קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הוא התהלך מהורהר. ערפל צובע לו את שדה הראייה.
תוכנן של מחשבותיו היו עשויות מקשה אחת; מה עכשיו. הוא התעמק במגפיו.
הוא מוכרח להחליף את הלבוש שלו, להקשות על מבקשי נפשו.
צרור יריות פילח את האוויר. הוא נשכב על הרצפה במהירות והתגלגל הצידה.
ממש כמו בסיפורים, הוא גיחך לעצמו. רץ בקומה שפופה, ובזיגזג.
בקצה הרחוב זיהה את א'. הוא הגביר את קצב ריצתו. כשהגיע אליו, חיפה עליו חברו.

כשהגיעו לבית המוגן, וש', הגיש לו כוס קפה, נכנסו לבית לבושי השחורים.
"היית צריך להיות מהיר יותר. כמעט ופגענו בך", גער בו ל', מאותה החבורה.
"הבנתי, אשתדל יותר לעתיד לבוא". הוא הנהן, לוגם באיטיות.

צרור יריות נוסף ניפץ את זגוגיות החלון. תנוכי אוזניהם נפתחו, ועיניהם הצטמצמו. כל אחד מהם הניח אוטומטית את ידו על כיס אקדחו. "תשכבו על הרצפה!" ל' צעק ראשון.
"מישהו נפגע?" ש', החובש בקבוצה, שאל, גופו דרוך ומתוח. תחת חילופי האש נשברו חפצים רבים. והרעש היה בלתי נסבל. "אני", הרים את ידו ג' בקושי.
ש' זחל לעברו. "איפה נפגעת?" הוא שואל במהירות, סורק את גופו של ג'.
"לא הספקתי לשים לב..." הוא מנסה להתבדח.
"הבנתי הכל".

.....
המשך יבוא אי"ה
  • 33
  • וּכְמוֹ תָּמִיד,
    שׁוּב פָּרַצְתְּ אֶת הַגָּדֵר הַהִיא,
    שֶׁהִצַּבְתִּי.

    נִכְנַסְתְּ בָּרֶוַח שֶׁלֹּא הִשְׁאַרְתִּי,
    גִּבּוֹרַת עַל.
    בְּלִי כַּפַּיִם. כִּי

    לֹא אֶמְחָא לָךְ כַּפַּיִם שֶׁחָזַרְתְּ לְדַבֵּר,
    שֶׁשּׁוּב אַתְּ מְמַלֵּאת מָקוֹם
    שֶׁל אַפְ'חַד.

    אִינְלִי מוֹרָה בַּכִּתָּה
    כְּבָר שָׁנִים
    וְאַתְּ בְּכָל זֹאת מְנַסָּה לְהַשְׁלִים לִי חֲסָרִים
    שֶׁאַנְ'לֹא צְרִיכָה כְּבָר,
    מִזְּמַן.

    וּבְסוֹף יוֹם,
    כְּשֶׁמְּרִימִים כִּסְּאוֹת,
    הִנַּחְתְּ מַקֵּל אַרְטִיק עַל שֻׁלְחָן יָרֹק.

    אָמַרְתָּ שֶׁ
    אַתְּ כְּבָר גָּמַרְתְּ אוֹתוֹ
    וְלָמָּה עָדִין לֹא הִתְחַלְתִּי לְלַקֵּק אֶת שֶׁלִּי.

    אָז לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ תְּשׁוּבָה:
    אַנְ'לֹא אֲלַקֵּק. לָנֶצַח. כָּל הַזְּמַן. תָּמִיד.
    תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

    שָׁתַקְתִּי מִּילִים שֶׁהָלְכוּ לְעִבּוּד.

    רַק כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַמִּטָּה
    קָרַעְתִּי שׁוּב
    אֶת הַמֵּיתָרִים הָאֵלֶּה,
    שֶׁנִּקְרְעוּ לִי מוּלֵךְ,
    מוּל הַטּוֹנִים.

    הִדְהַדְתִּי בְּתוֹכִי שׁוּב,
    מִלִּים שֶׁלָּךְ.
    רַק שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח.

    רַק שֶׁלֹּא.

    וְ-
    אַנְ'לֹא דִּמְיַנְתִּי.



    --
    תמר.
    כשהקיץ מטפטף ממך בגלים, רק התקווה שעוד יבואו ימים ותימחה זיעה מעל כל פנים - מעניקה כוחות לשרוד את ימות החמה הבאים.
    אבל לסבול מתופעות הלוואי של הקיץ, כשבעוד כמה ימים יתחילו לומר "משיב הרוח" ולהפשיר את בגדי החורף שהיו בהקפאה עמוקה - זו כבר משוואה לא הוגנת בעליל.

    כשאלחנן פתח בתמימותו את המקפיא, לא שיער שמטח צהוב קפוא ינחת עליו ויקבור אותו תחתיו. לא היו לו תכניות למות, בדיוק כשהגיע הסתיו הגואל.
    הוא התרומם באנחה, והחל להשיב למקפיא את המקלות הצהובים שחבטו בו ללא רחם. הם התנגדו בעוז, נמלטים החוצה ומתגלגלים לכל פינה. הוא דחס אותם בכל סנטימטר פנוי וטרק בזעם את דלת המקפיא.

    על השיש התקלקלו לאיטם מגשי בשר, נתחי סלמון, וקופסת גלידה חלבית. פליטים אומללים כתוצאה מצפיפות אוכלוסין חמורה במקפיא.

    הגיע הזמן שהציבור יתאגד ויגיש עתירה לבג"ץ. מוכרחים להוציא את האיגלו הצהוב מחוץ לחוק!
    מי המציא אותו בכלל?! מי דאג להבטיח את מקומו בכל חבילה?!
    כנראה אותו סדיסט בעל לב קרח שקבע שיהיה מקל רק בצדו האחד של השלוק, או אותו אדם קר וחסר הבנה בנפש הילד, שהמציא את הקובייה הגדולה בשוקולד.

    בינתיים, אלחנן החל בתהליך שיווק מתוחכם, פוסע בזהירות על קרח דק.
    "זה בטעם בננה!" ניסה לשכנע בקול שהשתדל להישמע אמין, "איגלואים ושלוקים צהובים - הם הכי טעימים בעולם!"
    הילדים הביטו בו ברחמים, "בננה?? זה לימון!" אילפו אותו בינה.
    "זה בטעם סבון כלים", המשיכו להסביר לאביהם קשה ההבנה.
    "והמרקם עושה צמרמורות בשיניים!" העוו את פניהם בגועל.
    "אז טוב שלפחות אתה אוהב את הצהובים", צהלו, "כך לא יהיה 'בל תשחית'!"

    מאז, במשך כל הקיץ נאלץ אלחנן לחרוק שיניים ולנגוס שלוקים צהובים בפנים קפואות. ויגידו מנחי ההורים מה שיגידו, הדוגמה האישית שנתן - הייתה חסרת תועלת. שווה כמו לרשום על הקרח.
    מדי פעם הצליח לדחוף איגלו צהוב לידיו של ילד תמים מדי, וזרח מאושר. אבל ילדים מהזן הזה היו נדירים, וככל שחלף הזמן, בכל קניה שבועית, רק נוסף עוד ועוד חומר צהוב למקפיא המתפקע.

    "מה שיוצא - אני מרוצה!" ניגן אלחנן בקול מתוק והחל לחלק איגלואים בעצימת עיניים. באורח פלא, רק הצהובים יצאו, אבל לילדיו היו עיני נץ. "אבא, אתה מציץ!"
    הדם קפא בעורקיו, והוא השיב את האיגלואים לבסיסם בחרפה. המבצע נכשל.

    אלחנן לא אמר נואש. למחרת, יזם הפסקת חשמל מתמשכת.
    כדי להפשיר את האווירה ולשבור את הקרח, החליט לחלק לכולם ממתק בחושך. אבל כנראה לא לחינם הטעם השנוא הוא בצבע צהוב זורח, הסדיסטים חשבו על הכל. עוד תכנית התנפצה לרסיסים, כמו קוביית קרח שהוטחה בחוזקה ארצה.

    "זה צבע לא צנוע. לא ראוי שבת ישראל תאכל שלוק צהוב, בולט וזרחני!" הסבירה יום אחד בתו בצדקנות, ורצה החוצה בחיוך זורח, כשבידה שלוק אדום.

    המצב הפך לבלתי נסבל. הוא היה חייב למצוא דרך להתפטר מהסחורה המעיקה, באופן דחוף, בלי לעבור על 'בל תשחית'. אבל כשפנה לעמותה לחלוקת מזון ובקש לתרום את השלל, הם הביטו בו כאילו הציע לתרום קליפות לימונים מלאות כנימות.

    בצעד נואש, תלה אלחנן מודעה על עץ עתיק בקצה השכונה. "למסירה בחינם - טון איגלו צהוב". כשהטלפון התכנס בשתיקה צוננת ואלחנן יצא לבדוק את שלום המודעה - גילה שאפילו אחד מהמספרים בתחתית המודעה לא נתלש. את המודעה שלצדה, שעליה נכתב: "למסירה חולדה מפוטמת" - מרטו מכל הכיוונים.

    קל יותר למכור קרח לאסקימוסים.

    כשייאוש קר איים להכניע את אלחנן, עלה במוחו רעיון כביר. הוא כיסה את השכונה במודעות ענק, והבשורה התגלגלה ככדור שלג: ביום ראשון יתאספו כל ילדי השכונה לאמירת תהילים משותפת. בסיומה, יחולק ממתק מיוחד.

    מאות ילדים נרגשים התאספו ביום המיועד, וקראו בגרון ניחר פרקי תהילים. כשסיימו ותלו בו עיניים מצפות, שלף אלחנן בחיוך גדול אשפתון ענק, והחל לחלק איגלו צהוב לכל אחד.

    מהר מאוד החיוך קפא על שפתיו. הילדים נעצו בו עיניים מקפיאות דם.
    "מה? אתה רציני?? זה הממתק המיוחד???"
    אלחנן הצטמרר מול עיני קרח שנעצו בו. הוא ניסה להתעשת, לטשטש את הרושם של ההונאה ולשמור על קור רוח. באקט של הישרדות, שלח את ילדיו לקנות ממתק נוסף, לפיצוי. הזמן כמו קפא עד שהם חזרו כשבידיהם ארגזי ארטיקים צבעוניים, מנחת פיוס.

    אז נכון שיחסיו עם השכנים התקררו ואף אחד כבר לא מדבר אתו, אבל העיקר שהוא הצליח סוף סוף לפנות מהמקפיא שלו את המטען הצהוב, ועכשיו יהיה לו מקום להניח את עשרות הארטיקים הלבנים שנותרו ללא דורש.
    בעז"ה

    אז
    אחרי שדיברנו על חשיבות ההשפעה של כל סצנה על העלילה (באופן אל חזור), על היופי של אקספוזיציה והשתהות בסצנה ועל החשיבות של סיכונים האמיתיים ברגעי מתח, בואו נמשיך לעוד תובנה, שקשורה למושג "מידה כנגד מידה".

    רובנו מכירים את המושג "מידה כנגד מידה" באופן כללי, וכאן נרחיב על האופן בו הרעיון הזה יכול לשדרג ולתת איכויות נוספות לסיפור שלנו. אבל לפני שנדבר על איך ליישם אותו בעלילה, קודם כל נברר קצת יותר לעומק את משמעותו.

    בגמרא מובא כי "מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה." משמעות הדבר היא שכאשר אדם מקבל עונש או שכר משמיים, העונש והשכר באים בהלימה מדויקת למעשה: הם כעין המעשה עצמו. בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות זאת בבירור: פרשנים רבים עוסקים בהלימה המדויקת בין העונש והמעשה בקשר לעונשים שהוטלו על אדם, חווה, הנחש והאדמה. המהר"ל למשל מסביר כיצד עונש הנחש היה מדויק לחטאו: הנחש, שהלך בקומה זקופה, מרד והמריד את האדם נגד הקב"ה- שלא לכרוע כביכול למול רצונו של השם, ומשום כך נלקחה ממנו קומתו הזקופה. כלומר, העונש לא היה רק בהתאם ל"גודל" החטא, אלא גם למהות החטא. זוהי המשמעות של מידה כנגד מידה: כשם שאדם נוהג, כך, באותו אופן, נוהגים איתו מלמעלה.

    אבל מה השבח, בעצם, של מידה כנגד מידה? מהי המעלה בצורת התגמול הזו, עד כדי כך שזוהי צורת התגמול שבה נוהג כביכול הקב"ה בעצמו?
    מידה כנגד מידה היא בעצם הביטוי לצדק המושלם. קודם כל, האדם עצמו הוא זה שגזר על עצמו את התוצאה. העונש אינו קנס על המעשה, אלא תוצאה ממנו. בנוסף, בהנהגת מידה כנגד מידה הצדק מדויק – הן בכמות והן במהות – למעשיו של האדם, ולכן אין כאן חשש לשמץ של דין לא מוצדק.

    הנה דוגמא מחיי היום יום: אם כתבתי תשובה לא מדויקת במבחן והמורה הורידה לי חמש עשרה נקודות, אני אוכל להתווכח איתה על כמות הנקודות שכדאי להוריד, כיוון שאין קשר ישיר ומהותי בין הנקודות למעשה שעשיתי; אבל אם פטפטתי באמצע השיעור והפרעתי לכולן, והמורה ביקשה שבשיעור הבא אני אעביר סיכום של השיעור הקודם לכל הכיתה, אני אבין את ההלימה העומדת מאחורי העונש: עליי לתקן בדיוק את מה שקלקלתי- להשלים את השיעור, ולעזור לאחרות, להן הפרעתי בשיעור הקודם, להבין את החומר. זוהי מידה כנגד מידה: תוצאה הנובעת מהמעשה, וקשורה אליו מהותית.

    אז מה הקשר בין מידה כנגד מידה לבין כתיבת סיפור?
    בדיוק כפי שבבריאה הצדק מתממש במידה כנגד מידה, כך גם בעולם הסיפור – אנחנו נמשכים אל צדק מדויק ואל סגירת מעגל אפית. כאשר, למשל, הנבל הרצחני מת לבסוף ביריה, זה נחמד. אבל אם הוא מת מהנשק הקטלני שהוא עצמו פיתח- זה מספק. אם הדמות המשפילה מובסת, זה נחמד, אבל אם היא מובסת על ידי הדמות שהייתה הכי מושפלת- זה מספק. זה עובד כך גם לכיוון החיובי: אם הגיבור שלנו ניצל בעור שיניו זה מעולה, אבל אם הוא ניצל כתוצאה ישירה מהקורבן שהקריב במאמץ כל כך גדול- זה מספק.
    זו הסיבה, למשל, שאנחנו אוהבים סיפורי "גלגל חוזר בעולם". אדם עושה מעשה מסוים, ולאחר כמה השתלשלויות- זה חוזר אליו באותו אופן. אנחנו אוהבים לראות את הצדק נעשה; ואנחנו אוהבים אותו מושלם.
    מידה כנגד מידה בעצם מביאה את ההתרחשויות לאיזון, ובשקט בשקט, גם מביאה לידי ביטוי את האמונה הכמוסה והתת מודעת של כלל המין האנושי: העולם הוא לא ג'ונגל. מתרחש בו כל העת הומאוסטזיס אמיתי ועמוק, כיוון שהוא מנוהל על ידי הבורא.


    לסיכום, מידה כנגד מידה זהו כלי איכותי, שגורם לתחושת סיפוק, חוסך תמיהות עלילתיות ויכול להעניק גוון כמעט אפי להתרחשויות. כדאי להשקיע ולבחון כיצד הרעיון הזה יכול לבוא לידי ביטוי בעלילה. בהצלחה רבה!
    חיבור שכתבתי בעבר, לאחר התקלות חוזרת ונשנית עם מקרים דומים.
    כותבת על מנת להגיע ללב שלכם, הקוראים. ואם אצליח לשנות משהו לטובה בלב ובמחשבה, אזיי שהכל היה שווה🤗

    הבהרה חשובה
    לא מזלזלת לרגע אחד אפילו בהורים של הנוער המתמודד. 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו', ועוד כהנה וכהנה.
    תעצומות הנפש הנדרשים מהם לא ישוערו, ומי אנחנו שנדבר.
    החיבור הבא מתוך נקודת המבט של הנפגע בעצמו.


    אֶת שְׁמִי הָאֲמִתִּי אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר,
    לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת מִי שֶׁמָּחַק אוֹתוֹ.
    הֵם הִדְבִּיקוּ לִי אֶת הַכִּנּוּי 'סוֹרֵר',
    יִתָּכֵן שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי בְּסֵדֶר אִתּוֹ.

    כִּי... לֹא צָעַקְתִּי אוֹ הִתְחַצַּפְתִּי,
    אָכַלְתִּי 'דָּבָר אַחֵר' אוֹ מָשׁוּ מֵעֵבֶר.
    רַק הִמְשַׁכְתִּי לִשְׁתֹּק, הִתְעַלַּמְתִּי,
    הוֹסִיפוּ לִי בַּלֵּב עוֹד חֲתָךְ עַל שֶׁבֶר.

    מָנוּעַ מִלְּדַבֵּר עִם אַחַי הַקְּטַנִּים,
    מִתְגַּעְגֵּעַ אֲלֵיהֶם בְּרָמוֹת שֶׁל שִׁגָּעוֹן.
    הַהוֹרִים שֶׁלִּי, הֵם כָּל כָּךְ בְּטוּחִים,
    שֶׁאִם רַק אֶתְקָרֵב הֵם יַהַפְכוּ לְכִשָּׁלוֹן.

    אָז.. אֲנִי כּוֹתֵב לָהֶם כָּאן, הַלְוַאי שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת זֶה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים.

    סְלִיחָה, שִׁמְעוֹן. אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֵר,
    עַל שֶׁבְּיוֹם אֶחָד נִגְמְרוּ שִׂיחוֹת שֶׁל עֹמֶק.
    מַבְטִיחַ לְךָ, אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא יָכוֹל לְשַׁעֵר,
    כַּמָּה שֶׁבַּמִּלָּה אַחַת הָיִיתָ מוֹסִיף לִי חֹזֶק.

    אַתָּה תּוֹתָח.

    סְלִיחָה, רִבְקָה. אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֵר,
    עַל שֶׁבֶּן יוֹם הָפַכְתָּ לָ'אָחוֹת שֶׁל הַהוּא'.
    מַבְטִיחַ לָךְ, אַתְּ אֲפִלּוּ לֹא יְכוֹלָה לְשַׁעֵר,
    כַּמָּה אֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִפְגְּעוּ.

    בַּנְּשָׁמָה שֶׁלָּךְ

    סְלִיחָה, שָׂרָה הַקְּטַנָּה, אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֵר,
    עַל שֶׁלֹּא אוּכַל לְהַכִּיר אוֹתָךְ גָּדְלָה לְאִשָּׁה.
    אַתְּ כָּזוֹ מְתוּקָה, מִתְגַּעְגֵּעַ לְחִיּוּכְךָ הַמְּמַכֵּר,
    אֲנִי רַק מִתְחַנֵּן, אַל תִּשְׁכְּחִי אוֹתִי, בְּבַקָּשָׁה.

    אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ

    אוּלַי-הַלְוַאי, יוֹם אֶחָד אֶחֱזֹר לַבַּיִת הָאָהוּב,
    לֹא יוֹדֵעַ אִם יִקְרֶה, כִּי לֹא הִשְׁאַרְתִּי בּוֹ מַשְׁכּוֹן.
    אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁכֵּן, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הַלֵּב שֶׁלִּי כָּאוּב,
    רַק... תַּגִּידוּ -
    הַאִם תִּשְׁמְרוּ לִי אֶת הַמִּטָּה, וְאֶת הַמַּדָּף בָּאָרוֹן?
  • 33
  • הרגליים שלי כואבות והידיים רועדות, אני צריך עוד אבל נגמר לי.

    יש פה גדר נמוכה מזמינה אותי לשבת עליה להרפות קצת את המחשבה, איזה יום היום בכלל? מקל עץ מחוספס, ענף בדימוס, נשען על הגדר לידי גם הוא התעייף כנראה להיות הרגל השלישית שלי. התחבושת דוחה היא ספוגה בנוזלים לא מזוהים ומדיפה ריח בלתי נסבל, אבל הרגל מזעזעת עוד יותר, עדיף להשאיר את זה כך.

    אני רעב. אין לי מושג איפה התרמיל שלי. אני לא יודע איפה אני בכלל. הגרד בגוף מתגבר גם הרעד בידיים, הדאון נוראי כל כך, לפחות המח שלי מעורפל כי הצלילות גרועה מכל.

    מכוניות נוסעות במהירות, המדרכה ריקה, אין בניינים באזור, ואני לא מכיר את המקום. מרחוק צועדת דמות, אני רואה רק את קווי המתאר שלה, השמש מסנוורת אותי, הוא נראה כמו איש מכובד יש לו חליפה יפה ומכנסיים מחויטות. הוא מתקרב ואפשר לראות את הפנים שלו מתעוותות בגועל כשהוא מבחין בי, זה לא כואב לי, כי אני דוחה אפילו את עצמי.

    אני שומע צעדים לפתע ושם לב אל גרם מדרגות שיורד לימיני, קשה לי לסובב את הראש ואני לא רואה ברור. אמא וילד. יש לו תלתלים ארוכים וגולשים הוא נראה בן שלוש הם יורדים בקצב פסיעותיו הקטנות, הילד מדבר האמא מהנהנת, בטח הוא מספר לה מה הם למדו היום, או עם מי הוא שיחק. הם מתקרבים. אני יכול לשמוע את הקול שלו.

    "מאמי א זיידע זיצט דא" הוא מסב את תשומת לב אמו אלי ואל המקל שלי. הלב שלי קופץ, שנים שלא שמעתי את השפה הזאת, כמה כאב ועונג בו זמנית המשפט הבודד הזה יכול להסב. אמא שלו מסבה את עיניה לשנייה ומיד מפנה מבט. "אל תסתכל עליו, הוא משוגע, יש הרבה כאלו בחיפה..." היא עונה לו, באידיש, כדי שלא אבין. הילד מסתכל עלי במבט סקרן, כנראה אף פעם לא ראה משוגע.

    המרדנות העתיקה שבי מתעוררת. אני מנסה להשתיק אותה בכח, אבל היא חזקה מן האדם הרופס שהפכתי להיות. "אני לא זקן ולא משוגע" אני קורא בקול. באידיש. האם מסתובבת בעיניים פעורות, אני יכול לראות בהן את האימה. הילד מחייך, כאילו הבין. ושנייה לאחר מכן נעלם משם, עם אמו הנמלטת.
    סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
    פרק 1

    "מה ברא ה' ביום הראשון?"
    הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
    אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
    "את האור ואת החושך"
    כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
    אני לא. התוף שלי ביד.
    אבל היד השניה בראש. מגרדת.

    היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
    אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
    עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
    אבל מגרד לי!
    מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
    בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

    "בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
    "את יכולה להביא את זה לאמא?"
    "זה" זה פתק.
    פתק לבן וגדול.
    אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
    אני אביא את הפתק לאמא.
    לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
    אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
    לי לא.
    אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
    לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
    היא רק תתקשר לדודה ברכה.
    דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
    היא גם תסרק אותי.
    אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.
    ה'תשפה'

    יום אחד מצאתי את אבא שוכב בקיא של עצמו, מגלגל עיניים למעלה, מחכה לסוף.

    לאבא היה מנהג שכזה לאהוב. את העולם, את עצמו, את החיים.

    ולבטוח.

    הוא היה מה שמכנים בעולם "תמים" או "נאיבי".

    אבא תמיד נלחם בשדים של העולם. הוא גירש להרבה לבבות את החושך, ונלחם שיהיו כאן קצת פחות דמעות.

    על הדרך אבא הפסיד הכל.

    את הכסף, האהבה, הניצוץ.

    אבא מת. או הלב שלו. זה לא באמת משנה.

    הוא לא מת מהמלחמה.

    להיפך, המלחמה היתה מנוע הצמיחה שלו. מה שהרג לו את הלב היתה חוסר המלחמה.

    של השדים שיושבים לכולם בלב ופשוט נחים להם.

    של אותם מקבלי הכסף והאהבה שלו שלא נלחמו על הקבלה שלהם. או השמירה של חתיכות הלב של אבא שאצרו אצלם.

    השדים אכלו הכל.

    "אתה יודע?" אמר לי אבא השיכור למחצה, וריק המבט. "כשהייתי בן עשר, הלכתי עם חבר דחוי חברתית לאכול פיצה על חשבונו, כי הוא נלחם על הלב שלי, סיימתי את הפיצה וברחתי לו בריצה".

    "אז מה אתה אומר אבא?" שאלתי אותו בלי קול, כי עוויות הבכי לא נתנו לי להילחם. כי לא נשאר.

    "שד יכול להיות בן עשר" הוא השתנק "ויכול להיות..." הוא מעולם לא סיים את המשפט.

    זה היה הקרב האחרון שאבא ניצח. לא להאשים מפורשות.

    אלוקים הקריב את הלב של אבא.

    לא נשארה בו לחלוחית של כלום. זה לא אמיץ מבחינתי, כמי שעומד שם ומסתכל על החלל הריק בעיניים הטובות שלו. לא אמיץ להתבוסס ככה בריקבון של השדים שאכלו לך את כל האתמול עד כדי כך שלא השאירו לך מחר.

    זה יותר ייאוש ורוע. מזוכיזם משולב עם קארמה. ערבוב של לב מידי טוב עם חוסר מודעות לרוע האנושי, ותמימות.

    כל כך הרבה תום וחיבה יש לו לאבא, עד היום לא ידעתי. עכשיו אני מבין. רק מהקור הנושב שם בים הכחול שלא סוער כבר בתוך עיניו, לראות את שפתיו השמוטות בייאוש, לא מסוגלות לדבר כבר.

    לא מכיר את אבא. כאילו לא מספיקה לו אהבתי חוצת היבשות.

    תמיד חשבתי שאני מספר אחד ולא משנה מה עובר עליו, הוא מוצא בי נחמה. כנראה שהשדים בי לקחו לו את חתיכות הלב שהשקיע גם בי.

    אוף!

    בא לי לשמוח. לא רוצה לראות את זה.

    לא רוצה להבין שאולי משהו לא טוב.

    פתאום הבחנתי שאבא לא פראייר. אבא משיב מלחמה.

    אבא העיר את כל השדים, ולקח לי אותם למחול.

    מחול מסחרר של מלחמות, היו שם בערך 1,500 לבבות שמתו עם העיניים שלו. לבבות שיכלו איכשהו כנראה עם המחול המטורף הזה להחזיר משהו.

    תשמח אבא, תשמח בתורה. תשמח בבן שלך.

    אלוקים לקח לי את אבא.

    או שאולי אלוקים זה אבא?

    אבא ששבע ממלחמות ורוצה השנה לשמוח עם המיליונים שנשארו מינוס 1,500 פרחים שנקטפו אליו ומחזירים לו את הגלים בים של העיניים.

    אבא אהוב שלי.

    רוצה לחבק ולהמליך אותך.

    עם כל השדים שבי, אתה אהוב ליבי.

    והשדים? נטפל בהם יחד.

    רק תחזיר את הניצוץ, כי כבר אי אפשר יותר.



    שנה טובה!
    אני מרתיחה מים בקומקום

    נושמת עמוק

    עמוק

    מנסה להיאחז בשקט השברירי

    שימשיך

    שימשיך

    שימש



    "א מ א"

    הקריאה מצלצלת באוזני

    במנגינה הידועה



    די!!!

    משהו בי פוקע

    אני רוצה כבר שקט

    שקט!

    שקט!!



    אני נושכת שפתיים

    בכוח

    ומשהו מריר מתפוצץ לו בלב



    "מה עכשיו?"

    אני כבר פחות נחמדה מתחילת הערב



    הוא (שוב) רעב

    היא מפחדת

    ובת השמונה

    נזכרת משהו דחוף

    שצריכה לעשות עכשיו

    עכשיו

    אחרת המורה תצעק עליה מחר



    "היא לא תצעק, אני אכתוב לך פתק"

    אני מתוסכלת

    בלשון עדינה



    מתנהל משא ומתן קשוח (מצדי)

    ועיקש (מצידה)

    התוצאות ידועות

    מראש

    והיא חומקת החוצה בלאט



    "אני גם רוצה לצאת!"

    והוא גם

    המרירות בליבי עולה על גדותיה

    והתוצאות ידועות

    מראש

    כמו משחק מכור



    כל ערב זה ככה

    כול ערב

    כול פעם זה בצורה אחרת

    לפעמים הקיטור פורץ החוצה בעוצמה

    ולפעמים אני שומרת הכול בתוכי



    בסוף האירוע

    גם אם הוא עבר בהצלחה

    תמיד אני מוצאת את עצמי זרוקה על הספה

    עייפה

    מרוקנת

    וכמובן

    מרגישה אימא רעה

    רעה



    יום אחד בעיצומו של יום

    סיפרתי להם על הלל הזקן

    לא הסיפור עם השלג

    על איך שניסו להכעיס אותו



    כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה?

    הרבה



    פתאום קלטתי אותו

    בעומק

    השם האיר את עיני

    וכמו אלפי ברקים הבזיקו לי בראש

    פתאום תפסתי



    השם מנסה אותי

    אף אחד לא מתכוון באמת לעצבן אותי

    בטח לא הילדים החמודים

    (בטח לא בשביל כסף...)



    אבל זה ניסיון

    לא ליום אחד

    כמו להלל בסיפור



    כול יום

    כול יום



    אין מזה פרסום

    רק השם יתברך ואני בסיפור

    והסבלנות שלי

    שמשתוקקת להיוולד

    כול יום

    מחדש



    כך נהייתי ביום בהיר אחד תלמידה של הלל

    קראתי עליו עוד

    התעמקתי בדמותו

    והתפללתי הרבה ללכת בדרכיו





    נהיה שקט

    אני מקווה שזה (סוף סוף) סופי

    אחרי הרבה הלליות שהכנסתי הערב

    סבלנות

    סבלנות



    אני מתחילה לקפל כביסה

    השקט בחדר הילדים נשמר

    משהו בי מתרפה



    אני כל כך באמצע

    פתאום



    "א מ א!!"

    (מי כאן הלל? מי כאן הלל?)



    משהו ישן ונרגן פורץ בסערה

    זה כבר מוגזם!



    אני נזכרת שוב בהלל

    הוא גם היה באמצע

    באמצע

    נזכרת בסבלנות שרוצה להיוולד

    בניסיון



    "אני לא מצליחה להירדם"

    (מדוע רגליהם של האפריקנים רחבות?)



    די

    נמאס

    כול הערב היא שגעה אותי

    שתשכב קצת בשקט עד שתירדם



    הלל הזקן כמו קורץ לי בתודעתי

    סבלנות

    סבלנות



    רגע ליפני שהר הגעש גולש

    אני מעלה על פני חיוך רחב

    הללי כזה

    ואומרת מבפנים בקול חביב ומכבד

    "שאלה יפה שאלת בתי"



    היא בוחנת אותי במבט נדהם

    ואני נועצת בה מבט כנה

    סבלן

    המבט שבדמיון שלי הלל הביט בטרדן שהפריע לו

    באמצע



    שנינו מתגלגלות מצחוק

    היא

    מבינה שמשהו בכללי המשחק השתנה לטובה

    ואני

    משהו עמוק של סבלנות נולד בי

    מחדש

    וזה טוב כל כך ונקי

    אישי עם השם




    שעת ההשכבה נשארה שעת ההשכבה

    עם הקושי שלה

    אני לא הלל הזקן

    עדיין מתפרקת לפעמים

    אבל זה כבר משהו אחר

    לגמרי




    הסבלנות לא נשארה בתחום השכבת הילדים

    אט אט היא התחילה ללכת איתי לכול מקום

    כול היום



    התור במכולת

    בבנק

    היחס שלי לעצמי

    למשפחה

    אני נינוחה יותר

    פנויה יותר

    סבלנית



    היום אחרי שעת ההשכבה

    גם אם אני לא גומרת עליה את ההלל...



    אני נכנסת לחדר הילדים

    עוברת בין המיטות

    מיטיבה השמיכות

    מחייכת חיוך פשוט

    ולוחשת לעצמי עמוק ללב

    (לא כמו אותו טרדן במעשה שהכניס אור לחיי:

    "אם הלל אתה שלא ירבו כמותך בישראל")

    שירבו כמותך בישראל
    הוא לא רואה כלום. ערפל כבד. ריח מחניק של נשק חם.

    חפצים מתעופפים מעליו. הוא מתכופף אינסטינקטיבית, מנסה להדוף, להבין מהיכן ולמה.

    דמות מתקרבת אליו במהירות, הוא לא מספיק להתגונן ומשהו מוטח עליו בפרצוף, משהו לוהט.

    מרגיש את הנוזל החם שמתפשט על פניו, שורף לו בעיניים, נכנס לתוך פיו.

    מתכונן לטעם החמוץ, המבחיל, אבל לא. בכלל לא.

    יש לזה טעם של שוקולד.

    שוקולד חם, כזה שמשפריץ בינות לעלי רוגלעך עסיסי, כזה שמדיף ריח שאין לעמוד בפניו, אחד כזה שכל אדם ירוץ אליו מבלי יכולת להתנגד.

    אין לו לזמן להתמכר לטעם המפתיע, עליו להתחמק ממטר הבורקסים שמכסה מעיניו את הכל. הוא רוצה להשיב אש.

    משהו נופל לידו. ליתר דיוק – הרבה משהואים. ארגז נחמה גדול, מוסדי, של גביניות מתוקות, עטויות אבקת סוכר. אבקת סוכר, מעולה.

    הוא מתחיל לזרוק את הגביניות לכל עבר, מעלה עננים לבנבנים לכל כיוון. פתאום הוא כבר לא היהודי הנרדף, יש לו יכולות, עוצמות שהוא לא היה מודע להן.

    הרצפה דביקה, מלאה עיסה חסרת צורה של מאפים משלל סוגים. הוא מנסה לנתר ביניהם.

    בום!!! כוכבים מסתובבים מול עיניו.

    זהו סמבוסק אבן קשיח, מלא במילוי הירוק של האזכרות, עם ביצה וירקות וגרגרי תירס וטונה וקארי ומלפפון חמוץ וקוויאר וצ'ונט, פרווה כמובן כי איך שלא יהיה תמיד ידחפו מלא גבינה קשורה שלא צהובה לכלום, וקורט זנגביל.

    כמויות של פראנות נדחפות בין רגליו, בגט ארוך נדפק בראשו, ידיו נכפתות מאחור באמצעות בייגל קשיח במיוחד והוא נופל, מאבד הכרה.

    ...

    מתעורר, אור מסנוור מול פניו, מנסה לשחזר מה קרה לו.

    הוא הלך לבחור חלה איכותית לשבת, זרויית שומשום טרי, וכמוהו עוד המון המון אנשים, אך מה יעשו ונשארה חלה אחת?

    כושל בקושי החוצה. שמש שוקעת לשמיים סגולים. יהודים עטויי לבן מזדרזים לבית הכנסת. זקן ממהר ובידיו שתי אגודות הדסים.

    האם זה קרה, או שמא היה זה רק משל?
    (נכתב בהשראת ברדק והסודה)

    יאללה תנו ביקורת בראש!
    תַּגִּידִי לִי,
    אֵיךְ הָלַכְתְּ לִישֹׁן
    בְּאוֹתָהּ הַמִּטָּה
    לַיְלָה אַחֲרֵי.

    לַיְלָה
    אַחֲרֵי
    לַיְלָה.

    וְכַמָּה שֶׁהָגִיתִי בְּמוֹחִי
    אוֹתָךְ
    כָּל כָּךְ קְטַנָּה
    וּמְשַׁוַּעַת, לֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ
    יְכֹלֶת.

    וְאוּלַי לֹא יָכֹלְתָּ.
    אוּלַי רַק רָצִיתָ לִישֹׁן.

    וּבְזָכְרֵךְ עַל מִשְׁכָּבֵךְ
    אוֹתוֹ הַכֶּתֶם
    בַּתִּקְרָה.
    שֶׁהִבַּטְתְּ כְּשֶׁ-
    חִכִּית לוֹ,
    אוּלַי יָבוֹא.

    וּבְזָכְרֵךְ, שׁוּב נִקְרַע בָּךְ
    אוֹתוֹ הַחֵלֶק
    שֶׁהוּא בִּתֵּר?

    יוֹם אֶחָד שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ
    אֵיךְ קַמְתְּ מֵאוֹתָהּ הַמִּטָּה שֶׁשָּׁבְרָה בָּךְ
    חֲלָקִים.
    חֲלָקִים.

    וְאִם יָכֹלְתְּ לִשְׁכַּב בָּהּ חֲזָרָה
    בַּלַּיְלָה הַבָּא,
    כְּשֶׁאֵין מִטָּתֵךְ שְׁלֵמָה.

    לֹא יוֹדַעַת עַד עַכְשָׁו
    אִם הַחִיּוּךְ הַזֶּה שֶׁחִיַּכְתְּ בִּתְגוּבָה
    עָלָה בָּךְ
    כִּי הָיָה לָךְ כָּבֵד מִדַּי,
    הַכְּאֵב הַזֶּה,
    וְהָאֵין שֶׁמִּטָּתֵךְ.

    וְאוּלַי סְתָם חִיַּכְתְּ כְּמוֹ שֶׁאַתְּ תָּמִיד,
    אוֹהֶבֶת מִלִּים.

    אוּלַי 'מִטָּתֵךְ הַשְּׁלֵמָה' הָיְתָה לָךְ אַבְּסוּרְד
    לְשֶׁבֶר מִטָּתֵךְ שֶׁדָּקַר בָּךְ
    כָּל לַיְלָה.

    כׇּלַיְלָה.

    --
    תָּמָר.


    --
    "ותהא מיטתי שלמה" (קריאת שמע שעל המיטה)
    למען הסדר הטוב-
    זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
    המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

    אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
    אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
    ________________________________________________________

    הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

    בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
    (למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

    הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
    וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
    כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

    אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
    מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
    חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
    הגיע העת הזאת.

    בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
    אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
    נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
    נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
    הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
    ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

    ונחזור לגיבור סיפורינו.
    דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
    הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

    והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
    אבל-
    בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
    יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
    המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

    הוא בודד.

    את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
    וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

    אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

    אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
    היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

    העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

    דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
    דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
    דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
    ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

    ועל זה רציתי לכתוב.

    הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
    גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
    אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
    אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
    אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
    וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
    הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

    יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
    שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

    _______________________________________________________________

    תודה ל

    Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

    מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
    מתלבט כמה להשקיע על אתרוג?
    הנה השאלון שיעשה לך סדר:


    איפה רואים אותך בשחרית ביום חול?
    1. מניין קבוע, לפני שבע בבוקר, בלי דילוגים
    2. זורם לשטיבלך באזור שמונה-תשע, כשגומר לשלוח את הילדים ולקרוא את העיתון, מריץ את הקטעים החשובים ובורח החוצה
    3. אם אני מתפלל במניין זה באזור עשר. בעשר ועשרה הסיפור מאחוריי.

    שחרית בשבת?
    1. טלית על הראש כל התפילה, מתקן את הבעל קורא לפחות פעמיים בעלייה.
    2. מגיע לפני שוכן עד, קורא עלונים בקריאת התורה
    3. מגיע לקראת סוף קריה"ת, בעיקר אם יש קידוש

    עירוב?
    1. לא מטלטל
    2. סומך רק אם יש פיקוח של רב השכונה
    3. לא בדקתי אף פעם. מסתמא זה בסדר

    לשון הרע?
    1. לא מדבר אלי
    2. רק אם זה ממש עסיסי
    3. מחובבי הז'אנר

    כשרויות?
    1. רק העיידה ולנדא
    2. כל מה שכתוב עליו מהדרין
    3. קונה הכול

    נופש?
    1. מחליף דירה עם מישהו מקרית ספר
    2. יוצאים לצימר בצפון
    3. יאכטה בכרתים

    ברכת המזון?
    1. מילה במילה מתוך הכתב
    2. אומר בעל פה ומשתתף תוך כדי בשיחה שסביבי בשפת הסימנים
    3. תפילת הדרך

    שבת אחרי הסעודה?
    1. הולך ללמוד בבית כנסת עוד לפני שהמזגנים נדלקים
    2. מנסה לקרוא מוסף שבת קודש
    3. נרדם על הספה עם הטור של ריבלין וגרעיני אבטיח


    סכם את הנקודות
    8-12 =
    אתה צריך לקנות אתרוג ב-400 ש"ח עוד לפני ראש השנה, כולל כיווצי מצח קפדניים על כל ספק נקודה שחורה.

    13-18 =
    אתה צריך לקנות אתרוג סגור מקופסה במאה ש"ח בין יום כיפור לסוכות, עם לפחות שני א', אבל לא ללכת אחר כך למו"ץ להתלונן.

    19-22 =
    קח סט כשר בדרך החוצה מיש חסד, בקניה של ערב יום טוב.

    23-24 =
    אחי, הפוזה הזאת לא בשבילך. תזמין משהו מאלי אקספרס, או תקנה לימון ברמי לוי.
    בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה
    עוֹד אוֹתָהּ לְבֵנָה עֲנָקִית חֲרוּטָה עִם
    אֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל וְצֶבַע צָהֹב
    מִי יָזִיז אוֹתָהּ
    מִי יֹאמַר לָהּ שֶׁלֹּא הֵרַמְתִּי יָד
    מִי יְמַלֵּא אֶת סִדְקֵי הֶעָפָר בְּדֶשֶׁא יָרֹק

    עַל אוֹתוֹ הַגֶּשֶׁר זָז עִם הָרוּחַ בַּד שִׁמְשׁוֹנִית
    כַּמָּה קַיִץ הוּא עָבַר
    וְכַמָּה
    כַּמָּה חֹרֶף
    וְהוּא זוֹרֵחַ וּבוֹהֵק וְקוֹרֵא ע-כ-שֶׁ-י-ו
    מִי יָזִיז אוֹתוֹ
    עִם מִסְפְּרֵי יַלְדוּת יִפְעַר חָתַךְ בַּאֲזִקּוֹן שָׁחֹר
    אוּלַי יַהֲפֹךְ אוֹתוֹ
    יִכְתֹּב
    כַּמָּה טוֹב שֶׁבָּאתֶם
    כַּמָּה טוֹב הַבַּיְתָה

    צֹמֶת רֵיקָה מִתְגַּעְגַּעַת לְאוֹתָם אֲנָשִׁים
    שְׁנָתַיִם זוֹ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה וְכוֹאֶבֶת וְזוֹכֶרֶת
    אֵיפֹה אֵלּוּ שֶׁבִּקְּרוּ בָּהּ יוֹם יוֹם
    הִשְׁאִירוּ בָּהּ קִרְעֵי צָהֹב דָּהוּי
    בַּקְבּוּקֵי מַיִם רֵיקִים שֶׁהֶחְזִיקוּ עֲבוּרָם אֶת מֵיתְרֵי הַקּוֹל

    וּמִי יֶאֱסֹף אֶת הָאֵבֶל הַזֶּה
    אֶת הֶרְגֵּל הָעֶצֶב וְהַתִּקְוָה
    יְטַאֲטֵא אֶת רְחוֹבוֹת לִבִּי
    יְקַפֵּל דּוּכָנִים שֶׁל שְׁקִיעָה

    מִי יְנַקֶּה הַכֹּל
    אַךְ יַשְׁאִיר בִּי
    זֵכֶר לַחֻרְבָּן
    זֵכֶר לַטּוֹבָה
    בעז"ה


    היי,
    מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
    הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


    1. סיכון = מחיר
    כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
    זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

    2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
    יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

    כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

    ...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



    ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
    זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
    הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

    אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
    סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


    תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
    אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
    סבתא אמרה שהבטחות צריך לקיים, ואני הבטחתי.

    כמעט שכחתי מזה, עד שחשבתי לעצמי: הרי יש לי זמן פנוי עכשיו! (מה גם שלא כדאי להסתבך עם סבתא, היא יכולה לבוא אליך לבית רק כדי לבדוק אם הגרביים שלך רטובות [והם יהיו תמיד. מניסיון.].)

    למי שלא יודע, או שהוא משום-מה בעל דילי (או שלהבדיל הוא קורא את זה לאחר זמן) אני אגיד שאני כותב את הביקורת הזו בחנוכה. אז כמובן, בדיוק כשהחלתי לכתוב, נחשו מה קרה... הדלקת נרות!
    יופי, עכשיו אני צריך להתבטל מעשיית מלאכה! (בהשגחה פרטית ולמזלי, חברי טוב התקשר בדיוק אז, מה שגרם לשיחה ארוכה - עד שכמעט שוב שכחתי מהביקורת - ואז נזכרתי בסבתא...)

    אז הנה הביקורת, גברת
    @ק. כצן (ואם אתם לא @ק. כצן ובמקרה נתקלתם באשכול הזה, אל תדאגו, אני מרשה לכם לקרוא, רק תשתדלו שלא להפריע לשכנים. גם הם פשוט באמצע לקרוא...):

    מידע כללי.

    אורך ממוצע:
    260 דף.
    קהל יעד: נוער / נוער בוגר (וגם מבוגרים, למען האמת.).
    ז'אנר: דרמה ופעולה.
    הספרים הם כמין משל, הנמשל נמצא בספרי הגדולים, וכתוב בסופו של הספר עם פירוט.


    קודיאל - סוד הכתר (ספר ראשון).

    ציון ספר (לעומת השאר בסדרה): 10 מתוך 10 (לעומת ספרים אחרים) 7.5.

    סקירה בקצרה: עלילה טובה, כתיבה מעולה, ציורים וכריכה נפלאים, עריכה מצוינת. שווה לכל נפש.

    סקירה ארוכה:

    זה הספר השני של הסופרת שקראתי, כך שכבר הכרתי את סגנון הכתיבה הנדיר הזה (שלמען האמת, הזכיר לי קצת את מ. קינן ואת 'סלמנדרה'). קראתי אותו בגיל הנזכר - כך שגם הוא הגיע בדיוק בזמן.

    הספר מספר על נער בשם קודיאל אשר מבוזה על ידי ידידו, עד שביום אחד, בפתע פתאום מתגלה לו כי הוא נסיך (עכשיו משום מה, כמו כל ספר חרדי מצליח, זה מתחיל להזכיר לי טיפה את הארי פוטר...)

    קודיאל הנרגש והלחוץ (זה כי לריאוס - האנטגוניסט הראשי ושליט וינדוניה הנוכחי - רוצה בכל מאודו להדיר את קודיאל מהשלטון ודרך אגב גם את השנה מעיניו) מכיר את אִתי ואת דוד אביטוס (למה כל השמות כמעט נגמרים או ב'א-ל' או ב'ס'?) וכן מצטרף עם דוד גרשון למסע רב-תהפוכות כדי להשיג חתימות משליטי ליבוריה. עד אשר הם מגיעים אל ההפי-הנד הטבעי המתממש בחזרת הממלכה לקדמותה

    (אל תדאגו, זה לא קורה כזה מהר, בדרך הוא מספיק להיכלא על ידי משרתיו של לריאוס; לפגוש אריות ולעוף על נשרים; לעלות על מגדלים אשר לא רואים להם את הסוף; להתחבר עם בן מלך מפונק ועוד כמה; ללכת בגן ארוך ומסובך; לעבור על גשר צר ומתרועע; להיתקל בצבוע פנים אל פנים. אה, וגם להגיע בחילוץ דרמתי עם סבו הישר אל ארמון האויב...).

    ביקורת הערות, הארות, וכו':

    ספר מעולה ואחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בימי חיי, וקראתי הרבה (אני לא מגזים.).

    החל מהעלילה המרתקת גם לאחר שנים, ועד לציורים מפִערי-הפה אשר נמצאים בו (שמעתי שבעקבות כך הצייר קיבל חוזה בארגון עולמי, אשריו!) הספר הוא פנינה אחת גדולה (354 עמודים) שחבל לפספס. חובת קריאה.

    גם אם אתם לא רוצים לקנות /לקרוא אותו, זה לא יעזור לכם, אני מכריח אתכם. זו יצירה ספרותית בעלת ערך אין-סופי, בין אם רוחני או להבדיל אא"ה גשמי, וכל מי ששכל בקדקודו ולא ריבת תותים לחלופין, צריך להשיג אחד כזה לעצמו. עובדה שאני זוכר אותו כמעט בעל-פה לאחר שקראתי אותו בערך פעמיים בסה"כ.

    העריכה, כפי שכתבתי, מצוינת, וניכר כי הושקעה בה מחשבה רבה. הספר נתן לי בדיוק את התחושה המופלאה שהייתי זקוק לה כדי לא לקרוא את הארי פוטר הנזכר (לפחות אז...).

    באופן כללי, אין לי ביקורות על ספר זה. אהבתי במיוחד.

    סצנות זכורות: התפוח המסוכר. הרב בפלבלה. בתיה התכולים של וינדוניה. הכליאה. החילוץ עם הנשרים. סמל הפרג (!). המגדלור ועוד.



    קודיאל - סוד העבד (ספר שני).

    הספר הוא המשכו של הספר הקודם, וממשיך קצת אחרי הנקודה שבה הלה התחיל.

    ציון ספר (לעומת הסדרה): 4.9 (!) (לעומת אחרים) 5.1.

    סקירה בקצרה: ספר נחמד. קצר. דרמה-טיפה יבשה אך כתיבה קולחת שמפצה.

    סקירה ארוכה:

    את הספר הזה קראתי לאחר שכבר הכרתי (בערך) את בעל החזקה (או הגלידה) אצלנו 'הארי פוטר' (לא מסבירים בדיחות, אבל כאן זה מקרה יוצא דופן, אז אני אסביר שאמרתי את זה כי מדובר בפעם שלישית שהוא מוזכר כאן.).

    הספר מתאר את מסעו של קודיאל להבאת אימו ואחיו, שלא מצליח להעריך את מעמדו. סוסים יש בסדרה הזאת, והרבה. במהלך הדרך גם תראו שאיתי - הסדקיק הנצחי - מעט סוטה מהדרך, תרתי משמע. עד הסוף המשמח שגרם לי לתהות למה אין עוד סופרים כאלו במגזר.

    ביקורת, הארות, הערות וכו':

    הספר טוב כקודמו. כתיבה ועריכה מעולה. שווה לקנות.

    אבל יש דבר אחד שעצבן אותי, גברת ק. היקרה.

    למה הספר כזה קצר!!! זה לא פר, הוא נגמר מהר מידי!!!
    המחיר לא שווה את האורך, אבל כן את העלילה והכתיבה.
    דרך אגב, לצייקנים שבינינו, כמוני, הספר נמכר במבצעי חנוכה באור החיים ב28 ש"ח בלבד. רוצו לקנות לפני שהוא יעלה שוב. כדאי לכם.

    קטעים זכורים: ההגעה לכפר. הפגישה. הסוסים. שני הדרכים ועוד ועוד.

    את הספר השלישי אומנם עדיין לא קראתי, אך מקטעים שפורסמו כאן בפורם, ניכר כי הוא בהחלט מצוין וראוי לתואר 'ספר המשך'. אשמח אם מישהו שקרא יכתוב כאן באשכול ביקורת גם עליו.
    ערב שמחת תורה תשפ"ה
    והמילים הבאות פורצות ממני

    בהקפות שניות אמש
    כשחזיתי באהבה של עם שלם לאביו
    ואחרי התיעודים המרגשים מחיבורי המשפחות
    שעם שלם חיכה לראות
    נזכרתי כמה אני אוהבת את העם הזה
    ואת בניו ששבו
    והוספתי על מילותיו של הקטע הכאוב ההוא...

    עַם שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי- חוה אייזן

    זֶה עַם כָּזֶה שֶׁעַד אַשְׁמֹרֶת
    אוֹחֵז בְּחֵיק שֶׁנַּפְשׁוֹ כָּמְהָה
    שׁוּב הַקָּפָה בִּלְתִּי נִגְמֶרֶת
    מִתְרַפֵּק עַל דּוֹדוֹ כְּתַמָּה
    מְגִלּוֹת צְרוּבוֹת בִּקְלַף
    וְהַלֵּל כּוֹרֵךְ מוּסָף
    כְּמוֹ מַשְׁלִים מָה שֶׁחִסֵּר
    קְטוּעַ עֶצֶב מְבַשֵּׂר

    אוֹתוֹ עַם שֶׁעִם זְרִיחָה
    קָם לַחֲזוֹת עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה
    אֵם עַל בָּנִים שֶׁכְּרוּכָה
    בְּחִבּוּק שֶׁל פְּרֵדָה אַחֲרוֹנָה
    שֶׁשָּׁרַק בְּאַנְחַת רְוָחָה
    לְשֵׁמַע קוֹלָם הַזּוֹעֵק
    כְּשֶׁנָּטְשׁוּ אֲדָמָה הֲפוּכָה
    וּמַרְבַד כִּלְאָם הַחוֹנֵק

    אֵיךְ עַם רָדוּף
    שֶׁנַּפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָה
    תּוֹכוֹ רָצוּף
    מִנְעַד בְּקֶשֶׁת רְחָבָה
    שֶׁשָּׁבַת מִשְּׁבִיעִי
    נְשִׁימָה
    וְלֹא עוֹצֵר בַּשְּׁמִינִי
    מִדִּמְעָה
    מוּל טַלִּית מַלְבֶּנֶת שְׂפָתָהּ
    שֶׁשּׁוּב עוֹטֶפֶת אֶת כָּל הַנְּעָרִים
    וְעוֹדֶנָּה פְּרוּשָׂה עַל מַחְצַבְתָּהּ
    הָאוֹסֶפֶת מֵתֵי נֶעֱדָרִים
    "תגיד! מה אתה חושב שאתה עושה?!"
    החבטה מאחורי ראשי גרמה לי לקפוץ תוך כדי חצי סיבוב לאחור, רק כדי לראות את פניו של אלי מחייכות ונוזפות באותה נשימה.
    "באנה הבהלת אותי אחי!", אני פולט תוך כדי נשיפת הקלה חובט בכתפו ומסתובב חזרה.
    "מה אתה עושה ציפור לילה?, אמא שלך לא לימדה אותך שלישון מאוחר ו—לאכול חטיפים זה לא בריא??"
    הוא מרים את אחת העטיפות המקומטות מהשולחן לידי בהדגשה ומקרב אותה עד קרוב לפניי רק בשביל לראות אותי מתרגז, הוא כל כך בלתי אפשרי לפעמים שזה מוציא אותי מהכלים.
    "לא יעבוד לך הפעם אלי אני במבצע חשאי חשוב", אני עונה מחזיר את פניי למסך הלפטופ שלי, בין כל ניירות החטיפים המחוסלים קבוצות דפים, עטים ושיירי מסטיקים לעוסים.
    אלי לידי מעווה את פניו בגועל כשידו נדבקת לאחד מהמסטיקים הלעוסים, "ברצינות אחי??"
    אני מהמהם משהו לא ברור ידיי כאילו מרחפות מעל המקלדת במהירות, מתקתקות ברעש בלתי פוסק.
    "אתה כמו מכונה לא משומנת", אלי פולט מחייך, יושב לידי ומניח זרוע אחת כבדה סביב כתפיי, כל כך מסיח דעת!
    "מה הרעש הנוראי הזה?"
    אני מגלגל את עיניי ואז לאחר שתיקה קצרה בוחר לענות לו רק כדי לגרום לו להפסיק לדבר ולהפריע לי.
    "אני כותב משהו"
    "כותב? אתה?!", אלי פורץ בצחוק רועם שמחריש את אוזניי ומסלק ממני את השורה הבאה שרציתי בדיוק לכתוב.
    "למי אתה כותב?", אלי נרגע מצחוקו רוכן לכיוון פניי ואז פוזל אל מסך המחשב שלי.
    "כותב לקבוצה", אני עונה תוך כדי שאני משלים את השורה שבה הפסקתי, "ששמה הסיפור בידיים שלך", מוסיף.
    "יבש שם כמו הנגב אה?", אלי אומר מציץ על התאריך בו נכתבה ההודעה האחרונה בקבוצה.
    "יותר כמו מדבר סהרה", אני מתקן אותו, לא מפסיק להקליד.
    "תן לי לעזור לך, נראה שאתה מתקשה", אלי מתאפק לא לצחוק, הוא במודע מעצבן אותי!
    "יודע מה?!", אני עונה מסובב בתנועה חדה את הלפטופ לכיוונו, "קדימה שייקספיר, כתוב!"
    אלי נראה המום לרגע מצביע לכיוון חזהו כשואל 'אני?'
    "כן כן אתה חכמולוג", אני עונה מזדקף בכיסא יודע שאיתגרתי אותו רציני הפעם.
    אלי חוזר לחיוכו במהירות, "אין בעיה, עוד תגלה שהשייקספיר הזה טוב יותר מהשייקספיר הישן!"
    אני פולט חיוך אולי הראשון להערב ומביט בפניו של אלי המתרכז בשורות.
    לאחר רגע הוא מסובב את הלפטופ לכיווני מחייך בניצחון, "סיימתי, סופר דגול"
    אני מביט על המסך, קורא את השורות האחרונות שאלי כתב, הן בדיוק מסתיימות כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה