קהילת כתיבה מקצועית

אזהרת טריגר - התמודדות

לפני מספר שנים גיסתי הלכה לעולמה באופן פתאומי - בתשעה באב שחל בשבת (צום תשעה באב נדחה למוצאי שבת).
היא נפטרה בליל שבת.
היתה אמא למשפחה ברוכת ילדים, שהיתה מעודדת אותם ללמוד מסכתות על ידי שהיתה מכינה להם "סיומי מסכת" בסדר גודל משמעותי. (הילד שלה בכה כששמע שהיא נפטרה, ועובדת סוציאלית שבאה לסייע שאלה אותו "מה זה אמא בשבילך?" והוא אמר לה בבכי: "היא הבטיחה לי סיום מסכת ביום חמישי".. זה היה הביטוי שלו לדמות של אמו).

מכיוון שהם גרו לידינו, הילדים באו אלינו גם במהלך השבת.
באותה תקופה הייתי אחרי משבר נפשי מאוד משמעותי, אולי לא 'אחרי' אלא במהלך משבר נפשי.

הגיע מוצאי שבת, הבנות שלה באו אלינו שוב ושתי נשים מהקהילה הגיעו עם רכב, שבשבילי היה מפואר, לקחת את הבנות לבית כנסת כדי לפגוש רבנית שתחזק אותן.

היה זה כאמור תשעה באב, התחושה היתה כבדה וסמיכה.
הן הציעו לי להצטרף, שכנעו אותי, והסכמתי.

אני אמנם לא טיפוס חברותי או דברן, אבל בתקופה ההיא ובסיטואציה הזו, הייתי שקטה שבעתיים.

נסענו ברכב, והנשים ההן התחילו לדבר על...
כן, הן שוחחו על דברים מפחידים, על מוות ומחלות.
הסיפורים היו כבדים, הבנות של גיסתי תיארו איך היא נפטרה מולן,
והנשים הוסיפו סיפורים ששמעו.
השיח הלך והדרדר,
ואני נזכרתי במקרים שאני ראיתי.
והרגשתי עד כמה העולם קשוח ומר, בלי תקווה כביכול.
הרגשתי שהעולם לא טוב.

הרגשתי את עצמי מתמלאת בחושך.
הרכב הפך להיות מקום אפוף סיפורים, חשתי שהכרתי מתנתקת ממני לאט לאט.
שאין אותי.
הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי.
צוללת לתוך מקום אפל.
ומתוך המצוקה הזו שאפפה אותי, מתוך הערפול הכבד, איזה קול לחש לי:
"הכל בסדר, הכל ממש בסדר".

ועם הלחישה הקטנה הזו, הערפל התפזר, הרגשתי יותר טוב.

פתאום הרגשתי שאני נטולת דאגות, נטולת פחדים, ולא רק זה.
פתאום הופיעו שחרור.
הקלה.
אושר.
אמונה.
הרגשתי שהעולם יפה, העולם ורוד, העולם מלא מלא באור. אולי היתה זו נשמתה של גיסתי שהגיעה לרגע, לעודד אותי?
היא היתה אשה מקסימה עם הרבה הומור, אמא אמיתית.
זו היתה תחושת אושר והקלה, כאילו באמת הכל טוב.

וזו תמצית האמונה בעיני - גם מתוך יסורי תודעה ונפש להגיע להבנה ולהרגשה שהכל בסדר, שיש השגחה מופלאה אמיתית.
בפשטות.
זה לא קל - אבל זו העבודה.

נכון, הסיפורים לא פשוטים לפעמים,
המחשבות קשוחות
דמיונות ודרמה.
לפעמים זו מצוקה קשה מאוד, רכבת הרים שעולה ויורדת ולא נותנת מנוח.
אבל מתוך כל החושך
מתוך כל הדמיון והמצוקה,
להזכיר לנו, באהבה: "הכל בסדר, הכי בסדר".
זה מבחן האמונה.

נכון המציאות לפעמים נראית עכורה, אבל אין עוד מלבדו.
העולם לא הפקר,
אין מקום לרע, יש מקום לטוב ולאור של ההשגחה.

והטוב הזה צריך לבקוע מהאור של האמונה שבליבנו, החוצה - לעולם כולו.
לא להאמין לרע. מבחינת האמת - אין רע! להחזיק באור, באמונה.
תקווה, ביטחון, כגמול עלי אמו.

אני לפעמים בתוך דמיונות, מחשבות, ולפעמים יוצאת מהם, שמעתי שכל אדם צריך להאמין באמת בטוב, ולסלק את הפחדים.
אני חושבת שתחושת הפחד נמצאת על אותה סקאלה של אהבה ואושר.
ככל שיותר מפחדים ומתעלים מעל הפחד - כך אפשר להגיע לתחושות של הכרת הטוב, אהבה, ואפילו אושר.
אני מכירה בעובדה הזו שרק ה' מנהל את הכל, והוא טוב ומיטיב לכל ועוד מעט יתבהר הכל, ואין צורך לתת מקום למשהו אחר!

אני לא רוצה את הדמיונות, לא רוצה את המחשבות הרעות ובטח שלא רוצה רע.

אני רוצה טוב , ביטחון, שמחה.

אִמָּא, אֲנִי צְמֵאָה.
רְעֵבָה.
עֲיֵפָה.
גַּם אֲנִי, בֻּבָּתִי הַיָּפָה.
וּבְכָל זֹאת
עוֹד סִפּוּר, נְשִׁיקָה,
שׁוּב חִבּוּק
וְהַמְתָּקָה
שֶׁל סוֹד חָשׁוּב
וְדָחוּף נוֹרָא,
וְכַמָּה קְפִיצוֹת
מִמִּטָּה עַד תִּקְרָה.
רוּחִי קְצָרָה.
מְגַיֶּסֶת שְׁאֵרִית
לְחִבּוּק אַחֲרוֹן וְ'לַיְלָה טוֹב'
וְסוֹפְסוֹף
שֵׂעָר רָטֹב
פּוֹגֵשׁ כָּרִית רַכָּה.
אֲנִי מְרַפְרֶפֶת נְשִׁיקָה,
מַשְׁקִיטָה נְשִׁימָה
מוּל עֵינַיִם עֲיֵפוֹת
מוּגָפוֹת.
מַקְשִׁיבָה לַנְּשִׁימוֹת,
לְשַׁלְוָה וּקְלִילוּת,
פּוֹסַעַת דְּמוּמוֹת
לְעֵבֶר פֶּתַח מִלּוּט,
מִסְתּוֹבֶבֶת רֶגַע לְאָחוֹר - -
וְהוֹפֶכֶת נְצִיב
כְּשֶׁאִישׁוֹן שָׁחֹר
וְעוֹד אִישׁוֹן
מַבְזִיקִים אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ:
אִמָּא,
סִיַּמְתִּי לִישֹׁן...

_______________________

ולמה שעת האפס?
כי זה בדיוק סך הכוחות שנותרים בי לאחר השעה האינסופית המכונה: שעת השכבה : )
מוקדש בהערכה לכל האימהות היקרות שצולחות אותה כל יום מחדש.

יש אנשים. חיים קשים.
רגע נפילה. זקוקים לתפילה.
מילים להרים. לקול הנערים.

---

הָעַיִן בְּיוֹבֶשׁ.
הַלֵּב מָלֵא בְּעוֹבֶשׁ.
הַדִּיכָּאוֹן חוֹפֵשׁ-לוֹבֵשׁ.
הָרַעַל שׁוּב כּוֹבֵשׁ.

כּוֹאֵב כְּבָר.
לִשְׁקוֹעַ בֶּעָבָר.
הַזִּיכָּרוֹן שׁוּב חָפַר-נָבַר.
דּוֹפֶק חָזָק כְּמוֹ דַּוָּור.

מִילִּים יְשָׁנוֹת. מְעַנּוֹת.
מִתְעַקְּשׁוֹת לַחֲנוֹת.
לִסְנוֹט. לִשְׂרוֹט.
לִמְנוֹת בִּפְרוֹטְרוֹט.
אֶת הַצָּרוֹת.

דַּי לַסֵּבֶל.
סִיבוּב קָטָן בַּחֶבֶל.
אוּלַי קְצָת אֵבֶל.
אַחֲרֵי וַדַּאי יָבֹא הַנֶּבֶל.

לְמַטָּה.
סְטוֹפּ.
אַתָּה.
בַּדֶּרֶךְ לַטּוֹפּ.

נָכוֹן, רָצִיתָ לָנוּחַ.
הַחֲלוֹם עָף עִם הָרוּחַ.
לִמְרוֹחַ, לִצְרוֹחַ לַמּוֹחַ.
תַּפְסִיק לִטְרוֹחַ.
עָדִיף לִשְׁכּוֹחַ.
לִזְרוֹחַ.

שׁוֹבֵר, תְּדַבֵּר.
תִּתְגַּבֵּר.
חָבֵר, זֶה עוֹבֵר.
אַל תִּתְחַפֵּר, תְּסַפֵּר.
יַגִּיעַ מָזוֹר, יַעֲזוֹר.
הַחִיּוּךְ יַחֲזוֹר.

פִּינָּה לְמַסְקָנָה.
הַסְּפִינָה בַּהֲכָנָה,
עֲגִינָה, לֲטְּעִינָה בַּתַּחֲנָה.
עוֹד שָׁנָה, בַּקְּטַנָּה.
תַּעֲלֶה הַמַּנְגִּינָה.

---
עובד על גרסה מוסיקלית בsuno.

בתחילת המלחמה העולם נתן לנו לגיטימציה אך לאט לאט העולם חזר להרגליו ולדעותיו המקוריות.
ואז היה לי רעיון לסיפור , סיפור שיהפוך לסרטון הסברה.
אפילו היה לי תסריט מסודר ודמויות.
כמובן שזה לא יצא לפועל...

מעלה אותו כאן, מעניין אותי לדעת מה תאמרו עליו
כמובן שהסיפור כתוב בצורה הכי פשוטה, כמו סיפור ילדים.


היה היה ילד קטן שמאוד אהב להציק לאנשים.
במיוחד הוא אהב להציק לילד שישב לידו בגן.
הוא צעק עליו, בעט בו, ירק עליו.
הילד היה מתעצבן בקולי קולות, אבל לא מחזיר לילדון.
וגם כשהגננת אמרה לילד הקטן "נו נו נו פלסטין!"
פלסטין לא התייחס והמשיך להציק לחברו לספסל.

יום אחד פלסטין עשה מעשה נורא.
והילד כעס מאוד, רדף אחריו והחליט ללמד אותו לקח.
הגננת שנמאס לה שפלסטין עושה שטויות. החליטה לחפש מישהו שישמור עליו.

בהתחלה היא הלכה לסבא אירן ובקשה "אולי אתה יכול לשמור על הנכד שלך?"
וסבא אירן מיד ענה "אני שומר עליו מרחוק"
הגננת אמרה "טוב, ננסה ללכת לסבא השני, סבא סעודיה"
וסבא סעודיה ענה "אני עסוק, תחפשי משהו אחר"

הלכה הגננת וחפשה מי יכול לשמור על פלסטין הקטן.
"אולי אמא מצרים תסכים" ומיד דפקה בדלת הבית.
אמא מצרים פתחה את הדלת וענתה "לא ולא, פלסטין שלי ילד גדול, יכול להסתדר לבד" וסגרה את הדלת.

ושוב הגננת נשארה לבד, בלי אף אחד שידאג לפלסטין הקטן.
פתאום עלה לגננת רעיון! "הרי ירדן מאוד אוהב את פלסטין, הוא בטוח ישמח לעזור"
אבל גם ירדן לא הסכים.
ואפילו הדוד קטאר שתמיד מביא מתנות שוות לפלסטין, לא מוכן לעזור.

פנתה הגננת כה וכה "מי יכול לעזור לי?"
והנה היא רואה ממולה את חברו האומלל של פלסטין. ואז הבריק הרעיון במוחה.
ניגשה הגננת לחבר ואמרה "פלסטין באחריותך! שמור עליו"
והלכה...

הקטע הבא נכתב בהשראת הלימודים האינטנסיביים בהם אני שרויה
שימו לב לכוכביות למטה
אשמח לביקורת....




y=mx+b *1

גם בעולם שהולך עקום יש קווים ישרים; כאלה פשוטים, כמעט רנדומליים.

אבל הם הולכים ישר, וזה מעלה שלא כל אחד ידע להבחין בה. יש שיכנו את זה אפילו חיסרון, כי מי המטומטם שילך ישר כשיש לו אפשרות להתעקם, להתפתל, לעלות ולרדת כמה שהוא רק רוצה?...

אבל לקווים האלו הכל ברור. זו הדרך שלי. אלו הם העקרונות שלי. כאן אני דורך, וכאן לא. כי יש נקודות שפשוט לא יתקיימו אצלי לעולם, ערכים שקיומם לא יתאפשר אף פעם.

אבל גם ביניהם ניתן להבדיל, ובצורה פשוטה מאוד: אלו העולים, ואלו היורדים.

ותמיד יכול לבוא גורם שישנה את המשוואה, יחולל סערות וישנה את הכיוון של הקו הישר, האחיד. ואז הוא כבר לא יהיה כזה.

זה קורה לא מעט. לטוב ולמוטב.

*2

גם בעולם שהולך עקום יש מסגרות, וכללים. חלקם עקומים ומעוותים, חלקם ישרים, וחלקם מעגלים פינות.

מדהים לראות כמה מסגרות שכאלו יכולות להיות חונקות, דווקא בגלל הפתיחות שלהם, וכל מה שהם מאפשרות.

הקו שלהם נוקשה ודוקר, גם אם הוא עגלגל וחסר פינות. ואולי דווקא לכן. כי בואו נודה על האמת, אין אדם שלא רוצה גבולות, גם אם הוא לא יודע להודות בכך בפה מלא.

*3

מה קורה לקו ישר שנחסם במסגרת שנראית מאפשרת ומכילה את כולם בלי להציב גבולות ברורים, פינות אפלות שיבטאו 'לא' נחרץ, כזה שכל בן אנוש נזקק לו?

אני יכולה לספר לכם על זה.

הוא נתקע חזיתית במסגרת. פעם, פעמיים, שלוש.

פתאום מקבל צורה; חדה, קוצנית, חריפה.

מאבד את כל הגמישות שהייתה לו לפני כן, את הגמישות שהמסגרת ניסתה לשוות לו. מאבד הכל.

Δ=s(s−a)(s−b)(s−c) ,s=2a+b+c *4

כואב לקבל את הצורה הזו. פתאום משהו נחסם בך; מחשבות לא מצליחות לפרוץ את הגבולות שנכפו עליהם. דוקר להיות קיים.

נפש מתכווצ'ת כשהיא מנסה להידחק החוצה, נשרטת מזוויות חדות מדי.

אם רק תנסו לדמיין את זה, להרגיש כמה פתאום אי אפשר להרגיש. וכשמנסים לבכות אז אף אחד לא מבין, כי גם הדמעות המלוחות ביותר לא ריככו את הפינות שלי, את חוסר הפינות שלהם...



*1 משוואת ישר

*2 משוואת מעגל

*3 משוואת משולש חסום במעגל

*4 משוואת משולש

לפני הבניין הענק של בית החולים, יש שטח אדמה צר ועליו ברושים גבוהים, המסתירים את כל הקומה הראשונה ומחצית מהשניה.
אחרי הברושים יש גדר תיל גבוהה, ואז תעלה עמוקה שמושלכים בה בקבוקים ואריזות ריקות לרוב. על שפת התעלה נמשכת גדר אבן נמוכה, שעליה ישב אדם עם מעיל משובץ ונעליים שמעט גדולות עליו, בהן בעט אבני חצץ קטנות לתוך התעלה.
ילד קטן התיישב במרחק כמה מטרים ממנו, על הגדר, פיו פעור במקצת עיניו גדולות ובהירות מאד, מהססות.
הוא הניח אצבע על שפתיו הלחות ושאל:
"דוד, אתה מחכה למישהו?"

האיש הרים את ראשו לאט והקמטים על פניו התפתלו במין חיוך. "כן", אמר.
ואחרי רגע הוסיף:
"אבל הוא כבר לא יגיע".

שתק הילד, אגל רוק זלג מזוית פיו, וגדולות, גדולות היו עיניו.

במרחק עמדה מכונית עם דלתות פתוחות, אשה גחנה על עגלת תינוק וגבר הוציא מזוודות מתא המטען וערם אותן על הארץ.

אחרי דקה אמר הילד בשקט: "אז למה אתה עדיין מחכה?"

"אה, אני לא יודע" אמר האיש וצייר בקצה נעלו מעגל בעפר.
"אני באמת לא יודע ", שב ואמר.

הילד קם, התקרב, והתיישב ליד האיש ממש.
"נראה לי," אמר, "שאני אחכה איתך."

הזקן לא ענה
והילד שהבחין בדמעות שצצו פתאום, הפנה מבטו הצידה והכניס במבוכה אצבע אל פיו.

23:47
הוא התהלך משוטט בפינת הגורטאות הסמוכה לישיבה, עיניו תרו אנה ואנה כמבקש אחר דבר מה, ככה מספר דקות שהוא מתחפר לו בערימת החפצים הלא שימושיים, נאבד לך משהו? הקפיץ אותו קול נחמד, לא, לא, מה פתאום, סתם אני... מלמל הבחור...
אחרי דקות מספר אורו עיניו והוא משה מן הארץ חתיכת פח קטנה ומוזרה, הרוח העזה העיפה את כיפתו הלאה אל הקרקע המאובקת והוא נאלץ לרדוף אחריה במגרש המאובק, הכיפה חטפה מכה או שניים מידו האחת כשבידו האחרת תחובה לה חתיכת הפח התמוהה.

00:20
בצעדי חתול הוא נכנס לחדר הפנימיה שומט את כוס התה אל הפח השבור, באיטיות הוא קרב אל החלון הקטן, פותח אותו מעט ותוחב בו את חתיכת הפח המאובקת, הוא נרתע לאחריו מן האוויר הקר שצמרר את כל עצמותיו וגלש אל מתחת הפוך העבה, מלאך החלומות נטל את שלו ונמצא זה מוטל בשנתו.

04:02
גשם עז החל ניתך בפתאומיות מן השמיים הקודרים, הוא התעורר בזינוק למשמע הרעש העצום הבוקע מן הגשם הפוגע בחתיכת הפח.
הוא סגר את החלון והתכרבל בפוך החמים ושוב שקע בשינה מתוקה.

"גזרתי את ערכי עצמי מקופון. חיה כמו חיידק על שרשרת המזון. או הכול או כלום או כליה או כיליון. ואין אמונה גם במחמאות מיליון."
פאוזה.
"יש לך בעיה עם המשקלים," פיט הרפה את גביניו, מחליף תנוחת השענות על השיש. "אבל אני אוהב את זה."
"הכי חשוב," סיכמה האשלי. זו פעם ראשונה, למען האמת, ששיתפה מישהו בטקסט ששייך לה, ועוד לא באחד מהקלילים שביניהם. אם יש קלילים ביניהם.
אחיה הביע הזדהות, מניח לשיש. "טוב. מתוך ניסיון כנה לא להפריע, אני אלך. את תוכלי לומר לאמא שאני עם החבר'ה? שלא תנסה להשיג את הוגו כדי לקטוף את מצנפת הלילה שלו מראשו בעודו ישן, שוב."
"כן."
פיט נעלם מאחורי גבס המבואה, את עזיבתו מודיעה טריקה בעלת צליל שלו.

האשלי פספסה, ברגע האמת ההוא שם למעלה, את השאלה האם תעדיף לרדת אל נווה התלאות מלווה בתאום או לא.
בדרך כלל החזיקה בדעה שלילית על העניין. אבל ביום ההולדת האחרון שנחגג להם הגיעה סוף סוף ההזמנה משיין, אז אולי הוא בכל אופן מסמל דבר מה חיובי.
"בוקר טוב!" מעבר לקו קולה של המנהלת נשמע נוקב אפילו יותר. "כן האשלי, השעה עשר?!"
"בדיוק עמדתי לצאת," לעלעה בלשונה, דוחפת כיסא כדי לייצר אפקט של 'דברים זזים פה, ברור שגם אני'. "אז ממש מצוין שהת- שהמנהלת התקשרה."
"אז קדימה, את פה תוך רבע שעה."
"חצי שעה, אבל כן."
"בלומברג!"
"אלטונדר."
"אלטונדר!"
"מה?"
האישה טובת הלב השתעלה קלות. "רבע שעה!"
***


פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק היה אחראי על הקמת תנועת הנוער 'השלזים בדרך' בין השנים 1940-1936 עד שמצא את מותו מחכה לו בין מותם של עוד עשרות מתנגדי משטר שחיכה להם גם הוא בחפיר שמתחת לגשר גליניקה.
הפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת האשלי הוא שמתחת לגשר גליניקה הגרמני מעולם לא היה חפיר, הפרט הכי חשוב מבחינת שורי היה ונשאר חמשת השמות החגיגיים של דו סואואה, והפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת ציר ההיגיון הוא תנועת הנוער 'השלזים בדרך'; במיוחד כשהושבה ליושנה עטרתו כך ביום שלישי משמים.
תנועת הנוער באותו יום הזכירה מאוד רביצה. איש תחת גפנו או תאנתו, תלוי אם זכר הבוקר שהלימודים נגמרים מאוחר.
"יש לו עשרות שמות חיבה," ציינה אז שורי. "פלורי, ריימונד, ג'יי, ג'ייל, דוסו. מעניין באיזה מהם הוא בחר להשתמש."
"בפלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק," האשלי חזרה אז מההקבצה הפלסטינאית (זכתה לשמה כיון שהקיר הדרומי שלה היה פעם קישוט כיתה שהתפרק והשאיר אחריו גבס ירוק למחצה- חום למחצה) "זה שם החיבה שאני הייתי בוחרת."
"המון חיבה הוא משדר."
"אהה," נאבקה האשלי עם סוגר הקלמר שלה. אולי היא קצת אשמה, כן? יכול להיות שלא היה חכם לקנות קלמר בצורת מפת אוצר.
"שיואואואוווו!!!" גילי לא בחלה באף אוקטבה כדי להביע את רגשותיה. "בחיאתתתת, היום זה הבדיקות של דור ישרים????"
משאף אחד לא ענה לה, הסיקה מסקנה מהשתיקה. "כילו יואואואואואו, אשכרה כילו! אימל'הההה איזה פחד!!!"
"כולה ארבע מבחנות," הציגה שורי לראווה את הידיעה. יש לה שש אחיות מעליה. ושש מתחת. "שבכל אחת מהן יש אולי, כפית של דם."
"שיואואואואואואואו!!!" גילי הסבה גב אל היציאה, אבל איש לא פספס את ההמשך: "אשכרה כפית של דם!!!"

"טוב שהזמנו בדיקות לכל השכבה," הפיגה האשלי את השעמום שמעבר לדלת. "אני לא רואה את עצמי מזמינה לעצמי בעצמי. תורי עכשיו?"
"אמרת הזמנו?" תהתה שורי. "או שדמיינתי? כי אני זוכרת, ותסמכי על הזיכרון שלי, שבערך לפני שבוע- שזה בדיוק- אבל בדיוק! י"ג חשון- אני הרמתי טלפון למנהלת וביקשתי להזמין את הבדיקות של דור ישרים. אז איך בדיוק הזמ-"
"את הרמת טלפון למנהלת?! שנדבר על זה רגע?!" אחרי הערעור של אביטל ובמקביל אליו כבר התחלפו הבנות בחדר האחות כך שהבאה בתור על פי הרשימה הייתה האשלי.
כלומר, זה לא היה כתוב ממש ברשימה, אבל שרית והיא התחלפו לפני, אז במחילת הרשימה, עכשיו תורה.
"נו, ספרי לי, מה את הולכת ללמוד שנה הבאה?" חיטאה הבחורה קשוחת המראה את פרק ידה. "בלנות? לכידת נחשים?"
"בלנות פחות. ולכידת נחשים-" המחט חדרה אל מתחת לעורה. "פייי. לכידת נחשים- אז כן, התאום שלי הוא לוכד נחשים."
קשוחת המראה התאפקה שלא לבחון את האשלי מחרטום מגפיה ועד קצה צמיחת המיקימאוס שלה. היא הייתה נראית די המומה. "יש לך תאום לוכד נחשים," וידאה. "זאת אומרת שאם צץ פה נחש..."
"גמרת?" האשלי נמצאה במצוקה.
"מממ... לא כל כך. את רוצה להביא לי את היד השנייה? השמאלית שלך לא ממושמעת."
"אז מה אני הולכת ללמוד שנה הבאה, בוא נדבר על זה," תזמנה האשלי הסחת דעת.
"כן, לגמרי. ראיית חשבון?"
"ראיי...ת חשבון, ברור." החלק של החדירה עבר שוב. "סתם, ממש לא. האמת שזה די משעמם. אבל חשבתי לנסות דווקא-"
"הבאה בתור!!" שמטה האחות את דמה אל ארגז הקירור. "שבי כאן, תלחצי דקה על כל יד ואת משוחררת."
***
להאשלי מעולם לא הייתה בעיה עם ספירות דם.
והפרט הזה מסופר, כמובן, משום שגם הפעם לא הייתה לה שום בעיה עם הפרט הנ"ל.
אז למה, אי לכך, ראשם של נוסעי האוטובוס נראה גדול מתמיד?
"ילדה? כמה אצבעות את רואה?"
"אדוני, אתה לגמרי מפריע!"
"היא חיה??? היא חיה???"
"ילדה!"
"...חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם! לרפואת האשל אסתר בת טובה מינדל, אנשים!"
"האשל אסתר בת טובה גיטל, ריקי."
האיש שצעק 'ילדה' חדל.
"התעלפת," בישרה ריקי תכופות. "זה היה נראה ממש גרוע, האמת. אבל העיקר שאת חיה. גמרנו עלייך כמעט יום. אבל מסתבר שכל זה לא עזר, כי לאמא שלך לא קוראים טובה מינדל!"
"לא נורא, בטוח היכנשהו בעולם יש האשל אסתר בת טובה מינדל שהיתה צריכה שתגמרו עליה כמעט יו-"
בוף, את דלתות האוטובוס הציף צבע כתום ואיאו איאו.
נחשול הדיבורים גאה מחדש, רב- שיח שבחלק קטנטן ממשפטיו היה טעם.
דקות לאחר מכן כבר היתה האשלי, אמה, אחותה והאחיינית בת ה0.2 על אמבולנס בדרך לבית החולים ששפר עליו מזלו.
***


מעולם לא קם שום פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק וגם לא תנועת נוער בשם 'השלזים בדרך', אבל בגדול זה לא העניין. יש לי רעיון לעלילה שהיא הלחמה של אגדה על מכשפות ונסיכות עם ריאליזם ריאליסטי מאין כמותו. אני אשמח לשמוע כל דבר, בגדול, כי הכול יותר טוב מהתעלמות מוחלטת, לא?נ

יורד עלי גשם,
וחורף מקפיא
עצמותיי,
טיפות עכורות
מרטיבות את ליבי

הרוח שורקת
ושורקות דמעותיי,
סוגרת חלון
אבל קר גם
בפנים

יורד עלי גשם,
יורד על חיי
חשוכים השמיים,
גם כבו
מנורות

בלי מטריה
פוסעת במים
ועצב
נשקף אלי
מן השלוליות.

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".

אנחנו גדלים לתוך חברה בקורתית.

מדוע שיפוטיות וביקורתיות חשובות?
בגלל ששיפוטיות עוזרת לחנך לדרך טובה, עוזרת להבדיל את האדם ולהרחיק מהתנהגות של אנשים פגומים מוסרית או אמונית.
אבל ביקורת היא גם רעל, המבקר הופך לאדם שלילי, מתוסכל, שלא חי את עצמו באמת.
כשהתחלתי לרצות לצאת לחיים טובים יותר, הבנתי שאני מאוד מאוד ביקורתית, בעיקר כלפי עצמי.
והתחלתי לשחרר את הביקורת העצמית.
הביקורתיות שלי כלפי עצמי היתה ברמה גבוהה, לא נתתי לעצמי מנוחה.
כל היום השבט הזה רדף אחרי: מחשבות שלי זלזול, מצוקה, רדיפה עצמית.
ואז החלטתי לשחרר.
זה בסדר לטעות, אם טעיתי - אשתדל לתקן כדי להרגיש טוב.
גם כלפי הזולת הפחתתי ביקורת.
כל כך הפחתתי - עד שכיום המציאות שקופה בעיני.
אני לא שופטת אנשים , מתוך הבנה שכולנו לא תמיד בסדר כי בלתי אפשרי להיות בסדר בכל תחום תמיד, אלא שופטת התנהלויות לא נכונות או חשיבה לא נכונה - כי הבעיה אינה אצל בני אדם שהם אנושיים ולפעמים מבולבלים, אלא הבעיה היא בהתנהלויות לא נכונות!
והתנהלויות נחשבות לא נכונות כשהן פוגעניות כלפי העולם וגם כלפי הפרט וכן אם יש בהן תוצאות לא טובות, אבל האמת שהתוצאות הטובות יותר או פחות זה יותר בידי שמים.
מה יוצא לנו אם נלמד לשפוט התנהלויות ולא בני אדם?
אני חושבת שכשנחליף את השיח הפנימי ונשפוט התנהגויות - יהיה לנו קל יותר להתחבר לאמת.
כי באמת בני האדם טובים בדרך כלל.
רובנו עושים דברים, טובים או רעים, מתוך אנושיות, חינוך מסוים, או רצון טוב.
מעטים או לא קיימים האנשים שהם רעים.
אם נלך אפילו ללמוד את שליט קוריאה הצפונית, גם הוא מתנהל אין שהוא בגלל ש: הוא פוחד, לימדו אותו שהוא מלך בלעדי.
גם אזרחיו מתנהלים ככה בגלל פחד ובגלל חינוך קשוח.
אני חושבת שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו ואת הסביבה, יהיה לנו קל יותר להשתנות, כי נראה את העולם בבהירות.
נסתכל על התוצאה, ולא נהנה מתחושת העליונות שיש בלשפוט אדם אחר.
על זה נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אנחנו לא יכולים לדון, כן יכולים להבין, לקחת מוסר, ולהשתדל להיות טובים יותר גם לסביבה ובעיקר כלפי עצמנו.
אני חושבת שעיקר העברות וההתמכרויות הן בגלל ביקורת עצמית שגורמת לאדם לחוש רע ולחפש לברוח, וחוזר חלילה.
ברגע שנלמד שאנחנו בני אדם, רוצים טוב, שיש לנו סגולה ויחודיות, וכן אנחנו לא אשמים אלא סך הכל צודקים כי חלק מהמסע שלנו זה גם לחוות טעויות, נוכל לחוש חזקים יותר מנטלית ולהתקדם ממקום עוצמתי יותר, בעזרת ה' יתברך.

ביקורת כלפי התנהלות או התנהגות ולא כלפי בני אדם תעזור לנו גם לצאת מהרגלים לא נכונים כי לאדם קל יותר לשפוט את ההרגל ולא את עצמו, וכך קל יותר להשתנות.

סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.

יש פרויקט משפחתי של כתיבת 2 ספרי זכרון.
לקחתי על עצמי חלק מהעבודה.
מה הייתם ממליצים- מה יותר משמעות בקורות חיים- עריכה או כתיבה?
(בכל מקרה 2 הספרים הם במהדורה משפחתית).
או אולי אחד עריכה ואחד כתיבה?

נסעתי הבוקר באוטובוס פנימי, בירושלים.
אברך עדין הופתע כשהמבקר הודיע שלא תיקף, הוא טען שהצמיד את הכרטיס למכשיר התיקוף.
הפקח גער בו קולנית ובקש תעודת זהות.
היהודי לא התווכח והגיש לו אותה.

בספסל לידי, ישובה גברת קשישה, לא דתיה. גברת אלגנטית כזו, שעצם ישיבתה באוטובוס העלה בי תהיה.
כעת, היא גונחת קלות ומודיעה: "כואב לי הלב."
מבטי הנוסעים כולם מופנים אליה, לרווחת האברך הנקנס.
היא נאנחת שוב דרמטית, ואומרת בקול גדול: "כואב לי הלב, לראות גנב עם פאות וזקן. בושה."
אה?
אני מביטה בה בהלם, באישה שליבה מאיים להשבר מחילול שמו יתברך.
סביב אנשים מהנהנים בראשם וטומנים אותו שוב בסמארטפוניהם, שם מתחוללות דרמות גדולות מאלו.
אני מרחמת על האיש הסמוק, על האישה כאובת הלב.

"סליחה, גברת", אני פונה אליה בדרך ארץ, "אפשר שאלה?"
היא מתרווחת על מושבה ובאדיבות שלא היתה מביישת נציג ארגוני זכויות אדם- עונה לי: "כן?!"
"פעם ראשונה שאת רואה נוסע נקנס על אי תשלום ברב קו?" אני סקרנית,
"כי אם ראית פעם צעיר ישראלי מקבל דו"ח, אני בטוחה שהאופן שבו הנוסע הזה התנהג בלט לך לטובה." אני מתגרה בה מעט. לא מרחיבה על קללות, צעקות ואפילו מכות שנוכחתי לראות במהלך בקרה.
הגברת מולי מהרהרת מעט, ומזדקפת בכעס: "אבל הוא חרדי, הוא צריך לכבד את התורה והדת! "
אני נהנית מתחושת המעורבות שלה, מהדאגה לכבוד ה'.
"הוא מראה לכולם שככה החרדים מתנהגים", מאלפת אותי הקשישה בינה.
אני לא מסוגלת לשתוק, ומאתגרת אותה בשאלת חשיבה: "אתיופי ששכח לתקף רב קו, ישנה את הסתכלותך על העדה האתיופית כולה?"
"מה הקשר?" היא מתעצבנת, ומגיעה למסקנה שטוב לא יצא לה מהדיון הזה.
"עזבי", היא מסכמת, "אני מכירה את החרדים מקרוב. אני נוסעת לפעמים באוטובוס שעובר בשכונת גאולה,
ורואה אותם עולים ונשארים כולם צמודים לדלת. כשמגיע פקח- הופ! הם כולם יורדים ובורחים. אני אומרת לך, נו. כל החרדים גנבים."
אני מצלצלת בפעמון, מתחבטת בשאלה האם להגיב, ומה.
"בכיתה חרדית" אני מונה את מילותיי בעודי מתרוממת, "יכולה חבילת טישיו להיות על השולחן במשך שבוע,
ואף ילדון מנוזל או אחר שנשפכה לו כוס מים- לא ישתמשו בה מבלי לבקש רשות. מנסיון.
לא כי זה לא הומני- טישיו עשוי להיות צורך אלמנטרי. ובמה מדובר? בחפץ בשווי אגורות.
ועדיין, גם בני שש יזהרו מלהשתמש בו.
זהירות מגזל, קוראים לזה. אחד הערכים הנעלים בציבור שומרי התורה והמצוות.
יום טוב, גברת. ועין טובה. "

אז שלום לכולם
מתרגש להיות חלק מהקהילה הנפלאה הזאת
מתכבד להעלות כאן ספר שחיברתי לאחרונה בשם "דיאלוגים עם העבר והעתיד", הספר מכיל שנים עשר סיפורים ב50 פרקים שעוסקים בנושאי התמודדות יהודית מול אתאיזם, נצרות אלילות ועוד
למותר לציין שאשמח מאוד בכל ביקורת ומשוב דעתכם חשובה לי מאוד!
אז בהצלחה לכולנו

הבונקר#



03:17

הוא עמד שם מהוסס "למה באת לכאן בכלל ?" הוא שומע קול מתוכו רוטן

"רצית להילחם! החלטת לא לוותר!" מזכיר לו קול אחר

ואז במבט חתום הוא פותח את הדלת, בליבו יודע שהכול הולך להשתנות.

עשן סמיך של סיגריות חוסמות לו את הראיה, הריח שמעורב עם אדי אלכוהול כמעט מחניק ממנו שיעול.

באת בסוף הא ?! מחכים לך! הדובר גבר צעיר וחסון, לבוש חולצה מרושלת ואף אדום שכמו משלים את מראהו האימתני, מושיט לו את היד ללחיצה אדירה שכמעט שוברת לו כמה עצמות, לא סתם כינו אותו "הבריון".

הדלת נטרקת אחריו בנקישה קלה, כמו צוחקת על הנאיביות שבו.

"למה היית צריך את זה? רצית להרגיש גיבור גדול?" שוב הקולות סוערים בתוכו "אולי יש עוד אפשרות לסגת? חוץ מ"הבריון" איש לא ראה אותך!" הוא לא מרפה.

הוא כמעט בא להסתובב וללכת, אבל הקול השני לא משחרר "לא להיכנע! לא לתת להם כזאת מתנה! את הכול הם כבר לקחו! לפחות שבך לא ישלטו!!"

הוא מחליט להמשיך.

הם חוצים את החדר בזריזות, דלת חסונה בעלת קוד מספרים ניצבת מולם.

"הבריון" ניגש ומיקש עליה קצרות.

9-5-4-1-6 חרך צר של אור נפתח.

ואז הוא שמוע אותו.

ניגון אדיר שממיס את כל כולו.

"אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי"

המבט בעיינים נלדק, משהו בתוכו ניצת, ורגליו כקלות מרוחות, את מפתן הדלת ביעף חוצות.

והניגון נמשך ונמשך, וכל רצונו רק שלא יפסק לעולם.

"הוו גרישה כמה חייכנו לך!!" הוא שומע את קולו של הרב.

גרישה מסתכל סביבו בלהט, רואה את הרב, רואה את כולם, ועל פניהם אותו המבט,

המבט שלו!

עומדת ניצבת
בעולם מתעתע
מותר , אסור
אף אחד אינו יודע

ונפשך משתוקקת
להיות קרובה יותר
ושוב ושוב מבקשת
לא להיכנע להיתר

ואת עומדת בשקט מול המחשב
ויש אינטרנט /אונקי – עומד, ניצב,
וקול אחד בתוכך – תשחררי
ועוד אחד שזועק – אל תותרי

ובליבך פנימה מלחמה מתחוללת
לכאן ולכאן – כמו סופה משתוללת
הרצון החזק לראות לברוח
אך הלב המחובר שלא רוצה לשכוח


ויש מלחמה
עם דם ודמעות
וילדה תמה
שנלחמת עד כלות


מול יצר שמשכנע
שמספק לך התרים
שמסביר לך שזה בסדר
ומותר לפעמים ידיים להרים

אך את עומדת מולו
נלחמת עם ידיים חשופות -
והכאב כל כך גדול
מתערבל בין סופות

ושוב בוכה את נשמתך בלילות
נקרעת בין שני עולמות
אך את מצליחה !
דמעה מוחה

ובתוכך כאב מהול בשמחה
כי שוב ניצחת במערכה
ומנחתך עולה אליו
ישירות למרומים

וצבא שמים עומדים
דוממים ודומעים
ואבא בשמים
מחבק אותך – בת

ומבטיח בלי קול
את יקרה לי כבבת---------

אל תתעסקי בלהיות עסוקה בהצלחות של כולם חוץ משלך.
שחררי.
מחקי לרגע את כל האנשים האלה שסביבך, שעושים ועושים ועושים , וכל פעולה שלהם רק מזכירה לך כמה את לא עושה.
שחררי את סיפורי ההצלחות של קולגות מוכשרות, אלו שעולות שוב על הבמה עם עוד הופעה משודרגת...
ואת? את נזכרת כמה את רחוקה, כי מזמן לא עלית לבמה בכלל.

ושוב היא... ההיא הידועה.
כמה הצלחות יש לה השבוע.
ואת? סופרת אותן, ולא סופרת את עצמך.

שחררי, יקרה.
יש מישהו בפנים ,שומע הכל, מרגיש הכל, מבין הכל.
אי אפשר להסתיר ממנו.

בואי נמחק רעשי רקע.
דעות קדומות של אנשים קדומים.
הצלחות מסחררות של אנשים מסחררים.

ונכנס יחד הביתה — אלייך.
כי את הסיפור פה.
רק את.
ורק את חשובה עכשיו.

בואי נעשה “השתק” לכולם.
לרגע.
מהתחלה.

מכל מלמדי השכלתי, וכרגע, זו את.

אז בואי נתחיל לספור מחדש.
1… 2… 3…
והנה — כבר הצלחה ראשונה.

באהבה


_______________________________

בעולם מלא בתנועה, הישגים ורעשי רקע, קל מאוד ללכת לאיבוד בין ההצלחות של אחרים.
אנחנו רואות קולגות מתקדמות, יוזמות, מופיעות, משדרגות את עצמן.
כל פעולה של מישהי אחרת נדמית כעוד תזכורת למה שכביכול אנחנו לא הספקנו, לא עשינו, לא הגענו אליו.

הלב מתכווץ, הראש מתחיל להשוות, והנשמה שוכחת מי היא.
אבל יש רגע שבו צריך לעצור.
לעצור באמת.
ולמחוק , מהסטורי, מהסטטוס, מהמייל ומכל מקום כזה…

גם כשנדמה שזה חבל קפיצה בעסק, בעצם, בלי שאת מרגישה, זה עלול להיות חבל תלייה.

כי כשאת שם, את לא איתך.
ומי אם לא את?
את כאן ועכשיו, וזה הדבר הכי חשוב בעולם!

שְׁעַת שַׁחֲרִית חָלְפָה זֶה מִכְּבָר
שְׁעַת מִנְחָה עוֹד לֹא בָּאָה
לֹא טַלִּית לְגוּפִי
לֹא תְּפִלִּין בְּרֹאשִׁי
עוֹמֵד אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת
בְּגוּפִיָּה וְנַעֲלֵי בַּיִת
וּפִתְאוֹם יוֹצֵאת מִמֶּנִּי
מִין תְּפִלָּה שֶׁכָּזוֹ

וְיוֹדֵעַ אֲנִי אֶל נָכוֹן
כִּי נִכְנְסָה הִיא
אֶל שַׁעַר פָּתוּחַ
וְהֶעֶלְתָה יַחַד עִמָּהּ
אֶת תְּפִלּוֹת-בֵּית-הַכְּנֶסֶת
שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ

פרק א

איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".

ביצוע מטווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווורף, ומרגש עד דמעות ב-AI
חובה שמיעה:

פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הגעתי לים
אני
לבדי
עם הרע
עם הטוב
והכל

את המר
המתוק
היפה
הפחות
פרשתי
שטחתי
על חול

הביט בי
הים
בצדפים
שהנחתי,
בחן
אותם
ואהב

ורגע אחרי
הביא איתו
גל,
שטף
את כולם
עד אליו.

האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

• הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
• הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
• יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
• חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

• הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
• הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
• יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
• חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

• הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
• הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
• יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
• חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.

איך זה שדווקא על השעשוע הכי אטרקטיבי בגן השעשועים הם ויתרו?
את השיפוע הבוהק, שמעביר ילדים חוויית גלישה ובעיקר תענוגי ריב על התור, השאירו.
גם הפלטה הצרה, התלויה על שתי שרשראות, עודנה במרכז הגן, ממשיכה לחבוט בהנאה בראשם של זאטוטים.
אבל את ארגז החול, קופסת האושר האולטימטיבית, העלימו מעל פני השטח.

אוווח, איפה יש עוד כיף כזה? להתפלש בתוך חול קטיפתי, רך ונעים. ליהנות מכל מה שיש לחוף להציע, רק בלי כל הדברים המעיקים של החוף: גלים מלוחים לעין, נזילות ארטיקים על הראש, כדורי מטקות לעין, ריח קרם שיזוף ומציל נובח בגרון ניחר.

רק אתה והחול לבד, בבילוי הרמוני מושלם. הוא מתמסר אליך בכל לבו, כאומר: עשה בי כרצונך.
גם אתה, מצידך, פותח את לבך אליו, ובעצם לא רק את הלב. גם הכיסים, הנעליים, הגרביים, הרווחים שבין האצבעות וחלל האוזניים, כולם מארחים אותו באדיבות רבה.

אלה היו ימים נפלאים. מי יחזיר לנו את מיליוני הגרגרים הזהובים, בטמפרטורה החמימה והמדויקת שלהם?
לו רק הייתי יכול לנבור בלוח השנה רטרואקטיבית, ולמחוק את אותו יום שבו התפרצה רעיית ראש העיר ללשכת בעלה וצעקה: "אתה מבטל עוד היום את קופסאות החול! הילדים יצאו לשחק וכל הבית חול!"
אם רק הייתה לי זכות בחירה, ודאי הייתי בוחר בראש עיר פחות לחיץ, או פחות נשוי.

אף פעם לא הבנתי את הילדים שבנו ארמונות מבוץ. עמל של שעות נשטף ברגע אחד בטיפות גשם שלא מעריכות מספיק אומנות. לא חבל?

אני, לעומת זאת, אימצתי לי משחק הרבה יותר מעניין ותועלתי, כזה שהפך את ארגז החול למקום יותר אתגרי לשהות בו.
אהבתי לחפור במרץ גומות עמוקות בחול, ולהטמין בהן הפתעות חמודות לילדים. כמה אושר היה לי לראות ילד מוצא מטמון נחמד שהטמנתי, ורץ להראות לאִמו.
עד היום איני מבין למה דווקא אותן אמהות, שראו את זיק האושר בעיני ילדיהן, פעלו להעביר את העונג הזה מהעולם.

החותם בכאב ובתפילה לשובו של הארגז המיתולוגי
פרץ החתול.

אנשים משחקים באש
נשרפים.

ונכבים

אנשים רודפים אוויר
עפים.

ונופלים

אנשים טובעים במים
זורחים.

ושוקעים

אנשים שוכבים בחול
טמונים.

וחולפים

אנשים בוראים עולם
הורסים.

ומתקנים

אנשים נופלים לפעמים
הולכים.

וחוזרים

אנשים כשרפי מעלה
קמים.

ועולים

אנשים כרגבי מטה
מתים.

וחיים

אנשים כבאי עולם
מלאכים.

ושותקים

בָּהּ

מֵעוֹלָם תָּמַהְתִּי
עַל הַחֲרֵדִים
מֵחַיּוֹת הַבַּר
מְשֻׁלְּחוֹת הָרֶסֶן —
וְאֵינָם שָׂמִים אֶל לִבָּם
עַל הַבַּר
שֶׁבְּתוֹכָם.

זֶה
שֶׁאֵינֶנּוּ סָר
לַהִגָּיוֹן וְלַמּוּסָר;
זֶה
שֶׁמְּשַׁחֵר לְטַרְפּוֹ
וְלֹא חוֹמֵל
עַל המֵיטַב.

וְאַף הִרְהַבְתִּי עֹז
לִתְמֹהַּ
עַל שׁוֹחֲרֵי הַהִגָּיוֹן וְהַמּוּסָר —
שֶׁאֵינָם סָרִים
לְמַה שֶּׁלְמַעְלָה
לְמַעְלָה מֵהֶם,

וְהֵם
אֲלָפִים וּרְבָבוֹת
שֶׁקָּדִים מִדֵּי יוֹם
לַהִגָּיוֹן הַזֶּה
וְלַמּוּסָר הַזֶּה,
שֶׁהִצְמִיחַ
מִקִּרְבּוֹ
בַּזְּמַן שֶׁלְּפָנֵינוּ
אֶת הַנּוֹרָא מִכֹּל.

מֵעוֹלָם תָּמַהְתִּי
עַל אֲנָשִׁים
שֶׁחֲרֵדִים מֵחַיּוֹת הַבַּר,
וְלֹא שָׂמִים אֶל לִבָּם
עַל הַבַּר
שֶׁבְּשִׂכְלָם.