קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 33
  • כשהבנתי מה זו גאולה, קצת התאכזבתי והתמרמרתי.

    הרגשתי שזה מידי 'אחר' ו'שונה' ממה שנהגתי לחשוב עד אז.
    כי זה קצת קשה לעיכול לאדם רגיל, שגדל בתפיסת עולם רגילה.

    הבנתי מה זו גאולה כשראיתי דוגמה מעניינת שהמחישה לי: זה קרה פעם אחת כשראיתי מופע מדהים של מים:
    היו אורות צבעוניים ומוזיקה, וזרנוקי מים עלו וירדו ורקדו כל אחד ריקוד קצר, ואז ירדו ושוב עלו, בסדר מופתי ואין זרנוק אחד מפריע לחברו.

    כשהסתכלתי על זה ראיתי שזה משל לבני אדם - שכל אחד רוקד את ריקוד חייו, בלי ביקורת, בלי מלך, בלי להביט אם עשה נכון, בלי להביט אם החבר קיבל יותר, אלא הוא סך הכל מים, הוא רק רוצה לעשות את תפקידו ולרקוד את תפקידו בעולם.

    החשיבה הזו קצת הפריעה לי כי זה לא היה נעים לחשוב שזו אולי התכלית של הבריאה...
    אבל יתכן שזה בעצם הפירוש של גאולה.

    להיגאל מכל מיני סוגי חשיבה של אגו ופשוט לרקוד את חייך איפה שהכישרון והנתונים שלך לוקחים אותך.


    *
    יש לנו שני משיחיים, שני סוגי גאולה:
    משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

    משיח בן יוסף ביטוי ליוסף הצדיק.
    משיח בן דוד - מלכות דוד.


    משיח בן יוסף יתכן ועתיד למות, ואנחנו מתפללים שזה לא יקרה.

    יוסף הצדיק עניינו להיות מלך והאחים אמורים להשתחוות לו, כמו בחלומו שבגללו הוא הושלך לבור כי אחיו התנגדו לרעיון שהם ואביו ואמו ישתחוו לו.

    יוסף אמור היה להתרומם מתוך בור כדי לזכות להיות מלך.
    זה משיח בן יוסף, שהוא מלך יחיד וכולם כביכול נכנעים כלפיו.

    וזה גם מלכות שאול שמצאצאי בנימין אח של יוסף - מלך יחיד.
    שמקבל מלכות והוא יפה, עם מידות מושלמות ומוכשר מאוד וחכם מאוד ומוצא חן.

    אבל - בהמשך יש את משיח בן דוד.
    וזה באחרית הימים.

    כשיעקב אבינו אמר לבניו שיבואו ויגיד להם מה יקרה באחרית הימים, נאמר שהוא לא הצליח לגלות להם כי הנבואה הסתלקה ממנו.
    אבל - יתכן שהוא כן גילה להם.
    מה הוא אומר להם? את האופי שלהם ואת הסגולה שלהם, הוא לא מחמיא, לא גוער, הוא אומר מציאות: את כוחות הנפש, שלהכיר אותם זה באחרית הימים יביא גאולה, כנראה.
    *
    כך יוצא ש:
    משיח בן דוד - מלכות בית דוד - זה גילוי כוחו של משיח שבכל אדם.
    זה כמו מחול של צדיקים, תנועה נפלאה רוחנית בה כל בני האדם יזכו לראות וגם להראות, לשמוע וגם לדבר.
    תנועה, בה לא יהיה מושל או מלך אחד, אלא תהיה מלכות משותפת.
    זה קצת קשה להבנה, זה שובר הרבה תבניות, אבל זו גאולה, אור ששוטף את כל מי שרוצה לזכות לאור.
    כל מי שמוכן להכנע לאור, יזכה.

    מלכות בית דוד זו מלחמה מול כוחות של חוסר אמונה.
    בשיא של המלכות הזו כל עם ישראל יזכה להכיר בכוחה של הכרת הטוב ויאמר תודה.
    זה יכול להיות אח/ות שלך,
    אולי חבר/ה קרוב/ה.
    לא תמיד זה נראה לעין, אבל מבפנים הלב שבור לרסיסים.
    מרגישים שקופים בין כל כך הרבה חברים.
    אז הם בורחים הרחק, אל קצה ההר. שם הם לבד.
    הלבד הזה, אף פעם לא יכול לפגוע. אולי רק עצם היותו?!....

    ---

    רחוק הוא שם על קצה ההר,
    גופו שרוע על ארץ חרבה.
    ירוק הוא, לצידו השיח המר,
    עומד נטוע על אדמה יבשה.

    מטה ראשו השחוח, מביט,
    עליו קמולים, מתפוררים.
    רוצה לגעת אך ידו מסיט,
    עליו של השיח מתחננים.

    רואה בהם שוועה ורצון,
    לחיות עוד רגע, רק שנייה.
    שועה הוא לתחינתם ביגון,
    תלויות בו עיניהם בהודיה.

    אילו הייתי עשב עם שורשים,
    מפלחת המחשבה את ליבו.
    אילו נולדתי שיח, ללא חברים,
    משלחת היא חץ הישר למרכזו.

    לא הייתי שרוע,
    על האדמה.
    לא הייתי פגוע,
    מהחברה.


    וכמו נשמעו בקול מחשבותיו,
    נפתחו פתע שערי שמים ברעם.
    ולא לעגו המה ככולם לפגיעותיו,
    נשפכו בבכי, דמעות של זעם.

    גשם מר של כאב,
    השתתפות.
    דמעות של אוהב,
    אבהות.


    ---

    ואולי נצליח אנחנו להיות שם.
    על יד אלה שצריכים אותנו.
    שלום לכולם!
    אני שפרינצה, ובאירוך - שפרינצה'לה.
    אני כותבת כאן כי אני צריכה עזרה דחופה.
    הבנתי שכאן זה 'קהילת כתיבה מקצועית' אני מקווה שכשמכם כן אתם, ועם כל ה'מקצועיות' שלכם תמצאו לי עצה ופתרון.
    טוב, נתחיל להסביר?
    הכל התחיל כשקראתי מודעה במקומון, שתוכנה היה כך: "מרגישים כישרון מבוזבז? רוצים לפתח את הכתיבה שלכם? קורס חדשני ב5 שבועות!" מיד הבנתי שאני בפנים. כל מילה מדויקת. הרי ברור שאני כישרון. מאז גיל אפס, כשרק התחלתי לבכות ולשבור מעט חפצים אמא נאמה באוזניי "אין, כישרון את" ונשפה. וכך גם בהמשך, כשחוללתי נפלאות במטבח, כשצבעתי את הקיר בטקסטורה חדשנית ובכלל - בכל מצב. זה המשפט שמייצג אותי.
    אבל מה? תמיד ידעתי שאני כישרון, אבל לא ידעתי איזה. ניסיתי לחקור את זה, אבל התשובה היחידה שקיבלתי הייתה "אין, כישרון את." כך שנשארתי עם אותה המסקנה ללא תשובה.
    ופתאום, המודעה הזו, הפלא ופלא! פתאום הבנתי! אני כישרון מבוזבז! בטוח שאני מוצלחת בכתיבה. הרי מה זה לכתוב? להמציא סיפורים. לא? מאז גיל אפס המצאתי סיפורים על ברווז ברווזוני, וסיפרתי אותם ללא הפסק (עד שאמא הייתה נרדמת משעמום..) אמרתי לכם שאני מוכשרת? אז זהו, שכל כך התרגשתי מהתאמתי לקורס, ומפטירת שאלת חיי עד שכמעט פצחתי בריקוד.
    רק מה, מרוב התרגשות שכחתי להסתכל על המחיר. בערב, שסיפרתי לגרשון, הוא זכר את הפרט השולי הזה, וכשראה את המחיר עיניו נפקחו לרווחה. "לא, שפרינצה'לה. אין סיכוי. המחיר גבוה מידי. מוגזם לחלוטין."
    ואני? דמעות זלגו על עייני. אמרתי לו עד כמה שזה חשוב לי, והוא תמה תחת שפמו "שפרינצה, לא ידעתי שאת אוהבת לכתוב.." ואני עניתי לו בהתרגשות "גם אני לא ידעתי עד היום!"
    הוא התפלא ושאל "מה קרה היום?"
    ואני קפצתי ממקומי והסברתי "היום ראיתי את המודעה!"
    הוא לא הבין. "ממודעה מגלים כישרון? כישרון זה מהבורא."
    וכך נותרתי חסרת תשובות וללא קורס. ועכשיו, חברי הקהילה הנכבדים - איך אני מסבירה לגרשון עד כמה הקורס בשבילי ככפפה ליד כמכסה לסיר כפרח לגבעול כ.. לא משנה. איך אני מסבירה לו את נחיצות העניין שארשם לקורס הכישרוני שלי??!! אשמח לתשובה דחוף.
    בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
    התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


    אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
    מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
    ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
    (זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

    אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
    ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

    להלן החוקים הידועים לי:

    חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
    עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
    הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
    דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
    עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
    מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

    מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
    נמוך. מאוד נמוך.
    אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


    חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
    (האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

    אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
    כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
    זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
    איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
    אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
    לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
    ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
    זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
    לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


    חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
    אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
    זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
    אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
    זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

    אממה?
    אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
    כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

    והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
    לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
    חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
    אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
    הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
    ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
    זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
    בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
    אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
    יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


    חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

    דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
    תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
    פנטסטי, נכון?
    אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
    איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
    היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
    אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
    לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
    קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
    כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
    כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

    אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
    אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
    בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

    איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
    אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
    טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


    ומילה לסיום:
    סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
    ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

    יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

    מזג האויר משטה בי.

    רוח סתיוית מנשבת ברחובות,
    השמש אוספת קרניה בעצלתיים
    ועננים כובשים את השמים.

    החזאי הודיע בחשיבות:
    "מזג האויר רגיל לעונה"
    חייך לעצמו והלך.

    הימים הגדולים שלו במקצוע
    הם לא אלו שבהם הוא מכריז בפאתוס:
    "שלג!" לתרועות המאזינים,
    גם לא הימים בהם הוא מזהיר משרב,
    למורת רוחם של נופשי בין הזמנים.

    עכשיו, ממש עכשיו, אלו רגעיו הגדולים.
    עיני העם תלויות בו,
    והוא מכריע מדי בוקר בבוקר,
    במילים סתומות:
    מעונן. (נו?)
    חם מהרגיל לעונה. (!)
    יתכנו משקעים מקומיים. (?)

    אנחנו ממשיכים להתקשר בדבקות
    לחזאי הנודע שיח'.
    נאנחים בחוסר הבנה, יוצאים למרפסת.
    מרחרחים את האויר כגשש מזדקן,
    מזהים נכונה ש-
    אין לנו מושג.

    מתכנסים בצוותא, אבא-אמא טרודים
    וחבורת ילדים מפוג'מים בגילאים שונים:
    מ"מגפיים חדש!" (בן השנתיים)
    ועד ל"מה נעשה"? (בת העשר).

    ככה אנחנו מתלבטים, לכאן ולכאן
    והנה השעון מורה על השעה שמונה
    וכולם מתפזרים במהירות בחדרים
    ועוטים את הבגד הראשון שמצאו.

    חיבוק ו"יום טוב מותק"
    אני מלווה אותם במבט דואג,
    מקווה שלבושים בהתאם למדד
    העלום.

    מצטערת, עשינו את המקסימום.

    ולמה, למה נראה לי
    שזאת האינדיקציה
    לתפקוד האימהי שלי;
    למוצלחות שלי;
    להיותי חלק אינטגרלי מהחברה,

    שעוקבת, נואשת, אחר מזג האויר.
    על אספלט משעמם ושטוח, מיליון מפגינים אפרוריים יכולים לעמוד.
    אבל ככה לא משנים היסטוריה.
    מחר, כמו אתמול, ימשיכו המיליון להתהלך על אותו אספלט כהה־עור,
    בעוד סכנת הגיוס מרחפת מעל ראשם.

    מהפכות עושים האמיצים, אלה שמוכנים לצאת מאזור הנוחות,
    לזעוק את מחאתם בעוצמה,
    מהנקודה הגבוהה ביותר.
    הכי קרוב לכיסא הכבוד שבן אנוש יכול להגיע.
    מרחק נגיעה. מרחק נפילה.

    המהפכנים עומדים על זרת כף רגל אחת,
    על שפיץ אנטנה דקה שתקועה בראש מנוף אימתני.
    המהדרים שבהם אף מטפסים לשם עם רגל שבורה.
    משפרים סיכויים לעלות ולזעוק גבוה מעל גבוה.

    הם צועקים "נמות ולא נתגייס", ומתכוונים לכל מילה.

    ולכו תסבירו לזקן הזה, משבית השמחות והאקשן,
    שזה עתה גער בבחורים המטפסים,
    שמלשבת שפוף על כיסא פלסטיק עם תהילים
    לא נמלטים מציפורני המשטרה הצבאית.

    נראה אותם, את לובשי המדים הגיבורים,
    מטפסים גבוה־גבוה אל ארץ האמיצים,
    שאולי בינתיים כבר מימשו את מרחק הנפילה אל הנעלה ביותר
    בצעד אחד זעיר ומהיר
    אל כיסא הכבוד.
  • 21
  • יש בכל מקום ראש נחש.

    לא ברור לי אם הוא קיים במציאות
    או רק בדמיון:
    אם באמת יש לראש נחש אחיזה, שליחים שיצרו לעצמם שליחות עבורו, או שמדובר בדמיון שבנינו לעצמנו.

    אבל הראש נחש הזה מונע מאיתנו לקיים עולם יצרני, משגשג, מתוקן.
    הוא נמצא בכל מקום...

    אצל ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, תקשורת, שופטים, משטרה, אכיפת החוק וגם אצל אנשים פשוטים יותר ופחות, אנשים שיש להם סמכויות ואלו שאין.

    כשהוא אצל אנשים שיש להם סמכויות אז מדובר בכך שהוא משתמש בסמכות שלהם עבורו, הם כלי בשבילו.

    אצל אלו שאין להם סמכויות הוא נהנה סתם לתת הרגשה לא טובה.

    ראש הנחש הזה הוא הנפרדות, האגו, טובות הנאה, חוסר אכפתיות, עצלנות, נצלנות, ביקורת, השלכה, אשמה, התעלמות, חוסר אמונה בטוב, כוחי ועוצם ידי, פחד ועוד...

    ראש הנחש מתבטא אצל המנהיגים בצורה מסוימת בה הם לא רואים את הכלל, את טובת הכלל, את צורך הכלל.

    יש להם עניין במגזריות, בהעדפות אדם או מגזר מסוים, בהכנעה לכח שהוא לא לטובת העם ועוד...

    שימו לב: כל אדם הוא בפני עצמו.
    כל אדם יש לו כח מוגבל.
    בדרך כלל מישהו חיצוני מביא לאדם כח או סמכות.
    מי מביא לשרים כח
    מי מביא לשוטרים כח
    מי מביא לתקשורת כח
    מי מביא לראש הממשלה כח
    מי מביא לבגץ סמכות
    מי מביא לכך אלה כח?

    כרגע זה ראש נחש. זה משהו שהוא לא מדויק, לא אמיתי.

    ולמה זה לדעתי ראש נחש? כי התפקיד של כולם נפרד , אין יעילות ואין הקשבה ואין חזון אלא אינטרסנטי, בירוקרטיה, חוסר עניין בזולת, חוסר אמת.

    אותו ראש נחש נמצא גם בתוכנו.

    להשתחרר מראש נחש זה אומר להתחיל לחיות בהכנעה, אמונה בטוב, אם עוד אדם ועוד אדם יאמינו בטוב יהיו יותר ויותר אנשים עם מטרה משותפת.

    אם כולנו נבין שכולנו רוצים טוב, טוב פשוט, אז הרב זמיר כהן ה ונאור נרקיס, לדוגמה, יוכלו להביט זה בעיניים של זה ולומר זה לזה: אתה קדוש.

    כי כשנבין שכולנו רוצים טוב, נצחק לפתע צחוק גדול של הקלה ונגיד: אה, רגע מה מונע מאיתנו לזכות לטוב? ראש נחש, תחושת נפרדות? יואו בעצם כולנו מבינים מה זה טוב, טוב זה לחיות בשותפות בלי ראש נחש.

    אם לא יהיה את הראש נחש נזכה שכל בעל סמכות יגייס את הסמכות שלו לטובת העם ולטובת כולם.

    יהיה בביטול מוחלט למען העם.

    וזה תפקיד כל אדם לשבור את הראש נחש הזה.

    ולזכות לתחושת אחדות בה נביט על כל אדם ונחשוב: אתה קדוש.

    בשביל שהסמכויות ישברו את ראש הנחש ונזכה לעולם מתוקן, עולם בו ,יהיה סיוע לכל אדם להפיק את הפוטנציאל שלו באופן יציב ונכון, עולם בו מה שלא טוב יטופל בלי שהיות, עולם בו מה שלא טוב יצא מחיינו ומה שטוב יישאר.
    אמנם לכל אחד יש סולם ערכים שונה וטוב שונה,

    אבל ברגע שנבין שאנחנו כאן כדי לדון על מהות על הרצון להגיע לטוב, הכל ישתנה לטובה בעזרת ה'.

    איך אפשר לדעת מה הראש נחש הפרטי שלי?
    זה ניתן לדעת כשאנו במצוקה או פחד, אז מציפה אותנו האמת, הפספוס, פתאום האדם אומר:
    "אוף, לא יכולתי לוותר ל...?"
    או: "יואו אני צריך לתת יותר זמן לעצמי",
    או "אוף כל הזמן 'אני, ואני ואני, מה קורה איתי יש עוד אנשים מלבדי".
    או "למה שנאתי את כל העולם? איך כולם טובים, סתם אני שונא אנשים".
    בעת מצוקה האדם קולט מה הראש נחש שלו.

    ולמה חשוב, לדעתי שכל אחד יטפל בראש נחש הפרטי שלו?
    בגלל שאנחנו קולקטיב, משפיעים אלו על אלו, ואם כל אדם יטפל בראש נחש שלו, נוכל להשפיע על העולם ולהכניע את הראש נחש העולמי.

    אחרי שנצליח להכניע את הראש נחש הזה, כל האלילים יכרתו מהעולם, אז נגיע למצב בו "ה' הוא האלוקים אין עוד".
    כמובן שגם עכשיו ה' הוא האלוקים ואין עוד, אבל כל עוד אנחנו נותנים מקום לראש נחש אנחנו אלה שלא נותנים מקום להשגחה העליונה כי אנחנו כביכול דוחקים את רגלי השכינה, אם נצליח להיות בשמחה, באחדות ובאמונה תמיד,
    נזכה לכל הברכות.
    @דודה עם החיבור המהמם שהעלית כאן הבאת לי השראה לכיוון שונה לגמרי.
    מצהירה מראש - לא בא לקטרג ח"ו על אלה ה'מתבכיינות'. זו הצגת זווית של אלה המחכים ומצפים.

    הלוואי והיו לי ילדים

    המפגש הכיתתי המיוחל,
    סוף כל סוף הולך לקרות.
    בכל הסגנונות הוא מתובל,
    ככה זה, הן כבר לא ילדות.

    הן התחתנו, בנו להן בתים,
    בעל-עבודה-והרבה ילדים.
    כל אחת מספרת לתומה,
    על כל ה'צרות' שבביתה.

    לזו אין היכן לשים את הקטן,
    בעלה אברך ואין סבסוד.
    בעבודתה לא ישרוד הפטפטן,
    לשמלתה נצמד תדיר החמוד.

    הגברת השנייה בצער מספרת,
    כי הגדולה שלה בכיתה מקדמת.
    לקרוא ולכתוב היא מתקשה,
    והיא, האמא, בדילמה קשה.

    ויש גם את ההיא שמתבכיינת,
    ואת החברה הזו שמתמרמרת.
    את המוגזמת שמשתפכת,
    על עוד אחד נוסף שהיא סוחבת.

    ויש אותה.
    יושבת בצד החדר ושותקת,
    עיניה רושפות מעצב, זועקות.
    לא לבכות היא מתאמצת,
    ועיניה כבר מזמן לא שואלות.

    דמעות זולגות במורד לחייה,
    על בית ריק ועל קירות לבנים.
    לא תשערנה לרגע חברותיה,
    את הסערה המתחוללת מבפנים.

    היא מנסה בכח לאטום אזניה,
    לא לשמוע את מרמורן של הבנות.
    מי מספר להן, לסגל חברותיה,
    שהלוואי והיו לה מ'מקצת' הצרות?

    תודו לו,
    על כל לכלוך ויללה,
    תודו לו,
    על בעיות עם הילדה.

    תברכו אותו,
    על לילות לבנים,
    תברכו אותו,
    על מינוס בבנק ממעונים.

    אמרו תודה על כל החבילה,
    זכרו שכל לכלוך הוא יהלום.
    כי קשיים ועול של 'משפחה',
    יש מי שעבורו הם בגדר חלום.
    אָמַרְתָּ זֶה בְּסֵדֶר
    חִיַּכְתָּ חִיּוּךְ חָצוּי
    עִם לֵב,
    וְצֶבַע כָּתֹם בַּסְּוֵדֶר
    הָלַכְתָּ עִם חָבֵר
    לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּתֶּדֶר

    שָׁאַלְתִּי מָה שְׁלוֹמְךָ
    בְּלִי לְסַפֵּר שֶׁבָּכִיתִי בַּתְּפִלָּה
    עָלֶיךָ, יֶלֶד שֶׁל אִמָּא
    מָשַׁכְתָּ כָּתֵף אֲדִישָׁה
    וְהָעֵינַיִם בָּרְחוּ אָחוֹרָה
    פָּחַדְתָּ לְדַבֵּר אֶת לִבְּךָ

    רָצִיתִי, יֶלֶד שֶׁלִּי
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ חָזָק
    לְהִתְקַשֵּׁר
    לִשְׁאֹל אֵיפֹה אַתָּה
    לָמָּה הָלַכְתָּ רָחוֹק
    מָה הָיָה חָסֵר לְךָ

    שׁוֹתֶקֶת הַכֹּל
    לֹא מְבָרֶרֶת,
    לֹא חוֹפֶרֶת
    דּוֹאֶגֶת בִּפְנִים,
    מְחַיֶּכֶת כְּשֶׁאַתָּה חוֹזֵר
    מַצִּיעָה פְּרוּסַת עוּגָה
    מַצִּיעָה אַהֲבָה
    בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה
    תִּפְגֹּשׁ אוֹתָהּ

    אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ יֶלֶד
    בְּטוּחָה שֶׁתַּחֲזֹר אֵלֵינוּ
    אֶל אֱלוֹקִים שֶׁלְּךָ
    מְחַכָּה לְחִיּוּךְ נָבוֹךְ
    שֶׁתָּבוֹא עִם יֶלֶד מָתוֹק
    וּתְסַפֵּר לוֹ,
    עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתָ
    עַל הָאַבָּא שֶׁאַתָּה.
  • 72
  • הוא בעצרת לא משתתף
    נמאס לו להתכופף
    ובכלל ... לא בא לו להידחף ולהשתפשף
    בכל מי שאת המדינה מחרף ומגדף
    הוא לא מזדהה עם מי שדגל ישראל שורף
    ומי שינסה להכריח אותו שיתחפף

    הוא את משנת החיים שלו כבר מזמן בנה
    הוא חשב והעמיק והגיע לתובנה
    שמדינה לא יכולה בלי צבא להגנה
    הוא באמת חושב שההשתמטות היא סכנה
    ולכן הוא בעצם לא מזדהה עם כל ההפגנה

    בפינת רחוב הוא עומד עם חבר ומסביר ומחכים
    בפאטוס מושלם בקולות וברקים
    מצוטט את כל מה שקרא באתרים במסכים
    מסכם בקצרה את תיאוריית ה "אז מה אם אתה לא מסכים"
    מדינה לא יכולה להתקיים אם כל אחד יקבע לעצמו חוקים

    ובכלל אי אפשר רק זכויות בלי חובות
    ולקבל ולקבל וכל הזמן לבקש כסף והטבות
    ולמה רק החילונים צריכים להקריב את כל ההקרבות
    ולמה רק הבנים החילונים צריכים ליפול בקרבות

    אז יתכבדו נא רבני ועסקני הקהילה
    מקומם שמור בהיכל התהילה
    לארגן לי מקום לימים נוראים שאוכל להתרכז בתפילת נעילה
    לדאוג למוסדות לימוד לילדים ולעשות פרוטקציה במבחני קבלה
    אבל אם אני חושב אחרת אין סכוי שיכריחו אותי להשתתף בעצרת המגעילה

    וכך הוא היה ממשיך עוד שעה לדבר
    רק שפתאום הוא שומע גיחוך קל מכיוונו של החבר
    הוא מציץ אליו במבט מברר
    וההוא אומר לו בקול מהוסס שהולך ומתגבר
    ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר
    אשמח לביקורת.
    אני בטוחה שיהיו הערות לגבי האורך, אך לא הצלחתי לקצר.
    גם ככה במציאות, הסיפור הרבה יותר ארוך...

    לַיְלָה אֶחָד, סָמוּךְ לַחֲצוֹת,
    הֶחְלִיטָה אִשָּׁה אַחַת נֶחְרָצוֹת,
    שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ זְמַנָּהּ,
    הַמְּיֻחָל שֶׁל הַשֵּׁנָה.
    בְּצַעַד מִתְרוֹנֵן הִיא פּוֹנָה,
    רַק תִּתְלֶה עוֹד מְכוֹנָה,
    תְּגַהֵץ שָׁלוֹשׁ חֻלְצוֹת,
    וּלְמָחָר תָּכִין קְצִיצוֹת.

    רַק חֲצִי שָׁעָה חוֹלֶפֶת,
    קַעֲרַת קְצִיצוֹת נִשְׁטֶפֶת,
    וּ- לַתָּכְנִית הָעִקָּרִית-
    הַפְּגִישָׁה עִם הַכָּרִית!!
    אִשָּׁה סְחוּטָה מִטָּה פּוֹגֶשֶׁת,
    אַחַר שְׂמִיכָה הִיא מְגַשֶּׁשֶׁת,
    עֵינֶיהָ חִישׁ נֶעֱצָמוֹת,
    הִיא בְּעוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת.

    אוֹ כָּךְ קִוְּתָה הִיא לְפָחוֹת-
    לְפֶתַע נִשְׁמָעוֹת צְרָחוֹת.
    מוֹיְשָׁלֶה הִתְעוֹרֵר,
    אֶת יַעְנְקָלֶה הֵעִיר מַהֵר,
    וּלְקוֹל הַבֶּכִי הַמַּלְחִיץ,
    אַבְרִימׇלֶה גַּם הוּא הֵקִיץ.
    מַקְהֵלָה מַמָּשׁ מֻשְׁלֶמֶת,
    בַּחֲדַר יְלָדִים פּוֹעֶמֶת.

    אִשָּׁה טְרוּטָה כְּבָר לֹא שׁוֹכֶבֶת,
    בְּקֹשִׁי אֶת עַצְמָהּ סוֹחֶבֶת,
    לַחֲדַר הַיְּלָדִים,
    שֶׁנִּפְקְדוּ בִּנְדוּדִים.
    לְזֶה מוֹצֵץ, לְזֶה בַּקְבּוּק,
    לְזֶה שְׂמִיכָה וְשׁוּב חִבּוּק.
    נְשִׁיקָה בְּכָל לֶחִי,
    נָדְמוּ לָהֶם קוֹלוֹת הַבֶּכִי.

    עַכְשָׁו הִיא כְּבָר מַמָּשׁ סְחוּטָה,
    מַהֵר חוֹזֶרֶת לַמִּטָּה.
    שׁוּב עֵינַיִם הִיא עוֹצֶמֶת,
    הִיא כִּמְעַט-כִּמְעַט נִרְדֶּמֶת---
    יַעְנְקָלֶה בַּפֶּתַח עוֹמֵד,
    מֵהַחֹשֶׁךְ הוּא פּוֹחֵד...
    בַּמִּטָּה הִיא מִצְטַמֶּקֶת,
    כָּרִית, שְׂמִיכָה עִם בְּנָהּ חוֹלֶקֶת.

    עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִישֹׁן, וַדַּאי,
    עֲיֵפָה הִיא לְמַדַּי...
    חֲלוֹם יָפֶה נִצָּב בַּפֶּתַח,
    הִיא נִרְדֶּמֶת לָהּ לָבֶטַח.
    אַךְ מֶה הָיָה בַּחֲלוֹמָהּ?
    קוֹל שֶׁל בֶּכִי בּוֹ נִשְׁמַע,
    בְּעֶצֶם, זוֹ בִּכְלָל טָעוּת,
    הַבֶּכִי פֹּה, בַּמְּצִיאוּת.

    אַבְרֵימׇלֶה בְּקוֹל מַר,
    לִבָּהּ הָרַךְ מִיָּד נִכְמָר.
    מְנַסָּה בְּכֹה וָכֹה,
    אַךְ הוּא מַרְאֶה אֶת רֹב כּוֹחוֹ.
    שִׁיר, בַּקְבּוּק, צַעֲצוּעַ,
    עֲגָלָה, שְׂמִיכָה, נִעְנוּעַ,
    כַּעֲבֹר שְׁעָתַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ,
    עַל כְּתֵפָהּ מַנִּיחַ רֹאשׁ.

    עַכְשָׁו סוֹפִית! הִיא מַחֲלִיטָה.
    שׁוּב צוֹנַחַת לַמִּטָּה.
    הָיָה שָׁוֶה לָהּ לְחַכּוֹת,
    כִּי בְּמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים דַּקּוֹת!
    יְשֵׁנָה מַמָּשׁ רָצוּף,
    לֹא מַפְצִיעַ שׁוּם פַּרְצוּף,
    לְהַפְרִיעַ אוֹתָהּ מִשְּׁנָתָהּ,
    לְהָקִים אוֹתָהּ מֵהַמִּטָּה.

    וּמִיָּד בְּסִיּוּמָן,
    מוֹיְשָׁלֶה הַחֶבְרֶהמָן,
    עִם הַתַּרְנְגוֹל נֵעוֹר,
    וּמַכְרִיז- הִגִּיעַ אוֹר!
    מִיָּד כָּל הָאַחִים מְקִיצִים,
    אֶל אִמָּם אָצִים רָצִים,
    לִגְדֹּעַ שֵׁנָה בְּאִבָּהּ,
    כִּי הִנֵּה בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!

    אִשָּׁה עֲיֵפָה מַשְׁלִימָה,
    מִיָּד מִתְגַּיֶּסֶת לַמְּשִׂימָה.
    מִתְנַחֶמֶת שֶׁקָּפֶה,
    וַדַּאי יָעִיר אוֹתָהּ יָפֶה,
    רַק קֹדֶם תּוֹצִיא בְּגָדִים,
    וְתַלְבִּישׁ תַּ'יְלָדִים,
    וְתָכִין כְּרִיכִים,
    וְתַחְתֹּךְ תַּפּוּחִים,
    וְתִשְׁלַח אֶת הָעֵדֶר,
    וּתְסַדֵּר אֶת הַחֶדֶר,
    וְתַחְטֹף אֶת הַתִּיק,
    וְאוֹטוֹבּוּס תַּסְפִּיק,
    וְתִשְׁקַע בָּעֲבוֹדָה
    וְ...
     תגובה אחרונה 
    ב''ה.

    אֵין בִּי פִּסַּה אַחַת בּוֹדְדָה
    שֶׁאֵין אֲנִי כּוֹבֵל אוֹתָהּ
    תַּחַת הָאֲנִי שֶׁבִּי.

    וְכָל פִּסָּה שֶׁבִּי
    מְשֻׁעְבֶּדֶת אֵלָיו
    לְלֹא יְכֹלֶת נוּעַ
    אֶל חֹפֶשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.

    אֵין בִּי פִּסָּה אַחַת
    שֶׁמַּצְלִיחָה לִרְאוֹת
    מֵעֵבֶר לְהָרֵי אֲרָרָט,
    לִרְאוֹת מִבַּעֲדָם אֶת הָאַחֵר.

    וְהָאֱמֶת שֶׁבִּי
    יוֹשֶׁבֶת בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה —
    כְּבוּלָה וַאֲזוּקָה.

    וְהַנְּבוּאָה מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.

    וַאֲנִי מְתָאֵר בְּאָזְנֵי עַצְמִי
    כִּי טוֹב אֲנִי,
    וְאִישׁ לֹא כָּשֵׁר בְּעֵינַי בָּעֵת הַהִיא.

    וְרַק אֲנִי וְהַבּוֹרֵא,
    אֲנִי וְהַמַּלְאָכִים,
    אֲנִי וְהַצַּדִּיקִים
    שָׁרִים.
    וַאֲנִי מְהֻלָּל
    בְּתִשְׁבָּחוֹת עַצְמִי.
    וַאֲנִי הוּא זֶה
    שֶׁמּוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לָאָרֶץ.

    הַאִם אֶזְכֶּה
    וְלוּ פַּעַם אַחַת בְּחַיַּי
    לְהַקְשִׁיב לַקּוֹל הָאוֹמֵר:
    "עֲשֵׂה לְךָ רַב"

    עָשָׂה לְךָ מִישֶׁהוּ מֵרָחוֹק
    שֶׁיָּחֹן אוֹתְךָ.
    אחד בלי שם

    קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.

    הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.

    תשאלו למה?!

    כי ככה הוא מרגיש.
    פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.

    הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.

    כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.

    כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!

    הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.

    איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.

    מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.

    חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.

    אטומה.

    אז הוא בורח.

    הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!

    הוא בן אדם!

    גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.

    כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.

    גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.

    והוא יודע שהם לא אשמים.
    אבל גם הוא לא.

    הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.

    התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.

    והנה הוא הגיע למקומו.


    הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.

    וזה עושה לו טוב.

    אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.

    הנכונה.

    אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.

    האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!
    חייו של איוון האיכר נעים סביב שדה הקישואים הגדול שמאחורי הבית שלו.

    כל יום, מייד כשזורחת השמש, איוון הולך לשדה שלו, חורש וזורע, משקה ומדשן, מגדל את הקישואים שלב אחרי שלב עד שמגיע זמן הקטיף.

    כשמגיע הקטיף, איוון קוטף את כל היבול שגידל, ונוסע אל היריד כדי למכור את הקישואים לסוחרים.

    כך נעים לו חייו של איוון - גידול קישואים, קטיף, ומכירה ביריד.

    שנה אחת, בדרך אל היריד הצטרף אל איוון זקן הכפר. הוא הקשיב לכל סיפוריו המתרברבים של איוון, איך גם השנה הוא בהבנתו ובניסיונו גידל את הקישואים מהרגע שהם היו זרעים קטנים באדמה ועד שהם גדלו דיים והוא קטף אותם.

    אמר לו הזקן: "אל לך איוון לזקוף את הצלחת הקישואים למעשה ידיך בלבד, שכן אילולי השמש הזורחת על השדה, החום והכוח שהיא נותנת בקישואים, הם לא היו מצליחים לגדול כלל וכלל."

    איוון לא היה מרוצה מדברי הזקן. כוחו ועמלו בלבד הם אלו שמגדלים את הקישואים. אלו דברי שטות דיבר הזקן, הלא זה ממש ברור שהשמש הרחוקה אינה יכולה להשפיע על הקישואים שבגינה, וברור שגם בלעדיה הקישואים היו גדלים לתפארת הודות להשקעתו.

    אך את דברי הזקן איוון לא הצליח לשכוח. ומכיוון שהזקן החכם חשב שהשמש היא זו שנותנת לקישואים את הכוח לגדול, איוון החל לשנוא את השמש.

    סטפן, שכנו של איוון, היה גנב. הוא לא ראה בכך פחיתות כבוד. כל אחד מהאנשים בוחר את המקצוע המתאים לו. זה היה המקצוע שלו.

    כמובן הוא היה עובד רק בלילות. למעשים שכאלו אין מקום כשהשמש מאירה, ומכיוון שסטפן רצה לגנוב שעות נוספות, והשמש היא זו שמנעה ממנו את זה, סטפן שנא את השמש.

    גרגורי היה צעיר קל דעת. הוא לא היה צריך סיבה כדי לשנוא משהו. גם הוא שנא את השמש.
    ~ ~ ~

    כשמישהו תלה מודעה על "אסיפת חירום בנוגע להשפעת השמש על החיים בכפר", הם הגיעו כולם.
    מכיוון שכבר מהמודעה היה אפשר להבין להיכן נושבת הרוח, הם הגיעו מוכנים לאסיפה.
    איוון הביא איתו את המספריים הגדולים איתם הוא קוטף את הקישואים, סטפן הביא איתו את הגרזן שהוא קנה בעיר, זה שאף דלת לא נשארה נעולה כשהיא פגשה אותו. גם גרגורי הגיע. הוא, בשונה מאיוון וסטפן לא הביא איתו נשק. מעולם לא נזקק לו, הוא משתמש בידיים.

    אפילו הפריץ הגיע, כשהוא חמוש ברובה הצייד שלו.

    וכך עמדו להם בכיכר העיירה איוון וסטפן, גרגורי והפריץ, כשכולם מסכימים שאי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא. הפתרון היחיד הוא לאחד כוחות, ויחדיו לכבות את השמש.

    כתום כל הדיבורים, הגיע שלב המעשים. הפריץ כיוון את הרובה אל השמיים, דרך אותו, וירה.

    הם הכריזו מלחמה.

    מלחמה נגד השמש.​



    סיכום IA:
    קטעי הטקסט מתארים סיפור אלגורי על איכר, גנב, צעיר חסר דעת, ופריץ, שכולם שונאים את השמש מסיבות שונות ומחליטים לכרות ברית כדי "לכבות" אותה. לאחר מכן, המקור מסביר שסיפור זה משמש כמשל שבו השמש מייצגת את התורה הקדושה. הדמויות השונות בסיפור מייצגות טיפוסים של אנשים שמתנגדים לתורה: אלה שחושבים שהצלחתם באה רק ממעשיהם, אלה שהתורה מפריעה למעשיהם הלא-מוסריים, אלה ששונאים ללא סיבה, ואלה שמצטרפים ללא אינטרס ברור. המקור מדגיש את הנלעגות והחוסר היכולת של המאבק בתורה, ומשווה אותו לניסיון לכבות את השמש, תוך מתן מסר של חוסר פחד מפני אלה המנסים לפגוע בה.
    תודה ל @צביה ר. על התמונה ועל ליטוש התוכן.
    ב''ה

    בְּאֶחָד הָרְחוֹבוֹת,

    יֶלֶד אֶחָד

    קָטָן

    אָמַר קַדִּישׁ.

    וּבָרְחוֹב הַשֵּׁנִי

    עָמְדוּ אֲנָשִׁים וְשָׁרוּ.



    בְּפִנַּת הָרְחוֹב –

    קוֹל יְלָלָה דַּקָּה,

    וּבַבַּיִת מִמּוּל

    נֶעֶשְׂתָה הַבַּת כַּלָּה.

    וְתֵהוֹם הָעִיר,

    וְתָגֵל הַמִּשְׁפָּחָה.



    אִישׁ אֶחָד

    בְּצַד הַמִּדְרָכָה

    אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ

    בִּשְׁנִיָּה.

    וּבַסִּמְטָה הַסְּמוּכָה

    הִתְלוֹנֵן קוֹנֶה

    שֶׁחָסֵר בַּדָּג תַּבְלִין,

    וְהֵיכָן הַלַּחְמָנִיָּה?



    אֵיזֶה אִישׁ מוּזָר הוּא זֶה –

    בֶּן הָאַלְפַּיִם,

    שֶׁנֶּחְבַּט בְּיָדוֹ הָאַחַת

    וְצוֹהֵל בְּזוֹ הָאַחֶרֶת.

    שֶׁמֻּכֶּה בְּעֵינוֹ

    וְחָדֵל לִרְאוֹת,

    וּבַשְּׁנִיָּה – חִיּוּךְ.



    נֶחְבָּט בְּאָזְנוֹ

    וּכְבָר אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ,

    וּבְזוֹ שֶׁכְּנֶגְדָּהּ

    מַטֶּה אָזְנוֹ אֶל הָרִנָּה.



    מֻכֶּה עַד זוֹב דָּם –

    אַךְ מְמָאֵן לִפֹּל,

    וְהוּא הוֹלֵךְ

    בַּמֶּה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ,

    וְשָׁר בַּחֲצִי פִּיו,

    שִׁיר שֶׁאֵין בּוֹ שִׂמְחָה –

    שֶׁאֵין בָּהּ עֶצֶב.

    וְאֵין בּוֹ עֶצֶב –

    שֶׁאֵין בּוֹ שִׂמְחָה.



    הֵחֵלּוּ בָּנָיו.

    הֵם בּוֹכִים,

    וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק.

    וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא

    גַּם בּוֹכֶה וְגַם שׂוֹחֵק.



    וְהָיָה הַבַּיִת נֶחֱרַב

    וְשׁוּב נִבְנָה.



    נֶחֱרַב

    וְשׁוּב נִבְנָה –

    בִּנְיַן עוֹלָם.
  • 27
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    0 תגובות
    יֵשׁ בִּי מַצְפּוּן עַל מַהוּת אַחַת
    עַל הָרְפִיסָה הַכּוֹשֶׁלֶת שֶׁלִּי מוּל הָעוֹלָם הַזֶּה
    מוּל קְשָׁיִים שֶׁל אֲחֵרִים
    מוּל הַיֵּאוּשׁ שֶׁלִּי וְחֹסֶר הַמַּאֲמָץ כָּל עוֹד זֶה שַׁיָּךְ אֵלַי

    אִם הָיוּ יְכוֹלִים הֵם
    הָיוּ אוֹמְרִים לִי אֵיךְ אַתְּ מְעִזָּה
    לְזַמֵּן לְתוֹךְ חַיַּיִךְ מְעַרְבּוֹלוֹת כְּאֵב
    לְזַמֵּן לְתוֹךְ חַיַּיִךְ מָה שֶׁאַתְּ בּוֹרַחַת מִפָּנֵינוּ

    לָשִׂים מַסֵּכָה מִפְּנֵי כָּל מָה שֶׁחֵלֶק מִמֵּךְ
    שֶׁאַתְּ יוֹצֶרֶת בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
    וּבַאֲדִישׁוּת מֻפְלָאָה מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּצַעֲרֵנוּ

    הָיִיתִי עוֹנָה לָהֶם
    חָתַמְתִּי עַל חוֹזֶה
    בֵּינִי לְבֵינוֹ
    בֵּינִי לְבֵינִי
    וּבִמְקוֹם שֶׁיַּרְאֶה לִי קֶשֶׁת
    הוּא יִתְרַחֵק יוֹתֵר מִן הַחֲרָכִים
    יִמְתַּח אֶת קְצֵה הַיְּכֹלֶת שֶׁלִּי
    עַד שֶׁהַשְּׁפִיּוּת תִּהְיֶה מִמֶּנִּי וָהָלְאָה
    עַד
    שֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי תִּבְחַר בּוֹ
    תִּתְנַתֵּק מִתּוֹכִי וְתַכְרִיחַ אוֹתִי שֶׁאֶבְחַר בָּהּ
    בּוֹ
    שׁוּב

    אַף פַּעַם לֹא עָצַרְתִּי לַחֲשֹׁב
    אִם עָדִיף לִי הַהֶסְתֵּר
    מֵהַקֶּשֶׁת שֶׁלָּכֶם
    אִם עֲדִיפָה לִי הַקֶּשֶׁת הַשְּׁקוּפָה הַזּוֹ
    מֵהַמַּבּוּל

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה