קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 873
    • פרוגיוזרית
    <<שיתוף>> קצת על הומור
  • פרוגיוזרית //
    • מעשה בג'ון ואדוארד
    שני אצילים אנגלים וגאים
    שיצאו יחד ליער
    לצוד ולירות בצבאים

    והנה לפתע פתאום,
    בלי שום סימן או התראה
    נפל אדוארד והתמוטט
    על אדמת היער הקשה

    ג'ון ניגש אל אדוארד
    ורכן על גופתו
    הוא חיפש אחרי דופק
    ולא העלה דבר בחכתו

    כיאה לאציל אנגלי טיפוסי
    ג'ון לא איבד את קור רוחו
    תשע שנים בפנימיה צבאית
    הוא לא שכח את חינוכו

    חייג מייד למספר החירום
    ואמר בשלווה למוקדנית
    אנחנו באמצע ציד
    וחברי צנח ומת כמו אדנית

    המוקדנית קצת נבהלה
    אבל בכל זאת מג'ון ביקשה
    ראשית נוודא שאכן מת
    שלא אצא סתם טיפשה

    רק דקה, אמר לה ג'ון
    תיכף ומיד אני שב
    קול יריה הדהד ביער
    ווידאתי, אמר, מה עכשיו?

    (סוף אלטרנטיבי:
    רק דקה, אמר לה ג'ון
    תיכף נדע באמת
    קול יריה הדהד ביער ואז -
    ווידאתי, אמר, הוא מת.)

    קראתם עד הנה? כל הכבוד.
    זה היה רק כי     @טחינה גולמית פרגן ואמר שזה ראוי לאשכול בפני עצמו.
    מיד הסמקתי ורצתי להעלות את זה לאשכול נפרד.

    הרקע לטור:
    בשנת 2002 מחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרטפורדשייר, אנגליה, ערכה מחקר מהי הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם.
    במקום ראשון, הטור שזה עתה קראתם בגרסתו המקורית:
    2 ציידים הלכו לצוד ביער אך לפתע אחד מהציידים התעלף ונפל על הקרקע.
    מבוהל התקשר הצייד למוקד ההצלה המקומי וצעק מבוהל אל המוקדן שמעבר לקו – "אני חושב שחבר שלי מת!, מה עליי לעשות?"
    המוקדן אמר לו בקול מרגיע: "תירגע אדוני, דבר ראשון תוודא שהוא באמת מת"
    לאחר כמה שניות של שקט נשמעת ירייה.
    הצייד חוזר למוקדן שבטלפון ואומר: "כן, הוא מת, מה הלאה?"
    חבל שלא שאלו אותי ואתכם. אנחנו מכירים בדיחות מצחיקות קצת יותר, לא?
    אבל לפני שאתם מזלזלים, במחקר נבדקו יותר מ-40 אלף בדיחות מ-70 מדינות, והשתתפו בו כשני מיליון מבקרי בדיחות.

    במקום השני זכתה הבדיחה הבאה:
    שרלוק הולמס ועוזרו הנאמן ד"ר ווטסון יצאו להם לקמפינג בטבע.
    הם קבעו את האוהל שלהם מתחת לכיפת השמיים, ובלילה הלכו לישון.
    כעבור שעות אחדות התעורר שרלוק הולמס, העיר עם המרפק שלו את ווטסון ואמר לו:
    שרלוק: "ווטסון ידידי, הבט לשמיים ואמור לי: מה אתה רואה?"
    ווטסון השיב לו: "מיליוני כוכבים".
    שרלוק: "ומה זה אומר לך?"
    ווטסון חשב לרגע ובניסיונותיו להרשים את שרלוק אמר:
    "אני רואה מיליוני כוכבים בשמיים, חלקם כוכבי לכת, וייתכן מאוד ויש עוד כוכבים דוגמת כדור הארץ, ואם יש כוכבים כמו כדור הארץ, בטח גם שם יש חיים".
    שרלוק המתין כמה שניות ואז אמר:
    "ווטסון, אתה אידיוט – זה אומר שגנבו לנו את האוהל!".
    ראו את גרסתה של @שריונה פה - http://www.prog.co.il/threads/שיתוף-חכם-בלילה.325707

    מקור:
    http://www.richardwiseman.com/LaughLab/winner.html

    עובדות מענינות:
    הבדיחות המצחיקות ביותר היו באורך של כ103 מילים.
    המון בדיחות היו על חיות, והמצחיקות ביותר היו על ברווזים.

    אז געגע בינתיים!
    • תודה
    Reactions: וי שלוק, שיילה, ציפה דריפה ועוד 12 משתמשים15 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מריומה~
    ככה זה כשאתה נותן לאנגלים כלי ציד ועוד מבקש אחר כך שינסה להצחיק.. תתן לו פרוטקציה בתור ושריר לא...
  • 833
    • ש
    שיתוף | בקשת כותרת
  • שמואל גרינשטיין //
    • לרגל החידוש המרענן של הפורום בכלל, ושל הקהילה בפרט, אשתדל להעלות כאן, מידי פעם איזו יצירה מעניינת, וגם לספר עליה (בעקבות מה נכתבה, מקור השראה, ועוד).

    היצירה, הפעם, נכתבה בימי בחרותי, בתקופת לימודי בישיבה, במר-חשוון לפני כ-17 שנים.

    הסגנון: מתוחכם, חידתי, מחורז וקצת פיוטי. יש הרבה שיבוצים תנ"כיים, ובכלל, כל התוכן תנ"כי. את המקור להשראה, ברשותכם, אשאיר למועד מאוחר יותר, אולי תזהו לבד.

    את הכותרת, הסרתי (במכוון), כי היא פותרת במילה אחת את החידה שביצירה. אתם מוזמנים לתת כותרת משלכם. אדרבה.



    את היצירה עצמה, אני מעלה בהודעה נפרדת.
    • תודה
    Reactions: גרונים1 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל גרינשטיין
    כיוון יפה. אבל לא משם שאבתי את השראתי. ההשראה נלקחה מה"כלי יקר" עה"פ "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה...
  • 2 2K
    • ש
    שיתוף > חכם בלילה :)
  • שרלוט //
    • בליל אחד מלא ירח
    נפל דבר בישראל
    כזה סיפור לא תשמעו
    מעתה ועד גואל.


    לזוג אחד [לשון הרע מי]
    הסתובב להם הראש
    לא פחות ולא יותר
    החליטו יחדיו לנפוש.


    הבעל, משכמו ומעלה
    פרופסור מוכר בעולם
    מרצה דגול ואף בכיר
    אסטרונום יהיר ומדופלם.


    ולכן החליט ברגע גורלי
    מלא צהלה ורינה
    ללמד האישה חכמת כוכבים
    לאלפה מקצת בינה.


    ''אשתי היקרה, נשוחה בשדה
    נכיר את צבא השמים
    אלמדך ההבדל בין נגה לצדק
    תחכימי ותיהני בכפליים.


    נטע אוהל על שפת כנרת
    ובערב בדרך קבע
    נלמד, נחכים ואף נהנה
    להכיר קצת את הטבע''.


    יצאו שמחים לעבר צפון
    והאישה מיד אומרת:
    איזה יופי של מקום
    משקיף אל הכנרת.


    מטיילים, נהנים והבעל מביט
    תדיר לעבר הרקיע
    איזה אושר של צבא
    לעבר אשתו מריע.


    ויהי בחצי הלילה...


    סהר שט לו חיוור, נוגה
    משקיף אליהם פנימה
    עמו כמה כוכבי זהב
    רוכנים לעברם קדימה.


    ותתעורר האישה, מביטה מעל
    שמים פרושים בלי ענן
    ותבט לעבר אישה הנם
    רגוע הוא ושאנן.


    מכחכחת קלות, מנסה להעיר
    את עלם נעוריה, הבעל
    והוא לא מבין, שתתן כבר לישון
    מה היא רוצה בכלל.


    ''מה זה אומר, בעלי היקר
    שהכוכבים אלינו מביטים
    סימן טוב או רע הוא זה
    הבט כיצד הם משייטים''.


    והבעל הפרופסור, אסטרונום בכיר
    מנסה להחדיר בה חכמה
    ''הכוכב ההוא- איילת השחר
    מלא עזוז ועצמה.


    אבל רגע, מה בוער לך
    כעת בשעת חצות?
    עד שהצלחתי להירדם באוהל
    הרשי לי השינה למצות''.


    ותאמר האישה בלעג מר:
    ''בעלי החכם, היהיר והשולט
    כיצד יתכן שפרופסור הנך
    ודבר בסיסי אינך קולט?


    אם שוכבים אנו על רגב
    ורקיע פרוש עלינו ברון
    סימן ברור הוא וידוע
    שגנבו לנו ת'אהל, בעלי הגאון''.
    • תודה
    Reactions: מרים ישראלי, א-ירושלמית, ⚙️Dina ועוד 31 משתמשים34 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ט
    טחינה גולמית
    ראוי לאשכול בפני עצמו!
  • 786
    • ל
    בקשת ביקורת | חדשה כאן! טור קצר.. לא יודעת איזה ז'אנר תחליטו אתם
  • לדLed //
    • קודם כל בטעות שכחתי לציין בכותרת... (א"א לערוך כותרת כידוע!) אז הנה: בקשת ביקורת.. חוות דעת וכו'

    'תסמונת שטוקהולם' של נוסעי התח"צ

    השעה היא שלוש בצהריים, שרב כבד אופף את הרחובות הבני- ברקיים. זרמי בני אדם מיוזעים ועייפים מציפים את המדרכות המשובשות, ואגזוזי האוטובוסים מפריחים עננות עשן מחניקות לפני ואחרי כל עץ רענן. אתה עולה על אוטובוס שעוצר בתחנה, יחד עם שורה ארוכה של מבקשי שרות דומים. כולכם, בסך הכל, מבקשים להגיע הביתה בבטחה. אבל אז אתם רואים אותו. את הנהג.

    ומשאלת הביטחון שלכם מקבלת פנים חדשות.

    הנהג ההוא עצבני. אדום ועצבני. הוא רותח מכל תזוזה סביבו, ואפילו המזגן לא מקרר את האזור. אם שמת את הרב-קו על המכשיר, הוא יצרח: "רגע!!" ואם השתהית לרגע בהיסוס, הוא ידרבן אותך בקול רועם: "לְמה- אתה- מחכה- לְמה??" אתה עומד לידו כילד נזוף, יחד עם שורה ארוכה של נוסעים מפוחדים ושטופי זיעה קרה. כולכם שותקים שתיקה כבדה, וסופגים את גערותיו הנזעמות בהכנעה. תזוזה קלה מצדכם, והמצב רק יחמיר. מתחת לפני השטח שוררת אחוות לוחמים בין נוסעי האוטובוס, שעד לפני דקות ספורות כלל לא הכירו זה את זה. אבל בשדה הקרב, כמו בשדה הקרב, נאמנות זה הסיכוי האחרון לשרוד.

    אז מדוע אף אחד לא מעמיד את הנהג במקומו הראוי לו? בהתחשב בסכום ששילמתם עבור הנסיעה, מן הראוי שיוענק לכם שירות מינימלי, אם לא חיוכים- לפחות לא צעקות. וקל וחומר שלא על שום דבר.

    כאן המקום לעצור לרגע, ולעבור לזירה אחרת לגמרי. בהתחשב בחום הנוראי, זה כמעט מתבקש. שטוקוהולם. מכירים? העיר הקרה ההיא, עם הבניינים העתיקים וצריחי המגדלים מעל הנהר? טוב, זה תיאור די קלאסי של כל עיר באירופה. מה אתם יודעים.

    תסמונת שטוקוהולם היא מצב פסיכולוגי מוכר, בו שבוי המוחזק בכפייה- מפתח רגשות חיבה והזדהות עם שוביו. אדם יכול להיות מוחזק ללא רצונו, לספוג התעללויות וסבל רב, אבל למרבה הפלא, הוא יפתח הזדהות עם השובים! בסופו של דבר, זה עלול להגיע לכדי מצב בו השבוי יסרב לשתף פעולה עם אלו המעוניינים לשחרר אותו, רק מפני שהוא רוצה להגן על השובים שלו!

    זה לא נשמע לכם הזוי? או... מוכר?

    באותו רגע בו אתם עומדים באוטובוס, שותקים הכנעה ולופתים את ידיות האחיזה באצבעות מזיעות, אתם חלק מאותה תסמונת. כולכם. אתם לא תעשו דבר כדי לגעור בנהג, הנוזף בכל נוסע שעולה לאוטובוס רק על עצם העובדה שהוא עלה אליו. ולא רק זה, אתם אפילו תנסו להצדיק את הנהג, שבעצם מחזיק אתכם בכפייה בתוך קופסת חנק מטרטרת בעלת מזגן עם מנוע קיטור. 'הוא עובד משעה מוקדמת בבוקר', תמלמלו אחד לשני בפנים חפויות, 'הוא בטח עייף'. 'החום הזה עולה לכולם על העצבים', יענה לכם הנוסע ליד, נבוך אף הוא. תחושת המבוכה תחלוף במהרה. אין מקום למבוכה כאשר אתם נלחמים לשרוד, כדי להגיע הביתה בבטחה. גורלכם נתון בידי הנהג העצבני ההוא, ואתם תעשו הכל- ואתם אפילו לא מודעים לכך- כדי למצוא חן בעיניו.

    הרעיון הפסיכולוגי הזה נשמע לכם הזוי? תחשבו על זה. אתם מוחזקים באוטובוס בכפייה, נכון? אם היה לכם רכב, ברור שהייתם משתמשים בו. אבל אין לכם. אז אין לכם ברירה, אלא להידחף כמו כולם לתוך האוטובוס המזיע ההוא. בנוסף, הנהג ההוא- לחלוטין מתעלל בכם רגשית ופיזית, אם זה בצעקות נזעפות, ואם זה בכיוון המזגן לטמפרטורת השמש. תנאי השבי שלכם, קרי- הנסיעה, הם מהגרועים ביותר, וכוללים נסיעה בעמידה מטלטלת, חריקות פתאומיות, גניחות נואשות של כל חלקי האוטובוס עם כל עלייה על באמפר. המזגן, כמו תמיד, פועל בנשיפות קלות בלבד, כאילו יתוש מתעטש מעל האוזניים שלכם, או לחילופין- פועל יותר מדי, לאחר שמישהו עקר את שלבי המזגן ממקומם וכעת יש מעליכם חור פעור המשחרר לעברכם רוח קפואה במהירות של 300 קמ"ש, עד שאתם יורדים מהאוטובוס, המצב הפיזי שלכם לא עושה שרות גדול ל'דן'.

    בקיצור, בפעם הבאה שזה קורה לכם, אל תחושו אשמים על כך שאתם מזדהים עם הנהג ומנסים למצוא עבורו תירוצים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אל תרגישו עלובים מכך שאתם לא נוזפים בנהג על התנהגותו הברברית, פשוט השלימו עם זה. זהו מצב פסיכולוגי ידוע. החולה אינו אשם במחלתו. בנוסף, אל תילחצו. קיימים כיום טיפולים יעילים לכל בעיה נפשית, ויש היום אפילו מרכזי רפואת הנפש לציבור החרדי על טהרת הקודש. אל תתביישו בכך. זה יכול לקרות לכולם.

    נסיעה בטוחה.
    • תודה
    Reactions: קווי מתאר, משויטט, טחינה גולמית ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גרפולוג
    טור דעה בנוי היטב! נהנתי מבניית החומר, נדבך אחר נדבך, עם עיצוב פנים מסודר. בתחילה הכותבת מספרת...
  • 2 3K
    • ט
    שיתוף>>> הבלדה על ג'ק [דרוש שם אחר]
  • טחינה גולמית //
    • עוד בלדה שאפשר לצרף למתנה. הוראות שימוש בסוף.
    הגרעין של הסיפור הוא באמת אמיתי. אם תרצו אפרט.

    הבלדה על ג'ק [דרוש שם אחר]
    מבוסס על סיפור אמיתי [אמיתי!], פרטים מזהים שונו, הודעה נמסרה למשפחות

    היה היה איש ושמו ג'ק שהיה-
    השלישי מעשרה ילדים
    וגם לו כבר היו עשרה משלו
    וגם כלב ושני נכדים

    ג'ק היה טיפוס די נחמד
    (זהו פרט שאפשר כבר לשכוח
    רק כדי לא להשאיר סימני שאלות
    ושתרגישו עם ג'ק בנוח)
    **
    לפני שנים קרה לאחיו-
    הגדול מקרה מצער
    אשתו היקרה מצאה את מותה
    בסיפור שקשה לתאר

    עשרים וחמש מדרגות היא נפלה
    ועברה ממפלס למפלס
    וכל זאת מחמת שניסתה לראשונה-
    את מזלה במשחק הקלאס

    כל המשפחה המורחבת של ג'ק
    התכנסה יחדיו והתאבלה
    וכנראה שמאז המקרה הזה
    נהפך עליה מזלה

    כל השבעה הם ברכו זה את זה
    שנזכה להיפגש בשמחות
    ומאז אין חודשיים, בלי ברית של אחיין
    או בר-מצווה של אח או אחות
    **
    כמובן שריבוי שמחות שכזה
    מחייב בקניית מתנות
    אך לג'ק שלנו לא היה גרוש
    (הרי גם הוא כבר חיתן שתי בנות!!)

    הוא ישב וחשב מה לעשות
    והגה במוחו שיטה
    שהשלב הראשון בה היה, מה אם לא,
    לחסוך פרוטה לפרוטה

    עם הכסף הוא היה קונה דבר
    שהיה נחוץ לצרכו
    ונותן אותו עטוף לבעל השמחה
    עם הקדשה יפה בתוכו

    ואחרי כחודש הוא היה מגיע
    לבקש אותו בהשאלה
    "כמובן, שהרי זאת קיבלנו ממך"
    כך הייתה התשובה הרגילה

    גם אלו שחשבו שמשהו כאן מוזר
    נמנעו מלהצליב מידע
    (זו הייתה משפחה שעל שמירת הלשון-
    מאד מאד מקפידה)

    אך החשד בג'ק הלך וגבר
    במקרה שקרה די מזמן
    ביום הנישואין העשרים ואחד
    של אחיו הגדול, האלמן

    ג'ק קנה לו אלבום חדש
    של זמר מפורסם מזרחי
    זה היה הזמר שג'ק העריץ-
    מילדות הכי הכי

    אך כל השנים אחיו טען ש-
    "עדיף כבר בטהובן ובאך
    הלחן מגעיל והוא נשמע ערבי
    אז תזרוק את דיסקיו אל הבח!!!"

    האח ההמום ממה שקיבל
    השתדל שלא להיעלב
    וניסה עוד לדון את ג'ק לכף זכות
    שבטח הוא כלל לא שם לב

    אך אחר זמן קצר קרה עוד מקרה
    שגרם את החשד לאשר
    הוא קנה ליומולדת של בתו בת השש
    מכונת גילוח עם הכשר

    כשקלטו במשפחה במה מדובר
    הם רצו את ג'ק להחרים
    אבל בכל זאת הם רצו לאפשר לו
    לנסות ולתת הסברים

    לכן הם שלחו את האח האלמן
    שיציע לפניו את הדברים
    ואם לא יהיה לו תרוץ משכנע-
    ינתקו אתו את הקשרים

    האח פתח: "תשמע אח יקר,
    עוררת כמה תהיות
    גילינו שיש לך שיטה מגונה
    ויש לנו מספר ראיות

    אז אם רצונך שתוכל להמשיך
    ולחיות את חייך בשמחה
    כדאי מאד שתאמר דבר מה
    שיעזור להגנתך"

    ג'ק לא היסס וענה מיד:
    "תראה אני אדם מסורתי
    משתדל לקיים מה שכתוב בתורה-
    ולאהוב לרעי כמותי

    לכן אני תמיד מנסה לחשוב
    מה אני רוצה במתנה
    וזה מה שאני קונה לשני
    עד כאן דבר ההגנה..."

    גם אדם שלא חנן אותו ד'
    ומוחו עובד על Slow motion (סלוו מוושן)
    יכול להבין שטענה כזו-
    היא פשוט- בובקעס מיט לוקשען

    אבל כנראה במשפחה של ג'ק
    היה איזה גֵן מסומם
    כי לא רק שהם קיבלו את ההסבר
    הם גם אמצו את המנהג לעצמם

    ומאז עד היום במשפחה הזאת
    כשיש איזו שמחה
    כל אחד קונה דבר שהוא-
    בעצמו צריך סלאש צריכה
    ** **
    ואם תראו מישהו שגם בדורנו
    נוהג בצורה הנזכרת
    חשֹבו: "אולי הוא צאצא של ג'ק"
    ואז זה יתקבל אחרת
    ** **
    מוקדש לאחותי שתמיד עוזרת
    בהצלחה בהמשך הסימסטר
    מצורף לך בזה כאות הוקרה
    כובע קנייטש שקניתי בפרסטר


    ---------------------------------------------------
    הוראות שימוש:
    1. קונים מתנה אחת נורמלית
    2. קונים מתנה שניה מהסוג של משפחת ג'ק
    3. מורידים את ההקדשה לאחותי, ומצרפים את הבלדה למתנה השניה.
    4. במקרה שהנמען הוא אדם שאין סיכוי שיפגע אפשר לוותר על שלב 1
    • תודה
    Reactions: אילה ר., פררו רושה, טראכטער ועוד 52 משתמשים55 //
    34 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    Tweenset
    אהבתי את ההצעה של @איציק כרמי חוזרים בהשאלה
  • 993
    • מ
    שיתוף - דמעות מתוקות
  • מרציפן //
    • -פרסמתי בעבר ומפרסם שוב עקב האקטואליה שבדבר-​

    דמעות מתוקות

    לא היו אלו דמעות של צער. אף לא של כאב.

    לא זכה תולי להכיר את אמו ע"ה כדי שיצטער על אובדנה ממנו, אבל היו אלו דמעות.
    דמעות טהורות של ילד רך.

    והדמעות כה מלוחות היו.
    לפעמים מעטות, כאלו שמלחלחות את העיניים ולרגע קט מסתירות מעט את הראות.
    ופעמים כה רבות היו עד שממהר היה לחפש מקום מסתור לבל ייתפס בקלקלתו. בטוהר ליבו.

    ולא ידע תולי מה מקורם של דמעות אלו.
    ושמא טבעי הדבר, וכזה שקורה אצל כל הילדים?? – היה שואל את עצמו,
    ואין תשובה.

    "מאמע! מאמע! הקב"ה אמר לך "מנעי קולך מבכי", אבל אני, בנך, חיים, אומר לך תבכי! תבכי! תמשיכי לבכות עוד ועוד! תראי את הסבל שעובר על בנייך בגלות הארוכה הזו. אל דומי, עד אשר יחוס ה' על עמו וירחם". "ווין מאמע ווין" - זעק בקול ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל".
    כך סיפר הרבה בחיידר באותו יום, י"א חשוון, היום בו נפטרה רחל אמנו ע"ה.
    כך סיפר, ומשגמר - המשיך לסיפור הבא.

    ותולי שוב לא יכול היה לעצור את דמעותיו. לבו לא יכול היה להתנתק מזעקתו של ראש הישיבה: "מאמע! מאמע! תבכי. תראי את הסבל שעובר על בנייך!" אוי "מאמע!".

    מה זה שצועקים "מאמע", ואומרים לה לבכות? חשב לעצמו, גם אמא שלי בוכה?

    והבין אז תולי כי "מאמע" קשור איכשהו לדמעות. לטוהר הלב.
    גם ידע הוא אז, שאמא יודעת מה חסר לבנים שלה, והיא רוצה שיהיה להם טוב, והיא אפילו בוכה בשביל זה, ואפשר להגיד לה שתמשיך לבכות עד שיהיה לילדים שלה טוב.

    הרבה כבר גמר לספר, והילדים כבר התחילו לשיר:

    קול ברמה נשמע
    נהי בכי תמרורים
    רחל מבכה על בניה.
    רחל מבכה,
    רחל מבכה על בניה,
    מאנה להנחם, על בניה כי איננו.

    ותולי שהרגיש שוב את הדמעות המלחלחות את לחייו עצם חזק את עיניו וזעק בנהמת לבו:

    אמא שלי!!
    לא זכיתי להכיר אותך, ואני בקושי יודע איך היית נראית, אבל אני מרגיש מאד – ואפילו יותר – כמה את חסרה לי.

    גם את שם למעלה ודאי יודעת ומרגישה בכל מה שחסר לי.
    את יודעת שהיום הפסדתי חמש גוגו, ושנפלתי בהפסקה, ושאתמול אפילו שאכלתי ארוחת צהריים הייתי עוד קצת רעב, ושלפעמים אני רוצה ממתק קטן ואין לי. תראי. אה, שכחתי, לפעמים אני גם קצת עייף באמצע הכיתה.

    אוי אמא! תראי כמה צרות שיש לי!

    אז גם את אמא שלי כמו רחל, אל תפסיקי לבכות עד שתראי שה' מרחם עלי, על תולי המסכן שלך.

    והדמעות,
    כה מתוקות היו אז- - -
    • תודה
    Reactions: חולי, עדיאל, פנינה ריימונד ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עדיאל
    מרטיט נימים חבויים. מדמיע. תודה.
  • 959
    • C
    חמשיר עם טעם של קוגל ירושלמי
  • chani t //
    • ערב שבת
    הבן
    והבת
    מלקקים שאריות של הקוגל
    התינוק
    שזוחל על רצפה של בהט
    שנראית ממש כמו בגונגל

    לפתע עיניו מכווץ ודומע
    איטריה ארוכה הוא מוצא
    כן, גם הוא עושה טועמיה
    בערב שבת שכזה

    והנה עוד אחת
    טעימה מתוקה
    מתנדנדת ברוב כשרון
    ועוד שתים שחומות
    ארוכות ארוכות
    על הרצפה
    ועל הארון

    ליל שבת
    קידוש וחלה
    דגים ומרק ריחני
    הבת והבן וגם הכלה
    אבא וכמובן גם אני

    יושבים ואוכלים
    הכל כה טעים
    רק אמא מחוץ לתמונה
    מגישה וטורחת
    ככל לא נאנחת
    אשת חיל נאמנה

    איפה אמא?
    קורא לה האב
    תשבי תהני מהנחת
    אך הקריאה נזעקת לשווא
    והאוכל נשאר בצלחת

    כי אמא ראשה
    בתוך המקרר
    מנסה לפצח חידה
    מחטט בין תבנית לבקבוק הליקר
    ועוגה משבת שעברה
    וקולה שקורא
    ללא מענה
    לאן נעלמה
    הפשטידה?
    • תודה
    Reactions: גלידה בגביע, מוזיקאית, ציפה דריפה ועוד 20 משתמשים23 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    chani t
    אהבתי את ההומור שלך מזכיר לי סיפור של דוד זקן שרצה להכין גאלער לכבוד שבת והתקשר כולו הלום ושבור...
  • 2 5K
    • Natan Galant
    נעשיתי מנהל! חלום חיי...
  • Natan Galant //
    • למרבה התדהמה והחלחלה- מינו אותי להיות מנהל. מנהל! אני! דודה נחמה הולכת למות מרוב קנאה.

    אני מחכה למשלוח מיוחד של כורסה נוחה. אני הולך לדרוש כורסה מעור איטלקי כולל תיפורים ידניים, אחרת מה שווה הכל? חיים דיקמן, לטיפולך. אה, וגם מקרר אישי ליינות, על הדרך. ואתה יודע מה? גם שולחן חדש צריך. מהגוני, כבד. נטו עץ. תודה.

    הבנתי שישנם משתמשים קבועים שכבר אושרו מראש. עוד טרם מוניתי לתפקיד קנצלר פורום כתיבה.
    כמובן שדבר ראשון רציתי לחסום את כל המשתמשים שכבר אושרו ולדרוש תרומות ב PAYPAL כדי להחזיר להם את ההרשאות.
    אחר כך חשבתי: עזוב אותם. נתעשר מהחדשים.

    הבנתי שאני צריך ללמוד את עושים את המבט המיוחד הזה, נו, המבט של המנהלים. המבט הזה של "אני יודע כל ואדוני לא". התאמנתי מול המראה. לא הלך.
    בעיה.
    אני רוצה מראה חדשה! עכשיו!

    אה, ואגב, התייעצות. 100 זלוטי לחודש נראה לכם מוגזם בשביל הרשאת כתיבה בפורום? לי זה נשמע סביר. לא?


    ועכשיו ברצינות.
    הנהלת פורום פרוג החליטה מסיבותיה שלה לנעול את פורום כתיבה ולהופכו לפורום מקצועי כמו פורומים אחרים. מן הסתם הדבר קרה עקב הצפה של תגובות לא מקצועיות. אינני יודע, ולא הייתי שותף למניעים ולסיבות מאחורי קבלת ההחלטה.
    אני מניח שיקח זמן עד שנעכל את מהות השינוי.

    בס"ד מוניתי למנהל פורום כתיבה בהפתעה מוחלטת. אין לי מושג מה זה אומר בכלל, בכנות. נלמד, נבדוק, בס"ד.
    מקווה להיות שליח ציבור נאמן ולמלא תפקידי באמונה. מבקש ממכם מראש, ניקים יקרים. אנא. תסלחו לי ותתנו לי צ'אנס ללמוד קצת מה ואיך ולמה וכמה. אני יודע בדיוק כמוכם, לא יותר. אולי אפילו פחות.

    ולפרטים הטכניים הקטנים: החל מהיום פורום כתיבה נהפך לפורום מקצועי. קהילת כתיבה.
    מה זה אומר בעצם?
    זה אומר שכדי שתוכלו להגיב ולכתוב בפורום כתיבה, עליכם להיות חברי הקהילה.

    איך נעשים חברי קהילה? פשוט מבקשים.
    ניקים שכבר העלו לפה חומרים בעבר ומוכרים ככותבים מקצועיים - יאושרו בלי נדר ללא עיכובים.

    לגבי אחרים-אינני יודע. אנא האזרו בסבלנות ואל תכעסו עליי גם אם לא אישרתי מיידית.
    שלכם באהבה, פנס.
    • תודה
    Reactions: אבן דרך, וי שלוק, רעואל ועוד 47 משתמשים50 //
    35 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פנינה ריימונד
    פנינה ריימונד
    http://www.prog.co.il/threads/%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A3-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA...
  • 660
    • ש
    שיתוף - הביטקוין של אמא רחל
  • ש. צ. וינמן //
    • "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".

    הביטקוין של אמא רחל

    למי לא כבדה לפתע מיטה / מרגליים מלאי מטבעות.
    מי לא צבר לו פרוטה לפרוטה / עבור השקעה ולא בקריות.
    מי כאן רוצה לקנות מניות / יציבות, ריווחיות שעולות, רק עולות.
    מי מנסה כאן לכרות עוד ביטקוין / במיכשור מתקדם ומלא עלויות.

    לאימא רחל השקעה יציבה / בבדיקת רווחים, רק תנובה.
    לאימא רחל מניות חזקות / מעולם לא נפלו בבורסות.
    לאימא רחל ניסיון של דורות / בזכיות אדירות וברורות.
    לאימא רחל הבטחה מפורשת / ושבו בנים לגבולות.

    אימא רחל לא חשבה חשבונות / על חיים ודורות שתפסידה.
    אימא רחל ויתרה על חלקה / בצד נעמדה בדממה.
    אימא רחל שותקת כולה / בלי קריצה ובלי שום רמיזה.
    ואימא רחל כן גילתה את סודה / לא תבוש אחותה אף לרגע.

    וכולנו נידבוק / במידות תרומיות / נצבור השתיקות / נאסוף הזְכִיּוֹת / ושבו בנים לגבולות.
    • תודה
    Reactions: DINI123, דוקים, רחליטא ועוד 17 משתמשים20 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    תודה.
  • 1K
    • ט
    שיתוף>>> המורה, המזכירה וה-מ-נ-ה-ל
  • טחינה גולמית //
    • מוקדש למנהל היקר של הפורום
    ויש ללמוד מבלדה זו את היחס הראוי אליו...

    המורה המזכירה והמנהל

    הסיפור שמוגש לפניכם מכיל
    קמצוץ של פרטים נכונים
    עם כף גדושה של הומור ודמיון
    ואולי גם שברי בוטנים

    היה היתה מזכירה רפואית
    של רופא מוכר וחשוב
    היא גיסה של דודה של בן דוד של אשתי
    (שימו לב לא אחזור על זה שוב)

    זה לא משנה מתי היא נולדה
    וגם לא- איפה היא גרה
    מה שחשוב שמכאן ולהבא
    נחליט שקוראים לה שרה

    יום אחד נכנסה למרפאה
    אישה זקנה ומבולבלת
    מלאת קמטים מכף רגל עד ראש
    נראית כמו "מקופלת"

    הזקנה נעצה בפניה של שרה
    זוג אישונים מפחידים
    בדיוק כמו אלו שיש באגדות
    לזקנות שאוכלות ילדים

    "שלום שלום" אמרה הזקנה
    "את נראית לי מאד מוכרת
    את שרה צ'יקובסקי מד'3
    נכון? כן אני נזכרת"

    שרה הסתכלה בה כמה שניות
    ולפתע היא סוף סוף קלטה
    המורה לאנגלית מבית ספר עממי
    אוי, כמה שהיא התקמטה!

    "צדקת מורתי, אכן זאת אני
    אך אינני בד' מזמן
    וגם כבר לא קוראים לי צ'יקובסקי
    שמי הוא היום תורג'מן"

    "את היית תלמידה" כך אמרה המורה
    "חרוצה, חכמה ועם 'פלפל'
    היחידה שאף פעם לא טעתה
    בין present progressive ל-simple.

    אך יש תמונה מאד עצובה
    שעדיין קשה לי למחוק
    כשנתקעתי בלוח באמצע שיעור
    והתחלת בקול רם לצחוק

    וכשביקשתי ממך לצאת החוצה
    התווכחת בעזות פנים
    חוצפה שכזו למורה שכמותי
    לא ראיתי הרבה שנים"

    שרה נעלבה עד עמקי נשמתה
    והרגישה "גוש" בגרון
    למה תמיד כשלא רוצים
    לזקנים פתאום יש זיכרון?

    "סליחה המורה, אך זו לא אשמתי
    זו אשמת חיה לוי (אז כהן)
    לפתע פתאום בלי שום סיבה
    היא דגדגה אותי חזק בבוהן"

    "זה לא משנה. כשאומרים לך לצאת
    קודם כל את צריכה להקשיב.
    בתחילה מקיימים את צווי המורה
    ואח"כ- דע מה שתשיב"

    "אבל המורה! להוציא אותי סתם
    זה ממש גובל בפשע
    בגלל זה הפסדתי חומר למבחן
    וקבלתי רק תשעים ותשע"

    "אז עכשיו את עושה ממני פושעת?
    לא כך מדברים אל מורה
    את הולכת עכשיו במהירות הבזק
    להירשם אצל המזכירה"

    שרה חייכה חיוך רחב
    זה הרגע שלו היא חכתה
    אפשר לומר שהמשפט הזה היה
    בבחינת "הרמה להנחתה"

    "אין שום בעיה מורה יקרה
    רק רציתי לך להזכיר
    שכאן בקליניקה אני המזכירה
    אז שלום ונעים להכיר

    מנהל בית הספר אמור להגיע
    לבדיקות ביום שני
    אני קובעת לך תור ממש אחריו
    כשתפגשו, לבטח תיהני"

    המורה רק שמעה את המילה "מנהל"
    ונפלה לאחור באימה
    אחרי בדיקה קטנה התברר:
    היא הלכה לבית עולמה

    שרה כמובן הייתה בהלוויה
    ופגשה את כל המורים
    בסוף היום בדרכה לביתה
    חלפו בראשה הרהורים:

    "אם חיה כהן הייתה יודעת
    לאיזה מצב זה יביא
    היא בטח הייתה מדגדגת אותי
    בשיעור של המורה לנביא..."
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, חנה אביטל, yonatanr ועוד 56 משתמשים59 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קדיתא
    צודק לגמרי. יזראלי פיפל. שום דבר לא נורא. הכל בטוב ;ׂׂׂ)
  • 467
    • מ
    שיתוף>>> לרגל התכנסות הערים לבחירות המוניציפליות בעוד שנה>
  • מוטי נאה //
    • 2 טורים שפורסמו בחדש בית שמש אחרי הבחירות תחת שם העט מרדכי שיינר:

    בית שמש מסבירה פנים​

    חסיד וליטאי, ספרדי וצ'אלמער, מזרחיס'ט וחילוני נפגשו בתחנת הרכבת...

    האמת?... נשמע כמו תחילתה של בדיחה לא מוצלחת. מה לעשות, זו מציאות חיי היום יום בבית שמש, כאשר מכורח מציאות זו לכל תושב קלאסי בבית שמש ישנו אתגר אותו לא ימצא לרוב תושב בעיר ישראלית אחרת ואם אשתמש בהגדרה מקצינה מתוך הלקסיקון הרי כל תושב 'בית שֶמשי' מן המנין הוא 'תושב – מסבירן'.

    כשאתה מתהלך בבית שמש אתה בין רגע הופך להיות למסביר בכל מהלכיך, ולא ממש משנה איפה זה תופס אותך, אם זה כשאתה עוצר מונית, ולנהג יש שאלות מנחל שורק עד אמריקה, או סתם כך כשאתה קופץ לקנות בחנות בעיר הוותיקה ואז 'אשריך שנתפסת עם כובע שחור לראשך' אתה הופך באבחת מחשבה של ההלך לפניך, לפְּנֵי היהדות החרדית כולה, אתה תתקל בשאלות כמו "למה אתם יורקים על ילדים חמודים שלא חטאו" בדגש מודגש על ה'אתם' וכמובן ההלך לא יפסח על שאלת השאלות "למה אתם זורקים אבנים בשבת"... רבונו של עולם אני חושב לעצמי לפעמים, מאיפה הם הביאו את הבדיחה העלובה הזאת? עזבו את זה... גם אם אנחנו אנשים רעים מאוד, ואנחנו רוצים להתעלל באנשים שנוסעים בשבת, חסרות דרכים פחות פרימיטיביות מלזרוק אבנים? גז מדמיע בתוך עיני עובר אורח נשמע הרבה יותר פיקנטי...

    אבל העומד מולך כלל לא מתענין בהבנות או אי הבנות, הוא יודע שאתה\אתם\השחורים... 'זורקים אבנים' בשבת, והוא דורש במפגיע הסבר.

    מה שמעניין שבכל השאלות האלו אתה נתפס כ'כלל', ולא, זה ממש לא משנה מהם ניואנסי קהילתך, אם גרביך תחובות במכנסיך, או שמא מכנסיך תחובות בגרביך, אם אתה לובש כובע עגול או אם אתה מתהלך בלי כובע בכלל.

    אם אתה לבוש שחורים ומתעטף שחורים, אתה הופך למייצג כלל ישראל וזהו... עכשיו לך תסביר למה מטורף אחד עשה את מה שהוא עשה, לך תסביר לו ש'מה לעשות והמטורף הוא 'מטורף מטעם עצמו' ואין שום ארגון שיהין ליטול על עצמו אחריות על המעשה', הוא לא מבין והוא לא יבין...

    הטעות של הרבה אנשים (ואני ביניהם) היא שמאותו רגע שמישהו שאל אותך שאלה, אתה בטוח שהוא דורש 'ממך' תשובה, ואם הוא דורש 'ממך' אתה אמור לספק לו תשובה, אבל זו טעות פטאלית, אנשים צריכים להבין שכמו שלא חותמים ערבות לאדם כשמידת ישרותו לא ברורה לך, כך לא עונים תשובה אם אתה לא בטוח במאת האחוזים בידיעותיך.

    אם אתה לא בטוח שהתשובה תספק במאה אחוזים או שאינך 'מסבירן מקצועי', אל תטפל בשאלה, כי טיפול בשאלה באופן לא מקצועי הוא כטיפול בכוויה כשהדבר היחיד שאתה יודע זה לתת אקמול.

    בית שמש בשלל מערכותיה קיבלה ביטוי שקרי פחות או יותר בעיתונות הכללית, אבל המהרסים האמיתיים היו 'המסבירים מטעם עצמם' או יותר נכון 'המטורפים מטעם עצמם' שראו לעצמם זכות להראות את בורותם לעיני קהל ועדה.

    אז מה לעשות? פשוט מאוד! לתת לו מספר טלפון של מסבירן מוסמך, או רב מוסמך, שיכול לתת מענה טוב וכנה, אם השואל באמת ירצה לדעת, הוא כבר יפנה אליו !

    כלפי מה הדברים אמורים, לאחרונה נפגשתי בבית שמש עם יהודי תוהה וטועה, הלה נפנה אלי עם שאלות מאתגרות שעל רובם לא היו לי תשובות מן המוכן, הפניתי אותו במהרה למסבירן ידוע, והשואל, כנראה רציני, התקשר אליו בנוכחותי כשהוא זורק את השאלה "איפה היה האלוקים בשואה", המסבירן דנן נענה ואמר לו אספר לך סיפור קצרצר ותבין איפה האלוקים היה בשואה:

    "לפני שנים רבות היה היו אב ובנו אשר התגוררו על שפת היער, היער מטבעו שורץ חיות רעות ולסטים היה, כמובן שהילדון לא העיז להציץ אפילו הצצה חטופה ליער המסוכן.

    האיום, ובשמו המקורי "היער". היה שגור על לשון האב כל זמן ועידן כאשר הבן היה מתחצף או עושה מעשה קונדס קטנטן, או אז היה האב אומר לבנו בקול רווי כעס: "אם אתה תמשיך להתחצף יבוא הזאב מהיער האיום ויכה בך"... וירא הילד כי עד כדי כך הם פני הדברים ויחזור בו וישוב לדרכו הטובה, ויעברו חודשים מספר ושוב יעשה הילד מעשה רע, וירא אביו כי רבה רעתו ואיום היער סר ממנו, כי ראה כי רעות רבות עשה וזאב לא בא, ויפנה אביו אל היער, ויצוד זאב בצידו, וילבש את עור הזאב ויפנה ויבוא אל ביתו, ויתנפל על בנו, ויכה בו בלא רחמים, ויזעק הנער צעקה גדולה ומרה ויקרא אל אביו ואביו אינו עונהו...

    וישוב הזאב\האב אל היער, ויפשוט עורו מעליו, ויפנה ויחזור אל ביתו, ובנו בוכה ומיילל, וזועק אבי "הזאב בא ויכה בי, ואתה היכן היית"...

    זו דוגמתי לתשובה קולעת, וכאשר שמעתי את התשובה, עמדתי נפעם, היו לי תשובות רבות, אבל כזאת לא שמעתי.
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, גרפולוג, עדיאל ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוטי נאה
    3 הערות על בחירות ועל היום שאחרי. האוברדראפט נשאר, כרטיס האשראי ממשיך להתגהץ והצעקה בסוף החודש...
  • 1K
    • מ
    שיתוף ובקשת ביקורת. את מי עובדים?
  • מרחבית //
    • בס''ד,

    את מי עובדים?

    כשאשתי בקשה ממני לקצר קצת בסעודת השבת המהודרת והממושכת שלנו – הייתי מופתע. שלא לומר מאוכזב. מאוד. עד עמקי נשמתי. אפילו שזו לא הפעם הראשונה, ואולי דווקא בגלל זה.

    רק לפני כמה שעות שרתי לה אשת חיל.

    אז נכון שהיא היתה עייפה אחרי כל השבוע, ובעיקר אחרי ההכנות הרבות מאוד לשבת. כי השבת אצלנו תמיד מאוד מיוחדת.

    נכון שהילדים כבר לא ידעו מה קורה איתם מרוב עייפות ושעמום. חלק מהם נרדמו על השולחן או על הרצפה, וחלק התנהגו כמו היפראקטיביים.

    אבל לקצר? בסעודת שבת? אני?

    התגברתי על עגמת הנפש, חייכתי חיוך קטן והמשכתי לשיר, לאכול ולומר ווארטים, אפילו שאף אחד לא הקשיב.

    ככה אני. אוהב את השבת. מאוד.

    לא, לא כנאמר בשיר הידוע. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. אני לא רק מכבד אותה כמה שאפשר. לא רק מתענג עליה עוד ועוד. היא ממש במרכז חיי. אני מתמסר לה בכל כוחי.

    ובגלל זה, רק בגלל זה, אני מבקש מאשתי או דורש – איך שתקראו לזה – שתאפה ותבשל ותנקה ותסדר הרבה יותר מהרגיל. נכון שגם בבית של בערלה יש שבת. וגם אצל שמריהו, וגם אצל יענקעל דוד. אבל מה בכלל ההשוואה?! טוב, לא ניכנס לפרטים. אני לא אוהב להתגאות וגם לא להקטין אחרים. רק תדעו שאני עוזר לאשתי הרבה. אי אפשר להכין שבת כזו לבד.

    ורק בגלל שאני כל-כך מסור לשבת, אני קונה לעיתים קרובות דברים יקרים ואיכותיים במיוחד, כולל מאכלים, ביגוד, מפות, כלים. ולא מצליח להחזיר את ההלוואה שלקחתי מגעצל'ה כבר לפני שנתיים וחצי. הסברתי לו את העניין כבר כמה וכמה פעמים. אולי שבע, אולי עשר. והוא לא מבין. פשוט לא מבין. אמרתי לו, שמאז כבר לקחתי עוד כמה וכמה הלוואות מאנשים אחרים, שלא יחשוב שרק ממנו. אני לא מצליח לתפוס למה הוא כועס עלי. ועוד איזה כעס! מילא, שלא יתפעל. שלא יגיד יישר כוח. לא כולם מבינים מה זה להתמסר לשבת. אבל לכעוס?! למה?!

    טוב, אני לא רוצה להלאות אתכם. לא רוצה להתחיל לספר איך אני גוער במי שהשבת לא במקום הראשון אצלו. גם נוקט באי אלו פעולות קטנות וחשובות כגון חור בצמיג של מכונית שנסעה לאחר הזמן המיועד להדלקת נרות, ודברים מהסוג הזה. כי לא זה העיקר.

    מה כן? אני כבר כבר מגיע לזה. תרשו לי רק עוד סיפור אחד קטן, רק כדי שתבינו קצת על מה מדובר. אחר-כך אגיע לעיקר, שבשבילו כתבתי את כל זה.

    באחד מלילות השבת, אחרי כמה שעות של סעודה, זמירות, פרשת השבוע, סיפורים מתאימים, אומרת לי אשתי בפנים מודאגות, שנראה לה שחייבים לקחת את יוספ'קה התינוק למוקד הרפואי או למיון. הקטן בן החודשיים עם חום גבוה, שלא יורד בשום אופן. בוכה בלי כוח ומתקשה בנשימה.

    הסתכלתי עליו. הוא באמת לא היה נראה הכי טוב. אבל שבת זו שבת! 'תראי שהוא יהיה בסדר' אמרתי לאשתי בביטחון. על שבת לא מוותרים! גם כשזה לא קל ולא פשוט! היא היתה חיוורת ואמרה משהו על ספק פיקוח נפש. אולי פיקוח נפש ממש. פוסקת נהייתה לי. הסברתי לה בסבלנות ראויה לציון שוב ושוב, ששבת זו שבת!

    במחילה, אדלג על כל מה שהיה לאחר מכן. ב''ה יוספ'קה בריא ושלם.

    רק שמאז, וכאן אני מגיע לעיקר, כמה אנשים התחילו להציק לי. כלומר, הם הציקו גם קודם, אבל עכשיו זה נהיה בלתי נסבל.

    נכון שגם קודם אחד הקרובים שלי, אני לא אגיד מי זה היה, הסביר לי בקול של מורה לתלמיד מתקשה, שחשוב לעשות הפרדה ביני לבין האחרים. לא כל מה שאתה עושה, הוא אמר בקול של יועץ, כולם סביבך חייבים לעשות. אתה לא יכול לעשות דברים על חשבונם. לא כל מה שמלהיב אותך – מלהיב אותם. תהיה אתה - אתה, ותן להם להיות הם.

    נו, נו, משחקי מילים. פסיכולוגיה בגרוש. מאז שהוא הלך לקורס ההוא, משהו השתבש לו בראש. כמו כל הדור הזה שהולך ומתדרדר. אני מדבר על שבת, והוא על 'הפרדה'. ועל אתה הם, הם אתה. ד' ירחם. ויציל. ויגן.

    אבל מה שקרה בשבוע שעבר, עבר את כל הגבולות. איזה אחד, לא רוצה להגיד מי, הנחית עלי בלי שום הודעה מוקדמת נאום ... לא יודע אפילו איך להגדיר אותו. משהו מתפלסף כזה, על תרי''ג מצוות ולא אחת, על דאורייתא ודרבנן, על תקנות ומנהגים, על דברי קבלה והידורים. לא יודע מה עוד. תאמינו לי, צדיק אני שעשיתי את עצמי מקשיב קצת, כי הראש שלי כאב והסתחרר יותר ויותר.

    כשהבן אדם המשיך להיטפל אלי (למה דווקא אלי?!) ולדבר על משהו כמו מה קודם למה, מה נדחה מפני מה, מה על חשבון מה, עשה ולא תעשה, בן אדם לחברו ובן אדם למקום, כללים במצוות הוכח תוכיח... נגמרתי לגמרי. לגמרי. מה חטאתי?! מה עוויתי?! מה פשעתי?! מה הבן אדם הזה, למען השם, רוצה ממני?! מה?!

    את הלומדס שלו, שירצה במחילה מכבודו לאוזניים אחרות. של כאלה כמוהו, שלא מבינים, פשוט לא מבינים מה זו שבת! שמץ של מושג אין להם! שמץ! ובמקום להקדיש את זמנם ומרצם למען השבת, הם מניפים אגודלים. זה הכי פשוט, כן?

    גלות. מה נאמר. פשוט גלות. אם אצלנו לא מבינים מה זו שבת, מה אנחנו רוצים מתינוקות שנשבו? מחברי כנסת חילוניים? מבג''ץ שלא היה בהר סיני?

    בסוף הוא עוד צעק אחרי, החצוף הזה, מתי תעבוד את ד' ולא את השבת?

    אף פעם לא הסתדרתי עם אנשים רפי שכל. שלא לומר רשעים. שלא לומר אפיקורסים.

    אם המשיח לא יבוא מהר, לא יודע מה יהיה.

    ***​

    כל הזכויות שמורות ©
    ​

    למען הסר ספק – אני בעד לפאר להדר ולרומם את שבת קודשנו. מתנה טובה שקבלנו מהבורא ית' ואות וזכר למעשה בראשית. הנושא בכלל לא היה השבת. הנושא היה, ככתוב בכותרת: את מי עובדים. את ההשראה למאמר שאבתי מתחום שונה לגמרי.
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, קווי מתאר, Natan Galant ועוד 20 משתמשים23 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מרחבית
    מצוין. אדרבא.
  • 2K
    • ג
    שיתוף >>> זכרונות של ירושלמים / פרק א' / מאת א. תכול
  • גרפולוג //
    • זכרונות של ירושלמים / פרק א' / מאת א. תכול


    מאז ומקדם אפפה הילה את ירושלים. רוח הקודש שלא זזה מירושלים, רוממה את כל עסקי החולין שבה טפח מעל הקרקע. ומעתה גם לעסקי החול ניחוח של קדושה אופפו, ומענג כל המיטיב להריח אישה שמע"ק ניחוחו.

    בימים עברו הייתה ירושלים חלוצית, כמו התנחלה ביהודה ושומרון. שהלוא זקנינו עוד הראו לנו את הגבול שסבב אחרי מטרסדורף, והליפטא הקסומה. ידעו להצביע לנו על מקום נפילת פגז, חור מקליע של צלף, ולנשום את אווירת ההתחדשות השבה ופועמת בירושלים.

    צודקים אתם ידידי, אינני מסדר את דברי. הן שטף זרמי זיכרונותיי, כמו נחשול המאיים להטביע את מילותיי.

    אלגום לי לגימה שיש בה ממש מחצי כוס התה, העטור בתיון בעל הכיפה האדומה של ויסוצקי. אנגוס ב'בפלה' הוורודה מעשי ידי 'מן' להתפאר, ואתחיל אט אט - -

    «««​

    היום רוצה אני לספר לכם מעט על ההווי בשכונה בה גדלתי, שכונת רוממה.

    כאשר באנו לרוממה הזהירו אותנו מכרינו מאינשי דלא מיעלי המסתובבים ברחובותיה. כאשר היינו רואים אותם, היינו מחישים צעדנו אל המדרכה מעבר לכביש.

    סימן היה לנו לזהותם, ולא נחשוש לספרו היום. מביטים היינו תמיד בקצה שרוולו של הבא כנגדנו ברחוב, ואם הייתה חפת חולצתו פתוחה ומשולשלת כלפי מטה, ידענו שעלינו להשקיף מהר ככל שנוכל היאך לעקוף את בעל החפת לבל ישטיננו.

    רחובותיה של רוממה היו מן הרחובות השקטים, שאין בהם מן ההמולה השייכת לשכונות כדוגמת גאולה. ולמרות הכל, אף אווירת טוהר הייתה מרחפת באוויר.

    אמנם היו שלושה קולות שהתמזגו כחלק מן השכונה, והייתה השכונה חלק מהם.

    הראשון - וממנו לא נהנתי כלל - היה קול האזעקה הקצר שבקע מתוככי מפעל האלומיניום 'שבב בנית'. אשר בכל עת שסיימה המכונה שלב בהכנת המוצרים, הייתה פוצחת בקול תרועה רמה לבל יפסיד איש את הישגה הלזה. ותושבי השכונה עשו עצמם כביכול לא שמעו מאומה, והוליכו עצמם לענייניהם.

    השני - ממנו נהנתי בעונג רוחני - היה קולו של גבאי בית הכנסת של הספרדים במתנ"ס השכונתי. רבי דודו שמו, זריז וחרוץ ולא חת מפני איש. בכל שבת מעשהו. בהגיע זמן תפילת מנחה בצהרי יום השבת, היה קולו העצום ממלא את כל רחובות השכונה, והיה מקום עמידתו בפתח בית הכנסת.

    ועודני רואהו בעיני רוחי, עומד וקורא את הציבור; "מ-נ-ח-ה ת-פ-י-ל-ה"! "ת-פ-י-ל-ה מ-נ-ח-ה"!

    והיו הרחובות אוספים את קולו, ומשחילים את הדיו בין חרכי התריסים. ולא היה אדם שנם בשעה ההיא במיטתו ולא ניעור כנשוך נחש. ואם אירע והיה מי שחזקה עליו שנתו, הנה באו קולותיהם של ילדי שכונת מטרסדורף שהחרו החזיקו אחרי רבי דודו, והבריחו את אחרוני האוחזים בקרנות מיטתם.

    והשלישי - והוא העולה על כולנה. המזכיר מידי יום על יראת השם לבל תהיה מלומדה, ממנו הייתי נהנה בכל זמן בו נשמע הקול - ובכן, כל בוקר מתעוררים היינו לשאגת האריה שהיה נשמע עם שחר, וכן לעת ערב שומעים היינו את שאגתו, אם לא הפריעו אותנו האוטומובילים של חברת אגד הצעירה.

    שכן במורדות מחנה שנלר תחת בית יעקב הישן, נקבצו להם כל החיות לגן אחד. אחר שעזבו את חורשת החיות ברחוב הרב קוק, אשר הרביץ שם את משכנם בראשונה, הד"ר אהרן שולוב מבאי האוי'ניברסיטה העברית. ומעתה בכל עת בה צווחו החיות ושאגו לטרפם היו קולותיהם באים עד למבואותינו.

    ולשמע שאגת אריה זה, היו עוצרים אנשי המחשבה ממחשבותיהם, ואנשי המעשה ממעשיהם, ומביטים נכחם היאך הם יראים משאגת מי שאמר והיה העולם. ואף יגעי הכפיים היו עוצרים עבודתם מפטירים אנחה המשברת חצי דעתו של אדם, שמא יתעורר בחצי דעתו הנותר על תהלוכות חייו.

    «««
    ​
    הבניין בו גרנו היה קיבוץ נדחי עמו ישראל באהבה.

    מתחת דירתנו התגורר יהודי מבוגר זעף ושתקן, אכן ניחשתם, הוא בא 'משם'... קשה היה לו עם הרעש אותו הקימו הילדים. מכה היה במקלו לעבר תקרתו, והילדים היו שומעים ובשרם נעשה חידודים חידודים.

    למולו גר זוג פולנים שאותם לא היינו רואים באמצע השבוע... אינני יודע מדוע.

    למול דירתינו גרה אשה אלמנה וחביבה, אשר חונכה על ברכי ההשכלה. והיו הילדים בורחים מפניה בשבת לבל תנציח את דמותם במצלמתה בעצם יום השבת.

    ומעלינו גרו שתי משפחות בני תורה עם המון 'ערליכקייט', אשר האחת גדלה על מבועי החסידות, והשנייה על מורשת חכמי ספרד וארצות המזרח.

    זהו היה בניין של קיבוץ גלויות. בניין שאין ריח תבשיל מבית אחד דומה לחברו. בניין שאין זמר מבית אחד דומה לחברו. אך למרות הכל מעולם לא נבטו ניצני מחלוקת בינינו. ותהי זכות השלום הלזו, על ידידינו שכבר נחים על משכבם בשלום.

    לא נוכל שלא להתענג על אווירת שכונתנו. בין בימים בהם עטפנו את חלונותינו בדבק עבה וחום, ובין בימים בהם אטמנו חלונותינו מאבק הבנייה בהתרחבות השכונה.

    «««
    ​
    המכולתניק החביב עלי, היה 'בן יהודה'. דומה היה כי בסוף כל לילה בודקת השמש אם קם לו 'בן יהודה' ממשכבו, וכשמצאה משכבו ריקן הייתה אף היא ממהרת אחריו להתעורר מרבצה ולעורר היקום עמה.

    ריחות החמוצים היו מכים באפי שעה שנכנסתי לרכוש את קניית הבוקר. ולא שלא היו קופסאות השימורים מוכרים לנו, אלא שנוהג היה 'בן יהודה' למכור כריכים מידי בוקר, ולשם כך על יד משטח העץ לחיתוך הלחם בדלפק, שכנה אחר כבוד קופסת חמוצים פתוחה.

    בני משפחתו היו באים לעזור לו והיה מראה תאווה לעיניים, לראות את ההרמוניה ששררה ביניהם.

    אך אני הייתי פוסע לתוככי החנות אל המקרר, ומוציא גביע גבינה ושקית חלב. אחר הייתי שב אל הכניסה לחנות שם המתינו כיכרות הלחם השחור, חמים ריחניים ופריכים. עד שאמרו שהאוחז בהם יאטום אפו לבל יאחזנו הבולמוס. ומשם פונה הייתי להמתין בתור.

    שעה של קורת רוח הייתה שעת ההמתנה בתור. דלפקו המכובד במסטיקים עגולים וצבעוניים, בבמבליק אדום, ובבמבליק שחור, במציצות על מקל העטורות כשושנים יחדיו, ובסוכריות הסודה האבקתיות. היו נוסכים במביט בהם חוויה של מסיבת יומולדת, וכמעט שהיה העומד שם פוצח בגיל.

    וכאשר הייתי מתקדם ועוד רגע קט ומגיע אל תורי, לא הייתי מתאפק ושולח ידי אל בינות ה'בזוקה' המבדחת וחפיסות ה'עלמה' הדגולות בסמלי המדינות, ושולף לי קופסת מתכת עגלגלה מלאה בסוכריות מאובקות. שכל הנוטל מהם בידוע שחיוך יעטר את לחייו למשך זמן מרובה, מגדול חמיצותם המענגת.

    והנה בא תורי, המעוררני מחלומותיי. ידיו הגדולות והזריזות של 'בן יהודה' נוטלות היו את המוצרים שלקחתי, ומניחים אותם בכבוד בשקית הניילון החדישה. 'ששה שקלים וארבעים ושש אגורות' היה נשמע קולו הגרוני והעמוק של בן יהודה. ואני מנהג קבוע היה לי להוציא את שטר העשרה שקלים ולתתו לבן יהודה. מן העודף יהיה לי די מעות לנסיעותיי באותו היום, לי ולבני ביתי.

    אח, מה נעמו חיוכי הפרידה מידידינו 'בן יהודה', ומיתר העומדים בתור. משל לא עמדנו כאן אתמול ולא עתידים אנו לעמוד כאן גם מחר. היה זה חיוך ששלווה נסוכה בצדו. היה זה השקט באוויר – השקט שאמר הכל.

    בדרכי חזור משתדל הייתי לנענע את ידי כנדרש. כך גם התעמלתי עם משקל שקית המצרכים, וגם הטענתי את שעוני כדי הצורך עד למחר בשעה זו. אז נכון, אפילו מלאך לא עושה שתי שליחויות בבת אחת. אבל ירושלמי כן!...



    --------
    © כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
    • תודה
    Reactions: מרציפן, יעל 100, מירי456 ועוד 18 משתמשים21 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גרפולוג
    תודה רבה על המשוב המהיר, והניתוח המענג.
  • 2 2K
    • Natan Galant
    בקשת ביקורת | המסעדה הגרועה ביקום (טור משומש במצב טוב)
  • Natan Galant //
    • פעם נכנסתי למסעדה.
    היה שלט מחוץ למגדל שסיפר על מסעדה יוקרתית שמיועדת לאנשי עסקים.
    נו, כמובן ששמחתי לפנק אותם בביקורי.

    נכנסתי למעלית ויצאתי בקומה הנכונה.
    הופתעתי, המקום היה רחב עם חללי עבודה כאלו, לא ממש נראה כמו מסעדה.
    אבל בסדר, לבריאות. יש כל מיני מסעדות היום בכל מיני סטיילים.

    התיישבתי.
    אף אחד לא ניגש אליי.
    הסתכלתי מסביבי, ראיתי אנשים צעירים יושבים ואוכלים אוכל פשוט תוך כדי בהיה במסכי מחשב שהיו לפניהם, חשבתי: ככה נראים האנשי העסקים המגניבים.

    בסוף תפסתי את מנהל המסעדה והזמנתי ממנו בתקיפות כריך טונה עם ירקות.
    הוא הסתכל עליי קצת מוזר, ואחרי כמה דקות הביא לי אותו.

    הייתי צמא. אף אחד לא ניגש אליי. מוזר.
    קראתי למלצרית שבמקרה עברה שם ודרשתי יחס. תבעתי מים. בבקבוק, עדיף.
    הסברתי לה שאני מאוד מאוכזב מהשירות שלהם עד כה וכלקוח אינני שוקל לבוא לכאן יותר.
    היא הסתכלה עליי במבט מוזר והוציאה מהתיק שלה בקבוק ואמרה: בבקשה אדוני, יומטוב. תנסה להרגע.

    כעסתי.
    הייתי במסעדות רבות בעולם, ובחיים לא אמרו לי מילים כאלו. תת רמה.

    פתאום נכנס שוב המנהל. היה ברור שהוא המנהל לפי המגניבות הכללית שלו, ולפי הצורה בה הסועדים הסתכלו עליו.
    קמתי ואמרתי לו בקול רועם. שאף אחד לא יפספס:
    אדוני, תן לי לומר לך בצורה נעימה וחברית מה אני מרגיש.

    השתרר שקט מפתיע במסעדה וכל הסועדים הפסיקו להסתכל במסכים שלהם וחלק גם הפסיקו לאכול וללעוס.

    אמרתי:
    מהרגע שנכנסתי אף אחד לא משרת אותי, לא ניגש אליי, האוכל שקיבלתי היה ברמה ממש נמוכה, והתחושה שלי היא שאתם פשוט לא מחפשים לקוחות.

    הרעמתי:
    לטובתם, רק לטובתכם, כאחד שאכפת לו-
    אני מבקש.
    תנסו לשפר את השירות.
    המסעדה שלכם כיום, ממש גרועה.
    הדגשתי: רק לטובתכם. לגמרי. זה כדאי לכם.
    המסעדה שלכם- תהיה טובה בהרבה יותר.

    כולם פרצו בצחוק, והמנהל ענה לי בקול שקט ויציב:
    אדוני. טעית בקומה. המסעדה נמצאת בקומה מתחתינו.
    כאן זאת חברת היטק.
    הגישה שלי היא לכבד כל אחד, גם הוא הזדמן לכאן-
    במקרה.

    המלצרית שעכשיו ישבה באיזה חדר בצד יצאה משם, ואמרה בקול חד משמעי: סליחה שאני מתערבת, אדוני המנכ״ל, אבל אני חייבת לומר משהו.


    והיא אמרה:
    תפסיק להרגיש שכולם חייבים לך, ועובדים בשבילך, ומישהו חייב לך משהו.

    אף אחד כאן,
    לא חייב לך,
    כלום.

    ואני אומרת את זה,
    גם בתור,
    אחת שהקימה פה את המקום-
    כמעט מאפס.

    ולתדהמתי- כל הסועדים פרצו במחיאות כפיים ספונטניות סוערות!
    המסעדה הכי גרועה ביקום, ללא ספק. לעולם לא אחזור לשם שוב.

    הפסד שלהם.

    שילמדו לקבל ביקורת.

    טיפשים.

    (הטור פורסם פה בעבר בפינה אפלה ומוזנחת מלאת עכבישים, כעת מעלה אותו שוב, וגם כי מישהו צריך להיות הראשון שמבקש ביקורת)
    • תודה
    • חחח
    Reactions: וי שלוק, בר כוכבא, undo ועוד 30 משתמשים33 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    ילדים צריכים לכבד הורים. הלכתית. תמיד יש בעיות וקשיים ובשביל זה יש רב! האם בקריאת המאמר כפי שהוא...
  • 920
    • ש
    שיתוף | שעת בין ערביים צנחה לה אתמול.
  • ש. צ. וינמן //
    • שעת בין ערביים

    צנחה לה אתמול,

    וחושך כיסה השמיים.

    *

    וקינת המחר הנה קמה,

    מפלסת דרכה בין קלאס וכדור

    וחבורה שובבה שכבר נמה.


    קינת המחר

    בין דורות שחלפו,

    דגלי שינוי הונפו,

    עתיד אחר כאן, לכולנו.

    מחר... מחר...

    *

    בין אתמול לאתמולו,

    לבבות נפעמו

    על מחר ופועלו,

    מחר.. מחר...

    *

    בכל הדקות שעברו

    רגלי עתיד צעדו,

    הרשימו, פסעו, כך נקשו,

    מחר...מחר...

    *

    אוי,

    מחר.. מחר...

    עת להווה תופיע

    רושמך להטביע,

    כל לב ישכח

    ומכל ראש תפרח,

    הן עסוקים כולם.

    הוגים, נרגשים

    על דבר מחר...

    ***

    מְחַכָּה להערות והארות

    מחכימות מלמדות מקדמות

    על חרוז ומשקל

    ועל התוכן בכלל.
    • תודה
    Reactions: DINI123, דוקים, רחליטא ועוד 12 משתמשים15 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    תודה על הקישור שווה יותר מביקור ימלא השירה בהידור מבלי שום ויתור.
  • 1K
    • Natan Galant
    שיתוף | סיפורו הכואב המטלטל וחסר הפאנץ' של מיכאל הדפוק.
  • Natan Galant //
    • בגיל 15 השריטות והדפקטים של מיכאל עלו עד למפלס העליון של יכולת הסבל.

    מיכאל אמר: או פסיכולוג דחוף, או אני אומר ביי ביי לישיבה.

    אמו אמרה: פסיכולוג? יקר אש!! אולי תלך ל:

    שיאצו?
    פילאטיס?
    דיקור סיני?
    מח אחד?
    תלת מימד?
    דמיון מודרך?

    מיכאל אמר: לא. רק פסיכולוג!
    הצילו! השריטות, אוי, הדפקטים. יש לי בראש עדר שלם של עיזים שעושות בלאגן, הצילו.
    לא רוצה פילאטיס! רק פסיכולוג מוסמך.

    אביו שבר את קופת החסכון, רטן רטן ואמר: לשלם לישיבה כסף אני נותן בשמחה, אבל לפסיכולוג? אני מתבייש שהבן שלי צריך פסיכולוג.
    זה בטח בגלל אמא שלך, הגנים של המשפחה שלה. כל הדפקטים. אבל בגלל הגנים שלי מספיק לך פסיכולוג, לא פסיכיאטר. כמו דודה נחמה שכולם יודעים שהיא לא מתפקדת בלי קופסה שלימה של כדורים אדומים ירוקים ומלאי חומרים כימיים.

    התברר שאימו שמעה את השיחה ממרפסת השירות, ונהמה: אני לא מכינה לך חביתה היום, תשכח מזה.
    בסוף היא כן הכינה אבל בלי מלח, לא חשוב.

    שורה תחתונה, היא קבעה למיכאל לתור אצל אורי, מלך המלכים של הפסיכולוגים הירושלמים. את הטלפון היא קיבלה בסוד מהחברה הכי טובה, שקיבלה אותו כמובן בכלל מחברה אחרת. כמובן.

    מיכאל יצא מהישיבה ביום שלישי, כולו אפוף עשן כבד של פחדים: רק שלא ידעו לאן אני הולך, רק שלא ידעו לאן אני הולך---
    אף אחד לא ידע.

    מיכאל התגנב החוצה מהישיבה, הזדחל באין רואים לתחנת האוטובוס, עלה על קו אחד עד לבנייני האומה הירושלמיים, ומשם התגנב בשקט אל קו 13. אוטובוס העושה את דרכו אל מקום משכנו כבוד של הפסיכולוג הגדול. מועקה גדולה בליבו. בטח כל החילוניים שואלים את עצמם מה עושה חרדי כמוהו על קו האוטובוס שלהם, לא?

    באוטובוס הסתתר מיכאל עמוק עמוק בינות לנוסעים קשי היום, והבטיח לתת ח"י שקלים לקופת הישיבה ועוד חצי שקל לקופסת צדקה על הבימה בבית המדרש, ורק שאף מכר או חבר לא יראנו על אוטובוס חילוני לגמרי העושה את דרכו בבטחה אל תלפיות, השכונה בה דר אורי מלך מלכי הפסיכולוגים הירושלמים. האיש שיעזור לו עם כל הדפקטים שלו.

    מיכאל היה בטוח לחלוטין שאם אי מי ידע כי נסע לתלפיות הקיץ עליו הקץ. הרי מה יש בתלפיות מלבד אורי מלך מלכי הפסיכולוגים? שום דבר, ברור. כולם יודעים: תלפיות/ אורי/ מיכאל - פסיכי, זהו.

    האוטובוס טייל וטייל ברחובות הירושלמים העקומים והמפותלים. אנשים עלו, אנשים ירדו, גברת אחת זקנה עברה לצידו ומלמלה כאילו לעצמה: יש לך ריח של עיזים, ומיכאל נלפת. אז נכון מה שהיה כתוב בעיתון, כולם שונאים חרדים.

    לאט לאט התרוקן האוטובוס מיושביו, ונוף יפהפה של פרברי ירושלים עלה בחלונות האוטובוס.

    הקו התרוקן והתרקון, ולפתע מיכאל נשאר לבד, לגמרי. הנהג נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות וחטטנות ירושלמית בריאה: בחורצ'יק! כאן זאת תחנה אחרונה! ולא הסיר את מבטו עד שמיכאל ירד לאיטו, המום, באמצע רחוב חסר משמעות. ברגע שמיכאל ירד נתן הנהג זינוק בריא וחליפתו של מיכאל כובדה ועוטרה בפיח שחרחר נוגה.

    מבט ימינה, מבט שמאלה, אין נפש חיה מלבד חתול מסכן וחבוט שהתנחם בשקית טופים משומשת ליד הפח.

    איפה גר הפסיכולוג? והאם כאן זה תלפיות? ולמה בכלל האוטובוס לא הגיע לרחוב שאני צריך? המון שאלות, אף אחד לא יודע, אין את מי לשאול. העיזים של מיכאל השתוללו: אתה לוזר אתה לוזר אתה לוזר. עז אחת אמרה: בלה בונה בלה בונה בלה בונה. צרפתייה, הגברת.

    עז אחרת אמרה:
    אתה פשלונר, לא יוצלח, כלום לא יצא ממך ולך ישר לפח.

    מיכאל דמע. עד שהוא כבר יצא מהישיבה, עלה על האוטובוס, החליף קו, הסתתר מכל מכריו- שום דבר לא הסתדר. האם נגזר עליו למות ערירי?...

    התחיל ללכת ברחוב המטופח. הלך הלך.
    בסוף ראה תחנת אוטובוס בצד השני של המדרכה, ושם יושב בחור צעיר. בטח עוד שונא חרדים.
    חצה את הכביש, ניגש אליו בלב הולם: הן יכול הוא לספר לחבריו בישיבה שמיכאל נסע לפסיכולוג!

    הבחור חייך אליו: איך שאני רואה אותך פה, או שטעית או שטעית...

    מיכאל גמגם:
    פה זה לא תלפיות?

    תלפיות? פה? לא. פה זאת שכונת גבעת משואה. מה, באמת, לא שמעת אף פעם על גבעת משואה? כנראה עליו על הקו בכיוון הפוך ובאת הנה במקום לשמה.
    אז תחצה את הכביש, לך לתחנה שם ממול, ותחכה לקו 13. הוא יחזיר אותך למרכז העיר.

    מיכאל מלמל תודה חרישית ותהה איך הבחור הצליח להסתיר את שנאתו היוקדת לחרדים.


    חצה את הכביש, נכנס לתחנה, ישב וחיכה. בליבו כבר ידע כי הוריו יכעסו עליו ויעשו בו שמות:
    בגללך סתם שילמנו 340 ₪ לאורי, בסוף לא באת. לוזר. לוזר, לוזר.
    עז אחת אמרה: קוראים לי קוקי ואני מתביישת שאני גרה אצלך. פאשלונר מפואר שכמוך.

    מיכאל דמע: האם נגזר עליו להטמן בככר רחוב זניח בגבעת משואה? ומי יביא אותו בכלל לקבר ישראל?
    התחיל לבכות.

    פתאום ראה קו אוטובוס מפלח את החשיכה המשתררת לאיטה.
    שמח, ניגב דמעותיו.


    האוטובוס בא לתחנה: קו 13.
    מיכאל עלה אל האוטובוס: האוטובוס היה ריק.

    הנהג החטטן נשא אליו עיניים חומות תמהות ומלאות סקרנות ירושלמית בריאה:
    בחורצ'יק, אין לך מה לעשות בחיים?...

    כל העיזים פרצו בצחוק,
    ומיכאל רצה למות.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: מנחם דרורי, וי שלוק, undo ועוד 28 משתמשים31 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    ערכתי טיפונת את הסיום, לעיונכם ולהחטפות.
  • 586
    • ב
    בקשת ביקורת | חלומות באספמיה -זה לפעמים קורה!
  • בתנופה //

    • ופתאום, פתאום נזכרתי לי בחלום ההוא....
    ​
    תגידו, קרה לכם פעם שהתעוררתם מתוך חלום, וגיליתם שהחלום הפך למציאות - והמציאות לחלום?

    לא תאמינו, אבל לי זה קרה... הסכיתו ושמעו.​



    והנה חלום:

    "חנוכה של עוד 60 שנים.

    המייצב האלקטרוני שהוצמד לידי ייטיב את אחיזתו, ואט אט אושיט גם אני את היד, בכדי לקרב אל פי את ספל התה החם, הישן והטוב.

    בטח אני יהיה לבוש אז במעיל משי פרחוני. לראשי אחבוש את הכובע החגיגי ומכובד, זה שאני ישומר להזדמנויות מיוחדות. רחב השולים ועב הגזרה.

    למולי יאירו נרות החנוכה באור מאיר ומחמם את הלב.

    טקס חלוקת מעות החנוכה כבר הסתיים. הנכדים מסתובבים מאושרים עם הפרוטות הענקתי להם, (היו חסרות לי כמה פרוטות, אז נוות ביתי גולדה השלימה לי מהארנק שלה..) ואני, אני אשב עם סבתא גולדה והילדים, אשלח אליהם מבט מאושר, ובין לבין נמחה גם יחד דמעה של שמחה.

    ואז, לפתע פתאום, נשמע קול גרירת כסא חזקה ממש לידי. יחד עמו, כמו בהרמוניה מושלמת, אני שומע גם קריאה מונוטונית.

    "זיידע... א גוט חנוכה"

    אני מרים את ראשי בחדות ובמבט של פליאה. פותח את עיני הטרוטות עד תומם, ומישיר מבט ישנוני/מזוקן/תמה/מבוהל אל שמחה'לה, הנכד החביב בעל הקול המתבגר שבחר להסב את תשומת ליבי באמצע התרפקות על הנחת שמקיפה אותי.

    "א גוטען חנוכה זיידע.."

    אהה, שולעם.. אהה... שמחהלה... וואס מאכסטע... אני שואל ספק מופתע, ספק מבוהל, ספק מחייך.

    ואז שמחה'לה ירים עוד טיפה את הקול, וישמיע שוב את הבקשה הנצחית שלו:

    "זיידע, תספר לנו בבקשה על החיים לפני שישים שנה, כשהיית צעיר, על הרבי זצ"ל, על ביתר כשהייתה עיר צעירה, על איך שבנו את ה'שטיבל הישן...'. ועל...:"

    שמחה'לה טרם משלים את משאלתו ואני כבר שוב שם.
    כמו מחול קסמים אני חוזר לשם שוב. לימים של לפני שישים שנה, לימים בהם הכל היה וורוד וזוהר, לימים המתוקים עם הניחוח של פעם, לימים בהם היינו צעירים וחזקים, לימים בהם היינו אבות מאושרים לילדים מקסימים, לימים בהם הסתופפנו בצילו של הרבי...

    אה...הימים הללו נשמעים כמו חלום, חלום שהתפוגג מהר כל כך... נכון גולדה?!

    אוח, ואז התעוררתי... התעורר גם הקטן שנדחף בפעם המי-יודע-כמה לצידי,
    חיבקתי אותו באהבה ובחיבה.
    כמה טוב שאתה, עדיין, כאן לצידי...
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, בר כוכבא, soomsum ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עדיאל
    יפה. הכתיבה, והמסר של "כחלום יעוף".
  • 646
    • ר
    שיתוף: כוחה של החלטה עיקשת, ותולדותיה.
  • רוח סערה //
    • הפחד הוא נורא.
    תלישות מאדמה מוצקה.
    הצורך הוא נואש- בחמימות.
    נקרתה אל מוכר וידוע רק לנשמתה העתיקה.
    שם ישבו הם, עם מילים ותפילות נושנות,
    מעולמות אחרים,
    גלגולים נסתרים.
    וחיכו שתשמיע.
    קולה השמיעה, והנה זה פלא-
    נשבתה בקסם עלום, והלכה במדבר.
    לאן?
    עיניים סומות ולב חסום. וטירוף להשיג.
    בחושך, בכלום.

    לא בכדי זה קרה בערב שבת סתווי.
    כל כוחות הנפש שהרחיקו בצמא,
    עמדו לה בעודה נשאבת חזרה
    אל כור מחצבתה.
    התגלות.
    דמעות התעוררות זלגו ללא סדר
    אויר קריר הפכם לדבר שמן הרוח נוצר.
    כמו מן קלישאה,
    ביכרה היא חורבות עתיקות.
    שברונן הרטיט את ליבה.
    הצפינה מן הכרך אל מקום שבו
    איוו להם למושב גדולי עולם
    נישאה נשמתה עם הרוחות של יושבי המקום
    בכל הזמנים שקדמו לה כאן.
    נמשכה בעבותות אל ק-ל-
    מצוי בגלוי בפלאי היקום הניבטים מולה.
    ונמוגה אל מול הגדלות כלא יכולה.
    על אף גילה הפוחז והצעיר
    וחוסר בינה ויישוב דעה
    נסדרה לה תפילה על שפתותיה.
    ביקשה בערגה על עתיד דמיוני, הזוי, ילדותי.
    שוגה הייתה באשליה.
    והרגישה שכינה עליה.
    כרתה ברית עם בוראה.
    בן אנוש לא יכנוס ביניהם.

    אוהביה לעגו עליה, רצו לכבול אותה
    באזיקי הגיון
    לבל תתן לתחושותיה להשתלט על מעשים
    בלתי הפיכים, בלתי נשכחים.
    דמעות תשוקה, וגם אורות מנצנצים,
    התירו את קשריה
    המיסו ברכות, באהבה, וברצון.
    קמה ועשתה מעשה.
    נסתר מעין רואים.
    נעלמה מעין כל.
    כאילו לקחה האלוקים.

    תולדותיה היום, אצים בחוצות. יפים וטהורים.
    וקמטוטים חדשים ובוגרים בעיניה,
    שעדיין לא למדו להפסיק לרצות,
    יעידו עליה
    כמה גדולה היא החלטה נחושה
    ואפילו תהיה היא של ילדה פזיזה ואבודה.
    • תודה
    Reactions: חינדלה, גרפולוג, מטאלי ועוד 2 משתמשים5 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מטאלי
    מעניין מי זה. באופן כללי הציבור שלנו לא בשל לדברים כאלה, זוהי שירה על גבול הפילוסופיה, היא מאד...
  • 739
    • ת
    שיתוף - קטע ראשון שכתבתי...
  • תופרת חרישית //
    • אני רועדת מפחד ומהתרגשות, בבקשה תהיו נחמדים... תודה לפנס שלחץ עליי להכנס לפורום ולהעלות חומרים

    הכל התחיל עם חיסוני השפעת שאני נוהגת להעניק במתנה גמורה לילדיי מידי שנה עגולה ביום "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" של חג הסוכה והשמחה. גם השנה צעדנו באותו יום שישי אל עבר התחנה האזורית, למען השפעת בעם ישראל.
    פעם הלכתי שבי אחרי עצות של נשים מסופסלות שנהגו לומר בכל עת מצוא: "לא צריך ליידע את הילדים לפני מתן חיסון, ככה הם פחות ישגעו אותך ולפחות את הדרך תוכלי לעשות בנחת". פעם נהגתי כך.
    עד שבאחת השנים מצאתי את עצמי ואת הילד שעשה אותי אמא, בין אחיות רחמניות ודוקטורים מזדמנים, כל אחד מחזיק בו באוזן אחרת, זו ברגל, זו בחולצה, זו באף, זו בכפתורים, זו בציפורניים, זה במצח, זה בסנדל, זה בכיסים, זה בגרביים, זה בגבות וזה בריסים. הילד השתולל והבנין רעד. רעד, פשוט רעד מעוצמת הצעקות שהילד עשה. ואני מחבקת אותו חיבוק דב, כמו שהשכנה המבינה אמרה לי שכדאי לעשות, זאת שלמדה כל מיני שיטות, אני יודעת אהההם סי טיבי? וגעוואלד ומוח זוגי... וכולם מעודדים אותו ומבטיחים לו, שמעתי אפילו אחות שאמרה לו שהיא מבטיחה שבשנה הבאה היא לא מודיעה לו מראש שהיא הולכת לדקור אותו. הוא לא שמע בכלל מרוב שצעק, אולי אם היה שומע היה נרגע מעט...

    היה איזה דוקטור שאמר לי: "גברת, תחזיקי אותו יותר חזק, הוא משתולל!" כאילו מה, אני לא רואה שהוא משתולל?! דקור כבר ותפסיק לדבר! הם חיכו לשריר מתאים, חיכו וחיכו והתעמתו עד זוב דם ודמעות עם נרו יאיר ויזרח. בסוף הוא נדקר, באקראי זה קרה, הם לא ממש התכוונו, פשוט היד שלו הצליחה להיחלץ מידיו של הדוקטור הקשוח והיא הניפה באחת את המחט האומללה הישר אל זרועו השניה.
    וזהו, זה נגמר, כולם שבחו אותו שהיה גיבור, כאילו אין יותר גיבורים ממנו, והביאו לו מזרק במתנה, ואנחנו צלענו יחד לחנות הקשקושים הקרובה כשאני חצי פצועה מהטרור שעברנו. מה יש, לא מגיע לו איזה שוקולד בריבוע או אבלון או בול פגיעה או רמי או נחש מי או טאקי או מנקלה או פליימוביל או משהו?! שיבחר לו. מגיע לו. מאז ועד היום הוא נוהג להזכיר לי מידי שנה שאם לא יקבל מזרק - אין על מה לדבר. קנה אותו המזרק, אם רק הייתי יודעת קודם...


    ואז הגיעו החיסונים המרוכזים במוסד החינוכי. "אמא, ביום של החיסון אני לא הולך לחיידר". למה? שאלתי בתמימות, "אני לא הולך! לא מביא פנקס חיסונים! לא מביא כלום! לא הולך!" מה קרה? למה אתה מדבר ככה? "אמא, אמרתי". ראיתי שמשהו עובר עליו, פחדתי לדבר יותר מידי, רק אמרתי: "כולה חיסון! כמו הדקירה שעשו לך וקיבלת מזרק". "לא אמא, החברים אמרו שזה בהרדמה", הרדמה???? חחחח איזה הרדמה בשכל שלהם??!!!! הם ממציאים שטויות, אל תאמין להם. ככה עברו עוד כמה דקות בשקט מתכתי ואז הוא נשפך: "אמא, אאאאאייייייאאיייאיאיאיאייייייייייייי הם אמרו שעושים את זה בצוואר!!!

    אאאיייייייאיייייייייייייייאאאאאההה" בצוואר??? שאלתי מעולפת, איזה ילדים חצופים! מאיפה ניתנה להם הרשות ככה להפחיד חברים?! איפה יראת השמים שלהם, איפה?!?!?! "שום צוואר, יקירי, מעולם לא עשו ולא יעשו חיסונים בצוואר, תגיד להם שהם מפ..". (נאלצתי להוציא מילה מכוערת מהפה, אח"כ הכיתי על חטא ונרגעתי.) "אמא, אני אומר לך, את לא יודעת! את סתם אומרת! הם אמרו שמכניסים את המחט בצוואר והיא יוצאת מהצד השני! את לא יודעת!" טוב, פה כבר נשברתי... תגיד תגיד, מי זה המדומיינים האלה, אני הולכת להתקשר לאמהות שלהם להוריד להן את הראש! איזה קיפודים הן מגדלות בבית שלהן?!?!?!?! "לא משנה אמא, אני לא הולך לחיידר ביום של החיסון", אין דבר כזה, אתה לא נשאר לבד בבית, אתה הולך כמו גדול ולא עושה בושות למשפחה.
    "טוב אמא, אני ישים על הפנים מסיכה של אריה, האחות תיבהל ותברח". בסדר, יאללה. סגור.
    ביום של החיסון ליוויתי אותו לכיתה. כבר היה צלצול והמלמד הגיע, אבל הוא עמד בחוץ, צרח ושאג. וואאאאאווווו וווווואוווווווו ניסיתי להרגיע, משזה לא הלך בטובות התחלתי עם הקשיחות המאולצת שלי, אם אתה לא שותק הרגע אני הולכת! שומע?! בסוף הגיע איזה חצי מנהל וניסה לדובב את הילד שיספר מה קרה בבית, כמה אמא שלו היכתה אותו הבוקר, וכמה אבא ואמא רבו אתמול בלילה.. ועל מה היו מבוססים הוויכוחים ביניהם... ואם היתה משטרה בסוף או לא... הוא פשוט רצה להבין את הרקע הבעייתי ממנו הילד מגיע. הלכתי משם קרועה, טלפנתי למנהל הראשי ואמרתי לו ברורות: "הילד מגיע מחממה. כדאי שתרגעו אתם בצמרת. הוא כולה חושש מהחיסון, לך אליו בבקשה ותאמר לו שאתם נעתרים לבקשותיו ולא מבצעים בו הרדמה ובנוסף תבקשו אישור מיוחד מהאחות המחוזית בעניין מיקום מתן החיסון ותודיעו לו שזה לא יתבצע בצוואר, זה הכל, אתם מחנכים שם כמה מדומיינים בכיתה הזאת. כדאי שתמציאו להם מסגרת מיוחדת", וטרקתי את הטלפון.
    בסוף היום קיבלתי טלפון מהמנהל שהילד היה גיבור לאומי. טסתי מייד לחנות השקל לחדש את המלאי בקופסת המתנות.

    אני חוזרת ליום שישי בשנה זו, לא הולכת לפספס חתיכת נקודה מהסרט הזה.
    אז צעדנו, לא לפני שהכנתי את הילדים, עוד בבית, שהולכים להידקר, דקירה קטנטנה ונעימה, כמו צביטה פיצית, והדגמתי להם כמו איזה צביטה, שידעו פשוט, שלא יגידו לא אמרת ועוד כל מיני טענות כאלה.

    נכנסנו לאחות שכנראה ישבה וחיכתה רק לנו, ראשונה הייתי אני, שיחקתי אותה בריאה למרות שהייתי עשויה כולי מגרון אחד ועוד 2 נורופן ג'ל. דקרה אותי מאחורי הוילון, הילדים ובראשם ההוא, שאתם כבר מכירים, איימו שהם יוצאים ושאני יכולה רק לחפש אותם בסיבוב. יצאתי מהוילון והסברתי לילדים כמה זה פשוט, ושאפילו אני לא בכיתי ולא צעקתי. הבן הגדול לא האמין, "מה אמא, איך לא בכית???" ואז הגיע תורו, אני החלטתי שהתהליך יתבצע מהגדול לקטן, "לא!!! אני לא!!!!!!!!!!!!!!!!" אתה כן, ואתה זוכר מה היה שנה שעברה, כן??? בסוף עשו לך בכח, כן? "לא אמא, אני חייב להתכונן", טוב, תתכונן.

    גייסתי את הבת שאחריו ונטלתי אותה בידיי. את תהיי ראשונה! אמרתי בחשיבות. בינתיים אני רואה את הבן מסתובב מקיר לקיר, ככה הוא מתכונן חשבתי לעצמי, בסדר שיהיה. הבת, שגם היא לא פראיירית גדולה, זכרה היטב את הפוזות שעשתה שנה שעברה. היא זכרה שהיא שכבה על הרצפה והפגינה ושאני צעקתי שתקום מהרצפה כי היא מלאה בחיידקים מהחולים שהולכים שם. היא זכרה שאחיה שאג שאגות איימים, ומשכך, לא נאה לה היה להיות יוצאת דופן והיא פצחה ג"כ בקולות נפץ רמים. השנה, כאמור, הגעתי מוכנה וממורפקת, אך למרבה הפלא, הבחורה הקטנה הזאת גילתה בגרות מיוחדת ושתקה, היא כבר חכמה בכדי להוכיח לעולם שבנות, הגם שהן צעירות, הן בוגרות ומאופקות... היא רק ביקשה: "אני רוצה ברגל, לא ביד". בסדר, נעשה לך ברגל, בכיף, מה שתרצי.

    עשינו לה ברגל, מאחורי הוילון, הילדה אמרה "הא" אחד קטן וזהו. ופה מתחיל הסרט: איך שהיא אמרה את ה"הא" השקט הזה, התחיל אחיה שמהעבר השני של הוילון, זה שעסוק בלהתכונן, לצעוק: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! לא עשו לך שום דבר! "אייייההה!" הנה תראה, היא כבר אחרי! תראה איזה גיבורה! איזה ענקית! איזה גדולה! מה אתה צועק???? "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עשתה לי! איייייההה!" אוקיי, עכשיו הגיע הזמן שלך, תפסתי אותו בלי מילים. "לא, אני חייב להתכונן!" כבר התכוננת מספיק, אנחנו לא הולכים לגור פה היום, עוד מעט שבת, אמרתי בעצבים. האחות אמרה לו: "אני רק בודקת אם יש לך שריר!" היא קצת שיקרה, כי היא רצתה שלא יזוז לרגע, "את לא דוקרת אותי! את אומרת לי קודם!" הוא צעק לאחות, בטח אומרת לך קודם! "אני לא יכול, אני חייב להתכונן!" הוא הסביר לה בחשיבות. איך מתכוננים? שאלתי מסוקרנת, אך היא החליטה להקדים רפואה ודקרה בין רגע את השריר שמצאה. "לא אמרת לי!!!!!! אמרת שתגידי לי!!!!! סתם אמרת!!!!!" זהו סיימנו, עכשיו תנוח, אמרתי לו. "איפה המדבקות?" הוא שואל את האחות, אתה יודע מה, לכולם אני נותנת מדבקה אחת, לך אני אתן דף שלם!!! וואי וואי, איזה אושר, וככה זכו כולם לדפים שלמים של מדבקות "אני גיבור", "התחסנתי" ועוד בסגנון.


    ואז הגיע תורה של התינוקת. היא צרחה, כי היא תמיד צורחת כשאנחנו רק עוברים מבחוץ ליד קופת החולים. לא חושבים להכנס אפילו היא מיד צורחת. שלא לדבר על הצרחות שהיא מקימה כשאנחנו כבר כן נכנסים. בושות.

    האחות דוקרת אותה מאחורי הוילון והיא כמובן צורחת וצורחת, כולה צרודה. ואחיה שמאחורי הוילון: "איה, איה, איה, אייייההההההההההה, אאיאייייאייייהההההההההה!!!!!!!" מה קורה? שאלתי. תרגע! כבר עשו לך מזמן! מה נזכרת?! "לא אמא, אני לא יכול, הריצפה עוד פעם עשתה לי, איייייההה!", האחות ואני רטטנו מצחוק, אני לא הצלחתי להוציא הברה חצויה מהפה, שמחתי שיש לי ילד מקושר כ"כ.. לא ידעתי אפילו איך להסביר לו את הנקודה שהיתה ברורה לו וגם לי... ואז אמרה לו האחות תו"כ שהיא כמעט נחנקת ומשתעלת מהצחוק שבא עליה: "תגיד שאתה משתתף בכאבן, תגיד שכואב לך שדוקרים את אחיותיך, תגיד! מה הרצפה אשמה"......

    חזרנו הביתה. הבת, שהיתה מפוקסת יותר, מיד חייגה לכל הסבים והסבתות לספר על מה שעברו היום. כולם הבטיחו שיקנו להם בתמורה לכך שהתחסנו בובות אמריקאיות ופליימוביל שדה תעופה ותחנת כיבוי אש וגם את א אידישע קאפ 2. חלק אמרו שיחפשו איזה סדרה של קומיקס עדיין אין לנו כדי למלא עוד קצת את הארון של השכנים שמלא בספרים שלנו, כי פשוט אין אצלנו כבר מקום. אה, והיתה איזה סבתא שהבטיחה ארנבות ברגע הראשון שתגיע לבקר, ילדים כאלו גיבורים! שכל שנה באסרו חג נוחתים אצל האחות! כמו שעון! ולא עושים בושות! לילדים כאלו מגיע ארנבות!!!

    אחרי שעה מצאתי את עצמי בבית המרקחת, קונה מזרקים.
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, Ushaya, ציפה דריפה ועוד 16 משתמשים19 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מריומה~
    דווקא בריבוי הדוגמאות הללו היתה לי הנאת קריאה . זה חלק מההומור. בהקשר לשאר ולהארה המרכזית יש...
  • 1K
    • יואל ארלנגר - קקטוס
    שיתוף | התיקון של סילביה
  • יואל ארלנגר - קקטוס //
    • שלוש אחרי צהריים של שעון חורף והשמש מצאה פתח בין הענפים של סוכת הגפנים, ושלחה קרניים הישר לתוך כוס תה הצמחים שחמוטל חלטה בשביל הרבנית. יוסף יצחק שהיה ילד חבניק נטוש, בהה בעינים נוצצות בקרני השמש שעברו דרך עלי הגפן, מעניקים להם שקיפות ירקרקה, השכן הגרוזיני היה בודק אותם כך בשמש, ממלא אותם באורז ואוכל אותם בליל שבת.

    "חמוטל!!" מורן צעקה מהמפלס העליון של החצר הערבית בפאתי דיר יאסין, הלא היא גבעת שאול, "יש פה איזה אחת בדלת, תקראי לרבנית", למורן היה מבטא פרחי ואיטי, היא הוסיפה אלפים בין האותיות, ומרחה את המילים באופן מגושם, "כפרה עליה".

    "אני לא יכולה!!" צעקה חמוטל מסוכת הגפנים, "אני מכינה תה לרבנית!!"

    "דבוירה!!" ניסתה מורן, אבל דבוירה היתה עסוקה בכביסה, מנסה להפריד בין הפעמונים שבשולי שמלותיה של הרבנית, לבין מטפחת ראש עם פרנז'ים שהסתבכו זה בזה, וחתול סורר שניתר על כל קטע בד שהצליחה לשחרר.

    "לא צריך לקרוא לרבנית", סילביה המתקנת בקעה מתוך הבית, "מי רוצה אותי?"

    "זאת אני", ציפורה עמדה בפתח, שערה המקורזל אסוף במין מטפחת משונה ומסובבת. ביד אחת הניד, וביד השניה סל קטן עם תאנים בדוקות.

    "כל הכבוד ציפהלה", סילביה התרגשה למראה התאנים.

    "זה אבא שלי בדק", ציינה ציפורה.

    "בטח, בטח", מלמלה סילביה והציצה בתאנים, "נעשה מהן ערק לצדיקים!" הכריזה, "ערק תאנים שסבא שלי רבי ראובן בן ארזה היה מכין".

    וכשציפורה התישבה ליד השולחן , וחמוטל מזגה להן תה צמחים מעלה ניחוחות עשבוניים, ציפורה התחילה לספר לה את הכל, את כל הקטע של החתונה סילביה הכירה כבר, אבל מאז לא היה ביניהן קשר. עקיבא היה קופץ מדי פעם ומספר לה שהכל בסדר וכשורה.

    "עמנואל כזה עפיפון שאת לא מבינה בכלל" סיפרה ציפורה, "עפיפון בלי חוט".

    "נעלם לך הרבה?" שאלה סילביה תוך כדי לגימה מן התה, פניה העגולות משתקפות במשקה הצלול.

    "תלוי בעונה", אמרה ציפורה, "בעונת הכדורגל אין עם מי לדבר, פשוט בלוק. אבל כשמסתיימת העונה הוא מתגלה כגבר עדין ונחמד".

    "נו", פטרה אותה סילביה המתקנת בביטול, "גם אני והבבא זעליג לא היינו ממש זוג יונים, אבל בסוף הוא נפטר והשאיר לי את החצר והחתולים, ואני הבאתי את המאפיונרים ואת הצדיקים של שישי בצהריים בבית הכנסת, אלה ששמים שמן זית בכוסיות של הנרות ומדליקים לצדיקים".

    "לא דוגמא", מחתה ציפורה, "הבבא זעליג היה מקובל, הולך עושה תיקונים בדן-בן-יעקב", היא הוציאה סיגריה אלקטרונית מהתיק הסרוג שלה ומילאה את סוכת הגפנים בעננת אדים כחלחלה, השמש ציירה בה קרניים, וסילביה בהתה בהם בהתפעלות.
    "נכון שזאת לא דוגמא?!" התעקשה ציפורה, אבל סילביה עדיין בהתה בקרני האור המרצדות בעשן.

    "חמוטל!!" היא צעקה פתאום לנערה השחומה שטרחה סביב התה, "תביאי לי את המה-שמו"

    חמוטל רצה בהכנעה לתוך הבית, מקפיצה חתול ג'ינג'י ענק מרבצו, וחזרה במהירות עם מכשיר מוזהב, מלא מראות, עדשות, מעגלים עם שנתות, ועיגולי קריסטל, כנראה ליופי.

    הרבנית העמידה את המה-שמו על השולחן, כיוונה אותו מול קרני השמש לפי מצפן שהיה מותקן בראש המכשיר, "תפסיקי רגע עם העשן", ציוותה על ציפורה, "חנקת את האטמוספירה".

    היא סובבה גלגלים, מילמלה שמות של מלאכים, מורן הביאה לה ספל עם מים מבושמים במי ורדים, היא טבלה את האצבעות במים, מרחה על העינים שלה והתיזה לצדדים, "דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב," אמרה בקול רווי רגש והשתוקקות ומרחה גם על העינים של ציפורה, הורסת לה את האיפור.

    בלי לומר מילה נכנסה אחת הנערות, שקופה כמעט ושדופה, אוחזת בכינור שנראה ענק לעומתה, וכשסילביה נעצה בה מבט אחד, היא פרצה בנגינה יבבנית ומפחידה, עיני התכלת הענקיות שלה פעורות לרווחה, ושיערה הלא מסורק בעליל מסתבך עם מיתרי הכינור, המראה היה מכשף וציפורה נעצה בה את המבט בלי לחוש אי נעימות, בלי לחוש כלום, כמו זריקת הרדמה מקומית לרגש.

    ואז סילביה צעקה בקצב פנטטוני

    "ימוש הכישוף מעל אישך

    יבול הרשע יסור הפשע

    למען שבט הצדיקים

    כשלון הזדים

    צעקת העניים ויללת החתולים העצובים"

    היא סמכה את ידיה על ראש ציפורה ועיסתה את רקותיה במי וורדים, גם את תנוכי האוזניים המשובצים באינספור עגילים.

    "למען אחי, הנמנעים מאכילת אבר מן החי

    למען בני האדם הנמנעים מאכילת דם

    למען בנות צנועות וחסודות

    מפרישות חלה משוועות ודופקות

    שערים יפתחו!

    מחסומים יוסרו!

    תעלה תפילתנו מעלה מעלה

    ואמרי...." היא פנתה לציפורה.

    "אמן", אמרה ציפורה, מסוחררת מריח הוורדים.

    "אמן ואמן", הנהנה סילביה המתקנת, "תצאי מפה מהחצר ותזכי לחיים מלאי אושר ושמחה".

    ציפורה ישבה על כיסא הנצרים, הכינור פסק לנגן, סילביה נעלמה בתוך הבית, וריח הוורדים והקמומיל יצרו בראשה מערבולות, היא נרדמה, וחתול שחור התערסל בחיקה ונרדם גם הוא.

    לא הספיקה לישון הרבה, ופתאום הטלפון צילצל.

    היא קפצה בבהלה, והחתול המבוהל זינק ושרט אותה בלחי, שריטה עמוקה ומדממת.

    זה היה עמנואל: "תגידי!" הוא צעק בטלפון, "את נורמלית?!"

    "מה, מה יש...?" היא גמגמה.

    "יש משחק היום!" הוא שאג, "והצעיף שלי לא מכובס, החולצה מקומטת, הכובע נעלם!" הוא פירט באופן שהלחיץ אותה, "שום דבר לא מסודר לי, אני חייב עוד שעתיים לצאת! תבואי מיד לעזור לי!"

    "בסדר.." היא מלמלה, אספה את חפציה ותוך דקה היא כבר היתה ברחוב, מנסה לעצור מונית.

    עצר לה איזה אחד עם לשון חלקלקה ואין ספור חברים שהוא צריך לעשות להם טובות בדרך.

    "סע ישר לרחוב הפלמ"ח", היא ציוותה.

    "למה לא דיברת קודם?" אמר לה, "אני צריך להוריד קודם כל חבילה בסנהדריה".

    "אז תעצור לי פה" אמרה ושלפה את הארנק.

    "חבל לך", הוא ניסה לשכנע, "עוד רגע יש פה הפגנות וזה, את חייבת לצאת מכאן".

    הוא צדק, אבל זה לא עזר לשניהם, קבוצה של מפגינים חצתה את הצומת, מנופפים בזעם קדוש בשלטים ענקיים, אחד מהם נשכב מול המונית שלהם.

    "רד לי מהדרך או שאני דורס אותך! " איים הנהג.

    "נאצי!" נשמעו קריאות מהקהל, והנהג התעצבן כהוגן והחל להכות איזה נער מחוצ'קן כשכל הקהל מסביב צועק: "לצלם!".

    שני שוטרים התנפלו לכיוון הקטטה וניסו להפריד, ציפורה נמלטה מהמונית וניסתה לצעוד ברגל, סילון מים כחולים ומבאישים ניתז לכיוונה וכל בגדיה נספגו בנוזל המצחין.

    "שיקצע" צעק לה ראש אקראי מתוך הקהל, אבל היא לא הגיבה, פשוט התחילה לרוץ מהמקום, משאירה שובל מטפטף של מי מכתזית כחולים ומעופשים, היא לא אכלה מהבוקר, חוץ מכוס התה של סילביה, ובכלל כל התיקון הזה רק עשה לה כאב ראש נוראי.

    "אבא", היא התפללה כשנפלה על המדרכה בשדרות הרצל, "תעשה שעמנואל לא יכעס".

    "ציפורה", היא שמעה את הקול מתוך הטלפון, "ראיתי אותך בחדשות, הכל בסדר?"

    זה היה עמנואל, הוא דואג לה.

    "לא בדיוק", היא סיפרה לו, "נפלתי עכשיו ברחוב, אין לי כח פה לזוז, ואני גם מכוסה במים מבאישים", היא התרוממה לישיבה, "וגם שרטה אותי חתולה בפנים".

    "היית אצל סילביה", קבע עמנואל. "תני לי כתובת ואני מגיע"

    והוא בא, הביא לה בגדים נקיים ותחבושות, ולקח אותה הביתה במונית נורמלית.

    "אני לא מבינה", שאלה אותו במדרגות הביתה, "אין משחק היום?"

    "יש משחק", הוא אמר, "אבל החלטתי לוותר עליו הפעם, בשבילך"

    "אני לא מאמינה", היא היתה המומה, "זה פעם ראשונה שזה קורה בחיים, לא מאמינה שזה אמיתי".

    "כן", הוא אמר, "זה בזכות התיקון של סילביה, הייתי אצלה בדיוק אתמול, וזה מה שהיא המליצה לי לנסות."

    "ואיך אתה מרגיש מבפנים?" שאלה ציפורה, "אתה אמור עכשיו למות מלחץ, מה קורה במשחק, מי מנצח מי מפסיד? לא?!"

    "תתפלאי, אבל אני פשוט אדיש לחלוטין למשחק", סיפר עמנואל וענה לטלפון, "הפלמ"ח 31, קומה רביעית, אין מעלית".

    ואז שליח צלצל בפעמון בגסות, והכניס הביתה מגש גדול עמוס בסושי מכל הסוגים, "בתיאבון", הוא איחל לציפורה ועמנואל, "מזל טוב", הוא אמר בלי קשר, אבל הימור בטוח.

    "ולמה הלחצת אותי בטלפון על כך?!" היא נזכרה פתאום.

    "זה סילביה אמרה לי לעשות", ענה עמנואל, "וגם אני לא יודע למה, אבל כנראה תפסת לה את הסוכה והיא היתה חייבת שתלכי".

    "כנראה", ענתה ציפורה ונרדמה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, דפוס פוסטר, Violinist ועוד 53 משתמשים56 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    ערכתי לך את הכותרת...
  • 997
    • מ
    מה חושבות האמהות בלילות
  • מילולית //
    • אני אוהבת את השקט
    הקסום של הערב
    מארחת חברה לעצמי
    בים של מחשבות ואמוציות

    איך עבר היום?
    אני שואלת את עצמי

    רואה את הרגעים היפים
    חומקים עוברים
    בדרך אל חזור.

    מבטיחה לעצמי שמחר
    אהיה נינוחה יותר
    קשובה יותר
    שמחה יותר.

    מעריכה את החסדים של היומיום
    רואה את האור שבחיי
    ולוחשת לעצמי באלם קול
    שמחר אשתדל
    להיות אמא טובה יותר.
    • תודה
    Reactions: חיננית :), מללי, שירים במעלות ועוד 16 משתמשים19 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    אגב, שיר הזוי ומתוק בו זמנית.
  • 1K
    • מ
    שיתוף >>> כרטיס כניסה לגן עדן
  • מוטי נאה //
    • אני מפרסם את הסיפור מחדש, לרגל יום השנה של סבתי ע"ה

    <<<כרטיס כניסה לגן עדן>>>

    משה וברכה היו זוג בשנות הארבעים לחייהם, היו שכבר הביטו עליהם כעל זוג בגיל העמידה, הם נראו מבוגרים לגילם, כאשר הנך עובר את מאורעות השואה, כשאת ימי הבגרות הנך מעביר בעבודת פרך בגיא ההריגה, אתה לא בהכרח נשאר צעיר. הם היו עריריים, ללא ילדים, ולמותר לציין כי שאר וקרוב לא היה להם ברחבי הגלובוס.
    חברי הקהילה נדו להם ראשם בצער, בחצרות השכנים פיזזו וכרכרו ילדים, עשרות ילדים מלאו את הבתים, אך בביתם אין קול ואין קשב. הם חלמו, התאוו לנקמה בצורר, אותו צורר אשר מחק את משפחתם באבחת חרב מעל פני האדמה. משה שאיבד את כל בני משפחתו בשואה, שלושה אחים וארבע אחיות, אף אחד מהם לא שרד. ברכה אף היא כמותו שיכלה את כל משפחתה בשואה.
    הם חלמו להקים למשפחתם שם ושארית, שרשרת זהב הממשיכה שושלת מעטירה בנים ונכדים לגדולי ומאורי הגולה, להקים אבן מצבה למשפחותם שנעקדו על גבי מזבח הזעם בשואה הארורה, הם שכבר שתו את כוס התרעלה עד תומה ביקשו לראות נחת, מעט אור בקצה המנהרה, אך למעלה חשבו אחרת...

    השנים חלפו להם ביעף, אם מיד לאחר השואה חזרו לפולין, כבר הבינו מהרה כי משם לא תצמח להם הישועה, פולין שלאחר המלחמה לא ששה לקבל את יהודיה חזרה, האדמה הרוויה בדם יהודי, לא האירה להם פנים, ובכלל המחשבות כי הם מתהלכים בארבע אמות של קברי אחים אשר נרצחו על ידי הגרמנים לא הוסיפה להם עונג, הם החליטו יחדיו לברוח... לברוח... לאן? לאן שתשא אותם הרוח, רק לא על האדמה הארורה הזו.
    ניסו פה, ניסו שם, ובסוף השתקעו באמסטרדם, שם בין מושבות עד, השתקעה לה קהילה יהודית למחצה ולשליש, מיעוטם שומרי שבת, רובם אוכלי כשר, אלה המתקרים מסורתיים במחוזותינו נחשבו לרבנים שבחבורה, ואך עשריה בודדת של משפחות שמרו על המסורת היהודית כמקדמת דנא, טרום עלות הכורת על יהדות אירופה.
    משה וברכה היו מאותם משפחות אשר נטרו את כרם ישראל בשמירה ובהקפדה על קוצו של יו"ד, ביתם פתוח היה לרווחה, ועשרות רבות של עוברי אורח אשר פקדו את ביתם זכו למתת ידם בשפע, מקום ללון, ואוכל כיד המלך, שדרי"ם ורבנים אשר באו בכל זמן ועידן ליטול מנת חלקם באחזקת מוסדות התורה בארץ ישראל ובגולה התקבלו בביתם בברכה, ומשה אף היה מן העושים והמעשים בצרכי הציבור הכלל והפרט.
    קולות שקשוקי הצלחות חיפה במעט על קול בכי התינוק אשר זה שנים לא ניסר בחלל הבית, מפעם לפעם הייתה ברכה, מחניקה אנחה, יבבה חלושה, על המצב, אך מה היא כי תלין.
    לבעלה אשר תהה מתי תבוא עליהם הישועה הייתה מפטירה תמיד
    "צדקתך כהררי קל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע השם"...
    "נודה לרבון העולמים על הצדקה אשר נתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, לעזור ולסייע ביד אנשים מעוטי יכולת, ולא נעסוק בקורות אותנו", נפלאות דרכי השם.

    כך הייתה אומרת מפעם לפעם, אך בסתרי ליבה האמינה כי קרוב יום ישועתה, אורחים אשר נטו ללון בביתם סיפרו על נפלאות הרפואה המודרנית, דיברו אודות מעללי המיכשור המתקדם, סחו אודות פתרונות חדשים אשר הקידמה חידשה, והיא, למודת נסיונות העבר לא נתנה בהם כל אימון, אך פתח של אור עדיין ראתה... אור בקצה המנהרה.
    יומם ולילה שכנעה היא את בעלה להצטרף אליה למסע תלאות, לחצות יבשות וימים ולהגיע אל רופא העוסק בעניני משפחה, ידעה כי אולי לו הפתרון, אולי ידע להוציא אותה מהסבך, את שמעו שמעה מאנשים, ושמעה כי עשרות משפחות חבים לו את חייהם וחיי ילדיהם, חישבה אולי ימצא מזור לנפשה.
    לאחר שבועות רבים של הכנה החליטו לצאת לדרכם, ידעו כי זהו החלון האחרון בהזדמנויותיהם, אמנם, אפילו חרב חדה מונחת... אבל על פי דרך הטבע לא היה להם הרבה למה לקוות. הגיעו המה אל קליניקת הרופא, נרשמו לתור הארוך ימים ושבועות, עברו את הבדיקות אותם נדרשו, מיטב המכשור המתקדם חיכה להם בבתי החולים בעיר הגדולה, ובדחילו ורחימו התכוננו ליום כניסתם לרופא, לשמוע את התוצאות, הם קיוו וייחלו, התפללו וציפו.
    היום הגיע,והם נסעו לפגוש את הרופא כאשר בלבם פועמת אותה תקווה אשר לא כבתה זה עשרים שנה, הם נכנסו לקליניקה, המזכירה קידמה אותם בחיוך כדרכה מזה ימים ימימה, כך התיישבו בחדר ההמתנה מחכים לתוצאות.
    הרופא הקריא את שמם, והם נכנסו. משתרכים המה כשליבם כבד עליהם, מחשבותיהם נתונות הרחק הרחק, בדמיונם ילד פעוט כחול עינים, מייבב הוא חלושות, מקווה למצוא מעטפת חום אצל אימו המרוגשת, מתענג הוא על מגעה, מלטף את ידה בחיבה... "גברת ברכה!" קטע הרופא את חוט מחשבותיה: "את שומעת אותי?"
    "או, ברור... סליחה", היא הוסיפה, "קצת נסחפתי במחשבות על העתיד"... אז כך, וכאן החל הרופא בהרצאה ארוכה, בכל אופן ההרצאה חיית להינשא, בכך הוא גם יצדיק את המחיר המפולפל לדיאגנוזה שלו. ההרצאה הכילה מילים מגוונות, מיעוטם מובנות, רובם לא, כמחצית השעה עברה, ואז הטיל הרופא את הפצצה...
    הרופא פנה לברכה ואמר, "הבנתי לפי דף השאלון שהמזכירה מילאה כי הנך בת העם היהודי".
    "זה נכון" אישרה ברכה בהיסוס קל, מבינה לקראת מה הדיון מתגלגל.
    הרופא שקע בהרהורים, ובאחת אמר "לגברת השומרת על הדת היהודית, במצב שלך?! אין לך סיכוי"
    בום! שמעה ברכה את חלומותיה מתנפצים אל קרקע המציאות.
    זהו זה, החלום נגנז! היא לא תזכה לראות את ילד חלומותיה.
    הרופא התפתל פיתולי בשורה נוגים, בעטו הוא שירבט על דף את חוות דעתו המומחית, חתם על הדף בחתימת ידו, ובחיוך מריר נתנה אל תוך ידה של ברכה כמו אומר, זה לא תלוי בי. תחושה חמצמצה עלתה באוויר כאשר התשלום האדיר הועבר מידי משה לרופא, והזוג עזב את הקליניקה בכאב.

    בחוץ נתנה ברכה פורקן למחשבותיה, וכה שחה לבעלה, "האמת, כבר השלמתי כי אפסו סיכויי ללדת, זה שנים על גבי שנים שאני מתחננת ומבכה לזכות בזרע של קיימא, אני מרגישה ששערי שמים סגורים בעדי, ההרגשה שלי התאמתה עת אמר לי הרופא כי הדת היהודית היא זו המעכבת ממני ללדת את ילדי, וכי עלתה על דעתי פעם להמרות את פי אלוקיי? המחיר הוא יקר... המון מבני עמי כשלו, ולאחר השואה הקשה כבר לא הכירו יותר ל"ע באלוקי ישראל כביכול אינו עמם בצרה ח"ו, אבל אני"...
    דמעה נשרה על לחייה. מרטיבה את הדף ובו בשורת האיוב, הדף אשר לכאורה חתם את גזר דינה.
    ואז באחת היא הרימה עיניה לשמים וזעקה מנהמת ליבה:
    "רבוש"ע ראה את הדף הזה! הדף בו התבשרתי על ידי הרופא כי לעולם, לעולם לא יהיו לי ילדים משלי... אלוקיי שבשמיים, ראה נא בעניי...
    אני נותנת לך את החיים שלי, את כל מאוויי, אבל זהו עדי!!!
    הדף הזה הוא כרטיס הכניסה שלי לגן העדן שלך!!!

    משה וברכה חזרו אל ביתם, כל אחד מהם שב לעיסוקו, ברכה חזרה לבישולים, ביתם המשיך להיות פתוח לכל דכפין, כשכרטיס הכניסה לגן עדן שמור עמוק עמוק במגירתם מכל משמר...
    והיא לא חיכתה הרבה... גן עדן עלי אדמות חיכה לה ממש מעבר לאופק.
    אך עברו שמונה שבועות מאותו היום בו הרימה עיניה לשמים, מהיום בו קיבלה את כרטיס כניסתה לגן עדן, והיא קיבלה חיוך משמים, היא התבשרה על הריונה הראשון אשר למפרע היה גם האחרון...
    לאחר תשעה חודשים של ציפיה, לאחר עשרים שנות המתנה, היא זכתה לחבוק את בתה יחידתה בזרועותיה, כשחיוך על שפתיה, לפני שבע שנים בפטירתה, ידעה כי יש לה כרטיס כניסה מובטח לגן עדן...

    (ביום כ"א חשוון הוא יום פטירתה של ברכה יוטא בת ר' הילל ע"ה נשואת הסיפור דנן אשר זכתה לבת יחידה נכדים ונינים הולכים בדרך ישראל סבא)
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, המורה אסתר, Ushaya ועוד 21 משתמשים24 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עדיאל
    סיפור מטלטל.
  • 977
    • מ
    שיתוף >>> בעקבות בקשות חוזרות ונשנות, סתםםםם :)
  • מוטי נאה //
    • בהמשך לאשכול הזה:
    http://www.prog.co.il/threads/נעשיתי-מנהל-חלום-חיי.325378/page-2#post-5142663


    בנתיים העליתי טור עתיק יומין (יחסי, יחסי, הכל יחסי בחיים) שכתבתי עם היוודע דבר רציחתם של שלושת הנערים (מה הקשר??? תמיד טוב להתחזק באהבת חינם, זה לא יזיק, גם לא עולה כסף זה בחינם :) )




    על פרחים שנקטפו

    הם היו שני אחים שנולדו בפולין, תאומים זהים כמו שתי טיפות מים, אהובים ואוהבים, מוותרים על כל משחק נחשק, בכדי שיוכל השני לשחק בו. משחקים בצוותא, לומדים יחדיו, הקהילה כולה התלחששה כי תאומים אלו, נשמה אחת בגוף מפוצל.

    גדלו הם הוסיפו עוד ועוד שנים, למדו באותה הישיבה, ואז הגיע היום בו נישאו, בהפרש של שבוע אחד בלבד נישאו, והקימו את ביתם כל אחד בעיירת חותנו, כמובן שנכתבו מכתבים מלאי גיל וחדווה בין השניים והחיים המשיכו לזרום על מי מנוחות, אבל שלא כמו בדברים שהאדם כביכול מרגיש כי אחראי הוא על החלטותיו, בנושא המזל והגלגל לא הטיב עם האחד כמו עם השני, בזמן שאח אחד גילגל מליונים, פוטר משנהו מעבודה אחרי עבודה, בזמן שהראשון מיטיב ליבו במשתה בשר ויין, חטב השני עצים ביער וכל גופו דואב, כואב, ואז הגיע הכאב... הכעס... מה חושב הוא אחי, מדוע אני חייב לעבוד כל חיי, לאכול פת במלח, מים במשורה, והוא מיטיב ליבו בבשר אווזים, ויין בוטיק...

    וכך נכנס הכאב, וצרב, וצרב, כארסו של עכנאי הוא נכנס, לא מותיר חלקה שאינה חרוכה, והייתה גדולה השנאה ששנא העני את אחיו העשיר, מאהבתו אותו כל ימי חייו.

    ***

    האח העשיר מטבעו רחום היה, אך כאשר הוא ראה שהאח השני לא מתייחס למכתביו, וכמובן לכסף שהוא שולח לו מפעם לפעם, הבין כי זנבו של החתול השחור חזר לכשכש והוא חיפש היכן יוכל להטיל רפשו, נו... הפטיר האח, אם אחי אינו רוצה בקשר איתי מה לי כי אלחץ אותו לקיר, אני איני אתון, ואחי בכל אופן אינו בלעם. לא נביא היה ולא בן נביא היה שידע כי האח הפך לעני מרוד, על פי מכתביו הראשוניים היה נראה כי ההצלחה מאירה לו פנים, האח המתמרמר לא העז להזכיר את מר גורלו, וכי בושה חסרה לו.

    ***

    עברו שנים על גבי שנים, ויום אחד הגיעה השמועה, בן העשיר התארס עב"ג בת הגביר קלמן מעיירת קלצענבורגענייר, השמחה ששררה בחווילתו של העשיר פרצה כל גבול וכטוב ליבו בשמחה, גמר אומר בליבו "אולי הגיע הזמן, להשלים... להשלים עם אח שלי, אשר כועס עלי כל כך ממש בלי שאני יבין אותו".

    ממחשבה למעשה, הוא התיישב לכתוב מכתב מלא בשירות ותשבחות, בו הוא מזמין את אחיו לחתונת בנו בכורו, החתונה תתקיים הוא מבשר במכתבו "ברחבת כיכר העיירה", הוא צירף למכתב סכום כבד של מזומנים לתשלום הוצאות האכסניה והנסיעות, בגדים נאים כיאה לאחי המחותן, ועבר לארגון החתונה הגדולה.

    ***

    לאחר שעות מספר הגיע המכתב אל האח העני, לקראת לילה, עת חוזר הוא עייף ממלאכת חטיבת העצים, אך ראה את השליח הבין מיד מהו תוכן המכתב, בכעס גדול טרק את הדלת על פני השליח, והלך לישון מלא בזעם...

    יום החתונה הגיע, והאח העני לא מתייחס, הוא מבכר להתעלם מהחתונה כאילו לא הייתה, בשעת צהריים הוא כבר נכנס למיטתו מעדיף שהיא תבלע אותו מאשר להתחבט עם מצפונו, אך לא... בליבו עדיין מפעמת הנקודה, האש, אחים בדם...

    עוד רוחו בו, עם בגדיו הבלויים, הוא מקפץ ומנתר, מוציא את כל חסכונותיו, שוכר עגלה, ואץ רץ לדרך, הוא מגיע באמצע הריקודים, ובבכי נופל לחיק אחיו, האח העשיר, לא נבהל ממראה אחיו על בגדיו העשויים תלאי על גבי תלאי, אך הוא לא מתאפק, ובבכי החרישי הוא אומר, להגיע לחתונה הגעת, ובאמת אני כל כך שמח, אך...

    מדוע?

    מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

    מדוע...

    והשאלה נותרה תלויה...

    ***

    בשבוע זה התבשרנו בשורת איוב, התבשרנו כי רוצחים שפלים צמאי דם, רצחו שלושה בחורי ישיבות את אייל נפתלי וגיל-עד הי"ד, נערים צעירים בשיא פריחתם.

    כאשר אני אישית התבשרתי בבשורה המרה הזו, הייתי במתחם יש ברמה א' שבבית שמש, קול טרטור הקופות התדמה עלי באותה שעה לצפצוף המוניטור בבית החולים.

    הכל נדם. הלב היהודי התעורר בלב כולם!!! כל גווני הקשת נאלמו, מגלגלים עגלותיהם בחולשה, פיהם קמוץ, מנסה לאצור דמעות, לעצור אותם, כשהם מתפלחות להם בין חרכי העינים.

    לא, לא ראיתי הבדל, מי, מה... כיפות צבעוניות שחורות ושקופות. כולנו עמדנו שם ובכינו את בכי שלושת האימהות שפרחיהם נקטפו באחת, החומות התנפצו, הלבנים קרסו בזו אחר זו. היה שם דבר אחד בלבד "אהבת ישראל".

    אבל אני שואל את עצמי, למה??? למה??? מדוע האהבה הזו חייבת לקבל ביטוי רק במקרים כאלה טראגיים...

    מדוע?

    מדוע עם הבגדים הבלויים האלה?

    מדוע...

    והשאלה נותרה תלויה...
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, סופריא - הוצאה לאור, ציפה דריפה ועוד 16 משתמשים19 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עדיאל
    תגובתי באשכול ההוא. גם על מקור הסיפור, מעתביק לכאן: מרטיט לבבות, מחזק, כובש, תובע, דורש, מייסר...
  • 4 5 6 9K
    • Natan Galant
    נספח לאתגר חודש חשוון: ביטוח גוראל
  • Natan Galant //
    • כאן נוכל לדון בנחת על החומרים באתגר.
    http://www.prog.co.il/threads/אתגר-...ת-דוראל-חברה-לביטוח-בע-מ.323828/#post-5125622
    • תודה
    Reactions: איסתרא בלגינא ו-פנינה ריימונד2 //
    114 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    על מנת שתקבלו פידבק מחברי קהילתנו יצ״ו אני מציע שתעלו באשכול נקי רק את הקטע שלכם, ותציינו בכותרת...
  • 759
    • T
    סיפור חיי. /משולב בשיר ובסיפורת /אשמח מאד לביקורת
  • Tweenset //
    • אישון לילה, לילה באישון
    אפילו הכוכבים הלכו לישון
    מאוחר מאד, ואני עייפתי
    ותאמינו לי, מתוך שינה פיהקתי!

    ***
    הכל התחיל מלילה אחד שחור.
    והוא באמת היה שחור משחור. נפש חיה לא נראתה בחוץ, בקושי ישנתי ופתאום "אמאאאאאאאאאאאא"
    "ווואאוהההה..."
    אני מגלה שהסופרן של הילדה גרוע יותר מסופרן הפסנתר. ובמקביל, באופן בלתי מוסבר - השמיעה של אביה איבדה את עצמה לדעת.
    אני
    הערה
    היחידה
    כאן
    בבית הזה.
    אין לי ברירה אלא לאסוף את עצמי ואת משקפיי לכיוון המיטה של הילדה, לדובב אותה ולנסות להבין מה קרה
    "חלמת חלום מפחיד?"
    - - אין תגובה - -
    "כואב לך משהו?"
    - -אין תגובה - -
    "את רוצה משהו?"
    אני כמעט מתייאשת ( - - אין תגובה - - )
    "רוצה לשתות מים?"
    פתאום משהו מתעורר שם, מתחת לשמיכה. אני מאושרת כמו חוקר שהצליח לשבור את הנחקר בתעלול מבריק...
    היא מהנהנת הנהון קלוש ואני ממהרת להביא לה כוס עם מי ברז צלולים (אני מקווה)
    לגימה וחצי, והיא מחזירה לי את הכוס
    "זהו? רוצה עוד?" איכשהו לא נראה לי שצרחות כאלו היו בשביל כל כך מעט מים
    אבל אין תגובה, וממנה אני לא מצפה להגיב לי מתוך שינה למה שהיא לא צריכה בדחיפות.
    העיקר היא נרדמת, ואני מלאת תקווה ללילה שקט (מעכשיו)

    ***
    אישון לילה, לילה באישון
    אפילו הכוכבים הלכו לישון
    מאוחר מאד, ואני עייפתי
    ולפתע "ווואאאווהההה" שמעתי
    ***

    שוב בכיות, שוב צעקות, ואני מנסה לגשת אליה. הפעם מעבר לעצמי ולמשקפיי, עלי לאזור את פטישיי (ההולמים בראשי) ולגשת עם כל הכבודה למטתה של הגברת (ניסיתי, באמת! להשאיר את הפטישים במקום אחר אבל זה לא הלך :( )
    ושוב חוזר על עצמו הסרט. כלום היא לא רוצה חוץ מ2 לגימות מים, וזהו.
    שקט מבורך - -
    ***

    ומאחר והסיפור חוזר על עצמו כמה לילות, אני הוגה רעיון גאוני בפשטותו
    בקבוק מים אישי מונח לידה עוד בטרם תרדם, והיא הולכת לישון - מעודכנת בדיוק היכן הוא נמצא ומה מיקומו הנוכחי על המפה.

    בלילה הראשון היא בכלל שכחה שיש לה בקבוק. הייתי צריכה לקום להזכיר לה.
    בלילה השני אני שכחתי להניח לידה את הבקבוק. אבל היא כבר זכרה שאמור היה להיות ודרשה את המים בבקבוק ולא חלילה, בכוס.
    בלילה השלישי היה ליקוי חמה נדיר מאד מאד! היא לא התעוררה (ויש אומרים שהיה זה רגע חסד נדיר. ואני, שלומיאלית שכמותי אפילו לתיקון חצות לא קמתי)
    בלילה הרביעי היא בכתה עם הבקבוק ביד. קמתי כדי להזכיר לה - תקשיבו טוב טוב! לפתוח אותו כדי לשתות.

    וזהו.

    רק אז הבנתי, שבראש השנה נגזר על כל אמא כמה פעמים היא תקום בלילה, ועם כמה פטישים זה יקרה. באיזו שעה וגובה הסירנות המדויק (וסליחה מהשכנים. זה לא אני, זה ההוא שם למעלה)
    ונגד גזירת שמיים לא יועילו לא תחבולות ולא עצות
    אז עברתי לטקטיקה האחרונה, הנשק הראשון, העצה החכמה והאסטרטגיה המושלמת של היהודי - והיא תפילה.
    אעדכן אתכם. בנתיים הלכתי ליייייישון
    (אימוג'י מפההההההק)
    (אימוג'י עוד יותר מפהההק)
    (אימוג'י שהלסת שלו ננקעה מרוב פיההוק)
    • תודה
    Reactions: חגי פאהן, גרפולוג, Natan Galant ועוד 18 משתמשים21 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    Tweenset
    תודה @מרשמלו ו @נריה מגן נשמע שיש קצת עבודה... נראה מה יצא אח"כ
  • 959
    • מ
    אז כן זה קרה...
  • מטאלי //
    • אז היה משאל עם
    לא כותרות רק במעומעם,
    אך לבסוף זה קרה
    "מזל טוב" פרוג אכן הרה.

    ויולד לנו כאן בן
    פורום כתיבה בו נלבן,
    גברים נשים או גם שניהם
    הפורום אחד ניתן להם?

    עוד לא נגמל הוא הקטן
    גם מנהל הנה ניתן,
    פנס מאיר כאן בעצמה
    הן הוא הוביל ת'עצומה.

    נרגש תפס את המשבצת
    מבדיל חיטה מן המחמצת,
    כללים נוקשים כאן הוא נתן
    לא כל תגובה אכן ניתן.

    שולחן כורסא מכונת קפה
    דורש פנסינו בכל פה,
    האם פרוג יפשטו רגל
    או שמא יבהק לובן הדגל?

    ולי לא נותר רק לקוות
    שפורום זה יחל להוות,
    בית חם לכל סופר,
    חובבן , מקצועי, רק לא חופר.

    יחדיו נחכים ניצור ונפרה
    במעשה ידינו שכינה תשרה,
    ואולי יום אחד נזכה לחזות
    על כתבינו עולים מחזות.

    אהרן (ש.ב.)

    :rolleyes:
    • תודה
    Reactions: רוח סערה, שירו, יוני מקרוני ועוד 12 משתמשים15 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מרשמלו
    מרשמלו
    אז איפה הסימן שאלה...?
  • 675
    • א
    הזקן ואני, סיפור
  • אלחנןדוד //
    • פרק א

    א. ישבתי עם הזקן כמה פעמים בחודשים האחרונים, מידי פעם קפצתי לעזור לו, היה ברור שהוא לא מעוניין בעזרה, מצידי לא שאלתי אותו, פשוט עזרתי.
    פרצופו היה מוכר לי, אני מתגורר בשכונה למעלה מעשר שנים, כך שהאנשים מוכרים לי, אבל לא דיברתי איתו או משהו כזה. היכרות אישית עשינו רק במכולת השכונתית, לפני כחצי שנה.
    ניגשתי לקופאי, עם שתי חלב שלוש לחם ושאר הרשימה, ואני רואה אותו מנסה להסביר לקופאי שיוריד את הכיכר השניה מהחשבון, שילוב של מבטא יידישאי כבד, עילגות בשפת העברית וגיל מתקדם, לא איפשרו לקופאי להבין מה הוא רוצה, בפרט שתנועות ידיו הרועדות היו גמלוניות למדיי. אני כדובר יידיש מבית אבא, הבנתי אותו והסברתי אותו, הוא הסתכל עליי בהכרת טובה, הצליח בקושי לאחוז את שתי השקיות ביד אחת, מקל בידו השניה, ויצא באיטיות מהחנות.

    הרגשתי לא נעים, אדם מבוגר כך נשרך עם שקיותיו, בקושי הניכר לעין, וניגשתי להציע לו עזרה ולהקפיץ אותו ברכב לביתו. ניכר לעין שהוא נפגע מההצעה, תוך מלמול נישט נישט, עזבתי אותו לנפשו, נכנסתי לרכבי, התיישבתי, ועקבתי אחריו במבטי.
    משהו לא היה נראה לי תקין בו, הוא פסע לכיוון הכביש, ושם, בירידה הקטנה מהמדרכה הוא מעד, רצתי אליו, הרמתי אותו מהכביש, לא קרה לו כלום, אבל הוא כבר לא סירב בשנית לכך שאסחוב במקומו את השקיות, ליוויתי אותו לביתו, קונה ראשונה כמאתיים מטרים מהמכולת, הושבתי אותו על כיסא בסלון, מזגתי לו מים, והתיישבתי לידו.

    הוא שתק, וכפי שלמדתי בחודשים הבאים, הוא תמיד שתק, רק היו גוונים בשתיקתו, הייתה שתיקה שביקשה שאשתוק, הייתה שתיקה שביקשה שאדבר, הייתה שתיקה שהגיע הזמן ללכת, היו הרבה שתיקות, לפעמים השתיקות היו כדי לתת לך זמן לבכות, ולפעמים כדי לחייך.

    ב.

    בימים הבאים הקפדתי לבקר אותו מידי ערב, הייתי דופק, הוא היה אומר פתוח, ונכנסתי, הדלת מעולם לא הייתה נעולה, בביתו לא היו דברי ערך, גם לא כלי כסף, הייתי נכנס, מתיישב מולו על הספה, והיינו שותקים יחד, בתחילה עוד שאלתי אותו אם ללכת לקנות לו לחם חלב ומוצרי מכולת, הוא סירב, אבל בהמשך כבר לא שאלתי, ירדתי כל יום למכולת, ובכל ערב סידרתי לו את המוצרים במקרר.

    אינני זוכר פעם אחת בחודשים הללו שהצעתי לו עזרה והוא הסכים, תמיד סירב, גם כשהוא שכב במיטת בית החולים מחובר לאינפוזיה, והצעתי לו שאצמיד לשפתיו כוס מים, הוא סירב, הדרך היחידה הייתה פשוט לעשות, אם הצמדתי לו את הכוס לשפתיים הוא שתה, אבל אם שאלתי אותו, היה מסרב ונשאר צמא.

    עם הזמן הצלחתי לדובב אותו, הוא לא זקן כפי שחשבתי, אלא הרבה יותר זקן, בריא יחסית לגילו, ונראה כבן שמונים וחמש, בפועל היה בן מאה ושתיים, הוא זכר הרבה דברים, את הטיהורים של סטלין, את עלייתו לשלטון של היטלר, את פרוץ המשבר הכלכלי של 1929, סך הכל היה לו זיכרון טוב, בוודאי ביחס למילים המועטות שהיה ניתן לשמוע מפיו.

    הסתקרנתי מאוד למצבו, אדם בודד, ללא משפחה, בגיל כל כך מתקדם, גר לבדו, ללא קשרים חברתיים כל שהם, התעניינתי בבית הכנסת בו התפלל, בית כנסת מנומנם, עם דיירים וותיקים של השכונה, הגבאי רק ידע להגיד לי שהוא עולה לתורה בשם חיים דוד ב"ר צבי הירש, מעבר לזה, הסביר לי הגבאי, לא ידוע להם עליו כלום, הוא גר בשכונה כשלושים שנה, ומעולם לא אירח אדם בביתו, גם לא סיפר על עצמו, לעיתים נדירות הגיע לשמחות של מתפללי בית הכנסת.

    ניסיתי להבין כיצד הוא מעביר את היום, ממכתבים שקיבל היה ברור כי הוא מתפרנס מפנסיה של עובד רבנות, לאחר פטירתו הבנתי שהיה משמש כעד לגיטין, תפקיד שלא דרש ממנו לדבר, אלא רק לשרבט את חתימתו, בדרך כלל היה מונחת גמרא על שולחנו, ניתן היה לראות כי הגמרות מאוד משומשות, גם הרבה ספרי מדע כללי היו בביתו, עם דגש לספרות פיזיקה, וכן עיתונים, ובמהלך שעות היום, היה לומד, ומידי פעם קורא בספרי מדע, עיתונים, ויוצא להליכה קלה פעמיים ביום.
    • תודה
    Reactions: ציפה דריפה, ...Naomi, הלל1 ועוד 9 משתמשים12 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    הפרק השני מלא ביותר התרחשויות וממילא אמור להיות יותר מעניין, אבל לדעתי הראשון מוצלח בהרבה למרות...
  • 2 3 4K
    • Natan Galant
    אתגר גוראל והמנצחים הגדולים, התוצאות המלאות....
  • Natan Galant //
    • בס"ד.


    סיכום האתגר, ובחירת הזוכים.


    מטרת האתגר הייתה ליחצ"ן את חברת הביטוח גוראל. אבל בצורה מתוחכמת. בצורה החלקלקה ביותר. בניגוד ל.. טוב, אתם יודעים.


    החומרים שהועלו לאתגר, רובם ככולם, היו מבריקים. אחד אחרי השני. מבריקים. תשואות חן חן למי שטרח וכתב והשתתף באתגר.


    בשמי ובשם חברת גוראל, כל הכבוד. אתם אלופים!



    כאן הבימה להודות לחברת גוראל- ביטוח חיים, אשר הציבה לעצמה יעד: ללוות את הציבור כולו, לכל אורך החג, באמצעות פרסומות ואזכורים בשלל מגזיני החג.


    אז אולי לא כולם יקנו את עיתוני החג בחג הבא (בכל זאת, יש גבול ליכולת הסבל האנושית) אבל מי שכן יקנה יהנה ללא ספק להפגש גם שם בשלל חומרים יחצני"ים מבית גוראל.

    חברת גוראל פעלה ופועלת להצלת חיים.


    טרם חלוקת הפרסים אתייחס ספציפית לכמה הודעות שפשוט בלטו מעל השאר. כולם היו טובים, אך אלו- במיוחד.


    משויטט יקירנו, ששעשע והצחיק בטור מפולפל למדני ומתחכם שנאלצנו להסתיר מהנהלת חברת גוראל. משויטט, הפרס שלך יהיה שחברת גוראל לא תתבע אותך על הוצאת שם רע...


    הניק הטרי, @דו סטרי הפציץ בטור מעולה, קצבי, מאוזן, ומדוייק. יפה, חכם, כפול משמעות. כל החבילה. הסיפור של @דו סטרי מרתק במיוחד, היות ומלבד גוראל יש כאן 'סיפור' שלם, ושלל תובנות רבות ומגוונות.


    הערכה מיוחדת על הפיסוק הנפלא וההגהה המדוקדקת. תענוג צרוף! קילורין לעיניים! בהנחה וחברת גוראל הייתה יוצאת פה בצורה חיובית יותר- הפרס הגדול היה שלך, דו סטרי!



    @Loochi- שברתם לנו את הלב עם הזוגיות המעורערת... הנאה צרופה. בימים אלו עמלים בגוראל על הקמת מחלקת שלום בית. נתנאל ושרהלה יקבלו שי: שובר לשיחת ייעוץ ראשונית- חינם. מתנת חברת גוראל, ושיהיה בהצלחה.


    @שיילה- ניגבנו דמעה סוררת לאור הנס הגדול שארע עם גוראל המתוק. מרגש! מטלטל... מה נאמר ומה נדבר.


    @פרוגיתית- שיר קטן, צולפני, מלגלג. גדול! אריזת טיפוח אישית. גדול! היטבתם להגחיך את גוראל. לא חשבנו שלאחר הבזיון של עיתוני החג יהיה אפשר בכלל להגחיך אותם יותר, למען האמת.


    @יאכטה (בב לשעבר!)- גוראל לא מתחמקת ומחפשת תירוצים. הלקוחות צריכים לבדוק על מה הם חותמים.


    @פרוגיוזרית- אין מילים, כמדומני. מקורי, שנון, עשיר עשיר. טור מעולה, ויעידו עשרות הצלצולים. לרוע המזל היח"ץ עבור חברת גוראל היה בוטה מידי וישיר מידי. אם כי, שוב. הטור היה פשוט... מעולה מענג. במיוחד הנוכחות המפתיעה של אלקסה.



    וכעת, ניגש ברעדה ובהתרגשות מעונבת לטקס חלוקת הפרסים.



    למקום השלישי והמכובד הגיע הניק החדש @אלחנןדוד (ההודעה הראשונה) שריגש את כל הקוראים עם סיפורי בדים ונפלאות, וכתיבה תמה ויפה.


    חברת גוראל קיבלה כאן שפע רב של מסרים וחיזוקים חיוביים. אהבנו מאוד את ההזרקה השקטה של המסרים הנכונים: גוראל, תמיד קל למכור, וכו'. היינו שמחים לראות סיפור של ממש מעבר לכופתאות של חברת גוראל.



    למקום השני הגיעה הרבנית @שריונה.


    מיותר להסביר למה. טור מטורלל, מצחיק, צבעוני להפליא, עליז, פרוע, ייחודי, ו.. עם טעם ייחודי.


    קשה להסביר במילים מה סוד הקסם של הסיפור. ההומור הגאוני, ההברקות, התפניות הלא צפויות. כמדומני שזה הכל ביחד. נהננו בצורה בלתי רגילה, למען האמת.


    בכנות, התחבטנו קשות. הייתם על סף זכיה בפרס הראשי הנכסף. אך לצערנו העמוק ההתייחסות לגוראל הייתה אגבית מידי וסתמית. התחושה שלנו הייתה שהסיפור נכתב כבר ממזמן, וחברת גוראל נדחפה אליו בכוח. כמו כתם בוץ בחולצה החדשה הלבנה של מוישל'ה. כמו קבצן שרואה את הגביר רכניץ בכותל.

    בשביל לראות גיבנות כאלו יכולנו להסתפק בסיפור המביש המקורי שפורסם בעיתוני החג...



    ולמקום הראשון הגיעה הרבנית @ריקיה.


    הסיפור הקצרצר שלכם עמד להפליא בכל הקריטוריונים הנדרשים.

    ראשית, הסיפור כסיפור- עומד היטב. סיפור קטן ומתקתק, שופע אותנטיות. מלבב, נרגש, נוגע ללב. (ללא ציניות!)

    הסיפור כסיפור נפלא בזכות עצמו. שום דבר לא נכתב בצורה מפורטת ומעיקה, ומכאן גדולתו.


    יש רמזים לכך שהילד (ל"ע) נמצא כבר תקופה ארוכה בבית החולים, עבר ניתוח מסובך ויקר, יש לו הורים דואגים. גדלותו של הסיפור דווקא במה שלא נכתב בו: מיהו הילד? למה הוא בבית החולים? איזה ניתוח הוא עבר? שאלות שלעולם לא נדע את התשובה עליהן.


    המסר של חברת גוראל הושתל כאן בצורה מתוחכמת מאוד, כמעט אגבית. ממש ממש כבדרך אגב. בצורה הכי אלגנטית שקיימת. קשה להסביר עד כמה המסר חודר כאן עמוק. כאילו כל מטרת הסיפור היא בכלל לשתף אותנו בחוויה העצובה של הילד, מנקודת מבטו. מגובה עיניו. שלא לדבר על הציור המתוק והתמים... כמעט השתכנענו שהוא אכן אותנטי!


    המסר הנכון נכנס ופוגע בנו בנקודה הכי רגישה שלנו. כאשר ליבנו עם הילד אוריאל המתוק, שכולנו תקווה שיצא כבר מבית החולים.

    והמסר הוא, כמובן. חברת גוראל שמימנה וממנת את הכל, ו..גם מספקת דפים לצביעה עבור אוריאל! איזו רגישות לזולת, איזו אכפתיות אותנטית לגמרי בלי שמץ של יח"ץ.


    שאפו!




    @ריקיה, הפרס הגדול- שלכם.


    הפרס הגדול כולל פריטים רבים, להלן חלקם: הנחה 43% לביטוח תקופתי למכסחת דשא, הנחה 4% בביטוח חובה לרכב, הנחה 99% בביטוח דירה יוקרה (בהינתן ושוויה מעל 126 מליון שקל), הנחה קבועה של 2% ברכישת מוצרים בחנויות דואר ישראל (מוגבל לפריטים בשווי 50 ₪ ומטה בלבד), וכן תעודת הוקרה מרגשת מאת חברת גוראל.


    אנו צרו קשר עם משרדי חברת גוראל לשם קבלת חבילת השי. המשרדים פתוחים פעמיים בחודש בימים ראשון ורביעי, החל משעה 11:32 ועד השעה 11:52. אנא הקפידו להגיע בזמן, ולהצטייד בתעודת זהות, ושלל מסמכים נוספים. (נגלה לכם אלו בדיוק מסמכים הייתם צריכים להביא - רק כאשר תגיעו.)


    כבונוס- הזכות לפתוח אתגר חדש ככל העולה על רוחכם- שלכם.



    תודה לכולם, גוראל הביטוח של ישראל.
    • תודה
    Reactions: איסתרא בלגינא, אסתי !!, א-ירושלמית ועוד 27 משתמשים30 //
    48 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מרשמלו
    מרשמלו
    צורף קובץ
  • 1K
    • חגי פאהן
    שיר לחתן וכלה
  • חגי פאהן //
    • בעזהי"ת

    "אשר פצו שפתיי, ודיבר פי בצר לי"

    מעלה לכאן פיוט שנכתב לחבר שהתחתן. הוא הושתל בתוך קובץ פיוטים עתיקים לחתן וכלה, וכיון שלא רציתי לשנות את המספור מיקמתי אותו בין סימן תפ"ט לסימן ת"צ, כסימן תפ"י. הבחור לא חש אפילו לאחר שדיברתי איתו בפירוש על סימן זה.

    חָדִיתִי וַיָּגֶל לִבִּי וָאֶקְשֹׁר חֲרוּזִים. גְּשׁוּ וּצְאוּ לְהַכְנָסַת כַּלָּה מַקְדִּימִים זְרִיזִים. יַעַן אֲשֶׁר נִחֲמָנוּ בִּשְׁמוּעָה טוֹבָה חֲכַם הָרָזִים. הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים:
    בִּצְנִיעוּתָהּ רַעְיָה אֶת בֵּיתָהּ מִכָּל רָעָה תִּשְׁמֹר. רֹב תְּפִלָּה וְתוֹרָה מִבַּעַל כָּל מַזִּיקִים יִזְמֹר. אִם יְחַזְּקוּ נִדְכֶּה וְיָתוֹם יְעוֹדְדוּ יָשִׁיר לֵאמֹר. לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר:
    שׁוֹכֵן שְׁחָקִים בִּמְעוֹנְכֶם לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ יוֹאֵל. רֵעוּת וְשָׁלוֹם יָשִׁית וְיִתֵּן אֵשֶׁת חֵן וְחֵיל. הַבָּאָה אֶל בֵּית חָתָן מְהֻלָּל כְּלֵאָה וּכְרָחֵל. אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל:
    לְבָנִים וּבָנוֹת תִּזְכּוּ עוֹבְדֵי ה' עֲצוּמִים. וְתֵרָאוּ בְּבֵית קָדְשׁוֹ עִם אֲחֵיכֶם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. יָשׁוּב לִפְקֹד אֵשֶׁת נְעוּרִים דַּר מְרוֹמִים. הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים:
    • תודה
    Reactions: אחת מנשר, מריומה~, משויטט ועוד 11 משתמשים14 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דוכסוסטוס
    צודק, לא חשבנתי את הרחל, לא דברתי על הצירה האשכנזי והישראלי, לאורך השיר הקפדת על פרמטר של סיומת...
  • 2 3 3K
    • ג
    פורום לסופרים ושבדרך
  • גדי ישראלי //
    • בס"ד
    לאחר הדיון החם והממצה היום בצהריים לגבי הצורך בפורום לכתיבה ספרותית לגברים. משויטט, תודה על העלאת הרעיון (אצלך כל רעיון - פגז). פרוגיוזר, תודה על הבמה וסליחה על ההתפרצות, תכלס הקפצנו לך את רמת הצפיות באשכול שלך (קריצה... קריצה...)
    מכל מקום, כבר הובהר בהרחבה שפורום כזה הינו יותר נוח ובטוח להעלאת חומרים אישיים ו/או רעיונות יחודיים. כמו כן לענין הדיונים בפורום, ועוד.
    בודאי שפורום כזה אינו סותר לפורום כתיבה האהוב. משול הדבר לרה"ר ורה"י. תרווייהו צריכי. יש דברים שרה"י יפה להם. ופעמים שנחמד דווקא לילך ברה"ר ולפגוש את העולם הרחב.
    למעשה, שיתפנו בדבר את מנהלנו היקר והחביב הלא הוא "חיים דיקמן" שליט"א. והוא הביע נכונות ובסייעתא דשמיא בהמשך כחלק מהשדרוג נוכל להקים את הפורום הנ"ל. אז נתאזר בסבלנות, ויישר כח גדול לרב חיים על הכוחות לדחוף גם את זה בתוך המעמסה שלו. אנו מוקירים ומודים על כך.
    כולי תקוה שאכן הענין יקרום עור וגידים בהקדם האפשרי. מי שכתב בפורום או דיבר איתי במייל מוזמן לכתוב כאן סופית או בהודעה פרטית.
    נשמח לשמוע הצעות/רעיונות ושאר הברקות.
    בברכה
    גדי
    • תודה
    Reactions: Natan Galant, מרכז שטרן להורות קלה, נריה מגן ועוד 3 משתמשים6 //
    42 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גדי ישראלי
    יישר כוחך הרב גרונים. השינוי שנעשה [אם נעשה] הינו צעד פתיחה לשינויים נוספים שבעז"ה נוכל להוסיף...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה