קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
אין לי משקפיים על קצה החוטם. גם לא פדחת בוהקת. לעולם לא נראיתי בציבור בוהה באוויר ומצייר סימוני חשבון באצבע. בשיעורי מתמטיקה הייתי בדרך כלל מחוץ לכיתה. אם היה פרס נובל על אי־יכולת לחשב, הייתי זוכה בו פה אחד.

אז אם אני לא נראה, לא חושב ולא משעמם כמו פרופסור למתמטיקה, כנראה שאני פשוט לא פרופסור למתמטיקה.

פעם, בשיעור חשבון בכיתה ו', חישבתי ש־1+1=3. המורה נתן על זה כפל סטירות, הוריד אותי למינוס 1 לחדרו של המנהל. האחרון הוסיף כמה פלוסים משלו שעד היום מצלצלים לי בנבכי האוזניים. מאז הבנתי ש־1+1 שווה מכות רצח, והחלטתי לא לחשב יותר.

אז למה בכל זאת בני אדם פונים אליי עם שאלה מתמטית בלתי פתירה? הם נהנים לבזוק מלח על הפצעים? וזה לא שאני לא סקרן לדעת את הפתרון. אני אפילו חייב לדעת אותו. הוא קריטי. אם אתם תגיעו אליו תשתפו. ועדיין, לפי תעודת הזהות שלי קוראים לי פלקלר, לא איינשטיין. ובדקתי: לאיינשטיין לא היה חתן בשם פלקלר, כך שאני גם לא נין שלו בשום צורה.

ובכל זאת, פעמיים בשנה אנשים חוזרים אליי עם אותה שאלה: כשמזיזים את השעון במוצאי שבת אנחנו מרוויחים שעת שינה או מפסידים אחת?

לאיינשטיינים הפתרונים
פרק 1: כבל (לא) מעריך.

אנשי קהילת הקודש 'קלפטא' מעיירת הקודש 'קלפטע' ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי. ותודה ששאלתם, אגב. אוי ואבוי למי שלא.

לאנשי הקודש מקהילת הקודש שבעיר הקודש, היה הכל בחיים: בתים רעועים ומטים ליפול, בארות מים מלאות בחיידקים, ספרי קודש בלויים ואכולי עש, ושירות ליסינג להשכרת עגלות צב במידית. (עגלות צב, למי ששואל, היה הכינוי לכרכרות במחוז אויויוי-אנעבך, ובפרט בעיירת קלפטע ובקהילת קלפטא, משום שהם היו נוסעות במהירות של... נו, אתם יודעים, צב.)

אך למרות הכל, נראה היה כי משהו מעיב על שמחתם התמידית של אנשי קהילת קלפטא מעיירת קלפטע בכל שנה עם התקרב חג הסוכות.

ולא, אין קשר לאזיקונים, למקרה שמשום מה תהיתם.

בעייתם של אנשי קהילת קלפטא מרחוב קלפטה שבעיירת קלפ... עזבו, זה ארוך מדי, מהיום והלאה פשוט אקרא להם בקצרה: הקלפטעאיסקרים.

אז קיצר, בעייתם של הקלפטע-איס-קרים הייתה כזו: אומנם לולב מהודר היה להם, ואתרוג צהוב-צהוב גם הוא לא נחסך, אך משום מה לא היה להם ולו שיר אחד לחג המתקרב.

והרי לכל הקהילות שמסביב (בומבומבומבשבומבומבום, מדמורנונונונא ואפצ'י) יש שיר משלהם, ולמה נגרע?

אזי החליטו הקלפטאתאיסטים או איך שלא קראתי להם לקיים וועדה. קרי: לשבת שלושה ימים ושלושה לילות סביב חביות מלאות מים המשקפות את הירח ולשתות את כולם, ואז להיכנס לעזרת הנשים של בית הכנסת המרכזי 'יתמו שונאינו' ולדון שם בנושא עד יבוא הרב גואלצדק ויכריע בעניין.

אך מכיוון שסיפורינו אינו עוסק בגבירי העם (הם לא שילמו על כתבת חג) או אפילו בפשוטיה (גם הם לא שילמו), לא נותר לו אלא לעסוק בפשוט שבפשוטים, רב סנדי-תנחום-מיכואל-שלימלה-מויש שוורצבנגר-הויז-מיידסקי-צוועלף-איזנשטט-תוקפרבקו-יוסופוביץ, או בראשי תיבות (כי גם זה ארוך מידי): סת"ם ש"ם שהמצאת"י, אך אנחנו נקרא לו לצורך הסיפור 'שלימלה איזנשטט' כי זה השם הכי קליט שהצלחתי לברור מבין השמות.

אז למרות ששלימלה הנזכר לעיל ביתר פירוט לא שילם על כתבת חג, ואף לא על כתבתבונת קטנטנה, הוא מצא את עצמו נזכר במהלך סיפורינו, ועוד בתור דמות ראשית, איזו חוצפ...

טוב, עזבו, מסמנים לי מהקונטרול להמשיך בסיפור, התנגחויות עצמיות אחר כך. אז ככה:

בערב הצחיח ביתר של היום הצחיח ביותר של השנה הצחיחה ביותר, מצא עצמו שלימלה כצחיח ביותר. הוא התהלך מדוכדך ברחובות העיר, משום שלא הזמינו אותו לאיזו אספה שקיימו כל אנשי העיר בדבר שירים לסוכות או משהו בסגנון, הוא אפילו לא יודע. את כל האנשים שאפשר לעשות עליהם כתבת חג הזמינום לשם, ורק אותו שכחו לכבד גם כן במעטפת הזמנה.

שלימלה צעד וצעד ברחובות העיר עד שכאבו רגליו, ואז התיישב על המדרגה התחתונה ביותר מגרם המדרגות שהוביל לבית משפחת בירנבוינג. הוא הביט בעיניים חלולות ממבע לעברו של בית הכנסת הנוצץ, משעין את ידיו בעייפות מתחת לסנטרו ונודד במחשבותיו אל עבר מחוזות עלומים.

אך לא לנצח יחלום אדם.

לכל מי שלא הבין, זה אמור להיות פארודיה על סיפורים שמתפרסמים בכל מיי עיתונים למיניהם בכל שנה לרגל חג הסוכות... וכמובן, אשמח מאוד לביקורות.

תודה רבה להרבה אנשים.
קראתי את החלק הראשון של דופליקטים ונורא התאכזבתי.
עלילה מלאת חורים וסתירות.
אשמח אם מישהו יוכל ליישב את כל האיבעיות דלהלן, או להוסיף תמיהות על הסיפור.
הבהרה קטנה: כ"כ התאכזבתי (אחרי כל הטררם על הספר) שלא קראתי את חלק ב, וייתכן שחלק מהשאלות מתורצות שם. ועדיין אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה:
א. אם אינני טועה זירו בועט איזשהו דופליקט מצוק והוא מת. היכן הסקנדר בועת האוצרים שמחוייב להציל אותו???

ב. יש למסדר כל מיני דוקלרים ואוצרים בלתי נראים שמגיעים ממקום למקום בין-רגע. למה אף אחד מהם לא יכל להגיע לזירו ולראות אותו (או לחסל - אבל זה כבר עניין אחר), וצריך שמישהו ינקסם למוח של דני (דבר שלא הצליח, כידוע, כי הוא היה סקנדר)?? למה לא פשוט 'להתעתק' לשם (או מה שלא יהיה הפועל של י. ספיר) ולראות????

ג. קייזר לא רוצה לתת לדני את המיקום של הכדור, כדי שזירו לא יחדור לו למוח (ככה כתוב) וישאב משם את המידע. איך בדיוק???

ד. ולמה בסוף הוא נותן לו את המידע???? מה עם כל הפוזה של "שבועת היורומנטום, אתה יודע"...? איפה זה נעלם??

ה. בסוף הספר, בשורה האחרונה (אאל"ט) כתוב שזירו כבר נגע פעם בכדור הטונגו!!!! אז למה הוא לא דופליקט?? ואם תרצה לומר, שהוא נגע בו פעם שניה ויצא מהמסדר, הרי שכתוב שם מפורשות שזו הפעם השניה!! אפילו נכתב ש"בפעם הראשונה הוא היה חסר את המידע מה קורה למי שנוגע בכדור". מידע? הוא הרי הפך לדופליקט! מה היה חסר בדיוק?



אם למישהו יש עוד כאלה, או תשובות, אשמח מאוד!!
קטעי עלילה אלו, מהווים נספח לסיפור ׳אשליה׳, ואינם עומדים בפני עצמם.
קישור לעלילה העיקרית:

הפרקים שבנספח זה, מהווים עלילה חלופית לזו שנכתבה באשכול הסיפור, ועתידים להחליף מספר פרקים מתוך הסיפור הכללי. פרטים על אודות השינוי בעלילה המקורית, והסברים טכניים, ניתן למצוא כאן:

בעקבות כל פרק, תבוא הודעה על אודות מיקומו בעלילה המקורית, ובמקרים מסוימים - יפורט את איזה פרק הוא מחליף.
  • 36
  • מוקדש לבחורי הישיבות שמתחילים את זמן חורף בהצלחה רבה
    בעיקר לאותם בחורים שקשה להם יותר להבין מדוע הם לא מתגייסים לצבא


    מְשֻׁחְרָר וּמְאֻשָּׁר | אָז יָשִׁיר

    אֶמְצַע הַלַּיְלָה
    אָנִי וְהַחֶבְרוּתָא
    לוֹמְדִים לְאוֹר הַנֵּר
    בְּלִי לְוַתֵּר

    צֹולֵלִים לְעוּמְקָה שֶׁל סוּגְיָה
    בַּצַּד קָפֶה שָׁחוֹר וְעוּגִייָה
    שׁוֹכֵחַ מֵהַכֹּל
    כְּמוֹ לִשְׁתּוֹת אָלְכּוֹהוֹל

    פִּתְאוֹם אָנִי נִזְכָּר
    מַה שֶׁאֶתְמוֹל עָלַי עָבַר
    הַמַּשְׁגִּיחַ נִתְפַּס עַל קְטַנּוֹת
    טוֹעֵן שֶׁרַק מְמַלֵּא פְּקֻדּוֹת

    הַרֹאשְיִבֶ'ה לֹא עוֹצֵר
    מִתְנַהֵג כְּמוֹ שׁוֹטֵר
    הַיוֹם הוּא מִתְעַלֵּם
    מָחָר הוּא מְאַיֵּים

    שׁוּב יוֹצֵא לִי הַחֵשֶׁק
    רוֹצֶה קְצָת שֶׁקֶט
    פִּתְאוֹם אָנִי חוֹשֵׁב
    הַכֹּל תָּלוּי מַה אָנִי חוֹשֵׁב

    אֶפְשָׁר לְהִישָּׁאֵר רָגוּעַ
    בַּלִּמּוּד לִהְיוֹת שָׁקוּעַ
    כִּי מִי שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹסֵק
    שׂוּם דָּבָר אוֹתוֹ לֹא יְרַסֵק

    רַק הוּא בֶּאֱמֶת בְּחֹפֶשׁ
    כִּי הַגְּמָרָא מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ
    נֶעֱלַם. נֶאֱלַם.
    עוֹדֶנִּי מְחַכֶּה. אוּלַי אֶזְכֶּה.
    אוֹתִי יִפְקוֹד. יַחְדָּיו נִרְקוֹד.




    לֵיצָן קָטָן נֶחְמָד.
    נֶעֱמָד.
    רוֹקֵד עִם כָּל אֶחָד.
    מְעַט.
    עִם כָּל אֶחָד,
    כִּמְעַט.

    לֵיצָן קָטָן שֶׁלִּי.
    אוּלַי.
    אוּלַי שֶׁל אַחֵר.
    *שלי,
    תָּמִיד מְאַחֵר.

    תִּרְקוֹד.
    אִיתִּי?
    תִּרְקוֹד,

    בִּלְתִּי.

    נספח.
    כמובן שהנ"ל מוכר לכולם.
    מדובר ב -
    עיבוד אינטר-טקסטואלי לשיר הילדים.
    מעין ניגוד חריף למשמעות העליזה במקור.

    לֵצָן קָטָן נֶחְמָד
    רוֹקֵד עִם כָּל אֶחָד.
    לֵצָן קָטָן נֶחְמָד
    רוֹקֵד עִם כָּל אֶחָד.
    לֵצָן קָטָן שֶׁלִּי
    אוּלַי תִּרְקֹד אִתִּי?
    אוּלַי, אוּלַי, אוּלַי תִּרְקֹד אִתִּי?
    אוּלַי, אוּלַי, אוּלַי תִּרְקֹד אִתִּי?

    מילים ולחן:
    שרה לוי-תנאי.
    1930.



    אשמח לביקורת.

    1.
    על התוכן. כלומר, על המשמעות.
    אם אדייק בפשטות - מה שמעתם בשיר הזה?

    2.
    סגנון הכתיבה.
    חריזה וניסוח קצר הם מאפיינים חזקים שלי.
    תמיד יש מה לשפר, ותמיד אפשר להשתנות...

    3.
    דקדוק, היגוי, ניקוד וכו'.

    4.
    כל מה שלא רשמתי.



    נסחף.

    צירפתי איור מינימלי - לתצוגה החיצונית.
    טיפה לאווירה.
    מקווה שזה בסדר...
    ציינו לי בפרטי או בספויילר בתגובה רלוונטית.

    חדש כאן וכו'.
    נא להפעיל פרוטוקול נחמדות 175(ב).

    לא נכנס לתוספות הקלאסיות שלי -
    לא מכיר עדין את גבולות האסור.
    הזהירות תמיד משתל...
    אופס נפלתי :sne:

    בכל מקרה, תגיבו רק לעניין המקצועי נטו.
    תודה.
    השיתוף הקודם: משפחות החטופים הנשכחות.

    נסעתי לירושלים, לכותל.
    לפני גשר המיתרים הרמתי מבט לחלון.
    אמא שאלה, נרגשת: "לפתוח?"
    המתינה להנהון.
    חלון כהה ירד, נבלע בדלת.
    רוח של תשרי הניעה את שערותי,
    תספורת שבחרתי אני.

    אבא הסב את תשומת ליבי
    למסכי הענק שבחזית המגדלים.
    התמונה שלנו הופיעה שם,
    מחובקים, דומעים באושר.
    "יש תקווה לאחריתך.... ושבו בנים"
    נמתחו המילים על הלוחות לצד הכביש.

    הלב שלי רעד מעוצמת הרגשות.
    חירות פעמה בו, החייתה אותי.
    פתחתי רדיו.
    ככה, בפשטות.
    הושטתי יד, סובבתי כפתור.
    נשאתי מבט לאמא, מילים אין בו.
    היא מבינה... ?!
    לחיצת יד עדינה נתנה בי את התחושה שכן.

    האזנתי לשדרן, קול מימים אחרים.
    הוא דיווח, נרגש, ששלומי טוב.
    ציטט במדויק מילים שחלקתי עם אחי.
    הבטיח להמשיך ולעדכן בקורותי.

    ימים של בדידות איומה צפים בי,
    לילות של יאוש, ואמרו שבגידה,
    והבנה שמלטפת פצעים פעורים:
    לא הייתי שם לבד.
  • 9
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן1 //
    0 תגובות
    הֵיי אָחוֹת,

    אֲנִי יוֹדַעַת,
    בָּאתִי לָךְ לֹא בַּזְּמַן.
    אַתְּ מְאֻבֶּקֶת קְצָת,
    וְעָיְפָה.

    אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת,
    רוֹאִים בַּפָּנִים שֶׁלָּךְ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁעָבַרְתְּ עַד לְכָאן.
    וְהִיא יָפָה הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ.

    לֹא,
    אַל תַּעֲשִׂי לִי פַּרְצוּף.
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנָּפַלְתְּ בָּהּ,
    אַנְּ'לֹא עִוֶּרֶת.
    וְיֵשׁ לָךְ חַבּוּרוֹת, וּמְעַט מַכּוֹת יְבֵשׁוֹת.
    זֶה בְּסֵדֶר אָחוֹת,
    קְצָת יוֹד
    וַחֲבִישָׁה טוֹבָה
    וְ⁠
    לֹא יִשָּׁאֵר מֵהַנְּפִילוֹת.

    אוּלַי כְּתָמִים, זֶה יִשְׁתַּלֵּב לָךְ יָפֶה עִם הַנְּמָשִׁים.

    אֲנִי יוֹדַעַת,
    עֲדַיִן,
    זֶה קָשֶׁה לָךְ שֶׁנָּפַלְתְּ.

    וְהַחַיִּים שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְזַמְּנִים לָךְ בּוֹרוֹת.

    אַתְּ מְאֻכְזֶבֶת מֵעַצְמֵךְ.

    זֶה בְּסֵדֶר יָפָה שֶׁלִּי,
    זֶה בְּסֵדֶר לְהִתְאַכְזֵב.
    רַק
    אַל תִּשְׁכְּחִי שֶׁאַתְּ כָּאן
    וְאִם אַתְּ כָּאן אָז הַכֹּל בְּסֵדֶר.
    שְׁבִי רֶגַע.
    קְחִי כּוֹס מַיִם.
    תִּנְשְׁמִי קְצָת.

    אֲנִי רַק רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתָךְ שְׁנִיָּה,
    בָּרוּר.
    חַד. וְ-
    תִּסְתַּכְּלִי לִי בְּעֵינַיִם שְׁנִיָּה.

    לֹא!
    רֶגַע!
    חַכִּי!
    אַל תִּסְתַּכְּלִי קָדִימָה.
    זֶה לֹא הַזְּמַן.
    אוֹי,
    אַתְּ כְּבָר אַחֲרֵי זֶה?
    הִסְתַּכַּלְתְּ יָפָה שֶׁלִּי? אוֹי,
    רָצִיתִי אוֹתָךְ שְׁנִיָּה אַחַת אִתִּי.
    אַתְּ מְיֹאֶשֶׁת,
    אֲנִי יוֹדַעַת.
    רָאִית כְּבָר מָה שֶׁמְּחַכֶּה לָךְ.

    אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה,
    אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מָה יִהְיֶה כְּבָר עִם הַגּוּף הַזֶּה שֶׁמּוֹשֵׁךְ⁠
    לְמַטָּה.
    אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ, אֲבָל זֶה בְּסֵדֶר. אַתְּ צוֹדֶקֶת וְ-

    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנָּפַלְתְּ⁠
    וְכַנִּרְאֶה תִּפְּלִי עוֹד. וְאוּלַי הַרְבֵּה.
    לֹא,
    לֹא בָּאתִי לְיָאֵשׁ.
    אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת אוֹתָךְ-
    אַתְּ חֲזָקָה.
    וְאִם תִּפְּלִי,
    תָּקוּמִי.

    אַתְּ חֲזָקָה.
    מְאוֹד.
    תִּסְתַּכְּלִי עָלַיִךְ,
    אַתְּ כָּאן.
    תִּזָּכְרִי שְׁנִיָּה מָה עָבַרְתְּ,
    הָיִית מַאֲמִינָה שֶׁתַּחֲזִיקִי כָּכָה מַעֲמָד אַחֲרֵי כָּל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת.
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁ⁠
    אֲנִי נִשְׁמַעַת כְּמוֹ כֻּלָּם,
    כֻּלָּם מְסַפְּרִים לָךְ תַּ'סִפּוּרִים שֶׁלִּי.

    וּכְבָר נִמְאַס לָךְ⁠
    וְזֶה בְּסֵדֶר לִבְכּוֹת.
    תִּבְכִּי יָפָה. תִּבְכִּי.

    כִּי נָכוֹן,
    גַּם הַסִּפּוּרִים שֶׁלִּי לֹא סוֹתְרִים שֶׁכְּבָר קָשֶׁה לָךְ,
    שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִשְׁאֹג אֶת הַ "דַּייייייייי".
    תִּצְעֲקִי יָפָה שֶׁלִּי.
    תִּשְׁאֲגִי אֶת הַיֵּאוּשׁ,
    אֶת הָאַכְזָבָה,
    אֶת כְּאֵב הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁבָּךְ.
    אֶת הַכֹּל.
    תּוֹצִיאִי.
    לֹא טוֹב לָךְ לִלְעֹס אֶת הַגֹּעַל הָעַצְמִי הַזֶּה כָּל יוֹם.
    רַק אַל תִּבְלְעִי אוֹתוֹ,
    זֶה יַעֲשֶׂה לָךְ בָּלָגָן בַּבֶּטֶן וְזֶה לֹא בָּרִיא לְעִכּוּל. אָז-
    תָּקִיאִי.
    הַכֹּל.
    בִּשְׁאָגָה.
    תִּדְחֲפִי אֶצְבַּע חָזָק
    וְתוֹצִיאִי.
    זֶה בְּסֵדֶר לָךְ לֹא לֶאֱהֹב חֲלָקִים שֶׁבָּךְ,
    רַק אַל תִּבְלְעִי אוֹתָם.

    תִּזְכְּרִי!
    אַתְּ הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפָה מִזֶּה,
    צְעִירָה וְיָפָה,
    עִם קְצָת קְמָטִים.
    תְּנִי חִיּוּךְ כִּי
    חַיִּים שְׁלֵמִים לְפָנַיִךְ אָחוֹת,
    אַל תַּאֲמִינִי לִשְׁטוּיוֹת, אַל תִּבְלְעִי.

    אַתְּ הֲכִי זוֹכֶרֶת אוֹתָךְ-
    חֲזָקָה,
    יָפָה.
    זוֹ אַתְּ.
    זוֹ לֹא מִישִׁי אַחֶרֶת.
    אַל תִּתְבַּלְבְּלִי.

    תִּשְׁטְפִי פָּנִים.
    זֶה יָפֶה לָךְ כָּכָה,
    זֶה נוֹצֵץ.
    יָפֶה גַּם
    שֶׁאַתְּ רְגוּעָה.
    וְעוֹד יוֹתֵר שֶׁאַתְּ⁠
    שׁוֹאֶגֶת.
    זֶה יָפֶה לָךְ גַּם
    בּוֹכָה.
    אַתְּ תָּמִיד יָפָה אָחוֹת.

    תָּמִיד יָפָה.

    וְ-
    קְחִי חִבּוּק.

    אוֹהֶבֶת,
    אֲחוֹתֵךְ.

    --
    תמר.
    אוקיי זה פעם ראשונה שאני משתפת משהו אשמח לשמוע ביקורת וגם מחמאות😉
    אגב, זהו סיפור לא ארוך בכלל יהיה לו רק איזה עשר פרקים בערך...



    פרולוג:
    קריאות מזל טוב נשמעו מכל עבר ואפילו צווחות קולולו נשמעו מכיוון משפחת בן יעקב בשעה טובה ומוצלחת שילת לבית משפחת שלום ונתן לבית משפחת בן יעקב סגרו וורט.
    האורחים אולי תמהו מעט על התערובת המוזרה של משפחות המחותנים, משפחת שלום המסורתית ולה 5 בנות ומשפחת בן יעקב החרדית ולה בן אחד - נתן, אבל במחשבה שנייה בטח אמרו לעצמם שהיום עם כל תנועות התשובה הקיימות זה דיי הגיוני😏.
    ענת אמא של שילת חשבה לעצמה שסוף סוף מישהו מתחתן במשפחה, אבל למה דווקא עם חרדי😓?! אבל הם משפחת ליברלית ומקבלים את כולם, כל אחד והדרך שלו.
    היה הוורט, האירוסין והחתונה, בסיום החתונה יצאו שילת ונתן בדרכם להקים בית נאמן בישראל.
    כעבור שנה…
    על יד החוף בשקיעה, לירון הציע לאור שלום נישואים, והיא השיבה בחיוב.
    תמונות צולמו, והבשורה נשלחה לכול המשפחה, לירון קירל ואור שלום התחתנו.
    הפעם אף אחד לא תמה רק אמא של אור מעט הצטערה על כך שביתה לא שומרת אפילו את המעט מסורת שכן שמרו בביתם אבל כאמור משפחת שלום היא משפחה ליברלית שמקבלת את כולם, אפילו מישהו עם דעות שמאלניות קיצוניות כלירון.
    החתונה הייתה יפה ומקורית ולפי איתן אביו של לירון. אפילו מקורית מדי, הוא לא הבין למה צריך להיכנס לאולם עם כדור פורח ומה זה מועיל בכלל?!
    החתונה נגמרה והזוג הצעיר פנה בדרכם להקים בית אולי נאמן וכרגע בישראל.
    כעבור שנה…
    באולם קטן בפאתי השכונה הציע אריאל לאגם נישואים, אגם ענתה כן.
    קונפטים התפוצצו וכולם שמחו, ההורים של אגם שלא ידעו מה מצפה להם נוכח החתונות האחרונות, קיבלו ימני קיצוני בהרגשה שזהו הרע במיעוטו, רק שילה
    הוטרד מהעניין משום שאגם ביתו סיפרה לו שבהתחלה הם יגורו לידם כמו שתמיד רצה , אבל בהמשך כשיתבבסו, כך אמרה לו, הם יעברו ליישב שטחים ומאחזים בשומרון.
    החתונה נגמרה, כל המשפחה המורחבת נעמדה להצטלם. משפחת בן יעקב החרדית, הזוג השמאלני - לירון ואור והזוג המתנחל הצעיר ומשפחת שלום - ענת, שילה, נילי בת ה- 20 ומיכל בת ה- 8 כולם נעמדו מרוגשים, הצלם מקליק ואז מסתכל לרגע על המצלמה בקימוט גבה לא מרוצה ואומר "יש שם שניים שלא מחייכים" כולם מסתכלים עליו בתימהון חוץ משניים, ענת ושילה שלום שמזדרזים לחייך הרי זה יום חתונתה של ביתם השלישית והם מאושרים והכל אבל למה למען ה' יצא להן כזו משפחה מוזרה?!
    לאחר החתונה יוצאים הזוג הצעיר, אגם ואריאל להקים בית נאמן ו… ברור שבישראל.
    כמו כלב אבוד שוטטתי במטבח. מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה.
    למה באתי לכאן? רציתי משהו, בוודאות. לא סתם חציתי את מסלול המכשולים מהחדר למטבח, דרך מסדרון זרוע מוקשי לגו איומים ובננות מרוחות עם קראסט פירורי במבה וטביעות אצבע של בני שנה.

    נעתי שוב מהארון למקרר, מהמקרר למזווה וחוזר חלילה. כמו שואב אבק רובוטי בעל סוללה טעונה באנרגיית־עד. הייתה לי מטרה ברורה לבוא לכאן, אני בטוח. כנראה שהיא נעלמה איפשהו במרחבי מסדרון, בין לגו, בננה ופירורי במבה.

    "לא נורא", ניסיתי להרגיע את עצמי, "כנראה שזה לא היה כזה חשוב". החלטתי להכין לי לפחות קפה מנחם. מנחת שכחנים. בין לגימה ללגימה הרהרתי על השפעתו האפשרית של הקפאין על דמנציה בשלבים מוקדמים. אעקוב אחרי ההשפעות באמצעות יומן ייעודי, החלטתי.

    לפחות את התור לבדיקת דם שנקבע לבוקר לא שכחתי. התארגנתי ויצאתי לטקס הרפואי שבו ינקזו את דמי בצידוקים רפואיים מפוקפקים. היתרון היחיד בדמנציה, חשבתי לעצמי, הוא שהטראומה לא תישאר בזיכרון לזמן רב.

    הגשתי לרופא את הכרטיס המגנטי. "רק רגע", אמר וקם לצאת, "משהו קטן ואני חוזר".
    כעבור חצי שעה הוא שב עם כוס קפה ביד. "יצאתי כי הייתי צריך משהו מהמזכירות, אבל שכחתי מה, אז לפחות עשיתי לי קפה", הסביר.

    "רגע, קפה!" זינקתי.
    הוא התעלם. "אז אתה בצום, כן?"
    "לא בדיוק", הודיתי. "הלכתי הבוקר למטבח כדי לכתוב לעצמי פתק תזכורת לא לשתות קפה כי צריך להיות בצום לפני הבדיקה... אבל שכחתי מה רציתי, אז שתיתי קפה".

    הבטנו זה בזה במבט נוגה. רופא ומטופל צעירים, שניהם מבינים פתאום את מצבם ההכרתי העגום. לגימות הקפה טעמו מרות מאי־פעם.

    במעשה תושייה אופייני לרופא מסור, הוא אחז בידי ועלה איתי לקומה 2, אל הנוירולוג שבחדר 7.
    למרות שלא היינו ברשימת המוזמנים, הוא קיבל אותנו יפה. אולי בזכות הידידות שלו עם הקולגה שלצידי.
    "רק רגע", חייך הנוירולוג, "משהו קטן ואני איתכם", ונעלם במסדרון.

    כעבור ארבעים דקות חזר. שנינו בחנו את ידיו. הן היו בלי קפה. מוזר. אם זכר מה שרצה למה ארך כל כך הרבה זמן, ואם שכח, איה הקפה?
    "מה לקח כל כך הרבה זמן?" לא התאפק הרופא.
    "הייתי צריך משהו דחוף, אבל שכחתי מה", השיב, "עד שהתייאשתי וחזרתי. אבל לא נורא, אני פה".

    "ולמה לא עשית לעצמך קפה לפחות?" הקשה הרופא.
    "אוי, זה בדיוק מה שרציתי!" קפץ הנוירולוג, וטרק את הדלת בדרכו לפינת הקפה.
    אֲנִי פּוֹתַחַת לְךָ דֶּלֶת
    גְּדוֹלָה כְּמוֹ הֶקֵּף הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט בֵּינֵינוּ
    הַכֹּל מְחַכֶּה לְךָ
    מְחַכֶּה שֶׁתִּבְחַר אַחֶרֶת

    בַּחֲלַל הָאַדִּיר שֶׁהִקְרַבְתִּי מִכָּל וְרִיד בִּי
    יֵשׁ תִּקְוָה עֲדִינָה שֶׁמַּמְתִּינָה לְךָ
    צִפִּיָּה אִלֶּמֶת שֶׁתּוֹכִיחַ אַחֶרֶת

    אֲנִי מְכַוֶּנֶת אֶת הַדְּמָמָה לַנּוֹשֵׂא הֶעָצוּב שֶׁלִּי
    בֶּטַח לֹא רָצִיתָ לְדַבֵּר עַל זֶה שָׁנִים
    בֶּטַח כָּאַבְתָּ אוֹתִי
    כָּאַבְתָּ בִּשְׁבִילִי וְעָלַי
    הָיוּ לְךָ לֵילוֹת שֶׁל יִסּוּרֵי מַצְפּוּן
    וְחִפַּשְׁתָּ תָּמִיד אֶת הַמִּלִּים לְדַבֵּר

    בֶּטַח רָצִיתָ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה
    רַק לֹא יָדַעְתָּ אֶת הַדֶּרֶךְ הַמְּדֻיֶּקֶת
    שֶׁבָּהּ אֲקַבֵּל אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא
    וְאַאֲמִין לְךָ שֶׁרַק
    זֶה רַק שֶׁלֹּא הָיוּ בְּךָ כּוֹחוֹת

    אֲנִי פּוֹתַחַת לְךָ דֶּלֶת
    וְאַתָּה שׁוֹאֵל
    לְאָן הִגַּעְתִּי
    אֵינִי מַכִּיר אֶת הֶחָלָל
    מִי אַתְּ
    וּמָה בִּכְלָל
    הָיָה בֵּינֵינוּ

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה