קהילת כתיבה מקצועית

הָאוֹטוֹבּוּס מִתְקָרֵב לַמִּדְרָכָה עָלֶיהָ
אֲנִי בּוֹהָה
וְיֵשׁ בּוֹ מָסָךְ יָשָׁן וּמָלֵא רִבּוּעִים צְהֻבִּים
סִפְרָהּ דִּיגִיטָלִית
סִיגְמֶנְטִים דְּלוּקִים
הַטִּפּוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מְטַשְׁטְשׁוֹת
לִי אֶת הָרְאִיָּה

הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב
אֲנִי הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת
מְזַהָה אֶת הַצָּג
מוֹפִיעַ עָלָיו '1'
מַמְשִׁיכָה לְתַחֲנָה אַחֶרֶת
לַתַּחֲנָה שֶׁלִּי

בְּהֶבְזֵק שֶׁל רֶגַע
מִסְתּוֹבֶבֶת
רוֹאָה אֶת הַנֶּהָג שֶׁתִּכְנֵן לִכְבֹּשׁ אֶת
הָאֲדָמָה עָלֶיהָ אֲנִי עוֹמֶדֶת
וּמִתְחַנֶּנֶת אֵלָיו
אֶפְשָׁר טְרֵמְפּ הַבַּיְתָה?

הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא
רוֹאֶה וְהָאוֹטוֹבּוּס כְּבָר נֶעֱלַם
וּבִכְלָל
מָה אֶמְצָא בַּבַּיִת
וְגָשׁוּם
וְאֵינִי מַכִּירָה אֶת
הַנְּפָשׁוֹת הַמִּתְהַלְּכוֹת שָׁם
וּמִי
מִי מְחַכֶּה לִי

נזהרתי.
ניסיתי
ללכת בין הטיפות.

לדלג,
לתמרן
לרכך, לייפות.

ואיך זה
ששוב
אבדו לי כל המפות.

טעיתי.
תעיתי.
נרטבתי כולי.

שלולית
עכורה
חבקה את רגלִי.

ואיה
המצפן
שיפלס את שבילי.

אז מתרגשת להצטרף לפורום סוף סוף
הנה שיתוף ראשון
מחכה להערות והארות

העבר,

עודני בו

למרות

שחלף

ההווה

שזור

ביום

שכבר עף

ואני

כמו פרפר

שבור כנף

חולם

דרור

למרות

ועל אף

וכשאארוז

צלקות קדומות

בארגז

של זכוכית

בו לא אשהה

רק מחוץ לו אביט

את הכאב

על פני שכחה אעדיף

כי בעבר טמון

הכח לקום.

נר שהדלקתי

בחשיכה

יאיר דרכי

אל עבר השלווה

כוחות ששאבתי

מעומק השחור

אומץ ,תקווה

שאספתי מהבור

איתי אשא

במסעי אל האור.

וכנפיי

אזי אצמיד

ואעוף אל על

אל עבר

העתיד...

היום שאחרי הסמינר/ מ. ש.

היום שאחרי הסמינר

ואני כאן

אותה אחת

רק בלי תכלת וכחול.



היום הזה נגמר

ואני כאן

אותה אחת?

עם בגדים של יום חול.

השטרות רשרשו באופן קסום.
הם נערמו על השולחן, על הכיסא המשרדי. באיזשהו שלב הם גם התחילו לזלוג אל הרצפה.
"כל זה ניתן לך על העבודה האחרונה" קול מוכר נשמע, וגבר נרגש עמד בסמוך לדלת המשרד. "אף אחד לא היה מצליח בזה כמוך".
השטרות, באופן בלתי הגיוני בעליל, החלו לנוע במקומם, ולהתפזר בכל החדר. לעופף באוויר. עשרות, אם לא מאות, שטרות כחולים. כמה צהובים השתרבבו גם כן.
קול טורדני נשמע, השטרות התעוותו וקול האיש המהלל את כישוריו החל להתעמעם.
ידו של דווד גיששה מעט לשמאלו, איפה זה...
הוא נתקל בשטח ריק. רק לאחר רגע ארוך בו תת המודע שלו גירד קשות, הוא פגע בחפץ קשה.
קירות המשרד נעלמו, וברוגז קל הוא לחץ. הרעש הטורדני הופסק.
השטרות חזרו למלא את המרחב, והפעם קול אחר דיבר. "כישרון של ממש" הוא לחש, "איך הצלחת...".
"זה המקצוע שלי" הגיב דווד בשלווה חיצונית, מחייך קלות.
עוד ועוד אנשים נכנסו אל המשרד, מותירים אחריהם שטרות בכמות בלתי ספירה.
כבר לא היה מקום במשרד, ודווד החל לאסוף את השטרות. הוא ניסה לערום אותם, אבל לא היה מקום עבורם.
משום מקום הופיעה מירי אשתו עם מזוודה, והוא החל להכניס אל תוכה שטרות. עוד ועוד שטרות הוכנסו, האוויר חזר לשכון בחדר.
שוב רעש טורדני. איזה מעצבן! עד שהיה כבר אפשר לנשום! הוא רוצה גם לצאת לנופש, לעבור לבית חדש, לקנות כזו מכונית שלחברותא של הערב ייצאו העיניים ו-
אי אפשר ככה. מראה המזוודה החל להימחות אט אט.
ידו נשלחה שמאלה, לחצה על הכפתור.
שקט, סוף סוף.
המזוודה הוסיפה להתמלא, ועדיין נותר בה מקום. מהרצפה נעלמו כבר רוב השטרות, ולא נודע כי באו אל קרבה. מוזר.
"מה קורה עם המזוודה הזו" דווד חש היסטריה כלשהי, "מירי, מאיפה המזוודה הזו בכלל? אף פעם לא ראיתי אותה בבית!".
"זו המזוודה שבה אני שמה את כל הדברים שאני רוצה שיהיו לי" השיבה מירי ברצינות מוחלטת, "תמיד יש בה מקום".
"את לא רצינית" דווד הביט, מיואש, בשטרות שעל השולחן. "גם אותם המזוודה שלך תבלע?".
מירי החלה להרהר בכך. "מממ...".
דווד ניסה לסדר את השטרות שעל השולחן לערמות, אך הם גלשו על הרצפה.
טרררררררררם.....!
די כבר עם זה!
שוב יד שמאל. כל הכבוד לה.
בינתיים מירי המשיכה לאסוף את השטרות מהרצפה.
"תפסיקי" הוא הורה לה בבהילות, "צריך לחשוב על משהו אחר!".
"אבל צריך לשלוח את רבקי לחוג אפייה, כל החברות שלה הולכות לשם!" נזעקה מירי, "אני צריכה בשביל זה כסף".
"יותר חשוב לקנות מכונית חדשה" דווד תפס במזוודה והחל לנער אותה, בתקווה שהשטרות ייפלו בחזרה אל הרצפה.
הם לא נפלו.
איזו מזוודה מרושעת!
מירי והוא החלו לאסוף את השטרות מהרצפה לכמה ערמות מסודרות, ואחר כך עברו לשטרות שעל השולחן.
"קודם נקנה בית, ואז נראה מה לעשות עם השאר" פסק דווד, "אם כי נופש רציתי בשבילך, אבל אם את-" הוא שכח מה רצה לומר, קול כלשהו נכנס לטווח השמיעה שלו במעומעם.
אור גדול שטף אותו פתאום, והכל נמוג באחת.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ לנוכח הסנוור הנוראי.
"דווד, כבר שמונה ועשרה! אתה תאחר לעבודה!" מירי, בפתח החדר, היסטרית לחלוטין. "הילדים כבר יצאו ללימודים, ואני צריכה כבר לעוף. קום ותתארגן כבר".
דווד התיישב, ממשש את השמיכה. מה קורה כאן? אויש, הגיע הבוקר.
הוא מלמל 'מודה אני' ונטל את ידיו, מתעורר תוך כדי.
רגע, השעון המעורר שכיוון! איך הוא לא העיר אותו?
בזעף כלשהו הוא נטל את הפלאפון, מדליק אותו. במשך כמה שניות רצופות הוא בהה בטקסט שנכתב שם:
'פספסת התראה 6:40'.

...
אשמח לביקורת.

כמו תמיד, היא הייתה שם, נמצאת בַמרכז, בְדיוק של סרגל.

כמו תמיד, גם אני שם. עוד נקודה בלתי נראית על המעגל המשורטט היטב, מקיף את הנקודה כהילה. לו יכולתי פעם אחת לזוז קמעה, להוציא עצמי מהכלל. לנשום אוויר שונה, לראות קצת מחוץ לריבוע. כלומר, לעיגול.....

יש חיים גם מחוץ לנקודה. תעדנה על כך נקודות רבות המרכיבות מעגלים מגוונים במרחקים שונים ממני, מרצדות בשובבות על פני המרחב. מתרחקות, לעיתים לבלי שוב. אילו רק היה לי אומץ...... לבסוף אני מחליטה כן לנוע קצת, ממש טיפה. ממש בקנה מידה של נקודה קטנה על פני הגלובוס העצום. אז אני עושה את זה, ולא קורה כלום. זאת אומרת- קורה משהו מינורי, בלתי מורגש בעליל. כל חברותי לגורן נעות מעט גם הן. הרי זוהי תכונת המעגל- כל הנקודות נמצאות במרחק שווה מהמרכז. נו- הן ודאי מאושרות להתרחב קצת, להיפתח לאפיקים חדשים. זו תחושה משכרת, שממלאה אותי ברגש בלתי מוכר שרוצה עוד..... עכשיו נוספו עוד המון נקודות על המעגל, משלימות אותו כפי הנצרך לו להשלים סיבוב, שיהווה היקף מלא של הנקודה. הזו שתמיד שם- במרכז. הזו שאם נשאיר קצוות פתוחים, היא עלולה לברוח. ואנחנו צריכות אותה אצלנו, כאן. את הנקודה.

כשאני נזכרת בה משהו מתוק ממלא לי את הלב, תחושת כיסופין ואהבה. הנקודה הזו היא המהות של קיומי. לולא היא- הרי שהייתי סתם נקודה המסומנת בX וY על פני המרחב. אולי מישהו היה מפרגן לי גם מימד של עומק, היה מוסיף לי גם Z. בזכותה יש לי משמעות, יש לי מטרה. אני משמשת להקיף אותה, את הנקודה. היא משוש חיי. ממהרת ליצור איתה קשר עין, כזה מין שמוודא שאַת עדיין איתי, נקודה שלי.

משהו טראגי מאד קרה כאן, מבלי שהודיעו לי על כך. כי אני לוקה בטשטוש חריף, שלא ידעתי מאודי. מסיטה מבטי בבהלה ופונה לחברתי, הנקודה הסמוכה אלי. 'גם את שמה לב כי ערפל ירד על הארץ?', היא מביטה בי במבט מוזר, ואני מזהה שהיא מה'חדשות', אלה שהצטרפו אודות לתנודה הזעירה שלי. 'למה כוונתך?' היא שואלת, נראה כי היא מרגישה נהדר במיקומה החדש. 'אני מביטה לנקודה, ואני בקושי רואה אותה!'. 'אה, זה?' היא מניפה את ידה בביטול. 'מי מסתכל בכלל על הנקודה? הבנתי שבמעגלים הגדולים באמת, האלה המרשימים שרק היית מייחלת לדבוק בהם, אזי שם לא רואים את הנקודה בכלל!'.....

אני לא מאמינה לה, כי אין מצב. בטח מישהו עבד עליה, זרה לה חול בעיניים כדי שלא תפזול למעגלים הרחוקים. רצה להרתיע אותה שהיא לא תראה את הנקודה, להחריד אותה מהמחשבה על הניתוק. לא נראה שהעניין גורם לה לחוסר נוחות, אך עלי שיטת ההפחדה הזו בטוח היתה עובדת. אני מאד אוהבת את הנקודה שלי. המשמעות של חיי. ורק בשביל להוכיח לעצמי ששום תנודה לא תוכל לַקֶשֶר שלי עם הנקודה, ושתמיד אראה אותה, לא משנה מה יהיה מיקומי האישי, אני פוסעת עוד פסיעה אחורה, גוררת אחרַי את כולן.

כמו בפעם הקודמת, המעבר הוא רגע ממכר. החידוש בוער בעצמות והעוצמה שובה אותי, אך לא לזמן רב. אני מזכירה לעצמי שאת הצעד הזה עשיתי מתוך מניע אידיאולוגי מושכל- להראות לכולם שמכל מקום תמיד אחוש את הנקודה, והיא תהיה יקרה לליבי כמו במעגל הקודם, אם לא יותר. במחשבה שניה- ודאי שיותר. וכי מה פותח את הלב, מרחיב את הדעת, יותר ממעגל רחב אופקים, שאינו לוקה בצימצום ובקטנות המוחין? בארשת ניצחון שולחת מבטי אל הנקודה שלי, מטרת חיי. החיוך קופא על שפתיי כשאני לא מוצאת אותה. פשוט לא מוצאת. היתכן שהכתם החיוור שמרוח בטישטוש במרחק כה גדול, הוא-הוא הנקודה שלי, משוש ליבי???

המון נקודות חדשות רוחשות סביבי, משלימות יחד איתי את המעגל. אני בוהה בהן באפיסת כוחות, מרוּקנת. נקודה חביבה מביטה בי בדאגה, פונה אלי ושואלת באמפטיה: 'קשה לך המעַַבַר'? אני מהנהנת בבכי כבוש למול גילוי האהדה, הרצון לעזור. במעגל הקודם זה לא היה. כלומר היה המון רצון טוב, אך לא סלחנות מתרפסת כלפי מי שהפרה במודע את כללי המשחק, ועוד העזה לבכות על כך. אני רוצה להתנחם בזאת, להרגיע את עצמי שיש גם יופי במעגל החדש, אך ה'מתרפסת' מחרידה את נפשי כשהיא מכריזה בעידוד- 'עזבי, תוך יום-יומיים את מתרגלת, והנקודה כבר לא תחסר לך עוד. יש משהו נעים יותר, חודר פחות, כשהיא קצת רחוקה....'

האם זה אמיתי? האם אני אמורה לחכות ליום בו אהיה מנותקת ממשמעות חיי, ממטעם קיומי? האם חיים ללא תכלית מהווים נחמה, יובש צחיח מביא צרי לחיפוש הנשמה? בכוחות שאיני יודעת שקיימים בי אני נכנסת צעד פנימה, מגלה כי הוא קשה בהרבה מפסיעה החוצה. המעגל מצטמצם, והמון נקודות מכילות ואמפטיות נשארות בחוץ. שיכילו אחת את השניה, אני ממלמלת לעצמי בהקלה, מאושרת על הורדת הנטל. אין בי עוד כח להצר עליהן, אבודות במרחבי האינסוף.

אחרי שחוויתי את המעגל הרחב, מאתגר אותי להתרגל לחֶבְרָה הסגורה יותר, למעגל שהיקפו קטן. אולי כשאתרגל אדע להנות מכך, כמו משפט חכם ששמעתי- האדם המאושר ביותר הוא זה שמספר הדברים שהוא מסוגל להתקיים בלעדיהם, הוא הקטן ביותר.

עכשיו אני עוד לא שם, וקשה לי, וטיפה חסר. אבל זה שווה, כי כשאני שולחת מבט חושש לנקודה שלי, משוש ליבי, אני רואה אותה שם, זוהרת אלי כמו שרק היא יכולה לזהור.

"שלום, בוקר טוב מדברת עופרה מהחברה למימוש זכויות ביטוח סיעודי, האם אתה מכיר מישהו שזקוק לעזרה במימוש הביטוח?"

"בוקר טוב עופרה, תוכלי בבקשה להסביר לי מה זה ביטוח סיעודי? זה קשור להסעדה ולביטחון תזונתי למי שידו אינה משגת?"

"חחח לא לא, טוב ששאלת. אני מדברת על סיעוד במובן של תמיכה ועזרה לאנשים שחלילה לא יכולים למלא את משימות חייהם בכוחות עצמם"

"אהה, טוב שהתקשרת עופרה, לצערי אני מכיר אחד כזה וממש אשמח לעזרתכם"

"מושלם, כלומר אוווייי נורא מצער לשמוע, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. מתי אנחנו יכולים לשלוח אליך צוות מקצועי לצורך הבנת צרכיו של הלקוח ובניית תיק תביעה"

"מבחינתי מחר בבוקר"

"יופי, אז אני קובעת בשלישי הבא בעשר בבוקר?"

שלישי הבא עשר בבוקר:

שלושה גברים מעונבים ומבושמים עם תיקים הדורים בידם דופקים באלגנטיות על הדלת. אני נושם עמוק ופותח בחיוך אדיב כהרגלי.

"בוקר טוב" אמר הבכיר שבהם "אנחנו מהחברה למימוש זכויות ביטוח סיעודי, אפשר לראות את הפציינט?"

"בבקשה" עניתי כשאני מוביל אותם פנימה "אני הלקוח" הטלתי את הפצצה

הם היו בהלם "אתה? סיעודי? אתה נראה צעיר ומלא בכוח ומרץ"

"אני יודע שזה לא נראה, אבל אל תתנו למראה החיצוני לבלבל אותכם" התחננתי אליהם "אני ממש זקוק לסעד" אמרתי ומיהרתי לנמק

"עיניכם הרואות, שני הכיורים מפוצצים בכלים מעופשים במצב ריקבון מתקדם, הספה קבורה מתחת לערמת כביסה נואשת לקיפול, עוד מעט חוזרים הילדים מהלימודים ומישהו צריך לבשל להם, ותאמינו לי שמתחת לשכבת הלכלוך העבה שעל הרצפה יש בלטות יפהפיות שממש אשמח לגלות אותן מחדש"

שקט צווחני השתרר בבית, ואני ניצלתי אותו להמשך הנאום "ועוד לא דיברתי על קניות, כביסות, תיקונים וכולי. אני כורע תחת הנטל. אני עובד קשה רוב היום, ואשתי גם היא עסוקה מאוד בקריאת ספרים ושנ"צ. אם זה לא מקרה קלאסי לתביעת סעד בהולה, אז תגידו לי אתם מה כן"

מתוך השלושה רק אחד התעשת מההלם ושאל בזעם "תגיד, אתה משוגע או ליצן?"

"אני לא משוגע ולא ליצן" עניתי בנעימות אירופאית מעושה במצב טרום התפרצותי "אני פשוט בן אדם מאוד פרקטי וענייני, וחשבתי שאולי יהיה נכון להזמין אתכם אלי הביתה לפגישה כדי לבקש ממכם..."

וכאן הטונים השלווים שלי נסקו בחדות. הם שברו כל שיא דציבלי קודם של זאנוויל ווינברגר ועמית ליסטוונד זכרונו לצרחה גם יחד "אולי מספיק כבר עם ההטרדות הטלפוניות שלכם? אם אמרתי לכם לפני ארבעה וחצי חודשים, ושוב לפני שלושה חודשים, ולפני חודש וחצי, חודש ושבועיים, שאני לא מכיר אף אחד סיעודי, אז זה תקף גם להיום. פשוט תעיפו את המספר שלי מה - XL שלכם".

מאז השקט חזר לשרור בחיי.

פרק ראשון (פרולוג)


האש כילתה את העשב היבש מסביבם, ריח חרוך חותך בנחיריים, והעשן הנמוך מסתיר את הכוכבים. בין קולות נפץ שאינם פוסקים, הם זחלו לאורך הגדר הקרועה, סדק אפל בנוף הצחיח. אורות ירקרקים של משקפות לילה הבזיקו מעבר לוואדי, משרטטים צלליות ארוכות על פני אדמה יבשה וחסרת רחמים.


עידן דחף את גופו אל תוך שקערורית באדמה, מקפיד לא להרים את הראש מעל הטרשים. מעט קדימה, איתי הצמיד את הלחי לצין הטלסקופי, ידו יציבה באופן מעורר פליאה למרות הבלגן סביב. מרחוק, צרור יריות חותך את האוויר – אין זמן למילים מיותרות, אפילו לא מבט תוהה.


רק לפני דקות ספורות הם נשארו לבד, חיפוי ושמירה הדדית, כשרוב הכוח המשיך הלאה. הם שמעו בקשר פקודות קצרות, מקוטעות, ואז דממה משונה, כאילו העולם מחק את עצמו בין משוכה למשוכה. איתי משך את הבריח לאחור, נכנס לדריכות הישרדותית. רחש עפר נשמע, עידן סימן בידיו באפלולית: חוליית אויב חלפה במרחק נשימה, שיחה חטופה בשפה צורמת, ציוד מציץ בין שרוולים ונעליים כבדות.


הסלעים דוקרים במפרקי הידיים, העור מתקלף תחת האפוד, אבל הם לא זזים, לא נאנחים, לא מפנים מבט. בין העשן לדממה המוזרה, לא ברור עוד מי צד את מי. אווירת כפור וריח מלחמה והם מחליפים מילים בלי קול. לא צריך. הם רואים את זה אחד לשני בעיניים.


הזמן נמתח לשניות חדות. איתי מהדק את האצבע על ההדק – רגע אחד שלא יחזור. אם ייאלץ לירות, הוא יירה. אם יצטרך לסגת, הוא יסתכן כדי לא להשאיר את עידן מאחור. אין צורך לחזור על זה שוב ושוב; מספיק להקשיב לפעימות הלב, די להרגיש את הלחץ בכתף.


להבה קטנה מתלקחת באפלה – אולי גפרור, אולי רמז למכשיר קשר עתיק. איתי ועידן שואפים אוויר מקוטע, מזהים הזדמנות לזוז. עוד רגע אחד, עוד פעימת לב אחת. במקום הזה, הגבול בין חיים למוות דק משערה, ושני הלוחמים תלויים זה בזה ובתושייה האחרונה שלהם.


דקה אחר כך, אין זכר ללהבה. אין גם דרך לחזור אחורה. הם מופקרים בין קרעי הלילה, מיוזעים, דרוכים, מוכנים למבחן הבא שיבוא. וזהו רק הסיפתח.


אני ממש אשמח להערות.

כמה מחשבות על כתיבה של סיפורים.

למה קיים ספל?

תארו לעצמכם שלא היינו יודעים את התשובה. לא רק שהיינו יגעים ללא הרף, בלי להכיר את המושג של הפסקת קפה באמצע יום מתיש, גם לא היה לנו מושג איך לבנות אותו נכון, איך ליצור ספלי קפה מגוונים שישמשו אותנו באמת. אז נשאל את השאלה: למה ספל?

מה מרכיב אותו?
מה הצורה שלו?
מי יוצר אותו?
בשביל מה?

מצוידים בתשובה לשאלות האלה, נוכל ליצור אינסוף. החיפוש אחר התשובה לשאלה הזאת, הוא הסיבה שאני כותבת את הדברים האלה.

מה זה סיפור, או ליתר דיוק: למה סיפור?

צריך לחשוב על זה. איזו פעולה הסיפור צריך להשיג כדי להיחשב ספל טוב. כלומר סיפור טוב. מהו סיפור מצוין, ספל נהדר, שעושה את מה שהוא אמור לעשות - בהצלחה?

אז אולי נתחיל משאלה אישית יותר: מה אתם רוצים שהסיפור שלכם יעשה?
התשובה שלכם יכולה להיות משהו כזה:

"אני רוצה לכתוב סיפור ש…ירגש."
"אני רוצה לכתוב סיפור ש… מעורר מחשבה."
"אני רוצה לכתוב סיפור ש… יהיה פופולרי."

בעזרת השם, הרבה מאיתנו הולכים לכתוב סיפור טוב. אז מה זה בעצם "סיפור טוב" - מבחינת כל אחד ואחת פה? בטח כבר יצא לכם לחשוב על זה הרבה בעבר. אבל אם קשה לכם למצוא תשובה, בואו נעשה תרגיל, ננסה את השאלות האלה:

1. אני רוצה לכתוב סיפור שיעשה…
2. בדרך כלל אני קורא/ת סיפורים שגורמים ל…
3. אגב, הנה שאלת בונוס: האם התשובות של 1 ו- 2 שונות? למה לדעתכם זה יצא כך?

מעניין איזה תשובות מגוונות יהיה לנו. מחכה לשמוע את דעתכם

לא היה בטוחה איך קוראים לזה בספרות, העיקר שזה לשיתוף..

בּוֹהָה לַקַּרְקַע,
לֹא מְבִינָה
אֵיךְ בְּרֶגַע קָטֹן
שֶׁל כְּאֵב
מִילְיוֹנֵי שְׁבָרִים
מְנֻתָּצִים,
מְפֻזָּרִים
עַל אַדְמַת טְרָשִׁים
פַּעַם הָיָה אָדָם.
פַּעַם,
הָיָה אֲנִי.

בַּחֲשָׁשׁ מָה
מִתְכּוֹפֶפֶת.
רוֹצֶה לֶאֱסֹף
לְאַחוֹת שְׁבָרִים,
מֵחָדָשׁ.
אַךְ רַק נִפְצַעְתָּ
חֲתָכִים עֲמֻקִּים,
מְדַמְּמִים.
דּוֹמְמִים.
מְסַפְּרִים סִפּוּר
עַל שְׁבָרִים
שֶׁלֹּא נֶאֶסְפוּ
מֵעוֹלָם.

הֵם עוֹד יְחַכּוּ שָׁם,
לָאָדָם שֶׁיַּבְחִין
יִרְאֶה אָדָם
מְנֻפָּץ.
יִרְאֶה שְׁבָרִים
שֶׁל לֵב
וְיֶאֱסֹף אוֹתָם,
אֶחָד אֶחָד
יְלַטֵּף.
יַאֲחֶה מֵחָדָשׁ
וְיִרְאֶה בּוֹ
תְּמוּנָה,
שְׁלֵמָה
גַּם אִם סֵלוֹטֵיְפּ אוֹחָהּ אוֹתוֹ
הָעִקָּר,
אָדָם.

סיפור ארוך למדי, שהיה מן הראוי לחלקו להמשכים, אבל נדמה שזה היה הורס את האפקט שלו.



אני מניחה את הטלפון על השולחן בדפיקה חזקה. זו הייתה שיחה מהמורה של מירי, העסק לא טוב.

ידי האחת תומכת בסנטר והשנייה משחקת בירקות החתוכים שבצלחת מבלי להרימם אל הפה.
הדמיון מתפרע.
אני רואה את מירי בעוד חמש שנים, בעוד עשר. תמונות מזעזעות. אני יודעת שאלו חזיונות שנוצרים מתוך פחד, שמוחי בודה אותן בלי היגיון.

וכמו תמיד אני הולכת לחלון, לשאוף קצת מציאות.

דרכים רבות יש כשמבקשים להתקרקע, להיאחז בעובדות ללא פרשנות, לחזור למבט ריאלי.
לי יש חלון, זו הדרך שלי לצפות בקיום הרציונלי ולהתמזג בו.

חלוני מכיל כל טוב, שפע של אלמנטים ממשיים ונוכחים. אני מבלה הרבה מול החלון.
במרחק - בניני ענק מלאים ריבועי אור. העץ הגדול מימין חסר עלווה לחלוטין אבל זקוף וגאה כמו נסיך קדום.
זלצמן במרפסת, תולה את הכביסה שלא-תגמר-לעולם. בחצר הבניין מאחורי קוביית בטון גדולה ומכוערת, ילדים מאובקי מכנס משחקים חמש אבנים. העין עוקבת אחרי הברזלים המתעופפים, הפה פעור במקצת, פאץ' הכפלה. תורךָ...
רכב ירוק בהיר יוצא לאט לאט מהחניה, הנהג מסתכל לכל הכיוונים וידו תרה אחרי חגורת הבטיחות.
והכי חשובה, כמובן, היא פיסת השמים שנותרה לי בין רבי הקומות.
הו, אל הוד התכלת הזה, נפשי הולכת שבי, כמהה אל הבלתי-נתפס-בחושים.
זוהי דלת סתרים בין עולמות.
משם, אני מדמה - כתר זהב בראשו, כינור בימינו וחרב בשמאלו - יבא המשיח.
משאית ענקית של תנובה נכנסת לרחובנו הצר, הרכב הירוק בהיר עושה רוורס לאפשר לה לעבור.

מירי תהיה בסדר, כל הילדים משתובבים בנקודה זו או אחרת.
דפיקות חלשות על דלת הכניסה תולשות אותי מהחלון. זו נעמה. השכנה מלמעלה. הדפיקות חסרות הבטחון הללו, המתחננות.
נעמה רגישה לגלוטן, היא השקיעה רבות במציאת מזון חלופי ועם הזמן היא התגלתה ככישרון של ממש, המתכונים שלה התפרסמו, והיא החלה להפוך את תחביבה למקצוע, היום היא מנהלת את חברת גלוט־אין, משווקת מוצרים, יועצת, מעבירה סדנאות יקרות, ומוציאה לאור מגזין רב תפוצה.
מדי פעם היא נכנסת אלי למבחן ניסוי קולינרי חדש.

אני פותחת את הדלת ונעמה צועדת אחריי למטבח בידה קערת זכוכית (לא פלסטיק, בחיים לא פלסטיק) מכוסה בנייר כסף.
היא מניחה אותה על השיש, מתרחקת קצת, משלבת ידיים ונשענת על המקרר - המקום הקבוע, התנוחה הקבועה.
ואני יודעת בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.
ובכן מה חשבתם, שנעמה עם אלפי מעריצותיה, זקוקה ל'מבינות' שלי על מתכון חדש?! באמת...
הטעימה היא רק כיסוי למטרה האמיתית של הביקור - שפיכת הלב.

נעמה אינה רגישה רק לגלוטן, היא רגישה באופן כללי. היא פגיעה וחלשה ומתפרקת לרסיסים מכל מכה קטנה שהחיים מפילים עליה.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלה אצלי. עם עוגת רולדה מדהימה תפוחה ורכה נטולת גלוטן, הממולאת בקרם חלומי שאין בו ולו פירור סוכר. אכלנו אז יחד פרוסות עבות בכפיות קטנות מתוך צלוחיות (זכוכית אלא מה) והמהמנו בשביעות רצון.
כשסיימנו הניחה נעמה את הצלוחית שלה על השיש מבלי להסיר את המבט ממני, ונכנסה למין פוזה שכזו, קפואה עם ראש מוטה שמאלה.
הבטתי בה בשאלה. האווירה הלכה והתקדרה. נעמה לקחה נשימה ארוכה ארוכה שלקראת סופה כתפיה החלו לרעוד. מיהרתי להניח בצד את שארית פרוסת הרולדה בטרם היא צנחה אל הכסא ושפתיה לחשו: "כלום אין לי בעולם הזה, כלום".
קיוויתי שהיא תוסיף, "מלבדך".
היא לא הוסיפה.
היא רוצה לבכות, אבל הבכי לא יוצא.
שתקתי את השתיקות הנכונות, חבקתי באופן הנכון, מילה פה מילה שם.
ואז לקחתי אותה... אל החלון.

"אין לך כלום בעולם?" בחנו שתינו את העולם שבחלון. והמציאות חזרה לתפוס את ההגה, הדברים שנמצאים כאן ועכשיו. כל כך נמצאים. וזה כל מה שיש.
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט, לקול תשואות חלשות. האורות נדלקו באולם, והממשיות של הרגע הזה החזירה את הנפש המבוהלת לאיזון.
נעמה עלתה הביתה עם הצלוחיות הריקות.
ואני רצתי לארון האסור, לחטוף קובית שוקולד לבן. אחרי הכל העוגה הייתה קצת חמצמצה.

מאז הסיפור חזר על עצמו.
פעם היא מביאה פשטידת בצל ותרד פריכה, והשתפכות נוגעת ללב על חרדה מרוב האזנה לחדשות הרודפות טרגדיה אחרי טרגדיה.
ופעם מרק אספרגוס עם קרוטונים מקמח תירס, ונופלת על כתפי ברוגז עגמומי. היא מתארת את גברת בלייגמן, ה"חברה" המבוגרת שנדבקת אליה ומסבירה לה בהתנשאות מחופשת לרחמים איך היא אמורה לנהל את ענייניה, אגב פגיעה בכל עצב חשוף אפשרי, והוצאה של החשק לחיות.
והכי עצוב זה כשנעמה מספרת על הבדידות שלה.
זה התחיל בלחמניות שום פריכות בציפוי קצח ושומשום שחור, ונמשך במנות גורמה מכל קשת מסורות התרבות הקולינרית בעולם, שאחריהן מגיע הפזמון הנוגה: 'כלום אין לי בעולם, כלום'. נעמה היא גרושה ואם לשני קטנים, וכשהם הולכים לישון בערב, הבית משתתק, החלונות מאפילים, והבדידות הנוראה מזדחלת פנימה, כדי להישאר שם עד הבוקר.
כשנעמה מתארת זאת בקול נשבר, זה מכמיר לב במיוחד. צריך הרבה 'זמן חלון' בשביל לעמעם את המלנכוליה הזאת.


גם היום ציפיתי לתסריט דומה, לא ניחשתי שזה הולך להיות אחרת.

אני מסירה את נייר הכסף ומביטה בצבעים העזים שבקערה. מרחרחת, עוצמת עיניים, ואומרת לאט:
"אמ... קוביות תפוחי עץ גרנד, סילאן, קליפת לימון מגוררת, אמ... יין אדום כמובן. שברי שקדים, ו... ו..."
"ו...?" מחייכת נעמה בהתרסה.
"לא יודעת, בואי נטעם קודם".
אני מוציאה שתי כפות מהמגרה, ואנחנו מברכות וטועמות יחד.
זו הייתה מכה לחושים. הטעם והארומה היו יוצאי דופן. מעיפים את התודעה למקום אחר. בעל כורחי נפלט ממני "ממממ" מסתלסל.
כשנרגעתי קצת גלגלתי את המעדן בין הלשון והחך כדי לחקור אחרי מרכיבים נסתרים.
"פלפל שחור... גרוס?"
"נכון" אומרת נעמה בניגון של הערכה.
"ו... בזיליקום?"
"יפה", קוראת נעמה ורוקעת ברגלה בשמחה.
"ו... ו... יש פה עוד משהו", אני אומרת ולוקחת כף נוספת, "אמממ...."
"בחיים לא תנחשי", זורחות עיניה של נעמה.
"נו, טוב, נכנעת"
נעמה מרימה אצבע ומנופפת בדרמטיות, מכחכחת בגרונה וקוראת: "פרורי גבינת גורגונזולה!"

"פפוו!" אני מתכופפת ויורקת את התכולה לכיור.
"מה קרה?" נבהלת נעמה.
"השתגעת אני בשרית".

אני שוטפת את הפה. נעמה נבוכה מאוד. "מצטערת, כל כך מצטערת, לא חלמתי שבשתים עשרה בבוקר..."
"טעמתי ממרק העוף שהכנתי לצהרים".
"אויש, איזו טיפשה אני, הייתי צריכה לומר לך מראש", הכתה על מצחה באגרוף קמוץ.

תפסתי את ידה. "את לא אשמה, וגם אני לא. לא היינו יכולות לדעת. בואי נשתה משהו ונירגע".
"אולי משהו חם?" שאלה נעמה והוציא מכיס החלוק שלה חופן שקיקי תה צבעוניים. "הנה, לימונית ולואיזה עם ג'ינג'ר ודבש, מתאים לך?"
"מאוד. זה גם יהיה כמו הגעלה לפה שלי".

לגמנו במנוחה מספלי החרסינה.
"אמנם זה היה אסור, אבל הטעם גן עדן ממש, שילוב מהמם. כל הכבוד, נעמה".
"תודה רבה", היא לחשה והניחה את הספל שלה על השיש.
עיניה לא מפסיקות להביט בי. היא ניצבת בתנוחה הזאת, הקפואה, ראש מוטה שמאלה.
היא לוקחת נשימה ארוכה ארוכה ו....
- פורצת בצחוק!

אני לא יודעת איך להגיב. מסתכלת עליה במבט מבולבל שרק גורם לה לצחוק עוד יותר.
היא טופחת על כתפי. "בואי נשב רגע, אספר לך על הסדנה החדשה שאני הולכת אליה".


אני שולפת שני כיסאות ממגדל כיסאות הפלסטיק שבפינת המטבח. היום זה הולך להיות ארוך.

"סדנה לחשיבה חיובית", פותחת נעמה, " כל מוצאי שבת במתנ"ס. אני אומרת לך, זה משנה חיים".
"זה הכול? חושבים טוב - והכול נפתר?!"
"תשמעי", מתלהבת נעמה, "מה תעשי אם כל פעם שאת עוברת ליד הקיר הזה, נניח, את נדקרת במחט שבולטת מהמשקוף? את מתחילה לקחת איתך קופסת פלסטרים, לומדת להתמודד עם כאבים, קונה חולצה ארוגה מסיבי פלדה - או שאת פשוט מפסיקה לעבור ליד הקיר הזה וגמרנו?"
"לא בטוחה שהבנתי", אני אומרת לה ומביטה בשעון.
"בסדנה למדנו להתרכז בדברים חיוביים ופשוט להתרחק ממה שעושה לנו רע. זה מצחיק כמה שזה פשוט, במקום להתיש את עצמך בקרבות עם הבעיות, ולרוקן עליהם את כל האנרגיה, את פשוט עוברת מהצד ומשאירה את כל המשאבים שלך לפיתוח הדברים המשמעותיים והחיוביים בחיים".
"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
"לא. זו לא טמינת ראש כשמגיע אליך טורף", מתרגזת נעמה, "זה לחפש שביל עוקף אחר ביער. איך כתוב בכרזה שעל הקיר בסדנה? 'לפעמים הדרך להתקדם היא לרדת מהדרך'. וזה בדיוק מה שאת בעצמך עושה לי כל פעם עם החלון שלך, לא? להתעלם מהבעיה ולהתרכז בדברים אחרים".
אני רוצה להעמיד אותה על טעותה, אבל היא נלהבת מדי. היא מניחה את שתי ידיה על ברכיי כדי שלא אפסיק אותה וממשיכה לדבר.

"זוכרת שהתאוננתי שמהדורות החדשות מכניסות אותי לחרדה? נו נחשי - הפסקתי לשמוע חדשות, ודי.

"וגברת בלייגמן המעצבנת - איפה אני פוגשת אותה? בגינה ובמכולת. אז הפסקתי ללכת לגינה והחלפתי מכולת. אני קונה עכשיו במינימרקט יעקובי. קצת רחוק, אבל הירקות שם, ואו, כמו נלקחו מציורי הרנסנס".
"גם העגבניות?" אני נדרכת.
"לא, לא. העגבניות גם שם נראות כמו שרבוט של פיקאסו".

נעמה בהיי. היא מדברת בתנועות ידיים מוגזמות והעיניים שלה מבריקות. אבל לי, קטנת אמונה שכמותי, הברק הזה נראה קצת מלאכותי.

"ובלילות, נעמה, מה הפתרון לבדידות? את הולכת לישון בתחנה המרכזית?"
"הרבה יותר פשוט", היא צוחקת. "אני הולכת לישון מוקדם, עם הילדים, וזהו. בזמן השינה לא חשים בדידות. גאוני, אה?"
נעמה מסיימת ונשענת לאחור, בוחנת את תגובתי לגאונות השיטה.
"את לא מתלהבת". היא אומרת אחרי חצי דקת דומייה.
אני קמה ומושיטה לה יד. "בואי". סוחבת אותה אל החלון.

"תזהרי מהמחט", היא קוראת בשובבות כשאנחנו עוברות ליד הקיר.
"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא", אמרתי לה כשהסטתי את הווילונות מהפתח המלבני הגדול שאורות העולם שבחוץ פרצו ממנו לחדר. חיוורון הבוקר הוחלף בשמש של צהרים, ותחושה של משהו גדול ומוצף בהירות מילאה את הבית.

"גישת החלון אינה בריחה מקשיים, לא התעלמות מבעיות ועקיפת מכשולים. היא מודעות מוגברת, סקירת המציאות בראייה מפוכחת, הכרה בעובדות בלי פרשנות רגשית מדומיינת. זה מיינדפולנס. למעשה זה בדיוק הפוך מבריחה".

על הגגות בערו קולטי השמש באור מסנוור. זלצמן תלתה סדין גדול ונגבה את מצחה בשרוולה. "אתה נפסלת כבר באחדים להחלפות", צועק ילד מלמטה, גבו שעון על הבטון האפור. הקוביה המכוערת הזאת תקועה ממש באמצע שורת הפיקוסים והורסת את יפי הגדר החיה. איזה חוסר טעם, היעדר אכפתיות גמור מצד הוועד.
המשאית של תנובה עדיין עומדת במנוע מגרגר. הנהג שלה נעלם, ובעל המכונית הירוקה השלים עם העובדה שהוא תקוע, והוא מושך שיחה משעממת בטלפון ומעשן. הראש מחוץ לחלון, כדי שריח העשן לא ידבק בריפוד.

"את יודעת את מה הסדנה שלך מזכירה לי? את הצ'ופצ'יק האפור!" אני אומרת לה.
"הצ'ופצ'יק?"
"כן, בואי ואספר לך. נשב עכשיו על הספה בסלון, זה סיפור נחמד. אולי עוד תה?"
נעמה שולפת שקיקים מהכיס: "היביסקוס עם קמומיל ומליסה הולך?"
"הולך".

אנחנו צונחות על הספה. בידינו ספלים מדיפי ריח מוזר, ואני פותחת במעשיית הצ'ופצ'יק האפור.

"זה התחיל עם המתקן המשוכלל שבעלי הביא בוקר אחד והבטיח שכשיחזור בצהריים יסביר לי איך משתמשים בו.

"הוא יסביר לי, הבנת? לטפשה עם השתי-ידים-שמאליות. ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.

"ובכן, אני יודעת דבר או שניים על טכנולוגיה ומסוגלת להתמודד עם המתקן המסתורי הזה ולהפעיל אותו לבד.
"הקרטון נפתח, הסרתי את הקלקרים את הניילונים, ושבעה שקיקים קטנים שמכילים חלקי חילוף או משהו, והגעתי סוף סוף לחוברות.

"חוברת אחת צבעונית בעובי שישה סנטימטר, שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית.
"ארבע–חמש חוברות קטנות נוספות, מלאות בתרשימים מסובכים ובהערות בצרפתית, בספרדית ובגרמנית ובעוד שפה מפותלת שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני.
"ספרון זעיר נוסף עטוף בניילון לצד בורג מוזר, שיש להיעזר במיקרוסקופ כדי לדעת באיזה שפה הוא כתוב.
"ולבסוף נייר בודד ומוכתם בעברית עילגת, שמבהיר לקורא הנבון באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"אחת: אין לטבול את המכשיר במים או בכל נוזל אחר. (אוף, כבר מילאתי לו אמבטיה של מיץ גזר.)
"שתיים: אין לסובב את מכוונן הציר הסקולרי המאונך בשעה שפילטר הביטחון התלת זרועי מלא באוויר דחוס.
"שלוש: קרא היטב את כל ההוראות טרם ההפעלה.
"בכל בעיה יש להתקשר ל... כאן מופיע מספר בן עשרים וארבע ספרות שחלקן מטושטשות, מתובל במקפים ובלוכסנים לרוב, בסולמיות ובכוכביות חסרי פשר ובשאר אמצעי הצפנה שנראה שהועתקו מספרי ריגול ישנים.
"ולסיום: 'תודה שבחרתם ב...' וכאן מופיע שם המותג בסינית מנדרינית.

"אני – יש לי זמן
וסבלנות
ומיומנות
וכושר אבחנה
ויכולת ניתוח.
(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)

"ראשית היה עליי לקבוע איך מניחים את המכשיר על השיש. על איזה צד?

"על הצד שבו נוריות החיווי – לא, כי אז לא יראו אותן.
"על הצד של הלחצנים – ודאי שלא.
"על הצד של פתח ההכנסה – גם מסתבר שלא.
"על הצד עם הצ'ופצ'יק האפור – לא, כי כך הוא מתנדנד מאוד.
"על הצד שעליו מופיעה מדבקה אדומה: 'יש להרחיק את פתחי האוורור מהקיר 45 אינצ'ים לפחות' – מובן שלא.

"לא נותרה ברירה כי אם להניח אותו על הצד בעל הרגליות הקטנות המצופות גומי. כל הכבוד.


"טפחתי לעצמי על השכם, עד כמה שמפרקיי הנוקשים אפשרו זאת, והמשכתי למשימה הבאה – לגלות מה תפקידו של המכשיר הזה.

"הכנסתי את התקע, לחצתי על הכפתור הגדול ביותר והתרחקתי, כשאני מסוככת על פניי. מאומה לא התרחש.
"התקרבתי אליו שוב, ופתאום נדלקה נורה ירוקה. קפצתי בזהירות לאחור, לא לפני שציינתי לעצמי לזכור את מה שהנורה הזאת מסמלת – דהיינו #17.
"לאחר שתי דקות כבתה הנורה, והיה נראה שהתנאים בשלים לסיבוב נוסף של ניסוי וטעייה.
"העברתי את הידית למצב €°~ ולחצתי שוב על הכפתור הגדול.
"שתים עשרה נוריות אדומות נדלקו. שלוש קבועות והשאר מהבהבות, וקול צרוד החל לגנוח מבפנים במחזוריות.

"לא אלאה אותך, נעמה, בכל פרטי המחקר שלי. אינני כה אכזרית.

"סיכומו של דבר, לאחר שעתיים שבהן נוסו כל הצירופים האפשריים והוכנסו למכשיר שלושה קילו תפוחי אדמה מקולפים,
ערמת צלחות לשטיפה,
דפים סודיים לגריסה,
פולי קפה טריים,
כביסה מלוכלכת,
נסיכת הנילוס קפואה,
זיתים שחורים מגולענים,
זיתים שחורים לא מגולענים,
גלעינים של זיתים שחורים,
חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,

(אפשר לקבל כוס מים, בבקשה?)

זהו.

ידעתי כל מה שיש לדעת על המכונה!
ברוך השם.

"הוצאתי את הפקקים מהאוזניים, החזרתי את המטף למקום, פשטתי את סינר האלומיניום וצנחתי מרוצה אל הכורסה.

"מרוצה אמרתי?! ובכן, לא ממש. נשארה תעלומה אחת בלתי פתורה:

הצ'ופצ'יק האפור!

"הוא מזדקר בצורה גמלונית ומקשה מאוד על הגישה לכפתורים, הוא תקוע כמו עצם בגרון. האצבע שלי כבר שותתת דם מהניסיונות לעקוף אותו, שלא לדבר על הנזק האסתטי ועל כך שכל רגע הוא מפיל לי בקבוק אחר על השיש.
"שום תועלת אין בו, בצ'ופצ'יק הזה, רק צער ומכאוב, אֵבל ויגון. אך למרבה המזל הבעיה הזאת איננה בלתי הפיכה.
"הזכרתי כבר את כושר הניתוח שלי? קדימה! מלאת אתגר נערכתי לביצוע הכריתה.

"לקחתי את הסכין האיכותית (זו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש) וגם פלייר־פטנט, מסורית פלדה, מפתח שבדי, ג'קסון, בלנדר מקל ופטישון בלגי (סתם הוספתי 'בלגי' להפחיד. זה היה פטישון רגיל).

"טוב, נעמה, אני מניחה שאת מנחשת את ההמשך. שכשבעלי חזר הביתה וראה את המכשיר הגידם הוא החוויר ושאל איפה הצ'ופצ'יק. כשהצבעתי על הפירורים האפורים שעל הרצפה הוא נאחז במקרר כדי לא ליפול.

"מתברר שבלי הצ'ופצ'יק האפור המכשיר היקר הזה יכול רק להיעטף במפית תחרה יפה ולהיות מוצב בפינת הסלון בתור מעמד לעציץ".


כשגמרנו שתינו לצחוק לגמנו את שארית ההיביסקוס, ונעמה הביטה בשעון ושאלה: "אז איך הסיפור הזה מתקשר אליי?"
"אני מבינה שאת ממהרת", אמרתי לה.
"כן, מתקרב הזמן לקחת את הילדים מהגן".
"חבל, רציתי לתת לך נאום שלם.
"רציתי לדבר על בלוטות השקדים, שאינן תכנון לקוי של מבנה הצוואר, מין חומר מילוי שתכליתו היחידה היא לשמש מצע לגידול סטרפטוקוקוסים.
"ועל המעי העיוור, שאינו שריד חסר מטרה, חלילה. ורציתי... נו לא משנה".

"אני דווקא רוצה לשמוע", מחתה נעמה.

"טוב, אגיד בקיצור", אמרתי תוך שאני מחזירה את ספלי החרסינה למטבח ונעמה פוסעת אחריי.
"העידן החדש מלא בתכנים של חשיבה חיובית על כל סוגיה. מלמדים אותך טכניקות שמפחיתות כל דאגה וחרדה ולחץ, ומסבירים לך שזה בעצם המצב הטבעי של האדם (ומשמיעים לך כהוכחה צחוקו של תינוק). ונותנים לך להבין שכל דאגה היא לא רק בלתי מועילה, אלא בכלל היא טעות.
"יופי. אז למה אנשים סובלים, סבלו ויסבלו כל כך?
"למה נוצר מנגנון הבהלה הזה?
"ובכן, 'זה פגם בייצור', הם עונים לך. זה צ'ופצ'יק אפור! השתתפו נא בקורס חשיבה חיובית ותכרתו אותו..."

הסתובבתי לנעמה ואחזתי בכתפיה.
"אז זה מה שאני רוצה לומר לך –

"זה לא פגם בייצור!

"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".

נעמה בהתה בי בלא אומר.

"גם אם נניח לרגע בצד את הקטע הדתי", המשכתי בתנופת הפתוס שאחזה בי, "מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה. עקיפת המכשולים והימנעות ממפגש עם הגורם רק מדחיקה את הבעיה, והיא עלולה לצוץ מחדש בעתיד בצורה חמורה יותר. וגם אם נניח שתצליחי להתחמק ממנה כל חייך – האם לא הפסדת הזדמנות?

"יש מטרה לקושי הזה, יש בו ברכה; הזדמנות לפתח מיומנויות חדשות, לחזק את הביטחון העצמי, ללמוד איך מתמודדים; להתקדם, לצמוח, לקבל אחריות על החיים שלך.

"הטרגדיות שבחדשות יכולות לבנות בתוכך רבדים של אמונה, של הבנת העולם והתהליך האלוקי ההיסטורי.

"ההתנהלות עם גברת בלייגמן תפתח אצלך כישורים חברתיים ואסרטיביות בריאה, ושעות הבדידות יכולות להיהפך לזמן איכות עם... עצמך. כן, את לא לבד, את עם עצמך. זה הזמן ללמוד על העומקים שבתוכך, להכיר את הנעמה שבפנים. אין כמו שעות השקט של הלילה כדי לפענח צפונות נפש".

נעמה נדה בראשה, מהורהרת. "הרבה חומר לעכל", אמרה ולקחה מהשיש את קערת הסלט הגרנדיוזי שלה. "חייבת לזוז".

"הנה לדוגמה", לא ויתרתי, "הרגישות שלך לגלוטן. היית יכולה לעקוף אותה, לאכול כל היום פריכיות אורז ומלפפונים ולפתוח כל חמש דקות את המקרר במבט רעב. אבל את מימשת היטב את הרעיון ש'כל בעיה היא הזדמנות מחופשת' והפכת את גלוט־אין לאימפריה שמביאה לך כסף, הערכה ושגשוג".

נעמה חייכה סוף סוף. היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל.

"את לא נזהרת מהמחט שבקיר!" קראתי בבהלה מעושה.

נעמה צחקה. "אולי זו לא סתם מחט, זה מזרק. מזרק של מרץ ועוצמה".

הבחורה הפנימה.

אחרי שנעמה הלכה לקחתי לי קוביית שוקולד אגוזים מהארון הסגור, להעביר את מרירות ההיביסקוס, והלכתי לעמוד קצת מול החלון שלי.

חלון בהקיץ.

הרחוב מלא בצהלת פעוטות החוזרים מהגנים, ענפי העץ הגדול פונים לכל הכיוונים וכאילו מצביעים: 'תראו, תראו'. ויש הרבה כל כך לראות: צבעים וצורות, חומר ורוח, מנוחה ותנועה. הכבסים של זלצמן נעים בעדינות כמו דגלי שלום; חלונות נסגרים, מזגנים מופעלים, אימהות חולפות מחדר לחדר, אוספות את הילדים לארוחת צהריים.
ומעל הכל, טהרת השמיים זהובי השמש הפורשים כנפי תכלת שקטה על חי וצומח, דומם ומדבר.
"איפה אני אוחז?" שואל ילד משולהב היושב בשיכול רגליים. "אתה בקוגס של קון שני", עונה חברו. "נו, שחק כבר ותפסיק לחלום".
המשאית של תנובה יוצאת סוף סוף מהרחוב, ונהג הרכב הירוק מרים את רגלו מהברקס ולוחץ באנחת רווחה על הגז.
הוא שכח שהרכב נמצא עדיין על רוורס.

הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.

עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.


אחר כך הדלת נפתחה, ומירי נכנסה הביתה.
חבקתי אותה בחוזקה, נישקתי את ראשה ולחשתי לתוך שערותיה משהו שחשבתי שהיא לא שומעת.
אבל בערב היא אמרה לבעלי בחיוך משתאה:

"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".

בס"ד

בית:
תודה אבא על כל מה שקורה פה בעולם
תודה גם על כל מה שלא תמיד נראה מושלם
כי רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי
לא סתם אתה האבא שלי

פזמון:
רק לך נושאת עיניים
ומודה עד לשמיים
על כל הטוב שפה קיים
תודה לך בורא עולם

בית:
תודה על חסדיך שאיתי בכל יום
תודה שלכל אחד כאן בעולם יש מקום
כי אתה הרי בראת כל אחד מיוחד ושונה
שאליך בתפילה תמיד פונה

פזמון:
רק לך נושאים עיניים
ומודים עד לשמיים
על כל הטוב שפה קיים
תודה לך בורא עולם

תודה תודה על כל מה שסובב אותנו
תודה תודה עליך בורא עולם

אשמח לתגובות

מצא את ההבדלים

אשמח להעארות...

פעם, חשבתי שמאחורי כל טלפון של חברה עלומת שם, יש טלפנית אנושית.

פעם, חשבתי שלכל אדם באשר הוא מגיע התייחסות אנושית וכבוד הדדי.

פעם, חשבתי שרק תקשיבי עד הסוף ועשית לבנאדם טוב על הלב.

פעם, חשבתי שגם אתה כועס על החברה הטלפנית לא אשמה.

פעם, גם אני הייתי זאת שמאחורי הקו.

פעם, אני הייתי זאת שמתקשרת אליכם- "שלום אני מדברת מX".

פעם, חשבתי שאם אני רק מתקשרת זה לא מטרטר את השכל.

פעם, חשבתי שאי אפשר בלי הטלפניות.

אבל-----

היום, אני מקבלת שיחה שבועית של "ביטוח סיעודי שלום".

היום, אני מקבלת שיחה יומית של "רק היום ומחר".

היום, אני אומרת לאנשים אל תתקשרו אליי.

היום, אני מקבלת שיחה שבוע אחרי הסעיף הקודם.

היום, אחרי שאני מוציאה מרשימת התפוצה- מקבלת אחרי שעה את אותה גברת בשינוי אדרת.

היום, אני בל"נ יותר לא אעבוד בזה!

היום, גם אם זה חובה בכל ארגון, לא אטרטר לאנשים במוח.

שנת תש"ס.

שבועיים אחר חתונתם של מוישי ונחמי שטיצל במזל"ט.

צלילי שירי החתונה עוד הצטלצלו באוזניהם, 'כשם שאני רוקד כנגדך' (הראששיב'ע כעס מאוד) 'וזכני לגדל' ('מקווה שלא ראו את דמעותיי מתחת לזגוגיות הענק של משקפיי' הרהר מוישי) שעה שישבו יחד לדון כדת מה לעשות בכסף שנתון נתנו להם הוריהם היקרים.

הם לא נתנו הרבה, גם כך הייתה עליהם מעמסה כספית שנשארה מחתונות קודמות. (איזה מאתיים אלף שקל! זוועה!)

אז ההורים של מוישי נתנו מאה חמישים וההורים של נחמי מאתיים חמישים אלף שקל.

קשה.

בקושי דירה בבני ברק,

אולי דירה וחצי בקרית ספר!

"לא יישאר לנו כלום להשקעה!" לחשו בעצב.

אבל מה לעשות? זה מה שיש.

הטלפון צלצל. על הקו הדוד חיים, המייבין.

"מוישי, קודם כל, מזל טוב! דבר שני אני מתנצל על כוס הקולה ששפכתי עליך בחתונה, רק רציתי לנענע לך את היד חזק, אתה יודע..."

"הכל בסדר!"

"יופי. אז הנה הדבר השלישי. קבלתם ארבע מאות אלף שקל משני ההורים, נכון?"

"מה, מאיפה אתה יודע?"

"לא משנה, בקיצור, אל תקנו עכשיו! במחירים האלה? חכו כמה שנים, עוד תראו, הפער יכסה לכם את כל השכירות שתשלמו כל השנים! תסמכו עליי, אני מבין בזה!"

היום בכל שמחה של המשפחה הוא עושה סבב טלפונים לבדוק מתי הם יוצאים, כדי שהוא יוכל להיכנס...

-------------------

שנת תשפ"ה.

שבועיים אחר חתונתם של דניאל ועדי שטינווירט במזל"ט.

צלילי שירי החתונה עוד הצטלצלו באוזניהם, 'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב' (הראששיב'ע כעס מאוד) 'אמן על הילדים שלי' ('מקווה שלא ראו את דמעותיי מתחת לזגוגיות הענק של משקפיי' הרהר דניאל) שעה שישבו יחד לדון כדת מה לעשות בכסף שנתון נתנו להם הוריהם היקרים.

הם לא נתנו הרבה, גם כך הייתה עליהם מעמסה כספית שנשארה מחתונות קודמות. (שני מליון שקל כולה...)

אז ההורים של דניאל נתנו מאתיים חמישים וההורים של עדי חצי מליון שקל.

הפלאפון צלצל. על הקו הדוד שלום, המייבין.

"דניאל, קודם כל, מזל טוב! דבר שני אני מתנצל על כוס הקולה ששפכתי עליך בחתונה, רק רציתי לעשות סלפי בשביל הדודה ברכה..."

"הכל בסדר!"

"יופי. אז הנה הדבר השלישי. קבלתם שבע מאות חמישים אלף שקל משני ההורים, נכון?"

"מה, מאיפה אתה יודע?"

"לא משנה, בקיצור, אל תקנו עכשיו! במחירים האלה? חכו כמה שנים, עוד תראו, הפער יכסה לכם את כל השכירות שתשלמו כל השנים! תסמכו עליי, אני מבין בזה!"


עוד עשרים שנה, בכל שמחה משפחתית הוא יעשה סבב סקירות מוחיות עם רובוט הבינה מלאכותית שלו, לבדוק מתי הם יוצאים, כדי שהוא יוכל להיכנס...

מסקנה שלי: ברור לסמוך עליו! הוא הרי אומר במפורש שהוא 'מבין בזה...'

אנקות האנשים מזעזעות את אוזניי.

'בום. שוב אני כאן.

כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי, ולא מבין איך זה קורה לי.

למה? למה אני חייב כל פעם ליפול מחדש?'

אנחה שוברת לב מאחד שעובר עכשיו עינוי גופני, מעבירה רטט בגופי שלי.

'למה אני כאן?

נכון, אני מבין שטעיתי, זה ממש לא מחייב שאני צריך להיות כאן בגלל זה!'

אחד צונח לידי, פרצופו המיוסר צובט את ליבי.

'זה כואב, כי כולם יודעים שכל אחד אחר שהוא לא אנחנו שהיה עושה את אותו מעשה, היה ממשיך את יומו כרגיל ורק אנחנו שוב ושוב כאן.

סובלים.

אבל זה מה שנגזר עלינו, אז גם אם אנחנו לא מבינים זה טוב'.

אני מתכונן, תכף גם אני שם.

אני רואה את המכשירים. בחילה שוטפת אותי.

"על מה הפעם נחצ'ה?" צעק לעברי יורם תוך שהוא מדדה לכיווני.

"טשולנט ליל שישי שהידרדר..." אמרתי בכאב.

"תגיד תודה, אתה אוטוטו יוצא, אני, יש לי עוד זמן..." מלמל תוך שהוא מחפש היכן יוכל להניח את גופו הדואב.

"למה? על מה אתה כאן?" מלמלתי ברחמים.

"סופגניות". הוא פלט.

"סופגניות? ברבים? וואי!" צעקתי לרגע.

"זה לא וואי, זה וואי וואי! בדקתי, כל סופגניה זה פך שמן, לפחות שעה במכשיר הכי קשה כאן! במכשיר ריצה? זה שעתיים לאחת!""

בדרך כלל הסיפורים שלי עם מסר כלשהו.. כי בכל דבר אמור להיות לקח כלשהו...

הסיפור הבא הוא ללא מסר. לאחר שכתבתי ניסיתי למצוא איזו אמירה, אך לא מצאתי. (אולי מסר עקיף על קלות דעת?)
האם אתם מוצאים כאן מסר? ומה דעתכם על סיפורים ללא מסר?

מעשה באיכר צרפתי שכשרונו העיקרי היה בהכנת גבינות משובחות.

באחת הפעמים הכין האיכר כמות גבינות מגוונת ואיכותית לכבוד חתונת ביתו.

לקראת החתונה התפשט ריח קל ולא מזוהה מכיוון הגבינות.

התברר שאיכרנו עטף את הגבינה המגובנת בעטיפה חדשה של ניילון במקום הבד המסורתי.

הגבינה העלתה צבע ירקרק שחרחר בקצוות וריחה כמו דשן לאחר חורף באסם.

"ריח טוב", התפעל האיכר עד עמקי נשמתו, והעדיף ללכת מספר צעדים לאחור.

"ריח טוב", הסכימה האיכרה בשלווה, סותמת את קצה אפה בסינר משובץ ויוצאת החוצה לשאוף קצת אוויר.

"עליתי על סטאראפ חדש", שמח האיכר, "ליד יין לבן, מי יכול לסרב לנתח גבינה עם ניחוח כה עמוק וצבע כה יפה?"

לקראת חתונת בת האיכר, סערו הרוחות באיזור.

האיכר יצא בהכרזה שהוא עומד לחשוף גבינה צרפתית חדשה שעברה מדור לדור, נשכחה, ורק לאחרונה סבתא שלו הסכימה לגלות לו את המתכון.

כפרי הסביבה היו כמרקחה, כולם התכוננו בהתרגשות לטעום מהגבינה המשובחת.

בכל יום ניגש האיכר לסיר הגבינה, הביט בהתפעלות על הירוקת ואמר בשמחה: איזו גבינה נהדרת, איזו גבינה טעימה!"

שירים חדשים החלו להלחין סביב הגבינה החדשה, המסתורית, כולם השתוקקו כבר לטעום את טעמה החלומי.

וסבתא של האיכר באה לראות את הגבינה שנקשרה סביב דמותה, העיפה מבט וחשה חרדה.

"זה.. זה..." גמגמה לאיטה, מחפשת מילים מתאימות.

"...זה כמו הדבש של הבננה", סגר איתה האיכר חשבון.

הסבתא הביטה לעברו וחיוך האיר פניה הקמוטות, "כן זה כמו הדבש של הבננה", חרקה בקולה.

בחתונה נרשמה התפעלות חגיגית סביב הגבינה החדשה, במיוחד מכיוון שהאיכר סיפר שלפי המסורת, זו הגבינה המועדפת על מלכי צרפת.

האיכרים כה התפעלו מטעם הגבינה, ועודדו אותו להציג אותה ביריד הגבינות הגדול בעיר הבירה.

כשהאיכר הגיע לפריז להציג את המצאתו, נכונה לו אכזבה, "יש כבר גבינת עובש פופולארית", נאמר לו, "והיא אפילו נחשבת לגבינה עם עובש בריא, ולא רק זה, יש סביב הגבינה הזו חוק בלעדיות!"

חזר האיכר לכפרו וסיפר לכולם שהמתכון להכנת הגבינה נמכר לחברת גבינות פופולארית.

שמח האיכר על כי זכה להאדרת שמו,
שמחו האיכרים על שגבינת העובש התגלתה בכפרם,
שמחו כולם.

ערב הוקרה מרגש למקים החנות נערך על ידי מוסדות טראמפקוביץ, בעליה של רשת חנויות הפיצוחים היקרתית והנחשבת והנחשקת הסופר חשובה "פיצוח לכל פה", באולמי הפאר אווניו, בליווי מקהלת 'הבה נגילה', בחסות בנק העמלים. את דברי הפתיחה מסר הרב יוחנן גרנשטיין, מייסד ורב הארגון, ולאחריו נאמו בכירים במשק הישראל והעלו את נס את תרומת הרב גרנשטיין לחברה כולה ואת הפיצוחים המיוחדים אותם היא מייצרת בכשרותו המהודרת של הרב גליק שליט"א. לסיום הארוע רב הרושם קיבלו המשתתפים חפיסת שוקולד אישית עם קליפות מנצ'ס וקבוקים, ולצידה עט פרקר מוזהבת, תוצרת "עימאד חותמות". יח"ץ שלומי יוסקוביץ, הפקה שאולי קלוץ ארועים, צילום מישאל חשין.

(כל השמות והארועים והמקומות בדויים. הדבר היחיד שאמיתי עד כאב בכתבה החדשותית הנ"ל, היא שמליון אחים ואחיות שלה מתפרסמים כמעט מידי יום בעיתונות היומית הפנים-חרדית, ואף אחד, אבל אף אחד לא קורא אותן, חוץ מאשר אלו שמוזכרים בה... איזה דבר דוחה)

שנת תשכ"ז

הכתל בידינו! הר הבית בידינו!
הקריאות הדהדו בכל בתי ישראל מדן ועד באר שבע, מתל אביב ועד מאה שערים.
כן- גם גדולי המתנגדים לציונות ולצה"ל, למעט בודדים מאוד, ידעו שהר הבית, הכותל, קבר רחל ועוד מאות מקומות קדושים בידינו בניסים גלויים.

ירדן: בן 21, תושב תל אביב, חייל מהגדוד שכבש את הכותלראית מה זה? שום צבא שבעולם לא יכול נגד צה"ל, צבא של מדינה קטנה ושכוחה אי שם במזרח התיכון.

משה: בני ברקי מהראשונים שבאו לכותל אחרי השחרור כן, שום צבא בעולם לא יכול נגד עם ה'. זה פשוט לא יאומן! בתוך שישה ימים!

ירדן: כן, תוך שישה ימים השמדנו את כל צבאות סוריה ומצריים. תוך שישה ימים השגנו את ירדן מגבולות ישראל. תוך שישה ימים!

משה: תוך שישה ימים! נתן ה' בידינו את כל אויבינו! את כל המקומות הקדושים הכבושים- הכותל, הר הבית, קבר יוסף, קבר רחל, הר סיני ומערת המכפלה. ניסי ניסים!

ירדן: אין על צה"ל!

משה: הקב"ה אוהב אותנו ותמיד איתנו.

המשך יבוא

החלטתי להתמסר לספורט. כלומר, לא לריצה או משקולות – אני לא כזה קיצוני – אלא למשהו פשוט יותר. הליכה. משהו עם קצב. בקצב של אריה רעב שמביט בג'ירפה קצת איטית.

אז קניתי נעלי ספורט מקצועיות. (אחותי: "מצחיקות איך שהן עולות על הרגל, כמו צב עם פנסים...") המוכר הבטיח שהן ישנו לי את החיים לטובה, ואני האמנתי לו. אחרי הכל, הוא לא נראה כמו מישהו שהולך הרבה.

בבוקר הראשון, אחרי ששפכתי חצי כוס קפה על הנעליים החדשות, יצאתי בצעד קליל. בתחילה הכול הלך חלק. הרחובות היו שקטים, השמש עוד ישנה, ואני הרגשתי כמעט כמו מתעמל אולימפי.

ואז, בערך בקילומטר השני, הבנתי שלמעשה אני לא מתעמל אולימפי, אלא בעיקר מתעמל בהישרדות. הפקקים התחילו להתעורר, והכביש נראה כמו המשחק מחשב הזה שבו אני הדמות שצריכה לא להידרס.

אחרי שעה, הגעתי הביתה. התיישבתי על הספה עם חיוך קטן, כמו גיבור שעבר מסע אפי. פתחתי את החיפוש כדי לבדוק כמה קלוריות שרפתי.

המונה הראה: 37 קלוריות.

מה?! הסתכלתי שוב, אולי פספסתי איזה אפס.

לא. שלושים ושבע. זה אפילו לא עוגייה. זה חצי עוגייה.

אז עכשיו אני אוכל שתי עוגיות, בכל פעם שאני יוצא להליכה. ככה אני לפחות שומר על איזון.

המשכתי עם שיטת ה"הליכה-שתי עוגיות" שלי במשך שבועיים, אבל כמו כל משטר אימונים טוב, גם הוא דרש ממני להעלות את הרף.

בפעם הראשונה שהוספתי עוגייה שלישית, הרגשתי מסופק, כאילו גיליתי את סוד החיים. חשבתי: אם שתי עוגיות מחזיקות אותי בקצב סביר, עוגייה שלישית יכולה להכניס אותי למצב ספרינטר.

אבל אז, יום אחד, הלכתי יותר מדי רחוק.

זה התחיל בבוקר רגיל. הנעליים עלי, העוגיות בתיק, ואני צועד ברחוב כמו איזה ספורטאי אולימפי בדימוס. אחרי קילומטר בערך, שלפתי עוגייה ראשונה. החיים היו יפים כרגיל.

בקילומטר השני, הגעתי לעוגייה השנייה. תחושת ההצלחה הציפה אותי – המון קלוריות נשרפו היום! אולי אפילו 40!

אבל בקילומטר השלישי... זה קרה.

אני יודע שזה יישמע מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שזה קרה: מרפי חזר ובגדול, מסמן לי בעיניו על דוכן שווארמה גדול ובשרני.

האף שלי זיהה אותו לפני העיניים שלי. הריח הזה – של בשר צלוי, צ'יפס חם ופיתה מושלמת – פגש אותי כמו חבר ותיק שבא להחזיר אותי לימי הישיבה הקטנה.

בזמן הזה הייתי כבר עייף מרוב הליכה, מתנשם ומתנשף כאילו טיפסתי על האוורסט. דוכן השווארמה קרא לי. צעדתי אליו בהחלט של סיירת מובחרת, וכבר הזמנתי שווארמה בלאפה עם צ'יפס – אם כבר, אז כבר.

"אתה בטוח?" שאל אותי המוכר, כאילו ידע על הדיאטה והעוגיות.

"בטח בטוח. אני מתאמן", עניתי, כאילו השווארמה היא חלק מתוכנית האימונים שלי.

היא הייתה טעימה. טעימה מדי. ובסוף הארוחה, כשעמדתי שם עם ידיים שומניות ופרצוף מרוצה, קלטתי שמשהו השתנה.

המד צעדים שלי צייץ.
הצצתי בו: שמונה קלוריות נשרפו.

הסתכלתי למטה - לא הבנתי איך זה אפשרי.
אך אז שמתי לב שהפסקתי ללכת מהרגע שהגעתי לדוכן.

המסקנה הייתה ברורה: או שאני מפסיק ללכת לגמרי, או שאני מוסיף שווארמה לכל הליכה.

למחרת, עשיתי מנוי לחדר כושר.
לפחות יש מזגן – וגם מכונות אוטומטיות עם חטיפים .

זה התחיל כשדינה מהקומה השלישית נכנסה לחדר המורים עם קופסת אוכל. אבל לא סתם קופסה – זו הייתה קופסה שהעידה על השקעה. תיקי ניילון, נייר כסף, וקופסה שבתוכה שלוש שכבות: סלטים, קציצות עוף, ולמטה אורז שנראה כאילו ציירו עליו עם סרגל.

"מה זה, חתונה?" שאלה שלומית.

"לא," אמרה דינה, עם חיוך של מי שניצחה את החיים. "זה פשוט ארוחה נורמלית. את יודעת, לא כל יום חייב לחיות מפיתות עם קוטג'."

שלומית נעלבה, בצדק. גם כי היא חיה בדיוק מפיתות עם קוטג', וגם כי היא כבר בתור למיקרוגל עם הפיתה ביד.

היא הכניסה את הפיתה למיקרוגל ולחצה על 1:30 דקות. המיקרוגל התחיל לזמזם, דינה נדרכה.

"את לא רצינית", היא אמרה.

"מה לא רצינית?"

"את מחממת פיתה לפני האוכל שלי? את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"

"איזה חוקי? מה את, יועצת למיקרוגלים?"

"לא", היא אמרה, "אבל זה ידוע שבמיקרוגל, אוכל אמיתי קודם ללחם ריק."

שלומית הביטה בה, מופתעת. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל אפשר היה לראות את החשש שלה מתעורר לחיים.

"מיקרוגל זה קודם כל שירות ציבורי", אמרה שלומית. "ואני הציבור."

"ואני לא ציבור?" דינה ענתה.

"את ציבור, אבל עם קופסה. קופסה דורשת תכנון. אני באתי עם פיתה – אני ספונטנית."

חדר המורים כבר עצר את נשימתו. נשים באו לשתות קפה רק כדי לא להחמיץ את ההתפתחויות.

המיקרוגל צפצף, ושלומית שלפה את הפיתה שלה. "הא, תראי, אפילו המיקרוגל חושב שאני צודק."

דינה, מצידה, קמה בהחלטיות, לקחה את הקופסה שלה וניגשה למיקרוגל. היא פתחה אותו בתנועה דרמטית והכניסה את הקופסה. ואז לחצה על 8:88.

"מה את עושה?!" צעקה שלומית.

"מחממת," היא ענתה.

"אבל זה יותר מדי זמן! את הולכת לפוצץ את זה!"

"זה הזמן המדויק," היא אמרה ברוגע, "להביא את האורז לנקודת ההתפשטות האופטימלית שלו."

ואז זה קרה.

המיקרוגל התחיל לזמזם מופעלת. קולות לא מוכרים בקעו מתוכו – כמו של רובוט קיבל התקף זעם. אנשים התחילו להתרחק, אבל דינה עמדת שם בנחישות, כמו טבחית מהפכנית שמגינה על המנה שלה.

ואז – בום.

המיקרוגל כבה. הקופסה יצאה בשלום, אבל חדר המורים הוצף בריח של שרוף. שלומית הביטה בה בתדהמה.

"את רואה מה עשית?!"

"עשיתי?" היא ענתה, מצחקת, "זו הייתה הפיתה שלך שהתחילה את זה."

בסוף, כולם נשארו רעבים.

המנהלת הכריזה על חוק חדש: חימום רק עד שתי דקות.

ובשבוע שלאחר הגיע, הגיע מיקרוגל חדש – עם מנעול קוד.

"לא ייאמן," אמרה שלומית, לועסת פיתה קרה.

"מה?" שאלה דינה.

"איך הצלחת לשכנע את כולם שהכול באשמתי."

"כי אני לא מחממת לחם," היא אמרה, בחיוך רחב.

הקטע נכתב בעזרת GPT, בעריכתי הנדיבה

בשנים האחרונות די ניהלתי מלחמה פנימית שבאה לידי ביטוי גם בכתיבה שלי - המלחמה היתה נגד האגו:
נגד תחושת הגדלות ונגד ה'אני'. גם מתוך מצוקה וגם מתוך הבנה שצריך להיכנע לפני בורא עולם כי הוא הכל ואנחנו כלום.

אבל ככל שאני יותר מבינה את האדם אני מבינה שהאגו הוא מתנה.
הוא מתנה עבור האדם. עבור העולם. האגו הוא מתוק כמו דבש.
בלעדי האגו ותחושת ה'אני' אנחנו הופכים להיות חסרי אישיות.

אבל צריך להבדיל בין אגו לאגו כמו שמבדילים בין קודש לחול.

יש אגו פחות רצוי.
זה שרואה את עצמו בלבד, שחי בתוך חשיבה רעילה, שלילית, ששם את עצמו במרכז ורוצה טוב רק לעצמו, ששומר את המשאבים שלו ואת הכסף שלו ואת הטוב שלו עבור עצמו ועבור קבוצה שהוא מאמין שצריך לטפח, ומוכן גם לקחת אנרגיה מאחרים. (זה לא אגו שלילי אלא לא רצוי, כי הרי בעולמנו קיים מקום כזה, ואולי בלתי אפשרי למחוק אותו אלא להתיידד איתו ולנסות לכוון אותו).

ויש אגו מתוק, אגו של אדם שאוהב את עצמו, ומשלים עם חסרונותיו, מוכן להתחבר לעובדה שהוא חלק מהכלל ויש לו תרומה לעולם
אדם שמוכן להיות קשוב לטוב האמיתי שלו, אגו של אדם שחי את עצמו באמת ונהנה להתקדם, ומסכים שגם בחושך של עצמו - קיים אור.

זה אדם שה' הוא המלך שלו, והוא מכיר בכך שה' לא רוצה לתת כבוד או טוב או חכמה דווקא לאדם מסוים או לקבוצה מסוימת, אלא הוא קיים אצל כל הבריאה בשווה, ורוצה שיהיה טוב לכולם, לכל הבריאה.
זה אגו בריא ושמח.

חשוב לי לציין בענווה רבה: אני לא שייכת לאגו הבריא דווקא!
נראה שזה מסע של יציאה מעבדות - אגו שלילי (שיש בו את הפלוסים שלו, לכן קשה לצאת ממנו), לכיוון חירות, שזה אגו חיובי (שקשה כמו קריעת ים סוף להגיע אליו, או להסכים איתו).
כי מאוד מאתגר להגיע למקום כזה של חירות וחשיבה נדיבה כלפי העולם כולו - בלי כוכביות - ולהסכים להיות בו.