שוב תודה לכל המגיבים! מוצאת טעם רב בדבריכם.
לגבי המצב החברתי שלו- מצד אחד הוא נהנה להשתולל עם החברים, מזמין חברים הביתה מפעם לפעם ומזכיר אותם בשיחות. מנגד- אני בהחלט מזהה אצלו קושי מובן למדי, הוא מספר בהשתאות על שאלות "טפשיות" ששאלו חבריו...
ללא ספק הוא חי את הפער בינו לבין חבריו לגיל.
@mic003 לא ממש יודעת להשוות אותו לילדים סטנדרטיים. הוא "גבר", לא ילדה שמשחקת בבובות...
והוא מבלה לסירוגין- עם חברים ולבד. אולי אפשר קצת הרחבה על הנקודות האלו? אני אשמח...
הזכירו כאן לפני כן את הספר ׳אחד מאלף׳. זהו ספר דמיוני, שכתבה סופרת דגולה, והוא מתאר שני ילדים חכמים מאוד שגדלו בנפרד. אחד - גדל מתוך חינוך שהוא ׳כמו כולם׳, והשני - גדל מתוך חינוך שהוא מיוחד, שהוא מוצלח, שיש לו שליחות בעולם. הכיוון הוא - שבסופו של דבר, דווקא הילד שגדל מתוך חינוך לענווה, ומתוך מחשבה שהוא ׳כמו כולם׳, התפתח והצליח יותר.
זה מסר נפלא, אבל כשקראתי את הספר - סירבתי להסכים איתו. כי הוא מפספס משהו חשוב מאוד.
ילד שרמת המשכל שלו גבוהה משל חבריו, לא יכול שלא להבחין בכך. הוא אף פעם לא יהיה משוכנע שהוא בדיוק כמו כולם. והוא גם ירגיש תמיד - שיש לו תפקיד משלו בעולם. תפקיד שבו הוא המשפיע, ואחרים הם המושפעים. חינוך לכך שהוא ׳כמו כולם׳ - לא ישכנע אותו בכך, רק יגביל אותו ויקצוץ לו את הכנפיים.
לחנך אותו להיות כמו כולם - יגרום לו סבל נוראי. אין תסכול בעולם, כמו מי שיש לו מה לתת, והוא נאלץ לכלוא את זה בתוכו.
הם יכולים להיות הילדים הכי שמחים שיש, אבל האכזבה הזו - היא משהו פנימי, וכיוון שהם ילדים - אין להם את היכולת לנסח את זה במילים, להביע את הרגשות שלהם, ולהסביר מה הם היו רוצים ואיך.
מהסיבה הזו, בדרך כלל, ילדים כאלו נוטים לכוון הכול פנימה. לעולם שלהם, הדמיוני - בו הם אינם מוגבלים בשום גבול. שם, הם נותנים לרעיונות שלהם לפרוץ. שם, הם נותנים לשירה שלהם להתבטא. יש להם חברים - וטוב שכך, אבל הם לעולם לא יוותרו על היצירה לבד. זו החופשית, שאינה מוגבלת ואינה תחומה בשום תחום.
להכניס את זה למסגרת של ׳השתלבות חברתית׳, זה נשמע טוב לאזניים מודרניות, אבל במילים אחרות זה אומר - ליצור עבורם מסגרת של אכזבה יומיומית תמידית. של כליאה במשחקי ילדות - שאולי מביאים הנאה, אבל לא סיפוק ותחושה של הצלחה.
הצורך הכי גדול במקרה כזה - הוא תחושת הסיפוק והצורך לתת מהעולם הפנימי שלו לאחרים. לכן אמרתי, שהרעיון של המלמד - הוא לא בהכרח רע, כי אין דבר בעולם שממלא את הצורך הזה, יותר מעזרה לאחרים, מתוך מקום שכולם מבינים - שכך היא המציאות. זה טוב לו, זה טוב לילדים שמקבלים ממנו עזרה, וזה בונה את הקשר החברתי של הילד עם סביבתו, כפי שהוא אמור להיות באמת. כי בסופו של דבר - צריך להבין, שהוא תמיד יהיה רציני ואחראי ביחס לאחרים, אא״כ מישהו יכניס לו לראש שאסור לו להתנהג ככה - ואז הוא עלול ללכת לצד הקיצוני ההפוך, שלא אדבר עליו - כי זה לא נראה שהבעיה שם.