קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 36
    • N
    שיר ללכת
  • NeWord //
    • ללכת ללכת,
    לשחרר את הכל,
    לרוץ, רק לרוץ,
    במרחב הגדול,
    שבין נפש בוערת,
    ללב ששותק,
    בין שכל, לרגש
    שלא מתנתק.

    ללכת ללכת,
    לנשום קצת אוויר,
    לרוץ, רק לרוץ,
    במירוץ המהיר,
    מנקודת הסיום,
    בה הכל נגמר,
    לנקודת ההתחלה,
    משחזרת עבר.

    אשמח לביקורת שלכם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, RIVKA W, בחלל הריק ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    תודה! מעניין, כי החרוזים נכתבו לי עם השיר עצמו, לא ניסיתי ליצור אותם בכוח... תודה! בינתיים אין...
  • 111
    • א
    דיון תעלומה, מי שלח את הספרים שלי להרווארד?
  • א. פרי //
    • נתקלתי במודעה המציעה לסופרים עצמאיים שספריהם יישלחו לאוניברסיטאות בארה"ב בהתנדבות. החתום על המודעה הוא אדם בשם שלמה פישמן, שמציע לשלוח ספרים של סופרים ישראלים ללא תשלום.
    שלחתי לו רשימת ספרים והוא ציין לפי תאריכי הוצאה לאור, כמה עותקים לשלוח מכל ספר.
    זה היה מזמן, אבל עדיין לא שלחתי כי אני נוהגת לדחות דברים לא חשובים.
    מידי כמה זמן הוא שלח לי תזכורת, והשבוע החלטתי שהגיע הזמן לשלוח את הספרים.

    לפני ששלחתי הוא כתב לי שיבדוק אולי הספרים כן קיימים באוניברסיטה.
    להפתעתי - כן! הספרים שלי הגיעו למחלקות העבריות של האוניברסיטאות בארה"ב.
    הוא שלח לי צילומי מסך שהספרים: במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, וסדר הפוך מקוטלגים כספרים מהמניין בהרווארד.
    "אם זה בהרווארד זה באוניברסיטאות נוספות", כתב לי.

    מי יכול לשלוח לשם? זו תעלומה... אולי יש אנשים שעוסקים בזה? אבל גם ספרים חרדיים? מעניין מאוד.

    חשבתי שזה רק הספרים שלי בגלל חשיבותם הרבה, אולי מישהו זיהה את הפוטנציאל הרב שלהם וכו'.
    אבל כתבתי לו שמות של סופרות נוספים והוא שלח לי צילומי מסך של הספרים שלהם מקוטלגים. (כנראה כמעט) כל הספרים החרדיים הגיעו לאוניבסיטאות בארה"ב.
    קצת מעניין כיצד הגיעו הספרים לשם, וכשהפליאה חלפה הבנתי שיתכן שאף אחד לא קורא שם את הספרים, כי בטח זה הרבה מאוד ספרים, וכמה זמן יש כבר לאנשים כדי שלקרוא את כולם?

    בכל מקרה מר שלמה פישמן שולח ספרים לארצות הברית, לספריות באוניברסיטאות, הוא רואה בזה שליחות.
    שאלתי אם ירצה שאכתוב את הפרטים בפורום כתיבה,
    הוא שלח את הנוסח הבא:

    שלום וברכה
    מי שהוציא ספר ורוצה שהוא יהיה בספריות באוניברסיטאות בארצות הברית ( מחלקות עבריות)
    מוזמן ליצור קשר
    עם שלמה פישמן
    0525244497
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, קל זכות, תמרוז ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 45
    • לירז קנימח
    שיתוף - לביקורת תסגור.את.הדלת.
  • לירז קנימח //
    • הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

    תסגור.את.הדלת.
    מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
    ואמרתם שוב ושוב.
    לא פעם.
    לא פעמיים
    ולא גלידה אחת או שתיים.
    אולי סניף שלם יספיק.
    אולי אפילו לא.
    וכמה כבר אפשר להגיד?
    בזמן האחרון היה לי מקרה
    שקניתי לעצמי משהו טעים
    ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
    החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
    לא צריך להגזים ולהחביא
    פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
    ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
    שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
    באותה פוזה אפילו.
    משום מה הוא הוריד במשקל
    לא יכול להיות.
    הקופסא ריקה.
    מישהו אכל את הטעים שלי.
    ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
    אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
    אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
    לא יודעת מה חשב ה"גנב"
    העצבים זרמו לי בכל הורידים
    וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

    "את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
    - לא איכפת לי זה לא תירוץ!

    "זה לא בכוונה"
    - החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
    וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

    "אולי הוא התבייש או פחד ממך"
    - לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

    "אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
    -לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

    "אפשר להחזיר!"
    - אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

    "ואם הוא היה חטוף?"
    -

    כאן עלתה בי מחשבה
    אם הוא היה חטוף?
    היית דנה לכף זכות.
    למה? כי הוא סובל.
    גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
    וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
    לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
    כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
    לא.
    כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
    אז מה עוד נשאר?

    כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
    "למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
    כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
    איזה אסון.
    כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
    כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
    תסגור את הדלת.
    אל תטפטף.
    תנקה אחריך.
    שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
    למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
    למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
    למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
    מה הבעיה להתחשב??
    כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

    ואז.
    בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
    פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
    אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
    -אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
    כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
    כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
    שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
    כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
    כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
    למה? למה אנחנו לא סוגרים??
    יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
    גם אם זה פתח קטן!
    "לפתח חטאת רובץ"
    לפחות תסגרו את הרשת!
    תאמינו לי.
    מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
    ועדיין.
    אנחנו לא סוגרים את הדלת.
    והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
    אבל לא.
    יש יותר מזה.
    לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
    כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

    אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
    בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
    ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
    מאז.
    כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
    אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
    וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
    ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
    בניי.
    אהוביי.
    בבקשה.
    תסגרו את הדלת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, נתנאל היוצר, rachelita ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    @לירז קנימח , וואו. תובנה מיוחדת כתובה בצורה אומנותית!
  • 153
    • ע
    שיתוף - לביקורת שכר פסיעות
  • עידו לסרי //
    • שכר פסיעות |
    אפשר שהיה זה יום רביעי ואפשר שיום חמישי, על כל פנים התגלגלו הדברים כך שכבר יצא שעה תשיעית ועדיין הנני עומד בפתחה של עיר והסעתי טרם הופיעה ותורה מה תהא עליה?
    תוך שאני עומד תחת העץ שספק צילו ספק שמשו קופחים על פני, נתעמקתי במנהג האנשים להוסיף בסיום דבריהם את המילים 'בעזרת השם', תמהתי די על מחשבותיהם, חלילה אם לא יאמרו כן לא תבא עליהם עזרת השם? והנה נמצאו מפקפקים חלילה באמונה.
    עם שאני מהרהר בדברים אלו, נרעד כיסי ונמצאתי בטל ממחשבותי, נפניתי לשוחח עם המתקשר שהוברר כנהג ההסעה שהודיע שאינו חש בטוב ואין באפשרותו להביאני אל מחוז לימודי,
    שמתי פני אל תחנת הנוסעים העמוסה, שם המתנתי כמחצית השעה להיווכח שאינני מדייק במיקומי, בלית ברירה חציתי את הדרך מלאת המכוניות, אין לי להטריח את הדברים כדי לשוח על הרגע שבו ישבתי בטח באוטובוס נטול המזגן הדוהר בכביש המשובש למחצה לעבר הצומת הנכונה בה ארד ואמתין לטוב ליבו של אי מי שייקח אותי אל משכן הכולל.
    - -
    בצומת השוממה נסתפקתי אם לעמוד בשמש העזה או שמא לשבת בספסל המתכת המוצל אך רחוק מעיני הנהגים, לבסוף התיישבתי בדעתי לעמוד במקום החום כי במקום הצל ייתכן שתשקע השמש ועדיין אני יושב ומצפה.
    הכביש היה סואן במיוחד, דבר שהסתדר היטב עם העובדה שנוהגי הרכבים לא פסקו מנסיעתם כדי להביאני אל מחוז חפצי, התחלתי מלמד עליהם זכות, שמא חולה בביתם, שמא שכירי יום הם וזמנם נתון לאדוניהם, שמא אנשי צורה הם שעליהם נאמר "פעמים שאתה מתעלם". לפתע נתעקות עיני אל רכב שבו ישב חברי הטוב שלא עצר ללקחני, באותה שעה נתמלאתי עברה על אותם אלו שלא עוזרים לידידיהם בעת הצורך, עד שלחיי הספיקו להאדים, נתקרב הרכב והבחנתי בטעותי, שנהג הרכב לא היה אלא משבעה עממין שלא נאמרו במצוות גמילות חסדים.
    בקיצורם של דברים אומר שנלקחתי לבסוף על ידי אוהב תורה ברכבו המסחרי שהיה חבוט ביותר זכר לערבה והיה מרווני בדברי חיזוק, לא שליבי היה פתוח לשוח בדברים, אך מכל מקום טובה עשה עימי ואי אפשר שאינני מכיר בטובתו.
    כשהגעתי אל היישוב הוותיק, נפטרתי לשלום מן האיש מסביר הפנים שהפליג להמשך טרחתו, ונמצאתי תוהה על דרכי, בית המדרש עמד בטבורו של הכפר ואני בשולי שוליו, התחלתי מהלך בשבילי הכורכר כשאני מרגיש בחמה שיצאה מנרתיקה, מה אומר לכם, שעה זו שהלכתי בחומו של יום היתה קשה מכולם, זיעה ניגרה ממצחי וזלגה לתוך עיני, עודני מוחה את הזיעה מפני, התחילו בגדי דבקים לגופי וחוזר חלילה.
    בסיום דרכי ניבט לעיני בית המדרש המטופח ומכיוון שכך מתחיל אני לדמיין את חוק לימודי יחד עם החברותא. רעש בני אדם ניער אותי ממחשבתי וראיתי את חברי יוצאים מבית המדרש והכרתי בכך שכבר סיימו את לימודיהם והנה ההסעה כבר ממתינה להחזירם.
    סידרתי את בגדי מן הדרך ועליתי עימם להסעה המחזירה. לפיכך נמצא יומי מסתכם בשכר פסיעות.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: יהונתן נוימן, פלוני א., האברך המבקש ועוד 22 משתמשים25 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עידו לסרי
    [העלתי תוכן נוסף, אשמח לביקורת!]
  • 846
    • י
    אתגר אתגר דו שבועי - עין רואה
  • ימים טובים יבואו //
    • הרחפן עולה.
    המשקפת מתמקדת.
    המצלמה מבזיקה.
    עין רואה!

    באתגר השבוע נעלה על מסוק, נתצפת במשקפת או נצלם במצלמה - נתרחק, ונגלה מחדש סצינה מוכרת.

    כלומר-
    את המאבק בין איסתרק ליוסף שמענו וראינו מקרוב. איך זה נראה מרחפן?

    ישראל הניח לאבריימי תפילין. אנחנו מכירים אותם מקרוב, וזה ממש ריגש אותנו. אך איך הסתכל על זה החייל שעמד מהצד?

    המשימה של האתגר היא לבחור סצינה מספר קיים, ולתפוס ממנה מרחק. להיכנס לדמות של הצופה מהצד, מהרחפן או מהמצלמה.
    הצופה לא יודע שום דבר על הסצינה, מעבר למה שהוא רואה.

    איך נדע שכתבנו קטע טוב עבור האתגר?

    1. אורך בין 150 ל1500 מילים
    2. כתבנו מזווית ראייה חיצונית, ושמנו לב שלא הכנסנו שום מידע שהצופה לא יודע.
    3. קטע מעניין, כתוב תקני ומפוסק טוב.
    4. קטע שאפשרי לזהות מתוכו את הסצינה מהספר.
    5. הסצינה מספר חרדי, כמובן(:

    חשוב לכתוב בספוילר מאיפה הסצינה (אם אפשר גם עמוד - עוד יותר טוב😉)

    בהצלחה רבה! מצפה לעומס בכמות ובאיכות😊

    האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום, יום שני י"ט חשוון בשעה 00:000

    לנספח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: יוסף יצחק פ., ניק 150650, אברהם בן ועוד 24 משתמשים27 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צ
    צלולה
    מתרגשת נוראות! תודה על האתגר הזה! אתגר חדש בקרוב, בעזרת השם.
  • 87
    • א
    שיתוף - לביקורת לא צריך את כל זה
  • אבינועם גולדברג //
    • הוא מוריד תריס קשה בינו ובינם,
    ויוצא אל הפינות המאירות של העולם.
    בלי עיתון, בלי נגן,
    צעצועים משאיר בגן.

    פושט מעליו הגדרות.
    חולץ תיוגים, כותרות.

    מתערטל מכל המילים המתפזרות סביבו במהומה.
    ובצעד ברור, יורד לטבול באגם הקסם,
    של הדממה.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: NeWord, אזמרגד, אוראל סולטן ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    וואו! מחשמל! מדיטציה יהודית... ממש יפה!
  • 2 579
    • י
    אתגר נספח לאתגר - עין רואה
  • ימים טובים יבואו //
    • לשאלות, דיונים, תשובות,
    ובעיקר פירגונים הערות והארות (שמתי לב שקטעים באתגר לא מרבים להגיב, אולי בגלל החוסר נוחות שבעניין - לעבור לנספח. אבל חבל, הקטעים באתגר מושקעים ומדהימים - תמיד. ומאוד חשובה ביקרות בונה וגם כמה מחמאות..)

    כאן

    לאתגר
    • תודה
    Reactions: ניק 144552, קרב, אינפרא ועוד 6 משתמשים9 //
    39 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 144552
    ?
  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת מי היה מאמין שהעולם לתוכו גדלתי נחשב 'נוסטלגיה'.
  • א. פרי //
    • לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
    למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
    כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
    בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

    באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
    ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
    אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
    כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
    בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
    אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

    בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

    בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
    כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
    מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
    דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
    התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
    זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

    הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
    הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
    חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
    המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
    היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
    המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
    המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
    הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
    כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
    התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
    ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

    המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
    "אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
    "את בטוחה?" שאלו אותי.
    "כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
    הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
    כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
    בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
    דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
    ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
    היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
    חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
    הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
    נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

    *
    אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
    היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
    רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
    בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
    רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
    סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

    היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
    *
    יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
    הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
    זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
    אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
    אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
    אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
    בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

    אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
    כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
    זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

    יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
    אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

    ֫
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רוצה לדעת הכל, RachelMe, הודיה לוי. ועוד 29 משתמשים32 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשבתי בכל זאת מה המסר של הסיפור ומצאתי כזה: אני חושבת שהמסר הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו...
  • 60
    • ח
    מידע שימושי המילון השלם לענייני כתיבה
  • חנוך בן ירד //
    • אז שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח בזאת את המילון השלם לענייני כתיבה.
    מילון שיפרט בקצרה את פירוש כמה מושגים מתחום הספרות והכתיבה.

    ובכן:
    • פרוטגוניסט • הגיבור הדמות המרכזית והחיובית בספר.

    • אנטגוניסט • הנבל הדמות שמפריעה יותר מכל לפרוטגוניסט.

    • סיידקיק • דמות שטפלה לפרוטגוניסט או האנטגוניסט דמות שמשמשת כ"יד ימינו" של הגבור או של הנבל.

    • פרולוג • מעין הקדמה יצירה המתארת את הרקע לעלילה המרכזית.

    • אפילוג • סוף דבר יצירה המתארת את ההתפתחויות שהתפתחו מהעלילה המרכזית.

    • פריקוול • יצירה שנכתבה אחרי העלילה המרכזית אך מתארת התרחשויות שהתרחשו לפניה.

    • סיקוול • יצירה העומדת בפ"ע שמתארת את ההתרחשויות שלאחר העלילה המרכזית.

    • אלגוריה • יצירה שהיא כעין משל שנועדה להמחיש רעיון מסוים.

    • פנטזיה • עלילה על מפלצות, טרולים, כוחות על או כל דבר שלא מהעוה"ז.

    • מדע בדיוני • עלילה על חייזרים, רובוטים או כל פיתוח מדעי שעדיין לא פותח ע"י המדע בימינו.

    • דיאלוג • שיח בין שתי דמויות או יותר.

    • מונולוג • שיח של דמות בינה לבין עצמה.

    • רומן • בעבר שימש ליצירות מסוג מסוים כיום משמעותו כל יצירה שארוכה מנובלה [ע"פ גיפיטי מ40,000 מילים].

    • נובלה • יצירה בינונית באורכה יותר מסיפור קצר ופחות מרומן [ע"פ גיפיטי עד 40,000 מילים].

    • סיפור קצר • יצירה קצרה באורכה [ע"פ המכלול מ2,000 ועד 7,500 מילים].

    • דאוס אקס מכינה • 'האל מתוך המכונה' כינוי למצב בו גורם חיצוני מתערב בפתאומיות במהלך הסיפור.

    • האקדח של צ'כוב • מושג שאומר שאם יש אקדח במערכה הראשונה הוא חייב לירות עד המערכה השלישית, ובמילים פשוטות שלכל מושג שמוזכר בסיפור חייבת להיות משמעות.

    • 'הרינג אדום' • כינוי למצב בו מושתל בסיפור רמז מטעה שמוביל את הקוראים למסקנא שגויה.
    יש לכם עוד? מוזמנים להוסיף!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שלוימי ג., אוראל סולטן, Chaya Lea ועוד 10 משתמשים13 //
    0 תגובות
  • 2 3 1K
    • ל
    דיון בקשה מכותבי הסיפורים בהמשכים כאן
  • להאמין ביכולות שלי //
    • כמו רבים וטובים גם אני כותבת סיפור בהמשכים בפורום.

    בנוסף, אני גם רוצה לקרוא את הסיפורים בהמשכים.
    נוכחתי לראות שאומנם פרק ראשון אני קוראת בקלות אבל לא משנה כמה שהסיפור מרתק , אני לא מצליחה להנות ולהתמיד באמת מקריאה במסך.
    בשבת קראתי ספר מודפס וחשבתי כמה הייתי רוצה לקרוא את הסיפורים שמעלים כאן בספרים מודפסים אמיתיים, כי יש כאן סיפורים ממש מעניינים.

    מה שבאתי לומר זה שאני מבקשת מהכותבים להמשיך לכתוב כאן כדי לקבל פידבקים, אבל שזו לא תהיה התחנה הבלעדית של הסיפור שלכם.
    אם אתם מאמינים בסיפור שלכם תמשיכו הלאה ותוציאו לאור בספר אמיתי.
    אנחנו צריכים כמה שיותר ספרים טובים.
    והסיפורים כאן עושים רושם של סיפורים ממש טובים ומעניינים עם כתיבה מקצועית.

    ואם מישהו הוציא לאור ספר ראשון אשמח שתכתבו איך עשיתם זאת ולמי פניתם.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ימים טובים יבואו, א.פ.ק. 1234, טליהנחום ועוד 13 משתמשים16 //
    42 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מחוברת לעצמי
    את מזכירה לי, היתה לנו מורה בתיכון שהיא גם סופרת, שבתחילת שנה ביקשה שנעדכן אותה כשמתפרסם סיפור...
  • 171
    • ש
    שיתוף - לביקורת תהליך עצמי לגילוי "העילוי שבך"....
  • שמח בשמחתי //
    • אני במהלך של כתיבת חוברת המיועדת לבחורים צעירים שלא מוצאים את עצמם כל כך בין כותלי הישיבה. המטרה: להעביר את הבחור תהליך שבו יגלה הבחור שגם לו יש כוחות וכשרונות, גם אם הוא לא אובחן רשמית כעילוי. ואני מזמין אותך בחור יקר לגלות את "העילוי שבך"

    אני משתף כאן את סיפור הפתיח של הפרק הראשון, אשמח לקבל תגובות הערות והארות.


    ​
    אני שמוליק בחור ישיבה כמוך, מאז שאני מכיר את עצמי הייתי אוהב לעשות הרבה דברים, אבל ללמוד זה לא אחד מהם עברתי את המסלול הלימודים הרגיל עד שהגעתי אל הישיבה

    אז חלה תפנית בחיי, הורי רצו שאכנס לישיבה מצוינת כמו כל שאר אחי, ישיבה כזו שמתקבלים מתוך עשרות או אפילו מאות נבחנים רק בחורים בודדים והתחננו אלי שהעשה מאמצים לעבור את המבחנים וכן הם יעשו מאמצים רבים מצדם.

    בגלל הקשרים הטובים של אבי עם הנהלת הישיבה, הוא הצליח לשלב אותי בישיבה יוקרתית ל"צעירים מצוינים", למרות שלא ידעתי מה מקומי שם. עם הזמן גיליתי שיש עוד בחורים כמוני, שלא מתחברים ללימוד, ונמצאים בישיבה מסיבות שונות ומשונות. וכך יצרנו חבורה של בחורים שנמצאים בישיבה מסיבות שונות אבל אין להם כל שייכות לעולם הלימוד.

    באחד הימים, כשהגשתי את המבחן השבועי למגיד שיעור כרגיל, שהשאלה היחידה שעניתי עלה היא שם התלמיד. הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "היום בארבע תיגש לחדרו של ראש הישיבה." הבנתי מיד - המחליף רוצה "לנקות" את הישיבה מבחורים כמוני. החיוך של המגיד שיעור רק חיזק את התחושה הזו.

    בשעה ארבע הגעתי לחדרו של ראש הישיבה, מלא חששות לגבי העתיד ומה אספר להוריי. רגע האמת הגיע, והייתי בטוח שאמצא את עצמי מחוץ לישיבה ואצטרך לחפש ישיבה חדשה. כשנכנסתי, הופתעתי לראות את חבריי יושבים שם, מה שהקל עלי מעט.

    המתח היה כבד, וכל אחד שקע במחשבותיו. לאחר עיכוב קל, ראש הישיבה נכנס, קמנו לכבודו, והוא התיישב. כולנו המתנו בדריכות לשמוע את דבריו.

    "אספתי אתכם פה כדי לומר לכם משהוא חשוב מאוד", פתח ראש הישיבה את דבריו, הישיבה שלנו כמו שאתם יודעים, כשמה כן היא ישיבה לצעירים מצטיינים, והיא מיועדת רק לבחורים העונים על ההגדרה הזו. ולא סתם בחרתי אתכם מתוך מאות הבחורים בישיבה וכינסתי אתכם פה. אבקש מכם להיות קשובים היטב אלי מספר דקות.

    ראש הישיבה חילק לכולנו דפים ועטים, חשבתי לעצמי כנראה זה מבחן חוזר הראש ישיבה רוצה בכל זאת לתת לנו עוד הזדמנות, אבל כשהפכתי את דף המבחן ראיתי דף חלק שהכותרת שלו הייתה, "אני לא יכול"

    הראש ישיבה ביקש מאתנו שכל אחד יכתוב בצורה ברורה ומפורטת את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות, כל הדברים שהוא לא יוצלח בהם, אל תחסכו במילים ובדיו, פשוט תכתבו הכל ביקש ראש הישיבה.

    ראש הישיבה יצא מהחדר והבטיח שיחזור בעוד כמה דקות, ברגעים אלה הרגשתי שכאן פתאום נפתח לי הלב, וכתבתי את כל האני לא יכול שלי, "אני לא יכול לשבת בשיעור בשקט וללמוד" "אני לא יכול להבין את החומר היטב הוא קשה מידי עבורי" ועוד כהנה וכהנה עד שהדף התמלא. כך גם חברי כולם היו מרוכזים היטב במשימה ומלאו את הדף במרץ.

    כעבור כעשרים דקות חזר הראש ישיבה ואמר לנו, "אני מאוד מצטער, אבל אני צריך ללכת להלוויה לא רחוק מכאן, ואני רוצה שתבואו איתי, תקפלו את הדפים שכתבתם ותשמרו אותם אצלכם בכיס, תתארגנו מהר אני מחכה לכם בשער היציאה"

    רגע לפני שיצאנו להלוויה, ראש הישיבה ביקש משתי בחורים ללכת ולהביא עיטי חפירה ושתי שקי חול, באותו רגע נבהלתי, וכך החלו התלחשויות בין הבחורים, האם אנחנו הולכים לעבוד כאנשי חברה קדישא, האם אנחנו הולכים לקבור את המת?, הסקנו שכנראה מדובר במת מצוה יהודי ערירי שהראש ישיבה מכיר, ושאין מי שיקבור אותו חוץ מאתנו.

    הגענו אל בית הקברות שהיה במרחק של כעשרים דקות הליכה מהישיבה, המשכנו ללכת בין המצבות עד שהגענו למקום שומם. ראש הישיבה אמר "הגענו למקום תניחו את שקי החול בצד ותתחילו לחפור את הקבר" לבנתיים הוא הוציא מכיסו גארטל וחגר אותו על מותניו, הרגשות שלי היו מעורבים באותה עת, מצד אחד הרגשתי תחושה של שליחות - לקבור מת מצוה, ומצד שני הייתי עצוב ומפוחד - בכל זאת לא התעסקתי אף פעם עם מתים...

    "זהו מספיק, הבור מספיק עמוק" אמר ראש הישיבה, עמדנו כולנו נרגשים מסביב הקבר שזה עתה חפרנו, ואז החל ראש הישיבה בדברי הספד, "הוא ליוה אותנו שנים רבות, בימים ובלילות, הוא היה ממש חלק מאתנו בשר מבשרינו, והיום זה יומו האחרון" "אנחנו נפרדים ממך ברגעים אלו ומשאירים אותך כאן בקבר מעתה ועד עולם" כולנו התחלנו לבכות במקהלה, עין לא נותרה יבשה באותם רגעים, כולנו היינו נרגשים מדברי ההספד שהשמיע ראש הישיבה, עד שלא שמנו לב שבכלל אין שום מת בסביבה...

    "זה רגע האמת" אמר ראש הישיבה, הוציאו את הדפים שכתבתם זה עתה מהכיס והשליכו אותם אל תוך הקבר, כולנו עשינו זאת כל אחד מאתנו השליך את דף האני לא יכול האישי שלו לקבר. ראש הישיבה המשיך את דברי ההספד שלו והבכיות שלנו התעצמו יותר ויותר, הרגשתי כאילו באמת אני נפרד מכל הקשיים שלי ומקבל חיים חדשים, אני פשוט אדם חדש. סגרנו את הגולל על "המת" תוך כדי שאנו ממשיכים ובוכים מעומק הלב ספק אם הבכי היה מהפרידה מהעבר, או מזה שאנו עומדים להתחיל חיים חדשים.

    אמרו חז"ל גזירה על המת שמשתכח מן הלב, אמר ראש הישיבה, וכך גם "המת" הזה לא קיים אצלכם יותר, במקומו נכיר ונשתמש באחיו "האני יכול", מהיום כל אחד מכם יכול לעשות הכל, ואני מאמין אישית בכוח וביכולות של כל אחד ואחד מכם.

    אנו עדיין עומדים ליד הקבר הטרי, ותוך כדי שראש הישיבה מוציא מתיקו כמה חוברות ומחלק לנו, הוא עומד ומכריז לנו, כל אחד מאתנו קיבל אוצר יקר, ארמון ענק המלא בכל טוב, בארמון הזה יש הכל, יש בו את כישרונות נדירים, יש בו הצלחות, כל מה שתצטרכו לעשות כדי להיכנס אל תוך הארמון, זה להשיג את המפתח, לפתוח את הדלת ופשוט להיכנס לתוך הארמון. אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך משיגים את המפתח?



    אחד המפתחות אל שערי הארמון הזה הוא בידכם, ברגעים אלו ממש אתם אוחזים בו, דעו לכם החוברת שבידכם, נכתבה בהשקעה רבה ומרכזת בתוכה חומר רב וכלים מעשיים, שאם תשתמשו בהם תוכלו לגלות את העילוי שנמצא בכל אחד מכם. סיכם ראש הישיבה את דבריו.



    באותם רגעים הרגשתי הרגשה עילאית כאילו עולם חדש נפתח בפניי, קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים, ומאותו הזמן באמת התחלתי לעמול ולהשקיע ביישום הכלים הנפלאים שלמדתי בחוברת הזו, וכעבור זמן לא רב באמת התגשמה נבואתו של ראש הישיבה, ונחשבתי לאחד מהעילויים הגדולים בישיבה.

    הייתי מחלק את החיים שלי לשני חלקים, יש את החיים עד אותו היום שנחשפתי אל החוברת הזו, ויש את החיים שאחרי שנחשפתי לחוברת. החוברת הזו פשוט שינתה לי את החיים, כמובן הצלחתי נזקפת גם לזכותו של ראש הישיבה המסור והמיוחד, שלא אשכח אותו עוד שנים רבות.

    וזהו. זה היה הצעד הראשון שלי - להשאיר מאחור את כל מה שמונע ממני להצליח





    ​

    Q רגע של מחשבה R​
    עכשיו, רגע לפני שנתקדם, צריך להבין משהו חשוב: המחשבות שלנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו, הם כל מה שחשוב. איך אנחנו רואים את הלימודים, את הסוגיות, את הכישלונות – זה מה שיקבע אם נצליח או לא. זה לא מספיק לעבוד קשה ולהתאמץ – אם בראש אתה לא מאמין שאתה יכול להצליח, כל העבודה המצוינת שלך לא תעזור.

    השיעור הזה בא ללמד אותך משהו מאוד פשוט: היכולת לשנות את המחשבות שלך. כשאתה מאמין שאתה לא יכול ללמוד, כשאתה תמיד חושב שאתה לא מצליח - אתה עושה את עצמך כישלון, ואז זה באמת קורה. אבל אם תדע לשנות את הדפוסים האלה, תוכל להתמודד עם הכל. כל כישלון יהפוך להזדמנות.

    הכל מתחיל בתהליך שיכול להיות שונה בשביל כל אחד, אבל בסופו של דבר – כולם יכולים להצליח אם הם רק יידעו איך לשנות את המחשבה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: איש בן פרצי, hadasa feldman, רץ כצבי ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    סיפור יפהפה ומסר נפלא. זכורני שקראתי אותו (או כמותו-ברעיון שלו) היכנשהוא. השאלה הגדולה מה כתוב...
  • 63
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת כֵּיצַד מְנַגְּנִים
  • צביה ר. //
    • בָּרֶגַע הַהוּא
    פָּקַע בִּי מֵיתָר
    שֶׁפָּרְטוּ עָלָיו יָמַי
    נִגּוּן וְאוֹר.
    בְּפִתְאוֹם נִגְדַּע.
    שְׁסָעָיו רָטְטוּ בְּנַפְשִׁי,
    מְבֹהָלִים.
    וְדִמְעָה וְחִיּוּךְ
    הָפְכוּ מְעַרְבֹּלֶת
    שֶׁלֹּא שִׁעַרְתִּי,
    הָפְכוּ אֶת קְרָבַי
    קְרַב אֵיתָנִים.
    עַיִן בְּמַר בּוֹכָה,
    לֵב מַרְעִיד שְׂפָתָיו,
    קִרְעֵי מֵיתָר
    מִתְגּוֹשְׁשִׁים.
    וּמִי יְלַמְּדֵנִי
    כֵּיצַד
    מְנַגְּנִים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מהללו, .חיה פ, AVITALLL ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה, צלולה. חיממת לי את הלב. וואו, כבוד לקבל ממך תואר כזה. הלוואי ואהיה ראויה לו. תודה דודה!
  • 117
    • א
    שיתוף - לביקורת נקמת אבן זעירה
  • איש המילה הכתובה //
    • לא תמיד הייתי חלקיק חצץ. פעם הייתי חלק מהר איתן ואימתני. עד אותו יום שהטרקטורים ירדו לשטח והחלו להכין את הקרקע לפרויקט "חמדת העיר". גוש ברזל אלים קדח בעוז ובהתמדה. בתחילה נאחזתי בהר בכל כוחי, אבל לא באמת היה לי סיכוי. באחת הקדיחות היותר עוצמתיות התנתקתי מארץ מוצאי ועפתי כשבריר חצץ גלמוד אל מדרכת רחוב "אבן אחר הנופל".

    הרגשתי ריקנות, בדידות ובעיקר חוסר משמעות. מי אני, ומהי התרומה שאני מביא לעולם? ודווקא מהמקום הנמוך הזה, בין חבטה מנעל ממהרת אחת לנגיחת סנדל של ילד מופרע, המצאתי את עצמי מחדש.

    אני זוכר את הפעם הראשונה. וואו, זה היה מתוק מדבש. זינקתי לתוך נעל של סבל מקררים. הוא התהלך שפוף, עם מקרר של 230 קילו על הגב, ואני מקפץ לו בתוך הנעל, עושה שמות בתווך שבין הנעל לגרב. הרגשתי כמו אותה אבן אמיצה בידיו של דוד המלך לקראת תקיפת גוליית. פתאום הבנתי את העוצמה שיש בעצמאות. דבר כזה לא יכולתי לעשות כתא בודד, חסר שם ואופי, אחד מני מיליונים בחטיבת אבן ענקית.

    הוא ניסה לעשות עוד כמה צעדים, אך התייאש מהר מאוד. המקרר נזרק לצד בכעס, נחבט כהוגן ואיבד את יכולתו לשמר אוכל באמצעות טמפרטורה נמוכה. הסבל, שהתגלה כבעל סיבולת נמוכה מאוד, חלץ את הנעל וניער אותה היטב. נשפכתי החוצה בדיצה, כמו שנשפכתי מצחוק מחניק. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שבעת שהותו ללא נעל על המדרכה, עשרות חברים שלי כבר דבקו לגרבו.

    וככה אני מטייל מנעל לנעל, מסנדל לסנדל. וזאת נקמתי הקטנה באנושות, שניתקה אותי באטימות מהמקום שבו נולדתי.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., קריפטו, אימון- והנחייה בNLP ועוד 37 משתמשים40 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על מילים כל כך ממלאות. תודה על זה!
  • 394
    • Natan Galant
    ביקורת ספרות החדר השני של יוספה // סקירת ספר ילדים
  • Natan Galant //
    • את הספר החדר השני של יוספה

    קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
    הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

    הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
    יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
    איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
    ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
    לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

    מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
    ובכן, כך:
    יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
    לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

    שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
    1748178137596.png
    עכשיו ככה.
    החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
    דמויות!
    וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

    אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
    הדמויות שלנו כאן - ההפך.
    הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
    הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

    וכן הלאה וכן הלאה.

    העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
    הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

    ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

    ועוד משהו לסיום -
    הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

    כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
    להלן תגובתה הרשמית הינה:
    תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

    הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.
    היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
    שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".
    1748178137596.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שין אלף, kshir, ציפי122 ועוד 25 משתמשים28 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    רק מעדכן שגמרתי את הספר בשעה טובה... והאמת - נהניתי, טעמו לא יישכח במהרה. יש מן קסם כזה בספרי ילדים.
  • 552
    • א
    שיתוף - לביקורת טלפון ציבורי: גרסת 2025
  • איש המילה הכתובה //
    • אני טלפון ציבורי. גוש מתכת במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, רק בגרסה אנושית ועדכנית יותר. בין מתן שירות שיחה לילד מוזנח אחד לחברו המיוזע, אני מנסה גם להספיק כמה הספקים אישיים: לגדל ילדים, לפרנס אותם, ולרצות אישה. טוב, לגבי האחרון לא בטוח שזה בכלל אפשרי, אבל ה'מדריך' שלי הזהיר אותי בשעתו שלא להתייאש כדי לא להתגר... ככה זה כשהמדריך שלך הוא גם משורר.

    אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.

    בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.

    אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.

    החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.

    בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"

    ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., MRYEK, י. הגרשוני ועוד 79 משתמשים82 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    איזה כיף שאתה חוזר אחרי הרבה זמן שלא הייתה פה, עם המילים הטובות והממלאות שלך. תודה רבה!
  • 480
    • א
    שיתוף - לביקורת 'קידוש' של שבת בבוקר – מקורו המפתיע של המנהג
  • איש המילה הכתובה //
    • תמיד מרתק אותי להיצמד לקבוצת תיירים זקנים שמופיעים ברחובות ירושלים בשבתות. דברי המדריך המלומד הם ההומור המשובח ביותר שיוצר אי־פעם. הטרגדיה היא שהאמן היוצר אינו מודע לכך שידיעותיו המלומדות הן למעשה הסטנדאפ הטוב ביותר שנכתב בעברית. הנה קטע מההרצאה בשבת האחרונה. לא נגעתי:

    "אחת התופעות המרתקות כאן בבתי הכנסת היא אירוע שקוראים לו קידוש. זו התרחשות קולינרית מוגבלת וקצרה, המתקיימת עם תום התפילה. היא אורכת כ־23 דקות ומאופיינת בהרבה מאוד חיוכים וילדים שמוזגים קולה על הרצפות באמצעות הצפת כוס חד־פעמית על גדותיה.

    מארגן האירוע הוא בדרך כלל אחד ממתפללי הקבע בבית הכנסת, שחגג לידה חדשה במשפחה או שלבנו צפויה חתונה בשבוע הקרוב. האנתרופולוגים מניחים שהנוהג התפתח בעקבות רגשנות היתר של מעורבי השמחה, אשר ראו בהזנת בני קהילתם במעדנים מסורתיים אקט מביא ברכה, שעל הדרך גם מסייע להם להחיל את האמוציות הרבות המשתוללות בהם, בעשיה פרקטית.

    המעניין הוא שהציבור כולו מלוכד סביב הנוהג הזה ומתחזק אותו, אף שהאוכל איננו מאוזן כלל מבחינת מערך טעמיו. בין היתר מוגשות מנות כגון אטריות שטובעות בסוכר מקורמל ונדבקות לגוש ענק, דג הולנדי וורדרד שבתוכו מסתתר טון מלח, ומנת ג'לטין קרושה שמקורה ברגלי פרה.

    כפי שאתם יכולים להתרשם בעצמכם, לאחר סיום הארוחה ניגשים הסועדים בזה אחר זה לנרגש התורן היושב מול ארון הקודש, ומנענעים את ידו כאות הזדהות עם רגשנותו".

    בשלב הזה כבר לא יכולתי להקשיב לשטויות האלה ורציתי לגרום להם ללכת. לא היה לי נעים, אז פשוט הצעתי להם מנת ג'לטין שמקורה ברגלי פרה שהתפלשה ברפת עם בעיות ניקוז קשות. איש מהם לא נותר במרחב.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עמק, שוב שכחתי למה נכנסתי, ניק 27551 ועוד 55 משתמשים58 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה, לעונג הוא לי לגרום לאנשים לרעוד כמו... 😂😂😂
  • 33
    • N
    שיר כשנותנים לי מילים
  • NeWord //
    • וזה קורה כשנותנים לי מילים,
    לכל אותם אלפי רסיסים,
    שלא ידעתי לומר,
    אולי ידעתי להרגיש.

    וזה קורה כשנותנים לי מילים,
    לכל מה שראו עיני,
    לצלילים שממלאים את נשמתי,
    שלא השכלתי להבין.

    וזה קורה כשנותנים לי מילים,
    כשמילותיי שלי נעתקו,
    ובונים מגדלים,
    על אדמות שחרבו.

    וכשזה קורה,
    אין לי מילים.

    אשמח לשמוע את דעתכם
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נתנאל היוצר, ניק 144552, אביגלוש ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    שיר מיוחד! זה בדיוק הרגע בו נתת מילים, ואין לי מילים. הכתיבה מדהימה.
  • 18
    • ש
    שיר מַרְגִּישׁ כְּמוֹ עָנָן
  • שמעון הכהן //
    • לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ
    כְּמוֹ עָנָן.
    כֻּלָּם מִמֶּנִּי נֶהֱנִים,
    מוֹרִיד גְּשָׁמִים מְרַעְנְנִים.
    וַאֲנִי שָׁם לְמַעְלָה, פּוֹרֵחַ,
    מַרְגִּישׁ זָר, כְּמוֹ אוֹרֵחַ.

    נִכְנָס לַחֶדֶר - כֻּלָּם שׁוֹתְקִים.
    לָמָּה אוֹתִי אַתֶּם לֹא רוֹאִים?
    הֲלוֹ? אַתֶּם שָׁם?
    מָה חֵטְא יֵשׁ בִּי, אוֹ אָשָׁם?

    אוּלַי אֲנִי שָׁקוּף,
    כְּמוֹ זְכוּכִית.
    כָּזֹאת פְּשׁוּטָה,
    לֹא מַבְרִיקָה,
    גַּם לֹא נוֹצֶצֶת.

    רֶגַע...
    מִי אָמַר שֶׁאֲנִי קַיָּם?
    אֶצְבֹּט אֶת עַצְמִי —
    וַדַּאי זֶה יִכְאַב.

    צוֹבֵט חָזָק, בְּכָל הַכּוֹחַ...
    אֵין תְּחוּשָׁה, אֵין תְּגוּבָה.

    הַצִּילוּ!!!
    אֵיזֶה כְּאֵב,
    עָמֹק בַּלֵּב,
    שׂוֹרֵף כְּמוֹ אֵשׁ.

    לֹא רוֹצֶה לְהִתְיָאֵשׁ.
    בְּדָבָר אֶחָד אֲנִי בָּטוּחַ -
    אֲנִי קַיָּם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ניק 144552, .חיה פ, רבקה שמואל ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תילה.
    איייי איזה כואב כל כך לא הוגן. כתוב מדהים מדהים.
  • 234
    • N
    שיר יש לי שיר שמעצבן אנשים
  • NeWord //
    • יש לי שיר שמעצבן אנשים,
    כזה שנוגע בעצבים חשופים,
    מגרד כאבים שקבורים כבר שנים
    ומעיר עשרות של דובים ישנים.

    מעורר אנטגוניזם, והתנגדות לא קלה,
    שעל הדק הכאב ידינו קלה,
    הטפות לאופטימיות חסרת כל פשרות,
    ראייה רחבה וטיפוח תקוות.

    משקפיים וורודים, כאן סוד הקסם מתחיל,
    חשיבה חיובית - אושר בלתי רגיל.
    את תראי, זה זמני והכל יעבור,
    להשתיק את המצפון, ולפוסט הבא בתור.

    וזה שתפוחים נופלים מהעץ,
    ועוד פעם משהו בחיים התפוצץ,
    זה טבעי, לא הכל בעולם פה נוצץ.

    אז פעם הבאה שהשיר שלי מעצבן, אנשים,
    הביטו אל הכאבים שבעומק ליבכם קבורים.
    ובמקום לטייח אותי בכמה תקוות,
    זכרו את שברי עצמכם לאחות.

    את השיר הזה כתבתי בעיקר כביקורת על עצמי, על הדחף הזה להרגיע ולנחם במקום לתת מקום לכאב הפשוט והכנה שמובע בשירים הללו. אז אולי זה לא שיר מתוחכם או בעל מסר עמוק, אבל היה לי חשוב לשתף, ולשמוע מה דעתכם. תודה ל     @תילה. שהשירים שלה, ונקודת המבט הייחודית הם השראה לקטע הזה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: ימים טובים יבואו, RIVKA W, .חיה פ ועוד 20 משתמשים23 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    בשמחה, בכמה וכמה שירים שלך נגעת בנקודות כואבות ששחררו ממני באינסטינקט ראשוני רצון לנחם ולפזר...
  • 120
    • I
    שיתוף - לביקורת כמה מילים אַחֲרֵי מִפְגָּשׁ עִם יְהוּדִים נִדָּחִים וְאוֹבְדִים
  • I.Q //
    • ⸻

    בָּהּ

    הוּא
    מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע.
    מֵעוֹדוֹ
    לֹא רָאָה כָּזֹאת.

    אָבָל
    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    מִלְיוֹנֵי אֲנָשִׁים
    יְחַפְּשׂוּ
    אֶת עֲבָרָם.

    יְחַפְּשׂוּ
    בְּכָל דֶּרֶךְ,
    לִיצֹר קֶשֶׁר
    עִם מָה
    שֶׁחָבוּי בְּתוֹכָם
    כְּבָר שָׁנִים.

    הַחֹמֶר
    יֵרָאֶה לְפֶתַע
    גָּלְמִי.
    כָּל כָּךְ גָּלְמִי
    שֶׁאִישׁ
    לֹא יָהִין
    לִקְרָב אֵלָיו.

    אֲנָשִׁים
    לֹא יָבִינוּ
    מָה בֶּצַע
    מָצְאוּ בּוֹ כֻּלָּם
    בְּגֹלֶם הַזֶּה
    שֶׁמַּבִּיט אֵלֵינוּ
    וְעֵינָיו פְּשׁוּטוֹת,
    חַסְרֵי־צוּרָה,
    חַסְרֵי־חִיּוּנִיּוּת,
    חַסְרֵי־נְשָׁמָה.

    מִלְיוֹנֵי הָאֲנָשִׁים
    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    לֹא יַרְגִּיעוּ
    אֶת נַפְשָׁם
    בְּצוּרוֹת הַכָּזָב
    שֶׁצִּיְּרוּ
    אֲנָשִׁים
    חָמְרִיִּים
    מִן הָאֲדָמָה.

    הַצּוּרוֹת הַלָּלוּ
    לְשַׁוּוֹת לַחֹמֶר
    פָּנִים שֶׁל צוּרָה
    יִהְיוּ גְּרוּעוֹת
    אַף מִן הַחֹמֶר
    הַפָּשׁוּט
    שֶׁאֵינֶנּוּ
    מִתְיַמֵּר לוֹמַר דָּבָר.

    וּבְכָל עֲיָרָה
    שֶׁיֵּשׁ בָּהּ
    מִקְדָּשׁ מְעַט –
    יִדְבְּקוּ אֲלָפִים
    עַל דַּלְתוֹת
    בָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ
    הַיְּשָׁנִים.

    יְנַקּוּ אֶת הָאָבָק.
    יַדְלִיקוּ אֶת הָאוֹר.

    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    יִהְיֶה הוּא
    כְּמוֹ אֲלָפִים
    שֶׁיְּשׁוֹטְטוּ
    לִמְצֹא
    אַיֵּה הִיא
    הַתּוֹרָה
    מִן הַשָּׁמַיִם –
    זוֹ
    שֶׁאֵינֶנָּה
    מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָדָם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תהילהמור, אוראל סולטן, סיפור8 ועוד 8 משתמשים11 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    אין לי להוסיף על שאמרו קודמיי. הכתיבה- עוצרת נשימה כתמיד. הרעיון- מחמם ומאיר כתמיד. אולי פשוט...
  • 60
    • נ
    שיר הָאֵשׁ הַזֹּאת + עדכון לגבי יצירה חדשה מושקעת קצת יותר שלי
  • נתנאל היוצר //
    • האש הזאת / נתנאל היוצר

    וּמָה יֵשׁ בָּאֵשׁ הַזֹּאת
    שֶׁמְּרַפְּאָה
    שֶׁמְּנַחֶמֶת
    שֶׁמְּבִיאָה רְגָעִים שֶׁל הַשְׁרָאָה

    וּמָה יֵשׁ בִּמְדוּרָה הַזֹּאת
    שֶׁמְּחַמֶּמֶת
    שֶׁמְּאִירָה
    שֶׁמְּרַצֶּדֶת לָהּ בְּלִי מַחְשָׁבָה

    וּמָה יֵשׁ בַּבְּעֵרָה הַזֹּאת
    שֶׁשּׂוֹרֶפֶת
    שֶׁמְּכַלָּה
    אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁהֵם לֹא אַתָּה

    וּמָה יֵשׁ בַּלֶּהָבָה הַזֹּאת
    שֶׁזְּמַן כֹּה רַב
    אַתָּה מַבִּיט בָּהּ
    מִתְמַלֵּא
    וְתָמֵהַּ עַל כָּל הַשְּׁאָר

    וּמָה יֵשׁ בַּצָּהֹוב הַזֶּה
    שֶׁמַּצְלִיחַ
    לְקַלֵּף
    לִשְׁפֹּךְ הַכֹּל עַל הַנְּיָר

    וּמָה יֵשׁ בָּאוֹר הַזֶּה
    שֶׁמְּשַׁנֶּה אוֹתְךָ מִשּׁוּם מָקוֹם
    מַכְרִיחַ אוֹתְךָ
    לִכְתֹּב

    וּמָה יֵשׁ בָּעֵצִים הַמִּתְפַּצְּחִים
    שֶׁהוֹפְכִים הַכֹּל לְבִלְתִּי חָשׁוּב בַּעֲלִיל
    לֹא נִצְרָךְ
    חֲסַר טַעַם
    מְגֻחָךְ

    וּמָה יֵשׁ בְּאֵפֶר בַּסּוֹף
    הַלּוֹהֵט
    עֲדַיִן חַם
    שֶׁמַּבְטִיחַ
    שֶׁמְּצַפֶּה

    אַתָּה תַּחֲזֹר
    לִזְמַן נוֹסָף
    וְתַבְעִיר הַכֹּל מֵחָדָשׁ


    ----


    אני כרגע באמצע כתיבה ובניית עלילה לסיפור חדש שלי שיקרא "כאילו אין מחר".
    מומלץ לחובבי סיפורים עם רעיון מרכזי גאוני מאחורה (לא שלי).
    הסיפור ככל הנראה יתחיל להתפרסם מתי שהוא בשבוע הבא, אז שימו לב שאתם בסביבה אז.

    "אולי עבורך יש מחר.
    אולי עבורך יש מאה או אלף כאלה,
    אבל עבורי - ישנו רק היום.
    היום, ומה שנעשה בו" (ציטוט אווירה).
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ספרות בנשמה, רבקה שמואל, אוראל סולטן ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נתנאל היוצר
    תודה רבה לכולם! הדלקתם לי מדורה בלב :giggle: יש בהחלט מה לצפות לסיפור, אני מתכוון לקחת את זה...
  • 99
    • א
    שיתוף - לביקורת הדרך להגיע לגן עדן
  • א. פרי //
    • מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

    אחדות ישראל היא גן-עדן.


    ולמה?

    תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

    בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


    כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


    תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

    נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


    תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

    מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


    תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

    שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


    ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


    תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

    מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

    שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

    באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

    תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

    אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: yes I am, אוראל סולטן, אברהם בן ועוד 2 משתמשים5 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשיבות ההקשבה אין בדברים הבאים ביקורת כלפי אי-מי מכיוון שאני בעצמי לא מושלמת, אלא הדברים נכתבים...
  • 744
    • חוה אייזן
    שיתוף תהליך עוטפת שנה
  • חוה אייזן //
    • לא להאמין ששוב אנחנו בחודש אלול
    מתקרבים בצעדי ענק לחגים
    ועומדים לציין שנתיים לטבח...
    מה לא עברנו בשנתיים האלו,
    כמות האירועים שהעם שלנו חווה, מספיקים לתקופת חיים שלמה.

    לאורך השנתיים האחרונות
    מאורעות קטנים וגדולים שתפסו אצלי מקום בלב, תורגמו מיד לכמה משפטים או לשיר
    בזמן אמת, וברגש מפעפע
    הם נחרטו ביומן מלחמה שקרם עור וגידים עם הזמן.

    אני מתרגשת לשתף פה (אתם הראשונים להתעדכן...) שאסופת הקטעים והשירים שלי על המלחמה עומדת לצאת לאור כספר

    הספר נקרא "עוטף מציאות" כמחווה לעוטף עזה, שפרח כלניות אדומות, ונטבח בנהרות של דם.

    אני מצרפת הדמיה של הכריכה ושני עמודים מהספר
    (אחד מהם נכנס לצערי ברגע שאחרי האחרון כשציינו 700 ימים לשהותם של אחינו במנהרות)

    "עוטף מציאות" יראה אור בשבועות הקרובים אי"ה לקראת החגים
    מי שמעונין לרכוש אותו לפני ראש השנה יכול לפנות אלי במייל שבחתימה
    עוטפת שנה
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רבקה שמואל, איוליס, M:D ועוד 49 משתמשים52 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    עוברת לאישי
  • 75
    • T
    שיר מַפּוֹת עַל הַמַּיִם
  • tmr //
    • בִּמְחִיר דָּמִים אוּכַל אוּלַי
    לְהָבִין אֶת מַהוּת הַמִּלִּים
    הַחַיִּים חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ
    לְשַׁחְרֵר אַנְחַת כְּאֵב לְעֵבֶר כָּל פִּנָּה שֶׁהֶאֱמַנְתִּי בָּהּ
    הַחַיִּים חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ
    הַזְּמַן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ

    כְּמוֹ לְבַטֵּל בִּמְחִי יָד כָּל מָה שֶׁבַּלֵּב שֶׁלִּי
    כָּל הַמַּפּוֹת שֶׁצִּיֵּר עַל הַמַּיִם
    כְּמוֹ לוֹמַר לוֹ
    כְּבָר לֹא צָרִיךְ אוֹתְךָ פּוֹעֵם
    הֲרֵי
    הַחַיִּים חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ
    הַחַיִּים חֲזָקִים מִמְּךָ
    מִקֶּשֶׁת הָרְגָשׁוֹת הַמֻּפְלָאָה
    הַכֵּנָה
    הַיָּפָה וְהָעֲצוּבָה הַזֹּאת

    וְלָלֶכֶת צַעַד אָחוֹרָה
    בְּהַרְכָּנַת רֹאשׁ וּנְשִׁימָה
    לָלֶכֶת כַּמָּה צְעָדִים אָחוֹרָה וּלְהַשְׁאִיר חוֹתָם
    רַגְלַיִם קְטַנּוֹת עִם עוֹלָם שָׁלֵם עֲלֵיהֶן
    עֲבוּר הָאֲנָשִׁים שֶׁיַּחְלְמוּ אַחֲרַי
    שֶׁיֵּדְעוּ
    הַחַיִּים חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ
    מַסַּע הַפְּסִיעוֹת לְעִתִּים מֻכְרָח
    לְשַׁנּוֹת כִּוּוּן
    מֻכְרָח לְהָבִין שֶׁאֵינוֹ מֵבִין הַכֹּל

    מֻכְרָח לִצְעֹק
    הַחַיִּים חֲזָקִים הַרְבֵּה יוֹתֵר
    מֵהַחַיִּים שֶׁשִּׂרְטַטְנוּ לְעַצְמֵנוּ
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: %תמר%, משולש ברמודה, וריטסרום ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    תודה צביה כל פעם מחדש קוראת כל מילה ומודה על זה ומעריכה באמת באמת תודה רבה
  • 2 3K
    • א
    מידע שימושי איך הגעתי לכאן?
  • אוראל סולטן //
    • כולנו הגענו לכאן איכשהו.

    אני לא מדבר על האופן בו הגענו לעולם, לא על הצורה בה הגענו לזבוב שבתקרה ולא לדרך בה הגענו לבמבה המיובשת שנמצאת בארון הכי גבוה.

    אני גם לא מדבר על איך נחשפנו לפרוג.

    אז למה אתה חופר לנו בעצם?

    טוב ששאלתם, אז ככה:

    כולנו, כמו יהודים טובים, ביצענו ומבצעים את הנחיות הקהילה.

    ומישהו זוכר איך בכלל הוא הגיע אליה?

    אה.. נכון, היה שם איזה קטע של 200 מילה שהייתי צריך לכתוב...

    אז אם נשאר לכם הקטע אותו כתבתם, ואיתו התקבלתם, אפילו אם כבר פרסמתם אותו כאן, הדביקו אותו כאן שוב. וכך, כמו באישור קבלה לקהילה, יווצר לנו מעין 'יומן' של הקטעים הללו.

    וכמובן, מי שכבר פרסם את הקטע כאן, עדיף שבסופו ייתן קישור למקום בו הוא כתבו אז.

    בהצלחה!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: wyzlyhyl, כותב בקצב, rrrrrrrrrrrrrr ועוד 24 משתמשים27 //
    39 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנוך בן ירד
    אני שלחתי להם קטע מתוך הסיפור שלי "דו"ח הועדה הרובוטית: שני מכתבים" [ניתן לקרוא את הסיפור כולו...
  • 225
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת רַק פַּעַם אַחַת
  • צביה ר. //
    • רַבִּים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁאִבַּדְתִּי בְּחַיַּי.

    מֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים,
    אִם נַעֲשֶׂה חִשּׁוּב.
    שׁוּב. וְשׁוּב. וְ-
    שׁוּב:
    מַפְתְּחוֹת
    כַּרְטִיסִים
    כּוֹחוֹת
    פִּנְקָסִים
    רְשִׁימוֹת
    עֲגִילִים
    נְשִׁימוֹת
    וּמִלִּים.

    מֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי לְעִתִּים, לֹא הַרְבֵּה.
    מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ
    פַּעַם בְּ--- :
    כִּוּוּנִים
    מַחֲשָׁבוֹת
    אוֹנִים
    וְתִקְווֹת.

    וּמֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי רַק פַּעַם אַחַת
    שֶׁאֵין לָהּ
    שִׁעוּר וְכַמּוּת:
    תְּמִימוּת.


    תודה ל     @tmr על ההשראה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: צלולה, ללדת אחרת, שון שון ועוד 33 משתמשים36 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על מילים טובות. חיממתם את ליבי. בקטע הזה התכוונתי יותר לפן האישי. לתמימות עגולה...
  • 171
    • ד
    ביקורת ספרות ימים בלי תכלת / תמר מור
  • דודה //

    • פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

    כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
    כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

    הווה
    בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
    צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
    שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
    צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
    רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

    עבר
    במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
    הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
    מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

    מתחבר
    הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
    מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
    בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
    ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

    אנשים
    מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

    פלוס
    מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
    בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
    הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

    מינוס
    כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
    כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
    אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

    ובסוף
    איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
    רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
    ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
    שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
    ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, שין אלף, אבואלה ועוד 12 משתמשים15 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ש
    אין ביקורת על הביקורת נראה לי אני צריכה לקרוא את זה...
  • 2 567
    • נ
    דיון הצעת שדרוג לקהילת כתיבה.
  • ניק 3810 //
    • ב"ה הקהילה הולכת ומשתדרגת מיום ליום,
    חשבתי להציע שההילה תתפצל לשנים,
    קהילת כתיבה ספרותית, וקהילת כתיבת שירים.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מוז'יניקית, ניק 144552, T;) ועוד 14 משתמשים17 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 3810
    בדיוק.
  • 2 3K
    • ר
    שיתוף - לביקורת נורא שמחתי לשמוע
  • רבקהנ //
    • ב"ה

    "בוקר טוב" הצטלצל קולו של מוישי מבעד לדלת.

    היא התחפרה קצת עמוק יותר בשמיכה.
    "מה השעה?" שאלה בקול מצונן. אולי היא באמת מצוננת.

    "שמונה וחצי. את מרגישה טוב?" ברר מוישי. היא נהנתה לשמוע את הדאגה בקולו.

    "כן, הכל טוב" התהפכה לצד השני. עכשיו היא רוצה רק לישון ולישון.

    "מה קרה?" מוישי התעלם כליל מהמילים שלה, והיא יכלה לחוש את המבט המוטרד שלו על גבשושית השמיכה. בדרך כלל היא קמה בזמן, לפעמים אפילו לפניו.

    "כלום, לא משהו מיוחד". ענתה במנגינה נכאה. "זה קשור אלי?" הוא התחיל בניחושים, והיא דמיינה כיצד הוא מקמט את מצחו כעת בניסיון להבין את החידה - מה כבר יכול לקרות הבוקר.

    "לא. לא קרה כלום" עלה קולה של לאה בנחרצות, תוך כדי שהיא מבינה שזה לא נשמע אמין במיוחד.

    שקט עונה לה. היא קוברת את ראשה עמוק יותר בין השמיכה לכרית ומהרהרת באכזבה בבעלה שבטח הלך משם בשקט לאכול ארוחת בוקר במטבח, עד שתתפכח.

    "תראי". קולו מעיר אותה מהמחשבות הקדורניות. היא מסתובבת לצד השני, מגלה את מוישי עומד מול המיטה כשבידיו צלחת עמוסה כריות עם חלב.

    "תיזהר, זה יכול להישפך פה!" היא קוראת בבהלה. שלוימי מחייך. הוא יודע שהיא אוהבת כריות, למרות שגם את המצעים החדשים היא די מחבבת.

    "אז בואי לאכול!" הוא מכריז, ולאה קמה באיטיות מופגנת, מנסה להסתיר את החיוך הקטן שעלה לה בקצות השפתיים.

    "אז מה כבר קרה הבוקר?" הוא שואל בין כפית לכפית, כשהם יושבים ליד השולחן הקטן בפינת המטבח.

    "כלום, ריקי ילדה בת". עונה במרמור לאה.

    מוישי מפסיק לאכול. "מזל טוב!" הוא קורא, קולו עולה בהתרגשות. "חיים נהיה אבא!"

    "כן" עונה בעגמומיות לאה, מסתכלת על מוישי באכזבה. היא רצתה שגם הוא ירגיש קצת כמוה. שלא יהיה כזה מלאך.

    אבל מוישי כבר עסוק בחיפוש קדחתני אחרי איש הקשר המבוקש בפלאפון שלו. עוברות עוד כמה דקות של שיחת טלפון עליזה ומלאת איחולים, שבסיומה מוישי משתתק ועונה "אמן" בדביקות כמה פעמים. ואז חוזר השקט למטבח שלהם.

    באיחור קולט מוישי שזאת היתה הסיבה לדכדוך הבוקר.

    "את עצובה?" הוא שואל אותה בשקט, כי אין לו ניסוח הולם יותר בראש.

    ודווקא השאלה הפשוטה גורמת לה לענות בלי ציניות. היא משפילה עיניים. "קשה לי ממש. אני מאוד משתדלת לשמוח בשבילה אבל..." קולה גווע.

    "זה לא תמיד הולך..." מוישי מנסה לעודד.

    "לך זה תמיד הולך" קולה מאשים. קודם כל את עצמה. את היותה כזאת קנאית שלא מסוגלת לפרגן לחברתה הטובה מילדות. זאת שגרה לידה, ששיחקו יחד כל כך הרבה, ושאפילו נישאה לבן דוד שני של בעלה.

    "אבל אצלך זה שונה, אתן ממש קרובות" הוא מנסה לתרץ. יודע שבאמת הם שונים. הוא לעולם לא יבין איך לידת נשמה טהורה יכולה להיות מאורע עצוב. אבל מאז שהם בסיפור הזה, הוא נוכח לדעת שזה יכול להיות. בהחלט.

    "אולי גם אני קצת מתאכזב אבל אני לא כל כך מודע לזה" הוא משתף בקול את המחשבות שלו. "כי גם לי זה קשה מאוד - " קולו נקטע באמצע המשפט, כשהוא מתקשה לתמלל את עצמו.

    "זה לא היה נראה שקשה לך להתקשר ולשמוח עם חיים", היא מציינת במרירות. חושבת על השיחה הקרובה שלה עם ריקי ויודעת שהיא לא תישמע כמו מוישי, גם אם תגייס את כל כוחותיה.

    "התכוונתי, שגם לי קשה עם ה... עם זה שאנחנו מחכים". הוא בולע את רוקו, מרגיש שזה שיא הכנות שלו להיום. אין לו כוח לעוד שיחות מהסוג הזה, שקרו כל כך הרבה לאחרונה.

    "ברור" לאה יוצאת פתאום מקונכיית האומללות שלה, מביטה על בעלה בריכוז. "הרי שנינו בתוך זה, ביחד".

    לרגע שררה בינהם הסכמה שקטה. המחשבות שלהם תקתקו באחידות בקצב השעון שמעליהם, עד שלאה חזרה לנושא הבוער כרגע.

    "אני לא מסוגלת" לחשה. "לא מסוגלת להתקשר אליה, לא לאמא שלה, לא לאף אחד. בכלל, אין לי כוח לעשות כלום" התנשפה.

    "אז לא צריך, קחי לך יום חופש". ניחם אותה מוישי, יודע שגם ככה היא לא אמורה לצאת היום לעבודה.
    "כן? כי החברה הכי טובה שלי ילדה? זה נשמע לך הגיוני?" היא התיזה בלגלוג.

    "יש הרבה דברים שלא נשמעים לי הגיוני" סיכם מוישי את דבריו ופתח את הברכון. "אז מה?"

    "אז מה אתה רוצה להגיד? שאני לא אעשה כלום? שאשכב כל היום במיטה?" שאלה לאה, מייחלת לאישור לקבוע את יום המסכנות הלאומי להיום.

    מוישי חייך תוך כדי הברכה. כשסיים, אמר:
    "ממש לא, תעשי היום דברים שאת אוהבת, שיעשו אותך שמחה. שכשתדברי עם ריקי תהיי שמחה באמת, אבל מהסיבות שלך".

    הוא קם וחבש את המגבעת. היא קמה אחריו, מנסה לעכל את הדברים.

    "טוב, ננסה" היא סיימה בנימה מפויסת ליד הדלת. מוישי יצא בנפנוף עליז מהבית.

    לאה קרסה על הספה. הלוואי שבשיחה קצרה כזאת אפשר היה לפתור את הכל. מה לעשות שבלב הבוגדני שלה עדיין משתוללת הקנאה. היא עדיין מרגישה כאילו מישהו העליב את לאה הקטנה ושם אותה בפינה, בעונש. היא צריכה לראות איך כולם מקבלים מתנות ואוצרות יקרים משמיים - ורק היא, לאהל'ה, לא.

    זה כואב מידי.



    אשמח מאוד לביקורת על הכתיבה...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: M:D, עץ יפה, תלתל=) ועוד 85 משתמשים88 //
    39 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    מה שלום לאה ומוישי? יש חדש? 😉
  • 231
    • א
    שיתוף - לביקורת הגם אבינועם במשוררים
  • אבינועם גולדברג //
    • שיר ראשון בפרוג

    עֲיֵפוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף הַנִּסְחָב עִם הַנֶּפֶשׁ
    מֻכֶּה מַבָּטִים צְעוּק הַטָּפוֹת
    רַק לִנְשֹׁם, אָנָּא
    רַק לְהִתְפַּרְקֵד לְרֶגַע עַל מַצָּע פְּרָטִי
    וְלַחֲלֹם אֶת מָה שֶׁהָיִיתִי מִזְּמַן
    שֶׁהָיִיתִי אֲנִי
    וּנְהַר הַחַיִּים שֶׁגַּעַשׁ פַּעַם
    בְּעוֹרְקֵי יַלְדוּתִי
    יִצְטַלֵּל שׁוּב אֶל חַדְרֵי לִבִּי
    פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר דַּלְתוֹתֵיהֶם בְּלִי חֲשָׁשׁ
    בְּלִי צֹרֶךְ לְקַבֵּל רְשׁוּת
    טַהֲרַת יְלָדִים תִּצְבַּע אֶת פָּנַי הַחִוְּרוֹת
    וְזֵכֶר נְשִׁיקַת אִמִּי
    שֶׁאֵין לְשָׁכְחָהּ
    שׁוּב יַצִּית אֶת עֵינַי הַחוֹלְמוֹת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הדר 310, az yashir, אברהם בן ועוד 31 משתמשים34 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    az yashir
    שיר מיוחד מאוד מעורר תאים ישנים במוח מסכים עם כל מה שנאמר בקשר לפיסוק שירים או למרווח שורות...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה