קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מאת הניק @איש המילה הכתובה

הקיץ בא. הוא תמיד בא. בניגוד לטכנאי מזגנים הנודניק שהבטיח שהוא אוטוטו בא, אבל הוא לא; הוא דווקא כן בא, והוא דואג שאף אחד לא יפספס את הנוכחות המעיקה שלו.

לא זכורה לי שנה אחת בודדת בה הוא לא בא. מה שלא מפריע לי בכל שנה מחדש לקוות שהפעם הוא לא יבוא. ככה אני, אופטימי חסר תקנה, או טיפש. אתם תחליטו.

הוא בא בכסות מיתממת של עונה לגיטימית בשנה. הוא אפילו הצליח ללכד סביבו לא מעט אנשים מעריצים ואוהדים שמהללים בחופי הים בשבח שמשו הזורחת, הפריחה המלבלבת תחתיו, וסלסילת פירות הקיץ שהוא מביא איתו. מה שהוא לא טרח לספר להם זה שבחודשים הבאים הוא עומד לצלות, לטגן ולאדות אותם בשלל טכניקות בישול שונות ומשונות, ולשטוף אותם במקלחת זיעה איומה ובלתי פוסקת.

כשהילדים מתחילים לשיר 'אביב הגיע פסח בא', אני מבין שהאסקפיזם החורפי תם נגמר לו, וסיוטי קיץ לוהטים עומדים לפשוט שוב במחוזותינו. רעננים יותר. טריים יותר. נחושים יותר; והירוקים מבנינו אף יטענו שחמורים הרבה יותר מאשתקד.

אני פסע מלפקוד על הילדים לחדול מלשיר, ואז אני נזכר שהוא יבוא בכל זאת. אז שירו ילדים שירו. פיזרו נא מלח דק על פצעי החשופים. בישרו לי על בואו של קיץ נטול רחמים, באמצעות תוויים עליזים ופואטיקה מנותקת.

אני כבר מדמיין את עצמי נסחב הביתה עם שקיות עמוסות וכבדות מ'אושר עד' ומנסה לפלס את דרכי באוויר הסמיך והדחוס, נאבק בטיפות זיעה שמסתננות לעיני, ובהעדר יד פנויה לנגב אותן ממשיך לדדות הביתה בעזרת מעט ראייה מטושטשת שעוד נשארה לי. אט אט הטיפות מתגברות ומאיצות עד שהן יוצרות מפל מלוח ומריר. עכשיו הראייה לא מטושטשת. היא איננה.

צלצול פלפון רם. שקיות נשמטות. כפתור ירוק נלחץ. אשתי ממשרד ממוזג שחה בנועם על קורות יומה, ובעדר משוב, היא נעשית תכליתית, ומבקשת-דורשת "צריך לעבור דרך הגן של ציפי לאסוף אותה, ולקחת את השקית שאחותי צריכה למסור לי, היא גרה לא רחוק, רק חצי שעה מהגן, ואם תספיק גם להיכנס לירקן לקנות בננות...."

צליל של ניתוק שיחה. מסך שחור. התעלפות קצרה. התאוששות מהירה, והמשך המסע אל תוך הקיץ. כמו אותו בשר על מתקן שווארמה שחייב להמשיך להסתובב למרות מכת החום שהוא חוטף.

וכאשר אני כבר מגיע הביתה איכשהו, המזגן לא עובד. הודות לאותו טכנאי מזגנים נודניק שהבטיח שהוא בא, אבל הוא לא; בניגוד לקיץ שהוא בא גם בא, ובגדול.

כל מה שאני מקווה עכשיו זה להצליח לשרוד ולצלוח את הקיץ למרות הכול, כדי לברוח לזרועותיו החמות-קרות של החורף המנחם, עד שיפקיר אותי שוב לקיץ בשנה שלאחר מכן.

ואתם האנשים שאוהבים את הקיץ ומכורים אליו, שרוצים עכשיו לצלות אותי, בדיוק כמו שמושא אהבתכם אוהב לעשות לי. תדעו שאין לי שום דבר נגדכם. אני מקבל אותכם למרות הבחירה השגויה בקיץ על פני החורף. אז קבלו נא גם אותי; החם, הלח והסובל.
אני רק ילד קטן.
אני מרגיש שאני רוצה לצעוק. מפחד שלא יהיה מי שיקשיב לי. אז אני בשקט.
כבר הרבה זמן אני ככה. מרגיש שעולות לי אותיות ומילים לשפתיים. אני אפילו מדמיין אותן זזות לפי הקצב.
חולם שיום אחד הם יציירו לי מילים. יצעקו אותן בקול.
רוצה שיהיו אלו מילים יפות. מאירות. אוהבות.
מפחד שהן תהיינה שקטות. עצובות. נוגעות במיתרים עדינים של כאב.
חשבתי לצעוק בלי מילים. להוציא קול בנשיפה חזקה. ברורה. לשחרר מחשבות סבוכות ורגש חם.
עדיין פחדתי. להנכיח מציאות של דאגה. להוציא לעולם צליל שששייך רק לי. ופתאום. הוא יהיה נחלת הכלל.
אני יודע בלב שאני טועה. שלהברות וצלילים יש תפקיד חשוב. המילים יכולות לפתוח את החסימות שלי. לתת לי תקווה.
אני רוצה להצליח. פעם אחת. אולי כך לא אפחד. אבל הפה שלי נותר חתום. והלב גם.
אתם מסכימים לעזור לי? לדבר אלי בהרבה מילים רכות. מלטפות כאלו.
מוכנים להקשיב באמת לשתיקה שלי? לשמוע אותי בדממה.
אולי כשארגיש שבטוח אוהבים אותי. שאתם ההגנה שלי. אולי אז אשבור את החומה. ויהיה לי קל יותר.
כי יש משמעות לצלילי השתיקה. לביטחון דומם. לאהבה.
אני מפחד ממילים.
לכן אני שותק.
כבר המון זמן.
אני ממש אשמח לביקורת הערות הוספות שינויים הכול!!!!
זה באמת יעזור לי
כל מי שהולך על המדרכה הזאת זורק מבט.

חייב.

וכל מי שזורק מבט, מחזיר אותו מיד,
מהר,
כאילו נגעו עיניו במשהו מגעיל.
או במשהו קדוש מידי.

המבט החטוף הזה, אקראי ואגבי לגמרי, לעתים פוגע בקופה הרושמת, לעתים בצנצנת הגבוהה והשקופה של הסוכריות על מקל, לפעמים בטור חפיסות הסגריות, לפעמים בערימת העתונים המרשרשים בניילוניהם.
ולפעמים.
כן לפעמים המבט נתקל בפניי,

ישר בפניי.

ואז נחפז בעל המבט לסובב את ראשו לצד השני בקפיצה מבוהלת,
כאילו חושש שאטיל עליו איזו קללה נעלמת, שאכשף אותו.

הם עוברים מול הקיוסק שלי בשורה שאינה נגמרת לעולם, חולפים וחולפים כמו בסרט משעמם וחסר פואנטה.

הנה עוד רגל נכנסת לשדה הראיה שלי, חליפה שחורה, ארוכה, זקנקן צהוב ומזדקר, תווי פנים מחודדים, עוד שתי פסיעות נחושות, והנה הראש פונה אליי כמו בקפיץ נסתר, נתקל בכרזת פרסומת לארטיק פירות, והופ חוזר להביט קדימה, ובטרם נעלמים שולי חליפתו המתנפנפת כבר נכנסת לטווח הראיה אישה שמנה עם תיק גדול ואחריה ילדה ובלון, ואחריהן שני בחורים רזים, קרחת ועגיל,

כולם מסתכלים, כולם לא מסתכלים,

כולם חלק ממשהו גדול שאף אחד אינו יודע מה משמעותו.

אני נושם, ועוד יותר נושם, זה בסדר, הכל בסדר בעצם אלא שחם היום,
אני אף פעם לא לוקח ארטיק, לא בזמן העבודה.
חם מאד, צריך לנסות להקשיב למוסיקה.

כי מוסיקה זה דבר שזורם, וחום עומד.

אבא שלי אמר לי את זה פעם כששתינו תה במרפסת, אני זרקתי קליפות לרחוב, והוא קרא עתון, כנראה קרא עתון, ופתאום שמענו את האוטו-גלידה, ואז הוא אמר לתוך הגב שלי את המשפט המוזר הזה, אין לדעת למה מתוך אלף משפטים שאבדו דווקא זה נתקע לי בראש, הוא נפטר לפני עשרים שנה והאותיות על המצבה שלו כבר מיטשטשות, זו היתה החנות שלו, כאן הוא היה עומד ומדיף את הריח המיוחד ההוא שאמא ספרה לי בסוד ממה הוא נגרם.

הזקן עם המגבעת הקטנה נכנס והניח יד גרומה על הדלפק.

"אפשר אולי, אה, אדוני..."

אני רק הרמתי את הגבות והוא הניח יד שניה על הדלפק "אדוני היקר, באמת, במחילה מכבודך..." הוא הביט לרגע לאחור "אפשר אה..."

"מה?"

"אתה יודע... אולי יש לך... שמה מאחורה... אתה יודע"

שלוש נערות עברו על המדרכה מצחקקות, לשבריר שניה הביטו בנו, והגבוהה אמרה "בסוף היא עוד תבקש שנעשה לה יומולדת" ושתי חברותיה געו בצחוק, הן נעלמו, והגבוהה אמרה עוד משהו אבל כבר לא היה אפשר לשמוע אלא את הצחוק שאחריו.

"שירותים?" שאלתי את הזקן

הוא הנהן והציץ שוב לאחור.

"שירותים" לחש והרחיק את ידיו מהדלפק.

היה ממש חם ועל המגבעת שלו היה כתם זיעה.

"אין פה שירותים" שיקרתי לו.

"תודה" אמר, עדיין בלחישה.

"תודה רבה רבה" לחש שוב כשהגיע לפתח החנות, ויצא.

אהבתי את אבא שלי או לא אהבתי? לא הצלחתי להיזכר. כדאי להקשיב למוסיקה עכשיו, שתזרום בי, שתזרום על כולי.

אני לא אוהב שנכנסים לשירותים שלי, שירותים זה מקום להפסקה, הפסקה מהחיים. שירותים זה כמו לידה מחדש, השקט הזה, הבדידות, אין מרחב אין הסחות דעת, זה מקלט, זה מחוץ לתחום השיפוט, אין האשמות אין דאגות, יש רק כלום, כלום בשפע.

לא

אי אפשר לתת לזרים לחלל את זה.

ולא, זו לא נקמה.

מה פתאום נקמה.

מאיפה הן באות המחשבות המשונות האלה?

מהחום.

בטח מהחום.

הסטתי את הוילון הכהה, גיששתי בחושך הפתאומי, ימינה ישר ישר ושוב ימינה,
פתחתי את דלת העץ הרעועה ובלי להדליק את האור לחצתי על הידית והורדתי את המים.
המים זרמו
כמו מוסיקה

המוסיקה זרמה, כמו גל חושך רחום שיש בו קרירות ניגרת, עיקצוצים של חסד צונן עברו בעורפי, ירדו לאורך חוט השדרה, והתפרצו בקילוח קצף קריר בכל עורקיי, משהו פעם בי, משהו אפל מאד וכבד מאד.

כשנשענתי שוב אל הדלפק, שמתי לב פתאום כמה החנות שלי ריקה, וסודות מתקדרים במדפים סביב. לכף ידי שהחליקה על פניי היה ריח מלוח.
החום נשבר.
והאנשים שעברו בחוץ, לא הביטו בי עוד
ב"ה


מכירים את המשפט: "אני לא מסכים עם דבר אחד ממה שאתה אומר אבל אני אלחם על הזכות שלך לומר אותו"?

הייתי רוצה לנסח משפט דומה: " אני לא מסכים עם דבר אחד שאתה חושב אבל אני אלחם על הזכות שלי לעזור לך".

המשפט השני רלוונטי מאוד למציאות הישראלית העכשווית.

אנשים שאין בינם כל קשר, שאורח חייהם דעותיהם והשקפת עולמם שונים לחלוטין, אבל כאשר יש צורך למסור נפש האחד בשביל רעהו, הם שם.

ראינו את זה בשביעי לאוקטובר, לוחמים אמיצים שידעו כי בלחימתם בשטח הם מוותרים על המשך חייהם, אבל חשוב היה להם יותר לעזור להציל כמה שיותר אחים.

ראינו את זה גם בהמשך במכתבים אותם השאירו חיילים אמיצים, הם כתבו שהם בחרו בדרך הזאת, שהם מאמינים בה, הם נלחמים למען ארץ ישראל ולמען עם ישראל.

אינני שואלת מאין האומץ בשעה נוראה לעמוד ולהציל אחים, יודעת כי האידיאולוגיה היא הנותנת כוחות אדירים והיא המובילה את עם ישראל עד כדי מסירות נפש.

אותה האידיאולוגיה שאומרת אנחנו עם מיוחד עם שהוא מעל ומעבר לטבע הטבעי של העולם, עם שכל מהותו היא אחדות מופלאה שמחברת אותנו לקל אחד.

אנחנו יודעים שהרוח היא זאת המלווה אותנו בכל צעדינו.

אנחנו יודעים שיש משהו שהוא הרבה מעבר לחלק הטבעי של העולם ששומר על קיומנו, וזהו השורש שלנו כעם ישראל.

על השורש הזה מסרנו נפש במשך כל הדורות עד שזכינו לשוב אל ארצנו הקדושה, ואותו השורש הוא הסיבה לכך שאויבנו נלחמים בנו.

אויבנו נלחמים על עצם הקיום של הקדושה, על עצם הקיום שלנו כעם, הם נלחמים בנו כעם של ה', ומלחמתם היא על ה'.

הם נלחמים בחלק של הטוב, העמוק והמהותי של העולם, ומלחמתם היא מלחמת הרוע.

כל מי שנלחם ומסר נפש בשביל עם ישראל, רוחו הגדולה הכירה בערך ובקדושת עם ישראל.

אותה הקדושה שמקורה בקדושה עליונה, אותה קדושה שמתבטאת בתורה הקדושה.

התורה הקדושה היא מציאות רוחנית נשגבה, שמחייה ומקיימת את העולם.

כל מי שיש בו הכרה של חלק רוחני, וזהו הכרה שמשותפת לכלל עם ישראל, מכיר בכוח העצום של יסוד שורש עם ישראל, מכיר ומעריך ללא גבול.

ושוב, אנחנו נמצאים במציאות לא פשוטה, מציאות של גלות, של הסתר פנים.

חלקינו נלחמים ומוסרים נפש בפועל, מתוך בחירה ומתוך אידיאל למען עם ישראל, למען ארץ ישראל ולמען בורא עולם, וחלקינו נמצאים בחלק אחר של המערכה, זהו החלק הרוחני, החלק של השמירה האלוקית הנשגבה, שמלווה אותנו בתוך הסתר הפנים בו אנו נמצאים.

חשוב מאוד לא להתבלבל בתוך המציאות של הסתר הפנים, חשוב לא להפוך לשופטים, זה אינו מתפקידנו.

מדוע כל אחד קיבל דווקא את התפקיד אותו הוא ממלא?

מה עבר על כל אדם לפני שקיבל את תפקידו?

איננו יכולים לדעת את התשובות על השאלות הללו, ואיננו אמורים לשאול את השאלות הללו.

אלו חשבונות שרק בורא עולם יודע.

אבל מה שאנחנו כן יודעים הוא שלכל אחד יש תפקיד, אל לנו להקל ראש בתפקיד אותו ממלא אדם במסירות נפש, ואל לאחרים לזלזל בתפקיד אותו אנו ממלאים.

כשם שהוא היה מוכן לבוא ולהציל את אחיך למרות שהדרך שלכם שונה בתכלית, כי הוא חלק ממך, כי הוא חלק מהעם שלך, כי הוא חלק א-לוה ממעל.

היה מן הראוי שכל אחד ואחד, ובפרט בעלי הדעה, יתנו את המחשבה על כך שכאשר אדם מתאמץ למלא את תפקידו נאמנה, למלא את החלק הרוחני, החלק של השמירה העליונה, החלק הנשגב.

היה מן הראוי שתחשיב אותו.

ואם המלחמה היא על הזכות, הבה ונכיר בזכות הזאת.
לפני נצח בערך הגיע אחי הנחמד לבקר.
תחב את אפו לתיקיית הסיפורים שלי (בלי רשות כמובן)
ובגלל שאין שם הרבה סיפורים גמורים (מה עושים עם זה??)
פתח התחלונת נחמדה ומבטיחה, תוך כדי שאני עומדת מאחוריו ונושכת אצבעות במתח,
וכשסיים החמיא כמובן על הכתיבה, אבל איך אפשר בלי עקיצה.
"את בקטע אפוקליפטי אני רואה"
האמת-לא ידעתי מה זה, אבל תהיו בטוחים שלא נתתי לו לעזוב לפני הסבר מפורט. בעיה שלו שהתחיל עם מילים מפוצצות בלועזית.
ובכלל, הוא היה צריך לדעת מהתחלה עם מי הוא בחר להתעסק.
למרבה הצער, לא זוכרת את ההסבר המדויק, רק שהז'אנר האפוקליפטי עוסק בסיפורי סוף-העולם-מגיע. הצילו!!!
הסיפור ההוא ספציפית נגנז עם פריצתה של מלחמת חרבות ברזל, גם בגלל שזמנו חלף, וגם בגלל הביקורת שקיבלתי;(

אבל לכל תכלה ראיתי קץ, והיום פתחתי את התיקיה ההיא, קראתי את ההתחלה, ואמרתי לנפשי:
רגע, מי בעצם אמר שלכתוב על קץ העולם זה כל כך רדוד ופוליטי ומפחידנות חסרת טעם?
וגם אם כן, מי שבחר לקרוא סיפור שהכותרת שלו היא 'סוף העולם בא', זו די בעיה שלו.

אז אזהרת קריאה:
אני מנסה כאן את כוחי לראשונה בסיפורי סוף-העולם. מתחילה בקטנה, עם סיפור קצר יחסית, שעדיין לא מנבא את סופו של העולם כולו, אלא...
[המשפט נקטע באמצע בטעות. למי שחשב אחרת]

אה, ועוד משהו, בהתחשב בניסיון קודם:
לא מבטיחה לגמור.
למקרה שתהיתם, זו אותה אמא מ-מונולוג של אמא מיואשת #1 - שש דקות ושבע עשרה שניות.
קחו נשימה עמוקה.
התחלנו.






הזמן: מוצאי שבת, י"ג אדר. המיקום: לא ידוע.
כלומר, איפשהו ברחבי הבית, משתנה מידי שניה.

למי שיודע, ואני מקווה שכולם יודעים, בית במוצאי שבת, זה בית הרוס.
מה-זה-הרוס... שבור, מפורק, מנופץ, מנותץ.

מה שאומר, זקוק לשיקום יסודי.

בואו נגיד את זה דוגרי, לאף אחד לא באמת אכפת שפורים כבר ממש כאן.
שהשיכורים תכף יגיעו.
שהלכלוך מציץ מעבר לפינה.

הבית דורש את שלו, הרצפה מבקשת שטיפה, הכלים גם. השיש, השולחנות, החלונות, המצעים, הארונות, הכריות, הספות, כל פינה מהבית דורשת: נקו אותי.

אז מה, אני אישאר אדישה?! ניקיתי. קרצפתי. הכול. אחרי שעה וחצי, הבית היה מבריק, בוהק, נוצץ.

יצאתי לקרוא מגילה. חזרתי.

מבית נוצץ, מה נשאר?!

לא נשאר.
זאת אומרת, נשאר, ועוד איך נשאר. לא יודעת מתי הם הספיקו, אבל היין היה כבר במצב שלוליתי על הרצפה, כיד המלך, לא שתי טיפות!

הספיקו להקיא את היין, גם כן על הרצפה השטופה לשעבר.

הספיקו להדביק טופים על הרצפה, ומניסיון, זה אחד הדברים היותר מרתיחים... טופי! דבוק! אל! הרצפה!
המבין יבין...

הספיקו לפזר תכולה של כמה משלוחי מנות על הרצפה, כולל ביסלי, סוכריות גומי, ושוקולד. דרכו עליהם כבר, כמובן.

הספיקו גם להפוך את הסלון לברכת כריות ושמיכות, רק ה' יודע מה הם חשבו בדיוק כשהם עשו את זה.

מיואשת, אמרנו?!

נ.ב. לכל פורים יש גם מוצאי פורים...
תחשבו גם על זה---
הבהמשכים בסוגריים, כיון שאיני מבטיחה שזה יימשך כסיפור בהמשכים.
נראה כמה מילים ה' ייתן.
ביינתים, אשמח לתגובות, הארות והערות.


[1]

הוא נתן גז, טס.

מאחורי ששה קרביים, לצידו רק אחד.

והם שניים מול כולם.

איתי שולף את האקדח, מעיף מבט על הרודס שעוד רגע עף ממקומו,

צורח לו שהנחשים מתקרבים.

."תעלה את הראש לקשר", איתי דורש, כמעט בשלווה. "משנים תוכניות"

ראש כאן קודקוד הם מאחורינו, מרחק כמה קילומטרים נאלץ לעבור לתוכנית איי, יש אישור?""

"מיקום מדויק". גדסי מבקש, לחוץ.

הרודס שולח מבט אל איתי, הוא נושך שפתיים בחוזקה.

קוט און, לצידנו בניין דור". הוא מסתכל אל איתי שנוהג בפראות של טירוף."

איתי מסובב את המבט לאחור, רק כדי לגלות אותם קרובים מדי. טסים כמו חיות צמאות לקרב.

"?קוט און?" הראש צורח. "איבדתם את הראש? מה אתם עושים בקוט און, תגידו לי"

הוא לחוץ, וכועס. מאוד.

איתי חוטף להרודס את מכשיר הקשר, מסמן לו בעיניים שעוברים לתוכנית איי. הרגע. ללא אישור.

הרודס מהנהן וברגע אחד נשמעת חריקה עזה מהסקודה השחורה, איתי לוחץ על שלושת הספרות בגב השמשה, מהדק את האקדח. הם יוצאים.

."היינו פה"

הם מתחשלים מהרכב כמו עכברים, רצים לכיוון השיחים בצד הכביש.

מקווה שהדבר הזה יעשה ת'עבודה". איתי מתבונן על הסקודה שממשיכה לנסוע בשלווה, בשליטת ג'י פי אס. מחידושי הטכנולוגיה של אהוד.

השברולט הזהובה אחריה.

"לקחת מסמכי עשרת אלפים?"

איתי מהנהן, מהורהר. "עשר שניות להשתלטות".

מי הקורבן הפעם?" הרודס מגחך."

."מתחשקת לי איזו טויוטה קטנה ותמימה"

."סגור"

שלוש שניות להשתלטות.

איתי מהדק חגורה, מכניס את מכשיר הקשר.

הם מכבים ניידים.

הכביש שקט, הנהגים אפילו לא מבחינים בהם.

וזה טוב. מצוין עבורם.

שניה אחת.

איתי מסמן להרודס על רכב קטן, לבן.

הביצוע החל.

"בוקר טוב", איתי עולה במהירות, הרודס אחריו. "למודיעין ב'קשה. בלי עיכובים, זה לא יהיה כדאי". הוא מצמיד את האקדח לראש האזרח המסכן, אפילו לא מסתכל אליו.

הנהג מהנהן בחרדה, איתי מרים אל החף מפשע את המבט.

ומה שהוא רואה שם...

גורם לו להתחרט נוראות על כל התוכנית הזו, להשמיט את האקדח באחת.

להשפיל את המבט הסמוק. הלא מאמין.
---
לקנות או לא לקנות?
האמת שלא הייתי צריכה בכלל להכנס לפה. זה בכלל לא מתאים לי. אבל קול קטן בתוכי לחש לי ש... שלא רואים אותי, ושזה רק פעם אחת...
לקנות? לא לקנות? טוב, אז... נראה לי שלקנות.
- - - -
דלת התא נפתחה. אסיר חדש נזרק לתוכו. רגע לפני שהסוהר טרק את הדלת, הוא הזדקף וקרא: "זה לא הוגן! לא נתתם לי מספיק זמן לשכנוע..." קולו גווע אל מול הדלת הנטרקת. ביאוש, הוא התישב על הרצפה הקרה.
"הי," שאל אותו אחד האסירים. "על מה אתה יושן?"
האסיר נאנח. "השופטת שלי... לא נתנה לי לשכנע אותה. בעל דיני, שבבת אחת הפך לסוהרי, לקח אותי בגסות מאולם בית המשפט וקטע אותי באמצע דברי... היא אפילו לא שמעה את הטיעון החזק ביותר שלי!" קולו נצרד.
אסיר אחר טפח על כתפו בעידוד. "אני יושן כאן כבר שעה שלמה," לחש.
"זה נורא!" הזדעזע החדש. ההוא הנהן.
"אני לא חושב שתשב כאן הרבה זמן," אמר. "שופטות נוהגות לשנות את דעתן יותר מהר... במיוחד אם הן צעירות."
"שלי בת שש עשרה," אמר החדש. "אז יש לך סיכוי טוב," אמר ההוא בעגמומיות. "שלי בן שלושים." "ועדיין אתה פה??"
ההוא נאנח. "הוא היה משוחד, מייד ראיתי זאת. יריבי הבטיח לו כנראה אושר ועושר אם רק יזרוק אותי לכאן ויבחר בו... הוא, כמובן, עומד להתחרט על כך. בן- בליעל זה לעולם לא מקיים את הבטחותיו."
"אבל אני לא מבין, אם השופט שלך בוגר הוא לא אמור לדעת זאת כבר? אני מתכוון, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שלך כאן..."
הוא גיחך. "ושלך כן?" החדש השפיל את ראשו.
"הענין הוא שהם מנסים לשכוח, מנסים לשכנע את עצמם שהפעם הוא כן ישלם להם את מה שהבטיח. שוב ושוב ושוב ושו..."
הדלת נפתחה כדי סדק זעיר. ההוא קם במהירות על רגליו ומיהר לעברה, רץ החוצה ונעלם מן העין. עוד לפני שהחדש הספיק לזוז, היא כבר נסגרה שוב.
"מה... מה זה היה?" שאל אחד האסירים, המום.
"פתח קטן, הזדמנות. זה מראה שהשופט מתחיל להרהר האם פסק הדין שניתן לך נכון, ואם אתה מנצל זאת יש לך סיכוי גדול מאוד לצאת מכאן," הסביר לו אסיר אחר. "אני לדוגמה ישנתי כבר המון פעמים- לא היתה פעם שלא הצלחתי לשכנע את השופט אם רק ניתנה לי ההזדמנות. עכשיו אני יושן כבר חמש דקות. מעניין מתי הוא יתחרט סוף סוף..."
"אני יושן כאן חמש שנים תמימות," גיחך מישהו.
"מה?!"הזדעזעו כולם, ללא יוצא מן הכלל.
"כן... השופט שלי נמצא איפשהוא בהודו, שקוע עד למעלה מהראש ב... לא משנה," אמר בהסתייגות כשראה כמה אסירים צעירים שמביטים עליו בסקרנות.
"ואין בכלל רגעים שבהם הוא מהרהר בך פתאום?" שאל החדש ברחמים.
"יש! בטח שיש... לפעמים. אבל האמת היא שאין לי כוח לצאת מפה. אין לי כוח לרוץ ולנצל ואז לשכנע ושוב להיזרק לפה... עדיף לי להשאר כאן וזהו." בהפגנתיות הוא נשכב על מיטתו.
כולם הסבו ממנו את מבטיהם. כמה אסירים בוגרים הרחיקו משם את האסירים הצעירים יותר. אסיר שלא רוצה לצאת?! משוגע!
כמה דקות חלפו. מדי כמה שניות נפתחה הדלת כדי חריץ וכל פעם ניצל מישהו אחר את ההזדמנות לצאת. כמה אסירים חדשים הוכנסו.
והחדש, שכבר לא היה חדש, עדיין חיכה...
- - - -
בעצם... עכשיו, כשאני שמה עלי את הבגד... לא, לא כל כך נראה לי.
אבל, אבל- אוף! אני- אני רוצה אותו? כן? באמת?
- - - -
הדלת נפתחה שוב ואסיר חדש הושלך פנימה. להפתעתו של ה(לא) חדש, היה זה ידידו מלפני כמה דקות.
"הוא לא השתכנע?" שאל ברכות. פניו העצובות של ההוא הביעו יותר ממילים.
"ואתה- מדוע עוד לא יצאת? עוד לא תפסת הזדמנות?"
"האמת היא... ש... אולי היא לא תשמע לי? אולי לחינם אני יוצא?" שאל האסיר בעצב. הוא רצה לצאת, אבל פחד ש...
"אוי, דיברת עם ההוא ששם? הזה שיושן כבר חמש שנים? אויש. תאמין לי, הוא מדבר שטויות. עליך לתפוס הזדמנות בשניה שהיא נקרית לפניך."
באותו רגע פס דקיק של אור בקע מהדל, היא נפתחה מעט.
"לך ידידי," הדף אותו ההוא קלות. "לך, ואל תשוב לפה לעולם."
"אמן, ו...תודה," הוא לחש. במהירות רץ לעבר הדלת, והצליח להשתחל החוצה שניה לפני שנסגרה.
"אני בא שופטת! יש לי עוד כמה דברים להגיד לך!"
- - - -
'היית רוצה שחברותייך האמיתיות, הערכיות, תראינה אותך בצורה כזו? את יודעת הרי בתוך תוכך שלא.' קרא לי פתאום קול מתוכי.
אבל, זה כל כך יפה! 'שקר החן והבל היופי,' צחק הקול. 'לא זה מה שנקרא יופי. יופי אמיתי של אישה הוא בצניעותה, ולא בהבלטתה. את חושבת שהבגד הזה עונה לכללי יופי אמיתי?'
לא.
ממש לא.
'אז עשי מה שאת באמת רוצה לעשות,' לחש לי הקול.
החזרתי את הבגד למדף וברחתי מהחנות כמי שבורחת מאש.
כמה טוב שבחרתי בטוב.
מה הייתי עושה בלי היצר הטוב שלי?!
אז אחרי הפסקה ארוכה, ולאחר שהכרנו את המגזימים, הרחפנים והאדישים, הערב, באווירת פורים, נכיר קצת את השמחים, האופטימיים התמידיים, אלו ש-לא משנה מה יקרה להם, הם יצחקו.

אז פרק ד' מוגש לכם בשמחה (:

השמחים והאופטימיים האלו;

אלו שיקבלו תשובה שלילית בפעם החמישית במסעם אחר מקום עבודה ויגיבו בצחוק מסופק וחיוך מאוזן לאוזן. "אמרתי לך, אני יכול להיות נביא! ידעתי שזו תהיה התשובה שלהם!!"

שכשצועקים עליהם; אם הצעקות מגיעות דרך הנייד, הם יעבירו את הנייד למצב 'השתק' וישתנקו מצחוק רק משמיעת העצבים של האדם שמעבר לקו, ואם הצעקות באות מטווח אפס, הם ישפילו את ראשם בהכנעה וגופם ירטוט מצחוק כבוש.

האנשים האלו, שגם אם הם יערכו קניה דו-חודשית, ימלאו שלוש עגלות סופר, וכשיגיעו לקופה יבחינו שהם שכחו את כרטיס האשראי בבית, הם יתבדחו על העניין עם כל עצם שזז או שלא זז שנמצא בסביבתם.

אלו שירוצו בלי נשימה להספיק את האוטובוס האחרון בשתיים בלילה, ייראו אותו מגיע שניה אחת לפניהם לתחנה, ולא עוצר בה, ויצחקו עד כלות הנפש מהסיטואציה של: 'האדם שרץ לחינם'.

הטיפוסים האלו, שגם אם באמצע חתונה, ומול כל ההמון, יחלו להתרוצץ בניסיון להתחמק מזבוב המאיים על קיומם בעולם, יצחקו עם כל הצוחקים עליהם תוך כדי מנוסה.

כשהילד שלהם מספר להם שהרב בתלמוד תורה נתן לו היום עונש, הם מבררים מה קרה, ובמקום לכעוס על הילד חסר הדרך ארץ שלהם, הם מוצאים את עצמם מצחקקים על הסיטואציה.

ההם שישכחו שיש להם היום עבודה, וכשהבוס יתקשר וישאל בקול מצווח: "איפה אתה, יוסי? היית צריך להיות במשרד לפני שעה! אתה רגע לפני פיטורים!! יש לנו היום ביקורת!!" הם ישתנקו מצחוק ויגיבו: "אתה רציני?! אני משובץ היום במשמרת??"

האנשים שיאכלו בעוגה קליפה של ביצה, ירקו אותה אל הרצפה, ויתפוצצו מצחוק תוך כדי אמירה: "איכס, איזה גועל נפש זה!"

אלו שמחליקים כמעט-מול-כל-העולם היישר אל תוך שלולית ומגיבים - עדיין מתוך השלולית - בצחוק מתגלגל והאמרה: "אוי זה היה טובבב!!"



מוזמנים להוסיף, להגיב, להאיר ולהעיר...
קטע שכתבתי, אשמח לקבל ביקורת כתובה, אבל גם דיסלייק נניח יהיה בסדר.



Leonardo_Diffusion_XL_A_little_boy_screams_in_pain_on_a_treatm_1.jpgLeonardo_Diffusion_XL_A_little_boy_screams_on_a_treatment_bed_3.jpg

הגלגל התכול, הגדול, מסתובב, כמו מאליו, עם הכיסא שעל גבו. יחדיו נכנסים,

יחד מתקדמים, אב ובנו, אל תוככי האולם, הרועש, הגועש והמתוח.

חיוור הוא הילד ומבוהל, עוד לא התאושש מהתאונה, הגבס הגדול, הכיסא

הכחול המוזר, וכל היתר... וכבר, מובל הוא שוב אל הבניין הגדול, המאיים, אך

כמו שהסביר לו אבא, ההכרחי, (מה זה בכלל?) הנצרך, והחיוני.

יחדיו נכנסים, יחדיו מתקדמים, אב ובנו, אל החדר הקטן. אל הפיזיותרפ יסט,

אומר האב, אל האיש הנורא חושב הילד... הוא רק בן שש וכבר, כל הדברים

האלה. מי ביקש את זה בכלל, למה זה מגיע לו?

אבל גם הוא יודע, גם הוא זוכר, איך לפני חודשים ספורים, ממש לא מזמן,

הוא היה רץ בהפסקות, משחק, בלי הכיסא, ובלי הגבס. והוא יודע, כי אבא אמר,

שהאיש הזה, המפחיד, יכול להחזיר את זה בחזרה. אז כמו גדול, כמו גיבור, הוא

עולה על מיטת הטיפולים.




   



הביס' מדרש ריקן, האורות כבויים, אפילו מזגן כבר אין. אחרון המתמידים, וגם אחרון הבטלנים, כבר

נסוגו לישון. אך הוא נכנס, בגב זקוף, במבט נחוש, מתגרה קמעה, מביט סביבו, ומתוך מעטה הכאב,

הריקנות, מבליח חיוך עיקש.

כן, אני יכול, אני יצליח. אומר הוא לעצמו. אני ילחם בכל הכוח, מבטיח.

נמאס, נמאס לו להיות "הבטלן של הישיבה". נמאס לו לראות את כולם חוזרים עם ניצוץ בעיניים מהסדר,

כשהוא חומק למקלחת של שחרית, נמאס לו לחפש חברותא לאלול מפסח, אבל לקבל רק את מי שנתקע

ביום כיפור עדיין. נמאס לו מהמשגיח שהטיח בו מול כולם את מה שהוא חושב עליו, ונמאס לו מעצמו,

ומכל העולם, ודייייי, הוא כבר לא יכול, לא.

אז כן, הוא כאן, שתיים בלילה, ביס' מדרש חשוך, רק הוא ואלוקים. אבל לא אכפת לו, הוא כאן, עם

הגמרא, עד שהוא יצליח, עד שהוא יתחבר, עד שהוא ינצח, כי די הוא כבר לא יכול.



   



הוא נשכב על המיטה, והסיוט מתחיל. הרופא נוגע, לוחץ, מושך, מזיז.

וזה כואב, שורף, עד כלות הנפש.

והוא גיבור, והוא חזק, והוא רוצה ללכת, והוא רוצה את המתנה, אבל הוא

רק בן שש. וזה כואב, והוא כבר

לא יכול, אז הוא בוכה, לא עוזר. בוכה חזק, גם לא עוזר, צורח, בועט,

והרופא ממשיך.

זהו, הוא כבר לא יכול. נגמר לו הכוח. הוא עוד שניה... אז הוא צועק

לאבא, בוכה את נשמתו, מבקש שזה יגמר, שאבא יציל אותו.




   



הוא מתיישב מול הסטנדר, הגמרא פתוחה, והסיוט מתחיל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.

הוא רק רואה אותיות, והראש מתחיל להסתובב. לטייל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.

והוא גיבור, והוא חזק, והוא הבטיח. אז הוא מנסה, ושוב מנסה. ושוב מנסה....

אבל זה חזק ממנו, והוא נשבר, לא יודע מה לעשות.

ואז הוא נזכר, עולים לו בראש הסיפורים, על הילד בעירה, על הרב הידוע, על האדמו"ר, כל הסיפורים

האלו, על הילדים שניסו, ונפלו, והתפללו, ופתאום.....

אז הוא קם, מתנער, פוסע לארון קודש וזועק..... אבא, דייי ייייייי ייי !!!!!!! אני כבר לא יכול, גם אני רוצה

להצליח, גם אני רוצה לפרוח, אבא, בבקשה. פתח ליבי בתורתך. אנא. הערב נא את דברי תורתך בפי.



   



הוא בוכה, צועק, בועט, והרופא ממשיך, הוא קורא לאבא, והרופא ממשיך. הוא

בועט חזק, מנסה לקום, זה כואב. והוא כבר לא יכול. אך יד חזקה מצמידה

אותו למקום, מסרבת לשחרר. ומבעד לדמעות, בין הבכיות, הוא רואה, את ידו

של אבא.

גם אתה נגדי? הוא שואל. האם לא די ברופא? האין אתה אוהב אותי? מדוע

אינך עוזר לי, למה אתה מניח לו כך להכאיב???


   



הוא חוזר למקום, מאושש. פותח את הגמרא, ומתיישב בחיוך. הנה, הוא יודע. רק יביט על הגמרא, רק

יקרא את המילים, יפתחו לו שערי גן עדן. יהפכו המילים לשבילים נהירים, יהפוך הקושי למנוף.

הוא מוריד את עיניו, מביט במילים, ומתחיל, מנסה, שוב ושוב. מחכה לאור השוטף, להבזק האלוקי,

לבהירות הפתאומית.

אך לא.... שוב, שוב מתבלבלות לו המילים, שוב רצות מחשבות, ושוב, שוב הוא מוצא עצמו מביט על

ההר מתחתיתו, וסולם אין.

וזה, זה כבר יותר מדי, עד כאן, הוא לא מוכן, בסיפורים זה תמיד עובד, תמיד זה ככה, אז למה, למה

השם, למה לכולם כן ולי לא, למה אני מנסה שוב ושוב ושוב, ונופל, נכשל, נדחה, בכל פעם מחדש? האם

אני פחות בן? האם תמיד אשתרך מאחור? הוא זועק. ומעינו גולשת דמעה חצופה... ועוד אחת, ועוד

אחת, והוא מרכין ראשו על הסטנדר, ממרר בבכי של כאב, שאיפה, אכזבה, ושאלה....



   



קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. אך אביו מביט בו

ואומר. אני יודע שזה קשה, אני יודע שזה כואב, והייתי נותן הכל כדי לעצור את

זה. אך מה, מה לעשות, שזהו המסלול שנוצר עבורך, זוהי הדרך שלך.

אני יכול לוותר, אני יכול לעצור, יכול לשחרר. אך כך, ורק כך, תגדל, תתקדם,

ותחזור לתפקד, ללכת, לרוץ קדימה.

קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. והוא ממשיך

לבכות, ליילל ולצרוח.

והאב... הוא אינו יכול כבר, אינו נושא את הכאב, את הבכי. וכך... תוך שממשיך

הוא לאחוז בחוזקה, מבלי לוותר, מבלי להרפות, מצטרף הוא לבכי, לזעקה......

וכך, יושבים להם יחדיו, אב ובנו, בן ואביו. ויחדים נלחמים, יחדיו מתקדמים,

ויחדיו בוכים.




   



צעיר הבחור, ותמים. צעיר מכדי לראות, תמים מכדי להבין, שזוהי דרכו, המסלול התפור למידותיו.

כשהמלאך מכה בו גדל, מרגיש הוא את המכה, אך אינו שומע את הקול. את אביו הקורא לו, בני, זה

קשה, אני יודע. אך רק כך, רק כך תגדל, רק כך תתקדם, רק כך תגיע. יכול אתה לוותר, לפרוש, להניח.

אך אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורך. הניצחון כולו יהיה שלך, אם המלחמה כולה תהיה שלך.

צעיר הבחור, וכאוב, צעיר מכדי להבין, כאוב מכדי להפנים. הוא מבחינתו יודע רק זאת, כולם יכולים, והוא

לא, הוא מאחור, תמיד. רק הוא נלחם, רק הוא מנסה, רק הוא מתחיל כל כך הרבה פעמים. אז למה

תמיד הוא נופל, תמיד הוא נכשל?

את הקול הוא לא שמע, את הטוב הוא לא ראה, ובלב כבד, בראש דואב, ממשיך הוא לבכות, להתחנן,

לבקש, ולדמוע.

והאב.......



   



שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום ........ ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק . (חגיגה, ה: )

"ובזה הוא מצטער על עינוי גופו, דהיינו דאם לפי עניו ודחקו, אינו יכול ללמוד, ואעפ''כ הוא

דוחק עצמו יותר מכוחו ללמוד תורה, מתווסף אהבת הקב''ה אליו באין שיעור..... כאשר יחמול

איש על בנו העובד אותו, ומצטער כשרואה גודל דחקו...... כי הלא הקב''ה בעצמו רואה אותו

ומצטער. ( תורת הבית להח''ח הגה''ה )



   



והאב....

אמנם הבן לא מבין, הבן לא מרגיש, הוא רואה רק כישלונות , אוכל רק אכזבות, ובוכה, מתייאש, נשבר.

וכשהוא בוכה, כשעיניו דומעות, הקב''ה, בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח, מגיע לבכות איתו

יחד. לכאוב איתו. לרצות איתו.



   



7:00 בבוקר, ראשוני המשכימים כבר כאן, וקול התפילה, עם קול פסוקי דזמרה מתערבבים באוויר

הבוקר.

אך איש מבניהם, כמו גם איש מאלו שיראו אותו קם בחופזה לארוחת הצהריים, מגלגל תפילין בזריזות,

לא יכול לדמיין, לא מסוגל להסכים, שמכולם, מכל המתמידים, הלמדנים, והצדיקים, דווקא איתו היה פה

הקב''ה בלילה, בוכה איתו יחד, משתתף במסעו.

ויום אחד, כשסוף סוף הוא יגיע, והוא יגיע, בטוח, וברגע של נחת הוא ישב על ספה ישנה, ויעביר עם אימו

הזקנה חוויות, יתפתח וויכוח, אם היו אלה דמעותיו שלו, או שלה מול הנרות, שפתחו לו שערי שמיים.

ואינם יודעים שניהם, שלדמעותיהם נלוו דמעות נוספות, דמעותיו של הקב''ה, אבא האוהב, שהמשיך

להכות, אך המשיך לחבק, המשיך להקשות, אך המשיך לפנק. ויחדיו צעדו בגיא צלמוות, כי בכל צרתם לו

צר, עד שהגיעו אל חוף מבטחים.



   

הכל טוב, יפה, ומרגש. וכן, יום אחד הוא יצליח, בעזרת הבורא.

אך כעת, במקומו הנוכחי לא רואים סוף, לא רואים נחמה, לא רואים פתרון.

כי כן, הסוף טוב, מחייך, וקוסם. אבל עד אז... יעברו עוד לילות רבים, עוד ימים ארוכים, של נפילות,

כישלונות, ומלחמות. עוד לילות רבים יבכה הוא אל תוך הכרית הגמרא או השרוול, מנסה למצוא תשובה,

להבין, להרגיש. ותמיד, תמיד, יהיה אביו לידו, בוכה איתו יחד, כואב בכאבו ומצטער בצערו.

וכך, יושבים הם שם, בוכים, אבא ובן, בן ואביו. בכי של כאב ייאוש ונפילה, אך גם של רצון תקווה ומלחה.

כי אכן, הזורעים בדמעה, הם, ורק הם, ברינה יקצורו.
חלק א'
"אמא, הם יהרגו אותנו?" רוזי הקטנה מחבקת אותי מאחור. קולות נפץ נשמעים מהחלון, אני אוזרת אומץ ומסיטה שוב את הוילון הכהה המכסה את תריסי החלון הישנים של הקומה השלישית .למטה ברחוב צועדים נשים ,ילדים ומעט זקנים. גברים צעירים לא נראים שם. רובם הצטרפו למתחתרת .

בפקודת הגרמנים כולם מתפנים מהעיר . הרחובות מופגזים על ידי הרוסים שהתמקמו בפרבר פראגה שמעבר לנהר הויסלה הצמוד לורשה . הם מנהלים משם את הקרבות , נחושים לשחרר את העיר בכל מחיר .נראה כי עוד מעט תהפוך כולה לעיי חורבות . "בום בום" קרבות הירי נשמעים היטב מפינת הרחוב .

"מתוקה שלי , את לא צריכה לפחד , אמא ואבא פה אתך" אני מתכופפת ומחבקת את הילדה הטהורה שלי. פניה מפוחדות מביטות בי באימה .

אף אחד לא יפגע בה. אף אחד לא יפריד אותה ממני. כך לפחות אני רוצה להאמין. הידים שלי רועדות ולא מקור. אמצע הקיץ עכשיו . את ההורים שלי וחמשת אחי לקחו הגרמנים באקציה של1942 זה היה סוף החורף אני זוכרת. אמרו אז שלוקחים אותם ליישוב מחדש אך אף אחד כבר לא האמין למילה של המרצחים. נותרנו רק אני עם בעלי יוסף ורוזילה הקטנטונת .

אחרי האקציה, החליט יוסף לממש את תכנית הבריחה שלנו . לילה אחד ארזנו מעט מטלטלים וברחנו מהגטו דרך תעלות הביוב . בחוץ חיכה לנו איגנץ איש המחתרת הפולנית עם תעודות זהות מזוייפות . הוא הביא אותנו אל הדירה ,בקומה השלישית של רחוב פרניצישקנסקה 8.

"אמא . אמא את שוב חולמת , אבא קורא לך" רוזי מנענת את זרועי פניה חרושות קמטים כשל אישה מבוגרת.

"אהה, כן בטח הנה אני באה" אני ממהרת להתעשת ולקום מהרצפה .על יד דלת הכניסה החומה מונח תרמיל הבד הגדול שארזתי. בחדר הפנימי אני פוגשת בפניו הדאוגות של יוסף. עיניו השחורות כהות יותר מתמיד.

"אני מקווה שהחלטת לשנות את דעתך ולבוא אתנו, אתה תסווה את פניך בחתיכת בד ,נאמר שאתה חולה .." אני מנסה שוב לפנות אל ליבו . יודעת שאני לא מדברת בהגיון. הגרמנים יורים בכל יהודי שהם מגלים בין המפונים. ומספיק בפולני אחד שיזהה את פניו של יוסף ויסגיר אותנו לגרמנים בעבור שני ליטר יש.

"לא שרה. לא שינתי את דעתי . אנחנו צריכים להיזהר יותר, דווקא עכשיו כשהרוסים כבר פה מעבר לוויסלה." יוסף מושך את שיערו הכהה לאחור.

דמעות מציפות את עיני כבר חודש שלם אנחנו דשים וחוזרים בעניין ואני מסרבת להאמין.

"אני דברתי עם ידיד ,אני אצטרף למחתרת הפולנית ואלחם עד שהשליטה על העיר תעבור לרוסים."

"כל כך קשה לי להיפרד , אני חוששת מה יקרה כשנהיה לבד, ואם לא יהיה לנו לאן לברוח ואם מישהו מאתנו לא יחזור" הקול שלי הופך ללחישות צורמות . הפחד. הוא חזק ממני .אבא ואמא הלכו. רוחלה, שיינא , שמעון, רבקהלה וחיימקה הקטן הלכו. ועכשיו אני צריכה להיפרד מיוסף.

הדמעות ממשיכות לזרום .אני בוכה . לא שמה לב לרוזילה שנכנסה לחדר ועומדת בפינה בחשש.

" שרה" אנחה נפלטת מפיו של יוסף "תזכרי את כל מה שעברנו יחד, איך טאטע הביא אותנו לכאן" מבטו מתחזק השחור שבעיניו מתחנן .מבקש. "טאטע נמצא אתך ועם רוזילה בכל פינה שתהיו" דמעה חרישית זולגת מעיניו

"ואני . אני נמצא אתכן . בלב. " הקול שלו חנוק הוא שותק לרגע לוקח נשימה וממשיך "אם קשה לך את יכולה לדבר אתו. הוא שומע. אני מבטיח."



יוסף ניגש ומרים את רוזילה . הוא מחבק אותה חזק וממשיך לדבר.

"את שומעת רוזילה, את ואמא הולכות היום לטיול. טיול ארוך ארוך. ואת תתנהגי יפה . לא בוכים בטיול ואת שומעת למה שאמא אומרת."

פעורת פה רוזילה פוקחת אל יוסף זוג עינים כחולות גדולות.

"טיול? אמיתי אמא ואני? מותר לנו ללכת לטיול? יש בחוץ אנשים רעים!" היא מפנה את מבטיה מיוסף אלי

"כן מתוקה" אני ממהרת לנגב את דמעותי , אוספת את רוזי אל בין זרעותי , מלטפת את שערה הזהוב " אנחנו נצא שתינו לטיול ונחזור ונספר לאבא איזה כייף היה לנו."

"אז למה אבא לא בא אתנו?" היא מקשה גבותיה מתקמרות.

"זה טיול לאמהות וילדות קטנות ומתוקות כמוך. אבות הולכים לטיול אחר" העינים השחורות של יוסף מביטות בעיני במבט מלא משמעות.

"אחרי הטיול נפגש כמו שסיכמנו בכיכר היונים, אחכה לכן שם כל יום שלישי בארבע עד שתבואו" יוסף ממשיך להביט בעיני מזכיר לי את שקבענו.
נתחיל בסיפור.
אתמול בעלי התחיל להזיז ארונות מטבח. רוקן ארונות, חתך, סתם וכולי.
לא הבנתי למה.
שאלתי אותו.
והוא, כולו מגומגם ואדום, עונה לי שיש כמה דברים שהוא צריך לטפל בהם. סתימה של ביוב. איטום הארונות.
האמנתי לו.

למחרת, הוא ביקש מהבנות לשטוף את כל הכלים שיש לנו בארונות.
זה כבר היה נשמע לי חשוד. ממתי גבר מתחיל לעשות לבד ניקיונות פסח?
החלטתי לעקוב אחריו, בין שאר הסידורים והניקיונות בבית.
לכאורה, זה לכאורה לא היה אמור היה לעניין אותי, כי יום של צום אצלנו הוא מסורת של סידורים ביתיים.
אבל, בכל זאת..

הבת שלי התחילה לשטוף, ותוך כדי להתלונן כמובן על כמויות הכלים שיש לנו בבית.
ואז היא שאלה את בעלי: "למה צריך לשטוף את הכלים, הרי הם נקיים כבר?"
והוא קרא לה בשקט, בלחש, למרפסת.
מיד גם אני הלכתי לחדר, כדי לשמוע מה הוא אומר לה.

ואני שומעת אותו אומר ככה: "יש לנו עכבר בבית".
הזדעזעתי. קיבלתי פיק ברכיים. נבהלתי. תקראו לזה איך שאתם רוצים.
והוא ממשיך (הציטוט מדויק): "אתמול, פתחתי את המגרה של הסכו''ם, וראיתי אותו, את החמוד.
הוא ישר נבהל ממני. ברח למגירה האחרונה.
פתחתי אותה, וגיליתי אותו יושב לו בנחת בתוך הסיר- מחבת, ומסתכל עליי.
הסתכלתי עליו בחזרה.
והוא ממשיך להסתכל.
ואני מסתכל.
הושטתי ידיים לתפוס אותו, והוא קפץ ממני למתחת למקרר.
היום לכדתי אותו, כי הדבקתי את הדבק שהוא הולך עליו ואז נלכד.
עוד באותה שעה גופת העכבר עברה לשטח הפח המרכזי".
הבת שלי נדהמה. וחזרה מיד לעבודתה, עושה בחריצות יתר את המטלה השנואה עליה.
עשתה לכלים בריכה נעימה. שמה אקונומיקה, סבון כלים, סקוץ רך, מים חמים.
ואז בעלי שוב קרא לה, ואמר: "וכמובן, אל תגידי מילה לאמא".
האמת, התרגשתי.
למרות שהוא צדק. אם הייתי פוגשת חזיתית את מיקי- הבית היה מזדעזע מהצווחה.
אז כל הכבוד לו.
ובעוד הם עושים את מה שהם עושים, אני יושבת לי בנחת מול המחשב, עם כוס קפה. פינוק, הא?..: )


מסקנות:
1. אם הבעל גילה עכבר, כדאי לו לשמור אתזה לעצמו.
2. רצוי שיטפל בזה לבד. בשעת הצורך ניתן להוסיף בני משפחה אל הסוד הגדול.
3. לכאורה האישה לא תדע את זה לעולם, אז נסו לשמור על דיסקרטיות.
4. עכבר מביא ברכה לבית. בעלי התחיל את הניקיון לפסח מוקדם מהצפוי!
5. ממ… תבדקו אם אין לעכבר עוד בני משפחה או חברים בסביבה.
6. וזהו. תעלו לפרוג אחר כך.
אבא שלי זצ"ל ניחן בכושר דרמטי משעשע. הוא גדל במשפחה שעלתה מפרס, וללא ספק ירש את הכשרון הדרמטי ממשפחתו.

כל סיפור שסיפר היה מותח ומצחיק. וכשהיה שב מהכולל, היה מספר לנו אגדות מהגמרא. אם אינני טועה בלי פרשנויות והסברים, אלא את הסיפורים כמו שהם.

הוא היה אדם נחבא אל הכלים מצד אחד אבל גם נהג פה ושם לעשות שטויות ולפדח את עצמו (ואותנו...). הוא התמודד עם קשיים רבים, בכל התחומים כמעט, ולמרות זאת היה אוהב לשמח - אולי ההומור האמיתי נובע מתוך קושי וצער ולאו דווקא מתוך שמחה. הוא היה אכפתי ודואג על כולם.

גם את סיפורי התנ"ך ממש אהב לתאר, ואחייניו החילונים מספרים עד היום איך היה חוזר מהישיבה ומספר להם על אברהם אבינו, דוד המלך וכו'.

אחד הסיפורים שסיפר בדרמטיות היה את הסיפור הבא:

היה איזה אדם ששונאיו רצו לזרוק אותו לים, הכניסו אותו לשק, בדרך הוא בכה בתוך השק בקולי קולות:" אני לא רוצה להיות מלך, לא רוצה להיות מלך" (כאן קולו של אבי הפך לדרמטי, והוא הכריז את המשפט בקול בוכים).

השונאים הלכו לאכול, והאיש ישב בתוך השק ובכה שהוא לא רוצה להיות מלך.

עבר שם אדם לא מקומי ושאל את האיש למה הוא בוכה ומה הפירוש שהוא לא רוצה להיות מלך.

ענה לו האיש שיש להם מנהג במדינה להמליך מלך אקראי והוא לא רצה להיות מלך אז הכניסו אותו לשק בכוח ועכשיו ישחררו אותו בארמון.

"אני מוכן להיות מלך", הציע האיש את עצמו.

"אז תשחרר אותי מהר ואכניס אותך לשק במקומי".

ההצעה התקבלה על ידי האיש המסכן. שנלקח לים...

הבכי הזה של האיש והמשפט "אני לא רוצה להיות מלך" הובילו אותי למסקנה ילדותית שלא כדאי להיות מלך כי אתה לא יודע לאן המסע ייקח אותך...

*

אז כעת פתחתי הוצאה לאור לשם שמים, שזה סוג של מלוכה, ואני ממש מקווה שהמסע הזה חיובי ויקח אותי למקומות טובים.

אם אתם כותבים שמחפשים הוצאה לאור אתם יכולים לשלוח את כתב היד להוצאה לאור החדשה והמבטיחה.

מכיוון שאני ממש לא בכיוון כרגע של להוציא לאור, גם בגלל הקטע הכלכלי, הרי ההוצאה לאור מיועדת לכותבים הבאים:


1. פניתם להוצאות לאור אחרות והן דחו את כתב היד משלל סיבות (דחיה של ההוצאות לאור לא מעידה על איכות פחותה של הספר).
2. אתם שומרי מצוות
3. מוכנים להשקיע כלכלית בספר.
4. מבינים שמדובר בהוצאה לאור חדשה עם החסרונות והיתרונות.
5. מבינים שעבודת השיווק באחריותכם, האתר של ההוצאה לשרותכם, ולאתר יהיה שיווק אי"ה.
6. אתם אחראים לשלוח את הספר לקונים, יתכן שבהמשך זה ישתנה.

השלבים של כתב היד ב"פרי הוצאה לאור":

1. הספר ישלח לקוראי בטא שיאשרו שהתוכן בסדר.
2. במידה ויש אישור הספר יישלח להגהה, עימוד וכל מה שצריך.
3. האחריות היא שלכם. אם תרצו יש אנשי מקצוע שעוסקים בהפקה, אבל זה עולה כסף.
4. אתם יכולים להפיק את הספר לבד ולשלוח אותו לפרסום באתר.

הספר יעלה לאתר של "פרי הוצאה לאור".
התשלום לאתר - עשר אחוז ממכירות הספר.

בנוסף - האתר שלי לשירותכם, אם אתם עוסקים בתחומי הכתיבה: עימוד, פרסום, הפצה, הגהה, עריכה, אם יש לכם מוצר או שרות וכו'
בקרוב תפתח באתר אי"ה קטגוריה של פרסום חינמי לעוסקים בתחום הכתיבה.

המייל שלי peri33550 שטרודל ג'מייל נקודה קום
  • 334
  • לכל אחד מאתנו יש תחום מסוים בו יש לו יתרון ויכולת השפעה על הסביבה ומחובתנו כחברה לתת כלים לכל אדם לממש את היכולות שקיבל.
    השלב המשמעותי של היציאה לאור זה לחיות בהרמוניה ובאיזון מול הפנים והחוץ.
    לייצר אומנות ולהנות מאומנות בלי שיקולי פופולאריות/רווח/הפסד/מעמד.

    כדי להגיע לשם צריך שהממשלה תתערב ותיתן אפשרות כלכלית בסיסית לאנשים להתקיים. כך שכל אחד יוכל להשקיע במה שהוא טוב בו בלי שיקולי פרנסה ומשכורת.

    את העובדה שכולנו נועדנו לצאת לאור ולהשפיע ניתן לראות בכך שאנחנו מאוד מתעניינים בדעת הקהל והסביבה.

    האם יש מטרה בציפיה?
    בהמתנה?
    האם אנחנו כאנשים או כאומנים זקוקים לכל מחיאות הכפים?

    התשובה היא:
    זה מיותר.
    אנחנו לא זקוקים לכלום.
    למרות שזה נהדר לקבל עידוד והערכה -
    יכול להיות לנו נהדר עם עצמנו בלבד.

    אז מדוע אנחנו כן מתעניינים?
    נזקקים?
    מחפשים קהל?
    כמהים לתשומת לב?

    זה בגלל האבולוציה של המימוש העצמי.
    אנחנו צריכים לממש את עצמנו.
    חייבים, ממש כמו אוכל ושינה, לממש את הכשרונות שלנו, ואם יש לנו התמודדות כלשהיא אז גם לצאת לאור, לתקן משהו בעולם, להשפיע.

    כמו שהרעב אין לו מטרה בפני עצמה אלא הוא נועד להבטיח שנאכל וגופנו יתפקד.
    כך הרעב לקהל אין לו מטרה אלא הוא נועד לגרום לנו לתפקד ולממש את עצמנו.

    ככל שנשקיע יותר במימוש עצמי במקסימום ובכל הכח -
    כך הרעב לקהל, לתשומת לב, לפידבק וכו' יפסיק להטריד אותנו, הוא פשוט לא יצטרך להתקיים.
    וזה לא משנה אם נקבל פידבקים או לא.
    כי אנחנו לא זקוקים לקהל כמו שאנחנו לא זקוקים לאוכל.

    היעוד של היציאה לאור נועד להבטיח שנממש את יכולת ההשפעה שקיבלנו.
    ושנצא לאור.

    הממשלה יכולה לסייע לאזרחים למצוא את התחום בו הם יוכלו להשפיע. העולם גדול וניתן לסייע לאזרחים לייצא את האומנות שלהם.
    ספרים תורניים יכולים להיות משווקים באמזון, תרבות חרדית יכולה להיות משווקת למדינות חוץ, להשפיע מוסר ומידות טובות לעמים האחרים ותוך כדי כך להכניס כסף לקופת המדינה.
    כי האיכות האנושית חשובה לא פחות מאיכות ההייטק.
    ואם אנחנו כמדינה מייצאים טכנולוגיות וכו' אין סיבה שלא נייצא גם תרבות דתית של יוצרים דתיים שמלמדים מוסר, מידות טובות וצדק.
    היה הייתה גבעה רמה ממנה לא ראו את העמק
    ובה מבצר חזק עמודיו כה איתנים בלי שום סדק
    ויושביו קבעו שהוא מושלם ואין צורך בשום בדק
    וכמו פיל ענק בחנות חרסינה הם השפריצו צדק
    מלא החדק
    והם שמרו על המבצר מכל משמר עם אצבע על ההדק
    וכל מי שהתעסק איתם יצא עם נזק

    ואת נטייתו לצד אחד של המבצר כל אחד הכיר
    כל אחד ראה שהוא עקום וגם אטום כמו קיר
    לא היה שום צורך בכתבה או בתחקיר
    אבל בעיניהם לא היה שום צורך להסדיר
    וכמובן גם לא להסתיר
    או אפילו להסביר
    כי הוא הרי אסר והוא התיר
    והוא קובע מה תקין ומה סביר
    ובכלל הכל שפיט הכל בגיץ ולכן הכל פתיר

    ורק דבר אחד העיב שם על אושרם
    היה שם משהו אחד מעבר לגבעת רם
    שהיה פרוס לו מסביבם
    העכיר את הנוף ממש מולם
    כולו עשוי מעצמות בשר ודם
    קראו לו עם

    ובתוכו קטנים ונבערים
    על אהדת המון העם הם מתחרים
    יצורים אפלים ומוזרים
    ובהליך מוזר ממש הם נבחרים
    בשקיפות ולא במסתרים
    כי אין שום וועדה לבחירת שרים
    וחברי כנסת יש מכל המגזרים

    וכדי להוכיח מי יותר חזק
    יצא בית המשפט לקרב בזק
    הוא גייס את נשק יום הדין מכת ברק
    שקונן והתלונן בקול נסדק
    הוסיף וגם הטיף בקול נשנק

    זה לא יכול להיות זה ממש קץ הדמוקרטיה
    מישהו שתל להמונים דעות בכשפים או טלפתיה
    לא . עם כל האהבה והאמפתיה
    לא ניתן לעוד עמלק לקרר את האבטיה

    והוסיף האיש חמור הסבר
    לבכות על אסון על שוד ושבר
    ושאם כך טוב לכתו עלי קבר ....
    בסופו של יום הם הלכו בשיטת המקל בלי הגזר
    ואת החוק הם החליטו למחוק למען הסדר
    בעקבות הסדרה שאהבתי כל כך (רק אהבתי?! הרבה יותר...) התחלתי לנסות לחקות את יונה ספיר.
    האמת חלמתי תמיד שיהיה איזה אשכול של קטעים על הסדרה, לא ידעתי האם זה לעניין לפתוח כזה דבר, כי אני יחסית חדשה (אז תמחלו לי אם זה לא לעניין)
    כשהתחלתי לקרוא את הסיפור של
    @משולש ברמודה גיליתי בעמוד הראשון שיש שותפ/ה לחלומותיי, @רוח פרצים, רק בגרסה של ממלכה במבחן ובגרסה של קהילה שלימה... (אבל תפתח/י גם לממלכה במבחן!!! אני אקרא ואלייק לכולם! אני ניסיתי אינסוף פעמים לכתוב בסגנון מיה, אבל מה לעשות, לא הלך)
    אז אני מעלה קטע, ומקווה שאצנן את המים הרותחים ותכתבו גם אתם... (הלייקים עליי)


    שאול: "יש לי הצעה בשבילך."
    אייל: "לא לראשונה."
    שאול: "אני רציני הפעם."
    אייל: "גם כן לא לראשונה."
    שאול: "די, אייל, תפסיק עם זה."
    אייל: "אוקיי. הפסקתי."
    שאול: "אולי תשאל אותי מה הצעתי הנדיבה?"
    אייל: "שואל."
    שאול: "יופי. אתה מבין רמזים נהדר. כל הכבוד. חלקי בעסקה הוא להחזיר את עמיאל, גיסך, לארץ."
    אייל: "לא. תודה."
    שאול: "???"
    אייל: "אני מתאר לעצמי שאתה הולך לסחוט אותי עד קצה הסיבולת שלי. ואל תגיד לי שממש לא"
    שאול: "אומר. ועוד איך. החלק שלך בכלל לא קשור אליך"
    אייל: "אלא ל...?"
    שאול: "אלישמע. הבנתי שהוא מוכשר כמו אביו החורג, כמו שהבנתי שאתה לא מתכוון לשלוח אותו לצבא."
    אייל: "לא קשור אלי. אהבתי."
    שאול: "נו. נקסט."
    אייל: "את שלי אמרתי. לא, תודה."
    שאול: "נהיית מנומס."
    אייל: "תמיד הייתי. העבר את תודותיך למורה אברמוב."
    שאול: "אני אתקשר לאפרת."
    אייל: "אתה מאיים עלי?"
    שאול: "לא לראשונה."
    אייל: "מצחיק. ותתפלא לשמוע שאפרת היא הוגת הרעיון."
    שאול: "ולא ניסית לשכנע אותה?"
    אייל: "לא. רק משום שאני יודע איזה עתיד יהיה לו בתור הבן של אבא שלו, וכמה יזרקו עליו בתירוץ הנדוש של 'הגנת המדינה'"
    שאול: "אין על מה לדבר?"
    אייל: "בטח שיש. מה תעדיף, על מזג האוויר בהונג קונג, או על גידול החסה בשטחים?"
     תגובה אחרונה 
    נשים לא מעטות ממתינות בכיליון עיניים לרגע שהבעל יאבד את שפיותו בפורים,
    ואו אז יגלה להם את צפונות ליבו...
    אז בבקשה, דונט!

    אל תעשו את זה,
    וגם אם אצטרך לכפול ולשלש אזהרתי,
    אעשה זאת בגאון ובפרהסיה, בדיוק כמו הקשיש מוושינגטון שאמר: דונט, דונט, דונט!

    ולא מדאגה לחבריי השיכורים אני כותב, אלא מרחמיי עליכן...
    מהתשובות "המדהימות" שתשמעו מפיו של אותו ברנש-
    שמשתרך להנאתו ברחובות קריה ברישול בגדים כשעל פרצופו מרוח חיוך מאוזן לאוזן,
    ושבמקרה הוא גם דר אתכם בכפיפה אחת...

    אז במטותא, בשבילכם יותר מאשר לבעל,
    אל תנסו לנצל את הרגע לשאוב ממנו סודות בשאלות מהסוג:
    האם אני חשובה לך? איזה אוכל אתה אוהב יותר של אמא שלך או שלי?
    למה אתה בקושי משוחח איתי? למה אתה מגיע מאוחר לבית?
    מה תקנה לי ליום הולדת? מה מפריע לך שאני נוהגת? וכוליה וכוליה....

    אתם לא באמת רוצים לגלות מה הוא חושב עליכם ומה הוא מחביא ממכן.. לא מומלץ!

    אי לכך,
    לרגל ימי הפורים וכחובה שהזמן גרמא.. החלטתי לכתוב הדרכה קצרה לנשות השיכורים,
    מה לא לשאול, ובעיקר מה לא לשאול....

    ההדרכה מבוססת ברובה על ליקוט עצום מספרים וסופרים,
    כמו גם מקצת מה שחנני הקל בשנה דאשתקד בשעת גילופין..

    30 שאלות שלא תרצו לדעת עליהם את התשובות!
    מקבץ שאלות לבעל שיכור - תשובת הבעל בספוילר:

    עד כמה אני חשובה לך?
    אחת שואלת את בעלה: "למה את שם תמונה שלי בתיק שלך?"
    הבעל עונה לה "כשיש בעיה, לא חשוב עד כמה היא חמורה, אני מסתכל בתמונתך והבעיה נעלמת."
    האישה: "אתה רואה כמה אני חשובה לך?"
    הבעל: "כן! אני רואה את התמונה שלך ושואל את עצמי איזו בעיה גדולה יותר יכולה להיות לי?"

    אתה שמח באשתך?
    בטח בטח שאני שמח...
    הלא כל אדם הוא בעל בחירה חופשית, וזו הייתה החלטה שלי להתחתן איתך,

    אלא מה?
    משעה שהתחתנתי אני שואל את עצמי,
    למה "בחירה חופשית" בלשון יחיד, ולא בלשון רבים "בחירות חופשיות"?
    אלא כי לאמיתו של דבר בנוגע לאדם נשוי יש לו רק בחירה חופשית אחת –
    להקשיב לאשתו או לישון בסלון, כל השאר זה בחירות חופשיות של אשתו..

    למה אתה לא אוהב שאני קופצת לשכנים?
    אישה לבעלה: אני קופצת לשכנה לרגע, ערבב את המרק כל שעה בערך…
    זה למה!...

    כשאתה קורא לי 'צדיקה' אתה באמת מתכוין לזה?
    הלא שאלו בבית המדרש: מנין שאסתר צדקת היתה?
    אלא לפי שצדיקים בדור המדבר היה נופל המן בפתח ביתם, ואסתר נפל המן על מיטתה...
    'ואת אשתי היקרה' ממשיך הבעל שמודע לערכו 'אם זכית לבעל כמוני אין ספק שאת צדיקה'...

    למה אתה לא אוהב לקחת אותי באוטו שלך?
    באמצע נהיגה פונה הבעל לאשתו:
    "אולי תפסיקי כבר להוריד לי את הביטחון בנהיגה!",
    אומרת האישה: "הפעם, לא אמרתי כלום"…
    אומר לה הגבר: "לא אמרת כלום, רק נכנסת עם קסדה לאוטו!"

    למה אתה תמיד מעיר לי כשאני מבשלת אפילו חביתה פשוטה?!
    אישה בישלה חביתה במטבח, בעלה נכנס והחל להתלונן בטון תקיף:
    תזהרי מהשמן!!! את מבשלת יותר מידי ביצים בבת אחת!!! לא שמת מספיק תבלינים!!
    תיזהרי עוד שנייה זה נשרף… וכוליה וכוליה…
    האישה בהלם ממנו אומרת לו: תגיד, מה יש לך?!
    אתה חושב שאני לא יודעת להכין חביתה?! מה עובר עליך היום?
    הבעל: סתם רציתי להראות לך איך אני מרגיש כשאני נוהג…

    אישה סונטת בבעלה למה אתה שותה החל מהבוקר ולא מנצל אותו ללמוד משהו..?!
    אשתי היקרה, לא בכדי נפל פורים בבין הזמנים..., בשביל להמעיט בביטול תיירה....
    אז למה את מתלוננת?

    כשאתה מפרגן לי אתה באמת מתכוון לזה?
    שני חברים נפגשו כשלאחד מהם העין נפוחה.
    "מה קרה לך? מי עשה לך את זה?" שאל הראשון.
    השני ענה בעצב: "שכחתי אתמול את היום הולדת של אשתי…"
    הראשון המשיך: "אוי, מסכן… האמת היא שגם אני שכחתי לא מזמן את היום הולדת של אשתי…"
    השני: "וואלה.. איך הצלחת לצאת מזה?"
    הראשון ענה בחיוך:
    "פשוט מאוד. אמרתי לה: 'מותק, איך אני אמור לזכור שיש לך יום הולדת אם תמיד כשאני מסתכל עלייך זה נראה כאילו את לא מזדקנת אף פעם?!'…"

    אל תצעקי על בעלך השיכור שיפסיק לשתות, זה לא באמת אפקטיבי!
    כי למשמע הצעקות, הבעל השיכור יחייך חיוך רחב, ויאמר:
    ב"ה קיימתי את הנאמר: 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'....
    כלומר: ביום של אסתר, כאשר שותים לוג יין, חובה שהאישה תצעק - 'קיש קיש קריא',

    למה השנה אתה לא שותה יין אדום?
    שנה שעברה השתכרתי והקאתי והיה לך מאוד קשה לנקות את כתמי היין מכל מרחבי הבית והבניין,
    אז הבטחתי לך שהשנה אני שותה רק יין לבן,
    זוכרת?

    למה אתה לא מסכים שנקרא לתינוק על שם העלטער זיידע 'זושא קרקר'...?
    כידוע משה רבינו נולד ב-ז' אדר וממילא הברית מילה שלו היתה בפורים,
    ואם כך שואלים העולם, למה נקרא שמו בישראל, משה, ולא 'מרדכי'?
    ומיישבים, שהרי הוא נולד ביום ז' אדר שנופל ביארצייט של משה רבינו, אז איך לא יקראו לו אם לא משה?!
    ולמה לא קראו לו בשתי שמות 'משה מרדכי'?
    אין זאת אלא שלא נהגו במשפחתו לקרוא בשני שמות על שם הסבא רבה (יעקב ישראל),
    זו הסיבה אשתי היקרה מדוע אני מתנגד לקורא לתינוק שלנו "זושא קרקר"....

    למה אתה לא אוהב שאני הולכת למרכזי קניות?
    היה מי שהליץ שאפשר לכתוב על הקניונים, המרכז לבריאות האישה...
    ומנגד, בית חולים לגבר (המינוס שתופח בבנק..)

    למה אתה לא אוהב להסתפר?
    מקרא מפורש דיבר "ומרדכי יושב בשער המלך"
    בואי וראי כמה ארוך היה שערו של המלך....

    למה אתה אוהב את
    האזני המן של אמא שלי יותר מאזני המן שאני מכינה?
    באוזני המן יש מילויים שונים שוקולד, ריבה, פרג, תמרים ועוד ועוד
    וכל בר בי רב מכיר את המחלוקת העצומה שנחלקו הפוסקים במה היו ממולאות אוזניו של המן, ומכאן השוני ביניהם,
    אך זה ברור שהמילוי הגרוע ביותר בטעמו ובמרקמו.. זה מילוי הפרג,
    וכבר אמר איש חכם שהפרג הוא שוקולד שלא הלך לו בחיים..
    וההסבר בזה, שהרי המנהג לאכול אוזני המן הוא זכר לכך שכאשר בתו של המן שפכה עליו את הגרף של רעי אוזניו נתמלאו בזה
    וכך הוא בא אל המלך, ומעיקר הדין היינו צריכים לקחת גרף של רעי ולהתחיל למלאות את האוזן המן...
    אלא, שכידוע בפורים מצוות היום היא "ונהפוך הוא"
    וכאשר נהפוך את ה'גרף' יצא 'פרג'....
    וזו הסיבה היחידה (אמר הבעל המחמיר..) שאני אוכל את האזני המן מפרג של אמא שלך ולא את האזני המן שלך מריבה הטעימים....

    איזה אוכל אתה יותר אוהב שלי או של אמא שלי?
    "יקירתי מה הכנת לאכול היום?"
    "כלום" משיבה האישה,
    הבעל המאוכזב: "אבל זה גם מה שהכנת אתמול!"
    האישה מסתכלת עליו ואומרת, "זה היה ליומיים…"
    אז על איזה אוכל את שואלת אם אני אוהב?....

    אישה מסכנה ואומללה שואלת את בעלה השיכור 'למה אתה שונא אותי?'
    עונה לה הבעל:
    תמיד הוקשה לי מדוע אחשוורוש שכעס על ושתי הרג אותה לבסוף ולא הסתפק בלגרש אותה מעל פניו,
    אלא שמעתי מדודי ההונגרי, שאחשוורוש מלבד שהיה הונגרי (כמונו..), הוא גם למד פרקי אבות,
    וכשהגיע למשנה "וּשְֹנָא אֶת הָרַבָּנוּת", בהברה הונגרית זה נשמע "וּשְֹנָא אֶת הָרַבָּנִית",
    ואי לכך לא נשארה לו ברירה אלא להרוג אותה.
    אז תגידי תודה שאני רק שונא...

    למה אתה לא אוהב לשוחח איתי?
    שוטר באמצע הלילה תפס נהג שנוסע בלי ביטוח וטסט,
    שאל אותו השוטר: "לאן פניך מועדות?!..",
    אמר לו הנהג: "לשמוע הרצאה…",
    התפלא השוטר: "בשתיים בלילה אתה הולך לשמוע הרצאה?! מי המרצה?",
    ענה לו הנהג: "אשתי…"
    אוקיי משתתף בצערך, אתה חופשי...
    זה למה! כי כל שיחה איתך זו הרצאה...

    למה כל הזמן אתה מתלונן עלי שאני לא הולכת להתעמלות?
    נאמר במגילה "גם ושתי המלכה עשתה משתי נשים"
    אחד הדרשנים למד מכאן ש-ושתי הייתה שמנה כשתי נשים!
    ובאמת זה מובן גם מסברא,
    כי מה הסיבה שושתי סירבה להגיע לסעודת אחשוורוש, אם אלא שהייתה בדיאטה רצחנית...?
    וגם פסוק מפורש "לא על המלך לבדו עבתה ושתי המלכה"...

    למה אמא שלך מגיעה להתארח אצלנו לעיתים קרובות?
    בעל ואישה רבים אש..
    אחרי המריבה הבעל מתקשר לאמא שלו: "היא רבה איתי שוב! אני בא אליך…"
    אמא שלו אומרת לה: "יקירי, היא חייבת ללמוד לשלם על טעותה, אני באה אליכם לשבת!"

    מה אתה מתכונן לקנות לי לכבוד יום ההולדת?
    אישה לבעלה: מה אתה מתכונן לקנות לי ליום ההולדת
    בעל: את רואה את החנות של המותגים?
    האישה: כן כן, מתלהבת … כפרה שלי נשמה שלי…,
    הבעל: אז מאחורה יש דוכן פלאפל הזמנתי לנו שולחן…

    אישה: מה קנית לי ליום הולדת?
    בעל: את רואה שם את הלימוזינה הלבנה?
    אישה : ואווו, אני לא מאמינה איזה בעל מפרגן…!!!
    בעל: קניתי לך מברשת שניים בצבע הזה…

    למה בחרתי דווקא בי?
    באמת שאלה שאני שואל את עצמי כל יום...
    הלא כתוב בחז"ל שכל אדם שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום,
    ומה מקור דבריהם?
    אין זאת אלא לאור מה שכתוב במגילת אסתר "כדת הנשים שנים עשר חודש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן"
    ופירוש הדבר שאפשר למרק את 12 חודשי הגיהנם ב"כדת הנשים"....
    זה למה בחרתי במרשעת מהודרת שכמותך...

    עד כמה אתה אוהב את אמא שלי?
    האישה לבעלה: היכן הספר שלנו לשלום בית, כיצד להאריך ימים עד מאה עשרים?
    הבעל: זרקתי אותו לפח.
    האישה המומה: למה זרקת???!
    הבעל: אמא שלך התחילה לאחרונה לקרוא אותו בהתעניינות רבה יותר מידי!!!...

    למה אתה לא משקיע במתנת יום הולדת לאמא שלי?
    אחד התלונן בפני חברו על יחסה של חותנתו למתנת יום ההולדת שקנה מיוחד בשבילה,
    "מאז שקניתי לחמותי כיסא חשמלי היא מסרבת לחבר אותו לשקע…" התאונן המסכן...

    לאחשוורוש היו 2 חמות...! שהרי נאמר בפסוק: וחמת המלך בערה, ואחר כך נאמר וחמת המלך שככה!
    השאלה היא איך אחשוורוש הסתדר עם שתי חמות? וצריך ליישב שזה עוד אחד מנסי המגילה..

    למה אתה קונה לי מתנה ליום הולדת בלי לברר מה אני צריכה?
    על הפסוק במגילה "עד חצי המלכות ותעש" שואלים העולם למה רק עד חצי?
    אלא אחשוורוש הקדים בכך רפואה למכה, וידע שדרכן של נשים לרצות את הכל, כמה שלא יתנו ירצו עוד ועוד...

    למה אתה לא מסכים לקנות עוד מראה לסלון?
    כי אז אצטרך להתמודד עם עוד אישה בבית, וזה גדול עלי...
    אגב,
    בערב שבת נתקעה אישה עם נר שבת אחד,
    שאלה את בעלה, אולי אשים מראה ואז יהיו לנו שתי נרות, אחד על השולחן, והשני במראה?!",
    אומר לה הבעל "הנבון": "כן, אבל אם תשימי מראה, יהיו 2 נשים, ואז צריכים 4 נרות"......

    למה אתה יושן רוב השבת במקום לשבת ללמוד?
    זו הסיבה שאני לא לומד בשבת...
    יהודי בעל ראש עקום מסר בשבת שיעור מפולפל ודיבר על עוד 'קוועטש' ועוד 'קוועטש' בסוגיא
    נענה אחד השומעים ואמר הרי זו מלאכת סחיטה בשבת...
    מחה על כך חברו, וכי מה? אבל שום דבר לא יוצא מזה...!
    הוסיף השלישי, גם אם יוצא אין בו שום משקה...
    אגב, מהיכן יודעים שאחשוורוש אהב לישון? שנאמר "והקרוב אליו... כרשנא (כר-שנה)

    למה לא הסכמת למוישי להתחפש לשוטר?
    בגדול כי זה תחפושת של ציווייווונים.. אבל בתכלס זו לא הסיבה האמתית...
    אישה באה לבקש מבעלה הקמצן כסף לקנות תחפושת לילדם היחיד,
    הבעל שואל אותה: למה את רוצה לחפש אותו?
    האישה עונה בחיוך: 'לשוטר'..
    אומר לה הבעל הקמצן אל תדאגי עד פורים אקנה לו תחפושת של שוטר
    הגיע פורים הבעל מביא לילד אקדח וקפצונים,
    שואלת האישה את בעלה: 'היכן הכובע והחולצה?!'
    משיב לה הבעל: 'הוא שוטר סמוי…'

    אתה מעריך את הניקיון והסדר בבית?
    בעל הלך עם רעייתו לחנות מוצרי חשמל.
    המוכר: "אני רוצה להציע לכם שואב אבק רובוט מתקדם…"
    האישה: "מה זה?"
    המוכר: "שואב אבק שמנקה את הבית לבד פרפקט…"
    האישה: "נשמע מעולה, יש לו חסרונות או שהכל פיקס?"
    המוכר: "קצת, הוא עושה רעש, מידי פעם נח ולא מנקה לגמרי בפינות!"
    הבעל: "מה? בשביל זה יש לי את אשתי!"

    מה נעשה לאחר שנחתן את כל הילדים?
    אקנה לך בונבוניירות שתתעסקי איתם...
    זוג שחתנו את כל הילדים חפשו לעצמם תעסוקה.
    האישה תמיד חלמה ללמוד לנגן בפסנתר, אז הבעל קנה לה במתנה פסנתר
    כעבור זמן מה, כשילדיהם באו לבקר, הם שאלו את האמא איך היא מתקדמת עם הפסנתר.
    'החזרנו את הפסנתר', היא סיפרה להם, 'אבא שכנע אותי לעבור לחליל צד'
    הילדים שהופתעו מהתשובה, שאלו את אביהם 'למה שכנעת אותה לעבור לחליל צד?'
    'לחליל יש יתרון אחד' אמר האב, 'כשהיא מנגנת היא לא יכולה לשיר…'

    למה אתה חוזר מאוחר לבית?
    גבר אחד חזר לביתו בשעה 3 לפנות בוקר…
    אשתו התעוררה ושאלה בעצבים?" מה השעה?!"
    "עכשיו? 1 בלילה!" השיב הבעל.
    ומיד שסיים לדבר, שעון הקוקייה התלוי על הקיר צלצל והשמיע " קוקו.. קוקו.. קוקו.."
    "בסדר בסדר", נזף הבעל בשעון, "הבנו שהשעה עכשיו 1 ,לא צריך לחזור על זה 3 פעמים!"

    למחרת שוב חזר הבעל בשעה מאוחרת,
    אשתו צורחת: "איך אתה יכול להסתכל לי בפנים?!"
    הבעל עונה לה: "זה אכן קשה, אבל אפשר להתרגל להכל…"

    אשה לבעלה, 'יוסי למה אתה שותה בלי להפסיק לרגע?'
    כדי שלא תיהני!
    לאור מה שאמר רבי נחמן 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד',
    ומדוע 'תמיד'? אם לא שלא תהיה מצוה שהזמן גרמא ואז יתחייבו בה גם הנשים, וממילא גם ישמחו...

    אישה "ברת מזל" שואלת את בעלה השיכור 'למה אתה לא מפרגן לי?'
    אל דאגה, לאחר מאה עשרים שנה שלך "אפרגן" לך כדבעי...
    ידועים דברי חז"ל מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו,
    וכן במגילת אסתר כל זמן שהמן עודנו חי נקרא צורר היהודים ואילו לאחר שנתלה על העץ נקרא המן האגגי צורר כל היהודים
    שהרי מכיון שמת אפשר לספר את כל שבחו שהרי אין זה נקרא לפניו, ואילו בחיי המן צריך להסתפק במקצת שבחו.

    למה אתה לוקח כדורי שינה?
    אישה אחת לא חשה בטוב, ובעלה העצבני הזמין לה רופא.
    בסיום הביקור פנה הרופא לבעל ואמר:
    "אשתך סובלת מהתמוטטות עצבים, היא זקוקה למנוחה רבה…"
    הבעל שאל את הרופא: "ומה עושים במצבים כאלה?"
    הרופא: "הנה, קח כדורי שינה…"
    הבעל שאל את הרופא: "ומתי לתת לה אותם?"
    הרופא: "אל תיתן לה אותם, קח אותם בעצמך…!"

    למה בצעירותך עברת מישיבה חסידית לליטאית?
    את באמת רוצה לגלות את הסוד האפל שאפילו אבא שלך לא הצליח לעלות עליו בשידוכים?
    בחז"ל כתוב שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ושואלים העולם מדוע ב"ב ולא בירושלים?
    אלא שנכדו של המן נכנס לישיבה חסידית בירושלים, וכדרך החסידים להתהדר בייחוסם, שאלו אותו על דבר יחוסו,
    אבל איכשהו הוא הצליח להתחמק, עד פורים שאז נצלו את שכרותו ושאבו ממנו את הסוד שהוא נכדו של המן האגגי,
    ברור שלאחר הגילוי הזה העיפו אותו מהישיבה בטיל, ומאז כל ישיבה חסידית שניסה להתקבל מהר מאוד עלו על יחוסו, ובלית ברירה הוא נכנס לישיבה ליטאית בבני ברק, שם אף אחד לא התעניין בייחוסו....
    ואיתו את התחתנת.... סיים הבעל השיכור...

    איזה דבר מיוחד היית רוצה שאעשה בשבילך?
    אישה אומרת לבעלה: ״בעלי, קשה לי לנשום…״
    בעלה עונה לה: ״נשמה, מה שקשה לך אל תעשי.״

    פעם פלטת בטעות... שחבל שהתחתנת איתי, אז למה באמת התחתנת?
    תשאלי את זרש...
    הלא כתוב במגילה שהמן קרא לאשתו וכל חכמיו אשתו וכל אוהביו....
    מה שמלמד שזרש אשתו לא הייתה בכלל אוהביו וחכמיו, אז למה בעצם הוא התחתן איתה?
    אז החסידים רוצים להוכיח מכאן שהמן היה חסיד, ולכן לא נפגש טרם החתונה,
    אבל זה נדחה בקל, שהרי אם אכן היה חסיד הוא לא היה הולך למשתה א. עם אישה.. ב. ביום פטירתו של משה רבינו שהוא יום של שמחה גדולה ויום טוב
    ומוכרחים לומר, שהמן היה ליטאי - פוניבז'ער או חברונער וכוליה,
    ולא התחתן עם זרש אלא בגלל השווער שהבטיח לו דירה 5 חדרים בירושלים, שאמנם בסוף הביא רק 4 חדרים, אבל היה די בזה למשכן את הדירה ולתת עשר אלף כיכר כסף לאחשוורוש.
    ואין לומר שהמן נמנה על עדת הצ'אלמרים, מזה שהיו לו 208 ילדים, שהרי הוא התגייס לצבא עם מרדכי...

    מתי כבר תעשה מה שאני מבקשת ממך?
    הלא בסוף מה שאת מבקשת אני עושה כמו פודל...
    וכמו המעשה הידוע.. באדם אחד שהלך לעולמו בשיבה טובה,
    וכשהוא מגיע לשמים הוא רואה 2 תורים לפניו,
    תור אחד לאלו שנשיהם שלטו בהם ותור שני לאלו ששלטו בנשיהם.
    התור הראשון היה ארוך מאד, ומנגד בתור השני עמד אדם אחד בלבד.
    רץ אותו האיש אל התור השני ושאל אותו: "מה באמת הצלחת לעשות זאת?"
    עונה לו האיש: "לא, אשתי אמרה לי לעמוד כאן".....

    הבהרה חשובה:
    הכותב לא לוקח אחריות על תוכן הדברים.
    לפני מספר שנים התרחש מקרה מוזר שהפענוח שלו רלוונטי לימי הפורים:
    טכנאי מקררים באנגליה בא לתקן מקרר תקול במפעל גדול,
    וכשנסגרה עליו הדלת איבד עשתונות ומת,
    בבדיקה שערכו במכון פתולוגי הגיעו חוקרי המוות למסקנה מפתיעה:
    התברר שהמקרר כלל לא פעל (לכן הוא הגיע לתקן...)
    אבל הלחץ העצום שבו היה נתון הטכנאי ברגע שנסגרה הדלת, גרמה לו לחשוב שחדר הקירור עובד,
    המחשבה והפחד מפני הקיפאון גרמו למותו, המחשבה הפכה למציאות!

    ומה זה נוגע לפורים?

    חז"ל במסכת מגילה מספרים על רבה ורבי זירא שעשו סעודת פורים ביחד.
    לאחר כמות נכבדת של כוסות יין שהוריקו לגרונתיהם,
    השתכרו.
    קם רבה שלף מה ששלף... ושחט את רבי זירא.....
    כשהתפכח רבה מיינו התפלל על רבי זירא שייקום לתחייה
    וכך היה.
    חלפה שנה, ושוב הציע רבה לרבי זירא לערוך סעודת פורים יחדיו,
    אה, ומה יהיה אם אשחט אותך..
    תמיד אפשר להתפלל ולהחזיר אותך לחיים..
    אבל רבי זירא דחה בחלחלה.. את ההצעה הנכבדת,
    "לא בכל שעה ושעה מתרחש נס"

    לדברי הגאון רבי יעקב עמדין - היעב"ץ
    רבה לא שפך דמו של רבי זירא, ובטח לא שחטו כפשוטו
    אלא כשראה שהיו שמחים יותר מגדר הרגיל,
    שחטו ב'אחיזת עיניים' כדי להעציבו ולאזן את השמחה שיצאה מכל פרופורציה (מטעם הנאמר בכל עצב יהיה מותר)
    אם כי 'הרואים' היו סבורים בטעות ששחטו, וחרדה גדולה נפלה עליהם,
    ואף רבי זירא נתפעל מהם, לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה השוברת כל גופו של אדם ומת ליבו בקרבו,
    לכן היה צריך לבקש עליו רחמים להחיות אותו,
    המחשבה והפחד גרמו למותו של רבי זירא!

    פורים זה יום של תחפושת אחת גדולה,
    הנסים האדירים "התחפשו" לניסים נסתרים..
    השיכור שמאבד את צלילות דעתו, מחליף לא פעם זהות, ומגלה את פנימיותו לטוב ולרע,
    וכמובן הילדים שבוחרים (יותר נכון הוריהם..) להתחפש, סוג התחפושת נגזר ממה שהתודעה מנחה אותו, אותה, אותם...
    ואו אז, התחפשות והזהות החדשה משפיעה על האדם, בחינת החיצונית משפיעה על הפנימיות...

    א. היכן שהתודעה של האדם נמצאת, שם הוא נמצא, לשם הוא שואף ב. החיצונית מעוררת את הפנימיות
    מקורות:
    רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) "ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע. כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית" (מסילת ישרים פרק ז).

    מאמר הבעל שם טוב (בעש"ט על התורה, פרשת בלק) "היכן שמחשבתו של אדם נמצא – שם הוא כולו"
    כתר שם טוב ח"א אות נו [ששמעתי ממורי זלה"ה] כי במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו [וכו' ודפח"ח].
    ספר כתונת פסים (לבעל התולדות יעקב יוסף) במדבר פרשת קרח ובשם מורי שמעתי באריכות, ונכתוב בקיצור, כי במקום שמחשבת האדם שם הוא כולו, הן ברוחני, אם חושב ברוחני שם נשמתו וכו', והביאו גם במקור מים חיים על בעל שם טוב, נח ל״א עיי"ש.
    ובספר דגל מחנה אפרים פרשת בראשית כתב: "וידוע במקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו נמצא כשמחשב בחכמה הוא דבוק ברגע ההוא כולו בחכמה"
    ובפרשת שמות כתב בדגמ"א וז"ל: יש לומר בזה בדרך רמז על פי הידוע מאא"ז זללה"ה כי במקום שמחשבתו של אדם שם שם הוא כולו, וכן הוא בדיבור ובמעשה באיזה מדריגה ובאיזה עולם שהוא שם שם הוא קשור כולו.

    והאבני נזר הביא ראיה ליסוד הבעש"ט מהגמרא במסכת עירובין בדין עירוב, שבמקום בו חשב והניח בו עירוב שם נחשב שהוא נמצא בפועל פיזית.
    ובספר צדקת הצדיק אות קמד הביא ראיה ליסוד הבעל שם טוב מהגמרא (ברכות יח, ב) "רשעים בחייהם קרויים מתים". לפי ‏שדבוקה מחשבתם במקום הנקרא מיתה, ר"ל שאין קיים לעד. וגם באותו שעה אין לו שום חיות ‏אלוה שזה נקרא חיים. ולכן אז"ל בשילהי (כתובות קיא, ב) "ע"ה כו' מצאתי להם תקנה כו'" שמצד ‏המחשבה בת"ח נעשה כמו ת"ח. ‏וכמו שאמרו חז"ל (מד"ת נשא ז) מלידת בן לבן לכושיים, וז"ש (נדה לא, א) "תלה הכתוב וכו"

    אדמו"ר מוהריי"צ בספר המאמרים [שם תרח"ץ ע' רז: ושם תר"ם ח"א ע' לו. תרמ"ג ע' סה. שיחת ש"פ מקץ תשד"מ (התוועדויות תשד"מ ח"ב ע' 694)] וכמאמר הבעש"ט נ"ע דבמקום שהוא הרצון של הנברא שם הוא כולו, וכהמעשה הידוע אשר פעם הראה הבעש"ט נ"ע לתלמידיו שור מלובש בבגדי ש"ק ויושב אצל שולחן, כי הי' צדיק א' שאכל בשר לקיים מצות שבת ומפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר בשבת נעשה עצמו כן, ולבושי שבת ידוע דאינם משתנים, וכן השרפים להיות הרצוא שלהם הוא בתשוקה גדולה ביותר בההשגה שלהם לכן הוא כאלו עומדים שם.

    ר' נחמן מברסלב "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות"

    ולרגל פורים הפלגתי קצת ובקשתי תגובת מערכות העיתונים למשפט - 'היכן שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא'

    התגובות שהתקבלו נכון לרגע זה במערכת:
    על הנייר זה נשמע טוב, אבל מסכן מי ש"אוכל" עוגות קינוחים ומעדנים רק בעיניים/במחשבה. לרכישת המגזין: *כוכבית קצפת12..

    אה בטח נכתבו על המשפט הזה הרבה שירים... ??? לרכישת המגזין: סולמית# מג'ורי ומינורי..

    בתכלס אם אני חושב/רואה את עצמי במראה היכן אני באמת נמצא? בבקשה, תן תשובה בכותרת, בלי להאריך יתר על המידה.. לרכישת העתון: הקש 1246782 סליחה, הקש 12

    תגובת עיתון העדה: מה שאנחנו תמיד יוצאים/חושבים על הפגנות נגד הציונים זה לא אומר שאנחנו חלילה ציונים או שהמוח שלנו לא עסוק בדברים אחרים.. כתובת לרכישת העיתון: MHUBHO.TRURHO (בעברית..)

    תחשוב משיח יבוא משיח תחשוב גאולה תבוא הגאולה. סליחה, בעצם הוא כאן.. לרכישת העיתון: "משיח נאו נקודה נאו"..

    תגובה: משפט חזק ששווה לפרסם... 'להציע לך חבילת פרסום אדוני'?

    תגובת המגזינים: חשבנו על זה.. אבל זה מסר מורכב להעביר לילדים..

    תגובתם: המשפט הזה, זה בדיוק האליבי שלנו לפרסם כתבות בהונללו על אף שמעולם הכתב שלנו לא באמת ביקר שם..

    תגובה: בוקר טוב.. רק עכשיו שמעת על המשפט?

    עד כה לא נתקבלה תגובת המערכת..

    עוד פעם הספרן עם השטויות שלו...

    ודקדק ומצא (ק)לום..
    ודקדק ומצא קושיא..
    ודקדק ומצא קילורין לעין..
    ודקדק ומצא קנטור..
    ודקדק ומצא קב של פרגון..
    ודקדק ומצא קלאן פאדי..
    ודגדג ומצא קלילות...
    וכרכר ומצא קרקורים..

    פורים שמח!
    בעיקרון ה אמור להיות קטע הומוריסטי..
    תגיבו. תאירו. תעירו.
    בהנאה! מקווה; )





    הם ישבו במקום האפל.
    כל אחד חבש לראשו משקפי שמש שחורים.
    א' התחיל לדבר ראשון.
    "העיסקה, מה איתה?" שאף לקירבו עשן.
    "הושלמה בהצלחה", אמר חמור סבר אחד.
    "הם הסכימו להביא?" ג' התערב לפתע. "כי אני חושש שהם ידפקו לנו ברז".
    "כנראה", ב' הסכים איתו מיד.
    העשן הסתלסל באוויר. חמור הסֵבֵר נחנק בשקט, מודע לכך שהמנהיג לא יתחשב בו.
    "בכל מקרה", המנהיג זרק את החטיף שכירסם הצידה, "אם הם לא יביאו לנו, הם יקבלו על זה. והם יודעים", חייך חיוך שטני.
    "תבינו, אם הם לא יביאו את זה, אנחנו ניגנוב להם הכל. אנחנו הכנופיה הכי חזקה באיזור הזה".
    "אוקיי", גידי הרים בזהירות את כל האריזות והחפיסות שאהרלה השאיר.
    "בערי, רוץ לקבוצה השניה".
    "אוקיי", בערי נעמד, סידר את עצמו.
    "ותיקח להם בכוח את כל הגוגואים. זה לא יעבור בשתיקה, מה שהם עשו לנו".
    "מיד", בערי רץ, ואהרלה הביט בשביעות רצון בבריון הבית ספרי ובגידי המתכופפים לרצפה ומנקים.
    "יאללה, המקום הזה מושלם לקבוצה שלנו", הסתכלו כולם על פח הזבל הענק בו היו הילדים.
    "רק צריך לנקות פה קצת".
    1- ההרגל לשלוח משלוח מנות מפוצץ מלא באוויר ומתנות מאלי ב5 שקל- אתם לא היחידים שיודעים לחפש באלי
    2- ההרגל לבדוק את התחזית לפי מצב השמים, לשים לילד סוודר+ אפודה+ מעיל, החזאי אמר שבצהריים יתבהר, תשלי סןןדר ומיטריה בתקווה שהם כן יחזרו.
    3- ההרגל לקנות 3 פסטה בלי לבדוק אם שבוע שעבר לא קנית לשבועיים, יש פסח עוד חודש.
    4- ההרגל לא לאכול בפורים ארוחת בוקר כי בטח תכף יהיה פה מלא מה לאכול וזה ברצינות גמורה
    5- ההרגל ליסוע באוטובוסים בפורים כדי לברוח מהנפצים. א- יש גם באוטובוס נפצים, ב- צפיפות ודאית של פי 10 אנשים ועגלות מהמותר, יותר מסוכנת מסכנה לא וודאית שאולי תעברו ליד פרחחים.
    6- ההרגל לא לתת לילדים בני 13 להשתכר, מקסימום שנה הבאה הם ילמדואת הלקח
    7- ההרגל לחפש ילדים מליון אביזרים- חצי ישארו בבית ספר, והחצי השני יהרס בדרך.
    8- ההרגל לשתות קפה ב10 בלילה של פורים כדי לגמור את המשלוחי מנות. זה ממילא לא יזור, רק שלא תצליחו לתפקד מחר כי לא ישנתם.
    9- ההרגל לזרוק את החמץ. במה תעסיקו את הילדים בערב פסח?
    10- לשמור את כל החמץ- איך תגמרו הכל עד פסח?
    ראיתי את ההערה בכללים של השיכורים, אבל כאן זה באווירה פורימית ולא בתור המלצות רגילות למרות שחלק רציני
    1️⃣ הכלל הראשון הוא, התייחסו לכל האמור למטה, ברצינות גמורה!!









    🎁 אל תכינו מראש משלוחי מנות, כשיבואו לתת לכם משלוח מנות, רק אז תכינו, באותה רמה בדיוק של המשלוח שהתקבל. ובכלל, אם אתם חשים שאין לכם זמן, פשוט תשלחו את הנותן חזרה לביתו בידיים ריקות, אולי עם טופי אחד.

    🔊 תצעקו כמה שיותר הרבה וחזק, מפני שאם לא - לא יישמעו אתכם בתוך כל הרעש, השירים, והבלגן.

    🔐 תנעלו את הדלת על מנעול ובריח, כדי שהמתרימים למיניהם לא ייכנסו וישגעו אתכם, אם בכל אופן הם הצליחו להיכנס באיזושהי דרך וניסו להתרים אתכם, תכינו מראש עשרות אגורות ליד הדלת, זה די והותר.

    💤 תזמיני את חמותך לסעודת פורים, כדי שתראה ותעריך עד כמה את אישה ואם מתפקדת, גם אחרי כל הריצות-התרוצצויות-הכנות-משלוחי מנות-ארגון הסעודה-הבית ועוד היד נטויה...

    🌃 תחפשי את הילדים בפורים עצמו בתחפושות הכי מושקעות שרק אפשר, שכל השכנים ייראו ותעתק נשימתם, תחפושות מהסוג שצריך להעיר את הילדים בארבע לפנות בוקר כדי שכולם יהיו מוכנים לקריאת המגילה של השעה שתים עשרה.

    🍋 תכינו מראש ריבת לימונים, מיץ אבוקדו ופאי אתרוגים, אם חייבים לתת משהו לשכנים, לפחות נרמוז להם כמה דברים....

    👛 תזכרו לרוקן את הזבל בדיוק ברגע שכל הילדים יוצאים לרחוב, לפשוט יד, ולשגע את כל מי שזז שייתן להם כמה שקלים.

    🍷 בערב, לאחר סיום יום הפורים, תצאו כל המשפחה לרחובות העיר, לנשום אוויר צח, ולהנות מכל השיכורים אחר יום הפורים, המלצה מיוחדת, אם כבר קניתם בגדים לליל הסדר, תלבשו אותם.

    ❌ אל תזמינו אף אחד לסעודת יום הפורים, וגם אל תלכו לשום מקום, הישארו בבית, לבד, יהיה לכם חג שקט ורגוע.

    🤡 לסיכום, פורים שמח לכולם!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה