קהילת כתיבה מקצועית

חברי הקהילה היקרים!
אולי חלקכם חושבים לעצמכם: מה עושה כאן סופרת שכתבה ארבעה ספרים?
האם לא הגיע הזמן שתתקדם לדרכה, תכתוב בבמות רגילות? הרי זו הדרך!
ומלבד העיתונות הכתובה יש גם במות דיגיטליות!

אז אספר לכם שאני שולחת רבים מהחומרים שלי לעיתונות או לבמות דיגיטליות, והם לא מתקבלים לשם.
כמובן שאינני מתייאשת כי כשיש לך פוסט או מאמר - הוא רוצה לצעוד הלאה, בלי קשר לתחושות ייאוש של הכותב.

אני מבינה שהבמה הזו, של פרוג, היא נהדרת אך כדאי להגיע לקהלים נוספים, אם אתם מכירים במה נוספת/כתובת מייל של במות נוספות,
אנא כתבו לי. תודה.

כמה מילים על בינה מלאכותית:

העולם מתפתח עם חוקיות משלו, אנחנו כבר לא מתפעלים מהעובדה שניתן לשוחח בטלפון או אפילו בוידיאו עם אנשים במרחק עצום, בקצה הגלובוס, זה נראה לנו טבעי ולא פלאי.

אבל כשבינה מלאכותית, שזה סך הכל רובוט משוכלל, מצליחה לחבר סיפורים, לקבל אפיונים, ליצור, וכולם טוענים שזו רק ההתחלה – תערובת רגשות לא מוגדרת עולה בי.

התנגדות עזה!

בתור אחת שקשה לה להכיל התפתחות טכנולוגית, אני לא מאמינה שיש כזה דבר, זה לא הגיוני.

טוענים שבשנים הקרובות זה יהיה משמעותי יותר.

ואני מנסה להבין מה זה אומר לי:
כיום, אני קוראת (כנראה) פעמים רבות תכנים שכתב רובוט, אבל אם יציעו לי לקרוא ספר שלם שכתבה בינה/ רובוט, אני לא בטוחה שארצה לקרוא הרבה ספרים כאלה (האמת שבכלל לא... אבל מי יודע?)

כי למרות שהספר שנכתב בידי הבינה יוכל לעורר בקורא קשת של רגשות, והוא יכול להיות נהדר ומורכב וספרותי ביותר, אני חושבת שיש בזה משהו לא נכון עבורי, כרגע.

כי כשאנו קוראים ספרים, אנחנו מתחברים לחשיבה של הכותבים, שהם אנשים כמונו, (והם לא מושלמים).

רובוט כותב בלי תחושה אנושית. הוא לא כותב, אלא מחבר מילים אפשריות לטקסטים מעולים, אבל...

......

אוף, אולי בעצם כן עדיף שרובוטים יתקשרו איתנו בהכל?

...

הם בלי ציניות, בלי תחכום, בלי אינטרסים, בלי לשפוט אותך, אי אפשר להעליב אותם...

*

וכאן באמת עולה לי השאלה:
למה אנחנו, בעצם, כותבים? למה אנחנו, בעצם, קוראים?
למה אנחנו עובדים?
מי נמצאים במרכז: הכותבים או הקוראים?
מי חשובים יותר?
ועבור מי או מה אנחנו עובדים?

*

התפתחות הטכנולוגיה המואצת ללא ספק מעמידה אותנו מול בירור ממעמיק, ועוד תעמיד אותנו בהמשך מול מצבים של רצון להבין את המטרות שלנו, מתוך הבנה שכדאי לדייק את עצמנו יותר גם כחברה וגם כאנשים פרטיים.

בינתיים שמעתי אפשרות מעניינת כל כך: בהמשך, ככל שהבינה המלאכותית תתקדם, כולנו נקבל קצבה בסיסית ונפסיק לעבוד.

וזה שוב מוביל אותנו לשאלה: האומנם? האם לא נאמר: "אדם לעמל יולד"? אילו פנים יהיו לחברה בלי מימוש עצמי? בלי הגשמה עצמית?

או שמא נפסיק לעבוד ונתחיל להגשים את עצמנו?

מה זו הגשמה עצמית, בעצם, כשסביבנו יש רובוטים חכמים מאתנו פי מיליון?

האם הגשמה עצמית זה להגשים את הכישרונות שלך?

*
האמת שאני רואה את התפתחות הטכנולוגיה בתור הזדמנות לחזק את החברה ואת יחסי החברה:
ככל שהתחום של רובוטים חכמים יתקדם, כך האנשים יזהו את הצורך החברתי ויפעלו לחזק אותו ולהעצים אותו, במקביל להעצמה אישית, וכך אנשים ילמדו לתקשר יותר ביניהם, כי הצורך החברתי אינו בר חלוף.

ושימוש ברובוטים יתכן ויתן לו מקום של כבוד!

*

התפתחות הטכנולוגיה המהירה היא, ללא ספק, חלק מתהליך של גאולה.

אבל צריך לנשום עמוק, לנסות קודם כל להבין מי אנחנו, מה המטרות שלנו, ולהאמין בה' שהוא מוביל את העולם למקום טוב ובטוח. מרחב של גאולה.

המציאות נעשתה מקבילה למדע בדיוני, פה ושם אני עוקבת אחרי חדשות טכנולוגיות, אך כעת זה מפסיק לעניין אותי כל כך, לפעמים אני אפילו די מבועתת ממה שמתחולל כאן מול עיני, במיוחד כי הדמיון שלי לוקח אותי למקומות בדיוניים מאוד.

אבל האמת, שכשם שהתרגלנו למכונת הכביסה, למחשבים ולקידמה העתיקה, אולי צריך אט אט להפנים ולקבל יפה גם החידושים האחרונים.

זה תהליך, ואולי ככה הרגישו העגלונים כשהמכונית הראשונה עלתה על הכביש.

לפעמים אני רוצה להניף לעולם תמרור "עצור"! ולומר לו: תפסיק להתפתח, להקדם, תן לנשום שניה, אנחנו לא עומדים בקצב.

אבל זה העולם.

ויש אנשים שחיים מחוץ לכל זה, מחוץ לכל הטכנולוגיה, נאמנים לאורח החיים הקודם וממשיכים לחיות טוב בלי בלבולי מוח, אשריהם.

כי לכל דבר יש מחיר, עלינו לבחון אם המחיר שווה?

אני לא בטוחה שהוא שווה.

מצד שני, אולי בהמשך נראה שזה מאוד מאוד שווה!

לסיכום: אני באופן אישי, לא רוצה להשתמש כל כך בבינה מלאכותית, אלא רק במקרים שצריך והיא יכולה ממש לתרום לי,
כי נראה שאין מנוס, זה כאן. רק צריך לבחון את המטרות שלנו, להבין שיש בבינה תועלת לפעמים, ולזכור להישאר נאמנים למטרה שלנו: להגיע ליציבות ולמרחב רגוע, תוך כדי הכרה בערך שלנו, ערך שהוא אמנם לא מושלם, אך זה כל היופי שיש בנו, שאנו לא מושלמים, ולהגיע להגשמה עצמית ולזכות לחיים יציבים וטובים.

כך שאם יש משהו בעולם סביב שפחות מתאים לנו, וגורם לנו לחוסר הסכמה, צריך להבין שיש שם משהו לא מדויק כרגע.
ולחפש את האמירה אישית שלנו - מול העולם.
והחיפוש הזה בעיני זה הדבר הכי מקדם והכי מתגמל בעולם.

כי תמיד לימדו אותנו שאדם צריך להיות עניו, ולא להוכיח את עצמו יותר מידי, אבל אני חושבת שיש מקום לחשוב על העולם כמו מגרש משחקים ענק, בו יש לכל אחד הרבה הזדמנויות, צריך לחשוב בגדול על העולם כזקוק לנו ולכישורים שלנו ולתרומה שלנו, ולפעול מתוך המקום הזה, מתוך רצון להגיע לעולם טוב יותר ובלי רצון לקבל טובה אישית מכך.

ואולי זה היתרון של האדם מול הבינה המלאכותית:
הרצון להתקדם ולהוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא יכול לשנות את העולם לטובה!

ראשי כאב.

מה אני בעצם עושה כאן? על מה נעצרתי בצורה כזו?

אדם נכנס לחדר.

קצת היה מוזר לי לחשוב שהזקן ההוא הוא חוקר, אבל כך הוא הציג את עצמו.

"שלום לך, אני החוקר שהופנה אל תיקך" הוא פנה אליי.

"אהלן גם לך" עניתי קצר רוח "למה אני כאן? אפשר להבין מה עשיתי?"

"קודם לכל, אל לך לענות לי 'אהלן', אינני מבני ארצות ערב הנני אזרח מדינת ישראל העברית".

"אוקיי, אז שלום!"

"אנסה להבין. הנך רואה בי בן מדינה אחרת?"

"לא"

"אם כך, מדוע שוב חזרת וענית לי בשפה זרה?"

"מה אמרתי?"

"אוקיי".

"מה העצבים, למה אתה עובר נושא? שאלתי, מה אמרתי?"

"אוקיי!"

"אוקיי, הבנתי שאתה כועס ולא רוצה לומר לי..."

"לא! הנך מתאר את המציאות באורח שגוי לחלוטין! עניתי לשאלתך, ענית לי קודם במילה 'אוקיי' וזו אינה מילה בעברית!"

"אה, אוקיי! אה, לא, חס וחלילה! חח... בסדר, הבנתי!"

"עכשיו בנוגע לשאלתך מהו העוון בגינו נעצרת..."

"בדיוק! אשמח שתענה לי על זה סוף סוף!"

"המתן, אני אענה! מה עשה אדוני אתמול בשעות הצהריים?"

"בצהריים? מה עשיתי? שמרתי על ילדיי, אכלתי ארוחת צהריים, העליתי סיפור לאתר האינטרנט פרוג..."

"האח! על כך בדיוק ברצוני לשוחח עמך, על אותה רשומה שהעלית לאתר המרשתת פרוג, באותה רשומה שגית וכתבת משקפיים בלשון נקבה... ולאחר שהודית בפשעך, תמהת מדוע איננו מעדכנים את השפה כלשון בני האדם והכרזת עלינו שהננו כשופטי בית המשפט הגבוה לצדק..."

"עליכם? מי זה עליכם?"

"האקדמיה ללשון העברית כמובן, לא אמרו לך כשהובאת הנה?"

"לא! ואתה יודע מה? כל זה רק מראה כמה שאני צדקתי! צריך להעיף אתכם, ולשים בכיסא שלכם אנשים נורמלים!"

"אז אדוני אינו מעוניין להתנצל על הדברים, ולהתחייב שלהבא לא יערער אחר סמכותנו ושיקול דעתנו?"

"ממש לא!"

"אני מבין. נראה אם כך תגיד אף לאחר העינויים..."

"אתה מאיים עליי?"

"אכן כן" הוא אמר, והכריז "הכניסו את המענה!"

גופי נרעד באימה כשלעיני ההמומות הוכנס לחדר הד"ר אבשלום קור.

אין ספור עונות חורף סוערות היא ניסתה להתנכל לי ויכולתי לה בגבורה, אבל הפעם לא היה לי שום סיכוי.

רוח הפרצים החורפית סימנה אותי כבר ברגע שמלאו לי שלוש שנים והנחתי כיפה לראשי. היריבות בינינו היא עיקשת, מרה ורוויית אמוציות. היא מצידה עושה הכול כדי להפריח את כיפתי מעל ראשי, ואילו אני לא נכנע בקלות ומשיב לה בקרב הגנה הרואי.

היו פעמים שהרוח האלימה כמעט נגעה בתהילת הניצחון. הכיפה כבר התרוממה וריחפה כ – 5 ס"מ מעל לקרקפתי, אבל אני עם אינסטינקטים חדים כמו של עינית דלת המעלית, הצלחתי למנוע את האסון.

לזכותה של הרוח יאמר שלמרות התבוסות הרבות שהנחלתי לה, היא לא אמרה נואש. על אף היותה סוערת והיפראקטיבית מטבעה, היא עקבה אחרי עם עצבי ברזל, כמו ממתינה בסבלות רבה לנקודות תורפה שיופיעו. והנה השנה הגיעה אחת כזו.

רוח הפרצים הסתתרה בין הרכסים הפתלתלים שמאחורי שורת הבניינים האחרונה בשכונה הירושלמית בה אני גר. היא הסתחררה סביב עצמה. חיכתה שאבוא. ירדתי מהאוטובוס מקניה באושר עד, עם שתי ידיים עמוסות בשקיות. בדרכי חלפתי על המדרכה במקביל למרווח לא בנוי שבין שני בניינים תמימים למראה. ברגע הזה בעומדי חשוף וחסר הגנה, התפרצה הרוח באכזריות והעיפה את הכובע הממולא בכיפה למרחקים עצומים.

כפות ידי הכלואות והקלועות בתוך סבך שקיות ניילון כבדות, לא הצליחו להושיע הפעם.

אבל לא יריב מר ורב שנים כמוני יוותר וייכנע. שמטתי את כל השקיות העמוסות; הפקרתי אותן לגורלן, ופתחתי במרדף חיי אחר הכובע והכיפה.

הרוח באה מוכנה היטב לרגע הזה, ונראה שהיא תכננה את מהלכי המילוט לפרטי פרטים. היא הובילה את המגבעת והכיפה על כנפיה, דרך עמקים מכוסי קוצים, הרים סבוכים ומישורים רוויי עצים. כל אלה לא הרתיעו אותי. רצתי, דילגתי, ניתרתי וקפצתי. נפלתי וקמתי, נחבלתי והתעלמתי. דבר לא עניין אותי מלבד ניצחון החומר על הרוח, תרתי משמע.

איבדתי את תחושת הזמן, המקום והגוף. ובאופן כללי איבדתי את שפיותי זמנית. מפה לשם מצאתי את עצמי מתנשף ומחזיק את ברכיי בידיי, בעומק מסדרון נצרים ברצועה, ליד ארבעה טנקים ו – 11 חיילים משועממים. בעיניים כלות ראיתי את המגבעת עפה כל הדרך לכיוון דיר אל באלח. זהו, הבנתי שפה זה נגמר.

עוד הספקתי לראות את המגבעת נתקעת בצמרת עץ בפאתי העיר העזתית, וקרסתי לאחור תשוש גופנית ורצוץ נפשית.

החיילים רצו לעברי והגישו לי עזרה ראשונה. לאחר התאוששות ראשונית, הם ביקשו לדעת מה הביא אותי – דמות ירושלמית תלושה מהסיטואציה - למקום המסוכן הזה. סיפרתי להם בקול משתנק את השתלשלות האירועים, ורחמיהם נכמרו עלי.

"טוב, אנחנו נכנסים לחילוץ" קבע רועי מפקד הצוות האמיץ "תיכנסו לטנקים ותביאו סולם להורדת המגבעת מצמרת העץ, ואתה" הוא פנה אלי בפאתוס "תעלה איתנו לטנק, נוכחותך קריטית לזיהוי ושיוך המגבעת לבעליו".

לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עוד לא התחלתי לעכל את גודל הרגע וכבר מצאתי את עצמי עמוק בתוך זירת קרב פעילה. המבצע היה מורכב. כוחות שריון התפרסו במעטפת ושמרו על מרחב סטרילי, מסוקים ומל"טים נתנו חיפוי אווירי וכוח מיוחד חתר לחבירה מרגשת עם מגבעת האבודה.

את כל זה ראיתי בעיניי המשתוממות דרך המסך שבבטן הטנק.

רגע השיא הגיע. שלושה חיילים הציבו את הסולם, וחייל אחד גבוה ואמיץ נבחר לטפס אל המגבעת. ברגע הזה נתתי לעצמי להתפרק וזרמי דמעות החלו לשצוף מעיני. חייל טוב עיניים הגיש לי מים, ואמר בקול אוהב "זהו, תכף המגבעת כאן". ואז נשמע קולו של החייל המחלץ בקשר "חברה, זו סתם שקית שחורה".

וואו, גפרור בוער...
אבל נראלי הגיע הזמן לשאול את השאלה הפשוטה הזו.

לא, אין בכובעי קורסים להציע, או הפניות לאשכולות ישנים וניוזלטרים מרתקים...
פשוט תוהה כמה מבינינו - קהילת כתיבה פורה במיוחד - מתפרנסים מהעט שבידם ועושים מזה כסף.
ואם כן, ברשותכם, מאיזה ענף?

חשבתי לפתוח סקר מסודר, אשמח לשמוע בתגובות איך לסדר אותו.
בהצלחה לנו.

היא הייתה מסוג השיחות שאם אתה זורם איתן יותר מידי, אתה מוצא את עצמך במרתפי השב"כ עם פלנלית על העיניים.

שתיים בלילה. צליל אלים בוקע מהסלולרי ופוגע באכזריות באידיליה המתוקה שביני לבין הכרית הרכה.

אני עונה לשיחה עוד לפני שהתודעה שלי משלימה את תהליך האתחול במלואו. העברית שמעבר לקו משובשת עד חרדה, מוזרה ומפחידה מספיק כדי להעיר את שארית התאים הרדומים במוח.

מהר מאוד הבנתי שהדובר איראני. לא רק בשל המבטא, אלא בעיקר בזכות ארבע המילים שדקלם חזור ודקלם, עוד לפני השמעת נימוסים מקובלים כמו 'הלו' או 'שלום'.

"תחזור אלי למספר הזה" ביקש בבהילות. יקרה לו לפרסי עלות השיחה מטהרן לירושלים.

במאבק בין הפחד לסקרנות, האחרונה ניצחה. חזרתי אליו.

מה שהוא ביקש ממני, היה בדיוק דפוס הפעולה של הסוכנים האיראנים, כפי שפורסם בתקשורת אין ספור פעמים לאחרונה.

"תרסס גרפיטי תמורת 500 דולר", "תצית רכב תמורת 2000 דולר" וכולי.

ניתקתי את השיחה באצבע רוטטת. וכמו שמצופה מאזרח נאמן, רצתי בבוקר לתחנת המשטרה לדווח על המקרה.

כמה שעות לאחר מכן, טלפון נוסף. הפעם ממספר חסוי. ר מהשב"כ מדבר, הוא מבקש לפגוש אותי בדחיפות.

בטויוטה החדשה של ר האווירה הייתה רצינית, וההצעה אפילו עוד יותר.

"אנחנו בשב"כ רוצים לדעת לאן חותרים האיראנים" פתח ואמר איש הצללים "לצורך כך אנחנו מחפשים מישהו שיזרום כביכול עם המפעיל הפרסי שלו, בהכוונה ובפיקוח שלנו כמובן, עד שנצליח להגיע לשלב בו הוא יבקש מהמופעל שיעשה את המעשה בגינו הם גייסו אותו מלכתחילה"

הייתי מוקסם מההצעה המפתה. אני שהדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי עד היום הוא לחלץ שבריר סורר של קליפת ביצה מחלבון חמקמק, עשוי למלא תפקיד חיוני לביטחון המדינה.

מובן שהשבתי בחיוב ויצאנו לדרך.

במתחם מיוחד שייעד השב"כ למטרה, הצטלמתי ברקע כתובות גרפיטי, רכבים שרופים, מודעות רחוב תלויות וזגוגיות מנופצות. התמונות שוגרו למפעיל האיראני שלא ידע את נפשו מאושר. כל מה שביקש בוצע בצורה המהירה והטובה ביותר. דג שמן דג לו, טעה לחשוב.

עכשיו כאשר הרגיש בטוח להתקדם איתי לשלב הסופי, הוא חשף לי את שמו, חסן קוראים לו. לקבלת תדרוך למבצע הגמר לשמו התכנסנו, הוא הזמין אותי לפגישה בטורקיה.

לאחר אין ספור סימולציות מקצועיות מול שולחיי, ובליווי סוכנים סמויים מהשב"כ עליתי לטיסה, בדרך לפגישה המכריעה.

זה היה מלחיץ נורא. ארבעה קציני ביון איראנים יושבים מולי ומבקשים ממני לבצע פשע אכזרי ביותר נגד בני עמי. אף על פי שידעתי שאלה סתם דיבורים, כמעט התעלפתי רק משמיעת תוכן הבקשה.

מטולטל ומבועת יצאתי מהפגישה בדרך לטיסה חזרה ארצה.

"ידיעת הזהב בדרך לארץ" עברה ההודעה בדרג הבטחוני והמדיני הגבוה. "מחר בבוקר הוא חוזר וכל חברי הקבינט וראשי זרועות הביטחון חייבים לנכוח בפגישה עימו" הודיע המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.

במקביל בדיוני המשפט, נתניהו מבקש דיון דחוף בדלתיים סגורות. מחר אי אפשר לקיים משפט, יש סדר יום בטחוני דחוף. אף אחד לא יודע מהו, אני דווקא כן.

בהגיעי לשדה התעופה בן גוריון, המתינו לי פסיכולוג ופסיכיאטר מטעם השב"כ. תפקידם לווסת את נפשי לאחר התכנים הקשים והמטלטלים שספגתי בפגישה, ולהעניק לי תמיכה נפשית לקראת הפגישה המכוננת שבפתח.

אני נכנס לחדר המלא מפה לפה עם כל שועי המדינה.

לאחר מתן תמונת רקע על אופי ומהות הפגישה, אני חושף בקול סדוק וחרד את מה שאיראנים זוממים לעשות, ומותיר את הנוכחים מוכי הלם ובעתה: "התבקשתי מהם" אמרתי ועצרתי לנשימה עמוקה אחת נוספת "לעלות לקו 402 בתחנה הראשונה, בשעה עמוסה שבה אנשים נוסעים לחתונות מרוגשים ולבושים עם מיטב בגדיהם, ולפזר על כל המושבים מסטיקים לעוסים".



הרשמים המרגשים שלי מטקס קבלת אות גבורה מנשיא המדינה, בטור נפרד בעזרת השם.

בְּשׁוּלֵי אַדְמָתִי
שָׂרוּעַ,
מְבַכֶּה חֶשְׁכַת חַיַּי.

מָצָאתִי
יָדִיד
שֶׁנִּחֲמַנִי
כִּי
דִּשְׁאִי יָרֹק.

בּוֹכֶה אֶל חֵיקוֹ
דִּשְׁאֲךָ יָרֹק שִׁבְעָתַיִם!
וְהוּא מְגַלֶּה לִבּוֹ
חֶרֶשׁ
כַּמֶּה אֲנִי לְדִשְׁאֲךָ...

לֹא מְקַבֵּל
הֲגִיגָיו.

עַל מִשְׁכָּבִי,
וְהִנֵּה תַּחַת תַּנּוּרוֹ
אוֹצָר מָלֵא טוֹב.

וְהוּא שׁוֹלְחֵנִי
לְחַטֵּט
בְּשׁוּלֵי תַּנּוּרֵי.

הַתְשִׂישׂוּנִי נִדּוּדַי
עָיְפָה נַפְשִׁי מֵחִפּוּשִׂים.

שַׁבְתִּי לְדִשְׁאִי
הָאָפֹר וַדַּאי
נִשְׁכַּבְתִּי עָלָיו
לָחַשְׁתִּי לְלִבּוֹ
אָפֹר אַתָּה, אַךְ שֶׁלִּי...

מעצבנת.

כן, זו ההגדרה המתאימה להתחלת צהריים שכזו.

זה התחיל בכך שהמשקפיים היקרות שלי נפלו על הרצפה ונחרצו בשתי הזגוגיות.

זה המשיך בכך, שקבלתי שיחת טלפון לא תמימה ואף רועשת, שממנה גיליתי שדף החשבון חשמל שקבלתי לא היה כלל חמדת לצון של חברי הגרפיקאי המוכשר.

אבל איך שהם נגמרו.

לא, זה כבר עבר את הגבול!

אני מתהלך לי לתומי, לא רגוע בלשון המעטה,

אל תדונו, תחשבו איזה קשה זה ללכת ללא משקפיים כשאתה כה זקוק להן.

מגיע סוף סוף לבניין.

קומה ראשונה.

שוק! גורבין החליפו את הדלת לפלדלת, והוא עוד לא רצה להלוות לי אתמול! טען שאין לו שקל...

ולמה ליד הדלת של נחוביק יש שקית זבל? גועל נפש. לא מתאים להם!

קומה שנייה.

אופניים חוסמות את דרכי. לא נורמלים גודשליף! הילד שלהם רק בן ארבע, איזה גודל אופניים!

מה זה? איפה הילדה של ארגנויע'ר שתמיד מחכה כאן, ומבקשת פלאפון?

קומה שלישית.

כלום. מעניין, ליד הדלת של קוגלביץ' דווקא ציפיתי שתהיה שקית זבל ליד הדלת. ד' שישמור אולי מישהו שם חשב להוריד...

קומה רביעית.

איי, הבית. קצת לפרוק עצבים. פתחתי את הדלת בבום, ורצתי לכיוון הספה תוך שאני חולץ את נעלי בחופזה. היא לא הייתה שם. 'מה זה למה הספה לא פה?' צעקתי.

מראה פיהם הפעור לרווחה של ילדי משפחת גלויזרמן מהבניין הסמוך, שעמדו בהלם מוחלט מול חלוץ הנעליים שפלש לביתם, ככל הנראה שלא יצא מראשי לעולם.

אז אחרי יום עבודה עם גשם של שאלות מצד קולגה לעבודה
(סליחה על המילה ה"גבוהה" לא מצליחה לקרוא לה "חברה לעבודה")
הייתי חייבת לשחרר קצת לחץ עם מילים...
ועדיף בחרוזים...

יש אנשים שרק שואלים
שאלות בלי סוף
כמו אוקיינוס בלי חוף
כמו כדור עגול
כמו גרגרים של חול
הם מרססים סימני שאלה לאוויר
ומחכים למענה מהיר
הם עומדים עם יד על המותן ועיניים פקוחות
ומחכים למענה מטובי המוחות
גם אם שאלו שאלות דביליות לחלוטין
זה לא יעצור אותם לתשובה להמתין
למענה
הגיוני
חכם
עדיף מסוכם
עם נימוקים ודוגמאות
ישר לתוך העיניים התוהות
את רואה שהם לא מבינים כלום
ושהמידע נבלע בחור עלום
שאת משקיעה את כוחך לשווא
ברכה לבטלה
אבל לא תוכלי למנוע מהם
את הרסס הבא.

שלום כולם,

כקוראת ספרים בלבד, ללא קשר ותלות בבמות עיתונאיות כלשהן - דרוש לי מידע לגביהן כאשר אני רוצה להפיץ חומרים שלי.

אם למישהו יש מידע לגבי הבמות השונות וחלוקתן למגזרים וקהל יעד - אשמח שישתף.

מניחה שיהיה שימושי לכולם...

תודה רבה!

כמו דבורה לצוף נשאבתי לזה. אוווף אני לא מאמין שאני חושף את עצמי ככה, אבל זה או שאני פורק או שאני מתפרק.

בקיצור, התמכרתי. קשות. מאוד. ולא בדיוק לצוף מתקתק, אלא יותר לעוקץ של הדבורה. הייתי כדבורה שיכורה שעוקצת את עצמה חזור ועקוץ.

לא מדובר בהתמכרות רגילה לעישון או לאלכוהול, אלא בהתמכרות ל, טוב זה מביך... לסוגת כתיבה מסוימת. זהו, הוצאתי את זה.

אני יודע שזה נשמע מוזר ואולי אפילו מצחיק, אבל תאמינו לי שזה ממש עצוב.

אני מדבר על סוגת כתיבה שהיא לא בקונצנזוס הספרותי, אבל יש בה משהו ישיר, נוגע, סוחף, מרגש וממכר.

הסוגה הייחודית מתאפיינת בתיאור ריאליסטי של מצבי חיים נוגים וכאוטיים, בשפה עשירה בועטת וציורית. אתה נשאב לתוך הסיפור ומגיב פיזיולוגית לשורותיו: פעימות לב משתוללות, דמעות מלוחות, נשימות קצרות וגלי צמרמורת בכל הגוף.

בניגוד לרוב הסוגות, כאן הסופרים לא טורחים לסגור לך את הפינה בסיומת עליזה ואופטימית. הם תמיד ישאירו אותך מעורער ומהורהר, חושב איך אתה משפיע על העולם והופך אותו לטוב יותר.

נשמע מעולה! אז מה הבעיה? זהו שיש בעיה והיא גדולה. כסף. זה עולה המון כסף.

מה גם שהקטעים כל כך עוצמתיים, סוחפים ומטלטלים עד שאתה מאבד עניין בכל סוגה אחרת. אחרי קטע כזה, לך תקרא איזה סיפור בדיוני נדוש, או סאטירה עלובה. זה לא עובד. הכול מחוויר ליד הסוגה הממכרת.

בהתחלה אמרתי לעצמי, עוד קטע אחד ודי. פתחתי את הארנק בהבטחה שזו הפעם האחרונה. כמובן שלא עמדתי בזה. גמעתי את הסיפורים כמו גמל דו-דבשתי.

מסיים לקרוא, מוציא את הארנק, מסיים לקרוא, מוציא את הארנק וחוזר חלילה. הסתחררתי בלופ הזה בלי שליטה, עד שלאחרונה קרסתי כלכלית.

המשפחה המודאגת הצמידה לי יועץ לכלכלת המשפחה. האחרון היה נחרץ "אתה חייב להתנתק מזה, אחרת לא אמשיך איתך את תהליך השיקום".

הבנתי שאין לי ברירה. בלב כבד מאוד צלצלתי יחד אתו לוועד הרבנים לענייני צדקה וביקשתי שיפסיקו לשים את העלונים שלהם בתיבת הדואר שלי.

בה
מֵעוֹלָם נִפְלֵאתִי עַל הָאִישׁ הַהוּא שֶׁמְּדַבֵּר בְּלַהַט וְעֵינָיו מְלֵאוֹת גִּצִּים, וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא מִלִּבּוֹ יְדַבֵּר הָאִישׁ הַלָּזֶה. רַק שְׂפָתָיו נָעוֹת וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ.

וְהָאֲנָשִׁים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, כִּי אֵיךְ יֵדְעוּ אֶת נַפְשׁוֹ? הֲלֹא עָטַף עַצְמוֹ בְּאַלְפֵי מִלִּים מַזְהִירוֹת, אַחַת אַחַר רְעוּתָהּ; עָטָה עַצְמוֹ בְּאַלְפֵי מְשָׁלִים הַכּוֹבְשִׁים אֶת הַלֵּב, בְּסִפּוּרִים מַדְהִימִים, אֶת דְּבָרָיו טִבֵּל הֵיטֵב בְּתַבְלִינִים מְשֻׁבָּחִים מִמֵּיטַב הַשְּׁוָקִים.

אֵיךְ יֵדְעוּ הָאֲנָשִׁים מִי הוּא בַּעַל הַמִּלִּים וּמִי בָּא מִן הַלֵּב, מִן הַחֲלוֹם?
וַאֲנִי עוֹמֵד מִן הַצַּד, וְאֵין בְּיָדִי לְהוֹשִׁיעַ.
מָה אֶעֱשֶׂה לַאֲנָשִׁים טוֹבִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים שָׁעָה שֶׁל קוֹרַת רוּחַ,
מְחַפְּשִׂים אָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עִמָּם עַל גֹּדֶל הַשָּׁעָה,
מֵטִיחַ בָּהֶם אֶת חֲטָאֵיהֶם; אָדָם שֶׁיִּטַּע בָּהֶם תְּחוּשַׁת טֹהַר וְרוֹמְמוּת.

וְהָאִישׁ מְסַפֵּק אֶת הַסְּחוֹרָה הֵיטֵב.
מְלַהֵט בִּדְבָרָיו,
וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב אֶת לִבּוֹ שֶׁל זֶה הַמְּדַבֵּר,
שֶׁאָטוּם לְדִבְרֵי עַצְמוֹ.

וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב שֶׁמֵּעֵת לְעֵת,
כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,
מְסַפֵּר הָאִישׁ עַל גֹּדֶל תִּפְאַרְתּוֹ וִיקַר מַלְכוּתוֹ,
כַּמָּה עָנָיו הוּא, כַּמָּה צַדִּיק הוּא וְיָשָׁר,
אֵין לְשַׁעֵר.
וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ כָּל זֹאת, וְאֵין לְאֵל יָדִי לְהוֹשִׁיעַ.

רַק כּוֹחַ הַמְּדַמֶּה מְסַיֵּעַ בַּעֲדִי.
שָׁם, בַּחֲלוֹמִי,
אֵין הַנֶּפֶשׁ עֲטוּיָה בְּמִלִּים וּבְמְשָׁלִים וּבְחִידוֹת נָאוֹת,
אֵין הַנֶּפֶשׁ עֲטוּיָה בְּהִתּוּלֵי מִלִּים,
תְּנוּעוֹת יָד, הַבָּעוֹת פָּנִים הַלּוֹקְחוֹת אֶת כָּל רוֹאֵיהֶם.

שָׁם נִמְצָאִים כֻּלָּנוּ עַיִן בְּעַיִן,
מוּל אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ,
שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְצְאוּ כָּל הַנִּמְצָאִים
כְּפִי שֶׁהֵם בְּאַמִּיתַת הִמְּצָאָם שֶׁלָּהֶם.

שָׁם יֵשׁ רַק מִלִּים שֶׁבָּאוֹת מִן הַלֵּב,
מִלִּים רָפוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה,
שֶׁנּוֹשְׂאוֹת בְּתוֹכָן אֶת הַנֶּפֶשׁ כְּפִי שֶׁהִיא.

מִלִּים דַּקּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה שֶׁכָּל יִשְׁעָן רַק לְהָבִיא אֶת הָאֱמֶת
אֶל מְחוֹז חֶפְצָהּ.

נעים מאד, כייף לשתף לראשונה, בהתרגשות גדולה, סיפור שטרחתי לכתוב לאיזו תחרות.. ומרגישה שיש לו ייעוד להוסיף אור וחיזוק בעולם. תהנו.
שלושה שותפים באדם/הודיה בושארי

***

יש סיפורים מרגשים, יש סיפורים מחזקים, ויש סיפורי השגחה, בסיפור המוגש לפניכם יש את מכלול הדברים, כי הוא סיפור שקרה באמת!

***

לאמא שלי יש בספה שקע, 30 שנה שאמא שלי יושבת במקום הקבוע שלה, זר לא ישקע.

אני יושבת מולה על הפוף שלי. מדברת בהתלהבות והיא מקשיבה.

אתמול חזרתי מסופ''ש בסמינר ''ערכים'' לרווקות. והלב שלי דופק מאז בקצב אחר.

אני מספרת לאמא בעיניים נוצצות על האור של דרך התורה, איך גמלה בליבי ההחלטה לזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ולצאת לדרך חדשה, לחזור בתשובה...

אמא שוקעת בספה עוד יותר, כעס מבעבע בה, אני מזהה מאוחר מידי שהיא לא אוהבת שום אור שנדלק בי.

היא מזדקפת, מתחילה למנות את כל מה שלא מוצא חן בעיניה. מורידה שלטרים.

אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.

אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.

אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"

אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."

אני מרימה עיניים לאמא, עיניי נפגשות בעיניה. לא חשבתי שתיקח כ''כ ללב.

"אז מה?" היא שואלת בשקט "נסעת עד נתניה כדי שיבלבלו לך את המוח?!" אכזבה שזורה בקולה.

"תמיד היית שקולה ואינטליגנטית" היא מרימה להנחתה "אני מתפלאת עלייך, ככה ליפול בפח??"

הפנסים בעיניים שלי נדלקים שוב, קוראים לזה ''אורות''.

"חבל שלא באת איתי אמא!" אני מנסה למתן את הקול המתלהב שלי, "זו השבת הראשונה ששמרתי, ואפילו לא הרגשתי איך שהזמן עבר... ההרצאות היו כאלה עמוקות..."

"טוב שלא טבעת" אמא צינית, ואני ממשיכה בחצי טון "גיליתי שם את בורא עולם, את התורה הקדושה---"

"זה ברור שיש בורא לעולם!" אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף. נוגעת ברצפה.

"ומה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? את נראת כמו עם וילון אמבטיה!"

אני מסמיקה בשביל החצאית של דנה, התחננתי שתתן לי אותה אחרי הסימפוזיון של מוצ''ש, דווקא אהבתי אותה ממש.

הפנסים בעיניי נכבים. "החצאית..." אני משלבת אצבעות, משפילה עיניים... "כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון כמו שהגעתי לשם..."

"ואז מה?" ממשיכה אמא להקשות "ואז עלה איזה רב ולימד אתכן שצריך לזרוק את הבגדים לפח? זה מה שמלמדים הרבנים שלך?"

הדלת נפתחת, ואני נעמדת, מתכוננת לברוח מהמשפט שדה שנכפה עלי.

"היי יפיתוש!" אבא נכנס נושק למצחי. "ברוכה הבאה יקירה! איך היה בנופש?"

"זה לא נופש אבא" אני צוחקת, מפשירה מהמתח שהיה עד עכשיו, "זו שבת ערכים..."

"ערכים?" אבא מרים גבה.

"בוא תשמע עם איזה ערכים חזרה הילדה שלנו" אמא לא משחררת...

אני נאנחת. מתיישבת בחזרה על הפוף, שנאנח גם הוא.

שניהם מולי מביטים בי בשאלה, "ככה כנראה מרגישים בבית דין של מעלה" אני נזכרת באחת ההרצאות ששמעתי.

אמא קוטעת את זכרונותיי.

"הרב אמר ליפית שאסור לה ללבוש יותר את הבגדים שלה, מכנסיים גופיות וכל השאר,

אבל גם אסור לה..." הקול של אמא עולה טון. "אסור לה למכור או למסור לאחרות כי זה נקרא....הכשלה" אמא מנסה להיזכר במילה הנכונה.

"להכשיל" אני מתקנת בשקט.

"להכשיל את מי?" אבא לא מבין.

השתרר לרגע שקט. אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.

הורי אנשים מדהימים, שעובדים מהזריחה עד השקיעה כדי לפרנס את הבית.

דואגים כל הזמן שיהיה לי טוב, ולא יחסר לי דבר.

תמיד לבשתי בגדים יפים, ואפילו מותגים. כדי שארגיש שווה, שאהיה כמו כולן.

ועכשיו, איך אסביר להם שאסור לי להעביר את הבגדים שלי לאחרות, כי הן תכשלנה בבגדים לא צנועים, מחוסר ידיעה, בדיוק כמו שאני לא ידעתי עד השבת האחרונה...

"ולכן, אני מתכננת לרוקן את כל הארון שלי, זורקת הכל לפח... בלי נדר..." אני מסיימת להסביר, מייחלת שיבינו.

"מי זה נדר?" אבא מתחיל לאבד את הסבלנות ואמא נעמדת מניחה ידיים על המותניים ומסכמת:

"עם נדר, בלי נדר" היא מתחילה לצעוד למטבח "עכשיו! אני לוקחת אשפתון ענק, וממלאה בו את כל הבגדים שתכננת לזרוק, מחר אני מוכרת אותם לחברות שלי בעבודה!"

"אתה שומע?" אמא ממשיכה מהמטבח, "רק שבוע שעבר היא קנתה מאילת חליפה מעור ב1,000 שקל"

אבא מביט בי, לא מבין מה עובר עלי... ואני מייחלת שהפוף יבלע אותי, גיליתי את האור, וכל כולי בחושך...

אמא תולשת אשפתון מהגליל ואומרת ברצינות תהומית: "כתוב בעשרת הדיברות "בל תשחית" היא מדגישה את המילים "את זה הרבנים שלך שכחו ללמד!"

הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.

"אויי... אמא, את מצחיקה" אני לוקחת את המפתחות והארנק ויוצאת מהבית.

בורחת כשהגזר דין מתממש. גם ככה קשה לי.

***

פוסעת בשדרה החשוכה, האוויר חם והרוח כמו מתעקשת להעיף אותי לאחור,

אני לא נכנעת לה, הולכת כנגדה, ממצמצת מול החולות שמנסים להיכנס לי לעיניים, להפריע לי להיאבק.

שיר עולה בי, אני מגרדת את קצה הזיכרון, מאיפה השיר הזה מוכר לי, אהה כן.. שרנו אותו בליל שבת בבית כנסת, הוא היה ארוך עם מילים קדושות כאלה, אני זוכרת שהביאו לי סידור וכל המילים היו כתובות שם.

אני מחליטה לצעוד לבית הכנסת השכונתי, שם בוודאי אמצא סידור.

מנסה להכריח את עצמי להיזכר לפחות ב-2 מילים כדי שאדע מה לחפש, מערבולת של מילים בראשי, ואין לי קצה חוט.

נזכרת שאמרו לנו שאפשר לבקש מבורא עולם כל מה שרוצים וצריכים, אפילו דבר קטן ולא חשוב.

זה מרגש אותי ואני מחליטה לנסות.

"אבא שבשמים" אני נושאת עיניים לשמים השחורים "יש שיר קדוש שאני לא מצליחה להיזכר בו... ו.. אני צריכה מילה או שתיים כדי שאדע מה לחפש..."

ואז זכרון מתוק עולה בי, אני נזכרת שהיו 2 מילים שגרמו לי לדמוע, 2 מילים שכל בחורה חולמת לשמוע..."בואי כלה בואי כלה" רק לא לבכות עכשיו, אני עוצרת את הדמעות.

"בואי כלה בואי כלה" הדמעות מדגדגות לי שוב כשאני עומדת מול הדלת הכבדה תוהה אם מותר לי להיכנס פנימה.

"סליחה את צריכה עזרה?"

אני מנתרת לאחור בבהלה, איש מבוגר הדור פנים עומד למולי, מחכה לתשובתי.

"אמ.מ. סליחה, כן" אני מנסה לארגן את מילותיי, "אני צריכה שיר, שכתוב בסידור שיש בו את המילים ''בואי כלה'', אין לי סידור חשבתי לחפש כאן בבית הכנסת..." אני משפילה את עייני במבוכה.

העיניים של האיש מאירות, הוא מחייך חיוך גדול ומבקש: "תמתיני כאן, אני אביא לך את מבוקשך"

הוא נכנס לבית הכנסת, וחוזר כעבור דקה עם סידור פתוח.

"שם עזרת הנשים" הוא מצביע על דלת לבנה שנמצאת בצד. "תוכלי להניח את הסידור שתסיימי"

"תודה רבה" אני מודה לאיש הצדיק, מחבקת את הסידור ולוחשת "ותודה גם לך אבא!"

מתיישבת על ספסל קרוב, ומתחילה לקרוא מילים שעד לפני שבוע לא היה לי סיכוי להכיר: "לכה דודי לקראת כלה פניי שבת נקבלה"

אני מרגישה את בורא עולם מדבר לי בלב, דרך המילים האלה שנוגעות בי כ''כ,

"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" אני לוחשת את המילים האלה שוב, מרגישה שהן כמו רטייה קרה על פצע כואב.

"הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי." ואין לי ממה לחשוש, ה' איתי, הוא שומע אותי והוא כ''כ קרוב, הדמעות מטשטשות לי שוב את המילים,

אני סוגרת את הסידור, מנגבת את הדמעות ושרה לעצמי "בואי כלה בואי כלה"

וקול עונה בי "בואי ילדה"

אני באה, מבטיחה.

***

בפתח הבניין הכל חוזר אליי. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אמא אמרה שהיא תרוקן את הארון שלי, תמכור את כל הבגדים מחר.

היא עשתה זאת?

אני פותחת את הדלת ואשפתון שחור עומד בפתח, גדול ונפוח.

כן, היא עמדה בהבטחתה, וכמו שאני מכירה אותה, היא גם תמכור את כל תכולת השקית.

הלב שלי עדיין דופק שאני מגלה שהשקית מודבקת בסלוטייפ לתיק העבודה של אמא,

שאבא לא יפנה אותו בטעות בבוקר, יחשוב שהיא אשפה...

צועדת לחדר שלי בשקט, מדליקה את האור.

מול עיניי דלתות הארון פתוחות. המדף ריק, וגם ארון התליה.

אמא יסודית, תמיד הייתה. לא הייתי עומדת בפינוי שהיא עשתה כאן.

לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפנות הכל בבת אחת, אולי הייתי משאירה כמה חליפות למזכרת.

צמרמורת עוברת בגבי עולה עד שורשי השיער.

המדף ריק. אין לי מה ללבוש מחר, חוץ מהחצאית של דנה עם הפרחים, פתאום החן שלה יורד בעיניי, היא באמת מזכירה וילון אמבטיה.

"אלוקים" אני מרימה עיניים לתקרה מכוונת ליבי לשמים. "תחשב לי כאילו זרקתי" אני מביטה בארון הריק "כי... כי באמת הייתי זורקת! רק ש..." בושה מציפה אותי "הייתי עושה את זה לאט יותר, וגם הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בגדים צנועים... " הבכי מדגדג לי בגרון, והכעס של אמא צף ועולה בי.

ואיך חשבתי שתבין? אני מבינה פתאום.

תינוקת שנשבתה, ילידת דור הצנע, אם אוכל לא זורקים, קל וחומר בגדים.

***

שעת צהריים מאוחרת.

אני יושבת על הפוף הקרוע שלי, קוראת עיתון. אמא שותקת כבר חצי יום,

אופה עוגות ועוגיות כאילו ערב חג, ולא מעפעפת לכיווני.

אני מתאפקת לא לשאול אותה אם מכרה בגד או שניים. ועל מה החגיגה.

לא רוצה להראות לה שזה מעניין אותי. מאד.

קולות עולים מהחלון, אבא חוזר מהעבודה, ולהפתעתי נכנס עם שוטר, וכשהוא רואה אותי הוא ממרפק אותו, ושניהם מסתכלים עליי במבט מוזר.

"יפיתוש מה שלומך?" אבא לא מחכה לתשובה, גורר כיסא לשוטר שמתיישב לידו בשולחן, וממשיך:

"בואי רגע, שבי איתנו אנחנו רוצים לדבר איתך."

הלב שלי מחסיר פעימה.

אני ניגשת לשולחן. אמא מגישה קפה וצלחת עוגיות חמות. "היא ידעה מהאורח" אני חושבת לעצמי.

אבא מכחכח בגרון, אמא משתעלת ומתיישבת לידי, השוטר מהמהם המהום רב משמעות. אני שוקלת להזמין מד''א, להשלמת האירוע הדרמטי.

"אבא??" סימני שאלה מסתובבים לי בתוך העיניים, אם שניהם פה לידי מה עוד יכול לקרות, ולמי?

"אה.. כן" אבא מזדקף. "הכל בסדר, כן. אל תדאגי, פשוט קרה משהו שיצער אותך ו..." הוא מסיים את המשפט במהירות "אני מבטיח לך שתפוצי כמו שצריך" הוא מסובב את ראשו לעבר השוטר, אבינועם אהרוני שמו, שמהנהן בראשו לאישור.

"היא לא יודעת כלום" אמא מעדכנת. ולוגמת לגימות ארוכות מהקפה.

אבא מתנדב להסביר:

" הבוקר אמא יצאה כהרגלה לעבודה, וחיכתה בתחנת מוניות להסעה שלה"

"עם האשפתון של הבגדים שלך" אמא מוסיפה בהדגשה. ומסתכלת עלי בוחנת את תגובתי.

"היא פטפטה עם ניצה, גל וחגית" ממשיך אבא.

"מה זה משנה עם מי דיברתי?" אמא קוטעת באחת, וידה פוגעת בכוס הקפה שלה, שנשפכת עלי ועל החצאית היחידה שלי, אני מתעלמת מהכוויה, ומבקשת: "אבא... נו... תקדם את העלילה". זה לא בן אדם לחברו, אני מתאפקת להוסיף.

אבא ממשיך מאותה נקודה, מנצל את ההזדמנות לדבר לבד, עד שאמא תחזור עם הסמרטוט.

"וככה הן פטפטו כהרגלן, וכשהגיעה ההסעה אמא עלתה עליה... בלי השקית. היא שכחה אותה בתחנת מוניות. ונסעה". וואו, אני חושבת לעצמי, אמן. אמן. אמן. שזרקו אותה בשבילי... אני מוסיפה תפילת שווא.

"ב08:00 אני מגיע להפסקה בתחנה, יוצא מהמונית ולחרדתי אני מגלה חפץ חשוד מתחת לספסל..."

הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ. אז לא זרקו אותה??

"לא איבדתי עשתונות" אבא שלי נהנה מהדרמטיות "אני מיד מרחיק אנשים מהזירה. מתקשר למשטרה, ומדווח"

"ואז אתה הגעת?" אני שואלת את השוטר.

"לא..." השוטר מחייך "ואז הגיע החבלן, עם רובוט חבלה..."

אני מדמיינת רובוט עם דגל "מי לה' אלי" מתקרב לשקית הבגדים שלי.

"ואז... את איתי יפית?" הקול של אבא קוטע את דמיונותיי. "ואז.. המשטרה סגרה את המקום עם סרט אדום, לחבלן היה שלט איתו הוא כיוון את הרובוט, הרובוט ירה בשקית. כל מה שהיה בה התעופף לכל הכיוונים" הבטן שלי מתכווצת. "וזהו, פירק אותה" אבא מתנשף.

"תודה לאל, זה לא היה מטען חבלה, זו הייתה רק שקית עם בגדים" הוא מביט בי, בודק אם אני מבינה לאן חותרות מילותיו.

"בצהריים אני מתקשרת אליו" עכשיו תורה של אמא, שני צדדים למטבע. אין אפשרות להתאושש.

"אומרת לו, דוד, אולי ראית את השקית עם הבגדים של יפית, שכחתי אותה בעבודה שלך-בתחנת מוניות...

ואז..." קולה נשבר "אבא מספר לי מה קרה, פוצצו לך את כל השקית עם הבגדים!" היא פורצת בבכי ומחבקת אותי "אויי מסכנה שלי.." אמא מייבבת.

אני שוקלת את האמבולנס פעם נוספת.

"אל תדאגי, ציפי" עכשיו התור של השוטר, אמא משתתקת. "כבר אמרתי לכם בדקתי את העניין..." הוא פונה אליי: "יפית, איך שההורים שלך דאגו מהתגובה שלך, דווקא אני לא רואה שהיא לוקחת את זה קשה" הוא מסתכל על ההורים שלי, שעשו לו הכנה מיותרת.

"אם לא ע''י הפח, או שרף או מלאך, שיהיה ע''י חבלן ורובוט" אני נעמדת. "העיקר שהבגדים ז''ל"

אמא מסמיקה, ואבא מחייך.

"כל הכבוד לך!" הוא אומר ומחבק אותי "כל הכבוד למלך הכבוד!" אני עונה. וצוחקת.

השוטר מוציא דף מהתיק ומגיש לי: "זה דו''ח נזק, תמלאי כאן למעלה את הפרטים שלך, ולמטה תכתבי מה היה תוכן השקית, וכמה בערך שוויה. יש אגף בתחנה שמתעסק עם הדברים האלה. את תקבלי 50% מסכום ערך השקית"

עכשיו אני זקוקה למד''א... אני מתיישבת מסוחררת.

שלושה שותפים לאדם. אביו ואימו והקדוש ברוך הוא!

***

שבועיים אחר כך, אני בדרך לקנות בגדים בבני ברק. והלב שלי מתרונן.

"תודה אבא," אני מדברת בלב, מוצפת ברגשות תודה שלא הכרתי "אין לי מילים מול כל הטוב הזה שאתה מרעיף עליי"

אני פותחת הארנק, ערימת שטרות מסודרת בו, אני מתאפקת לא לחייך...

"מי היה מאמין?" אני מסתכלת לשמים... "שיהיה לי כזה סכום לקנות בגדים צנועים".

"אנחנו מאמינים בני מאמינים..." הפלאפון שלי מצלצל, עונה את התשובה.

"כן אמא" אני משווה לקולי ענייניות. מאז המקרה משתדלת מאד לא להכאיב יותר בדרך החדשה שלי.

"יפיתוש דובשניה שלי" אמא משתפכת, "שמתי לך שוקולד חלבי בתיק" היא מפתיעה "הוא כשר".

"תודה רבה אמא" אני עונה. מחכה לעוקץ.

"ותקני הרבה חצאיות פרחוניות..." אמא צוחקת "יפות כמו וילונות אמבטיה".


נון ובית:

כמו שצויין בהתחלה.

הסיפור קרה באמת!

גיבורת הסיפור היא אמא שלי שתחי', שזכתה לדור ישרים מבורך!

כשאדם גדל לתוך העולם
הוא חושב שהוא דמות ראשית
הוא הכל, הוא כולם
החל מספר בראשית.

ואז ברגע של בגרות והארה
מבין האדם ברעד
שהוא סך הכל ניצב, נברא,
ולהיות חלק בפאזל העולמי נועד.

כן, הוא סך הכל דמות משנית
בחייהם של באי עולם,
הוא כמו בהמה או צנונית
לא, הוא לא מה שחלם...

ואז הוא יכול להתכנס
לחיות את חייו ברוגע
או אולי יתחולל בליבו נס
והוא יבין בכל דקה ורגע:

להתייחס לעצמו כמו דמות ראשית
כשחקן איכותי, נחשק, נדיר
כי אמנם הוא לא כאן מבראשית
אבל הוא עבור עצמו - כמו מלך אדיר

האם נבואה זה סוג של השראה?

אם כך הרי גם לגויים יש יצירה, שמגיעה מהשראה, אז מה ההבדל בין היצירה היהודית ליצירה הכללית?

האמת שאין הבדל בין יצירה כללית ליהודית, שתיהן מגיעות מהשראה, והשראה זה דבר ניסי ופלאי, ממש כמו רוח-הקודש.

ההבדל הוא באיזה כלי מונחת ההשראה?

נמשיל את זה לכלי חרס, או זכוכית, שאנו רוצים לשפוך לתוכו דבר מה: יין או מים או כל דבר אחר.

אם הכלי נקי - המים יהיו צלולים, ומי שישתה אותם יזכה לבריאות.

אם הכלי נקי, היין ישמור על טעמו ויהיה משובח עם הזמן.

אך אם הכלי אינו נקי - התכולה לא תשמור על טעמה, אלא תתקלקל.

אותו דבר גם היצירה היהודית מול היצירה הלא יהודית:
הכלי, האדם, עליו מונחת ההשראה, צריך להיות נקי, וככל שהוא יותר נקי כך הטעם של היצירה יהיה משובח יותר, או טעמה יישמר.
איך אפשר להיות כלים נקיים?

על ידי שמירת תורה ומצוות כמו שצריך, שמנקים (או אמורים לנקות) את האדם מכל לכלוך וכך הוא הופך להיות זכוכית נקיה להעברת האור והאור יכול להיות צלול יותר.

זה מה שנאמר: "וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב".

ה' כביכול מעביר אותנו דרך קשיים חיצוניים ופנימיים הכל כדי לנקות אותנו, כי לפעמים אנחנו לא עירניים מספיק למה שהתורה דורשת מאיתנו וצריכים לעבור זיכוך, כדי שנגיע למצב בו נהיה כלים נקיים ולקבל את האור, ולהאיר הלאה.

כמו שנאמר בפרק כ"ד בתהילים:
"מי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ"

או בפרק טו בתהילים:
הולך תמים, ופועל צדק; ודובר אמת, בלבבו....
לא-רגל, על-לשונו--לא-עשה לרעהו רעה; וחרפה, לא-נשא על-קרובו. נבזה, בעיניו נמאס-- ואת-יראי ה' יכבד.

לכן, צריך להבין כי ה' לא רוצה שיהיה קושי או שיהיה סבל, כי יש לזה מטרה, ברגע שנלמד לקח ונחזור לאור שלו, לשמחה ולמחשבות טובות -
הסבל והקושי יעלמו ונגיע לייעוד האמיתי שלנו:
נהיה כלים ראויים להשראת השכינה בתוכנו.

שנזכה, אמן!

מביט ימינה
מביט שמאלה
אין איש. אני עולה...

המדרגות הצרות מתעקלות פעמיים.
הדלת הכבדה עטויית המודעות
- פתוחה.

אשמורה שניה בליל. בית הכנסת חשוך.
'נר תמיד' חשמלי מטיל אור כתום ואדיש.
שורות שורות ספסלים, כמו שדה מוקשים.
עכשיו, ישראל. עכשיו או לעולם לא.

לחצות את היכל הדממה המאובק עד לארון הקודש.
אנשי העיר נמים, כשאני מתכרבל בפרוכת.

אנא השם!
יש לי תכנית בשבילך
אנא
אתה מוכן פעם...
פעם אחת, להקשיב לי?

זו היתה עת זעם
דינא קשיא
השטן קטרג
עוונותי היטו
ו...תפילתי התקבלה.

אוי לי ואבוי לנפשי
התכנית התקיימה
במלואה.

אז לאחר הטורים הנזעמים כאן על עולם הטלפנות, לא יכולתי לעמוד מנגד.

באה העת לממש את כישרון הבלשות שלי, שהייתי אומר שהוא מולד אך אצטנע ואגיד שהוא מעבודה עצמית שלי.

איפה אחזתי? אה, הבלשות. בקיצור, למה אני מתכוון? לא היה נראה לי הגיוני כל הקטע הזה של הטלפנות.

משהו שם מסריח.

לא יתכן שחברה שמכבדת את עצמה תשלח טלפניות שתטרטרנה את לקוחותיהם הפוטנציאלים, ותסמוך שמשיחת טלפון מציקה זו הם יעוטו עליה כנמלים עלי טופי.

אני לא איש של דיבורים.

צלצלתי לאיזה מנכ"ל של משרד טלפנות כזה, והצעתי לו לצרפני לצוות המנצח שלו.

רציתי להרצות לו על צורת המכירה שלי, אבל הוא קטע אותי במילה הראשונה ואמר "התקבלת, בוא באחת בצהריים יש ישיבה מיוחדת של כל הצוות, תצטרף אליה".

קודם כל הוחמאתי. תמיד ידעתי שאני טוב בשכנוע, אבל להתקבל לעבודה תוך עשר שניות, הישג נוסף בקריירה.

הגעתי לישיבה המדוברת.

לא אשאל אתכם אם אתם יושבים, כי אין לי בעיה שתפלו על הרצפה מהמידע המטלטל כידי אב את תינוקו לקול צווחות האם. להיפך, אני אוהב לחולל דרמות.

אז תעמדו.

ישבו שם כעשר טלפניות וטלפנים, ניסיתי לחפש על פניהם איפה הקאצ', עדיין לא הצלחתי להבין.

המנהל הנ"ל החל לדבר.

"חברי וחברות צוות חברת 'מיניקל', מצבינו כידוע על הפנים. המכירות שלנו בצניחה.

בעוד החברה המתחרה לנו 'דקסה' המציעה גם היא סינוני אוויר במוסדות ציבוריים, נוסקת אל על!

זה לא הזמן לשבת על השמרים, זה הזמן שלכם ושלכן לשבת על העמדות ולהביא תוצאות! מעכשיו, כל אחד ואחת שלא תהיה להם הצלחה על לפחות עשרים לקוחות ביום, יפוטרו מידית!

בהצלחה!"

התיישבתי על עמדתי, וחייגתי למספר הראשון.

המנהל נעמד לידי.

רעדתי.

"שלום וברכה" אמרתי באדיבות כשנעניתי.

"שלום". זיהיתי את הקול הקשוח ההוא שאני רגיל לענות בו לטרדנים מסוג זה.

"אנו מחברת מיניקל המציעים שירותי סינון אוו..." ניסיתי את מזלי למרות הקשיחות.

"לא מעונין". היה צפוי.

רק כשסיימתי גיליתי את פניו האדומות מזעם של המנהל.

"מה עשית, אני יכול להבין?" הוא צעק.

"מה? ניסיתי למכור, לא הלך..."

"אתה באמת לא מבין, אה? בוא תשמע שיחה מאחד הוותיקים שתבין על מה אני מדבר... לא, זה מזעזע!"

התיישבנו ליד אחד מהטלפנים.

הלז חייג למספר תוך שהוא מחייך למנהל בחנפנות.

"שלום וברכה, אנו מחברת דקסה המציעה שירותי סינון..." אמר בביטחון, אפילו לא נותן לצד השני לענות.

אני הסמקתי כולי. איזה לא נעים, הוא התבלבל בשם החברה. לא העזתי להגיד למנהל.

"דקסה?" שמעתי את הקול מהצד השני "אתם לא מתביישים? התקשרתם אליי גם שבוע שעבר!"

"ובכל זאת, האם תחפצו..." המשיך הטלפן.

"לא מעונין! לא מעונין! לא מעונין! סופי! גם אם אני ארצה סינון אוויר אני לא אקח אתכם בחיים, ביי!"

"אתה רואה?" שאל אותי המנהל, ופנה אל הטלפן "מצוין ממש!"

הוא חזר אליי "עכשיו אתה מוכן ללכת לעמדה שלך ולהתחיל לטלפן כמו כולם בשם החברה המתחרה, ולהרוס לה כמה שיותר לקוחות פונטציאלים? תודה!"

נכנסתי לקופת חולים.

השלט שלהם תפס את עיני.

הלם!

סוף סוף הם עלו על הבעיה החמורה הזו?

אתם בטח שואלים את עצמכם 'על מה הוא מדבר'?

ובכן,

שמתם לב שלקופת חולים יש ריח של קופת חולים?

למה?

למה אף פעם לא נכנסתי לבית והרחתי את הריח הזה?

עזבו בית, מוסד! בשום מקום אין אותו!

ומסתבר שהם קלטו את זה, והם שואלים את הקהל האם הם סובלים ממנו.

כמובן שנגשתי למזכירה ואמרתי לה.

"לגבי השאלה שלכם במודעה, התשובה היא כן!

חד משמעית כן! אני סובל נורא מהריח!

לפעמים אני מעדיף פשוט להשתמש בשירותים הדיגיטליים, רק בשביל לא לסבול!"

"אוקיי, לא צריך לצעוק את זה בקול..." נענתה המזכירה במבוכה. לא הבנתי מה המבוכה. ראיתי באמת כמה מבטים לכיווננו, אבל זה ברור שזה לא קשור אליה, זה קשור לקופה.

"אפשר את הכרטיס מגנטי?" היא פנתה אליי.

"מה קשור כרטיס מגנטי? תטפלו בזה!"

"כן, כמובן שנטפל! תירגע! אני רק צריכה לקבוע לך תור לרופא שמטפל בזה. אפשר את הכרטיס?"

"לי? רופא?" תמהתי בפניה, והסתכלתי שוב על המודעה בה נכתב-

'גם אתם סובלים מריח פה?'

בהשראת איזה קטע ששמעתי פעם בקטעי הומור בקו בראש וראשונה

חנוכה הולך ומתקרב. ככה שרים הילדים.
בואו יחד נשיר מכל הלב.
נשיר? בפה. אבל בלב?
הלב הוא זה שאח"כ יסחוב נזקים של שמנים מיותרים.
הלב הוא זה שייעבוד שעות נוספות בשריפת כל הקלוריות המיותרות.
במיוחד יחד עם השיר המקביל- סופגניות נאכל בם לרוב.
רק תגידו לי- איך למען ה' ייתכן גם "נשיר מכל הלב" וגם "סופגניות נאכל בם לרוב"?
לא יודעת מה היה בלב של הגננת כששרה את שני השירים הללו ברצץ ובלופ יום אחרי יום. בלב שלי אחרי סופגניות לרוב, אין מקום לשירה מכל הלב. גם לא להפך.
חשבתי הרבה על החידה הזאת. הרי לא ייתכן שכל הגננות בכל תפצות ישראל (כמעט) עושות את אותה טעות פטאלית, ואין פוצה פה ומצפצץ.
עד שהחלטתי לעשות מעשה ולהרים טלפון לגננת של הקטנטונה ששרה לה במרץ על הזאטוטה אין לי שאלות. היא לא יודעת מה זה קלוריות, כולסטרול הוא טורקית, ושומן זה בכלל טוב- זה מה שאוכלים בחנוכה, לא?
את התשובה קיבלתי בצורת מתכון לאמיצים בלבד, אבל הוא פתרון החידה- זה מה הגננות אוכלות בחנוכה.

שליחים

שלח לי אלוקים,

ליבם נושא אור,

מתת ידו מחלקים.



מלאכים

מלווים אותי בצללים.

לא לבד,

בשבילים מפותלים.



כוכבים

מרחוק קורצים.

הטוב עוד יבוא,

הם מנצנצים.



אנשים טובים

פגשתי בדרכי.

את כולם

הציב לי אבי.



משכו אותי לאור,

כפרח בסדק.

השקוני טל,

תקווה וחוזק.



כנר בחושך

חלש ונדלק.

שפשפו עלי אבן,

עד שאש תוקד.



בליבם הרחב

בניתי לי קן.

מצאתי לי בית,

אוהב וכן



הדרך כה תלולה,

אך לא לבד במסע.

עם שליחים ומלאכים,

את נפשי אשא.



ליעד אני שואפת,

ביחד איתם.

כוח חדש שואבת,

רק בזכותם.

קרני האור חודרות בעדינות מבעד לחלון העץ הגדול במטבח, היא ניגשת אליו ופותחת אותו לרווחה, ידיה נעות מתוך הרגל והיא מוצאת עצמה שעונה על האדן הרחב.

כחול. ירוק. טורקיז.

היא אוהבת את הבקרים בבקתה הקטנה שלה, באמצע הטבע האינסופי היא מרגישה כזו קטנטנה בתוך עולם כזה מופלא.

היא שואפת עמוקות את אוויר ההרים הצלול לתוך ריאותיה, ממשיכה לסקור בחיוך קטן את הנגלה לפניה.

הנהר התכול שקט היום, היא מציינת לעצמה, זה טוב, כך תוכל לכבס היום ללא חשש שהגלים יסחפו את הבגדים ויהפכו אותם מאכל לדגים. היא מצחקקת לעצמה כשדמיון של דג קטן שפוגש בשמלת הקיץ שלה עולה במוחה.

הצחוק שלה כנראה הפתיע את אמיל, היא מסתובבת לאחור וקולטת את מבטו נח עליה וחיוך קטן גם בזוויות פיו "את יודעת דיאן" ידיו סוגרות את הספר שעיין בו לצד כוס הקקאו של הבוקר "כשרציתי שנעבור לכאן פחדתי כל כך שתסרבי ותרצי להמשיך לגור בעיר הגדולה, כעת מיום ליום אני משוכנע בכך שאת מאוהבת במקום יותר ממני" עיניו התכולות מחפשות את אישורה.

דיאן מהנהנת "לא האמנתי שמקום מגורים יכול לשנות כל כך את אופיו של האדם, חששתי שללא חברותיי שבעיר אחלה ואכנס לדיכאון, אך אני באמת נהנית בחברתן של החיות.. והנוף!! רק בשבילו שווה לגור כאן" היא מסתובבת חזרה לעבר החלון ומהדקת את מטפחת הפשתן הלבנה לראשה.

אמיל נעמד גם הוא לצידה ומשקיף החוצה "ראי!,. הוא מניף את אצבעו קדימה "שם אל פסגת הDOM ניסיתי לטפס בהיותי בן תשע עשרה, עלינו קבוצה של חברים עם ציוד הרים המתיימר להיות מקצועי ועם רצון עז להגיע לפסגה, מיותר לציין שאחרי כמה קילומטרים ירדנו בבושת פנים ובברכיים כושלות" הוא מגחך.

היא מחייכת גם "אני בטוחה שעוד תגשים את החלום להגיע לפסגה יום אחד וכעת אמיל, עלי למהר אם ברצוני לחלוב את הפרות לפני שהשמש תכה בעוז על ראשי, יבורך יומך!" היא קוראת תוך שהיא אוחזת בדלי החליבה ובכפפות.

"גם יומך דיאן" הוא מהנהן לה לשלום ופונה לקחת את כובעו מן המתלה, הוא סוגר את דלת הבית בעדינות אחרי צאתו ונעצר עוד פעם כדי לשאוף את אוויר הפסגות.

מי אתם? אנשי המטריות הגדולות...
מי אתם? ובאיזה בית אתם גרים שיש לכם לאחסן את האוהל הענקי הזה?

אהה שכחתי, הוא מתקפל... ועדיין, מה אתם חושבים? שאם אתם יכולים לקפל אותו זה הופך את הגודל שלו להגיוני?

זה שחז"ל נתנו לכל אדם ד' אמות, זה אמנם טוב ויפה, אך הם ממש לא התכוונו שתתחמו את אותן ד' אמות עם סככה ענקית נגד מים שלג וברד כבד...
גם ככה זה לא ממש עוזר לכם... ופה ושם חודרים אנשים זרים אל תוך הטריטוריה המהלכת שלכם, כשהם נהנים מהגנה מליאה מהמבול שבחוץ.

אנחנו בהחלט מכירים בצד החיובי של ה'מטריות הגדולות', לצד החסימות וההשתלטות המעצבנת והמיותרת על שטחי ציבור, יש גם מגוון אפשרויות שימוש מעניינות...
תחשבו על זה - מטריה גדולה היא אחלה מקום לעמוד עם כמה חברים ול'נייעס' ברוגע תחת הגשם השוטף, אפשר לקבוע שם את הישיבה של 'וועד הבית', אמנם לא יוכלו לשבת... אבל זה יכול לחסוך את הוויכוחים אצל מי לעשות את הישיבה הבאה...

לא מוגזם יהיה לומר שתחת קורת הגג של 'אנשי המטריות הגדולות' ניתן לקיים מנייני תפילות מרווחים למקרים בהם השטיבלאך השכונתי מלא, כך אפשר להוסיף עוד ועוד מניינים בלי לרדוף אחרי תורמים ואישורים מהעירייה...

בעצם, כשחושבים על זה, מאוד מוזר למה עיריות שאמורות לדאוג לרווחת התושב, מאפשרות את הכאוס הזה ברחובות, כשהם נותנות לאנשים להקים מבנים ניידים ברחוב בלי שום פיקוח ובלי צורך באישורי בנייה.

ובכלל, אתם, אנשי המטריות הגדולות... חשבתם פעם עלינו?
על האנשים הפשוטים עם המטריות הרגילות שצריכים לעבור בין אוהלי הענק שהחלטתם לפרוס מעליכם בשיא החורף...
הלו, אנשים! אוהלים 'בגדול', זה הקטע של הקיץ...

ועוד משהו, שמתם לב לכמויות המים שמנקזות אליהם המטריות הגדולות שלכם, פי 4 ו5 ממטריות סטנדרטיות! מה שהופך את המעבר לידכם לרחצה קרה ופתאומית באמצע יום חורפי, נשמע מדהים, אהה?

תנסו לחשוב איך אנחנו מרגישים...
מה הסיכוי שהייתם מסוגלים לתמרן במדרכה ברוחב 1.30 בין גגוני ענק, זה מרגיש כמו לנסוע עם קיה פיקאנטו בין שני סמיטריילרים שועטים, וזה די מפחיד...

מה ההיגיון בללכת עם מטריה ברוחב של נתיב + שוליים, על מדרכה צרה?

אז נשמות טהורות עם מטריות גדולות!
אנא רדו לכביש!
המדרכה מיועדת להולכי רגל עם מטריות בגודל שפוי!

אחרי הזדמנויות רבות בהם יצא לי לכתוב המון לפני מבחנים, קטעים שאמנם יצאו יפהפיים בחלקם אבל בעיקר גרמו לי להגיע למבחן חסרת אונים באופן נואש, החלטתי לנסות להפוך את זה לטובתי, ולו במקצוע אחד- היסטוריה.
הגעתי למסקנה שלכתוב סיפור מנקודת מבט מעניינת על אירועים היסטוריים שונים יכול להפוך את הלמידה לחוויתית, כיפית, מעניינת, ובעיקר מלמדת ומחדירה את החומר היטב..
אז החלטתי לנסות את זה.
והתוצאה ההתחלתית לפניכם, ניסיון לראות האם זה באמת יכול לעזור.
אשמח שתחוו את דעתכם.
ואם יש כאן תלמידות נוספות שמתחברות לרעיון- אשמח לקרוא קטעים שלכן ולשמוע את חוות דעתכן ועצותיכן על דרך הלמידה הנלוזה הזו....
אולי,יום אחד נוכל להפוך את זה אפילו לאתר בו יוצעו סיפורים מדהימים ללמידת היסטוריה ותו"י בדרך חוויתי.... אבל זה כבר דמיונות שלי.....


לראות את ההורים שלך ואת שני האחיות הקטנות שלך נרצחים מול העיניים זה לא משהו שלא מותיר חותם על הנפש. והמראות המזעזעים האלו עולים מולי בלילות כמו בימים, מייסרים את הגוף והנשמה ולא מניחים לי לרגע.

חבריי למסע- שני נערים בני גילי, ילדה קטנה ושלושה גברים מבוגרים, שותקים כולם, כל הזמן. וגם אני.

הדרך לפולין ארוכה ורצופת מכשולים, ואני תוהה כמה עוד נצטרך לעבור, והאם נשרוד את כל זה.

"אנחנו לא נשרוד את זה", מסנן אברהם אשר, המבוגר שבינינו, כאילו קורא את מחשבותיי.

"אנחנו נשרוד את זה, אברהם אשר, אנחנו נשרוד. וכשנגיע לפולין גדול או ללובלין או לווהלין או לכל קהילה יהודית אחרת- יקבלו אותנו בזרועות פתוחות, ונוכל שוב לשבת וללמוד, כמו בימים הטובים מפעם....", אני לא יודע למה אני אומר לו את זה, כשאני בעצמי לא מאמין במה שאני אומר.

הוא מרים אליי עיניים זקנות, שבעות ימים, שותק את כל מה שיש לו לומר. ואני נבהל לגלות כמה דומות העיניים האלו לעיניים של הילדה הקטנה שצועדת איתנו ברגליים רזות, כושלות. וההבדל ביניהם, למרבה החרדה, הוא למעלה מ40 שנה.

"שמעתי שרבי שלמה לוריא הוציא ספר", נשמע פתאום קולו הצרוד משתיקה של ישראל מאיר.

"מה?" אני מסתובב אליו, לא מבין מאיפה זה בא לו פתאום.

"רבי שלמה לוריא. בן דוד של אמא שלי. הוא הוציא ספר על... לא יודע. אבל זה חייב להיות משהו גאוני ממש, לא? הוא גדול עולם", העיניים של ישראל מאיר לא ממוקדות, ואני תוהה כמה הוא יודע על מה שהוא מדבר.

"הוא באמת הוציא ספר", אומר אברהם אשר, ניצוץ קטן של קורת רוח נדלק בו, נכבה כמעט מייד.

"באמת?!" הוא מצליח להלהיב גם אותי, קצת.

"כן. וזה ספר מדהים! וגם רבי משה איסרליש בתהליכי כתיבת ספר, אני יודע", ישראל מאיר מתעורר לחיים, מתאר, בלחיים שהופכות ורדרדות, איך הוא שמע על כך לפני שהגיעו גלים נוספים של פרעות שלקחו איתם את ארבעת אחיו ואחיותיו הנותרים.

"חייב להיות שהוא כבר גמר את הספר, לא?", שואל חיימק'ה, פעם אברך משי, היום משהו שדומה לשבר כלי.

"הלוואי", אני ממלמל, מביט על הדרך הבלתי סלולה בה אנחנו צועדים כבר ימים על גבי ימים, מורעבים, מותשים, צמאים ומשוועים למעט חום של קהילה יהודית וקצת מרק, אם אפשר.

"מה הלוואי?" מתיז פתאום יהושע, קטן ממני בחודשיים בלבד, ועבר לא פחות ממני. "מה יעזור לך ספר אם הראש שלך לא פתוח ללמוד! לא ראיתי גמרא כבר לאיודע כמה זמן, בסדר? ועכשיו אתה רוצה לפתוח ספר שגדול עולם כתב, ועוד להבין, מה?" הלעג שלו מסווה מרירות ועצבות אינסופית, ואני רוצה לבכות בשבילו. בשביל כולנו.

המשך הדרך לא פחות קשה.

אנחנו לא מדברים עוד על הספרים של גדולי העולם שבדור, כן מהרהרים בעתידנו.

"אתה חושב שיש לנו סיכוי באמת להצליח ללמוד משהו עוד?" שואל אותי יהושע בקול אבוד.

"אני לא יודע", אני לוחש בכאב, לוחץ את ידו בפרץ של רגש שלא ברור לי מספיק. "אני לא יודע".