קהילת כתיבה מקצועית

היום פגשתי במסיבת סוף שנה שתי ניקיות מפרוג... אחת מהן שמעה שאני הסופרת א. פרי וניגשה לדבר איתי, ומאוחר יותר פגשתי את השניה הן אפילו הסכימו לומר לי את שם הניק שלהן.
זה היה מביך ממש, התנצלתי על מה שאני כותבת, ועל שאני כותבת בכלל, והיא דווקא שיבחה ואמרה שהיא לא רואה משהו לא טוב בכתיבה שלי...
אמרתי לה שאני רוצה להתנתק מהתלות במסך והיא הסכימה שיש תלות מסוימת. זה היה מצחיק ומביך כאחד. אמרתי לשניה שמעניין איך היינו מגיבות אם היה מפגש לכל הניקיות בפרוג והיא אמרה שזה היה מוריד לנו את הערך של הבמה הוירטואלית כי כל היופי זה שיש שיח בלי לראות מי נמצא שם...
בכל זאת זה די גרם לי להבין עד כמה המסך הוא רק מסך, רובוט, עם לייקים ותגובות, ואין תחליף לעולם האמיתי, האנושי.
הפלוס - נוצר בינינו חיבור שאילולא הבמה בפרוג הן לא היו "מכירות" אותי, ואני לא אותן, לא היינו מדברות בכלל ולא מכירות.
אז עדיין אני צריכה לעכל את המפגש, שהיה בשבילי ממש מפתיע ומרתק, אני מודה לה' שזיכה אותי להכיר נשים כל כך טובות ומדהימות, ושלמדתי על עצמי המון דברים חדשים...
בעקבות המפגש המדהים שהוביל אותי להבנה כמה כולנו בני אדם זהים עם מטרות זהות, החלטתי לעלות לכאן שיר שכתבתי לא מזמן. חיפשתי שיר מעניין ומצאתי את השיר הבא - "אנא בכוח" השיר הוא עם משמעות שאפשר להמשיל אותה לכל מצב בחיים, החל מכנסת ישראל (כפי שחז"ל כינו את עם ישראל), המדינה, אמן שרוצה לפרוץ החוצה, כישרון מעניין, וכל דבר בעולם שיש בו משהו חדש שצריך להתגלות...


אנא בכח
גדולתך
תתיר צרורה
מיד עצמה

עזור לה
להתגבר
על הכבלים
שכבלה
את עצמה

עזור לה לצאת
מתוך מחוזות
השקר,
התעתוע,
הזוהר,
העצמיות,

אל מחוזות
של תקווה

אנא בכח
גדולתך
תביא לצרורה
בצרור החיים

פשוט,
חיים.

*כמה מילים על התלות במסך, שאני הרבה מדברת וכותבת על זה: באיזשהו מקום הסכמתי עם עצמי שהמסך כאן,
אי אפשר להילחם, אולי זה גם לא רצוי, כי זה בסך הכל כלי, וצריך ללמוד להתנהל איתו באופן בריא ונכון, שהוא ישרת אותנו ויתן לנו מידע, כלים להתקדם ויהיה המשרת שלנו... ולא ישות בפני עצמה שצריך להכנע לה.

קצת אחרי ההתחלה: אש​

בבית האפור, בקצה הרחוב, גרו שלושה דיירים.
אף אחד, שום דבר, וכלום.
איש לא הכיר אותם ולא התעניין, עד שיום אחד לוהט במיוחד פרצה שריפה בבית האפור.
האש השתוללה והעשן היתמר.
אף אחד ברח דרך הדלת,
שום דבר זינק מהחלון,
וכלום פרץ מתוך הארובה.
מפויחים עמדו שלושתם, דוממים, מול הבית הבוער.

***

אף אחד יושב על הארץ הרטובה והבוצית, ועיניו צורבות כאשר הוא בוהה בשרידים השרופים של ביתו האהוב.

מה יעשה? הוא ממצמץ בעייפות ובעצב. לאן יפנה? הם השקיעו בו כל כך הרבה, וכעת, מאומה לא נותרה ממנו. רק גוש שחור ומכוער, וריח חזק של שריפה, שגם הוא יתנדף תוך כמה ימים.

קולות ויכוח סוערים נשמעים מחצר הבית, ואף אחד מסב את ראשו לעברם של שום דבר וכלום ידידיו, הנשענים בצד השביל על גזע מפויח ומדיינים בלהט ובלחיים סמוקות.

הם שוב רבים, הוא נאנח, וחש בודד מתמיד.

שוטרים רבים מתרוצצים סביבם, מתחקרים, מצלמים, אוספים ראיות. נראה כאילו כל העיר קמה על רגליה ושפכה את תושביה אל חצר הבית שלהם, לחזות באסון הכבד. הסקרנים מילאו כל פינה נראית לעין, אך אף לא אחד מהם ניגש אליו, אל אף אחד.

כמובן, כמו תמיד,

שקוף.

קול חריקה מקפיץ אותו מהרהוריו הנוגים, והדממה מלאת היראה שנופלת ברחוב מספרת לאף אחד מי הגיע לבקר - וזאת הסיבה שהוא ממהר לעמוד ולנסות לנער את בגדיו הפשוטים מהבוץ והאבק, כשפסיעות כבדות מהדהדות בחצר הגדולה.

"שוטרים!" קצין הביטחון צועד בין הקהל הרב במבט שחצני. הוא מצליף עם אצבעו באוויר, ושניים ממלוויו ניגשים ללא אומר ודברים לאף אחד הנדהם, ואוזקים אותו בנוקשות.

"מה זה? למה?" הוא לוחש, וחש במתכת הקרירה חובקת את ידיו בשתלטנות.

"הי, מה אתם עושים?!" נזעק כלום כששוטר נועל על ידו את אזיק. "עזבו אותי!"

"למה אתם אוזקים אותם?" שום דבר מתפרץ ומושך בכתפו של הגבר המוצק האוחז בזרועותיו של כלום.

הבריון מתבונן בו רגע קט, ומאותת בעיניו לשותפו. הם לופתים את ידיו של שום דבר ומצמידים אותן זו לזו.

"רגע - מה - גם אני?! " שום דבר מנסה להתנער, וקולו מטפס לצעקות מבוהלות "זה הבית שלנו שנשרף! תמצאו את הפושע! למה אתם - תעזבו אותי - הי - לא לניידת -מה זה - השתגעתם לגמרי -"

שום דבר וכלום נדחפים בגסות לניידת המהבהבת משני צידיו של אף אחד, והדלתות נטרקת אחריהם. לרגע הם דוממים, מתבוננים זה על זה. במשנהו כלום ושום דבר עטים על החלונות הפתוחים.

"מה קורה פה? אני דורש הסבר!" כלום צועק לקהל שבחוץ, ושום דבר תופס בידית ומושך אותה בפראות "תפתחו לנו את הדלת!! הי!! מישהו!! הצילו!!"

מה יהיה עם הילדים שלך,
אבא?
מחפשים והולכים
מחפשים ובורחים.

מה יהיה על האחים שלי,
אבא?
מתרחקים מידי
גם כשהם קרובים.

הם לא.
הם לא פרצו גדר.
הם רק קנו...
רק עשו...
רק.

הם לא.
הם לא מתריסים.
הם רק רצו...
רק ביצעו...
רק.

עד מתי הם ירחיקו,
יפלו במדרון.
ולא ידעו
ומתי הם יבינו
שהוא אוהב
וגם הם.

שלא.
הם לא רצו!
זה רק כסיל אחד.
זקן.

כמה בנים יש לך,
אבא.
רחוקים. רחוקים.
הם לא מתגעגעים.
לא מבכים.

כמה אחים יש לי,
אבא.
צוחקים. צוחקים.
הם לא יודעים.
לא מרגישים.

בבקשה,
אבא.
שיחזרו.

מאוד מפחיד להיות הראש שיוצא לאש בלי קסדה, גלוי ראש ולב.
מאוד מפחיד להיות ראשון שיוצא ככה החוצה, בלי כיסוי ללב.
מאוד מפחיד להיות היחיד מול כולם. זורק את הכדור למרחב, בלי לדעת לעולם מה יחזור חזרה.
מפחיד להיות חשוף לפגיעה. להיות חשוף לסכנה. להיות חשוף לעולם כולו.
עם המחשבות שלך. הדעות שלך. האמת שלך.
ותמיד העולם מתחלק לאלה שיאמינו בך, יאהבו אותך, יעודדו, ואת אלה, שלא.
אלה שתמיד יהיה להם ביקורת וחוות דעת שונה מימך, כי הם לא חושבים כמוך, או יותר נכון חושבים בדיוק ההיפך.
ללכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
כמה קל ללכת במקום שכולם אוהבים מעודדים תומכים.
ככה פשוט להיות ראש וראשון השועלים.
ככה פשוט ללכת על רצפה חלקה ללא אבנים. עם מחיאות כפיים סוערות אהבה ולייקים.
וכמה לא פשוט ללכת בארץ של מוקשים, אבנים, חצץ. בדרך שאתה היחיד שהולך יחידי בדרך שלך, היחידה.
כמה לא פשוט זה ללכת בארץ הזאת, ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה.
שנזכה

בס"ד


יש בי תחושה

קשה

ללא הסבר

ללא תיאור

רובצת בי בדממה



ליבי אכול

מלא בלבול

ואיני מבינה

ההרגשה



שתבוא אלי

ותלחש לי

מי היא

ומה היא רוצה



שתפסיק לשתוק שם

בתוך כלוב הצלעות

מכאיבה לו

נעולה



אבד המפתח

לשם

ואינני יודעת היכן

אוכל למצוא מזור

או פורקן



יורקת מילים

על דף יבש

ללא סדר או הסבר

כמו

מה שיש בתוכי



מי ירפא לו

לליבי?

כישרון
כלי מחזיק
הצלחה וכישלון
ממרר וממתיק

יתרון דעת
ומכאוב בצידו
כביצים ללא מחבת
יתערטל מכבודו

חכמים ולחמם צר
גרונם צחיח
יומם מר
את כספם יבריח

דעת והשכל
סעודה שאינה מספקת
לבעליה המסתכל
מעלה בתפילה זועקת

אלוקי התבונה והממון
יוצר ה'גם וגם'
תשפיע מאוצרי הארמון
טוב מלא-נטול פגם

לעשיר ועני
מכסף או מכישרון
תשלח נא אדוני
שפע ללא חיסרון

אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים לָגַעַת בְּאֵינְסוֹף

לִכְתֹּב עָלָיו
לְהִתְדַּיֵּן עַל קִיּוּמוֹ
לְהִתְחַכֵּךְ בִּמְצִיאוּתוֹ;
יָם שָׁמַיִם אֲפֹרִים וְאֹפֶק מִשְׂתָּרֵעַ

הָאָמְנָם

אֵלּוּ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁמְּפַחֲדִים מֵהַמָּוֶת כְּאִלּוּ הָיָה אֵשׁ שׂוֹרֶפֶת וּמַחֲרִיבָה
אֵלּוּ אוֹתָם פַּרְצוּפִים שֶׁמְּנַגְּבִים בְּמִמְחַטְתָּם דְּמָעוֹת מְלוּחוֹת בְּבֵית הַלְּוָיוֹת

אֵלּוּ אֲנַחְנוּ יְצוּרֵי בָּשָׂר וָדָם
שׁוֹאֲפִים לְאֵינְסוֹף וּבְאוֹתָהּ נְשִׁימָה רוֹעֲדִים מִפְּנֵי בּוֹאוֹ

הֲלֹא כָּל קִיּוּמֵינוּ בְּעוֹלָם זֶה הוּא בַּר חֲלוֹף
מֵעָפָר בָּאנוּ
אֶל עָפָר נָשׁוּב
חַיִּים בָּרֶוַח שֶׁבֵּין


זַעֲקַת הַנְּשָׁמָה
הִיא זֹאת
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְמֶרְחַב הַנֶּצַח
לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל מֻשְּׂגֵי הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב
רוֹצָה לְהִתְדַּבֵּק בְּבוֹרְאָהּ
בְּכָל מְאֹדָּהּ
כּוֹסֶפֶת אֵלָיו בְּכָל
מְצִיאוּתָהּ
הֲוָיָתָהּ
וּמֶרְחָבֶיהָ

קְרָבוֹת פְּעוּרִים

וְאֵיךְ אוּכַל לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים אֶת הָרִיק הַזֶּה
אִם מֵאָז וּמִקֶּדֶם אֵינְךָ מִסּוּג הָאֲנָשִׁים הַקּוֹרְאִים שִׁירָה
הֲלֹא כָּל מִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יִהְיוּ קְטַנּוֹת מִכְּדֵי לְבָאֵר
אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ
וְרַק הַעֲמָדָתָם בְּשׁוּרוֹת סְדוּרוֹת וּנְתִינַת סִימָנֵי מִשְׁקָל וּמִצְלוֹל
בְּקִרְבָּן
עֲשׂוּיָה לְנַמְּקָן וּלְהַעֲמִיד רַעְיוֹן דָּבוּר עַל אוֹפַנָּיו


וְאֵיךְ אוּכַל לִפְרֹט בְּפָנֶיךָ אֶת צַעֲרִי
אִם מֵאָז וּמִקֶּדֶם אֵינְךָ מִשְׁתַּתֵּף בּוֹ עִמִּי
הֲלֹא כָּל הַגָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יַסְפִּיקוּ בִּכְדֵי לְהוֹצִיא
אֶת הָאֲנָחָה הַמִּתְפָּרֶצֶת
אֶת הַצְּעָקָה הָאַדִּירָה שֶׁמְּמַלֵּאת אֶת בִּטְנִי

קְרָבוֹת פְּעוּרִים אׇהַהַהַ אֵלִי
קְרָבוֹת פְּעוּרִים אֵלֶיךָ.
שַׁמְּעֵנִי נָא רַק זֹאת הַפַּעַם.

רק מי

רק מי
שהלך את בדרך איתי
שעלה אל על ....... וירד
שרצה לקום ,,,,,,,,,ומעד
רק מי
שראה את הכל
שראה איך שנפלתי לחול
יוכל להבין
את הרצון האמיתי להלבין
איך נפשי מהרע תתנער
מי ידע ?
מי יבין ?
מי יוכל לשער
כי לא היה שם אדם אחר מלבדי
רק אתה צורי
מגן נפשי רוחי ונשמתי
שיודע שנלחמה
עד תמצית כחי
כל הנשמה תאמר ,,,,,
הללויה

הרעיון בשיר
לא לדון אדם עד שתגיע למעשיו וניסיותיו
כי את זה רק ה יודע

הלב שלי נרדם בשמירה, נרדם ללא יכולת תזוזה.
הלב שלי נרדם בשמירה על הכוח, על אחריות ועל ניהול העולם.
הלב שלי נרדם על ההגה.
האוטו נוסע ואין איש - מלבד האלוקים.
הלב שלי נרדם. ואין אדם. אין עוד מלבדו.
וזה נוסע ומפחיד ואולי גם כואב ומאבד. ומה יהיה ואיך יהיה? ומי ישמור ומי יגן? ובעצם למה הוא לא מתעורר???

הלב שלי נרדם על ההגה, ואיתו האלוקים. אין עוד.
והוא האלוקים לא ינום ולא יישן. הוא לקח איתו את ההגה, ונסענו יחד.
הלב שלי נרדם על השמירה ואולי זה הדבר הכי טוב שקרה?!

המבט שלהם מהגדר הישנה
והכיתוב באדום ושחור.

המחשבות המזוויעות שהדחקתי עמוק,
בלי לרצות להביט לאחור.

הימים שכאילו ממשיכים כסדרם
וכאילו דולק כאן האור.

המשימות המטלות החיים בעצמם
שדורשים להתמקד בלי לזכור.


אבל כשדמעה תרד או יכאב לי על משהו, שטותי, סתם סיטואציה,
הדבר הראשון שקופץ לי לראש, "עזבי כנסי לפרופורציה".

ערב טוב.

אולי נכון יותר יהיה לומר לילה.

ליתר דיוק, 2:34 בלילה.



אשכול חדש נפתח, והקסם מורגש באוויר.


"דחוף!!! תעזרו לי???!!!"

מסוג הכותרות המושכות ביותר.

אפס תוכן המעיד על מהות האשכול, ו 6 סימני קריאה.



ובפנים שם,

בתוך תוכו של האשכול,

מתנסחת השאלה התמימה, נטולת הפיסוק הנדרש:



"הבת שלי רוצה ללמוד סלילת כבישים בבית חנה בצפת

שמענו מלאאאא דברים טובים על המקום אבל אמרו שחסרות מורות

מצד שני חשבנו על לימודי מדעי המחשב בבית ברכה

מה אתם אומרים?? איזה משכורת יותר גבוהה בסוף??? זה דחוףףף"



"ההיגיון אומר, שיוצרת האשכול פתחה אותו, ונרדמה", לוחש נתי.

"אין צורך ללחוש", קובעת ג'נה, ששלושת עיניה האדומות זוהרות מן הרגיל. "היא כבר ישנה... ישנה עמוק..." ג'נה מחייכת את חיוכה הרחב, השמור לרגעים מיני אלו.

נתי חושב שהוא מבין:

"שוב הזרקת את סם ההרדמה?

ג'נה!

אל-לך להרדים פותחי אשכולות ללא ידיעתי"

נתי נשמע יותר מתחנן מאשר פוקד.



"מאוחר מדי", פוסקת ג'נה. "לעבודה?", היא מוודאת.

"לעבודה", מאשר נתי.


"ובכן", ג'נה מחככת ידיה בהנאה. "פותחת האשכול מבררת באופן דחוף על מקום לימודים".

"דחוף?" נתי מרים את חמשת גבותיו. "מה דחוף ב 2 בלילה? ובכלל, אם זה היה כל כך דחוף, הפותחת לא הייתה נרדמת מיד לאחר הפתיחה"

ג'נה צוחקת.

אי-אפשר להאשים את פותחת האשכול על כך שהיא נרדמה. אחרי הכל, שלושת ידיה של ג'נה היו במעל.


"לענייננו: פותחת האשכול מבררת על מקום לימודים.

ומזכירה את גובה השכר בעבודה"

עיניה של ג'נה שוב נדלקות

וחיוכה חושף מאות שיניים קטנטנות:

"נראה לי, שזה בדיוק הזמן המתאים

לדחוף לשם את דעתנו על לימודי תכנות"



האשכול עתיד לעבור מתקפת כטב"מים

ולשרוד כדי לספר,

עד שהמנהלים יאלצו לנעול אותו.



"שתלמד סלילת כבישים, או מה שהיא לא רוצה", מקלידה ג'נה במהירות, "העיקר לא תכנות!"

"השוק היום רווי מתכנתות חסרות ניסיון, ואף מעסיק לא מחפש אותן---"



10 דקות עברו.

מאות כניסות לאשכול,

והרבה הרבה ויכוחים ארוכי טווח, ארוכים כמעט כמו אקדח הלייזר של נתי.

"זה לא יאמן, 2 בלילה, וזה מה שיש לאנשים לעשות" ג'נה ממלמלת תוך כדי הקלדה.

נתי מסכים איתה, כדי לצאת ידי חובתו. "בהחלט... העיקר שיש לנו עבודה"

"העיקר שיש לנו עבודה"



ומה עשתה הבחורה, אתם ודאי שואלים.

הלכה ללמוד סלילת כבישים בבית חנה בצפת.

אחלו לה בהצלחה בתגובות.

תִּינוֹק בּוֹכֶה וּבַיִת הָפוּךְ וְעָצוּב
וְשָׁלוֹם וְחָסֵר וְאֵין בָּךְ אֱמוּנָה בְּסִדּוּר
אֲבָל
תַּעֲטִי עַל עַצְמֵךְ חִיּוּךְ
אַתְּ יָפָה וּלְכִי תַּנְחִי עֶרֶב זִמְרָה
וּמְאוֹת נָשִׁים בָּאוּ לְקַבֵּל מִמֵּךְ הַשְׁרָאָה
וְאַלְפֵי יְלָדִים מְצַפִּים לְאִמָּא טוֹבָה דַּיָּה
טוֹבָה יוֹתֵר דַּיָּה

תְּסַפְּרִי עַל אֲנָשִׁים מֻפְלָאִים
עַל סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת מְרַתְּקִים
אֲנָשִׁים שֶׁהֵם קֶסֶם וְדֻגְמָא
וְיֵצְאוּ וְיֹאמְרוּ עָלַיִךְ וּוָאו אֵיזוֹ אִשָּׁה נַעֲלָה
אֵיזוֹ דְּמוּת, אֵשֶׁת בַּעֲלָהּ וְאֵם יְלָדֶיהָ לְתִפְאָרָה
רְגוּעָה, מְכִילָה, וְחִבּוּק לִפְנֵי שֵׁנָה

תֵּרְדִי מֵהַבָּמָה
תַּעַבְרִי רֶגַע לְמֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים
תִּרְאִי 70 שִׂיחוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ
71
כִּי אַבָּא הָיָה צָרִיךְ לָלֶכֶת
וְנִשְׁאַרְנוּ לְבַד
וְלֹא שַׂמְתְּ לֵב וְשָׁכַחְתְּ
לְהָכִין עוּגָה
מָחָר יֵשׁ לִי סִיּוּם
וְלֹא קָנִית מַמְתָּק לַבַּת הַקְּטַנָּה
הִיא אִמָּא שֶׁל שַׁבָּת

הָא
אִמָּא?
אִשָּׁה נַעֲלָה?

אנשי התמיכה הטכנית
אני לא יודע איזה הכשרה הם עוברים, אם בכלל.
מה שברור שמלבד מה שעם הכניסה לעבודה הם מתחייבים שאין להם ולא יהיה להם שום מושג טכני מוקדם ושהם יקריאו ללקוח רק את מה שמופיע על המסך,

גם מלמדים אותם לומר איך לומר או קיי
לומר זאת בהגייה משועממת עם פה פעור, עדיף עם מסטיק.
ולומר את זה שוב ושוב
כמו מנטרה מעודדת

הם גם לומדים לדבר בצורה כזו שאי אפשר לזהות אם זה צעיר או מבוגר גבר או אשה רוסי או ערביה,

הם גם מתאמנים איך להשיג עליונות על ידי שנותנים לך תחושת-טמבל ("ואחרי הסיסמא תלחץ על אנטר, אנטר זה הכפתור הארוך בצד שמאל...")

תמיכה, קוראים לזה...


****

"סימפלטון טכנולוגיות, כאן עדי, במה אוכל לעזור לך, ישראל?
(לא ברור אם עדי זה בן או בת, או שזה בכלל מישהו מצונן שאומר "אני")

"אני לא מצליח להכנס לאזור האישי"

"או קיי" אומר/ת עדי בעליצות.

"מה השתים עשרה ספרות אחרונות של אמצעי התשלום?"

"אין לי מושג"

"או קיי"
(כאילו זו הייתה התשובה שהוא ציפה לה)

"מה שם הנעורים של סבתא שלך מצד האב?"

"אורן"

"או קיי"

"או רן, לא או קיי"

"אה, או קיי"
(מותר להם להוסיף "אה" מידי פעם, אבל לא יותר מידי).

"אני לא מצליח להכנס לאזור האישי"

"או קיי"
(כאילו הוא שומע את זה בפעם הראשונה)

"אז אתה לא מצליח להכנס לאזור האישי ישראל?"
(קונה זמן עד שיעלה לו המסך הרלבנטי)

"לא, להיפך! אני לא מצליח להכנס לאזור האישי!" (אני מנסה להתבדח)

"או קיי"
(לא ברור אם ההומור נקלט)

"איזו ססמא אתה מכניס?"

"שרוליק2569"

"או קיי"
(עכשיו הוא מעתיק לעצמו על טישו מזדמן, אולי יהיה לו שווה לרוקן לי את החשבון ולברוח לאיי בהאמה)

אתה כותב שרוליק עם סי או קיי?

"עם סי"

"או קיי".

"לא! עם סי עם סי!"

"או קיי"

"שמע, לפעמים כדאי לך להשתמש ב'בסדר'..."

"להשתמש בבסדר, או קיי"

"אז ישראל, אני מבין שאתה לא מצליח להכנס עם הססמא הזאת"
(איך הוא עלה על זה? הגאון)

"או קיי, המחשב מחובר לחשמל עכשיו"?

"לא, הוא עובד על גז" (סבלנות שלי מתערערת(

"או קיי, אז תנסה לחבר אותו לחשמל, ישראל"

פה מגיעה מסכת יסורים של ניסוי ותעיה
אחוס על זמנכם ואדלג עליה.

***


צג הטלפון מראה - משך שיחה 2:37:41


"ומה עולה לך עכשיו, ישראל"?

"אותה החלונית שכל הזמן עולה - error336//98358dhjjk4#$y/?p

"או קיי,
ועכשיו?"

"אני מריח ריח מוזר"

"או קיי"
"תנסה עכשיו"

"אוי ויי"

"אוי ויי? או קיי! אז יוצא עשן מהצד, ישראל?"

"כן, אמאל'ה, המחשב רועד כמו מכונת כביסה בסחיטה"

"או קיי"

קול פיצוץ נשמע

"או קיי, תוציא את השקע לרגע ותפעיל מחדש, ישראל"

ישראל...

ישראל?!

(בסיפוק מסוים)
"א ו ק י י "

"סימפלטון טכנולוגיות, כאן עדי, סליחה על ההמתנה, בנימין, במה אוכל לעזור לך?"

יש כאלו ימים
של שְחור
ושל חושך,
הולכת בהם כסומא.
מגששת
נופלת
אבל בפנים,
חשה
קרבה.

יש ימים של אור
התגלות ושמחה,
ולא קשה לי
בכלל
לעשות את רצונך.
הכל ברור
בהיר,
ואני לידך
קרובה.

ויש מן ימים שכאלו
אפורים ודביקים,
ובהם
אני- איני כלום.
לא קרובה מתוך חושך,
לא מוארת מאהבה,
אני סתם מן כזו
ילדה קטנה,
יבשה.
שנמאס לה ליפול,
ואין לה כח לקום.
סתם אחת,
עצלה…
שבכל זאת
מתאמצת
לאהוב
רצונך…



אשמח להארות והערות!

נכתב ביום כזה, אפור... ובלי מצב רוח...
שנזכה גם ל- "את אשר אהבת, אהבתי..."

דע לך,
שכל עצב ועצב
יש לו כאב אחד משלו
ומשירת הכאבים
גדל הלב
ומתחזק.

צילום וכתיבה:
ר.אורן

אַתְּ יָפָה בַּשְּׁתִיקָה

עֵת לִבִּי תְּחַבְּקִי

תִּרְפָּא מוּעָקָה

שֶׁתָּפְסָה אֶת דַּרְכִּי



אַתְּ כֻּלֵּךְ לְבָבוֹת

בִּדְמָמָה מְבִינָה

לִתְחוּשׁוֹת כְּאוּבוֹת

תָּכִינִי פִּנָּה



אַתְּ הָאוֹר בְּחַיַּי

יוֹתֵר מִכָּל אֲחֵרִים

אִמָּא- בְּנֵס,

לֹא בּוֹחֲרִים.

ב"ה

אם הכנת האוכל של שבת זו חוויה אדירה עבורי, הנה שיתוף של טעימה מההכנות.

איך אני מכינה את הצ'ולנט?

אחרי מילוי הסיר בכל טוב, בשר, שעועית, חומוס, גריסים, תפוחי אדמה, בצלצלים, ושום.

מגיע תור התיבול, כאן נכנס לתמונה נוזל סילאן סמיך, שתפקידו להמתיק את הבשר.

בזמן המזיגה של דבש התמרים, תוך כדי לחיצה על הבקבוק, שפתי רוחשות תפילה.

ריבונו של עולם, תמתיק.

תן לבעלי, לילדים שלי ולכל עמך בית ישראל מתיקות בלימוד התורה הקדושה.

ולוואי והתורה תיטמע בבשרנו ובעצמותנו.

תן לנו תענוג בלימוד דברי תורתך, תן לנו עריבות.

פותחת עיניים, הו, מזגתי המון.

מוסיפה עוד נקניקיות בשר משובחות, קישקע טוב.

ומי שאכל מהצ'ולנט יכול להעיד על טעמו.

ושמא אף יכול להעיד על דבקות בתורה, ואינו יודע מהיכן מגעת טעימה זו, מכל טעמי העולם, טעם דבש, כטעמו של מן.



איך אני מכינה את המרק של שבת קודש?

כמות נאה של בצלים חתוכים מתווספת לסיר בעודי ממלמלת תפילה.

הו, ריבונו של עולם תהפוך לנו את החובות לזכויות, תמתיק לנו את הדינים,

תהפוך חוט שני ללבן.

תבוא ותטהר את עולמך.

הבצל הלבן מזכיר לי את מידת הרחמים, מזכיר לי את הקדושה, מזכיר לי את ההמתקה.

מוסיפה עוף, מלח, פלפל, שום, גזרים קישואים ועוד כיד ה' הטובה עלינו, בטטות, דלעת, ברוקולי, תפוחי אדמה, סלרי, פטרוזיליה.

ואז מגיע תור המים.

מים חמים הם סמל לאווירה חמימה וביתית, אנא בורא עולמים תעשה שתהיה אווירה טובה בבית, שכל אחד ואחד ירגיש נעימות, שיהיו לכולם זיכרונות טובים,

שהחום והתחושה הנעימה ילוו את כולם בצעדי החיים.

תעזור שידברו דיבורים טובים, תעזור שיכבדו אחד את השני, שיהיה קשר טוב בין כולם.

תן לנו להיות מקום שיש בו קדושה, מקום שמדברים בו דברי תורה.

במרק יש עצמות של בשר, הן נותנות למרק טעם של משובח ביותר, יחד איתן מצטרפת בקשתי, בבקשה, ה', תדאג שהתורה תהיה פנימית, תחדור לעצמות ותהיה חלק מאיתנו ממש.

פעם הגיע אורח, לאחר הסעודה הוא ניגש לסיר המרק, וביקש עוד מנה, הוא כנראה הרגיש את התפילות ונפשו נמשכה לסיר המרק.

החלה גם היא זוכה לתפילות מיוחדות, החלה שנעשית במיוחד "לכבוד שבת קודש", מעצם טיבעה יש בה קדושה, יעידו כל אוהבי החלה.

יום שישי – היום של הבישולים – חביב עלי ביותר, זהו זמני, לשים את הלב באוכל, לבקש מהרהורי ליבי, תוך כדי קילוף, חיתוך, תיבול, בישול ואפיה.

המילים מתפרשות להן בכל פעם מחדש, ומקבלות הסבר שונה ורחב אחר.

פעם הבקשות תהינה על תחושת חיבור ודבקות, פעם על אחדות ושלום, פעם על נתינה ואהבה.

התענוג הזה, לבשל ולהקדיש לכל אחד ואחד תפילה, זו מתנה מיוחדת שמגיעה מכח שבת מלכתא, האוכל הוא רק התירוץ, תנועות הידיים והעשייה הם רק הכלי.

המילים של תודה על שפע, השירה שמתנגנת בזמן ההכנות והבקשה שמגיעה מעומק הרצון, אלו הן כולם הכנה עילאית, ליום שהוא כולו טוב.

וגם אם המרחק גדול בין בקשות לבין מציאות, גם אם לפעמים יש קצת מתח, הערות, דיבורים לא הכי נעימים, האמונה שהתפילות עומדות הן, שמורות הן ומתקיימות הן, אמונה זו, מזינה את הנפש.

מתוקה היא ההכנה, ומתוק הוא טעמה.

המורה יאקוב הסתובב מתוסכל בחדר המורים הריק.
יום הלימודים נגמר כבר לפני שעה אבל הוא חייב לפתור את התעלומה.
כמעט כל שיעור, בזמן שהוא כותב תרגילים על הלוח, נוחת על שולחנו מטוס נייר זעיר. בנוי היטב יש לומר.
בפעם הראשונה שזה קרה הוא העביר מבט קשוח חודר עיניים תמימות ומיתממות, עד שמבטו נפל על השולחן של חזי.
חזי עצמו ישב שם עם סרט צהוב סביב הראש, ועל שולחנו גליונות נייר מקופלים ברמות גימור שונות של מטוסים.
המורה יאקוב עשה אחד ועוד אחד והגיע למסקנה שאחד. חייב להיות שחזי הוא האחד והיחיד שאולי יתכן ששלח את הכטב"מ.
הוא צמצם עיניים ושאל בטון מתוח-בטוח-שטוח בדיוק כמו שלמד בקורס להנחיית מורים: "חזי אולי ברח לך איזה מטוס"?
חזי נענע בראש לשלילה והמשיך לקפל דגם מדויק של סאייד-2.
יאקוב החליט לשמור על השקט והבליג בעצימות בינונית.
מאז נחתו כבר הרבה מטוסים על השולחן שלו. חלק פיספסו ופגעו בשולחנות שלפניו. הוא נאלץ לפנות את המקומות הראשונים והעביר את הילדים לכיתות מקבילות.
הרבה פעמים גם הוא הנחית אגרוף מחץ שהשמיד בוודאות כלי טיס רבים.
אבל מה שהכי מטריד אותו, שיש מטוסים שאין לו מושג מי שולח.
אחרי כל מטוס הוא מסתכל לשולחן של חזי, וזה מהנהן לו בראש ומסמן שהוא מקבל אחריות, ולפעמים עושה פרצוף כזה של באמת שאין לי מושג.
אז מי שולח אותם?

זה הבלבול

בין הטוב

לזה שפחות


זה התסכול

של לעזוב

או להיות


מה אתה רוצֶה?

מה אני רוצֶה?

מה כדאי?


נדחק אל הקצה

שכבר ייגמר

הלוואי...


עוצר את הכל,

משעיל את החול,

מתקשֶה


אורז במהירות

לא מקשיב לקולות

מתעלם


הוספתי סרט

ואיזו עטיפה

ללא כל הבחנה


בראש מורכן

ללא מסיכה

הענקתי לך מתנה


לא הסתכלתָ על הרישול,

הבנתָ שזה הלב שלי,

הטהור


לא ראיתָ בלבול

ראיתָ את האמת שבי

את האור


הרגשתָ שאני איתךָ,

הרגשתי שאני שלךָ,

שוויתרתי על אהבתי בשביל אהבתךָ!!!




אז אולי המשקלים לא מדויקים,
אולי החרוזים- לא ממש מתחרזים...
אבל בדיוק משם זה נכתב.
מתוך מוח מבולבל ומלא מחשבות,
מתוך לב מפוצץ רגשות...

השטיח האדום כבר הוכן, מרפד את הרצפה המבהיקה של רציף האח״מים. עמדת השידור כבר הוקמה, הצלמים כבר תפסו את מקומם, ושר החוץ כבר עמד מולם, לבוש בבגדיו החגיגיים.

הכול כבר היה מוכן. נותר רק להמתין לבואו של האורח הנכבד, האורח ששנים ארוכות סירב לבוא אל מדינתו – מדינת היהודים, והיום בפתע פתאום החליט לשנות את גישתו ולערוך את הביקור שרבים כל-כך ציפו לו.

כשנחת המטוס הפרטי על האספלט השחוק של שדה התעופה, התעוררה המולה רבתי. הנוכחים כולם מיהרו להתקבץ אל דלתות הזכוכית, ממתינים בציפייה לבואו של האיש המפורסם, האיש שהפך לאגדה עוד בחייו, האיש שכבש כל יעד אפשרי.

אולם ברגע בו חלפה הדמות הגבוהה בין הדלתות האוטומטיות, הבינו כולם עד כמה טעו...

רוג׳ר אברהמסון היה נחוש, ממוקד מטרה. הוא התעלם התעלמות מוחלטת מקבלת הפנים החגיגית שהוכנה עבורו, עקף באלגנטיות את העמדה ואת הדגלים, ופסע במהירות אל קומת המבוא המובילה אל מחוץ לרציף.

שר החוץ קפא על עמדו, מבויש ומיובש. זר הפרחים נותר בידו, אף אחד לא הראה נכונות ליטול אותו ממנו. רק כשכבר נעלם המיליארדר המפורסם מעיניו, הואיל אחד מן העוזרים לגשת אל שר החוץ ולהסביר לו שדעתו של המיליארדר לא השתנתה במאומה. המיליארדר המפורסם נמצא כאן בשליחות פרטית. הוא בא במיוחד אל הארץ כדי לראות בעיניו תגלית מדהימה, תגלית שנדרשו עשרות שנים כדי ליצור את הטכנולוגיה שמאפשרת לחזות בה.


ברכב השרד השכור בו ישב המיליארדר רוג׳ר אברהמסון שררה תחושה של יראת כבוד.

המיליארדר אחז בידו מכשיר קטן, פרימיטיבי למראה. עיניו היו לחות, קשה היה לפספס את ההתרגשות העצומה בה הוא נתון.

״אתם קולטים את זה?״ שאל המיליארדר את המקורבים המעטים שקיבלו רשות לשהות לצדו ברגעים אלו. ״אתם קולטים שעוד מעט אנחנו שם? אתם קולטים שבקרוב נקבל את התשובה לשאלה הגדולה מכולם – מהו סוד היקום, מהו הכוח שמחזיק את הכול, מהי האנרגיה המסתורית שאילולי היא היה היקום כולו מתפרק אל תוך עצמו?״

חברי המשלחת המדעית שזכו להיות נוכחים למעמד המפעים הנהנו בהתרגשות. שתיקה שררה, רכב השרד פתח בנסיעה חרישית.


הכבישים בשכונה אליה גלש הרכב היוקרתי היו רחוקים מלהתאים לממדיו של הרכב. הכבישים היו צרים ומטונפים, ילדים התרוצצו על המדרכות הצרות, המבנים המכוערים המטולאים בתוספות בנייה פיראטיות הטילו אווירה כללית של קדרות.

״אתה בטוח שזה כאן?״ העז עוזרו האישי של המיליארדר לשאול.

המיליארדר היה מהופנט למכשיר שבידיו. ״אני בטוח,״ הוא אמר בביטחון מלא, אינו מרים את עיניו מן הצג. ״אתה יכול לראות בבירור את ההילה המסתורית, זו ששנים ארוכות עמלתי להוכיח את קיומה. אין כלל ספק שאנחנו במקום הנכון, במקום בו נמצא החומר הנעלם שמחזיק את היקום כולו״.

המכונית פנתה אל סימטה ארוכה ואפלה. המכשיר בידיו של המיליארדר החל לצפצף ללא הרף.

״עצור!״ צעק המיליארדר. ״אני רואה את זה במכשיר! ממש כאן, בסמוך אלינו, נמצא אחד ממחוללי ההילה. אני מוכרח לראות את זה!״

החלונות הכהים של רכב השרד נפתחו באוושה חרישית. המיליארדר הציץ החוצה, מביט בסקרנות אל הרחוב השומם.

״אין כאן כלום!״ אמר מישהו לידו באכזבה.

המיליארדר נענע את ראשו בתקיפות. ״יש כאן!״ הוא הכריז. ״שימו לב להולך הרגל, כל המדדים מצביעים עליו!״

חברי המשלחת המדעית הביטו זה בזה בתמיהה. ״אתה רוצה לומר שמי שמחולל את ההילה הוא אדם?״ שאל אחד מהם בנימה מפקפקת. ״זה הרי לא ייתכן! כבר הכרענו שהילה כזו דורשת אנרגיה עצומה!״

המיליארדר חייך חיוך רחב. ״אין כאן מה להתווכח!״ פסק. ״זה הרי ברור, הקרינה נעה עם הולך הרגל. זה מוכרח להיות המקור להילה״.

חברי המשלחת המדעית הציצו החוצה בתדהמה. ״זה מדהים!״ לחש הבכיר מביניהם. ״זה לא ייתכן, וזה נוגד כל היגיון מדעי! זהו לא בן אנוש, זה מלאך!״

המיליארדר פתח את הדלת בחוסר סבלנות. ״אני מוכרח לראות את זה!״ אמר בעיניים חולמניות. ״אני מוכרח לדבר עם המלאך!״

מהכיסא התרומם מבוגר לבוש חלוק רפואי. ״תיזהר, מר וויליאמס!״ התרה. ״אנחנו לא יודעים מה ההשלכות, החשיפה עלולה לגרום לך נזק בלתי הפיך!״

המיליארדר נראה כמי שלא שמע את האזהרה. הוא יצא החוצה, ניגש בצעדים מהוססים אל הולך הרגל, ידיו ורגליו רועדות.


כשהיה המיליארדר במרחק של כעשרה מטרים מהולך הרגל, הבחין בו הולך הרגל לראשונה.

אילולי היה אברהמסון מבין את עוצמת האנרגיה הטמונה באיש שממולו, הוא יכול היה להיות בטוח שמדובר בבן אנוש מן השורה. האיש היה נמוך, לבוש בחליפה מהוהה, לראשו מגבעת שחורה. הוא היה צעיר, פניו מעוטרות בזקנקן דליל, עיניו החכמות הציצו מבעד למשקפיו, הייתה בהם תבונה אבל גם הפתעה.

״אני מצטער שהפרעתי לך,״ לחש אברהמסון, חושש להביט במקור האנרגיה האינסופי. ״אני מבקש בהכנעה את רשותך להתקרב״.

הצעיר חייך חיוך נעים. ״הרשות נתונה,״ אמר בנימה נינוחה.

המיליארדר התקרב בהיסוס, מושיט את ידו ללחיצה. רגע אחד חלף, ואז חש המיליארדר את מגעו של הצעיר, ולתדהמתו – היה זה מגע אנושי רגיל.

״מי אתה?״ שאל המיליארדר מיד. ״מהו סוד הכוחות שלך?״

מצחו של הצעיר נחרש תלמים. ״למה אתה בדיוק מתכוון?״ שאל בנימוס.

המיליארדר הופתע. תגובתו של הצעיר הייתה כנה, ולרגע חשש המיליארדר שהצעיר שממולו אינו מודע לסוד כוחו. ״באתי לכאן מארצות הברית,״ הוא אמר. ״הייתי מוכרח לראות את הכוח שמחזיק את העולם כולו״.

הצעיר חייך חיוך של הבנה. ״ברוך בואך,״ אמר. ״תרצה ללוות אותי לבית המדרש?״

המיליארדר הביט בו בתמיהה. ״בית המדרש?״ חזר על המילים הבלתי מוכרות.

״אכן,״ השיב לו הצעיר, נבוך מעט. ״חשבתי שלזה התכוונת כשדיברת על הכוח שמחזיק את העולם...״

המיליארדר חש גל אדיר של התרגשות. ״אז זה נכון!״ הוא אמר בתרועת ניצחון. ״התגלית שלנו נכונה! אתה מודע לזה שיש לך כוח עצום! אתה מודע לזה שהאזור כאן הוא אחד מהאזורים הבודדים בהם קיים כוח היסוד שמקיים את היקום!״

משום מה, הצעיר הביט בו במבט משועמם משהו. ״כן, בהחלט,״ הוא אמר. ״בוודאי שאני מודע לזה. כולנו כאן יודעים שלימוד התורה מחזיק את העולם, תאמין לי – אתה לא הראשון ששמע על זה. עכשיו, ברשותך, אני ממהר אל בית המדרש. אם תרצה להצטרף אליי – תוכל״.

המיליארדר כיווץ את גבותיו. ״תעצור רגע...״ ביקש, קולו מהוסס. ״אני מוכרח להבין, מי אתה? מה אתה עושה בחיים? כמה אתה באמת יודע על הכוח שלך?״

הצעיר העיף מבט בשעונו. ״אני מבין שאתה מתחזק או משהו כזה...״ העריך. ״אז בקיצור ממש... אני אברך, אני לומד כאן בבית מדרש סמוך, ובאופן כללי – עדיף לראות את זה מלשמוע על זה״.

המיליארדר לא ממש הבין הכול, וזה הפריע לו מאוד. למרות זאת, הוא חשש מלהמשיך ולשוחח עם הצעיר. ״אני מצטער שעיכבתי אותך ככה...״ אמר. ״פשוט הופתעתי לגלות שהתגלית המופלאה הזו אחריה רדפתי במשך ארבעה עשורים מחיי, התגלית שעל פיה ישנם בני אדם שמחזיקים בכוח שבלעדיו לא יוכל היקום להתקיים, היא תגלית כה פשוטה בעבורך״.

כעת, הצעיר נראה כמי שמתקשה להבין. ״תראה...״ הוא אמר בנימה מנחמת. ״אני מבין שהתחנכת במקום אחר, אני מבין שחיפשת אחר האמת במשך זמן רב ורק עכשיו גילית אותה, אבל אתה מוכרח להבין שאני וחבריי גדלנו על האמת הזו, התחנכנו על פיה. אנחנו לא היינו צריכים לחקור ולהתאמץ כדי לקנות אותה.

״אתה לעומת זאת, התאמצת הרבה כדי לקנות את האמת. עבורך, לא רק על התוצאה אתה תקבל שכר, אלא גם על הדרך. על המאמצים...״

המיליארדר סירב לקבל את הדברים. ״משהו כאן לא הגיוני!״ אמר. ״על התגלית הזו, שפכתי הון עצום. העסקתי עשרות אנשי מקצוע שכל תפקידם היה להבין את סוד ההילה הקסומה שאת קיומה גיליתי עוד בצעירותי. מדובר באנשים המובילים בתחומם, אנשים שמחקריהם מתנוססים בראש ספרי המדע הנחשבים ביותר.

״כיצד ייתכן שכל האנשים הללו עמלו במשך שנים רבות כל-כך להגיע לתגלית שאתה טוען שידעת עליה מאז ומעולם?״

הצעיר כיווץ את גבותיו. ״לא כל-כך הבנתי למה התכוונת כשדיברת על ההילה ועל ספרי המדע. בכנות, אני לא מתמצא בתחום. באופן כללי אני יכול לומר לך, שלא רק אני אלא כמעט כל אחד בשכונה בה אתה נמצא כרגע – גדל והתחנך כפי שאני התחנכתי, בידיעה שהתורה היא כוח הקיום של העולם״.

המיליארדר טלטל את ראשו. ״זה מטורף!״ אמר בתסכול. ״זה לא הגיוני! פשוט לא ייתכן שהידיעה המופלאה הזו נשארה בגבולות השכונה הזו, בעוד שבעולם חיים מיליארדי אנשים שאין להם מושג בזכות מה הם קיימים!״

הצעיר חייך חיוך עגום. ״אתה יודע מה...״ אמר. ״הלוואי שלפחות אלו שבינינו יידעו להבין שהתורה היא שמקיימת אותנו...״

המיליארדר פער את עיניו בתדהמה. ״למה אתה מתכוון?״ שאל בזהירות.

הצעיר הרחיב את חיוכו. ״זה כבר לא התחום שלי״. אמר. ״בשביל להבין למה התכוונתי, יספיק לך לדבר עם האיש שברכב שמאחוריך״.

המיליארדר סובב את ראשו. מאחוריו הוא ראה מכונית מפוארת לבנה דולקת, בתוכה ישב אדם בעל פנים מדושנות, לבוש בחליפה יקרה.


״שלום,״ אמר לבוש החליפה, מושיט את ידו ללחיצה. ״ברוך בואך לעירנו, אני הוא ראש העיר״.

המיליארדר לחץ את ידו של ראש העיר לחיצה רפה. ״אני נדהם לגלות מה העיר שלך מכילה בתוכה,״ אמר. ״אני מקווה שאתה יודע לשמור היטב על הכוח הזה, אני מקווה שאתה מספק את כל הדרוש לצמיחת ההילה היסודית...״

ראש העיר גירד בשערו במבוכה. ״למה אתה בדיוק מתכוון?״ שאל.

המיליארדר נאנח אנחה קלה. ״אני מצטער, חשבתי שגם אתה שותף לסוד. מסתבר שבעיר שלך יש עוצמה אדירה של אנרגיה מסתורית, אנרגיה אחריה אני עוקב כבר שנים רבות. האנרגיה הזו, מסתבר, היא אנרגיה יסודית שבלעדיה היה היקום כולו מתפרק אל תוך עצמו. למעשה, חברי המשלחת המדעית שאתה רואה כאן הצליחו להוכיח שלא רק שהאנרגיה הזו מחזיקה את היקום כולו, אלא יש לה השפעה עצומה גם על מלחמות או אסונות טבע. ככל שהאנרגיה היא בעצימות גבוהה יותר – כך באופן הסתברותי פוחתים בעולם אסונות, מלחמות, ואפילו מפולות כלכליות״.

ראש העיר השתהה מספר שניות, ואז בבת אחת ניצת בעיניו זיק של הבנה. ״אתה מתכוון כמובן ללומדי התורה...״ אמר. ״משל יפה הבאת, מר אברהמסון. לא ידעתי שאתה מחובר לשורשים שלך״.

המיליארדר הנהן הנהון מנומס, מתקשה להבין היכן היה המשל ומהו הנמשל. ״אני מבין שאתם קוראים למחוללי ההילה לומדי תורה או אברכים,״ הבין בשכלו החד. ״הייתי שמח לעקוב יחד איתך אחרי המתקנים שאתה כראש עירייה מעמיד לרשותם, על האבטחה שבוודאי מעמידה העירייה כדי לשמור עליהם, ועל התמיכה שאתה ללא ספק מספק להם. כמו כן, מעניין אותי לבחון כיצד עירייה כמו שלך מנהלת את סדרי העדיפויות בעיר. אני מעריך שכשמונים אחוזים מתקציב העירייה מופנים אל ההחזקה של מחוללי ההילה, ומסקרן אותי לראות כיצד אתה מנהל את שארית התקציב״.

ראש העיר נראה נבוך במיוחד. ״תראה...״ אמר בקול מהוסס. ״אני מבין שדבריך נאמרו בציניות, ושאתה מתרעם על כך שלומדי התורה זוכים לתקצוב גבוה מאת העיריה. בכל זאת, כדאי שתכיר יותר את המציאות. לומדי התורה בעיר שלנו אינם זכאים להטבות מלבד תשלומי הארנונה שאותם אנו מוזילים במידה שווה לאברכים ולחיילים, ומלבד חלוקות מזון שאני מבטיח לך שאינן נוטלות אפילו חמישה אחוזים מתקציב הרווחה של העירייה. באופן כללי, משאבי העירייה מופנים למינוף ולהצמחת רובע העסקים החדש של העיר, שם הקמנו מגדלי עסקים נפלאים, איצטדיון חדיש לאירוח תחרויות ספורט, מרכזי קניות משוכללים ובנייני מגורים שהותאמו לקהלם שונים. הרובע המדובר נבנה מתחילה כך שירחיק את ציבור האברכים, ויפנה מקום לציבורים תורמים שיסייעו בהצמחת העיר״.

פניו של המיליארדר היו המומות. ״אתה דיברת ברצינות עכשיו?״ הוא שאל בזעזוע.

ראש העיר קפא על מקומו. ״בהחלט!״ אמר. ״למה, משהו לא בסדר?״

המיליארדר הביט בו במבט שהיו בו כעס ורחמים יחדיו. ״אתה פשוט חסר בושה, חסר הבנה, חסר ידע. אני לא מבין מי מינה מטורף כמוך לראש עירייה.

״העיר שלך מחזיקה את מחוללי האנרגיה שבלעדיהם אתה וכל חבריך בעלי העסקים – אינם יכולים לחיות רגע אחד. האנרגיה הקסומה שלהם מחזיקה את כלכלת העולם כולו, ואתה מדבר איתי על תנופה עסקית של מיליארדים בודדים לכל היותר? אתה מספר לי על כמה גרושים שאתה משליך אל מחוללי ההילה, ואתה מתפאר בכך? אתה פושע! פושע מושחת!״


הבוקר שלמחרת, מצא את אברהמסון המיליארדר, יושב במשרדו המצועצע של אחד מאישי התקשורת המשפיעים במדינה, אדם שעל פי בירורים שערך אברהמסון – מסוגל לנהל קמפיין שיסייע בהגברת המודעות אל קיומה של ההילה החיובית – הילת אברהמסון, ויסייע לשמור על מחולליה.

״אני רוצה להבין...״ שאל העיתונאי בהתרגשות כששמע מפיהם של שלושת נשיאי האוניברסיטאות שהתלוו אל אברהמסון במסעו את פרטי התגלית. ״אתם רוצים לומר לי שהגברת ההילה עשויה להשפיע על מניעת מחלות? מניעת מלחמות? על שימור כדור הארץ? זה נראה דמיוני מדי! אני מוכרח להבין, מה נדרש לשם כך?״

המיליארדר חייך חיוך קטן. ״לשם כך, נדרש מאמץ קטן מאוד בסדרי גודל של מדינות. כל מה שצריך, זה רק שמירה על מחוללי ההילה״.

תמיד נחשב העיתונאי למהיר תפיסה. ״מחוללי ההילה?״ הוא שאל מיד. ״אתם רוצים לומר לי שיש בני אדם שמסוגלים להשפיע על הגברת ההילה?״

״בהחלט,״ השיב המיליארדר. ״ולמרבה המזל, אין להם בכלל עיניים גדולות. אפילו המפריזים ביניהם, לא העזו לחשוב על יותר מדירה פשוטה ורכב בינוני. למרות שהבהרתי להם שכל מדינה מערבית גדולה תשמח לארח אותם בשטחה תמורת הטבות מפליגות הרבה יותר, בסופו של דבר – התברר לי שהם מסתפקים במועט ופועלים מתוך תחושת שליחות והתנדבות...״

העיתונאי נענע את ראשו בתדהמה. ״אתה חייב לתת לי לפגוש אחד כזה...״ אמר. ״היכן הם היו? איפה הם מתחבאים כל הזמן?״

המיליארדר שילב את ידיו. ״למעשה, הם לא התחבאו״. אמר. ״כיום, מרביתם מתגוררים בשכונות מוזנחות ברחבי הארץ. הם מכנים את עצמם ׳אברכים׳, וטוענים שהתגלית המדעית שנודעה לנו רק כרגע – הייתה ידועה להם מאז ומעולם.

ברגע בו סיים המיליארדר את המשפט, האדימו פניו של העיתונאי. ״אתה מדבר על אברכים?״ הוא שאל בתיעוב. ״עבור אברכים אני לא מוכן לנהל קמפיין, יהיה הסכום איזה שיהיה. זוהי אידיאולוגיה, ואני לא מפקיר את העקרונות שלי בעד כל הון שבעולם!״

המיליארדר היה המום לגמרי. ״על איזה עקרונות אתה מדבר?״ שאל. ״הרי אתה עצמך הסכמת כעת, שכל דרישה שתידרש על ידי מחוללי ההילה היא לגיטימית...״

העיתונאי. התרומם ממקומו בכעס. ״אתה לא תבין את זה...״ אמר. ״האברכים האלו... הם הסחטנים הגדולים ביותר שקיימים. הם דורשים פטור גורף מגיוס, הם דורשים להכפיל את המלגה שלהם עד לאלף ומאתיים שקלים למשפחה, הם דורשים אפילו להשוות את ההשתתפות בחינוך הילדים שלהם לזו המקובלת אצלנו – בעולם המודרני״.

המיליארדר תפס את ראשו, עיניו פעורות בתדהמה מוחלטת. ״אני לא מבין אתכם...״ לחש. ״אתה רוצה לומר לי שרציתם לגייס את מחוללי ההילה? האנשים שבלעדיהם אין יכולת קיום לשום יצור חי על פני האדמה? אתה רוצה לומר לי שהתמיכה הממשלתית בהם היא כרגע שש מאות שקלים? אתה רוצה לומר לי שאין השתתפות מוחלטת בחינוך שלהם?

״מילא, אם היית טוען שלא ידעת, שלא היה לך מושג, עוד הייתי מבין. אבל אתה ממשיך לטעון את הטענות שלך גם עכשיו? אחרי הכול?״

העיתונאי הסתובב, מפנה את גבו אל המיליארדר. ״אתה לא תבין את זה...״ אמר. ״זה עניין של גיאו-פוליטיקה, זה עניין של השתתפות בנטל, זה עניין של מבט לעתיד – אל פניה של המדינה״.

המיליארדר התרומם ממקומו, קולו נוטף בוז. ״אין כאן שום דבר מלבד שנאה...״ אמר. ״שנאה טהורה שאין מאחוריה כלום...״


ביום שלאחר מכן, הופתע אברהמסון לגלות את שמו על שער העיתון הנחשב בישראל. הוא הופתע עוד יותר לגלות שהעיתונאי עמו שוחח הוציא את דיבתו רעה, ופרסם מידע כוזב על קשרי שחיתות שניהל עם פוליטיקאים חרדיים.

בצהרים, כבר תורגם המאמר לאנגלית. שני שותפים התקשרו להודיע על ביטול עסקאות עתידיות, ואברהמסון ידע שזו רק ההתחלה.

בבוקר שלאחר מכן, התבשר אברהמסון על הדחתו מדירקטוריון חמש חברות אותן ניהל. מגזיני הכלכלה בישרו על נפילתו, ובתגובת שרשרת – הודיעו עוד ששה שותפים שהם מפרקים עמו כל הסכם שהיה ביניהם.

ראש המשלחת המדעית הודיע לו בעצב רב על כך שהוא מנתק עמו קשר. ״שנים ארוכות היינו זה לצד זה,״ אמר. ״אבל הקריירה שלי בסכנה. אשתי וילדי קודמים״.

המשפט האחרון שאמר לו ראש המשלחת המדעית לפני חזרתו לארצות הברית, היה זה שנאמר לו כבר פעמים רבות:

״אי אפשר לפרסם את סודות היקום. לא כל אדם זוכה לעמוד על סודם של הדברים הגדולים באמת״.


אל בית המדרש הגדול בירושלים, נכנס המיליארדר בעבר והמיליונר בהווה רוג׳ר אברהמסון. הוא הסיר את מעיל הקשמיר היקר, התיישב לצד הסטנדר הסדוק, פתח את אחד מן הספרים שלפניו, ושקע בלימודו.

המכשיר שבכיסו, מכשיר פרימיטיבי למדי שבפיתוחו הושקעו מיליארדים, צפצף קלושות ונורה ירוקה נדלקה בו.

רוג׳ר אברהמסון היה למחולל הילה.

בוץ, סוכר, מים רותחים.
כוס ריקה, כפית, וריח חמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...
במילים האלה מסתכם המסע היומי שלי שהתחיל במיטה עם קפיצים שדואגים שכאבי הגב יזכרו שהם קיימים...
משם לפינת הקפה הביתית, עם הריח החמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...
עובר לכיסא המתנדנד בבית הכנסת, לחזן המתמהמה, לשעון המתקתק...
והלאה לתור הארוך במכולת...
ושוב שכחתי חלב, ושוב לא היה חמאת בוטנים, וגם לא YOLO וניל...
משם היישר אל המולת הכולל והוויכוח הבלתי נגמר בפינת הקפה המלוכלכת.
וכן! גם אני יודע לערבב, ללכת בין הטיפות לטשטש לאט לאט את ההבדל בין השחור ללבן.
העיקר שיהיה משהו לומר, העיקר שיהיה משהו לשתות...
והקפה אותו קפה, הכוס עדיין ריקה, והריח חמוץ...
משם צריך לחזור הביתה...
לטבוע בבלגן, להיאבד בין ילדים עייפים וגברת סחוטה.
לדוג כפית וחצי נחת, לחייך לרגע.
ושוב לשבת בפינת הקפה הביתית עם קצת סוכר וריח חמוץ מחלב שעבר עליו התאריך...

גם על היום הזה, עבר התאריך...
מחר אוסיף קצת סוכר, ואקנה חלב טרי...

בעבר כל מילה היתה לה משמעות אחת
כל תפקיד היה לו שם ברור
סנדלר
חייט
בית אבות, מושב זקנים (מיושבסקנים במלרע)
וראו איזה פלא
אם נפתח את מקומון השכונתי, לא נמצא מודעה "דרוש עובד ניקיון לרחובות העיר הקדושה" אלא "דרוש עובד מחלקת שפ"ע, תנאים מעולים"
המזכירה הפכה להיות "מנהלת מחלקת משאבי אנוש"
המטפלת? הלכה מזמן לעולמה. היום תמצאו רק "דרושות גננות לגילאי 3-6 חודשים"
לא תמצאו טלפניות בכל המקומונים המדברים בעיברית מדוברת. "דרושות עובדות גיוס משאבים לניהול תקציב"
מוזמנים להוסיף כאן

שוב פותח חדשות

שוב נקרע בי הלב

שוב בוכה עד אין כוחות

שוב צורח מכאב



שוב אדמע בסרט מר

שוב אוכל את התסביך

שוב אזיע רטט קר

שוב דמעה לילי תסמיך



ושוב אבחר לכאוב עד מוות

שוב אבחר בים דמעות

אולי בעצם אני אוהב קצת

לב שבור מלא קריעות

שְׁמוֹנָה מִבָּנֵינוּ / הָיוּ בְּקִרְבֵּנוּ
וְאַיֵּה תַּנְחוּמֵינוּ / וְאָנוּ אַחִים

הֵם מִמּוּלֵנוּ / הָיוּ אַמִּיצֵינוּ
שְׁמוֹנַת חַיָּלֵינוּ / אֶל מוּל תּוֹתָחִים

מֵיטַב חֲבֵרֵינוּ / שׁוֹכְנִים בְּעִירֵנוּ
הָלְכוּ בְּרָאשֵׁינוּ / וְעַתָּה מַלְאָכִים

יִתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ / נַשִּׂיגָהּ אוֹיְבֵינוּ
יָבוֹא גּוֹאֲלֵינוּ / וְעָלָיו מִבְטָחִים...