו ובנותיו סביב לשולחנו.

    ולי הקטן, יש את האפשרות למלא את משאלתו הבוערת, אף קודם שנזכה לגאולה השלימה ולבניין הבית.

    כאשר אדם יושב בביתו, ומדליק את החנוכיה יחד עם בני משפחתו, כשעל שפתותיהם מזדמזמים להם שירי חנוכה, זהו מצב בו ה' יתברך מדליק לו את הנרות, מאיר לו פנים ומעלה חיוך מודה על שפתיו, שאיפת חייו של כל יהודי.

    אך כשיהודי נמצא בחושך ובהסתר, סביבו אפילה כבידה, ממשית, כל תו בו זועק מכאב. ודווקא שם, הוא מדליק את אש האמונה הפשוטה, נכנע לרצונו יתברך בתמימות, ויחד עם זאת, מייחל ומקווה לישועת ה' גם כשאור לא נראה באופק, זוהי המנורה היפה ביותר שהוא מדליק לאבא שבשמים.

    יתירה מכך, כאשר אדם מכניס אל ליבו את הקב"ה, הוא בונה לו משכן בתוכו, מעניק לו בכך את הגדולה שבמתנות - בית מושב לשכינתו בין קרוצי חומר, ילד טהור שמביט בו בעינים דומעות ולוחש: אני שלך. רק שלך.

    אני פותח את עיניי, רואה במבט מחודש את החנוכיה שלמולי, זוהרת בגוונים מרהיבים, מבקשת לומר לי:

    שלך גדולה משלהם.

    ------

    כמה מילים:
    • הקטע שהעליתי מבוסס על תיאור של גיסי, גיבור הסיפור 'לאסורים צאו'. למרות שהקטע הנוכחי מתאר שלבים מתקדמים בסיפורו (בסיפור אנו נמצאים 8 שנים לאחור), לא יכולתי שלא להעלות את הסיפור המצמרר הזה, ברוח ימי החנוכה האופפים אותנו
    • הסיפור עלה באתגר המצוין 'מילים של אמת', אך לעומק המסר שבו, ייחדתי לו פוסט נפרד.
    • בונוס: קובץ מעוצב של הסיפור מחכה לכם בתחתית ההודעה.
    אודה לכל מי שיוכל להזכיר את שמו בהדלקת הנרות, לרפואה שלימה ולזיווג הגון:
    משה אהרן בן רויטל סימה שמחה.

    חנוכה שמח!
    ככה סתם.
    באמצע היום.
    הלכתי לבד.
    המשכתי לחלום.

    ולפתע ראיתי אותם.
    בשביל של שום מקום.
    שולחן היה בצד.
    נפנפתי לשלום.

    שמטו הבקבוקים המשכרים. הסבו מבטם.
    "אל תקרב הלום."
    אמרו מיד, כאילו קרבתי לאחוזתם.
    "זה יגמר לא טוב אם בך נהלום."

    פי נחתם.
    הלכתי בתום.
    הושטתי יד.
    ואמרתי פתאום:

    "סתם באתי לכאן.
    סתם הגעתי.
    הלכתי בדרך.
    ובכם פגעתי.

    אבל אתם.
    חשבו רגע.
    למה אתם באתם.
    לעולם של יגע.

    יגיע כפיים שבכם, אשר טוּב אוֹכל.
    לא יישאר חי אחרי מותו.
    שהרי ההוא שעל גחון זוחל.
    רודף אחריתכם. אחריתו."

    הם שתקו. מהנהנים.
    ואני הלכתי מ'ביתם'.
    מרגיש עמוק בפנים.
    שאולי, אולי לא באתי סתם.

    הרי אין דבר כזה 'סתם' בְּעולם הַרהַב.
    הכל מכוון משמים, בין אם לי או לאחרים.
    ואם הגעתי אליהם דווקא עכשיו.
    סימן שבעתיד הם עוד יבינו את הדברים.

    ...

    כעבור מספר שנים.
    הלכתי שוב סתם.
    פגשתי באותם פנים.
    (סליחה על המילה, אבל הרגשתי מטומטם.)

    הם עדיין היו על השביל אשר ניטעו בו עיני.
    מתרועעים כחבורה מאושרת למדי. בקבוקים על השולחן לידם.
    שפתי ננשכו מעצמם, השפלתי את פני.
    מבין שהכל היה סתם. ליבי עצר, נדם.

    "הי! אחי!" קרא לי אחד מהאנשים.
    "האתה הוא הפלוני אשר פגשנו מזמן?"
    הנהנתי. בלב דפקו פטישים
    וישר הוא סימן לי בידו, כאילו אני מוזמן.

    "כל זה בזכותך", אמר האיש, מצביע על השולחן.
    "מה אתם עושים?" שאלתי, מנסה להשתלט על קולי.
    נשמתי עמוק. לא ידעתי אם לקבל אהיה מוכן.
    דממתי. רועד כולי.

    "סיום מסכת ברכות", ענה האדם.
    "את זה קיבלנו על עצמנו קצת אחרי שהגעת לכאן".
    פי נדהם.
    היה נראה כי השולחן תוקן, ונשבר, ותוקן.

    "כשהלכת, חשבנו על מה שאמרת. שיש לכל מחליט.
    אז ישבנו דיברנו על משמעות החיים. על התכלית.
    ולאחר לילה ארוך של דיונים וויכוחים.
    החלטנו לנסות ללכת לסמינר של ערכים.

    משם, לאחר זמן, התחלנו לחזור בתשובה שלמה.
    והיום, סיימנו את מסכת ברכות , אותה למדנו ביחד."
    פי עדיין נשאר פעור בתדהמה.
    מיהרתי לסגור אותו. הזבוב ברח, מפוחד.

    לא הגעתי אז סתם. ברור.
    אולי בגלל שהייתי צריך ללמוד מה כוחה של מילה.
    ה' גלגל לפתחי את כל הסיפור.
    גורם לי לשתוק בתפילה.

    "הדרן על מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
    אמר האיש, קולו הגבוה מרעים כתוף.
    ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
    העיקר שהם הגיעו לסוף.

    ואקווה שאולי, גם אני אצליח כמוהם להתקדם.
    להמשיך. לרוץ. להתקדם.
    ואברך גם אתכם, קוראים יקרים.
    שתדעו מהם באמת החיים המאושרים.

    לא חיים של שביל בצד, חיים של הבל.
    לא חיים של צער וסבל.
    אלא חיים שיש להם מטרה.
    חיים שיש בהם אהבת תורה.
    סתם2.png
    העפתי מבט על מגש הסופגניות המאובקות שרחלי אחותי הביאה, ומבט על התינוקות שכרכרו מסביבו.
    האמת, ובלי לפגוע, לא מצאתי הרבה הבדל. פלטתי בטעות. בקול.

    רחלי שתחום המומחיות שלה במשפחה - להיפגע. קלטה את המלל שסיננתי בשקט.
    "תגיד לי אנטיוכוס, מה אתה בכלל משווה, אהההה?!"
    "רחלי תירגעי. זו אמנם עובדה בועטת מכבידה ומלכלכת, אבל זו עובדה".
    רחלי הניפה ידה לביטול.
    "אנטיוכוס הרביעי, כבר אמרו לך שהחוש הומור שלך מזדקן עם הזמן?!".

    דודי גיסי עמד מהצד בפרצוף מדושן עונג. הוא אוהב את הוויכוחים שפורצים מידי פעם ביני ובין רחלי אשתו.
    וכצו'פר לגיס הנחמד, החלטתי לדשן אותו עד הסוף.

    "רחלי, אם ההשוואה שלי מופרכת כמו בצק פריך של סופגניה. אז איך זה שיש יותר ממכנה משותף אחד?!"
    "על מה אתה מדבר, המן?!" רחלי הרחיקה את מוישי וחיימי ממגש הסופגניות בפעם השניה.

    על מה אני מדבר, זרש?! אני מדבר על כך ש..:

    שניהם קטנים, עגולים, ותמיד מוצאים דרך להידבק אליך.
    שניהם דביקים במיוחד אחרי כמה דקות של התעסקות.
    שניהם מתוקים - אבל עם גבול לצריכה היומית. אחרת זה מכביד.
    תמיד יש הפתעה בפנים, לפעמים זה ריבה או גרוע מכך, טיטול רווי במוצקים.
    תמיד יש אבקת סוכר או "ריבה" (נזלת) שמעטרת להם את הפנים.
    אף פעם לא מסתדרים איתם בלי מוצרי היגיינה וחומרי חיטוי.
    הם מתוקים, רכים, וחלק מהם תמיד נמרח עליך.
    הם נראים מושלמים בתמונות - פחות במציאות.
    אי אפשר לעמוד בפניהם, למרות המחיר שאתה עומד לשלם.
    הם תמיד מתגלגלים למקום הכי פחות צפוי.
    שניהם קטנים אבל משאירים רושם גדול - לפעמים דביק מדי.
    אם אתה איתם, אין סיכוי שתצא נקי.
    שניהם משאירים עליך סימנים שאי אפשר להתעלם מהם.
    לא משנה כמה תיזהר, משהו ומישהו מיהם תמיד ייפול על הרצפה.
    לא משנה כמה....

    "דודי, תנקה את המפה מהריבה שמוישי מרח, אני אנקה את חיימי ויוציא את הסופגנייה מתחת לספה!" קטעה את רצף דבריי. בצעקה נואשת לגיס הנחמד שמחק את החיוך מפרצופו במחי קול.
    "ואתה אנטיוכוס. די כבר עם זה. ילדים הם מותקים. ומידי פעם צריך לנקות. זה הכל!".
  • 102
  • הוא חייך, עיניו חצי עצומות בהזיה.
    "למי אתה מחכה?" שאלתי אותו.
    "לחנוכה האחרת".
    "מה זאת חנוכה אחרת?"
    "העולם שלי כאן, בין הקירות האלה. כאן, בין צבעי הקירות הלבנים, הרהיטים המשומשים, והבגדים על הרצפה. השולחן הכבד והחנוכיה העקומה שעליו.
    אין שום דבר אחר שאני מכיר, רק זה. סט הפורצלן שהפך למיותר מזמן. והזיכרון הישן שבספרים האלה.

    "אז אתה מחכה? למה בדיוק?" שאלתי בהיסוס.
    "לא יודע, אבל ברגע שהיא תבוא, אני ארגיש את זה."
    ליד החלון, הכחול של הלילה מעמיק לאט, מליוני אורות קטנים וצהובים מתמזגים עם האפלה. שמעתי רעש רחוב מתערבב ברקע — קול של מכונית, רגליים דוהרות, ואז פתאום משהו אחר. משהו שלא יכולתי לזהות.
    עמדתי שם, מבולבל, ממתין למשהו שיבוא מעצמו, ולא ידעתי מה זה.
    שמעתי את הרעש שוב. זה היה שיר. שיר לא מוכר, צליל ישן שזז והפך למנגינה חדשה. מרגיש מעט מוכר, אבל לא.

    "טיפש!" הוא קרא בקול צורם, "הזמן עבר, הצלילים השתנו. זה כבר לא אותו דבר!"

    לא ידעתי אם הוא התכוון לעצמו או אלי, או שהוא דיבר אל הרעש ברחוב, או לשקט הזה שפתאום כבש אותנו, כמו ריקוד של ווילונות ברוח כשאף אחד אינו רואה.

    החדר היה דומם עכשיו. האור נחלש, הנרות כבו חוץ מהשמש הארוך. העיניים שלי לא הצליחו להתרכז. הייתי איתו, הייתי לבד.
    הוא חייך, באותו חיוך מוזר, שאומר הרבה יותר ממה שהוא מעז להגיד, וחיוכו ביקש ממני לחפש אותה, את החנוכה האחרת, לחפש אותה בכל העולם.
    "העולם שלי כאן, בתוך הלב הזה, בתוך המחשבות הרגילות האלה שמלוות אותי, בתוך שגרת היום שלי, אין דבר אחר, אין חנוכה אחרת, הכל רק אשליות"

    החדר התחיל להתרוקן ממילים, ולהתמלא בתמונה של עצמי שלא רוצה לשנות את צורתה. הרעש הרחוק התגבר, וטשטש את הגבולות. אני לא ידעתי אם אני בתוך החנוכה הישנה הזאת, או שהיא כבר נמצאת בי.

    ואז כבה גם השמש.
  • 181
  • התלבטתי מעט אם להעלות לכאן את המילים הבאות שכתבתי לעצמי.
    ההתלבטות היא בגלל שכנראה כתבתי כאן באתר יותר מידי על הספר "סדר הפוך" ועל השיווק שלו.

    וגם בגלל שלכל כותב יש מסע פרטי שלו ואינני בטוחה שנכון לשתף את המסע שלי.

    זה כמו שכמה דודים יושבים ומשוחחים ואחיין אחד מתערב ומספר על מבחן מאתגר, וכל אחד מייעץ
    ומספר על המבחנים שלו ואיך הוא התמודד... והאחיין חש שלא מבינים אותו, כי עד כמה רלוונטיים עבורו הסיפורים של הדודים?
    הוא מתמודד עם עניין/מבחן שונה לחלוטין...
    כך גם בכתיבה, כל כותב מול עצמו, לגמרי, כך שעד כמה רלוונטי באמת המסע שלי?

    אבל החלטתי כן לשתף,
    דווקא בגלל ששיתפתי עד כה באשכולות קודמים.
    אז השיתוף כעת הוא סוג של סגירת מעגל בשבילי סביב הסאגה של הספר "סדר הפוך".

    התפכחות

    כתבתי ארבעה ספרים.
    האחרון שבהם, הוא הספר "סדר הפוך", שהייתי בטוחה שהוא מיוחד מאוד, יותר מהקודמים, ושיש בו בשורה חדשה לעולם, ושהוא ספר מדהים וכו' וכו'.
    הייתי מסונוורת מהספר, ומהתוכן שלו.
    וזה היה מדהים שהסתנוורתי ממנו...
    כן כן, זה היה סוג של נס, שגרם לי להשקיע בשיווק וברצון שהספר יהיה פופולארי ואולי יעשה שינוי.

    ואז, פתאום, עיינתי בו השבוע כדי לבחור לפרסם קטע מתוכו,
    ופוף,
    ירד הקסם.

    כאילו: קראתי ועיינתי וניסיתי לחפש מה גרם לי לחשוב שיש בספר משהו מיוחד.
    ולא מצאתי...

    זה פתאום נראה לי אסופת מילים, קלילות, נחמדות, סגנון קצת ייחודי ולא בהכרח לטובה, ותו לא...
    פתאום אמרתי לעצמי: את באמת רוצה לשווק את הדבר הזה?
    - לא יודעת... זה שווה? זה באמת ספר שיכול לעניין מישהו?

    וואו,
    זה מעניין.
    כי פתאום הרגשתי שלא, הספר לא שווה את זה.

    מעניין טבע האדם, ואיך שברגע קודם טקסט שכתבנו נראה לנו 'וואו' כזה שהעולם חייב אותו,
    וברגע הבא, כמו בלון שיורד ממנו האוויר, הספר כבר לא נראה מעניין, אלא נכנס לתוך פרופורציה, והכותב אומר לעצמו: באמת, חשבת שיש בספר משהו שיכול לעניין מישהו?
    מעניין אותי מאיפה מגיעה ההתלהבות מהספר, או מטקסט כלשהו, שאנחנו כותבים,
    ומאיפה מגיעה ההתפכחות?!

    אני לא מצטערת על הדרך שהספר עבר,
    אבל כעת מסוגלת להסתכל על הספר, ולומר לו "אתה ספר נחמד, תודה על הדרך שגרמת לי לעבור, במסע שלי אל האושר שלי".

    ולהפסיק להרגיש שזה פספוס שהוא לא הגיע לציבור הקוראים, ולא נקרא כל כך.
    כי אין כאן בכלל פספוס.

    והיום - התחלתי להסתכל על כתיבה כמשהו שהוא עבור הנפש של הכותב:
    לכתוב זה לעבור מסע, מסלול, דרך.

    לכתוב ספר זה לפרק את הנפש על הכתב, ולבנות אותה על הכתב, ואז לקבל אותה אחרת, להרגיש את רוח אלוקים שמרחפת על הכתב, ואותה רוח אלוקים בונה את הנפש ונותנת לה מתנות וחיזוקים.

    לכתוב ספר זה למצוא את האומץ שלך להתבטא, למצוא את המילים שלך, למצוא את האמירות שלך, אבל לא אמורים להיות קוראים לאותו מסע של יציאה לאור, כי כשאדם מסכים לעצמו להתבטא, לא משנה אם יש באמת קהל שמאזין לו או שמא אין - ההתקדמות שלו קיימת ומתבטאת באומץ שלו לצאת לאור, ולדבר (במיוחד לאדם שיש לו אילמות סלקטיבית, או בושה, או פחד קהל, שאז זו ממש פריצת דרך).

    אז כן, אף אחד בעולם לא יכול לדחות אותנו,
    או לקבל אותנו,
    או לקדם אותנו,
    או להרחיק אותנו.
    כי תמיד נשאר באותו מקום.

    גם אם נתקבל, או נהיה דחויים, גם אם נהיה פופולאריים, או נהיה בצללים, תמיד נשאר באותו מקום: האדם מול עצמו.

    כך שהיציאה הזו החוצה, וההתכנסות חזרה פנימה, הן סך הכל תנועות בנפש שרוצה להתרחב, לגדול, להעז להיות מי שהיא: בלי גבולות.
    אותה נפש שרוצה סך הכל דבר אחד:
    לקבל חותמת שהיא בסדר, למרות הכל!

    אז כרגע אני רוצה לומר תודה לבורא עולם.
    גם על היציאה וגם על ההתכנסות.

    אני אוהבת את זה:
    להגיע למקום של חוסר הצלחה, כביכול, ולהרגיש הצלחה.
    אני חושבת שיש בזה קסם, יש בזה הרחבה של גבולות.
    יש בזה אור גדול. כמו האור של נרות החנוכה,
    שיש לו חוקיות, אבל גם יש בו נס.
    הכל התחיל בשיחת טלפון מהשכנה שלי, יוכבד, ביום שלישי אחר הצהריים.

    "יש לך מקדחה?" היא שאלה.

    "מקדחה? אין לי, יוכבד. אבל למה את צריכה מקדחה?"

    -"סתם, לספריה."

    "מה לספריה?"

    -"לתלות אותה."

    הבטן שלי קרקרה. לא בגלל שהייתי באמצע החומוס. אלא בגלל שיוכבד, איך נאמר, לא בדיוק אישה של עשה-זאת-בעצמך. היא יותר אישה של עשה-זאת-ואני-אקטר-מול-המחשב.

    "תקשיבי", אמרתי לה, "אני יכולה להשאיל לך מקדחה מהשכנה השני, אבל אולי עדיף שתזמיני מישהו מקצועי? את יודעת, למקרה ש..."

    "מה יכול לקרות?" היא קטעה אותי. "אני כבר עשר שנים עובדת עם מקדחה!"

    הבאתי לה את המקדחה שלקחתי מהארגז של בעלי המנוח (ככה קוראים לבן אדם שנח, לא?), וכמובן, היא לקחה אותו בצהלה, הרי איך היא אמרה: "מה כבר יכול לקרות?"...

    ...

    שעתיים אחר כך שמעתי את הטררם מהדירה שלה. מקדחה פוגשת בטון. הרעש הזה שמרגיש כמו מישהו שמנסה לחפור מנהרה עם כפית פלסטיק.

    ואז, לפתע, דממה שררה. דממה מפחידה.

    אני מנסה להתעלם, חוזרת לטוסטים שלי, ופתאום טלפון. יוכבד.

    "תגידי, יש לך מסור?"

    -"מסור?! למה, מה קרה לספריה?"

    "סתם, בקטנה. לא יצא טוב. את לא צריכה לדאוג."

    -"בטוחה?"

    "כן, כן, הכל בסדר. פשוט צריך טיפה... לקצר את אחד המדפים."

    אני משאילה לה מסור (שלקחתי מארגז הכלים של בעלי המנוח, כמובן...) וחוזרת הביתה. מתיישבת. נושמת עמוק.

    עוד שעה עוברת. טלפון נוסף.

    "תגידי, את טובה עם חשמל?"

    -"מה קרה עכשיו?!"

    "לא, סתם. שום דבר רציני. רק שבטעות קדחתי לתוך שקע."

    זהו, הבנתי שאין ברירה. שמתי נעליים, לקחתי ארגז כלים שלם (כי ידעתי שהפעם זה לא ייגמר במסור) הוא היה די כבד (איך הגברים סוחבים את כל זה?!!!) ונכנסתי לדירה של יוכבד.

    את מה שראיתי שם לא אשכח בחיים.

    הספריה, שפעם הייתה ספריה תמימה מאיקאה, הפכת לאנדרטת מלחמה. קיר הסלון היה נראה כאילו נחתה עליו חללית. מדף אחד תלוי בזווית של 45 מעלות, ועוד שניים שכבו על הרצפה, במרחק בטוח מהקיר.

    "אני לא מבינה למה זה לא מתיישב ישר", היא אמרה, עומדת שם, מנסה להיראות מקצועית עם מסור ביד אחת ומקדחה בשנייה.

    "את מבינה שזה לא בדיוק תחום ההתמחות שלך, נכון?" ניסיתי לשאול בעדינות.

    "אל תדאגי. אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה!"

    חמש דקות אחר כך שמענו בום.

    לא. לא הספרייה. השכנה מלמטה דפקה בדלת עם קסדה ואמרה:
    "תפסיקו להרוס את הקיר המשותף או שאני מזמינה את העירייה!"
    יש כלי שנכנס לחיינו, שמו AI. בעברית קראו לו "בינה מלאכותית".
    ישנם כאלו שמפחדים ממנו, ישנם כאלו שאוהבים אותו.
    ופה נכנס המקום של המדריך הזה.
    איך להשתמש בו נכון.
    אתם רוצים לכתוב משהו, בואו תראו איך עושים את זה.
    אז למה צריך אותנו? את הכותבים? כי רק אנחנו נדע להפעיל אותו כמו שצריך, הרי יותר ממה שאנחנו כותבים מנוסים, אנחנו קוראים מנוסים. ונדע לדעת מה לא נכון, או לא הגיוני.
    אז ככה.
    שלב א.
    כנסו
    לאתר
    יהיה לכם אפשרות כזאת.
    צילום מסך 2024-12-12 195830.png
    תלחצו על הסימון של התיקייה ובחרו בפקודה "canvas" פירושה הוא בד ציור משותף שלכם ושל הבינה ביחד.
    ותבקשו ממנה מה לכתוב. (או תעלו קטע משלכם)
    אני ביקשתי לתאר לי נקודת מבט של עני שמרים כסף שנפל באוטובוס.
    קיבלתי את זה
    צילום מסך 2024-12-12 200059.png
    יש לכם אפשרות לבקש שינויים על כל פסקה בנפרד.
    אתם יכולים גם לבקש ממנו שיציע לכם מה לשנות
    צילום מסך 2024-12-12 200231.png
    האפשרות הכי למטה, תציע לכם מה לשנות.
    אחד מעל, תציע לכם לשנות את האורך.
    עוד אחד מעל, את האיכות של הסיפור, סיפור לילדים או למבוגרים.
    עוד אחד מעל, תיתן לכם ליטוש סופי 0זה יכול לחלק לכם את זה לקטעים, כדי שיהיה יותר ברור. ראו הוזהרתם)
    ואחרון תוסיף אימוג'י.
    בחרתי בראשון קיבלתי
    צילום מסך 2024-12-12 200435.png
    הערה מה לעשות בכל שלב בסיפור.

    וכך קיבלתי את הסיפור הבא.

    האדם העני נכנס לאוטובוס באיטיות, כתפיו שמוטות וידיו תחובות בכיסי מעיל בלוי שברור שאינו מתאים לעונת החורף הקשה. עיניו, עמוסות בעייפות של חיים מלאי דאגות, שוטטו לאורך הרצפה, כאילו מתוך הרגל, בתקווה קלושה למצוא דבר-מה שיציל אותו ולו לרגע.

    כשהבחין בשטרות המונחים על הרצפה, ליבו החסיר פעימה. המראה הפתאומי של הכסף נטע בו תחושת פליאה, כאילו רגע זה עצמו חרג ממעגל שגרת חייו הקשה. מבטו התרכז בשטרות כאילו היו עוגן בים סוער. לרגע נדמה היה לו שהזמן עצר מלכת. רעשי האוטובוס דעכו ברקע, וכל עולמו הצטמצם לנקודה זו בלבד - הכסף המונח בחוסר סדר מתחת למושב.

    רצף של מחשבות הציף אותו: מנין הגיע הכסף? האם נפל זה עתה מידו של נוסע? האם מותר לו לקחת אותו? הוא היסס, מרגיש כאילו כל תנועה קטנה עשויה לשנות את גורלו. כשידיו נגעו סוף סוף בשטרות, תחושת הנייר המחוספס מילאה אותו בחום מוזר ולא צפוי. המגע היה כל כך שונה מהחיים הקשים והמנוכרים שהכיר עד כה, כאילו היה עדות לכך שהעולם עדיין מסוגל להפתיע אותו לטובה.

    כשהכניס את הכסף לכיסו, ליבו הלם במהירות כמעט מכאיבה. הוא העיף מבט חטוף סביבו, לוודא שאיש לא הבחין במעשיו. כשמצא פינה ריקה והתיישב בה, סערת רגשות שטפה אותו. תחילה חש הקלה עמוקה, כאילו נטל כבד הוסר מכתפיו, גם אם לרגע קצר בלבד. אך מיד אחר כך עלתה תחושת אשמה: אולי השטרות הללו היו מיועדים למישהו אחר? אולי אישה מבוגרת, הזקוקה לכסף לתרופות, או סטודנט המנסה לשלם את שכר הדירה?

    חרף המחשבות המטרידות, הוא לא הצליח להימנע מלדמיין את האפשרויות שעמדו בפניו: ארוחה חמה שתשבור את תחושת הרעב הקבועה, כובע שיגן על ראשו מהרוחות הקרות, או אולי אפילו כרטיס נסיעה שייקח אותו למקום אחר, רחוק מהכאב והמוכר.

    האוטובוס המשיך בנסיעתו, מתנדנד קלות. האיש הביט החוצה אל הרחוב, שבו אנשים צעדו במהירות, עסוקים בחייהם. בתוך כיסו נח הכסף, מונח בשקט ונוגע בעורו, כמו תזכורת מוחשית לכך שגם בעולם קשוח זה, ישנם רגעי חסד בלתי צפויים. המגע הפשוט של השטרות עורר בו מחשבות על שינוי. אולי הכסף הזה הוא יותר מסתם פתרון זמני; אולי הוא סמל לתקווה, להוכחה שיש בכוחו לעצב לעצמו עתיד אחר. הוא ידע שהשטרות הללו לא יפתרו את כל בעיותיו, אך לרגע קצר הוא חש, לראשונה זה זמן רב, שהוא אינו שקוף בעולם הזה.

    פיגוע חברתי ושמו ערב לביבות.

    חוץ מהלביבות, שום דבר לא מלבב בו: ישיבה כפויה ומאולצת של שנאות עתיקות, אינטריגות נושנות והתנגשויות פוצעות.

    זה נראה יותר כמו מזימה יוונית. מה שלא עשה הכוח והגבורה המיליטריסטית מול העם היהודי, יעשה אותו ערב "מאחד ומלכד". כך חשבו לעצמם הרבים, המובסים והנתונים ביד המעטים, כאשר השיקו את ערב הזוועות באצטלה של קירוב לבבות.

    "מי הכינה את פשטידת הברוקולי?" שואלת הדודה נטולת הטקט. "אני," עונה הכלה הטריה שטרם נחשפה לזוועות האישה המתעניינת. "יצא לך דלוח קצת, אבל לא נורא, את עוד חדשה. עוד תלמדי לתבל דברי מאכל כמו שצריך".

    התכווצות קולקטיבית לתוך כיסאות כתר בלתי מרופדים בעליל. עוד רובד של הנאה קסומה בערב המהנה ממילא.

    מזל שיש את הילדים. הם משמשים בצוק העיתים, גורם הסחה אולטימטיבי. אם בדרך כלל אנחנו מייחלים לשקט מהם, הרי שעכשיו אנו משוועים למהומות ולצרחות מכיוונם.

    יש מההורים שמסכסכים בשקט בין הילדים כדי למקסם את אפקט ההסחה: "יוחאי, דני גנב ממך את הטופי בזמן ששיחקת". כל הדרכים כשרות להתנתק רגשית מהסיטואציה המעיקה.

    אבל אפילו הילדים הפרובוקטיביים ביותר, לא מצליחים להציל אותנו מהשלב של השתיקה הממושכת - כשל תקשורתי שנפתר רק הודות למשחק חברתי משעמם כלשהו.

    הכרוניקה ידועה מראש: שאלות משעשעות גוררות תשובות כנות שדורשות הבהרות דחופות, שרק מסבכות את העניינים בהאשמות הדדיות. כעבור חמש דקות גם אלה שהבטיחו לעצמם שהם לא נגררים לזה הפעם תופסים צד.

    כיסאות כתר באוויר, הורים משתוללים וילדים צורחים.

    עד מתי נאפשר ליוונים לשסות אותנו זה בזה? השנה משלימים את הניצחון. מפסיקים להיפגש! משיגים ניצחון מוחלט!
  • 355
  • מין המשך לקטע הזה.

    הכול התחיל כשהסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, תתאפס על עצמך. אתה נראה כמו בורקס עם מילוי כפול!"

    אז נרשמתי למכון כושר, קניתי בגדים ספורטיביים שאמורים לגרום לך להיראות כמו כוכב ג'אז, ובפועל גורמים לך להיראות כמו סופגנייה בחנוכה.

    המכון היה עולם חדש ומוזר. אנשים הזיעו שם בהתלהבות, כאילו מישהו שילם להם על זה. נכנסתי באי נוחות, חיפשתי מכשיר פשוט – לא משהו מוגזם כמו ההליכון הזה שנראה כמו תחנת חלל – ומצאתי אופניים סטטיות. פשוט, נכון?

    התיישבתי. הדוושות היו נעימות, והתחלתי לדווש. הרגשתי כאילו אני על הטור דה פראנס – רק בלי הצרפתים והנוף. אחרי דקה בערך, המסך מולי צייץ: "שרפת 3 קלוריות!"

    שלוש קלוריות. שלוש. זה אפילו לא שלוק של קפה.


    אמרתי לעצמי: "אוקיי, זו רק ההתחלה. ממשיכים!"

    עכשיו, חשוב לציין שהמסך הזה גם הראה לי את משקלם של שאר החברים שלי לאימון. מאחוריי היה מישהו על מסילה שנראה כאילו הוא רודף אחרי הפיצה שלו, ובצד עמד איזה בריון שמתאמן על משקולות ששוקלת כמשפחת בני-ברקים שלמה. אני, לעומת זאת, התאמנתי באומץ רב על לעבור את הקלוריה החמישית.

    אחרי עשר דקות, המסך צייץ שוב: "שרפת 12 קלוריות!"

    עכשיו הבנתי. אני אתחזק בשיטה שלי – בדיוק כמו המילואימניקים שאני מכיר: "יש קפה?"

    אני מגיע הביתה, מזיע כאילו סיימתי מרתון (בפועל רק רכבתי 15 דקות באופניים הסטטיות). אשתי מסתכלת עלי ואומרת, "מה קרה? נראה כאילו חטפת התקף חרדה במדבר."

    "אל תזלזלי!" אני נוהם, "שרפתי 12 קלוריות היום!"

    היא הרימה גבה. "אתה יודע שפרוסת לחם קל שווה 35 קלוריות, נכון?"

    "זה לא העניין", ניסיתי להצטדק. "אני עכשיו בספורט, עכשיו!"

    אבל בינינו, היא צדקה. אחרי מקלחת וארוחת ערב (שכללה בערך 800 קלוריות), הבנתי שאני צריך לתכנן את האימונים בצורה יותר... אפקטיבית.

    אז למחרת בבוקר, מצויד בטבלת אקסל חדשה ומוטיבציה של אצן אולימפי, חשבתי להעלות הילוך.

    ...

    אני מגיע בקרוב. יש לי תכנית מסודרת: חימום, כוח אימון, הליכה על המסילה, אולי אפילו קפיצה בחבל – הכול כדי לוודא שאני שורף מספיק קלוריות כדי לכפר על פיצה אחת לפחות.

    המדריך ניגש אלי. בחור שרירי מדי, שבטח אוכל ביצים לארוחת בוקר ובודק את הדופק שלו כל שעה.

    "איך הולך, גבר?"

    "בסדר", אני עונה, "היום אני עובד קשה יותר."

    "מעולה!" הוא מחייך. "באיזה מכשיר אתה מתכנן להתאמן?"

    "המסילה", אני משיב בגאווה.

    אני עולה על המסילה ומתחיל לצעוד. היא נראית פשוטה - עד שאתה לוחץ על הכפתור הלא נכון.

    ככה, בטעות, אני מוצא את עצמי על מהירות של 12 קמ"ש, ורגליי מתחיל לרוץ כאילו מישהו רודף אחרי. אני מנסה להאט את הקצב, לוחץ על כל הכפתורים, אבל במקום זה אני מגביר את השיפוע. עכשיו אני רץ בעלייה!

    "תלחץ על עצור!" צועק המדריך מהצד, בזמן שאני נאבק על חיי.

    בסוף, אחרי שנראה כאילו אני משתתף באודישנים ל"המתאגרף 8: הקרב על המסילה," המסילה נעצרת. אני מתגלגל לרצפה, מזיע כמו ברווז במיקרוגל, והמדריך מתכופף כדי לעזור לי לקום.

    "אל תדאג", הוא אומר. "כולם מתחילים ככה."

    ...

    אני מספר לאשתי על היום שלי.

    "אתה יודע שזה נראה כאילו אתה מנסה להרוג את עצמך?" היא שואלת.

    "זו רק ההתחלה", אני מתעקש. "מחר אני מוסיף גם תרגילי כוח."

    אבל למחרת...

    ...

    אנסה את מכשיר המשקולות.

    אני מרים את הידיות בעדינות, אבל משהו שם מתעקש לא לזוז. אני מנסה בכל כוחי, ומה שאני מקבל את זה מבט מזלזל מאיזה בחור שכנראה נולד בחדר כושר.

    "בוא, תן לי להראות לך איך עושים את זה", הוא אומר בקול עמוק מדי.

    הוא מרים אותו בפשטות, כאילו הוא עשוי מסוכריות גומי.

    אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז חזרה עליו, ומחליט - אולי הגיע הזמן להתרכז באכילת עוגיות...

    ...

    אני יושב בבית עם פחית גלידה, בוהה בפרוג. על המסך מופיע פרסומת: "התחל עכשיו! מנוי למכון כושר ב-50% הנחה!"

    אני צוחק בקול.

    "מה מצחיק?" אשתי שואלת.

    "פשוט הבנתי," אני אומר, "שכושר זה כמו סושי."

    "מה זאת אומרת?"

    "כולם אומרים שזה ונפלא, אבל זה רק גורם לך להרגיש מסכן עם עצמך."

    ואז שלפתי עוגייה מהאריזה ואמרתי בקול מלא ניצחון:

    "אני מתאמן על להיות מאושר – וזה גם שרף קלוריה אחת!"
    ...
    "נו?..."

    -"מה נו?!"

    "איפה הפאנץ'?!"

    -"איפה ה...מה?"

    "פאנץ', פאנץ'. נו... תפנית, קאצ', יוצר-הומור..."

    -"למה שאני אכתוב פאנץ'?"

    "לא יודע, חשבתי שכל הטורים ההומוריסטים צריכים להיות עם פאנץ'."

    -"זה טור הומוריסטי?"

    (הלה מתחיל לגמגם.).

    -"אה הא! תפסתי אותך! אתה שמח לאידי!"

    "מה פתאום. פשוט... אה...".

    -"עכשיו, בגלל שצחקת עלי, אני בכוונה יפרסם את הטור כשהוא בלי פאנץ'!".

    ...

    וככה טורנו נשאר בלי פאנץ', וכך יישאר, עד ביאת גואל (או פאנץ') אמן ואמן... :p
    אני בן אדם של הרגע האחרון.

    לא סובל להתארגן מוקדם!

    גם השנה תכננתי לעשות זאת, כמיטב המסורת.

    אך במוצ"ש השבוע זרזה אותי אשתי.

    "משה! כל העולם כבר מתארגן! יום רביעי חנוכה! שלא נשכח את הדלקת נרות חנוכה כמו בשנה שעברה, עד היום אני מסמיקה מכך שהדלקנו באחת בלילה, עם כל השכנים שהציצו מהחלון, לראות מיהו הזוג המוזר שמזמר לו בשקט בכזאת שעה..."

    חזקה עליי דבריה של אשתי היקרה, וחיש ביום שלישי בבוקר יצאתי לקנות את השמן הנרות וכל השאר.

    קניתי הכל! לא האמנתי לעצמי שכך אני מקדים!

    ירדתי לפתח הבניין, וארגנתי את החנוכייה ברוב רגש.

    אפילו השכנים שמדליקים גם הם בפתח הבניין, עדיין לא הכינו!

    בשעת השקיעה ירדתי יחד עם אשתי והילדים. התרגשתי, סוף סוף אני מדליק כמו שצריך, ועוד הראשון!

    הפעם שוררתי בקולי קולות. אם אני מדליק מוקדם, שכולם יראו את זה.

    ילדי הבניין התאספו סביבנו, דבר שרק הוסיף למעמד המרגש.

    הזמנתי אותם למעגל.

    הם נבוכו, אבל לבסוף הצטרפו.

    זו הייתה ללא ספק ההדלקה הכי סוערת בחיי.

    -----------------------------------------

    לא סובל את מי שאמר לאשתי שחנוכה ביום רביעי, ולא טרח להגיד לה שהכוונה יום רביעי בלילה ולא אור לרביעי!
  • 349
  • בעקבות השיתוף שלי 'דפיקה ולב'...

    כל השנה חשבתי לעצמי, איך זה בעצם עובד, מערך הנפגעים?
    לא רציתי להתעסק בזה יותר מידי, אבל הדימיון, מה לעשות, עובד שעות נוספות.
    אז באותם שבתות קיץ, בשעות הארוכות שנמתחות לאיטם עד צאת שבת, הייתי מתעסקת באותן שאלות שהטרידו אותי.
    למשל, מה קורה אם צריך להודיע בשבת?
    איך יודעים איפה כל המשפחה נמצאת, אם לא נסעו לשבת?
    ומה עושים אם חלק מבני המשפחה לא בבית?
    ואיך דואגים שאף אחד מבחוץ לא ידע לפני שהמשפחה הקרובה יודעת?

    אז ישבתי וטוויתי אפשרויות.
    איך באים, איך דופקים, מי מגיע…
    וכל פעם אני מתנערת ואומרת לעצמי: אבל זה לא יקרה, שניאור הכי מקצועי, הכי חייל, הכי חי. לנו זה לא יקרה.
    ואם זה יקרה, כמה דרמטי זה יהיה..?

    וזה קרה. עם כל הקלישאות שיכולות להצטרף ליום שכזה.
    בשבת לא הייתי בבית, הייתי עם אחי אצל דודים שלנו.
    בבוקר דוד שלי ואחי יצאו לבית הכנסת והכל הרגיש נפלא. אולי נפלא מידי. מן שבת של רוגע קסום כזה, ממש יום אידיאלי.
    ואז דפקו בדלת. לא רציתי ללכת לפתוח, אולי זה שכן שצריך משהו ואני לא אדע להביא לו, לא נורא. שיחזור יותר מאוחר, עדיין בוקר…
    אבל הדפיקות לא מפסיקות, הן שומרות על הקצב שלהן ועל חוסר הדחיפות אבל הופכות לתובעניות. מישהו שם גם קורא את השם של דודה שלי. לקום? מכריעה שוב שלא.
    וכשהדפיקות ממשיכות אני שומעת את בת דודה שלי יורדת למטה ואני נרגעת, בערך. כי תחושה עמומה מתנחלת לי בלב. אולי קרה משהו למישהו?
    מה פתאום, מאיפה הבאת את זה? את מתוחה מידי…
    מי שזה לא יהיה בדלת קורא לדודה שלי החוצה, והתחושה שלי מתעצמת. ואז דודה שלי נכנסת לחדר, מסתכלת ויוצאת עם פרצוף מבולבל והתחושה שלי תופחת.
    אחרי כמה דקות כשהיא חוזרת ומבקשת ממני לבוא לסלון כי היא צריכה את העזרה שלי, כבר ברור לי שמשהו קרה. והתחושה מקבלת שם. חרדה גדולה, אדומה ומאיימת מתחילה להבהב בי. להרעיד אותי מבפנים. והרגליים שהופכות לג'לי לא מסכימות להתיישר, והידיים רועדות כשאני מצחצחת שיניים ומעבירה מים על התלתלים ורואה במראה את דודה שלי עם פרצוף מבועת.
    וכל מה שהלב שלי דופק בי זה מה קרה. אלוקים, מה קרה??
    אני יוצאת לסלון, מרגישה שאני הולכת על גשר, סחרחורות מקיפות אותי והרצפה לא ישרה. ואז אני רואה אותם.
    שלושה חיילים, במדי א' מגוהצים. קצין יושב על הספה, קצינה עומדת על יד הפסנתר, וקצינה שלישית נכנסת בדלת הפתוחה.
    הבית אפלולי מעט ומהדלת הפתוחה נכנסת אלומת אור בדיוק על החיילת שעומדת על יד הפסנתר.
    וכשאני רואה אותם, אני מבינה הכל.
    כי לא צריך יותר מידי כדי להבין. לא אחרי ששנה שלימה הלב שלך לוחש לך את זה, מכין אותך בלי ידיעתך.
    לא צריך והשחור ממלא לי את העיניים ואני נזכרת שבעצם, אני חולה. אני רוצה לחזור למיטה, זה בטח טעות, מה הקשר, בכלל?
    אני נעצרת, מסתובבת מבועתת לדודה שלי, מנסה לחייך ובקול שמנסה להשתלט על עצמו אני קובעת- קרה משהו לשניאור. מה קרה לו..? ודודה שלי רק דוחפת אותי מאחור, קדימה. קדימה. קדימה.
    החיילת שליד הפסנתר מתקרבת אלי ואני רוצה לצעוק לה- לכי מכאן, מה את עושה? את לא רואה שאני חולה? שאני לא יכולה לעמוד בשום דבר שתגידי לי?
    ותוך כדי שאני הולכת את כמה הפסיעות האלה שמפרידות ביני לבין הסלון, והכיסא והחיילת, מתפוצצת לי ההבנה בראש.
    שניאור מת. שניאור. מת. שני. אור. מת. שניאור. שלי.
    אני יושבת על הכיסא והחיילת יושבת מולי, מחזיקה לי את הידיים ומסתכלת עלי ואני רועדת ובוכה. הדמעות שלי פשוט יוצאות לבד.
    מה קרה לשניאור? אני מתחננת. תגידי כבר. והיא אומרת.
    יקירך שניאור זלמן נפל ברצועת עזה.
    אני רועדת. וקר לי, וחם לי ואני בכלל הוזה. זה רק חלק מהחלומות והדמיונות שדמיינתי לעצמי במיטה.
    אבל הלב שלי שדופק בלי הפסקה מכריע:
    זה אמיתי. שניאור שלי מת.

    למה דווקא שניאור?
    זה מה שהפה שלי שואל. ואני מתקנת את עצמי בראש, היית רוצה שמישהו אחר ימות? שאח אחר?
    אז הפה שלי מסביר בקול: הוא החבר הכי טוב שלי בבית.
    ואני אומרת את זה בהשלמה, כמעט באדישות.
    והלב שלי, הלב שלי כואב. כל כך כואב.
    והדמעות שלי רותחות וכשהן מתגלגלות על הלחיים הקפואות אני מרגישה שהן משאירות אחריהן פסי כוויות אדומות וצורבות.
    השעון מתקדם אבל אני לא רואה כלום חוץ מירוק ושחור שמתערבבים לי מול העיניים, לא מרגישה כלום חוץ מכאב איום בלב, ואת מלח הדמעות צורב את הלחיים.
    אני רוצה לעצום עיניים ולתת למציאות להסתדר חזרה במקום, לחזור למיטה ולישון ולא לקום יותר. לתת לכאב האיום הזה לבלוע אותי.
    אבל אני לא יכולה לאבד את עצמי עכשיו. אח שלי שעדיין לא יודע כלום כי הוא בתפילה צריך אותי. אחים שלי שבבית צריכים אותי. אני צריכה את עצמי.

    IMG-20241127-WA0026.jpg
    אח שלי, החייל הקדוש שניאור זלמן הכהן הי"ד
    חיה רבקה גרדה בראשה בעצבנות. בקשו ממנה להגיש עד מחר סיפור עכשווי עם פאנץ' מעניין, בן 1300-1500 מילים,
    וכרגע היא עומדת רק על מחצית הכמות, וגם רמת העלילה לא מדהימה, לדעתה.
    היא קראה שוב ושוב את הטקסט המוקלד, בתקווה נואשת שמשהו יתפוס אותה – רעיון חדש או פיתול מעניין בעלילה. אך המילים לא זרמו, והסיפור הרגיש לה רדוד וחסר חיים.

    ***
    לא ברור למה שלומי בחור ישיבה רציני ואיכותי נתקע בשידוכים, אבל זה היה המצב.
    הוא נשק לסוף גיל 29 בואכה שלושים, וכל מה שעניין אותו זה בחורה צעירה. כמו שרבים מחבריו כבר מצאו.
    אמו ניסתה שוב ושוב לשכנע אותו להתגמש, אבל הוא עמד על שלו.
    "שלומי", היא פנתה אליו, "השדכנית זילברמן הציעה את הבת של רייכמן. שמענו עליה דברים טובים".
    "בת כמה היא?"
    "עשרים וחמש, בסך הכל", ענתה בנימה קלילה.
    "לא, תורידו את זה", הגיב בנחרצות, "אני לא מעוניין ביותר מעשרים וארבע".
    אמו נאנחה. "שלומי, אבל רק לפני חודשים היא עשתה עשרים וחמש!".
    "בסדר. גם עשרים וארבע זה בדיעבד בשבילי!". והשידוך עם רייכמן ירד מהר מהפרק.

    במקביל, שפיגלמן השדכן הנמרץ החליט לארגן מבצע סוף שנה - לסיים עם כל 'התיקים' הלא פתורים שלו, ביניהם שלומי. עד סוף השנה הוא יארס את שלומי וחבריו הבררנים. ויהי מה... הבטיח לעצמו השדכן המהולל.
    שלף פנקס דהוי, פתח בסדרת טלפונים, לחץ, שכנע, ובעיקר עיגל פינות, והציע בהתלהבות את מרכולתו המשובחת... להורי הבחור והבחורה.
    אתמול נפלה בחכתו, משפחה מירושלים, ששתיים מבנותיה מחפשות שידוך. הבת הצעירה שרה שולמית בגיל 23 ואחותה חיה רבקה שיינדי המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות.

    "תקשיבי גברת בראון", אמר לאמו של שלומי, "יש משפחה מירושלים, משפחת כהן, יש להם בת בשידוכים, כלילת המעלות, חיה רבקה, בול בשביל שלומי".
    "ובת כמה היא"? ביררה האם את הפרט הכל כך חשוב בעיני בנה.
    "הממ.. שניה רגע, תני לי להסתכל בפנקס... בת עשרים ושלוש".
    "מעולה! אפשר להתקדם".

    ***
    שבוע לאחר מכן, שלומי ישב בקו 404 בדרכו לפגישה עם חיה רבקה. התנועה זרמה, האוטובוס שעט בנינוחות על פני צומת קוקה-קולה חופשי מפקקים מעיקים, ובקבינה התנגן השיר "קול ששון וקול שמחה". שלומי ראה בכך סימן משמיים לשידוך שיעלה יפה..
    בינתיים הוא הריץ בראשו שאלות חכמות וסיפורים שנונים, בתקווה שיצליחו להותיר רושם חיובי על הבחורה שאותה עמד לפגוש.

    אך אז, בשער הגיא, מנוע האוטובוס שהחליט להשתעל קטע באחת את הרהוריו, ודקות לאחר מכן - שרר שקט ומלא עשן.
    הנהג הכריז בייאוש: "חברים, המנוע שבק חיים, כדאי לרדת מהר לפני שהוא יתלקח".
    שלומי נאנח. "פנצ'ר ראשון בשידוך", מלמל לעצמו, וירד מהאוטובוס עם יתר הנוסעים לחכות לאוטובוס חלופי.

    בעודם ממתינים בשולי הכביש, התקרב אליו בחור צעיר ומזמין:
    "שלום עליכם! קוראים לי מוישי. מתסכל, הא?" אמר בטון ידידותי.
    שלומי, שהתעסק בניסיון נואש לפתוח בקבוק מים, הרים את מבטו ופתח איתו בשיחה. עד מהרה התברר שמוישי כהן הוא בחור ישיבה שלומד בבני ברק אך מתגורר בשכונת רמות שבירושלים.
    לאחר שיחה קלילה על איכות התחבורה הציבורית, וכמה "טוב" שההגה בידיים של אגד.. וחבל שהוא מאחר לחתונה של חבר קרוב. מוישי שאל אותו בנונשלנטיות:..
    "תגיד, בן כמה אתה?"
    שלומי ענה בזהירות: "עשרים ותשע לפני חודש ושבוע".
    מוישי נענע ראשו בהתלהבות. "וואו! בדיוק מה שאני צריך. תקשיב, יש לי אחות מדהימה. חכמה, מוכשרת,
    מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום יוקרתי וגם סופרת מחוננת – אבל, איך נאמר, היא כבר בת עשרים ושמונה. אתה יודע איך זה... השדכנים קצת מתעלמים ממנה בגלל אחותי הצעירה. אולי תסכים לשמוע עליה?"

    שלומי, כמעט נחנק משתיית המים כששמע את השאלה הישירה, ובכל זאת החליט להתעניין:
    "מה השם שלה?"
    מוישי חייך: "חיה רבקה שיינדי"........
    גון פניו של שלומי נשתנה באחת, הוא הרגיש שהלב שלו מפסיק לפעום לרגע.
    מושי בהה בו,
    ושלומי חייך במבוכה. "הממ... נשמע מעניין... אתה בטוח שהיא בת עשרים ושמונה?"
    מוישי עיקם את פרצופו. "למה אתה לא מאמין לי?!"
    "לא לא, פשוט.. עזוב סתם שאלתי".

    הדקות חלפו, האוטובוס החלופי הגיע, ושלומי ומוישי עלו עליו, מתיישבים אחד ליד השני. מוישי, שהמשיך לשבח את אחותו, נשמע כמו שפיגלמן השדכן. "אני אומר לך", הוא התלהב, "אין דברים כאלה. היא פשוט פנינה, יהלום. מי שיזכה בה – הרוויח לכל החיים".
    ושלומי, שבראשו רצו מחשבות סותרות עד להתפקע, חייך חיוך מאולץ. הוא כבר ידע שבשעות הקרובות ייאלץ לשבת מול הבחורה שמוישי תיאר בפניו, אבל המידע החדש שהשיג הצליח לערער אותו.

    כשהם הגיעו לירושלים, שלומי כבר קיבל ממוישי רשימת טלפונים לבירורים על אחותו כולל טלפון של השדכן שפיגלמן.. שמתעסק עם השידוך.
    שלומי נפרד ממוישי בלחיצת יד קלילה. "תודה על ההצעה". ניסה לא לחשוף את הלחץ שבעבע בתוכו.
    "אולי עוד יצא מזה משהו"... זרק מושי שניה לפני שירד מהאוטובוס.
    ושלומי חייך במבוכה.

    דקות ארוכות הוא התלבט אם להמשיך לפגישה, ורק כשהוא עמד מול הדלת של לובי המלון, ההחלטה נפלה.
    הוא שלף את הטלפון והתקשר לשדכן.
    "הרב שפיגלמן? אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שזה מתאים לי. משהו... פשוט לא מסתדר."
    "מה קרה?!" שפיגלמן הזדעק. "אתה יודע כמה עבדתי על השידוך הזה?!"
    "אני בהחלט יודע. לפחות חמש שנים!" גיחך שלומי. "אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. אולי זה לא הזמן.....".
    שפיגלמן נאנח. "אוייש. הצעירים של ימינו, כמה ג'וקים יש לכם בראש!" עקץ את שלומי בחזרה. "ובכלל מה אני יגיד להורים שלה על כך שהפרזת בדקה התשעים?!"
    "תגיד, שהאוטובוס נתקע וכבר מאוחר". והשיחה הסתיימה.

    שלומי חזר לבני ברק עם תחושת הקלה מעורבת באכזבה ורגשות אשם. הוא עבר חוויה הזויה בכל קנה מידה, והוא ניסה לשכוח ממנה ולחזור לשגרה.

    ***
    מוישי, לעומת זאת, חזר הביתה שמח וטוב לב.
    "איך הייתה החתונה, מוישי?"
    "אמא עזבי את זה עכשיו. פגשתי היום בחור מושלם בשביל חיה רבקה!" הכריז בקול עליז. "מישהו ברמה שלה".

    חיה רבקה, ששמעה את השיחה מהחדר הסמוך, נאנחה לעצמה.
    "הלוואי שיום אחד יפסיקו עם זה", היא מלמלה
    והמשיכה להקליד סיפור עכשווי, קלאסי, עם פאנץ' מעניין בן 1300-1500 מילים
    שמתאים לנשים לאהוב,
    אבל כרגע זה לא הולך לה עד הסוף...

    מאוחר יותר, חיה רבקה שבה אל המחשב. היא נאנחה כשהבינה שגם השידוך הזה מוטל בספק...
    "כולם רוצים סוף טוב", היא מלמלה, "אבל החיים לא תמיד ככה, יש הרבה פיתולים בדרך".

    ולבסוף, כתבה את המשפט שסיכם את כל מה שעבר עליה:
    "המילים נולדות מתוך מה שחווינו. מקבלות כח ממה שעברנו. אולי עכשיו, סוף-סוף הסיפור יקבל חיים ויתחיל לנשום באמת".
    אשמח לביקורת, הערות, הארות, השגות, הצלפות, רביזיות רצנזיות וכו'


    ושוב היא עושה את זה לי, לנו. בפעם המי-יודע-כמה.

    קול טריקת הדלת עוד מהדהד באוזניי, מתחזק מרגע לרגע.

    "היא אמרה לאן היא הולכת?", קולו של יואל שקט, כאוב מעט.

    "לא. די, יואל, נשבר לי מכל זה. אנחנו נותנים הכל בשבילה- והיא רק מתרחקת. לא אכפת לה משום דבר כבר, ראית איך היא יצאה?....", כל הכאב שבעולם עומד בעיניי, והוא מהנהן בשקט.

    הקוקו שמזדקר בחוצפה. החולצה שהיא קנתה במי-יודע-איפה. החצאית. הגרביים שיש או שאין. הנעליים הגסות. הכל.

    דקות ארוכות אנחנו שותקים את כל מה שיש ואין לנו לומר.

    "תצאי, חיה. תצאי עם חברה או עם אמא שלך או עם אחותך. כשהקטנים יחזרו מהצהרון הם צריכים אותך חזקה", הוא אומר בסוף, "לכי לים או לכל מקום אחר שיעשה לך טוב. ה' יעזור, אני בטוח". אני יודעת שבתוכו הוא תוהה האם זה באמת יעשה לי טוב. ומה הוא בעצמו יעשה כדי לחזור לעצמו?!

    מעודדת מעט אני מחייגת לאלישבע אחותי. קובעות לצאת לים ביחד, וניפגש בתחנה מרכזית.

    שבע דקות אחרי זה אני צועדת לתחנה, עיניי עוד אדומות מעט. כשאני יושבת על הספסל הצר בתחנה הריקה, צדה את עיניי חבורת ילדים שחוזרים מהחיידר, צועדים על השביל.

    כל אחד מהם דומה כל כך לרובי בן ה7 שלי, ומחשבה מתגנבת לליבי מה יהיה איתם ועם רובי שלי בעוד כמה שנים.

    הרוב פוסעים במרכז השביל, ילדים טובים.

    יש כמה שמתקרבים לגדר האבן הזעירה שמפרידה ביניהם לבין האדמה הבוצית, פוזלים.

    עוד כמה פוסעים על האבנים שבשולי הדרך, מדי פעם נופלים אל הבוץ, מדי פעם אל השביל המסודר.

    ויש את האלו שכבר פוסעים ממש על הבוץ, מתלכלכים. הם שמים לב, או שלא, אך לא חוזרים לפסוע בשביל הבטוח.

    האחרונים הם אלו שפוסעים על הבוץ, מתלכלכים, ובתבונה הטבועה בהם הם חוזרים לשביל. בבית אמא תנקה אותם, תחבק חזק ותזהיר אותם בעדינות לא ללכת שוב בבוץ. אולי הם יבינו, ואולי לא.

    הם מתרחקים, חלקם משאירים עקבות בוץ. מותירים אותי תוהה מה יגרום לכולנו לשוב למקום האמיתי שלנ.
    "מוות לאמריקה", צרח האשם.

    "מוות לישראל", החרה מוחמדו.

    כשוך רעם הטיל החורך את חושך הלילה, הורידו כולם את ידיהם מעל המצנפות, ובהו בנקודת האש, ההולכת ונבלעת בחלל.

    ואסמני ניער את רגלו מהחול שחדר לבין אצבעותיו, ושאל את אל רימי, "איפה הגיבורים שירו את הטיל בלילה שעברה? למה היו צריכים להביא אותנו לכאן היום?

    "כולם הפכו לשאהידים!" ענה אל רימי המפקד, כשעננה קלה חולפת על פניו.

    "איך נהיו שאהידים?" שאל האשם, רועד. "זה ישראיל?"

    "לא", ענה אל רימי.

    "אז מה קרה להם" דחק מוחמדו.

    "מצאו אותם ללא רוח חיים, אחרי שהטיל יורט ע"י ישראל".

    דממה אפפה את אפילת המדבר...

    "אולי זה נשק חדש של ישראל? הרי ישראל תוקפת תמיד מקור ירי", הפר ואסמני את השקט.

    "לא היו צריכים לתקוף..." אל רימי בקול מסתורין עצוב.

    "תגידו", שאל סאברה, "כמה עולה זה פצצה?"

    "אמרו לי אסור לדבר על זה, זה סכנת חיים עבורנו, בהקלטות מהקשר אתמול, זו הייתה השאלה האחרונה", אל רימי החל לרעוד בכל גופו, "בבקשה".

    "די, תענה כבר" קרקרו במקהלת גרונית, נטולת כושר דחיית סיפוקים.

    "טוב, שלוש מאות אלף דולר", פלט מגומגם אל רימי ולפת מיד את חזהו.

    "שלוש מאות אלף דולר", נחנק ואסמני, "לחלל האטמוספ..." לא סיים.

    סאברה פתח עיניים גדולות, "ואם ישראל תיירט, הלכו שלוש מאות אל..." ולא סיים.

    דממה אפפה את אפילת המדבר... ולא הופרה יותר.
    מוסיף והולך


    שבוע שעבר מילאתי לוטו, בסכום של 11 ש"ח. הפעם האחרונה בה מילאתי לוטו היתה בערך לפני עשרים שנה.


    הפרס עומד על 80 מיליון והתחלתי לחשב מה אעשה בכסף שיתקבל, במידה ואזכה..


    מיד חשבתי על הסביבה שלי, אולי אעביר לכל אחד מקרובי משפחתי (אלו שזקוקים לכסף) מיליון ש"ח? סך הכל יישאר לי די והותר...

    אבל אז התחלתי לדאוג. כי אם אעביר כסף לאנשים לא מתאימים אולי הם יפסיקו לרצות להתקדם ולהתפתח בחיים?

    אולי במקום להשקיע בלימודים ובקידום אישי, שמתפתח בדרך כלל לקידום העולם, הם יסתנוורו מהכסף, ישקיעו בקניות ובמיתוג חיצוני (מיתוג חיצוני זה חשוב, אבל צריך לטפח במקביל אישיות יציבה שבאה רק על ידי עבודה עצמית), ולא ישקיעו בדברים החשובים באמת?

    אולי הם יטפחו חיים קלים שמאמינים שהכל בא בקלות ולא צריך לעבוד קשה?

    אולי הם חלילה יאבדו בהמשך את ערכם של הדברים הקטנים?

    כל כך הרבה ערך יש במחסור, בדאגה שמובילה לתקווה ולתפילה.

    כל כך הרבה ערך יש בחיסכון של פרוטה לפרוטה, בעבודה קשה שנותנת ערך לכל שקל, בנתינת צדקה דווקא מתוך חסר, בעין טובה כלפי כל בריה, שמתפתחת כשמבינים וחיים בתוך העוני.

    כל כך הרבה טוב יש בהתלהבות הזו מה'יש', ואותה התלהבות מגיעה רק מתוך תחושה ה'אין'.

    עד שהייתי בטוחה שאני אמנם מאוד צריכה את השמונים מליון הללו...

    אבל הבנתי גם אם ההשגחה העליונה תחליט שלא אקבל אותם, כי יש הרבה מה לעשות דווקא במרחב של החסר..


    אז כן,

    אשמח אם חשבון הבנק שלי יזוכה בשמונים מליון.

    או במיליון אחד.

    או אפילו בחמישים אלף ש"ח.

    גם זכיה של מאה ש"ח תשמח אותי מאוד!!

    ואולי הסיבה שכל סכום של זכיה ישמח אותי, נובעת מכך השמחה נמצאת דווקא בחסר שמתפתחת לכיוון ה'יש'?

    - בבחינת מוסיף והולך...


    ואולי בגאולה נדליק נרות חנוכה כמו בית שמאי פוחת והולך בגלל שכבר נהיה במצב בו גם החיסרון וגם היתרון יהיו באותה רמה בעינינו, ונהיה מסוגלים לשמוח במצב של פוחת והולך כמו לשמוח במצב של מוסיף והולך?

    הכוונה נראה את התועלת בחסרון ונשמח בו כמו שאנו שמחים בזכיה?


    מה דעתכם?

    • *בסוף הרווחתי 10 ₪, לפחות זה כמעט כיסה לי את עלות הכרטיס.
    העליתי פרק נוסף בסיפור האוטוביוגרפי שאני כותב כאן
    אך לאחר העלאתו, התעורר בי ספק, שמא הוא נכתב ברמה ספרותית גבוהה מידי, הן אובייקטיבית (לקורא המצוי), והן בייחס למבנה הסיפור עד כה.
    אני מעלה כאן שתי גירסאות של הפרק (החלק שעליו הדיון מוגדל ומודגש), אשמח מאוד לחוות דעתם של הכותבים הנכבדים.

    גירסה ראשונה: ציורית, צעצועי לשון, כתיבה חדה ועוצמתית.
    פרק 5 – בין השורות

    יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

    אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

    ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

    מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

    "תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

    אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

    האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

    הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

    מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

    שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"


    אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

    הכתיבה.

    כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

    גוונים כה רבים לה. אותיות מצטרפות למילים, יוצרות בהצטברותם משפטים ופיסקאות, שיש בכוחם למתוח את האדם עד קצה גבול הסיבולת, לרגש אותו עד דמעות, להותיר אותו טרוף נשימה במסע בין ארץ לשמיים בפסגות הרי ההימלאייה. להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

    ועוד טרם דיברנו, על היקף המילה הכתובה בשדה הספר התורני, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועל הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

    אחת מסגולותיה הנדירות והבלתי נודעות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת בעקבותיה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, מחשבתו מושכת אותו אחת הנה ואחת הנה, עיתים נוטה הכף לטיעון אחד, ובמשנהו נוטה אל הפכו, והאדם שרוי בעין הסערה, אינו מוצא מנוח שינחהו בהכרעתו.

    הקסם מתרחש כאשר עולים הצדדים ובאים, זה למול זה, על נייר מכתבים פשוט, כשלפתע בהירות מכה כברק, מתווה דרך, מסלקת ספק ומספקת פיתרון חד וברור.

    זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמותו.

    לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי הגואה מתחת לסף התודעה, ומאיים להציף אותו.

    קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לתחזק מסיכת הצלחה מושלמת ללא רבב, מכסה שכבה על שכבה כל ניצן של חלום להתייעץ, חונקת אותו בעודו באיבו.

    אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם בעל שאר רוח, המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות ישארו כספות נעולות וחדרים סגורים, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

    לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

    הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע בצקצוק שפתיים, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

    הכתיבה אינה סובלת זיופים ועקמומיות, היא משייפת ומשחיזה עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי יציקה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם וסערותיו.


    עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

    והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

    'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

    קרבה אל נפשי גאלה.

    גירסה שניה: כתיבה שקופה, מאוזנת, נקייה.
    פרק 5 – בין השורות

    יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

    אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

    ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

    מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

    "תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

    אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

    האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

    הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

    מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

    שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"


    אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

    הכתיבה.

    כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

    גוונים כה רבים לה. הכתיבה הספרותית תפקידה להעביר לאדם חוויות ורשמים, למתוח אותו עד קצה הגבול, לרגש אותו עד דמעות, להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

    לצידה, נמצאת הכתיבה התורנית, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועימה הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

    אחת מסגולותיה הנדירות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת על ידה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, כשמוחו מעלה צדדים לכאן ולשם בנושא הנידון, ללא יכולת להגיע להכרעה ברורה.

    אך כאשר מועלים הצדדים על גבי הכתב, לפתע, כאילו קסם התרחש, בהירות מכה כברק, מסלקת את הספק, ומספקת פיתרון חד וברור.

    זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמוהו.

    לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי שמאיים להציף אותו.

    קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לשמור על תדמית מוצלחת ומושלמת, גודע באיבו כל רצון להתייעץ ולהיחשף רגשית.

    אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות הוא ינצור בליבו תחומים ופינות, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

    לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

    הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע מן הנכתב על גביו, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

    הכתיבה אינה סובלת זיופים ורמאויות, היא מחדדת עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי הבנה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם.


    עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

    והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

    'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

    קרבה אל נפשי גאלה.
    אודה מקרב לב, למי שיטרח להביע את דעתו ולעזור לי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה