קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"תת אישה"

אישה כזאת עם תת
הכרה בעצמה
אישה כזאת שהכל אסור לה.



את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש שלך
עד שתהיה רזה
רזה.
חסרת קול. כל.
עד שכולם יגידו שאת מספיק
יפה. טובה
מחביאה אותך במגירה נעולה.
נעולה.

בוטקסים על כל שריר בפנים.
מצולקות שלך.
בפנים שלא יראו אותך עצובה
שלא יראו אותך
שיראו אותך.

את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש הגוססת שלך
עד שתמות לך
מבין אצבעות חשופות
את לא מפחדת לראות גופות
אני מכירה אותך
אישה חזקה. חזקה.
לא מפחדת מכלום
לא מפחדת
רק מה יגידו על הנפש שלך
בהספדים.
שמה. שהיא הייתה אכזרית לעצמה
רחמנית לכולם.
לפחות תמות גיבורת על.
גיבורת אל
הכל אסור לה לומר.
תיקבר תחת סדין לבן. בוהק חדש.
תמיד שיקרת שאת לא אוהבת חיצוניות.
לא אוהבת.
רק שלא יראו שריטות ארוכות
לכל אורך יד מדממת.
תבחרי לך זמן למות בלילה
קר קר. שאפילו הספדים לא יצליחו לומר עלייך
שהנפש שלך לא,
תתהפך בקבר מרוב שקר.

את בתת תזונה
מרעיבה את הנפש שלך
מתי תגידי לה כבר
מותר.
מתי לא תגידי לה,
על כל דבר
מיותר

את בתת הכרה
אישה מתהפכת בקבר לא לה.
קבר שהיה בנתה
לה.
בס"ד

וְאָז הִיא הִגִּיעָה
קָטְעָה אוֹתִי בְּאֶמְצַע הַמִּשְׁפָּט
וְהָלְכָה לָהּ,
כְּאִילּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר.
נַעֲרָה כָּזֹאת
שֶׁמְּשַׁקֶּפֶת שֶׁקֶר
מַצִּיגָה אֱמֶת מְעֻורְפֶּלֶת
מַרְאָה
שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַכֹּל.
חָצְתָה בְּהִילּוּךְ מָה
אֶת הַכְּבִישׁ
בְּלִי לְהָנִיד עַפְעַף
הֲלָכָה.
וְשָׁלוֹם לָהּ.

הִגַּעְתְּ
לְכָאן
עַכְשָׁיו
לָמָּה? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָךְ
וְאַתְּ לֹא עוֹנָה לִי תְּשׁוּבָה.
בָּרַחְתְּ מַהֵר מַהֵר
רָאִיתִי אוֹתָךְ,
הִסְתַּתַּרְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הָעֵץ
הִזְדַּחַלְתְּ לַאֲחוֹרֵי הַלֵּב שֶׁפַּעַם
וּפַעַם.
בְּחָזְקָה.
אֲנִי אָחַזְתִּי בּוֹ, הוּא לֹא נִרְגַּע.
וְאַחֲרֵי הֲרָמַת הָרֹאשׁ
נִשְׁמְעָה בַּחֲלַל צְעָקָה. דַּקָּה דַּקָּה.

לֹא. אַתְּ לֹא בָּרַחְתְּ מִמֶּנִּי
וְגַם לֹא מִמֶּנָּה. אַתְּ לֹא הִבְחַנְתְּ בָּנוּ כַּנִּרְאֶה.
אֲבָל כַּפּוֹת הַיָּדַיִים שֶׁלָּךְ
דִּימְּמוּ
זָלְגוּ לְבַחוּץ.
הִיא שָׁמָּה לִיבָּה אֲלֵיהֶן.
וְגַם אֲנִי.

וְהִיא,
יַלְדָּה טוֹבָה
נָחָה אֶצְלִי, עַל כָּתֵף
וְאָז
הִתְנַעֲרָה קַלּוֹת
הֵישִׁירָה אֵלַי מַבָּט
וְגִילְּתָה לִי בְּשֶׁקֶט קָרוּעַ
מָה הֵבִינָה עַכְשָׁיו
מָה גִּילָה לָהּ
אֱלוֹקִים.

בּוֹאִי אַתְּ,
הֱיִי לָהּ
שְׁלִיחָהּ טוֹבָה.
אני באמצע לכתוב את הספר השלישי בטרילוגית "הצעה לסדר".
"הצעה לסדר" היא באופן כללי סדרת ספרים שהייתי מכנה אותה "משיחית"...

בספר הראשון נתנאל הלל אמור להיות מלך ואפילו "משיח" כהגדרת שוקי מלכה.

בספר השני יש אנרכיה, ו... יש מנהיג לאנרכיה. כי גם אנרכיה צריכה מנהיג.

בספר השלישי - "מסדר מלחמה" אני מתלבטת איך לסיים את העלילה המורכבת מאוד.
פתאום נפל לי האסימון שבגלל שהספר מציג את סיפורה של המלחמה האחרונה הרי שהסוף הכי מתאים יכול להיות בביאת משיח, ולא רק זה גם... טוב, לא אגלה יותר מידי.

השאלה אם מותר לכתוב כזו עלילה...
אם זה לא כפירה, או משהו כזה.

כי בדרך כלל ספרים כאלה מסתיימים ב... נחכה למשיח האמיתי!
אני רוצה שבספר הזה תהיה גאולה אמיתית. עם משיח אמיתי.
השאלה אם זה אפשרי ונכון לעשות זאת, ואם זה לא נחשב 'לתקוע מקלות' בגלגלי הגאולה חלילה.
(מי דמותו של משיח? זה יכול להיות כל גיבור בסיפור! חכו להפתעות!)

אומנם זה רק משל, כי רבנים רבים, ביניהם הינוקא, שהוא רב שמקובל על החרדים, הצהירו שמשיח זה "תודעה כללית"
לכולנו, אבל בכל זאת משיח אמור לבוא גם בדמות אדם, כפי שכתב הרמב"ם. השאלה אם כדאי לכתוב זאת בספר.

אגב, מאז מה שהעם שלנו עבר עם משיחי השקר המילה "משיח" נעשתה שלילית בעיני רבים מהעם, משהו שמתקשר
לכפירה, לסגידה לבן אדם ועוד. כך שאני יודעת עד כמה הנושא הזה נפיץ, ובצדק.

משיח - גם מתקשר למושג של מתמודדי נפש.

בכל זאת מעניין אם מדובר במושג קדוש שאמור להישאר רחוק או אפשר לכתוב על זה בתור דמות בספר.
מה דעתכם?

נ.ב. בגלל שעכשיו ערב חג יתכן ולא אוכל לענות על התשובות כי לא אוכל לשבת ליד המחשב, כך שאענה רק אחרי החג או שבוע הבא אחרי שבת.
בכל מקרה דעתכם חשובה.
דעתי האמת נוטה יותר לתשובה שזה לא מתאים, למרות זאת זו העלילה שהכי מתאימה לסיפור.
אם כי אפשר להשאיר את סיום העלילה פתוח עם תקיעת שופר ברקע, או עם אמירה מעורפלת, מה שלא אעשה כי "מה ששנוא עליך"...
אז טובב, השיר הז ה נכתב פעם, (ולאידעת למה נזכרתי בו היום), בהשראת איזה משהו;
מוקדש לכל מי שמלקה את עצמה על כלום.


תפסיקי להלקות את עצמך
על כל טעות
אלוקים לא רוצה תוצאה
הוא רוצה מאבק
וזה נשמע קלישאה
אבל זה - מדוייק.
לפני שטעית
לפני שנפלת
הייתה אפשרות לשנות,
אך אחרי שטעית
אחרי שנפלת
אין שום תכלית לדמעות!!!
את לא מלאך
את רק בן אדם
שבא לעולם גם לטעות!
הייאוש רק מפיל
שמעת את זה פעם?
תקומי תתחילי לחיות.
מותר לך ליפול
אם תשכילי לקום
וזו לא המצאה נואשת...
אם צדיק נופל שבע
ואת - בינונית?
אז די להרגיש כבר מותשת.

זרקי ת'מצפון
לפח הגדול
'שכחי מכל השטויות שעשית!!!
ותפסיקי לדרוש מעצמך שלמות
זו ממש ממש לא התכלית!!!

תחליטי לראות את הכוח שבך
א ת חזקה,
ואת זה את יודעת.
לבכות ממצפון ששורט בתוכך,
יעשה אותך רק משוגעת!!!
כל כישלון שייחסת לעצמך
מוכיח שיש בך טיפת גאווה...
ואם את חושבת, שאת מנהלת...
את חיה בסרט אומלל ונורא!

כן יש לך כוחות,
שאין להרבה
שלא יודעים צורת מלחמה!!!
כוחות שאינם
לכל מי שאת
קטלגת בתור כבשה סתומה!
אלוקים הוא כמו אבא
אוהב בלי שום תנאי,
שמעת את זה עשר מיליון פעמים...
ומרוב ששמעת
שכחת להקשיב
למשמעות שעומדת שם בין המילים.

עוד יבוא השכר על קרבות שניצחת!!!!
אלוקים לא מחפש תוצאות!!!
את חיילת הכי יקרה בעולם
ב ג ל ל ששבעת טעויות ודמעות!!!
שנייה לפני החג...
אשמח לתגובות, ולביקורת. (אפשר גם אחריו... ;) )



והיא כבר לא הייתה בטוחה.

אם היא תזכה לקבל את התורה ביחד, כמו כולם.

או אולי היא תעמוד שם, ביציע, לבד, בחלק הכי רחוק.

ומשם, אולי, תצליח לראות משהו. לשמוע. לקבל.

היא לא הייתה בטוחה.

בכלל לא.



ובבוקר שלפני, היא קמה, ואפילו התפללה את רוב התפילה, ולא רבע ממנה.

אבל היא לא יכלה לשכוח, שיום לפני, היא התפללה רבע. ואת מה שהיה אחר כך.. רק שה' לא ידע מה היא עשתה, כי אז בטוח היא...

היא לא חשבה שהוא לא יודע.

אבל קיוותה לחשוב, שהוא ימחל. שהוא יסלח. שהוא יראה כמה קשה לה. עד כמה היא מתאמצת.



והיא התאמצה. אוהו כמה היא התאמצה.

נלחמה בציפורניים.

אבל ביותר מדי מקרים, היא נשארה רק עם שריטות.



---



זכור ולא תשכח, המילים האלו ליוו אותה בנקמנות מה, בעקשנות מייסרת.

כי איך יכלה לשכוח,

איך עשתה אותה עמלק.

איך הפכה את עצמה, בבלי דעת, למישהי אחרת. דעת, שאין איש יודע לאן נאבדה, הרי- לא היה חסר לה מן המצרך הזה.



וכשהריצה את ימיה האחרונים עד הלום, עד הרגע הכמעט האחרון, שלאחריו יזכו כל עמך בית ישראל- להכנס לראש השנה, ראש השנה שייקבע את מידת היהדות של כל אחד מהעם, ואת גורל רוחניותם למשך השנה הקרובה, ולא הייתה בטוחה כלל שהיא נמנית ביניהם.



ובאותו היום, שבו עמדו כולם לקבל את התורה, היא הרגישה לבד.

והייתה בטוחה שגם תהיה לבד שם, במקום של אלו שלא ראויים, אבל המלאך, זה שאחראי על הכניסה, ריחם עליהם, ודחף אותם בלי שאף אחד שם לב לאיזו מרפסת קטנטנה.

והייתה בטוחה שתהיה לבד.

אבל כולם מתכוננים, אז גם היא.

או לפחות מנסה.



אז תוך כדי הכנת עוגה לכבוד החג, ועוד תבשיל, ותוך כדי ניסיון לשים, לפחות ליום הזה את המחשבות על מצב שקט, שיתנו לה לנשום, ולחשוב באמת, אז תוך כדי כל זה- הצליחה לשמוע לה מחשבה קטנה.

שאולי, אולי היא לא תהיה שם לבד, ואפילו לא תהיה שם, אלא ביחד עם כולם. למטה. כמו כל אדם רגיל שבא למעמד ההכתרה הגדול של השנה. שלא עומד במרפסת, רחוק. אלא עומד על האדמה, קרוב.

שרגליו נטועות בקרקע, בלי רעיונות, שמעיפים אותו מדי רחוק. למקום שהוא בכלל לא התכוון.

אבל ידעה שזה לא הגיוני.

אז נטשה את המחשבה המוזרה הזו מהר. לפני שבאמת תאמין בה.



---



לפחות שמה לה באוזניות משהו אמיתי, עם יידשקייט. ולא מילים שעדיף לא לדעת את פירושן...

ושרה. לא בקול אומנם, אבל שרה.

שאחת שאלה מעם ה'. והלוואי שאותה שתבקש. שתעז לשבות בצלו, בביתו, ואפילו לא לכל חייה, רק לקצת. זה כנראה יספיק לה. וגם אם לא, אין לה את האומץ ואת היכולת לבקש יותר.

והאמת, שאם תודה בינה לבין עצמה, היא הרגישה צבועה במקצת. אפילו בהרבה.

כי מה, אתמול ישבת לך עד לא יודעת מה בלילה, וה' ישמור מה עשית ואיפה,- וכמובן בלי שאף אחד יידע, והיום את שרה עם כל הרגש, ומה שנשאר מהנשמה?...



נו באמת.



אבל גם את המחשבה הזו, כמו את זו לפניה, השתיקה מהר.

אבל איכשהו, באופן מוזר למדי הרגישה שאותה היה יותר נכון להשתיק. ואת הקודמת פחות.

אבל לא התעמקה בהרגשה. כבר הרבה מדי זמן שהיא לא מתעמקת בכלום. רק במה שכואב.

אבל בכל זאת, ניסתה להבין. מה זה היה לה. מה זה קורה לה.

אך אמה, הנחמדה בדרך כלל-, קראה לה שעה שניסתה לתמלל את רגשותיה במילים, ולהבין מה קורה. האם אולי לקביעה הכל כך משמעותית שקבעה לה מבלי משים- שהיא תהיה לבד, והיא לא ראויה,- האם לקביעה הזו יש דרך להעלם, או להתקטן לפחות, ולא ידעה.

כי אמה אמרה שתבוא לעזור, ולמה היא מתבטלת בלי לעשות כלום.

אז יחד עם תחושת ההקטנה שחנקה, חנקה גם את הקביעה- ואת חוזקה- האמיתי או שלא, והלכה לשטוף את הרצפה.



---



והנה, יום ההכנה האחרון עבר לו מהר מדי.

לאט מדי.

כאילו הרגישה בכל שנייה את הזמן שעובר לו, וחרדה מעט מפני העתיד, אך מנגד הוא עף וחמק לה מבין האצבעות. בלי שבכלל הספיקה להתכונן, לבקש, או לחשוב על משהו במשך יותר מדקה.

על אותו המשהו שניקר בתוכה כל היום. על ההרגשה המוזרה, על הכמיהה הסמויה, הנלעגת כמעט, שהיא הלוואי, בבקשה, לא תהיה שם. למעלה, רחוק.



והלילה יורד. ונדלקים הנרות. והיא, שתמיד היה לה קשר מיוחד עם שלהבות, שואלת אותן בשקט, 'מה אומרות, יש לי סיכוי?' וכמו תמיד, הן שתקו. אך הפעם לא הצליחה לפענח את תשובתן.

ובלילה, עת למדו כולם, היא יצאה לחצר.

הביטה על חופת הכוכבים שנפרשה מעליה.

וידעה שמחר עומדת להפרס גם עליה חופה.

ולא ידעה איך. ואיפה.

אבל ידעה שתהיה חופה. וכל כך קיוותה. וכל כך התביישה בתקוותה. אבל בכל זאת, העזה לקוות.

ולא חלמה גדול וגבוה מדי, חלמה בקטן. בנמוך. שתזכה להיות יחד. בַאיחוד.



---



ויהי בוקר.

והן פסעו לבית הכנסת, לתפילת החג, לשמוע את עשרת הדיברות.

ונהייתה התרגשות. כי ידעה שכעת, כעת המעמד.

ואף אחד לא הרגיש בו מלבדה.

ופתאום, שום דבר לא היה חשוב.

רק היא, הוא, חופה, ועם שמבדיל ביניהם.



---



ועצמה את עיניה, ופתאום הרגישה. וראתה.

ראתה עם שלם.

נרגש. מחכה. מואר ומצפה.

ואותה. עומדת.

כמו שחששה, על המרפסת. למעלה. רחוק. ותחושת החמצה וכאב פשטה בה. ידעה שזה מגיע לה. ידעה שהיא לא ראויה ליותר, אך בכל זאת, משהו בה ביקש לבכות.

אך להפתעתה, היא לא הייתה שם לבד. הייתה שם גם את חברתה מהכיתה, זו שיצא להן לדבר יותר מפעם אחת על התגברויות ומהותן. וגם את הנערה מהרחוב השני, זו שלא ידעה את שמה, אבל תמיד ידעה שהיא לא בדיוק הולכת בתלם, ועוד רבות וטובות הן עמדו שם, אלו שלא בדיוק, שבערך, והרבה מעבר לו.



אבל שום דבר לא התחיל.

כולם חיכו.

ופתאום, היא ראתה אור. גדול. שעוטף, ומלטף.

ולא יכלה לעמוד בעוצמתו.

אז סגרה עיניה.

ואז, אז שמעה קול. קול אלוקי, שמעודה לא שמעה כמותו. וכשם שהיה ברור לה שרק היא שומעת אותו, כך ידעה שגם כל אחת מאלו העומדות על המרפסת שומעות אותו.

אלו לא היו מילים.

הייתה זו מנגינה.

מנגינה שדיברה יותר מכל המילים שבעולם.

ואז, אחרי שהמנגינה עטפה אותה בחיבוק מתוק, שמעודה לא חשה כמותו, היא הבינה.

הבינה את מה שהמנגינה ביקשה לרמוז לה.

שזו לא המרפסת של אלו שאינן ראויות. זו המרפסת המיוחדת. וי אי פי.

לאלו, שהתגברו. שנפלו ככל יום, אבל ביום שלאחריו חזרו ללחום. בלי פשרות. בעקשנות שלא הייתה ברורה אפילו להן.

נלחמו על עצמן. על קיומן. על עצם היותן.

והשריטות, אלו שספגה במהלך מלחמותיה השקטות, הבלתי ידועות,

לפתע,

נרפאו.



והיא פקחה את עיניה, וידעה שהיא קרובה מתמיד.
כמו אתרוגים מעופשים אחרי סוכות,
כמו צנצנת החרוסת שהלב לא נותן להשליכה למרות הכתמים הירקרקים,
כמו בלינצ'עס מיובשים מתחתית המקרר שנשארו משבועות, כך לדבר עכשיו על רות, לאחר שהכרס ממולאת עד גדותיה מפירות הפרד"ס שלמדתם/קראתם/ שמעתם/דנתם בחג, התגובה שלכם ודאי תהיה: רות-עבור, או רות-סוף.

אבל אני בכל אופן עוד לא השתחררתי מאוירת הקסם של אגדת גרנות בית לחם, וחש דחף להשיח את שעל לבי, והרוצה להטות אוזן ללחשושיי יטה, והמלייק בלא לקרוא אף הוא יצא ידי חובתו ובלבד שיציין לי עד איזו שורה הוא שרד למטרות בקרה ושפור השרות בעתיד.

השנה לא רק שמעתי את רות,
השנה גם קראתי אותה.

בסלון הדומם אל מול צינת-שלוש- לפנות-בוקר הנושבת מהמרפסת, מימיני ספל קפה שחור משמאלי צלוחית עם דברים שהילדים לעולם לא יראו אותי אוכל
וביניהם מגילת רות, פשוטה, עם רש"י, ואבן עזרא.
זו היתה מגילה שונה לגמרי,
תארו לכם סרט בלי מוסיקה, כמו הסרטים האלמים של ראשית הקולנוע,
כשצופים בארועים, ולו המסעירים ביותר, שצולמו במצלמת אבטחה - כל הודם אובד בלי פסקול,
האדם יראה לעיניים והמוסיקה תראה ללבב.

והמנגינה של רות היא פשוט בול.
מי שהמציא אותה גאון.

בבהכנ"ס שלנו יש "בעל קריאה" בעל קול נעים מאד והוא גם רגשן חסר תקנה. הוא מפליא להשתמש באינטרפרטציה כדי להביע את פרשנותו האישית לפסוקים, והוא אכן מטיב לפרש.
כשקולו נחנק בהגיעו ל"כי המות יפריד ביני ובינך" דממת קבר שוררת בהיכל בית הכנסת (כמובן, גם כי שלושתרבעי מהגברים מנמנמים) והנשים מסיטות את הוילון להביט בפניו.

בלשון הראבע "טעם" זה - 'פירוש'.
ואכן טעמי המקרא ממש מפרשים את הטקסט.
(הו ראב"ע, שוב חייכתי לעצמי כשנתקלתי בעליצות הנדירה שלו ב"כאיפה שעורים", כדאי לכם לקרוא)

והנה רק ישא הבחור את קולו "ויהי בימי שפט..." וכבר מיטשטש בית הכנסת ונמוג ומול עיני צפים שדות בית לחם, רוח חמה הנושאת אניצי קש וריח קציר השעורים,

דמותה של רות עולה כבתלת מימד,
בת מלכים זקופה ואצילת גינונים תועה בין שבלים וקוצים, בגדי הנסיכה שלה השזורים חוטי זהב ותכלת מאובקים ודהויים ופניה צרובים בלהט שמש

אני מלווה אותה בלכתה נבוכה אל השדה, נכריה ומרופטת,
מלקטת אחר בחורים ישראליים קולניים, בודדת כל כך, זרה כל כך.

אני רואה אותה בלילה ההוא, ניצבת ממתינה באפלה שמאחורי הגורן מורחת ליפסטיק ורועדת מקור ומהתרגשות.


אבל עכשיו אני לוגם מהקפה בשעת ליל מאוחרת רוכן אל השלחן ועיניי הטרוטות מביטות בספר.
לפניי רק טקסט
בלי תפאורה, ובלי צלילים.

אני רואה יותר את המילים עצמן,

אני רואה את הנאום של נעמי הגדוש בצורות דקדוקיות נדירות, לכנה שובנה תשברנה תעגנה...
רות וערפה המבולבלות שזה עתה יצאו מהאולפן בטח מדפדפות בשיחון מואבי- עברי בקדחתנות.

שמתי לב גם לכמה מוזרויות, כשנעמי מדברת אל הבנות היא אומרתם "לכם" "עמכם" עשיתם", וכשהיא מדברת על הבנים שיוולדו לה היא אומרת "להן" !
-ממש להכעיס.

אוף אני יושב ומקשקש ומקשקש ועוד לא התחלתי לומר מה שרציתי.

אז ככה
מקובל להתפעל מההקרבה של רות למען היהדות, היא מתמסרת לאלקי ישראל ומוכנה להתגייר בכל מחיר ובלי תנאים (כהד קלוש אני שומע לוחשים 'אם היא כל כך רוצה את זה סימן שזה משהו גדול' הו איזה כיף לנו).

חזל למדים מכאן את תהליכי הגיור, יש לודא את טוהר כוונותיה של הגיורת, שמא עיניה נתנה בקרפלאך ובגפילטעפיש, בפטור מגיוס ובאבטחת הכנסה, שמא לא ערכי היהדות נגד עיניה אלא אולי הלחנים של ישי ריבו שובים את לבה או הנופים של הכנרת מול הרי גולן כישפוה.
על בית הדין להציג לה את הפן הפחות מחמיא של עם ישראל, לתחוב את ראשה היישר אל סל הכביסה המלוכלכת,

ורק אחרי שנעמי רואה שאחרי הכל עדיין מתאמצת היא ללכת אז היא מפסיקה עם הפרצופים החמוצים ומחייכת אליה בברכת "ברוכה הבאה".

אבל השנה קראתי משהו אחר לגמרי,
רות טובת הלב לא מסוגלת לראות את חמותה הזקנה שבה שכולה ועניה לבית לחם כמו כלב מרוד שזנבו בין רגליו,
נפשה קשורה בנפש נעמי,
באשר תלכי אלך,
לא יהדות בראש מעייניה,
לא אידאות ואמונות,

עמך עמי, יהיה עמך אשר יהיה,
רות מפתחת אובססיביות כלפי דמותה האינטלקטואלית של נעמי, ונצמדת אליה באש ובמים,
אלקיך אלקי, ולא משנה מי הוא.
אם זה הוי"ה או להבדיל הארי קרישנה,
עמך עמי גם באשר תתנצרי אתנצר, אם תסגדי למפלצת הספגטי המעופפת אשתחווה לה לצדך.
זה סיפור של התמסרות, אבל לא התמסרות לאידאל, אלא לדמות.

קצת התאכזבתי.

אבל אז נתקלתי בצדוקי שלגלג "נעשה ונשמע?! זו פזיזות חסרת אחריות", ובתגובת רבא "הלכנו בתמימות כי האמנו באלקים שלא יפיל עלינו משהו לא סביר".

אז זה בדיוק זה, חשבתי לעצמי, קבלת התורה היא בעצם ביטוי של אמונה, לא חשוב מה התורה עצמה,
לא שאלנו "מה כתיב בה"
מה שחשוב שסמכנו על אלקים, באשר תתן תתן.
אנחנו נהיה לך סגולה מכל העמים, בעיניים עצומות ננהה אחריך, בטוב וברע, כמו שרות סמכה על נעמי בעינים עצומות "אעשה ואשמע".

אין זה חג - קבלת "התורה",
אלא חג - "קבלת" התורה.

כתבתי אולי קצת מבולבל,
הקפה כבר לא עושה ת'עבודה, אחרי 12 כוסות הגוף כבר פיתח עמידות כלפיו,
אבל זה מה שאני מרגיש עכשיו,
אמונה עיוורת.
וכשאני מתכונן לקבל תורה, מצלצלות באזניי מילות הפתיחה שלה
"אנכי השם אלקיך"...‏
שלחתי את הסיפור להרבה אנשי קשר ביניהם לגיסתי שהתקשרה אלי בדמעות "כתבת את הסיפור עלי, אני זוכרת את סמטאות ירושלים ואת מוסאיוף ואת חנות הפיתות שנסגרה כבר. וסבתא שלי היתה גם לוקחת אותי לשם".
היא המשיכה ודנה איתי על הערך שהיה בעבר לכל דבר (חצי קילו קמח..). הבנתי אותה, אין כמו התמימות של פעם!
שמחתי שהסיפור ריגש אותה, כי בניגוד אלי היא לא מחוברת לעולם הכתיבה אלא טיפוס חברותי יותר. היא שיתפה אותי בזכרונות שלה, נראה שבבת אחת חזרה לימים של פעם.

לרגל יום ירושלים, סיפור קצר מימי ילדותי.

מוכר הפיתות הירושלמי

כשהייתי ילדה, אימי ואני ולפעמים גם סבתי , היינו הולכות פעמים רבות לבית הכנסת מוסאיוף לשמוע הרצאות של הרבנית ח..

ומול בית הכנסת, ממש בינות לסמטאות ירושלמיות עליהן פרוס היה חוט של גן עדן, היתה חנות לממכר פיתות 'אש תנור' שנאפו בטאבון.
קולות התפילות, אוירה כבדה של קודש, וריח מאפים עז שנישא בקלילות, מרצפות רחבות, לצד רוח ירושלמית טובה ועמוקה השלימו את החוויה.

היה זה לפני פסח.

חצי חבילת קמח נותרה לאימי ובמקום להשליך לפח החלטנו ללכת למסור את חצי קילו הקמח לאיש שמוכר פיתות.
למי שמכיר את האזור, גרנו במרחק די גדול משם. באחת מסמטאות גאולה בואכה מקור ברוך.
הגענו לשכונת בית ישראל וניגשנו לחלון האבן המפויח והעגול בחציו שהיווה דלפק ופתח דרכו ניתן לתקשר עם הגומחה שכונתה 'חנות'.
אמא שלי הגישה למוכר, שדמותו נראתה מקומחת ולא ברורה, את הקמח.

והוא לא הבין בהתחלה.

לאחר הסבר קצר הוא הביע לפתע אנושיות נלהבת.

"חכו רגע", רמז לנו, והתעקש להכין לנו פיתות. חינם.

"לא צריך", אמא שלי אמרה, "לא בשביל זה הבאנו את הקמח".

אבל הוא התעקש והכין לנו עוד, עטף לנו את הפיתות. והלכנו משם בהרגשה ממש טובה.

ואני, ילדה קטנה שכמותי, התרגשתי
והתלהבתי.
מאוד.

העולם, שהיה נראה לי מפחיד וזר נראה פתאום ידידותי למול עזרתו ויחסו הנדיב של האיש.

אני רוצה להסתכל בעיניים של אותה ילדה קטנה ולשאול: למה כל כך התלהבת?
באמת לא הכרת אנשים טובים בימי ילדותך?
לא פגשת באנשים נחמדים?
האומנם אדם לאדם היו זרים?
האמנם גדלת לתוך חסר חברתי כה עמוק, לניכור חברתי, לתחושות חסר כלכלי, כי העולם היה מקולקל או כי בחוויה שלך שפטת את העולם לרעה והוא נדמה בעיניך לזר?
ואין לי תשובה לשאלה הזו.

לאחרונה אני משלימה פערים.
לומדת לאט לאט שהכל מתחולל בתוכנו ויש לו הדהוד בעולם סביבנו.
לומדת שהעולם מתגשם כפי שאנו רואים אותו בדמיוננו, כמו ראי.

וככל שנלמד להיות גמישים, מכילים, ונפסיק לשפוט ולצפות, הרי שהעולם הזר והמנוכר יהפוך למאיר פנים ולמקום ידידותי שכיף להיות בו, לפעול, לתקשר ולהגשים.
הם חנו שם ביחד כגוש
עייפים מותשים בשדה החרוש
שלושה גדודים בלי גיבוש
קבוצת לוחמים ויאוש
אחרי קרב רצוף תקלות ושיבוש
מול עיר בצורה וקשה לכיבוש

לגדוד הראשון היה מפקד למוד קרבות
הוא כינה אותם מוגי לב וסחבות
הוא לא דיבר על זכויות רק על חובות
הוא הסביר שהם לא עושים לאף אחד טובות
והבהיר שעל גלויי חולשה ופחדנות יהיו עונשים ותגובות

השני עטור מדליות ויהיר
בטון שאינו משתמע לשתי פנים הבהיר
שבשביל הקריירה שלו וכדי להגדיל את שמו ולהאדיר
הם חייבים לכבוש את העיר
ולא משנה לו מה יהיה המחיר

השלישי היה מאיר פנים
ובעיניו ניסיון וחכמה רבי שנים
הוא סיפר שהאויב זה אומה של חלשים ופחדנים
תיאר אותם בורחים ומתחבאים כמו שפנים

הוא הרחיב והעריך את הגבורה וההירתמות
וכמה הניצחון יהיה רב משמעות
הוא דיבר בעוצמה אך בנעימות
הוא לחץ את ידיהם בחמימות
ושיתף אותם בזה שגם הוא פוחד למות
אבל גבורה זה להתגבר ולהילחם במסירות

כעת אחוד לכם חידה
האם תדעו לנחש לאיזו גדוד או יחידה
יש את מירב הסיכויים לכבוש את יעדה
ולהביא כבוד למפקדה
ועוד לחוש כלפיו רגשי תודה

ואם את התשובה אתם חושבים שאתם יודעים
זיכרו שבבית עם הילדים
אתם ממש מפקדים בלי מדים
העריכו והבינו שהם מתמודדים
היו מעצימים ומעודדים
תנו להם כוח לגדול ולכבוש יעדים
בס"ד

הכישלון הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, הוא עלול להחליש את האדם ועלול לבנות אותו.

כישלון זהו מצב של חוסר הצלחה. לכל אדם קורה כישלונות. הכישלונות קורים בכל זמן ובכל מצב. יש כישלונות גדולים וטרגיים כמו הכישלון של מדינת ישראל בשביעי לאוקטובר. ויש כישלונות קטנים, כמו שאדם נכשל במשחק הסנייק שלו...

במאמר זה נדון בצדדים החיוביים והשלילים של הכישלון, נתחיל בשלילי:

הכישלון בלימוד התורה עלול לייאש את האדם ולהוריד ואתו מהדרך. רח"ל. בחור שלא מצליח ללמוד, נכשל כל הזמן. ורואה את הכישלון כעובדה מוגמרת, הוא לא ינסה לשוב וללמוד שוב. אלא ירד מהדרך רח"ל. כמו הבחור משה כהן שלא הצליח בלימוד וירד מהדרך בגלל זה.

וכן, אדם שנכשל, זה עלול לעלות לו בבריאות הנפש והגוף. הכישלון מביא איתו רגש של אכזבה. לפעמים אדם מאוכזב מעצמו. כשאדם עצוב ומאוכזב זה פוגע לו בבריאות הנפש, מה שמשליך ישירות על בריאות הגוף. כמו שאמר איינשטיין "או שהכישלון הוא מחלה, או שהוא מביא איתו מחלה" בדיוק כמו שהסופר הבריטי המפורסם צארלס ווינטון לא הצליח למכור את ספרו האחרון "לילות דוממים" והוא שקע בדיכאון שהוביל למחלת הגפיים אצלו.

ובנוסף לזאת, אדם שנכשל ולא לוקח אחריות על הכישלון שלו, מרחיק ממנו את חבריו. לא נעים להיות חבר של אדם שמראה קטנוניות ולא לוקח אחריות על הכישלונות שלו. למרות שזה טיבעי. "להצלחה אבות רבים, אך הכישלון יתום"

עד לכאן ההיבטים השלילים מכאן החיוביים:

אדם שנכשל רואה שלא הכל בידיים שלו, וזה מחזק לו את אמונה שלו. אדם שמצליח לא תמיד זוכר שלא הוא מפעיל את המערכת. אבל כשיש כישלון, האדם נזכר ורואה שלא הוא האחראי על הכל וזה מחזק לו את האמונה בהקב"ה. כמו שרוטשילד האמונה שלו נחלשה בעקבות כמה הצלחות בעסקאות שלו, ואז כשהוא נכשל פתאום חזרה לו האמונה והתחזקה אצלו.

בנוסף לזאת, ההתמודדות עם הכישלון מחשלת ומחזקת את האדם. הכישלון הוא קושי, וכשאדם מתמודד עם קושי ומצליח לו הוא מתחזק כמו גולם של פרפר: רק אם הוא מתמודד עם הקושי של הבקיעה הוא יהיה חזק ויוכל לעוף.

במאמר זה אפשר לראות שלכישלון יש צדדים חיוביים ושליליים. ואני הקטנה לא באה להכריע רק לתת לטעום משני ההיבטים של הכישלון. והלוואי ורק נצמח מהכישלונות שלנו.
בד"כ כשאני נתקל בשני דמויות קרובות, או שעובדות ביחד, אני (האם רק אני?) חושד באחת משניהם, לרוב בשותף של הגיבור, כי המספר ירצה שאני אאמין שהגיבור - הוא הגיבור. לגבי החברים שלו - כולם יכולים להיות בוגדים.
עכשיו, זו טכניקה ספרותית ידועה.
יש את ה'אדם הטוב' שחשבנו שרוצה לעזור לנו, ואז מתברר שהוא סוכן כפול, הוא שיבש דברים מלכתחילה, והקורא אמור להיות בשוק ובהלם, ולומר 'אוי, איך לא שמתי לב לזה'.
העניין הוא שגם אם הוא לא שם לב באמת, הוא אולי חשד.

וזו השאלה שלי:
נניח ואני הסופר, מתכנן דמות שהיא 'סוכן-כפול', אבל אני לא רוצה שיחשדו בו מלכתחילה. האם ואיך אני יכול לגרום לקורא להאמין שהוא 'גיבור מספר 2', בלי שיחשדו בו (טריקים, דיאלוגים, פעולות - שיכולות לשכנע, כל רעיון שיש לכם), ואז בסוף העלילה לגרום לו להוריד את המסכה ולומר בניצחון מרושע, 'כן, עבדתי עליך, באמת, אני סוכן כפול'.

או שאי אפשר באמת לשלוט על האופציה שהקורא יכול לחשוד בכולם, וצריך לקוות בעז"ה שהסופר יצליח לשכנע והקורא ישתכנע שזו 'דמות תמימה'.


תגובתכם. החכימו אותי.
שערה חמקמקה הלכה לאיבוד בחלל פי, ושמה אותי בטווח שבין גיבור מלחמה הרודף אחד אויביו ומשיגם, לבין תינוק בן יומו עם רפלקסים מביכים של הקאה בלתי נשלטת.

בדרך כלל אני אלוף המרדפים והלכידות. בבית אני מלהטט אחר כל המעופפים, הג'וקים והמינים הפולשים למיניהם ועושה בהם שמות. כשיש גנב בשכונה אני בראש הדולקים אחריו. בעברי לכדתי נחש שצץ בחורשה בה טיילתי. ותאמינו או לא; לעיתים אפילו הצלחתי ללכוד קצה חוט תפירה בצידה השני של המחט.

אבל עכשיו כל העוצמה האנושית הזו. כל המיתוסים שנקשרו בשמי בדבר המרדפים והלכידות ההרואיים שבצעתי בימי חיי, עומדים לרדת לתהום אודות לשערה אחת חלקלקה ובלתי תפיסה שמרקדת בחלל פי לקול צלילי ההקאה ההולכים וגוברים מרגע לרגע.

בטח היא משועשעת השערה הסוררת, ושיכורה מהכוח הבלתי פרופורציונלי שנפל לידיה; מתבשמת מתחושת הנקמה על כל הפעמים בהן מרחתי אותה במרכך בניחוח הפחות אהוב עליה, ועל המקרים בהם סירקתי אותה באכזריות כדי להתיר קשרי שיער מסובכים ועיקשים.

עכשיו כל עולמי תלוי על חוט שערה. אני יצור מלא עוצמה ויכולות שלא מתפקד בגלל סיב דק עשוי חלבון, שמיצה את תפקידו כשיער ומבקש להמציא את עצמו מחדש כדבר מאכל או סתם כגורם מעיק ומשבש חיים.

אני גיבור גדול, ובו זמנית מוגבל ושפוט של רסיסי טבע. אני בן אנוש!
עקיבא.
הרגע הקשה ביותר עבורי, הוא הרגע בו עוצר האוטובוס בתחנה המרכזית.

אני אוהב את האויר של ירושלים, גם העיר לא רעה בכלל. אבל התחושות שלי כרגע נוראות, קשות מכפי שניתן להעלות על הדעת.

אני חושב על אמא והאחיות שלי, כמה הן טרחו שזה יהיה קל בשבילי. המזוודה שלי מלאה בכל טוב, לילה שלם הן עמלו להכין בעבורי הכול. אח יחיד, במשפחה גדולה של בנות. תקווה גדולה, ציפיות גדולות...

לו רק היו יודעים בני המשפחה שלי מי אני באמת...

לפעמים אני חושב שהמשפחה שלי עושה סביבי הצגה אחת גדולה. הרי לא ייתכן שהם באמת תולים בי תקוות. לא ייתכן שהם לא רואים את הקושי, את הכאב, את זה שבמשך בין הזמנים שלם בקושי פתחתי ספר. את זה שכשמבקשים ממני לומר חידוש בשולחן שבת אני מתקשה לומר את מה שאחיותיי הקטנות כבר יודעות לדקלם.

הלוואי שזה היה ככה. הלוואי שהכול היה הצגה. הלוואי שלא היו תולים בי את הציפיות האלו.

״התלמיד חכם שלנו״, מכנה אותי אבא. מה היה אבא אומר אם היה רואה את הציון שקיבל התלמיד חכם שלו במבחנים האחרונים? מה היו כולם חושבים אילו היו יודעים את האמת המרה... האמת שרק מי שנמצא איתי בישיבה יודע. האמת שכמה חסרי טקט אוהבים להזכיר לי בכל פעם בה אני נכשל.

מה לעשות, אני חושב לעצמי, לא כל אחד יכול להצליח בחיים.

אני לא יודע ללמוד. אני לא מצליח ללמוד. ניסיתי הרבה, ובכנות... כבר לא בא לי לנסות.

אני אוהב לכתוב שירים. נראה לי שאני די טוב בזה, למרות שהשפה שלי פשוטה. אני אוהב לדמיין מאורעות גדולים שעליהם אני שומע או לומד. כשלומדים בישיבה אגדות מהש״ס, אני חושב לעצמי על האנשים האלו שעליהם מסופר, מה הם הרגישו באותם רגעים? מה הם חשבו לעצמם? יש כל כך הרבה מה לדמיין – אבל אף אחד בישיבה לא עושה את זה. כולם עסוקים רק בקושיות מסובכות, בתירוצים מפולפלים, במילים מסובכות שאני לא מצליח אף פעם להבין.

כולם כל-כך רוצים שאני אצליח. זה כל כך חשוב להם, עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת חשוב להם. אם חשוב להם שיהיה לי טוב, או שהם רק רוצים שאני אצליח כדי שתהיה להם אפשרות לספר עליי שאני מצטיין, שאני מיוחד, שאני חלילה לא מתקשה.

את העוגות שאחיות שלי אפו עבורי אני מקפיד לא לאכול. אין לי לב לעשות את זה. אחיות שלי עבדו כל כך, הן עשו את זה כי חשבו שאח שלהם לומד תורה, הן רצו שלומדי התורה ייהנו מזה. לא מגיע להן לטרוח בשביל מישהו כמוני, מישהו שאין לו כוח ואין לו רצון ללמוד. אני מקפיד למצוא בחורים רציניים, כאלו שמתמידים, כאלו שלא מתעסקים בשטויות. אם הציפייה שלי לא תתממש – לפחות שהציפייה שלהן כן.

אני הולך לי לאט, בקושי שם לב איפה אני. מישהו צופר לידי, לא ייתכן שהוא צופר עבורי. מי כבר מכיר אותי כאן?

רק כשהצפירות חוזרות שוב ושוב אני מסתובב. טנדר גדול, מהחלון מציץ פרצוף מוכר. איש שראיתי בישיבה כמה פעמים, אין לי מושג מה התפקיד שלו ואף פעם לא עניין אותי לשאול. ״רוצה טרמפ?״ הוא שואל.

הוא בוודאי מתכוון לטובה, אבל בעבורי – כל מה שמקרב אותי למקום ההוא שאני לא אוהב, הוא מעצבן ומדכא. אין לי ממש ברירה, אז אני מתקרב ופותח את הדלת של הטנדר.

לרגע תוקף אותי ההלם.

אחר כך אני מנסה לעמוד זקוף ולהסתדר, להיטיב את הכובע ובאופן כללי להחצין את ההיפך ממה שאני מרגיש עכשיו.

כי בתוך הטנדר יושב ראש הישיבה.

למרות שאני כבר שנה בישיבה, עוד לא פגשתי אותו מעולם פנים מול פנים. רוב השנה האחרונה הוא היה חולה, חולה כל כך עד שכבר כמה פעמים היה נראה שהוא עומד לעזוב את העולם. אבל הנה, התפילות של כל עם ישראל הועילו והוא חי מתמיד, מחייך.

ראש הישיבה לא מדבר במילים, הוא מדבר במחוות. יש בחורים שמכירים אותו ויודעים למה הוא מתכוון בכל תנועה, אבל אני לא. מעולם לא הצלחתי לעמוד על הניואנסים הדקים האלו. אני שואל בביישנות אם אפשר לשבת, והוא מהנהן בראש. בלב אני חושב רק על הפדיחות האיומות.

אם אבא שלי היה פה הוא בטח היה מתמוגג מהתרגשות. אם בני משפחתי היו יודעים שאני חולק את אותו ספסל עם אחד מגדולי הדור – הם בוודאי לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב קנאה. אבל אני... אני רק רוצה לברוח מכאן. להימלט ממנו, מהאיש הכחוש הזה.

אני חושש, ואני יודע ממה אני חושש. ראש הישיבה מסתכל עליי, עיניו צמאות. ״נו, מה למדתם בבין הזמנים?״ הוא שואל אותי, ואני לא יודע היכן לקבור את עצמי. ״מה אתם מחדשים?״ הוא משתוקק לשמוע.

אני משפיל את הראש. ״אין לי שום חידוש,״ אני עונה את האמת.

ראש הישיבה מתאכזב, מתאכזב כל כך עד שאני לא מצליח להבין מדוע. האם באמת החידוש שלי חסר לו? אני שואל את עצמי.

״שום חידוש?!״ הוא שואל שוב, כמעט מתחנן. ״אין זה ייתכן,״ הוא פוסק. ״כל יהודי מישראל שלומד תורה, יש לו חידושים משלו, ראייה משלו. בוודאי יש משהו, חידוש קטן, הארה״.

משהו בתוכי מתמרד. הנחרצות של הדברים מכעיסה אותי. איך יכול אדם כמוהו להבין בחור כמוני?

״למדתי את הסיפור על רבי עקיבא,״ אני מוצא את עצמי אומר לו. למען האמת, אי אפשר לומר שלמדתי את זה. שמעתי שיעור בין מנחה לערבית. אבל לצורך העניין... גם זה ייחשב ללימוד בשעת הדחק. ״למדתי איך רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה,״ אני ממשיך ומשתף.

ראש הישיבה מתעורר לחיים. ״איפה למדת?״ הוא שואל מיד. ״בכתובות או בנדרים?״

זו שאלה מכשילה. לא ידעתי שהסיפור מופיע בכתובות, וגם לא בנדרים. ראש הישיבה מנענע את ראשו. ״לא חשוב,״ הוא אומר, ״מה אתה מחדש?״

ואני... אין לי שום חידוש. אני מספר את הסיפור, כמו שאני מבין אותו, כמו שאני אוהב לדמיין אותו.

אני מספר לראש הישיבה על בעל ואישה, ששניהם החליטו להילחם נגד כל הסיכויים. אני מספר על תקווה גדולה, על חלומות עצומים, ועל איש אחד בן ארבעים שנושא את כל התקוות על כתפיו והולך ללמוד תורה.

אני מספר את מה שלא כתוב, את מה שרק אני כנראה חושב עליו. אני מספר לראש הישיבה על הימים הראשונים בבית המדרש, על עקיבא שיודע שאשתו עזבה את כל תענוגות העולם ונישאה לו כי היא האמינה בו. אני מספר על הקשיים, שאני לא יודע אם היו או לא היו, אבל אם היו – אין מי שיידע לדמיין אותם טוב ממני. אני מספר על הלחץ, על הפחד, על החשש לאכזב. אני מספר במילים שלי, במילים הפשוטות שלי, את מה שרק אני יכול להבין.

״כולם מספרים על המסירות של רחל,״ אני אומר, ״אבל מה עם המסירות שלו? של רבי עקיבא? איך הוא היה מסוגל? איך הוא הצליח לעמוד בזה? ומה היה קורה אם הוא לא היה נהיה רבי עקיבא – האם היינו יודעים אז על המסירות של אשתו? האם כל המאמץ שלה – כל מה שהקריבה היה הולך לטמיון? האם לנצח היא הייתה נשארת בתו של העשיר הגדול שנישאה לרועה צאן?״

אלו השאלות הקשות ביותר עמן אני מתמודד. אני צריך לשמוע תשובה, תשובה אמיתית, תשובה נכונה, תשובה שתקל עליי, תשובה שתפרוק ממני את ייסורי המצפון.

אבל ראש הישיבה לא משיב דבר. במקום זה הוא רק מסתכל עליי, בעיניים החודרות, הבוערות שלו.

״אוי!״ הוא נאנח פתאום.

זה מבהיל, ואני חושש שמשהו לא טוב קורה לו. ״הרב מרגיש טוב?״ אני שואל.

הוא מהנהן בראשו, ואני מביט לתוך עיניו, ולהפתעתי – הן מלאות דמעות.

״למעלה מעשר פעמים מסרתי שיעורים על המעשה של רבי עקיבא,״ הוא משתף אותי ברגע נדיר של גילוי לב. ״כשמוסרים שיעורים, חייבים ללמוד טוב. אז למדתי את שתי הסוגיות בעיון עשרות פעמים. למדתי ראשונים ואחרונים, חשבתי שאין מה לחדש לי בסוגיא הזו״.

דמעות זולגות מעיניו. ״אף על פי כן,״ הוא לוחש. ״מעולם לא הבנתי את המעשה הזה בכזו צורה. אף פעם לא חשבתי בכזה אופן על המאמץ, על הקושי, על הכאב. אילולי היית מחדש לי, אילולי היית מאיר את עיניי, לעולם לא הייתי מקבל מושג בגדלות הנפש של רבי עקיבא״.

הוא מביט אל תוך עיניי, מבטו חודר. ״ואתה אמרת...״ הוא אומר לי בקול מתרעם, ״שאין לך חידוש...״

לא קיבלתי תשובה לשאלות ששאלתי. אבל נראה לי שאני לא צריך תשובה. כשאני נכנס לישיבה משהו בתוכי מתעורר לחיים, משהו שהיה רדום כבר מזמן.

מחר, אני מבטיח לעצמי, אקום מוקדם לפני כולם.

אקום מוקדם, ואלמד לעומק את כל האגדות הללו שמושכות אותי כל כך. אקום מוקדם כדי לכתוב עליהן מילים פשוטות, יפות, כאלו שאולי אחרים ייהנו לקרוא.

המחשבה על כך עושה לי טוב, ופתאום אני מגלה שלראשונה - אני מחכה לקום מוקדם ולהיכנס לבית המדרש.

ובלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לחתוך לעצמי פיסת עוגה, אחת כזו שנאפתה עבור לומדי תורה...

==
הסיפור פורסם כמאמר, ואני מפרסם אותו כאן כדי לקבל גם ביקורת מקצועית.
אז בבקשה, אל תחסכו את שבט לשונכם.
משתמשים שאין להם הרשאה ונתקלו במקרה בסיפור דווקא כאן - הנה הקישור למאמר, כדי שתוכלו גם אתם להגיב.
אשמח לקבל תגובות וביקורת.
היי
קוראים לי שון,
המטפל הרגשי שלי אמר לי לכתוב יומן וזה יעזור לי.
אם לא יילך אני זורק אותו לפח והוא ייעלם
קראו לו נועם והוא היה בכיתה שלי בבארי.
היינו חברים ממש טובים (אין על נועם!!!)
באותו שבת שזה קרה היינו אצל סבתא שלי שגרה במגדל העמק,
וזהו.
מאז הוא לא פה. לא הוא ולא כל המשפחה שלו
אפילו צ'יקו הכלב לא פה
מאז השבת אני לא הייתי בבית
אני בבית מלון וכל המשפחה שלי איתי.
עם עוד מלא משפחות וממש עמוס כאן
אין לי לאיפה ללכת שאני כותב ביומן
עכשיו אני כותב את זה על המיטה שלי..
עם עט שהביא לי אחד השכנים פה לקומה עט של "עורכי דין גנוט" והוא אמר לי שזה מתנה ממנו
כולם בחדר אוכל ואני אמרתי להם שאני לא רעב
אני לא כותב ביומן בן כמה אני ומה השם משפחה שלי שאם זה ייעלם א סתם יידעו שאיזה שון כותב יומן
אני מתגעגע לנועם הוא היה חבר טוב תמיד הצחיק אותי ועזר לי בשיעורי בית שאף פעם לא הצלחתי
הוא אמר לי שאני מחונן למרות הכל
איזה חבר טוב
הלך לי

הוא כבר לא פה.



אין לי מושג אם הולך להיות בהמשכים..
אשמח לביקורת כנה על מקצועיות הסיפור
אליהו מסיים את התפילה ויוצא מהבית כנסת, לכיוון הכולל.
בזווית העין הוא רואה התקהלות קטנה בקצה הרחוב. מתקרב מעט.
אה, סתם קבוצת בחורים מקיפים בעיגול מספר צלמי טלויזיה של איזה ערוץ חדשות כלשהו.. מה הם יכולים כבר לרצות פה בלב בני ברק?
מבטו צד את הכתב - גבר כבן חמישים מגולח ללא כיפה, שואל שוב ושוב את המתקהלים "נו, מי מוכן להתראיין בלייב? מה אתם מפחדים?"
הכתב מחפש הנה והנה ולפתע נזרק מבטו על אליהו וכאילו ניצוץ של אור בעיניו.
"היי אתה, בחור. בוא דקה, מה דעתך על השתמטות החרדים מצה"ל?"
אליהו מהסס, מרגיש איך הכתב נגע לו בנקודה הרגישה, זו שתגרום לו לענות בעצבים, "אבל... מה אני ארוויח מזה? סתם חילול ה'" הוא מהרהר בליבו. שותק.
הכתב זיהה שיש סוף סוף כיוון לפרטנר לראיון בלב העיר החרדית והמשיך בשלו "נו, מה הלחץ? אל תדאג גם אם לא יהיה לך מה לענות - לא נגייס אותך, יש לכם קומבינטורים שם למעלה כל השרים והרבנים שלכם"
-----
אליהו מרגיש את הזעם בעצמותיו "עכשיו זה כבר חילול ה' לא לענות, אני אראה לו מה זה לדבר ככה על רבנים בישראל? חוצפן, הוא עוד יתחרט שהתחיל איתי"
הוא ניגש לכתב, פוסע לאט - נראה שליו מבחוץ אך לוהט מבפנים.
"כן אחי היקר, מה אני יכול לעזור? מפריע לך שיש פה בחורים שלומדים? שמגנים על עם ישראל?"
הכתב מחייך, כמה חיכה לרגע הזה.
"אז אפשר להפעיל מצלמה? זה בסדר מבחינתך?"
"תפעיל" עונה אליהו "גם ככה אתם אחרי זה מוציאים דברים מהקשרם ומשבשים את כל הריאיון אז מה ההבדל?"
הכתב נראה פגוע "חס וחלילה נשמה, קודם כל אני אבי, ודבר שני אני לא מוחק כלום, אם תרצה אני אשלח לך את הסרטון המלא שישודר בערוץ"
"לא, תודה" עונה אליהו "גם ככה אין לך איך לשלוח לי, אלא אם כן יש לך את זה בפורמט של ווקמן בדואר רשום"
"חחח טוב אתה, שנון, אני אוהב את זה" אבי מחייך כאילו שמע בדיחה טובה.
המצלמות פועלות, האוזנייה על האוזן, גדוד של בחורי ישיבות מביטים כמעריצים מהצד, ו... "יש לנו, מתחילים".
-אז אנחנו פה עם מיודענו היקר...
-אליהו
-כן, אליהו שלום וברכה, מה אתה עושה ביום יום אליהו?
-לא רואים עליי? אברך כולל. על כל המשתמע.
-יפה, עכשיו אליהו ספר לי בבקשה למה אתם לא מתגייסים לצבא?
אליהו מהסס רגע, מתלבט מאיזה צד הכי טוב להגיב. מספר דרכי תשובה עלו בראשו והוא נוקט באחד מהם.
-מי אמר לך שאני לא בצבא?
אבי נראה דיי מופתע. "איך צבא? אמרת שאתה אברך כולל, לא"?
- נכון, אני נמצא בצבא צה"ל בכולל.
-מה???? תסביר בבקשה.
- תראה, יש לכם את צבא ההגנה לישראל, לנו יש את צבא ההגנה לצה"ל, תפקיד יותר חשוב משלכם. כיון שכמה שאתם צריכים להיות חזקים זה מחייב אותנו להיות תמיד דרגה מעליכם, להגן על הצבא. להשקיע יותר. רק מה - בדברים עם תועלת. בלימוד התורה.
-ומי אמר שלימוד התורה עוזר?
לזה חיכה אליהו.
"תגיד" שואל כאילו לא קשור לנושא "בחג שבועות אתה עובד?"
אבי נראה קצת מופתע. "איך זה קשור? לא, אישית אני לא עובד. יום חג."
-וואלה, איזה חג? שבועות, אה? תספר לי קצת על החג, חוץ מלשפוך אחד על השני מים, למה לבטל יום עבודה פורה לכל המשק? מאיפה הגיע היום הזה?
אבי נראה כאחד שהתחיל לקלוט לאן נושבות הרוחות.
-אוקיי, קיבלנו את התורה, אבל עבר...
- לא, לא. תישאר על הנושא בבקשה? רצית תשובה? אז תענה, אל תפחד.
מסנן כאילו לעצמו "וואי לא פלא שצוחקים עליכם שם בערוץ של הימניים, אתם לא מסוגלים לשמוע"
הבחורים מסביב מחייכים, מסתכלים על אליהו באהדה ומפנים מבטי שמחה לאיד לכיוון אבי.
-חחח אז אתה מכיר קצת את המערכת.. אני ממשיך איתך על אותו נושא, אין בעיה. כן, בשבועות קיבלנו את התורה. נו?
-ברצינות? יש עניין להמשיך? אני בלי לימודי ליב"ה מבין שאם יש תורה אז מה שכתוב בה הוא חובה. וזה בעצם מחייב אותי ואותך וגם את כל הבחורים היקרים פה לשבת וללמוד ולקיים אותה, לא לקחת רק את הדברים הקלים והנחמדים מהתורה.
וכשכתוב בה שלימוד התורה מגן על עם ישראל - לא מוזכר שחובה על אברכי הכולל לחיות על מלגה של 600 חודשית בחסות בג"צ.
אבי מתחיל להנהן. זה לא הכיוון בכלל. זה אולי יהיה אייטם אבל לא יעופו על זה בערוץ. הגיע הזמן לסיים את זה.
-הבנתי אותך, אתה בהחלט בחור חכם אליהו, ויש עוד הרבה נקודות שאני הייתי שמח לשוחח איתך עליהן אך לצערי נגמר לנו הזמן.
-עוד נקודות? לא מספיק? כמו מה?
-כמו צבא חרדי שמור. כמו הח"כ החרדים. ההשתמטות מעבודה, גם בתקופת התנ"ך עבדו אתה יודע?!
אליהו מחייך ברוגע "זה בסדר, אפשר לתמצת בכמה מילים תשובות להכל. צבא חרדי שמור לעולם לא יהיה כי אתם לא רוצים אותנו חרדים, כל המטרה זה לעקור לנו את הדת מחילה.. אבל... כמו שעשו לך... מה אתה יודע על הלכות שבת לדוגמא? אם בכל אופן זה חשוב להם - שיפנו לגדולי הדור שלנו, מילה אחת שלהם - וכולנו על מדים 24/7 ו..לגבי הח"כים החרדים - פשוט תפנה אליהם, פוליטיקה לא מעניינת אותי. ולגבי השתמטות מעבודה אם כבר אתה רוצה לדבר נתונים...
-טוב אליהו נגמר לי הזמן, אני קוטע אותך פה. היה לי כיף גדול לדבר איתך, אם תרצה להתראיין שוב - אתה מוזמן בשמחה.
-חחח לא, תודה. מעדיף להזדרז לכולל. בהצלחה בגיוס חרדים.
קבוצת הבחורים מתגודדת סביב אליהו "זה אדיר" "ענית לו פצצה" "איך אתה מעיז?"
-חבר'ה - הכל שטויות, אל תתייחסו, ראיתם איך גם הוא ברח? הם יודעים שהתורה היא העיקר.
אבל בתוך הראש... מתחילות לבצבץ תחושות של סיפוק וקידוש ה'
זה באמת לא היה קל, אבי הזה דיי ניסה לתפוס אותי ולהעביר נושאים, טוב שיש אחד כמוני שמעז לענות להם, להראות להם את הכיוון, לגרום להם להבין שאנחנו לא איזו שיה תמימה שכל חפצה זה שינווטו לה את החיים. הגיע הזמן לעשות לזה סוף. אולי הריאיון הזה יעזור.
לא דמיין שזה משודר בלייב וחבר בכולל בדיוק שמע בקו נייעס ועדכן את כולם.
בכולל מתחילים העצות "אחח היית צריך לענות לו ככה" מסביר לו שמעון באריכות בדיוק את שאמר הוא דקות ספורות לפני.
"הלעיטהו לרשע וימות" מפזם אהרן.
אך לפתע נהיה שקט מסביב.
הראש כולל ניגש.
"תשמע, לא ידעתי שיש בך כזה כושר דיבור, חילך לאורייתא, לא ראיתי את זה בך, האברכים סיפרו לי שאתה ממש היטבת להגדיר את עמדת הציבור, אשריך"
אליהו מסמיק, לא תכנן שזה יתפרסם.
-תודה רבה, אני בד"כ לא נכנס לזה, אבל.. הוא השמיץ רבנים..
"לא. טוב מאוד. טוב מאוד שענית לו, למעשה אני שוקל להמליץ עליך למרצה בארגון "קרבנו" שמחזק ומקרב לבבות טועים. אני ממ........"
"יהיו לרצון אמרי פי והגיו..."
לא. עוד פעם חלמתי כל התפילה? מה יהיה איתי? מה כ"כ קשה לי להתפלל כמו בן אדם בלי לחלום על קירוב ושדרני טלויזיה. לא ייאומן. יומיים לפני שבועות - ואני חולם כל התפילה. איפה איבדתי את הריכוז בכלל? אה.. "אתה חונן לאדם דעת"
איזה בזבוז של זמן איכות עם הקב"ה על דמיונות שווא!!

------------------------
בזמן שהאדם חולם ומתכנן איך להתמיד בתורה ולהפוך לגדול הדור - היצר חוכך ידיים בהנאה - את הזמן הזה הוא מרוויח.
אילו הרב זריצקי
היה חי בדור שלנו
יתכן שהוא היה שולח
את כתביו
להוצאות לאור
והן היו דוחות אותם.

ולא היה לנו מושג
על כתיבתו של הרב זריצקי.

*
יש איזו מישהי שכותבת ממש טוב. מבחינתי הכתיבה שלה גבוהה לרמה שלי.. כי אני מחפשת לקרוא כתיבה מסוימת.. הסגנון המועדף עלי הוא של לאה מייזל או שרה לאון, רחל שור וכו' (אין קשר ביניהן אך מדובר בכתיבה קלילה ותכליתית)
.
בכל מקרה הכותבת הזו (שהיא קרובת משפחתי) שלחה אלי את הקובץ של הספר החדש שלה (היא כתבה אותו מתוך ענווה גדולה, אומרת כל הזמן שזו לא היא.. ) ובגלל שהספר לא ארוך והיא עשתה לי טובה גדולה פעם אז קראתי את הספר כדי לחוות את דעתי.
'הכתיבה שלך מזכירה לי קצת את הספרים של הרב בן ציון פירר ואולי של הרב זריצקי, רק מתאימה יותר לדורנו'.
אמרתי לה. ספר באמת מופלא. מאוד מיוחד. אולי אני משוחדת כי היא קרובת משפחתי אבל את שני ספריה הקודמים לא הערכתי כמו את הספר הזה.

היא שלחה את הספר להוצאות לאור וכולן דחו אותו. ויש סיכוי שאם היא תחפש הפצה היא לא תמצא בדומה לי.

כנראה אעזור לה ואכוון אותה להדפיס את הספר ואם היא תרצה אמכור אותו באתר שלי. (היא בהחלט רוצה אבל אומרת לי שאין לה כח להתעסק עם שיווק.. והיא רוצה שהספר יימכר בחנויות וזהו)

שאלתי אותה והיא לא מעוניינת שאציין כרגע את שמה. (רציתי לכתוב כאן ביקורת על הספר שלה... ) אם זה ממש מעניין אתכם אשאל אותה שוב, ואולי אעלה לכאן קטע מהכתיבה שלה.

בכל מקרה חשבתי לעצמי איך בדור ההוא הרב זריצקי הגיע לקהל, איך הספרים של סופרים הגיעו לקהל?

ומה היה קורה אילו הם היו חיים היום והיו צריכים להתמודד מול מונופול קשוח.

ההפסד הוא של ציבור הקוראים שלא זוכים לספרות מגוונת אלא לספרות שנתונה לשיקולי רווח והפסד ועוד שיקולים.

אני חושבת שזה בידיים שלנו.
(כאן כתבתי משפט שיכול להתפרש לא טוב אז מחקתי אותו כי לא הייתי שלמה אתו...)
אני כותבת כאן את הדברים כי שתיקה היא הסכמה עם עוול, וצריך לדעת שיש מקום להביע ביקורת אם היא באה מתוך מקום חיובי שרוצה לבנות ולשפר את המצב.
וגם כי העניין הזה נוגע לכולם. מונופול זה דבר מתבקש, הוא קורה בכל מקום. אי אפשר להילחם נגדו או להכניע אותו.
כן אפשר לדבר עליו, ואולי לגרום לאנשים שמפעילים את המונופול להיות קשובים למציאות ולרצון האמיתי של הציבור ושל הבורא יתברך.
דוגמאות למונופול: הבנקים, החברות הגדולות, ועוד.

האמת היא שיש מקום לכולם, צריך רק להפנות את תשומת הלב של האנשים שיש להם כח, והם יכולים להיות קשובים ולפעול באחריות מתוך רצון לעשות טוב.
ואין לך טוב יותר מכך שאתה נותן לאנשים במה, ואפשרות להעביר הלאה את האומנות שלהם, ודרך כך לפעול טוב אצל אנשים אחרים.

וזה נדרש דווקא משומרי המצוות כי אין לי תלונות כלפי ידיעות אחרונות למשל, כן אפשר לבקש מאנשים שמאמינים בתורה לפעול מתוך מקום ששם את הבורא יתברך במרכז, ואת טובת הכלל.
וטובת הכלל אומרת את דברה בפוסט זה...
  • 573
  • הוא ישב מולי חיוור ומרוקן, ואני מולו מהורהר ומבולבל. דקות ארוכות של שתיקה מביכה, שנשברו במפתיע דווקא מהצד הפחות וורבאלי בדרך כלל:

    וורד: נו תכתוב משהו

    אני: אין לי מה לכתוב

    וורד: פחחח, אתה אין לך מה לכתוב? אתה הרי לא יודע לסתום את מקלדת, ואם אהיה כן איתך, אתה אחד האנשים שיותר מטריחים אותי בחיים האלה; אז מה אתה מקשקש לי: "אין לי מה לכתוב" (הטקסט במירכאות נאמר בעיוות קול מזלזל, כמקובל במקרים אלו)

    אני: האמת שיש לי, אבל זה מרגיש לי פתאום חסר ערך וחשיבות. עוד הגיג מטופש. עוד סיפור מצוץ מהאצבע. עוד מילים פומפוזיות ומשפטים מפוצצים שלא מחזיקים בתוכם כלום. בקיצור, אין טעם.

    וורד: תגיד, מה את רציני איתי? אחרי הקשר הפתוח שרקמנו בשנים האחרונות. אחרי המונולוגים ששפכת לתוכי, ההקשבה הסבלנית והלא שופטת שלי, ההכלה האין סופית שהענקתי לך גם בשעות לא שעות; זה מה שיש לך להגיד? מה זה אומר על כל מה שהיה בינינו? שקר אחד גדול? זיוף? פשוט השתמשת בי כשהיה לך נוח, וברגע אחד, כשמיצית, זרקת ללא רחם!

    אני: חלילה! אני ממש מעריך את מה שעשית בשבילי לאורך השנים. אתה בטח לא הבעיה. זה עניין פנימי שלי עם עצמי, וכלל לא קשור אליך. אתה מושלם.

    וורד: אז מה הסיפור?

    אני: אגיד לך את האמת. פשוט נזכרתי באנשים שבאמת יודעים לכתוב, ולא כמוני סתם מבלבלים את המוח. אנשים שבכתיבה שלהם עוקרים הרים, מרעידים עולמות, מקיימים את היקום ואת התכולה האנושית שבו.

    אנשים שמייצרים מילים שמהדהדות מסוף העולם ועד סופו, מפלחות את הרקיעים כולם, ומגיעות עד כיסא הכבוד. אנשים שמחברים משפטים שמלאכים ושרפים משתעשעים בהם. אנשים שבעטם מביאים גאולה לעולם - תלמידי חכמים שבכתיבת חידושיהם ודברי תורתם מרבים שלום בעולם.

    אז תגיד לי אתה; איזה ערך יש למילים החלולות שלי?

    וורד: אני לגמרי מבין את מה שאתה מרגיש, ובאופן מהותי אתה די צודק. אבל תן לי לעודד אותך בעזרת אנלוגיה מהעולם שלי: אתה יודע שאני כבר שנים רבות בשוק ומהווה פלטפורמה פופולארית מאוד לכתיבה, אבל אני מי שאני היום, רק בזכות עדכוני גרסה תכופים שאני עובר ושיפורים רבים שאני מחיל על עצמי כל הזמן.

    וזה בדיוק מה שאני מציע לך; תעדכן את הגרסה של עצמך ותתחיל לכתוב גם אתה חידושי תורה. וכדי שלא תגיד ש'וורד' לא יודע ללמוד, אז קבל את זה: כתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – עתה, עכשיו, הרגע! לא משנה איפה אתה עומד בחיים, ומה היה עד עכשיו; מעתה תתחיל גם אתה לכתוב את השירה המפוארת הזו!

    אני: פששש איזה חידוש הבאת, כבוד הרב וורד. האמת שממש שינית את ההסתכלות שלי על כל סיפור הכתיבה. שלום לך חבר יקר, הלכתי לקבל את התורה מחדש.

    וורד: בהצלחה. כבר לא יכול לחכות לחידושי התורה שלך, אהה אבל אני לא מוותר גם על שיחות החולין הקבועות שלנו, כבר התרגלתי לשטויות שלך, ויהיה לי קשה בלעדיהן. בהצלחה רבה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה