קהילת כתיבה מקצועית

השארתי אותו ללא השגחה לכמה שניות בודדות. ההתרגשות למראהו של שלוימה ידידי הותיק השכיחה ממני את האחריות.
"מה שלומך? מה לומד? פגשתי את השווער שלך לאחרונה"- השלמנו פערים במהירות. הסתובבתי לשניה, זרקתי מבט וקפאתי: הוא לא היה שם.
מרחק כמה מטרים, ראיתי גבר אוחז בו, חותר ליציאה.
צרחתי. הצליל המבועת שלי נבלע, איש מלבדי לא שמע אותו. שלוימה נעלם ושדה הראיה שלי נמלא לבושי שחורים.
התעשתתי, ניסיתי לרוץ אחריו, אך אחד מהם מחץ את ידי לשלו וזעק משפט קצר. לא שמעתי, כמובן. כתפי התעגלו באבל, תחושת אשמה שאשא כל חיי: לא הייתי שם להגן עליו.
ראיתי את אותו גבר מתקרב ליצחֶק שעיין בספרון כלשהו, שניה אח"כ הוא נשא את ראשו: "מה- נתי!"
לבוש שחורים מיהר אליו, לחץ את ידיו בעוצמה ולחש באזניו דבר מה שגרם לו להשתתק בהשלמה. לא אשכח את המבט שראיתי בעיניו.
החוטף המשיך בדרכו ליציאה והספיק להניח בעגלה גם את שאר בשרו של אברך צעיר שהתעסק ארוכות בפלאפון, עיוור למתרחש.

נעורתי פתאום מקפאוני, במאמץ אדירים שלפתי את ידי מאחיזתו הכואבת של הגברתן השחור ומיהרתי אחר החוטף.
פילסתי את דרכי בדחיפות בינות למאות הבבואות הזהות.
הגעתי עד אליו, הנחתי יד נחושה על כתפו.
"שב, גבר", קולו של המלצר גבר ללא קושי על התזמורת, "עוד מעט נביא קינוח".

בג'ונגל יש חוקים,
חוקי הג'ונגל.

שם, בתוככי יערות עד ללא שמש, ברור שהחיות החזקות שולטות, יש להן שליטה ומרחבי מחיה שהם רק שלהן.
שם החזקים שולטים.
נלחמים על עוד מקום לשלוט ולהיאחז.
וזה המצב הנוח, הרגיל.

בג'ונגל ברור שאם את חיה חלשה - אין לך מקום.
ברור שכל מי שחזק - גובר.
ולא משנה אם מזג האוויר חם או קר, אין דרך להילחם בטבע.

שם, במקום היפה הזה, אין מחשבה.
אין רצון אחר מלבד לשרוד.
אין נדיבות או תחושת חמלה.
אין דרישה לצדק.

יש אינסטינקטים.
יש טבע,
יש חיים.

אין גשמים
ואין שמש מאירה.

*

אנחנו לא בג'ונגל.
אנחנו בני אדם.
עם ערכים, מוסר, רצון טוב.

כבני אדם - מצופה מאיתנו לא להיות חיות הג'ונגל.
מצופה מאיתנו להיות מלכותיים.
להביט על הזולת.
לסייע איפה שצריך.
במה שאפשר.

לא לדהור ביום יום של חוקים בהם החזק שורד -
כי זה הטבע.

זה לא הטבע, אלא טבעו של מבול,
ואנו רוצים להיות בתיבה,
להכניס את החיות לתוך סדר.

כך שאם אתה חזק,
כי זה המתנה שקיבלת,
תחזור אחורה,
לימים בהם היית חלש.
תקשיב לאלו שאין להם את מה שיש לך.

תנסה לנסח חוקים אחרים,
שהם אינם חוקי ג'ונגל.

תצא מהתיבה,
אתה וכל אשר לך,
אל תבכה מהחורבן של חוקי הג'ונגל.
אל תשתה יין כדי לברוח.

פשוט
תנסה לבנות עולם טוב.
עולם חדש.
זה לא קשה.

זה אתה - האדם, שבסך הכל חוזר למי שהוא באמת.
והאדם אינו חיית טרף שחייבת שליטה.

ובעולם,
בו חוקי הג'ונגל
נשארים בג'ונגל,
האדם נזכר
שיש לו חובות בעולמו,
והחובות הרי הן זכויותיו.

החובות הן יהלומים, הן אושר.
עזרה לזולת,
רצון טוב, תרומה למי שצריך
במה שאפשר
סתם ככה כי יש נשמה שרוצה לחיות
להיות, לתרום, לחוש אושר.

והתרומה -
היא לא כדי לקבל,
אלא היא
סתם כך,
אדם שנדבנו ליבו.

זה אדם שמבין שחובתו בעולמו
לצאת מהג'ונגל, מהטבע החייתי,
ולחפש לעשות טוב
שם טוב משמן טוב.

הצמחים נשאו קולם
ולא נתנו לעצמם,
לעולם
מנוח.

הם לא נתנו
לא תמכו
לא הקשיבו

הצמחים זעו קלות
וקול ניגון של רועה
נשמע
בשדה.

עד עת שקיעה.

וכשהגיעה הזריחה,
שוב נשאו צמחים
קולם

והיה קולם אחר.
קול ניגון של רועה.

אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.

העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"

קצת מנסה לבטא את הכעס שלי על כל השוטים שיושבים שם, וחושבים שיצליחו לגייס מישהו שבאמת יושב ולומד. מצחיק כמה הם רואים את התמונה בצורה מעוותת, הזוי כמה מידע פשוט חסר להם.
"אלה ברכב... ואנחנו בשם ד' נזכיר"-

מָה אַתֶּם חוֹשְׁבִים,
אַבָּא שֶׁלִּי גִּבּוֹר
וְיָכוֹל לְהַרְבִּיץ מְאֹד.
אַבָּא שֶׁלִּי יָכוֹל לָקַחַת מִמְּכֶם בְּקַלּוּת,
אֶת כָּל מָה שֶׁלְּקַחְתֶּם מִמֶּנִּי עַכְשָׁו.

מָה נִרְאֶה לָכֶם,
אַבָּא שֶׁלִּי הוּא
הֲכִי חָזָק בָּעוֹלָם,
וְיֵשׁ לוֹ, אֲנִי
מַבְטִיחַ
אֶת כָּל הַכְּתוֹבוֹת שֶׁל כֻּלְּכֶם.

וְאַבָּא שֶׁלִּי אוֹהֵב אוֹתִי,
יוֹתֵר מִמָּה שֶׁתּוּכְלוּ
לְדַמְיֵן בִּכְלָל

וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא בִּכְאִלּוּ
נוֹתֵן לָכֶם
לָקַחַת לִי אֶת כָּל הַכֶּסֶף
וְלִדְרֹךְ עֲלֵי ו
לִצְחֹק עֲלֵי
וְלָקַחַת אוֹתִי לְבֵית כֶּלֶא
וְגַם לְהַפְחִיד אוֹתִי מְאֹד
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי לֶחֶם אוּלַי
כְּבָר מָחָר

הוּא רַק רוֹצֶה לִרְאוֹת שֶׁאֲנִי
יָכוֹל לִהְיוֹת חָזָק יוֹתֵר,
הוּא רַק רוֹצֶה
לִבְדֹּק
לַעֲשׂוֹת נִסָּיוֹן
אִם שָׁוֶה לוֹ לִסְמֹךְ עֲלֵי.

וַאֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁהוּא יוּכַל
לִסְמֹךְ עָלַי מְאֹד.
כִּי אֲנִי, הַיֶּלֶד שֶׁלּוֹ
אוֹהֵב אוֹתוֹ מְאֹד
וְגַם סוֹמֵךְ עָלָיו
מְאֹד

וְאֶתְכֶם הוּא בָּטוּחַ יַעֲנִישׁ חָזָק,
אִם לֹא תְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה,
וְתַחֲזִירוּ אֶת כָּל מָה שֶׁלְּקַחְתֶּם,
כִּי אַבָּא שֶׁלִּי הוּא
הֲכִי גִּבּוֹר
בְּכָל הָעוֹלָם.
וְהוּא לֹא שׁוֹכֵחַ שׁוּם דָּבָר,
אַף פַּעַם.


מחכה לתגובות...

הבהרה קטנה: זה לא שיר. (מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת לכתוב שירים)רק כמה מילים על שורד שבי שהסיפור שלו נגע בי עמוק עמוק בלב

הֵם סִפְּרוּ שֶׁהוּא חוֹזֵר הַבַּיְתָה,
וְהִיא זִהֲתָה אֶת שְׁמוֹ בִּרְשִׁימַת הַחֲטוּפִים הַחַיִּים.

הֵם אָמְרוּ שֶׁהוּא שָׁב אֶל אִמָּא,
רָאֲתָה אוֹתוֹ פָּנִים מוּל פָּנִים.

הֵם סִפְּרוּ שֶׁהַמַּלְאָךְ שֶׁלָּהּ חוֹזֵר,
עָטוּף בְּכָחֹל וְלָבָן.

וְרַק כְּשֶׁעָמְדָה קָרוֹב-קָרוֹב
הֵבִינָה שֶׁהַכֹּל שְׁקָרִים.

הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ לֹא שָׁב אֵלֶיהָ,
רַק הַשְּׁבָרִים.

וּכְשֶׁרָצְתָה לְחַבֵּק,
הוּא הִתְרַחֵק
אֶל פִּסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים.

אוּלַי, כִּי יָדַע
שֶׁאֵין מִי,
אֵין מִי שֶׁבֶּאֱמֶת יָּבִין.

"שאלתי את אריאל- איפה עושים שבת?
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"" שירן.
"כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.

"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."

מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.

לאחרונה נכנסתי חזק לתחום השדכנות. בניתי כמה בתים יפים בישראל - ענבי הגפן בענבי הגפן. הכול היה קסום ומושלם, עד שבאו הזוגות הצעירים והרסו, בלי טיפת מצפון, את מה שבניתי בעמל וביזע. הם דיברו על פערים בהשקפה, על חוסר התאמה בסיסי ועוד כל מיני שטויות. ענבי גפן הפכו צימוקים מצ’וקמקים.

"היא הייתה בשבילך כמו כפפה ליד", הטחתי באחד מהם כשבא בחוצפתו להאשים אותי בגירושיו. הוא הרים בדם קר גרזן על מזבח דומע, ועכשיו מטיל בוץ על שדכן צמרת.
"נכון, כפפה ליד", הוא ענה, "אבל הכפפה הזאת הייתה דביקה, לא נושמת וגרמה לי להזיע המון, אז זרקתי. אפשר לחשוב שחסרות כפפות בשוק!" קינח ביומרנות מופרזת.

למען הסר ספק: השידוכים שלי היו ענבי הגפן בענבי הגפן. פשוט, בכל אשכול גפנים יש גם כמה ענבים פיציים וחמוצים עד מחיצת עין ימין לכדי עיוורון זמני. לכל חקלאי מקצועי יש ענבים כאלה באשכולותיו, אז לי יצא מעט יותר כאלה. קורה.

עד לנקודת הזמן הזו ידעתי שאני שדכן מבריק, אבל לא שיערתי עד כמה. האסימון נפל כשהקולגה שלי לשדכנות, אך לא לסחיטת דמעות ממזבח, אמר לי בטון צוהל שמשהו בשוק של זיווג שני התעורר מאוד לאחרונה.
השוק הקשוח, שידענו כפסיבי וכמעט חסר תנועה, החל להכות גלים. הוא ראה בזה תעלומה, בעוד בי הבזיקה ההבנה: זו הצלחה אישית שלי.

הרי אני, בשבתי כשדכן בכיר, הכוונתי לא מעט מועמדי חיתון מהמגרש של זיווג ראשון לזה של זיווג שני. אם כן, מה הפלא שהפחתי רוח חיים בשוק רדום?

זה הזמן להכות על הברזל בעודו רותח, ולעבור לפעילות בשוק של זיווג שני.
הוא גם אטרקטיבי מאי פעם, אני גם מכיר היטב את הקולקציה הטרייה, וגם משלמים שם יותר טוב.

והתוצאה? כצפוי, הצלחה מסחררת. מזבח דומע מזיל עכשיו דמעות של אושר, סגירת מעגל מרגשת.
השיא הגיע כאשר תוך כשנה בישר לי אותו קולגה על התעוררות מופלאה וחסרת תקדים במונחים היסטוריים, בשוק של זיווג שלישי.

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.

אֵיךְ עָלִים שׁוֹמְרִים זְעָקָה אַחֲרוֹנָה לְאַחֲרֵי הַמָּוֶת
לְפָנָיו
גַּם אִם אַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם מִשְׁקַל חַיִּים שְׁלֵמִים הֵם לֹא יַשְׁמִיעוּ רַחַשׁ
רַק אַחֲרֵי שֶׁהֵרִימוּ יָדַיִם כְּבָר שָׁוֶה לָהֶם הַכֹּל

בִּנְגִיעָה עֲדִינָה שֶׁלִּי בָּהֶם
אַחֲרֵי הַשַּׁלֶּכֶת
הֵם פּוֹלְטִים שֶׁרַע וּמַר הָיָה גּוֹרָלָם
מְאַבְּדִים צֶבַע וְחַיִּים
הוֹלְכִים וּמִתְפַּצְפְּצִים מוּל עֵינֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַתְּלוּיִים

אֵיךְ עָלִים שׁוֹמְרִים זְעָקָה אַחֲרוֹנָה לְאַחֲרֵי הַמָּוֶת
בִּשְׁנוֹת הַחַיִּים הֵם פּוֹרְחִים עַד נְשִׁימָתָם הָאַחֲרוֹנָה
וְדוֹמְמִים כְּאִלּוּ לִבָּם תָּלוּי בִּשְׁתִיקָה
נִקְטַעַת עַל יָדֵינוּ אוֹ
נִקְטַעַת עַל יָדָם

אֵיךְ עָלִים שׁוֹמְרִים זְעָקָה אַחֲרוֹנָה לְאַחֲרֵי הַמָּוֶת
כְּמוֹ הַהוּא שֶׁהִשְׁאִיר מִכְתַּב פְּרֵדָה
נִבֵּא גַּעְגּוּעִים אֵלֵינוּ
נִבֵּא גַּעְגּוּעִים לְעַצְמוֹ
רַק אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל עַל לִבּוֹ
לְהֵרָדֵם לָנֶצַח
לְהַחְלִיף צֶבַע וְאָז
לְהַשְׁמִיעַ קוֹל

לָבָן. שָׁחֹר.
תּוֹר.
תּוֹר.
אַתְּ אוֹמֶרֶת מִלָּה
אַחֲרוֹנָה.
שְׁתֵּי הֲבָרוֹת.
אֶפֶס הֲבָנָה.
שַׁח.
מָט.
נִצַּחְתְּ
כִּמְעַט.
כִּי בְּתֹם דַּקָּה
אֲנִי שׁוּב
מַלְכָּה.

שְׁבָרִים שֶׁל לֵב
בְּצוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת,
זָוִיתִיּוֹת,
חַדּוֹת,
דָּקְרוּ בִּי עָמֹק.
כָּאֲבוּ בִּי. שָׁתְתוּ.
שָׁתוּ בַּצָּמָא
דָּם שֶׁהִגַּרְתִּי.
נִסִּיתִי לִמְצֹא לִי
שְׁבִיל בֵּינֵיהֶם.
לִפְסֹעַ בּוֹ
בְּלִי לְדַמֵּם עוֹד.

וּלְרֶגַע אֶחָד
עַל הַשְּׁבִיל הַשָּׁבִיר
הִסְתַּכַּלְתִּי בָּהֶן,
בְּפִסּוֹת לִבִּי.
מִנְסָרוֹת פְּצוּעוֹת.
מָצָאתִי
קֶרֶן אוֹר בְּתוֹכָן
שְׁבוּרָה
לְאֶלֶף גְּוָנִים
מַרְהִיבִים.

וּלְרֶגַע
הָיִינוּ שָׁם יַחַד.
אֲנִי.
קֶרֶן אוֹר.
שְׁבָרִים שֶׁל לֵב.
וְאֶלֶף גְּוָנִים.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ עַל שֻׁלְחָן.
אַל תִּבְרְחִי, גַּם אִם שׂוֹרֵט,
לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ בְּפוֹתְחָן.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ בַּמֶּרְכָּז.
הֵן טוֹב וּמַבְרִיא, גַּם אִם כּוֹאֵב,
שֶׁנוֹזֵל מֻגְלָתִי מְּנֻקָּז.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ מִלְּפָנִים.
הֵן לֹא רָאָה הוּא אוֹר חַמָּה
זֶה כַּמָּה שָׁנִים.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ מוּל עֵינַיִךְ,
גַּם אִם קוֹלוֹת מִחוּץ וּמִבַּיִת
מַסְתִּירִים אוֹתוֹ מִפָּנַיִךְ.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי לֵב אֶל הַלֵּב,
כִּי יָמִים רַבִּים מִדַּי
בַּחֹשֶׁךְ הוּא יוֹשֵׁב.

אמא.
כבר שנתיים שאת בוכה,
מתייסרת על שאינני.
כבר שנתיים שאת רוצה,
לשמוע את קולי, 'הנני'.

אבל לא.
הנני לא כאן, גם לא שם,
רחוק ממך כל כך.
חיות אדם צמאים לדם,
לקחו לי את החיים, אותך.

עד הסוף.
עד הרגע האחרון היית,
נכחת בכל נשימה שלי.
עד שנפחתי נשמתי בכית,
למרחקים קולך שמעתי.

מספיק.
הגיע הזמן כבר לשחרר,
להישען עליו, על אבא.
אני לא מתכוון לוותר,
אתפלל אצלו עלייך, אמא.

שתשכחי.
כי חובה על המת שנשתכח,
גם מלב מיוסר ושסוע.
עולם חדש עוד ייפתח,
ובאחרית ימים לפנייך אפציע.

אני מבטיח.
חזרתי אלייך אחרי שנתיים,
בתוך ארון ולא על שתיי רגליים.
בזכות הדמעות ששפכת כמים,
מצאה נפשי מנוחה גם בשמיים.

תמשיכי.
תתפללי עוד, את גיבורה,
אבא מלקט כל תפילה שלך.
עוד רגע יבשר הבשורה,
ואת גואל הצדק אלינו ישלח.

אז, או אז, אזכה לראות פנייך,
ותווכחי, שתפילותייך לא שבו ריקם

ב"ה

הרבה כתבתי על החטופים, והרבה יותר כאבתי את כאבם, ויותר מכול, התפללתי לשלומם ולחזרתם.
והנה הגיע היום, והתפילה, אותה קראתי בקול רם בכל מקום שבו הלכתי, ובכל שעה שבה חשתי שהיא נכונה לתפילה, נשמעה, ואף התקבלה.

אני לא אשכח את מוצאי השבתות שבהם זעקתי בקבר דוד את זעקת החטופים.
כשקראתי את שמותיהם עם שם האֵם בזעקה, אלון בן עידית, גיא בן מירב וכן הלאה, ביקשתי בכל מאודי: החזירם אל הקדושה.
ואני גם זוכרת את הפנייה שלי: הם אינם יכולים להגיע לכאן ולהתפלל בעד עצמם, ולכן אני חשה שליחה שלהם לזעוק את זעקתם.
וממש חשתי שכאשר אני אומרת את שמם, הוא עולה מעלה מעלה ומגיע עד כיסא הכבוד.

ועוד ביקשתי, ממש לפני שחרורם, כשכבר דובר על האפשרות שכולם ישובו:
ריבונו של עולם, תן לאויבינו טיפשות, תו בהם רוח שטות, שיסכימו לשחררם.
כי באמת, אין סיבה הגיונית מצידו של השטן לשחרר, ואף אין ביכולתו לעשות זאת.
רק בורא עולם, הוא בעצמו ולא אחר, הוא הפודה אסורים.

והנה התרחש הנס, והם שבו. נס שהוא מעל גדרי הטבע, וכלל לא מובן בשכל אנושי.
כולם, כל החטופים החיים, שבו הביתה.
ואין מילים בפי ובלשוני, כמו שנאמר בתהילים:
"כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי; הֵן ה', יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (קל"ט, ד').

חשבתי שכאשר הם יחזרו, השמחה תהיה ללא גבול, ולב מי יוכל להכיל את האור הזה?
האור של בן שב.
ואכן, השמחה הייתה גדולה מלהכיל, והלב התרחב מהתרגשות.
אבל יחד עם זאת עלו בי תחושות של צער גדול, כמו מישהו שעבר חוויה קשה, וכשהוא סוף סוף משתחרר ממנה, הכול פורץ החוצה.
כשם שהייתי שותפה בכאבם, כך פשוט נשברתי כששוחררו.

וההרגשה הזאת הזכירה לי את אותה מציאות עתידית שבה, בעזרת ה', כשנחווה את הגאולה, נשאל את עצמנו:
איך עברנו הר כזה גבוה? איך עמדנו בזה?
ההתפרקות הזאת מעידה יותר מכול על עומק הקושי הנורא שחווינו כעם במשך שנתיים ימים.

והלוואי שחודש מר חשוון יהפוך למתוק,
שכן עתיד חשוון שה' יחזיר לו,
ונזכה לראות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.

ושוב, תודה בורא עולם,
תודה על הכאב,
תודה על הגלות,
ותודה על הגאולה שמשקשקת בכנפיה,
וקולה קרב ובא.

שורדי עזה ברוכים השבים
כל כך חיכינו לכם והכנו דברים ממש שווים
בינתיים תרגישו בנוח שבו תתכבדו .... תסתכלו קצת מסביב
הכל כאן ממש בשבילכם מיוחד ומגניב
אם אתם צריכים משהו תכתבו לנו וכשנתפנה נגיב
פשוט כרגע אנחנו עסוקים בלריב
בלתקוף את הצד השני ולהעליב
כמו שהיה כשלא הייתם בחורף בקיץ בסתיו באביב
כמובן הכל למענכם היינו חייבים להשפיל ולהכאיב
לבדוק כל הזמן מה הם עושים ולהגיב
הדהדנו כל הזמן את הסיפור שלכם עם נרטיב
כי בינינו .... לא באנו רק לכתוב באנו להכתיב
ואגב ... תיזהרו קצת כשאנחנו משפריצים את כל הנגטיב
זה יכול ללכלך ולהרטיב


הקמנו את מטה המשפחות
כולו נקי מפוליטיקה רק למענכם ממסד עד טפחות
רק בלי אלה הימניים עם המטפחות
כי כל החטופים ממש ממש מסכנים אבל הם ... פחות
עצוב אבל כשמישהו בוחר צד שלא יתפלא שיש לזה השלכות

ועם יד על הלב ובואו נדבר נמוך בחצי טון
אם אנחנו היינו בשלטון
היינו יודעים בדיוק מה לעשות כמו שכתבנו בעיתון
היינו מקבלים מהאמריקאים פצצות חמישים טון
ולא היינו מספקים לחמאס מלט לבטון
היינו מחזירים אתכם בעסקה וכבר מזמן הייתם בבית
והיינו כמובן מביאים שלום מלא עם עלה של זית
לא היינו מעבירים את מזוודות הכסף הקטארי
ולא היינו עוצרים את הסיוע ההומניטרי
היינו תוקפים את הגרעין האיראני של חמינאי הפסיכופט
אבל לשם שינוי זה לא היה רק בשביל להתחמק מהמשפט
טוב ... אולי לא היינו מפרקים את החמאס ומחסלים את נסראללה אבל למי אכפת


ועכשיו כשאתם פה אנחנו מאד מקווים
שתשכילו להיות בצד של הטובים
כן כן לא בצד של הנאשם רק של השופטים והתובעים
אתם יודעים סבלתם מספיק חבל שנהיה מאוכזבים
כי אם יהיה צורך יש לנו גם עליכם המון המון כזבים
ואולי אתם לא יודעים אבל כשאתם הייתם אצל הערבים
נהיינו מקצוענים להפגנות בערבים
אז בקיצור שורדי עזה ברוכים השבים
בואו תגידו באיזה צד אתם כדי שנדע כמה אתם באמת שווים

וְאוּלַי גַּם אֲנִי / ת.מ.


וְאוּלַי
גַּם אֲנִי אָקוּם, אֶל מוּל עוֹלָם.
אַגִּיד: אֲנִי חוֹלָה.
תִּתְפַּלְּלוּ.

וְאוּלַי גַּם אֲנִי
אֲסַפֵּר
אֵיךְ נוֹרָא.
אֶחְלֹק כְּאֵבִים בֵּין כֻּלָּם,
אֲבַקֵּשׁ: תִּתְפַּלְּלוּ.

אֶבְכֶּה לוֹ,
אֲנִי גַּם.
תִּתְפַּלְּלוּ.

וְאוּלַי
גַּם אֲנִי אַרְאֶה לוֹ
סְפִירוֹת דָּם,
בְּדִיקוֹת,
מְלַאי שֶׁל תְּרוּפוֹת,
מִנּוּנִים,
יְרִידוֹת.

אַבְהִיר לוֹ:
יֵשׁ לִי אֶקּוֹ־לֵב. אֲפִלּוּ.

וְאוּלַי אֶקְרָא
בְּקוֹל גָּדוֹל,
אֲאַיֵּת מִלָּה מִלָּה,
מִשְׁפָּט אַחַר מִשְׁפָּט,

וְסוֹפְסוֹף יֶדַע
הָעוֹלָם —
סוֹפְסוֹף יֶדַע:
גַּם אֲנִי חוֹלָה.

תִּתְפַּלְּלוּ.

הזדעזנו בגלל הטבח בשמחת תורה, בגלל כמות ההרוגים, אבל כמות ההרוגים לא משנה באמת, ואם רק אדם אחד נהרג, זה לא 'רק'.

אילו היינו נלחמים בגלל מוות מיותר של אחד, כמו שנלחמים על מוות של רבים, לא היינו מגיעים למקומות כאלו.

כנ"ל גם רקטות וטילים.
אנחנו מזדעזעים אם יש הרבה רקטות וטילים ומוכנים להלחם, אבל גם טיל אחד זה יותר מידי, אם נילחם כנגד טיל אחד כמו נגד מטח טילים, לא נגיע למטח.

אנחנו מתלוננים כשיש הרבה עניים, אבל גם עני אחד זה יותר מידי, אם לא נסכים שיהיה עני אחד, לא נגיע למצב שיש הרבה עניים.

אנחנו לא יכולים להתייחס למאורעות רק כשהם 'הרבה' ח"ו.

כי גם בכמות קטנה יש משמעות, וצריך להלחם מול עוול מועט כדי לא להגיע למקום שאנחנו לא היינו רוצים.
וזה לימוד גדול בכל תחום בחיים.

להלחם, להקפיד לשמר על ערנות, לא לזלזל בפכים קטנים.

קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .

אז אחרי שנבלעתי עמוק בתוך קרביה של מפלצת הזוהר הספרותית שהיא "רזי נאאר" ושרדתי כדי לספר. התיישבתי לכתוב את הגיגיי על היצירה הזו, כן - מדובר ביצירת אמנות של ממש.

עם מעט מאוד כללי כתיבה פורמליים, תוך ריקוד עוועים בין ז'אנר, חלום וחזיון נרקמה עלילה מתוחכמת, לא צפויה ועל אף כל הרוע שנשפך ממנה - מלאת רגש.

איך מסכמים מעל אלף עמודים? לא מסכמים.
אבל הנה כמה נקודות שצפו לי במהלך הקריאה -

בין הקוראים עלתה לא פעם השאלה, מהו הרקע לסיפור? זו פנטזיה, עם נגיעות אימה, המשלבת שפע של אלמנטים, מפלצות, רוחות, כוחות על, פורטלי מעבר, קסם ועוד.
אך אין לו תשתית היסטורית מוכרת, והוא גם אינו אלגוריה לפחות לא באופן ברור. (יהיו שיחלקו, אשמח להבין במה הוא אלגורי)
עם זאת, נראה כי העלילה מרפררת לעשרת השבטים האבודים, "הרי החושך" המוזכרים בה לא פעם, נהר המשליך אבנים (רמז לסמבטיון?)
זה יכול ליישב את המונח "בני אברהם" ואת הסימובליזם היהודי השזור לאורך הספר, נוגע ולא נוגע.

הכתיבה עצמה - מופתית, חושנית כמעט. שואבת לתוך תיאוריה הסבוכים את כל כולך, כמעט ניתן להרגיש על קצה הלשון את טעם הקפה, להצטמרר מהקור המקפיא של סופת האימים ולחוש את מקלה האכזרי של המשכילה בין האצבעות.

אגב, אכזרי - הספר רווי בתיאורי אלימות וסדיזם, בחדות וצבע שחוצה מעט את הגבולות המוכרים לנו בספרות החרדית. לא, לא כמו יונה ספיר.
האלימות מתוארת, נוטפת, ניגרת, ננעצת.

התפאורה של העלילה היא אפוקליפטית, אפלה לחלוטין. עונת חורף קודרת משתרעת לאורכה.
היא משתדלת להיות טראגית ככל האפשר, אבדן ואבל ניבטים מכל פינה עד כדי קושי אמיתי בקריאת קטעים מסוימים.
הרוע בספר הוא רוע מוחלט, ללא קונפליקט, סיפור הרקע של הנבל לא נועד כדי לעורר אמפתיה בקרב הקוראים ואין אף צדיק בסדום.

גיבורת הספר, למודת הסבל, מביאת הישועה, סמל התקווה - הלא היא לינאר, היא דמות שניתן להזדהות איתה, בעלת כוחות על - אך לא "כל יכולה" היא משלבת בתוכה חוסן גדול ורגש עז, הנסחט עד קצה גבול יכולת הצער שלה, ומעבר לו. ללא סתירה. התחושה היא שבאשר היא תלך במסעה המפותל - נלך עמה בנאמנות ובאהדה.

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו - טורמסו הנוכחי, מבני אברהם - ילד, מעט סוציופת שגדל להיות התגלמות הרוע האנושי, אשר ביכולותו לשים קץ לסבלם של עמים שלמים - בוחר באכזריות חסרת תקנה. לבד מהפרעה אמיתית עמה נולד - סיפורו של יהים הקטן אינו משכנע במיוחד ביחס למבוגר שנהיה.

הדבר הבולט ביותר בספר, הוא המקוריות שלו. היכולת להפתיע אותנו מחדש עם טוויסטים חדים, עליות ומורדות בלתי צפויות ורכבת הרים רגשית ולעיתים גם פיזית ממש.

"גבירתי גברת גדולד, הואילי נא להמשיך לכתוב במרץ ובחמלתו הספר הבא יצא במהרה"
על החתום -
נאמני הזקן.