קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלום וברכה.
אני באמצע כתיבת סיפור שמתפרסם כאן בפורום
https://www.prog.co.il/threads/סיפו...-ליס-אשמח-לתגובות.991234/page-3#post-14732880.
והגעתי לקטע של קרב של אחת הדמויות בו. אני מנסה לעשות אותו כמה שיותר חי עם כל מה שכלול בכך וזקוק לעצות רעיונות ושיפורים.
הנה הקטע:


יש סיוטים שמתגשמים, אבל על מה שנגלה לעיניו לא חלם טרסיאר גם בסיוטים הכי גדולים שלו. מכל בתי ואהלי הכפר בחרו הקצין וחייליו לדלג על אלו הסמוכים לקטדרלה וצעדו היישר לקצהו השני של הכפר, הכין ששכן בית הישיבות.

טרסיאר ניסה להסוות את החרדה שמילאה אותו. הוא אבד עצות. לא היתה לו דרך פעולה ברורה כשדרש להצטרף אליהם לפשיטה ועכשיו המציאות דורשת ממנו לחשוב על אחת כזאת, ומהר.

הקצין שצעד בראש כאילו הריח את מקום מחבואו של ריילן ובלי להתבלבל פסע בנחישות לעבר בית הישיבות.

זיעה קרה מילאה את עורפו של טרסיאר, ליבו פעם בעוז ומוחו קדח ממחשבות. הם בדרך לרצוח את ריילן, את בנו יחידו ואת הסיכוי האחרון שלהם לגאול את כל הממלכה הזאת מהרס מוחלט. לו רק יכלו להשתמש בכוח הלייסטרס שלהם. לו רק יכלו לפעול בו מבלי לחשוש שיתגלו בעיני הקולטים של זורוגון. כבר מאז שנכבשה הורולון סכמו בינהם מנהיגי הלייסטרס שלעת עתא בני השבט הגלוי ינצרו את השימוש בכוח, כדי לתת לזורוגון לחשוב שבכך שהשמיד את המדליונים של החמישה מיגר את יכולות הלייסטרס שלהם וכבר אינם מהווים איום על שילטונו. אבל האם כעת יש לו ברירה?

הקצין חלף על שביל האבנים שהוביל לפתח בית הישיבות והדף את הדלת. בית הישיבות היה צריף גדול וארוך עם שולחן מלבני בעל שתי רגלים שנמתח לכל ארכו. על קירותיו היו תלויות מנורות שמן וציורים של מנהיגים קדומים של בני הלייסטרס. הקצין צמצם את מבטו והתבונן בפינות החדר, מחפש. אחריו נכנס החייל ופסע לפינה פנימית יותר.

טרסיאר נעמד בצד הפתח מבפנים, משתדל לא להרים את עיניו לתקרה כדי לא לחשוף שום רמז או סימן מסגירים. הוא הושיט את ידו אל גבו היכן שהיתה טמונה הסכין בחגורתו. הוא חייב לפעול במהירות. לא תהיה לו שום הזדמנות שניה אם יפשל. החייל שהיה מאחוריו התקרב גם הוא כדי להכנס לתוך החדר, מצמצם בכך את טווח הביטחון בינהם.

בדיוק לרגע הזה חיכה טרסיאר.

כשעמד מספיק קרוב לחייל זינק עליו ונעץ בו את הסכין בין כפלי שריון החזה שלו.

הקצין והחייל שהיו שקועים בחיפוש בתוך החדר הפנו את גבם למשמע הזעקה החנוקה מאחוריהם, בזמן שטרסיאר כבר הספיק לשלוף את חרבו של החייל השרוע מנדנה ולנוס לפינת החדר.

קול צחצוח מתכת קרע את חלל החדר כשהקצין והחייל שלפו את חרבותיהם והסתערו לעבר טרסיאר. טרסיאר השליך לעברם כיסאות ורץ סביב השולחן, אך הם איגפו אותו משני הכיוונים. הם ממוגנים בשריון והוא חשוף לגמרי, הם שנים והוא רק אחד. המאזן ללא ספק נוטה לרעתו.

טרסיאר היכה בחרבו ושיסף את רגלו של השולחן. השולחן קרס והפיל ממנו כסתות דיו ומנורות שמן שמילאו את הרצפה בשלוליות ושברי זכוכית ובלמו לשניה את הקצין שבא מימין, מה שהעניק לטרסיאר עוד רגע אחד לנסות להכות בחייל שבא מולו, אך החייל הדף את המכה ובא להוריד עליו מכת שיסוף מלמעלה, מאלץ את טרסיאר לחמוק ולהתגלגל הצידה מתחת לשולחן לצידו השני של החדר.

טרסיאר התייצב שתוף זיעה ושלף מהמגף שלו סכין הטלה, בדיוק כשהקצין ממולו עשה זאת גם. טרסיאר הטיל את הסכין ופגע היישר בין עיניו של החייל.

אחחחח!

הסכין של הקצין פגעה בכתפו והפילה את טרסיאר באנחת כאב. כתפו מכתימה את רצפת העץ של בית הישיבות בדם.
הקצין שעט לעבר טרסיאר שבעט לעברו כיסא ודילג הצידה מעל השולחן כשהוא אוחז בכתפו המדממת.

הקצין דילג בעקבותיו מלא חמה ותאוות נקם כמו חיה פצועה. הוא החל להלום בטרסיאר ללא הפסקה. טרסיאר בלם במיומנות את המכות אחת אחר השניה, מתעלם לחלוטין מגלי הכאב שפעמו בכתפו כאילו בשרו נקרע כל רגע מחדש.

החדר התמלא בצלילי קרקוש חרבות ונהמות קרב. חרבותיהם הקישו זו בזו בקצב מהיר. טרסיאר לוחם מיומן ושבע קרבות שלא מתרגש גם מפציעה באחד מגפיו, אך כשבנוסף לכך מדובר ביריב מלא מגנים כשלו עצמו אין אפילו אחד, זה כבר סיפור אחר.

הם תמרנו עם חרבותיהם במיומנות, נעים כלהטוטנים במחול, שומרים על איזון ודיוק, תוך כדי שימוש באגריסיביות כשעיניהם רושפות אש. טרסיאר בלם מכת שיסוף שבאה אליו מימין וניסה להכות בזרועו של הקצין שאחזה בחרב, אך הקצין נסוג צעד אחורנית וגרם לטרסיאר להחטיא.

טרסיאר אחז את חרבו בשתי ידיו, טכניקה שנועדה למקסם את עוצמת המכות שיסיתו את חרבו של היריב גם באופן שינסה להגן. הוא זינק קדימה והוריד מהלומה לעבר הקצין שניסה לבלום אותה עם חרבו. עוצמת המכה הסיתה את החרב של הקצין, מותירה אותו פתוח למתקפה. טרסיאר שב והעלה את חרבו במכה מלוכסנת לעבר החזה, אך השריון של הקצין בלם את המהלומה בצליל מתכתי צורם.

זה אבוד. אין לו סיכוי לפגוע בו כשהוא ממוגן כל כך. טרסיאר הדף מתקפה של הקצין שהיתה אמורה לשסף את ראשו. הוא ניסה בחוסר אונים לכוון לבית השחי היכן שהשריון אינו מגן.

פאףףף!

חרבו של הקצין פגעה בזרועו, חותכת אותה עד העצם. טרסיאר נפל על הרצפה וחרבו נשמטה מידו.

הקצין צווח בזעם ובא לנעוץ את החרב בפניו של טרסיאר, אך טרסיאר הסית במהירות את ראשו הצידה והלהב ננעץ עמוק ברצפת העץ. הוא ניצל את הרגע והיכה בידו הבריאה בזרועו של הקצין שאחזה בחרב והתגלגל הצידה, מותיר
אחריו שובל של דם על הרצפה.

הקצין חילץ את חרבו התקועה והסתובב אל טרסיאר. מבט מטורף בעיניו. "לא תצליח להתל בנו חלאה שכמותך! אני אהרוג אותך! הבחירה בידך אם זה יהיה חתיכה חתיכה, או שזה יקרה מהר עם פחות יסורים. היכן מסתתר הבן הארור שלך?"

טרסיאר לא השיב. הוא עמד שעון על הקיר בקצהו השני של החדר, נטול מגנים וכלי נשק. פניו חיוורות כמו סיד ומלאים זיעה שלא נבעה בהכרח ממאמץ גופני. בגדיו היו מוכתמים בדם וידו האחת חיבקה את ידו החתוכה. מבט מיואש עמד בעיניו.

הקצין צרח בחמת זעם ופתח בריצת אמוק לעבר טרסיאר כשלפתע -

טראאחחח!!!

גוף גדול צנח מהשמים היישר על גבו של הקצין. פניו הוטחו בקרקע ובעורפו החשוף ננעצה חרב.

טרסיאר עמד משתומם על מקומו והביט במחזה כלא מאמין. "ריילן?!"

"אבא?!" ריילן הזדעזע מהמראה מעורר החלחלה של אביו, נוסף על כך הזעזוע מעצם העובדה שזה עתה נעץ חרב בעורפו של אדם חי בפעם הראשונה בחייו. "אתה בסדר?" ריילן קם מעל גופת הקצין ונחפז אל אביו המדמם, גופו רועד מהחוויה.

נדמה היה שטרסיאר כלל לא הבחין בריילן מתקרב אליו, מבטו היה תקוע בנקודה עלומה ממולו. "השבט..." מלמל חרש.
"אבא?" תהה ריילן.

טרסיאר לא הגיב. הוא ניגש והרים את חרבו מהרצפה בידו השמאלית שעוד נותרה שלמה ומיד פתח בריצה לעבר הפתח, נעלם בכפור הלבן.






זה הקטע לבינתיים. אשמח אם יש לכם רעיונות, תיקונים ושלל עצות
ושוב פעם הריח המעצבן, המציק הזה, מתפשט בחלל בית המדרש.

אני קם באנחה, ניגש לסגור שוב את החלון הפונה למטבח הקטן. אוףףף, בזמן האחרון הריחות שעולים משם עוברים כל גבול, חייבים לשים לזה סוף.

מרחרח שוב קלות, רגע, הריח רק מתחזק, מה קורה כאן...

מהר מאוד אני קולט שהפעם הריח מגיע מתוך בית המדרש. מדובר בהתפתחות דרמטית לרעה, עד לכאן הם הגיעו? איזה חוסר התחשבות!

נו, בשעת צהרים זו בית המדרש כמעט ריק ולא יהיה קשה לזהות במהירות את מקור הריח, ודאי לא לצייד למוד ניסיון כמוני.

אני קם ממקומי, משוטט באדישות מעושה בין טורי הספסלים, מרחרח מדי פעם בחשדנות ובשקט, אופססס... נדמה לי שעליתי על משהו...

בצעדים החלטיים אני מתקרב לצד המערבי דרומי של בית המדרש... הוא כבר לא שם, כנראה הסתלק כבר, רק הריח נשאר. אוהו נשאר.

אני נאנח שוב, מתכופף קלות, אוסף את כל השאריות לשקית, אורז אותה היטב ופונה אל המטבחון להשליך את השקית לפח.

לאחר מכן אני ניגש אל הכיורים שם מונח דרך קבע מבשם אוויר, מרוצה למצוא שם מבשם אוויר חדש במקום הקודם שנגמר אתמול, יפה מאוד, מישהו דואג ברצינות לתחזוק המקום.

אני נוטל את מבשם האויר ממקומו, מחכה כבר לסלק את הריח המטריד, הכתמתם, של הקלמנטינה הריחנית מחלל בית המדרש.

צועד חזרה לבית המדרש תוך שמבטי מרפרף לרגע על הכיתוב שעל גבי אריזת המבשם אויר, ואז קופא על מקומי אחוז יאוש, "חדש מסדרת פירות הדר! ניחוח קלמנטינה חמצמץ ומרענן" .......

:(:(

.......
לא ראיתי דבר כזה. מאיר הוא ללא ספק החבר הכי משונה שהיה לי, והיו לי רבים.

האיש מפחד מעישון פחד מוות, ואף על פי כן ממשיך להעלות עשן כמו הארובה הראשית של מפעל אנג'ל.

לא, אלה לא האיומים הקבועים של רופא המשפחה על סוף מר ושחור כפחם. הם ממש לא עושים רושם על אישיותו המחוספסת של מאיר, אלא זו אימת אביו המוטלת עליו עוד משנות היותו עלם חמודות.

מאז כבר בגר מאיר והוא בן 44, עצמאי ועוצמתי. הוא נטל לידיו את כל מושכות חייו וידוע כבחור שלא כדאי להתעסק עימו. אבל כל זה נכון עד שהוא מעשן. ברגע שהעשן מתחיל להסתלסל מפיו כלפי מעלה, הוא נעשה רביכה אנושית, מתנהג כמו ילד בן 4.

תחילה הוא מחפש מחבוא מתאים, ורק אז שולף את הסיגריה, כשעיניו בולשות לכל עבר, כמו סוכן סמים שחש שעוקבים אחריו.

אני עושה למען מאיר את מה שכל חבר טוב היה עושה: עוזר לו להסתתר, מחפה עליו ומסתיר אותו פיזית בגופי רחב הממדים, ואז מבהיל אותו כהוגן: "אבא שלך מאחוריך". הוא פוצח באמירת "שמע ישראל", נפרד ביגון מהעולם שכל כך אהב, ואני פורץ בצחוק אדיר.

מדהים איך זה עובד לי בכל פעם מחדש. הוא מכיר את הקטע הזה שלי היטב, ועודנו מתעלף מחרדה כל אימת שאני חוזר עליו.

לא אשכח את הפעם ההיא כאשר הוא שלף סיגר עבה ויקר בנינוחות, ברגע שהתחיל לעשן, צעקתי לו שאביו מאחוריו, הוא בלע מרוב פחד את הסיגר כמו כדור אקמול זעיר.

מאיר היה מרביץ לי עד זוב דם אלמלא הנס שהשם עשה לי; אביו הופיע משום מקום והתקרב אליו בצעדי ענק.

לשונו חרוכה, ומוושטו מתפרץ עשן סמיך, אך אביו חסום הרגשות שלא דיבר עימו יותר מדקה ברצף בעשור האחרון, מצא לו זמן מתאים לחוויה מתקנת. הוא התחיל לפתח שיחת עומק על החיים ועל משמעותיהם העמוקות, בעוד מאיר עומד להיחנק.

רק לאחר 26 דקות, בעזרת חיישנים רגישים וערניים במיוחד, שם אביו של מאיר לב לכך שבנו כנרגילה: "מה זה העשן שיוצא לך מהפה?", שאל בתמימות.

"לא יודע, אכלתי המון דגים מעושנים ויש לי צרבת מטורפת", ענה מאיר במיתרי קול רועדים מפחד ובעיקר מכוויות.

לאחרונה טסתי עם מאיר, בעל הקיבה השרופה, לצורך עניין קדוש לקליפורניה, מקום שבו אין סיכוי שאביו ידרוך אי פעם. יצאנו להתבודד ביערות הקסומים של לוס אנג'לס והוא נעצר לעשן להנאתו. כמובן שעשיתי לו את הקטע הקבוע. הוא זינק בהיסטריה, השליך את הסיגריה ונמלט אל תוך מעבה היער. את ההמשך כולכם כבר מכירים מהשריפות האדירות שפרצו לאחרונה בלוס אנג'לס.

נמלטנו חזרה ארצה בעודנו משאירים אדמה חרוכה מאחורינו, בתפילה שלא יעלו עלינו. השם האזין לשוועתנו והגיענו למחוז חפצנו.

כשבאתי הביתה, ביקשה ממני אשתי לעלות בדחיפות לגג הבניין לתקן את הדוד. עליתי בחופזה האופיינית לי, כאשר לפתע בלמתי ועצרתי את נשימתי באחת נוכח המראה המפתיע: שכני, אביו של מאיר, עומד ומסתתר בסבך דודי השמש ומעשן כמו נרקומן המסתתר בין קברים בהר המנוחות.

משהו בהלם העוצמתי ובדמיון החזותי שלו לבנו גרם לי לצעוק: "אבא שלך מאחוריך".

הוא נבעת כהוגן וקפץ מהגג. שבע הקומות שמפרידות בין הגג לרחוב הפחידו אותו פחות מאימת אביו, שבכלל נפטר כבר לפני שנים רבות.

בחסדי שמיים הוא ניצל בנס כפול. נס אחד היה שהוא נחת היישר לתוך הפח; נס נוסף וגדול אף יותר היה שמשפחת פנסחוב פינתה את הזבל שניות בודדות לפני האירוע, וכבר ידוע בכל השכונה שהם מכינים אוכל מאוד אוורירי ורך, מה שבוודאי הנעים את נחיתת הצונח העוצמתית. אך היה גם מי ששילם מחיר דמים יקר. 8 חתולים נפלו בנופלו עליהם, יהי זכרם מחוץ.

בעודי מזועזע ממה שהתרחש מול עיני הפעורות והמשתוממות, נזכרתי בפרשייה נשכחת מהילדות.

סביו של חברי מאיר, אביו של אביו, גר בשכנות להורי. הייתי רואה אותו תדיר בחורשה מאחורי הבניין מעשן בגניבה. זה היה מחזה משעשע במיוחד. זקן בן 104 מעשן בחשש של נער בן 14 שגונב שאיפה אחת בפורים, בעודו מורה למטפל הפיליפיני שלו לפקוח עיניים ולהשגיח שאיש לא מתקרב.

אז כמו היום, לא יכולתי להתאפק וצעקתי לעברו מהחלון: "אבא שלך מאחוריך". הוא קיבל התקף לב והלך לבית עולמו, שם פגש את אביו ז"ל שעוד זכה לראות בחייו את רש"י הקדוש, כשהוא מסתתר מאחורי עצי גן-עדן מפעימים ביופיים עם סיגרייה ביד.

אני מרגיש כל כך שונה ומוזר!​

בעוד שחבריי מספיקים עשרות דברים ביום, אני מספיק רק כמה דברים ביום.

בעוד שהם עוברים ממטלה למטלה, בשברירי שניות. אני צריך להתאפס, לנוח ולנשום.

בעוד שהם יכולים לעבוד עם הרבה אנשים גם יחד, ללמוד במקומות הומים. אני זקוק לשקט – לעבוד לבד, ללמוד במקום רגוע.

בעוד שהם קמים משנתם, נוטלים את ידיהם, מכינים את ילדיהם, ומיד הולכים להתפלל, ואת הקפה מעלים לריח ניחוח יחד עם הקרבנות. אני קם, נוטל ידיים, יוצא למרפסת לשתות קפה, ומנקה את גופי מפסלותיה – וכבר עבר 3/4 שעה.

בעוד שהם לא כ"כ מחוברים למעשי ידיהם, אין הם דואגים להם כ"כ. אני שכן מחובר למעשי ידי, דואג להם יותר.



אבל... אבל...

בעוד שחבריי לא מחוברים למה שהם עושים. אני, כן מחובר ומתמלא בתחושת סיפוק ותענוג מכל עשייה מבורכת ומחוברת.

בעוד שהם אפילו לא יודעים מה עובר עליהם, על נשותיהם ועל ילדיהם. אני יודע ומחובר למה שעובר עלי, על אשתי ועל ילדיי (יחסית, כמובן).

בעוד שהם, נמצאים בבריחה ובמנוסה מאפסיותם, ומפספסים את החור שבתוכם שמכניס את צינור השפע. אני לא יכול לברוח, ומתחבר לצינור השפע הרוחני והגשמי (שוב, יחסית).



ולסיכום: נס שלא אני הייתי צריך להחליט אם להיות "עוד אחד", או להיות אחד עמקן ורגשי.
כי אם זה היה תלוי בי – איך בכלל הייתי יכול לבחור?
פעם נצמד אליי ברחוב כלב גזעי מסוג רוטוויילר, ריקד סביבי כשושבין בחתונה, רץ מולי במהירות עצומה ומטווח אפס נעמד על שתי רגליו האחוריות וחיבק אותי חזק חזק עד שהתעלפתי מרוב פחד.

"ככה כלבים מפגינים אהבה", הסבירו לי בהתנשאות חבריי, אברכי כולל מן המניין שבזמנם הפנוי חשים את עצמם משום מה וטרינרים בכירים.

לא הייתי מטרחן אותכם עם הסיפור הזה, אלמלא מה שקרה לי בשבוע האחרון, כאשר רוטוויילר, הפעם מסוג אדם, 'מלמד זילברוביץ' שמו, העביר אותי חוויה זהה.

הוא עוד היה המלמד שלי בחיידר, יעידו על כך הסימנים הכחולים שחקוקים בזרועותיי. עכשיו הוא המלמד של בני בן ה-7, ישמרהו השם ויגן על זרועותיו. בימינו עם הפיקוח הנוקשה, הוא כבר לא יכול להרביץ, אך אופיו הבלתי סימפטי לא השתנה בכלל.

פניו כפני רוטוויילר. מבעו נרגן, נרגז, קודר ומפחיד. עד כמה אני מפחד ממנו? אם הייתי בנקאי והוא היה מתקרב לעמדתי, הייתי נותן לו את כל הכסף, עוד הרבה לפני שהיה מעביר לי פתק עם הכיתוב 'שוד'.

בכל בוקר כאשר אני מביא את בני לכיתה אני רואה אותו מציץ מהמלונה, סליחה, מהכיתה. אני נפרד מבני בחמלה עצומה רגע לפני שאני כופתו ומניחו לפני רוטוויילר, נזהר לא לפגוש את מבטו הדוקר של המלמד האימתני.

למדתי לחיות עם החרדה שלי ממנו. זה לא קל, אבל זה לא שיש לי ברירה.

אך שום דבר לא הכין אותי למה שקרה לפני שבוע וחצי. מפלס החרדה עלה בכמה רמות. מלמד זילברוביץ התחיל לחייך אליי את חיוכיו המלאכותיים. בכל בוקר כשבאתי לפתח הכיתה הוא קם מכיסאו כדי לרקוד סביבי כשושבין בחתונה, התקרב אלי עד לטווח היחנקות מאדי עששת פיו, ומסר מחמאות מחניקות ומתובלות בצחנת פה חריפה, על בני החמוד.

זה הלחיץ אותי נורא. למה הוא מתקרב אליי ככה? זה נורא מחשיד. האם הוא מנסה בנחמדותו המזויפת להסתיר או לטשטש משהו?

אולי בכלל יש לו חום גבוה? הרופא שבי מיהר לכתוב דיאגנוזה: כשבני אדם נדבקים בכלבת הם חשים ברע, כאשר כלבים נדבקים באנשת הם נעשים נחמדים/דביקים בצורה לא מווסתת.

מבטו המחויך של מלמד זילברוביץ רדף אותי בסיוטי הלילה. הוא הופיע בחלומותיי עם הסרגל הארוך שאתו החטיף לי בילדותי, בצירוף החיוך המוזר של הימים האחרונים, שילוב מבעית שטלטל את נפשי. התעוררתי באמצע הלילה בצרחות איומות, נוות ביתי המסורה שפכה את הדייסה של התינוק ומזגה לי בבקבוק 380 מ"ל רסקיו. שתיתי ונרדמתי עד לחלום המסויט הבא.

בבוקר פגשתי חבר שמלמד באותו חיידר של מלמד זילברוביץ. שיתפתי אותו במצוקתי והוא סיפק לי פרט מידע עסיסי מתוך חדר הצוות, שעשה לי סדר בתעלומה וסיפק לי פתרון מבריק להפסקת הנחמדות שמעיקה על חיי.

"מלמד שטרן שבנך למד אצלו בשנה החולפת אמר באוזניי המלמדים כולם שבפורים דאשתקד הענקת לו את המעטפה הכי יפה, מלמד זילברוביץ ממש התרגש כששמע את זה", אמר והציע הסבר מחכים לנחמדות הפתאומית והמתפרצת של זילברוביץ.

זה ממש נכון. אני אוהב להעריך מלמדים מסורים ואכפתיים, אני נוהג לתת להם מדי פורים מעטפה מלאת שטרות מגוהצות כמו החליפה של ביבי על בימת הקונגרס האמריקאי.

פתאום הבריק לי רעיון. פשוט אקדים את מתן המעטפה, והנחמדות הבלתי רצויה תתנדף כלעומת שבאה.

למחרת בבוקר הבאתי לו את המעטפה, "אני תמיד מעדיף להעניק את מעטפת דמי הפורים מראש, כדי שהמלמד יוכל ליהנות מהכסף כבר בתקופת ההוצאות של טרום פורים", נימקתי בטוב טעם.

הוא משך את המעטפה בעודו מחייך את חיוכו האחרון. כשבאתי לאסוף את בני בסוף היום החיוך כבר נעלם כלא היה. לשמחתי המבעים העצבניים שלו שבו ואף החמירו לאחר שפגש במעטפה מטבע עגול ושחוק של עשר אגורות.
  • 50
  • ב''ה

    בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת,
    אֱלֹקֵי הַמִּלְחָמוֹת,
    אַתָּה בָּרָאתָם נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה,
    שֶׁהֲרֵי בְּרָאתָם נִפְרָדִים מִפָּנֶיךָ,
    וְאַךְ מְבַקְּשִׁים פָּנֶיךָ.

    וְאַתָּה יָצַרְתָּם,
    שׁוֹנִים בְּצוּרָתָם זֶה מִזֶּה,
    וְאַתָּה עָשִׂיתָם בַּעֲלֵי גּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה,
    שֶׁכָּל מָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ,
    גַּם הַדַּק שֶׁבּוֹ,
    יֵשׁ בּוֹ מִן הַהַגְשָׁמָה.

    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה,
    וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ לָלֶכֶת בְּדַרְכָּם
    מֵהָכָא לְהָתָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה עֲשִׂיָּתָם שׁוֹנָה מִשֶּׁל חֲבֵרָם,
    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּמָה
    עַל לוּחַ לִבָּם שֶׁל חֲבֵרֵיהֶם.

    אָנָּא מִמְּךָ,
    אֱלֹקֵי כָּל הַנְּפָשׁוֹת,
    הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת,
    תֵּן בָּהֶם גַּם לִטְעֹם מְעַט מִן הַשָּׁלוֹם,
    שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בִּמְרוֹמֶיךָ.

    וְאֵין מַלְאָךְ נוֹגֵעַ
    בְּנִימָה שֶׁל חֲבֵרוֹ,
    כִּי כֻּלָּם עוֹשִׂים לְשִׁמְךָ
    הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ,
    וְאַף עַל פִּי כֵן,
    הֵם עוֹשִׂים זֹאת רָצוֹא וָשׁוֹב,
    כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

    תֵּן בָּהֶם רוּחַ מֵרוּחֲךָ וְיִחְיוּ.
    1.
    היה היה כופר.
    כופר גדול מאוד הוא היה, אף אחד בעיירה שלו לא היה כופר כמוהו. הכופר מטעלז קראו לו הכופר
    לא היה אף אחד שהשתווה לו בכפירתו, התהלך הוא בטוח בעצמו, הן הכופר הכי גדול בעיירה הוא היה.

    עד שהגיע לעיירה עובר אורח, מראדין היה הוא, אותו עובר אורח, רחוק רחוק. במקרה הראו לאותו הלך תמים את הכופר של העיירה. אחרי שהראו לו את הבית של העשיר של העיירה (עם שלוש מדרגות היה אותו בית!) ואת שולחנו של הסנדלר (לא היה שם נר, אם שאלתם, כך שלא נותר זמן לתקן) עבר מיודעינו ברחוב, באצבע קטנה הצביעו עליו ואמרו "רואה אתה? זהו הכופר של העיירה, זהו הכופר מטעלז. וודאי שמעת עליו"

    האורח בירר, שמע, חקר והבין. מי הוא בדיוק הכופר מטעלז, לא, הוא לא שמע את שמעו, דבר שכשלעצמו פגע בכבודו של הכופר. אבל, הוסיף להדהים. מכיר הוא כופר גדול הרבה יותר, הכופר מראדין, הוא טען, כפירתו רבה הרבה הרבה יותר.

    2.

    הכופר מטעלז כמעט ולא יכל לשמוע את הדברים. כיצד ייתכן שישנו כופר גדול ממנו? כיצד ייתכן שכפירתו אינה מן המפורסמות? לא יכול היה להשלים עם כך.

    למרות שמעולם לא יצא את גבולות עיירתו, בלבו כבר גמלה החלטה.

    הכופר מטעלז לא היה עצלן. כלל וכלל לא. שבוע אחר כך הוא כבר היה בדרך לראדין. עובר את המסע הגדול בחייו. 400 קילומטרים הוא גומע. ברגליו, בעגלות מזדמנות, ולעיתים בהתחמקות אל תוך רכבת.
    עובר הוא בכל ליטא חוצה אותה לאורכה. בווילנא, בקובנה. בכל הריכוזים החרדיים. אף אחד שם לא שמע על הכופר מטעלז, אבל הכופר מראדין? אוהו, כמה ששמעו עליו. אומרים שמאז נמרוד לא היה כזה כופר.
    כמו כל דבר, גם למסע הזה היה סוף. הוא שפשף את עיניו ואת רגליו הדואבות. ראדין. היה כתוב בשלט המט ליפול. ראדין. היה מסומן שם בכניסה אל העיירה הידועה.
    יום שישי אחר הצהריים היה אותו יום, ערב שבת היה. יהודים ממהרים בהכנות האחרונות לקראת שבת, נערים חוזרים מהמקווה עם מגבת על כתפם.
    הוא מבקש מאחד הנערים שיראה לו היכן ביתו של הכופר. הכופר הידוע. זה שכולם מדברים עליו.
    הנער מראה לו, בערך, מחייך לעצמו. כנראה הוא לא הראשון שמגיע אל הכופר.

    3.
    הכופר מטעלז ניגש אל הבית האמור. לא מאמין שהוא באמת מגיע אל סופו של המסע. מסתכל על הבית ומסרב להאמין, כאן גר הכופר הידוע? בבית מט ליפול? הוא דופק בכל זאת, בחשש, באימה. מקווה שהכופר הגדול ייתן לו ללמוד מתורתו.

    יהודי בא בשנים פותח לו את הדלת, זקנו הלבן והעבות יורד כמעט עד חגורו.

    הכופר מטעלז נסוג אחור "כנראה טעות" הוא ממלמל.

    היהודי הזקן חייך, עינו מאירות. "אתה מחפש את הכופר?"

    "כ-כן" הוא מגמגם "אתה יכול להסביר לי היכן ביתו?"

    המבוגר מנגב את ידיו במגבת שתלויה לו על כתפו, נראה כמו שיצא מתוך הכנות השבת האחרונות "אני הוא, מוזמן אתה לבוא בצל קורתי הדלה"

    הצעיר מרים גבה, אבל אינו אומר דבר ובאלם נכנס אל תוך הבית אפוף הריחות.

    בעל הבית אינו מתפנה אליו. מראה לו על חדר שבו יוכל לשים את חפציו, וחוזר אל המטבח, עוזב אותו למחשבותיו. והם מתחילות, השאלות. הזהו הכופר שדיברו בו רבות? הזהו הכופר שבשבילו הלכתי את כל הדרך הזאת?

    הסבא הולך איתו לבית כנסת, נכדיו וילדין מלווים אותו, מערב שבת הלכו, לא חיכו לרגע האחרון, את השבת מכניסים הם בנחת.

    תפילות, זמירות, סעודת שבת, הכל כפי שהוא זכר מהבית. לא שינו דבר. האוכל כשר היה למראית העין, בתפילה הוא אפילו ראה דמעה מבצבצת מעיני מארחו, כשהציבור ניגן 'רב לך שבת בעמק הבכא'

    בלילה הוא מתעורר לקול לימוד מתוק, אייאייי איי איייי עולה הניגון מהסלון אל עליית הגג בה הוא נח.
    הוא מביט מטה, מנסה להבין את מה שהוא רואה. זימזום חרישי של לימוד? זה כבר נראה לו מוגזם.
    הטעלזאי יורד את המדרגות החלושות, שואל "ואס דא פשט, רב ייד? ואס דא פשט?"
    בלי להרים עיניים מהגמרא הגדולה המונחת על השולחן, הוא מקבל את התשובה "במוצאי שבת, במוצאי שבת."

    4.

    "מה אתה שואל בעצם?" העיניים הטובות-מדי האלו מביטות בו "למה אני שומר תורה ומצוות?"

    הצעיר הנבוך מהנהן " קושייתי גדולה הרבה יותר" הוא מוסיף " אני זוכר היטב את הציגער הראשון בשבת, את אותו בוקר שבו קמתי ולא הנחתי תפילין, אני זוכר היטב את אותם רגעים, את אותם התקדמויות שהיו לי, לא ברגע אחד נהיים לכופר, אני יודע. עמל רב, התגברות אחרי התגברות עד שנהייתי לכופר שהנני היום, שאין בי אפילו טיפת רגש. יכול אני לאכול ביום הכיפורים ודבר לא ינוד בי.
    ואיפה אתם? רבי? איפה אתם? אתם לא רק שומרי תורה. אתם מדקדקים על קלה כבחמורה. עליכם אומרים אפילו בווילנא שלא היה כופר כזה?"

    היהודי המבוגר מתיישב באנחה על מיטתו של העלם "שבת? אין דבר חכם כמותה, אושר כזה. מנוחה שמגיעה לגוף אחרי עמל של שבוע.
    המנגינות של קבלת שבת? הן גדלתי עליהם, ידעתי אותם, בליבי חרוטות הם. ואיך לא אתרגש, איך לא אניד עפעף? דמעה לא תזלוג מעיני?
    סעודות שבת, אה, לא תמצא מאחד משפחתי שכזה בכל מקום שרק תחפש. אין.
    קצות החושן זה הספר הכי מתוק ועמוק שישנו בעולמי, איני מאמין למה שכתוב בו, אך הוא מחושבן להפליא. פשוט תענוג לעיין בו.
    החפצה נפשך באמת לאכול תולעים, שקצים ורמשים? היש בך תאבון לבשר וחלב? לי אין. דברים אלו דוחים ומגעילים אותי. אין לי חפץ בהם.
    לכל מה שראית יש הסבר, יש סיבה. לא לחינם"

    רוחו של הכופר מטעלז לא נרגעה "ולא בא לך לפעמים לעשות איזה משהו קטן, סתם ככה, להכעיס?"
    עיניו החודרות והטובות של המארח כאילו ציפו רק לזה וברוך הוא שואל "להכעיס את מי?"
    ב''ה

    ..יְדַבְּרוּ אָז, זֶה עִם זֶה, קוֹדִים אֵלֶקְטְרוֹנִיִּים מְדֻקְדָּקִים לְהַפְלִיא. לֹא תִּהְיֶינָה אָז מַחְמָאוֹת, אוֹ צִיּוּרִים מִן הַלֵּב.

    יֵהָנוּ הָאֲנָשִׁים מִמָּה שֶׁפַּעַם מִישֶׁהוּ הֶחֱמִיא זֶה לָזֶה, מֵעֹמֶק הַלֵּב, מִמָּה שֶׁפַּעַם מִישֶׁהוּ צִיֵּר אֶת נַפְשׁוֹ עַל גִּלָּיוֹן.

    וְהַמְּכוֹנוֹת יִלָּקְחוּ בְּהָנֵף, אֶת הַדְּבָרִים מִן הֶעָבָר, וִישַׁכְלְלוּ אוֹתָם עַד בְּלִי הֶכֵּר. לְהַפְלִיא.

    הֶעָבָר הַפָּשׁוּט וְהָרָחוֹק יִהְיֶה אַךְ חֹמֶר גֶּלֶם אוֹתָם תֵּדַעְנָה הַמְּכוֹנוֹת לְשַׁכְלֵל.

    וְהָאָדָם רַק יַעֲמֹד מֵרָחוֹק וְיַשְׁקִיף עַל גּוֹבְהֵי הָעֲרֵמוֹת וּפִלְאֵי הַמְּכוֹנוֹת הַנֶּעֱרָמוֹת סָבִיב.

    יַגִּיעוּ אָז יָמִים לְלֹא חֵפֶץ וְיֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים זֶה לָזֶה: לְהֵיכָן נֵלֵךְ וְנָבוֹא? כִּי כָּל אֲשֶׁר חָפַצְנוּ, כָּל אֲשֶׁר קִוִּינוּ, כָּל אֲשֶׁר בֶּעָבָר, הָיָה אִישׁ צַר בְּטוֹבַת רֵעֵהוּ, הִגִּיעָנוּ. בָּאָה לָנוּ כָּל זֹאת, מַעֲשֵׂי יְדֵי בִּינָה מֵכָנִית, וְהַמַּעֲדַנִּים הֵחֵלּוּ נְפוֹצִים כֶּעָפָר הָאָרֶץ.

    וְיֵלְכוּ הָאֲנָשִׁים לָתוּר אַחַר מָה שֶׁאֵינֶנּוּ נִתַּן לְהַשִּׂיג בְּמֶלְקְחֵי הַחִשּׁוּב.

    מָה שֶׁאֵינֶנּוּ בַּר הַשָּׂגָה, כִּי אֵינֶנּוּ.

    וַיִּמְצְאוּ בַּמִּדְבָּר אִישׁ תּוֹעֶה.

    וְיִשְׂמְחוּ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.

    וְכָל הָאוֹבְדִים וְהַנִּדְחִים מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר יִנָּשְׂאוּ עַל כַּפַּיִם וִיבִאוּם מִנְחָה לִירוּשָׁלַיִם.

    כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַתּוֹעָה יַעֲלוּ עֹלָה וּזְבָחִים וּשְׁלָמִים. וּבַיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה אָז אֶחָד. הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וּבִלְבַד שֶׁאֶת לִבּוֹ יְכַוֵּן לַשָּׁמַיִם.
    >> חלק 1


    שירלי הייתה בת ארבע עשרה, וביישנית מאד.
    היא לא העיזה לבקש מהשכנים בצל. היא לא העיזה ללכת לחברה, לא התערבה בשיעורים בכיתה, ולא הייתה מוכנה לברר בטלפון מתי מתחילים הלימודים מחר.
    הנסיונות של אמא ואבא לשכנע אותה שאף אחד לא יאכל אותה לא עזרו.
    הם כן יאכלו. בטוח.
    יום אחד כששירלי הלכה עם אמא למשרד הפנים לעשות דרכון אמריקאי, אמרה לה אמא: חכי לי פה, אני הולכת רגע לאגף משאבי אנוש, כבר חוזרת.
    זה היה במסדרון ארוך בקומה רביעית, שחוץ מדלת פתוחה אחת לחדר שישב בו איש קרח ליד מכתבה, היה די שומם.
    ואמא לא חזרה.
    חלף מי יודע כמה זמן, ושירלי התחילה לדאוג.
    היא הלכה במיסדרון עד המעלית, ואחר כך הלכה לצד השני עד לארון מלא קלסרים אפורים.
    לא היה זכר לאמא.
    שירלי נכנסה ללחץ וישבה על הספסל מכווצת.
    כשחלפה עוד רבע שעה, החליטה לסרוק את הבנין, היא עברה מקומה לקומה. אבל לא העיזה להכנס לאף חדר.
    לא היה שום שלט המכוון לאגף משאבי אנוש. הבניין היה ענק וגם אם תצא ממנו, הוא נמצא בעיר זרה. מה יהיה.

    שירלי הזיעה מאד והנשימות שלה נעשו מהירות.
    היא הייתה עכשיו בקומת כניסה, ליד שער חשמלי ישבו שני שומרים מבוגרים ושתקו.
    אחד מהם ראה שהיא מסתכלת עליהם הרבה זמן.
    "מה את רוצה ילדה?"
    "כלום, אני אה..." הסתובבה והתחילה ללכת.
    "את הולכת לאזור המוגן, המעליות בצד השני. או שאת צריכה לחניה? החנייה זה מהמדרגות פה".
    שירלי פנתה במהירות למדרגות ואז עצרה ומבוהלת הלכה לכיוון המעליות.
    "ילדה חכי רגע" אמר השומר השני בקול ידידותי מאד וניגש אליה.
    "לאן בדיוק את צריכה?" אמר לאט לאט, כמו גננת.
    "אגף משאבי אנוש" אמרה במהירות בעיניים מושפלות.
    "אה, את הבת של גדאיוף?"
    היא הניעה בראשה לשלילה.
    "משאבי אנוש זה בקומה שש ימינה עד הסוף דלת כחולה גדולה", אמר ולחץ בשבילה על הכפתור של המעלית.
    כשהגיעה שירלי אל הדלת הכחולה עמדה מאחוריה ולא ידעה מה לעשות.
    ואז היא נפתחה ושלשה אנשים יצאו ממנה משוחחים בקול נרגז, היא חמקה ביניהם ונכנסה.
    זה היה אולם עם ספסלי המתנה ודלפק עם מזכירה והמןן חדרים שחלקם סגורים.
    היא עברה סביב סביב ולא ראתה זכר לאמא שלה. המזכירה הייתה נראית נחמדה, ומי יודע, אולי אולי, היא לא תאכל אותה.
    אחרי הכל היא באמצע לנגוס בסנדביץ שפרוסות עגבניה מבצבצות ממנו.
    "סליחה איפה זה משאבי אנוש?" שאלה מתנשמת.
    "של תקנים או של עתודות?" שאלה המזכירה.
    "לא יודעת, אמא שלי הל..."
    "אה. אמא שלך בעתודות. זה קומה שלוש חדר חמש. ליד הברזים".
    שירלי ירדה לקומה שלוש, ועמדה לפני חדר חמש, וחכתה.
    וחכתה וחכתה.
    בס"ד

    אשמח למשוב- הערות, הארות וכו' יתקבלו בברכה.

    רות אשוש / מלא תום



    תום הגיע ביום הראשון לגן כשתלתליו סבוכים זה בזה. נעליו אינן קשורות וסוודר גדול מימדים מחביא את ידיו הקטנטנות, כמו מתחרה איתן מי יאפיל על מי השרוולים על הידיים, או הידיים על השרוולים.

    הגננת קיבלה אותו בחום. זה היום הראשון.

    הימים עברו בעצלתיים, התאריך השתנה, החודש, מזג האויר, אך תום- לא השתנה.

    מרופט ומוזנח.

    הגננות, המחליפות, הסייעת והמנגנת אפילו לא הביטו לעברו. לא בחרו אותו לכלום ולא הסתכלו אל עיניו הירוקות, מלאות החיים. לא שמעו את צחוקו המתגלגל כקול פעמונים ולא ראו את נמשיו הקטנים קטנים.

    הם רק ראו ילד, עם שיער סבוך מלא קשרים, עם לכלוכים בצידי פיו ועל אפו, ציפורניים מגודלות ובגדים דהויים שידעו ימים יפים יותר וחולצות עם שאריות מארוחת הערב של אתמול.

    הוא היה מסתבך באופן תמידי.

    הדבק בשעת היצירה היה נימרח לו על הכל. על השולחן, על היצירה ועל הבגדים. וידיו היו מתמלאות בדבק שהפך לשחור.

    כשצבעו בגואש הוא היה מפיל את מיכל המים.

    כששיחקו בחול, נעליו היו שוקעות בו וכיסיו היו עמוסים בחול ים. הוא היה עושה "קובבות" של בוץ ומשחק בהם ומתלכלך, ומתלכלך.

    אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הביט לעברו. הוא היה משחק לבדו. עם עצמו. כשעיניו הירוקות, הגדולות, צוחקות ולחיו התפוחות מאדימות משמחה.

    גם התלתלים היו מצטרפים למחול הזה. ומרחוק הם נראו בקבוקים קטנים וחמודים, ולא פקעת סבוכה.

    כששיחקו בלגו ובבניה הוא היה מתקרב ומנסה גם. ואז היה שומע משפטים כמו: "תמיד אתה הורס הכל", "תלך מפה", "אתה לא יודע לבנות". הוא הפיל הכל, סופג צעקות וגערות. "חבל שאתה בגן שלנו".

    הוא לא ידע איפה לשים את ידיו ואת רגליו, איפה מניחים אותם? מן שלומיאל כזה. קטן.



    הוא היה צוחק למראה הציפורים. משתעשע עם קן הנמלים. ומחפש את האימא של החיפושית האדומה הקטנה.

    ויותר מהכל- הוא היה מחפש פרחים.

    אבל לא היו פרחים בגן. בכלל.

    יום אחד נעלם תום בהפסקת האוכל, נעלם.

    לגננת זה לא התאים, היא מהבקר לא מרגישה טוב. ובדיוק תום, ובדיוק עכשיו.

    כאילו חסר לה משהו על הראש...

    יש אחריות אומנם, אבל זה תום.

    לא נורא. נחכה, אם עוד כמה דקות הוא לא יחזור, היא תשלח את הסייעת לחפש...

    זה לא שיש לו לאן ללכת. וחוץ מזה, לגן- הוא מגיע לבד ומהגן- הוא חוזר לבד, אין שום סיבה לדאגה.

    ובכלל- היא לא שמה לב בבקר אם הוא הגיע, יכול להיות שהוא בכלל לא בא לגן היום, יכול להיות?!



    הדקות נקפו. היא כבר שכחה. שפתאום היא שמעה צווחות התרגשות.

    היא ראתה איך הילדים מתאספים ומביטים אל הגדר, ואז אז גם היא ראתה.

    תום מטפס, משתחל בזריזות חתולית וקופץ אל חצר המשחקים.

    היא החניקה קריאת בהלה.

    רק חסר לה שמשהו יקרה לו כאן, בגן.

    תום נעמד באבירות על מקומו והביט לכיוונה, הוא היה נראה שונה מעט, בעיניו בערה אש והוא היה סמוק, חדור מטרה, מלא מוטיבציה, כאילו שיש לו משימה...

    הוא חייך, חיוך מכל הלב, עם מלא שיניים קטנות ושתי גומות חן חינניות, שובות לב.

    היא הביטה בו שוב, תוך כדי שהיא מעקמת את אפה, שערו היה סתור, מעוטר בקוצים, פניו היו שרוטות מעט ומלוכלכות.

    ונעליו- שוב- לא קשורות, גדולות ממידתו, ואחת מהן פוערת את פיה גדול יותר וגדול יותר עם כל פסיעה.

    המכנס שלו, של תום, קרוע בקרע חדש וחבורה קטנה וצבעונית מעטרת את בירכו. ובמרפקים ועל המכנס-בוץ, מלא בוץ, ועל הנעליים....

    הגננת נאנחה. שוב. לנקות. שוב לסדר. ולחבוש. ולשטוף פנים. לא נמאס לו, לתום, ילד הפרא הזה? לא נמאס? פרא.



    תום התקרב לכיוונה, בלי לעצור.

    עכשיו היא שמה לב לאגרוף הקפוץ שלו. ולחיוך שלא מש מבין עיניו ומשפתיו.

    הוא התקרב אליה, כולו מזיע, מרופט.

    היא פסעה פסיעה אחת אחורה. אבל הוא- המשיך להתקרב.

    כשנעמד מספיק קרוב, משך קלות בשמלתה, תוך שהוא משאיר עליה טביעת בוץ.

    היא הביטה בו בסלידה.

    "הגננת" לחש, "הגננת, הבאתי לך".

    והוא הרים את ידו הקטנה, הקפוצה, כלפי מעלה ופתח.

    בפנים היה גבעול ושלוש עלי כותרת של פרח, שהיה פעם לבן.

    פרח מקומט וקרוע. פרח תלוש.

    הוא הביט בה. היא לא הושיטה יד.

    הוא חזר ואמר: "הבאתי לך, הגננת, קטפתי מרחוק, מליד האגם, בין הקוצים ראיתי אותו. הוא היה יפה כל כך, שמרתי עליו חזק חזק בתוך היד שלי, בשבילך". קולו הלך ונחלש עם כל מילה, היא המשיכה להביט בו. ולא זזה ממקומה.

    ידו הקטנה, המזיעה, המלאה, נשמטה.

    ושני עלי כותרת, קמוטים, נותרו על ריצפת החצר.

    נרמסים תחת רגלי הילדים, תחת רגלי הגננות.

    רומסים את ליבו הקטן, שלו.

    * * *

    בסוף השנה, האימהות העסוקות שלא ראו את הגננת מעולם, ובקושי את ילדיהם, אספו כסף.

    אספו כסף למתנה. כי כך מקובל.

    הם הביאו איתם במסיבת הסיום אגרטל קריסטל בוהק, עטוף בנייר צלופן אסטטי עם סרט מתנות יפיפה.

    הן הגישו לגננת, לחצו את ידה, היא קיבלה בשמחה, עם חיוך מאושר והביטה על כל החיוכים המלאכותיים שעטו על פניהן האימהות שסביבה, והודתה להן בחום.

    אף אחד לא ראה את העיניים הירוקות, החמות, שעקבו בכאב מהצד אחרי חילופי הידיים שעבר האגרטל. אף אחד לא הבין את הסיבה שבשלה ניסה ילד אחד קטן מהגן לנפץ את אותו אגרטל.

    איש לא קישר בין אותו ילד- לילד המתולתל שמתפרע עכשיו בין זרועותיה של הגננת.

    הם גם לא ראו עלה כותרת אחד, קמוט, שהיה פעם לבן, קפוץ בתוך יד אחת קטנה שמכה באגרופה ובועטת.

    והם גם לא שמעו את הצעקה. הצעקה שנצעקה על האגרטל.

    אגרטל שאין בו אפילו פרח מרוט אחד.

    פרח אוהב אחד.

    לרפואה.
    אני רוצה לכתוב כמה מילים על אימי ע"ה, היום יום פטירתה.

    לאמא שלי היתה פשטות וגם תמימות. היא עלתה מבוכרה, ושלחו אותה ללמוד בפנימיית בית לפלטות בירושלים, מאוחר יותר עברה לקרית בנות.

    אמא שלי לא היתה צריכה לחנך את ילדיה לשמור מצוות, היא היתה כולה צדיקה ומאהבת התורה ואהבת תהילים שלה כבר אפשר היה לספוג ים של יראת שמים.
    היא היתה פשוטה, קצת מגמגמת, היה לה ביטול עצמי מול ילדיה, תמימות ורצון לעזור ולסייע.

    היתה מכניסה לבית נשים שאין להן איפה לאכול, הכל בסבלנות ובמאור פנים.

    מאוד אהבה את ירושלים, והתעקשה שנגור בירושלים למרות המצב הכלכלי. היה לה משפט קבוע: עדיף לגור במרתף בירושלים ולא בדירה מפוארת בעיר אחרת.
    היא מאוד אהבה את מאה שערים ובאופן כללי העריכה מאוד גם אשכנזים, למדתי ממנה שאפשר להעריך גם אנשים שונים מאיתנו.

    היא אהבה לתת מתנות, למרות שלא היה לה בעצמה שפע. למשל פתאום החליטה לרכוש מתנה לשכנה מהעבר, או לשכנה שעוברת דירה.

    פעם עברנו ליד חנות כלים, אמרה : "אילה אולי אקנה את הסיר קוסקוס ל...(שכנה שעוברת דירה) היא סיפרה לי כמה שהיא רוצה סיר קוסקוס". הסתכלתי עליה בפליאה כי ידעתי שלאמא שלי יש סיר ישן מאוד ואילו לשכנה יש הרבה כסף, למה לה לקנות עבורה, ועוד בהקפה?

    אבל כזו היא היתה.

    יום אחד קנתה ספלי חרסינה יפים מסוגננים עם ציורים קסומים, אמרה בהתלהבות שמצאה חנות ליד השוק עם כלים מיוחדים. ואז אמרה "מתחשק לי לקנות קומקום וספלי חרסינה ולנסוע ל... (שכנים שגרנו לידם בעבר), לתת להם מתנה ולבקר אותם".

    אני זוכרת את הביקור, זה היה מעניין אם כי אני לא יודעת עד כמה הם התלהבו מהמתנה ומהביקור.

    היתה קוראת תהילים כל הזמן, וכשהיתה רואה אותי קוראת ספרים זה ממש הפריעה לה: "עדיף לקרוא בזמן הזה תהילים, מה יצא לך מהספרים?" שאלה בצער.
    הצער שלה היה כנה, היא חיה בעולם רוחני וממש היה חשוב לה תהילים ותפילות.
    היתה חיה בבית כנסת, שיעורי תורה, סליחות, תפילות.

    פעם גילתה את בית הכנסת במאה שערים ולא הפסיקה לדבר על הקדושה שיש שם, הלכה תקופה מסוימת מידי שבת לשם לקרוא תהילים. גם למוסאיוף נהגה ללכת לשמוע שיעורים של הרבנית, שכנעה אותי להצטרף.

    מעל הכל היא היתה אמא.

    לא צועקת, לא מחנכת, אלא נמצאת שם.
    היתה מכינה אוכל טעים, אבל לא ראיתי אותה אוכלת, יותר מתוך רצון שיהיה לנו...
    היא היתה אכפתית מאוד על מה שקורה לעם ישראל. ככה כשהיו קורים מקרים מזעזעים כמו פיגוע וכדו' היה בבית שיח מאוד כאוב על מה שקורה.ההורים שלי היו נסערים והמתח הורגש בבית היטב.

    לעיתים היתה הולכת לקנות עיתונים עם תמונות של ההרוגים, זורקת את העיתונים לפח ומדביקה את התמונות והשמות בכריכה הפנימית של התהילים.

    אני זוכרת שפעם הבן של הרב כהנא ואשתו נהרגו בפיגוע, והיא קיבלה את זה באופן מאוד קשה, לא הפסיקה לדבר על זה כמה ימים והיתה קוראת תהילים בשבילם.
    אמא שלי לא היתה 'צדיקה', למרות התיאורים, לא חייתי בבית מתוך תחושה שיש מולי אישיות גדולה.

    להיפך, קל היה לזלזל בה, כי היתה אנושית ורגילה מאוד.

    אני למדתי ממנה מה זה אמא, מהאדישות שלה וחוסר החרדה שלה, מההערצה שלה כלפי, מהאכפתיות שלה, עד היום אני ממש רוצה לחקות אותה.

    אני יודעת שדמויות כמוה ראויות לקבל הכרה, למרות שלא קיבלו במה כלשהיא מעולם.

    פעם באו אלינו לשבת קרובי משפחה חילונים ויצאנו לטייל ולהציג בפניהם את השכונות החרדיות. הגענו לכביש בר אילן ונסעו מכוניות, אמא שלי היתה מזועזעת ואמרה: "הכביש בוכה".
    "בוכה? למה בוכה", שאלו אותה.
    והיא אמרה הכביש לא רוצה שיסעו עליו, הוא בוכה...
    קרובי המשפחה נהגו לצטט את דבריה פעמים רבות, אולי בצחוק, אך ללא ספק זה השפיע עליהם כי אי אפשר לא להיות מושפעים מאמונה כזו.

    בימים ההם, שלא כמו בימינו, היתה הפרדה מוחלטת בין העולם החילוני לעולם החרדי, ואמא שלי עליה השלום, היתה מאוד חרדית למרות שלא היו לה אינטרסים בכך.
    הכוונה שלפעמים יש לאדם אינטרסים להיות שייך לחברה מסוימת, אבל היא היתה מחוברת לעולם החרדי ולקדושה כי זו האמת, גם בזמנים ובמקומות בהם לא היה כבוד להיות חרדית נשארה ביציבות שלה, מה שיש בי כיום זה סך הכל רצון לשחזר מעט מהעולם שלה.

    יש עוד הרבה מה לספר, אבל לא אלאה את הקוראים.

    תודה לך אמא,
    תודה לכל האמהות,
    כי ככל שלמדתי להתבונן על העולם
    הבחנתי שכל האמהות הן כאלה, מסורות כל אחת בדרכה.
    אני חושבת שהאמהות ראויות להערכה רבה.
    יש ביטול עצמי רב בלהיות אמא, וזה תפקיד בעל השפעה.
    אמא שלי הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית, הרגשתי פספוס כי הבנתי שלא כיבדתי אותה כמו שצריך.
    כמה חבל שרק לאחר שאדם הולך מגלים כמה הוא חשוב ואהוב...
    קחו מהמילים האלו את הרצון לכבד את הקרובים, במיוחד את ההורים, וגם את כולם.
    זכרו שילדיכם נושאים איתם את מה שנתתם להם.
    אם ניתן להם אהבה, תשומת לב ומילים מעודדות, הם ינצרו את זה, כמוני.
    אני לא יכולה כרגע לומר לאמא שלי כמה אני מעריכה אותה, אנא השתדלו לומר להורים ולקרובי משפחה מילים טובות, תראו אותם ותשימו את המשפחה במקום ראשון, לתת בלי רצון לקבל.
    כי משפחה זה הנכס הכי יקר שיש בעולם, ואני כותבת זאת בעיקר לעצמי, כי מתוך הכתיבה אני מוצאת את עצמי מתחזקת. ואני מקבלת על עצמי קבלה טובה בלי נדר לעילוי נשמתה.
    נעמי חוה בת עליזה
  • 78
  • "אל תפרסמו עדיין!"

    "מה ?למה?"

    "עדיין. לא כל המשפחה יודעת".

    "אז מה?א"א לעדכן את כל הבני דודים השניים,
    ומה כבר יקרה, אם כמה מהם יתוודעו דרך העיתון, או ע"י קווי הנייעס?"

    "כן.
    אבל סבתא גורילה, לא הרימה ת'הטלפון.
    אתה לא רוצה שהיא תקבל התקף לב. כשתוודע, שלא ע"י המשפחה.

    אלא ע"י איזה מישהו אלמוני,
    היא לא תעמוד בזה."


    "אבל א"א לחכות מידי הרבה זמן.
    בסוף זה יזלוג החוצה. עם חצאי מידע, ויתחילו לחגוג שמועות ברשת."

    "אולי.
    אבל חייבים להודיע לסבתא, באופן מסודר."


    "אוקי. אז נסו להתקשר שוב."

    "היי. רק רגע, מישהו הודיע לדוד יחזקאל? הוא מאוד רגיש. והוא יקח את זה מאוד אישי. לשמוע את זה מהרחוב, זה יותר מידי בשבילו. חייבים להתקשר אליו."

    "נכון. ומה עם דודה רבקה? היא כל פעם נשארת מאחור, כסרח עודף."

    "נכון. אבל יש לה פה גדול. וחצי דקה, אחרי שהיא תוודע לזה., כל העולם יידע."

    "אוקי. אז מה נשאר? רק ספתא גורילה?
    נו. כמה זמן נחכה, שהיא תרים ת'טלפון.
    ואם היא כבר הלכה לישון? מה? נמתין עד מחר?
    לא זה לא הגיוני.

    "אולי שמישהו.."

    (טרר טררר) "אוה! סבתא מתקשרת."

    "שלום.
    רצינו לעדכן אותך שרותי שלנו. אה, כחכח, אהאה... רק רגע, סבתא את יושבת?....
    אוה מצוין. רצינו רק לעדכן אותך, שרותי החמודה שלנו..... וואי אני מתרגשת, קשה לי לדבר.
    בקיצור, רותי שלנו, מתארסת הערב למזל"ט.
    ורצינו שתדעי דרכנו. ולא שתקראי מחר בעיתון מאורסים. אז בעז"ה, מחכים לכם לאירוסין, שיהיה כנראה בשבוע הבא בעז"ה." .........
    "אמן. הרבה נחת מכל הנכדים" ..."אמן אמן".
    מי אתם?

    אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

    אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
    העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

    אז מי אתם?
    מי זה העולם?

    האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

    למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
    שהדברים השליליים הם לא רצויים?

    העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

    אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

    אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

    כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

    כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
    זו האמת שלנו.
    וזו האמת.

    והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

    אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
    לא צריך להיות עוני באפריקה,
    לא צריך כאבים,
    לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
    לא צריך לסבול.

    קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
    אפשר לגדול גם בלי כאב.

    אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
    אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

    להאמין בטוב שבתוכנו.
    ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
    אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

    אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
    ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
    גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

    אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

    אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

    כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
    כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


    (מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)
    א. מיד בהיכנס אדם אל המעלית, יביט אל המראה התלויה על הקיר, יסלסל את פאותיו, יסדר את זקנו, ולאחר מכן יחייך אל דמותו הנשקפת במראה.

    ב. בעלי הנפש והילדים מהדרים לעשות מול המראה גם פרצוף מוזר, אך אין בזה חיוב.

    ג. אם בטעות נוצר קשר עין בין שני אנשים במראה, עליהם להסיט את המבט במהירות תוך כדי שהם מחייכים חיוך נבוך.

    ד. מעלית אשר אין בה מראה אינה ראויה להיקרא מעלית, ואסור לעלות עליה בשום אופן.

    ה. לכתחילה עדיף שיהיו מראות על כל דפנות המעלית, אך בדיעבד סגי במראה אחת - ובתנאי שתהא על הדופן ממול לדלת המעלית.

    ו. אסור בתכלית האיסור לדבר במעלית, אפילו אם המדובר בשני חברים או איש ואשתו.

    ז. אדם השרוי במעלית ומקבל שיחה בפלאפון, עליו להשתיק את הצלצול במהירות האפשרית ולעטות על פניו פרצוף נבוך, ואסור לענות בשום אופן לשיחה.

    ח. הנוסעים עם ילדיהם במעלית, מוטלת עליהם החובה לשמור עליהם שלא יפרו את השקט - אך אסור להשתיקם על ידי דיבור אלא אך ורק על ידי תנועות ידיים נמרצות ופרצופים מוזרים.

    ט. הנוסע לבדו במעלית, יש מקילים שמותר לו לדבר בפלאפון, אך ירא שמיים יחמיר בזה - ובפרט שבדרך כלל הקליטה לא משהו.

    י. אם פגש במעלית ידיד מהעבר שלא ראהו שנים רבות, יסמן לו מיד בידו להמתין - ומיד כשיוצא מהמעלית יברכהו לשלום. ולא חיישינן שמא ייפגע הידיד, כי בוודאי גם הוא רוצה לקיים ההלכה שלא לדבר בזמן הנסיעה במעלית.

    יא. הנתקע במעלית, הקילו לו לדבר עם אנשי ההצלה והטכנאים, אבל אך ורק לצורך גדול וישתדל למעט בדיבורו.

    יב. ראה אחד שמדבר במעלית, עליו ועל כל הנוכחים להסתכל על המדבר בתדהמה מוחלטת. ואם זה לא עוזר, יש ליצור איתו קשר עין דרך המראה ולהסתכל עליו בפרצוף מוזר. וה' הטוב יכפר בעדו.

    יג. לדעת הסוברים שהרהור כדיבור דמי, יש להחמיר אף שלא לחשוב שום מחשבה במעלית, ומכל המקום המקל יש לו על מי לסמוך.

    יד. כל הנ"ל הוא בין בימי חול, ובין בשבת כשנוסע במעלית שבת. ויש מקילים במעלית שבת מפני שאין איסור חל על איסור, וטוב להחמיר גם בזה.
  • 122
  • בואו נעצור לרגע.

    נעצור מהזוועות שהטרור מבקש לטעת בתוכנו, מהניסיון האכזרי לערער אותנו, להכאיב לנו, לשבור אותנו במקום הכי כואב – ושם לנצח.
    לא ניתן להם.
    לא ניתן להם להפוך את הכאב שלנו לנשק בידיהם. בואו נסרב להכניע את הרוח.

    בואו נסיט את המבט מהם – ונתבונן בנו. ונקשיב לקול שלנו – קולו של עם הנצח, עם שהלך אלפי שנים בין גלים סוערים, עבר חורבן וגלות, אבל מעולם לא חדל לצעוד קדימה. עם שדמו נספג בעפר.

    בואו נחזור אל הסיפור האמיתי.
    הסיפור שלא התחיל היום – והוא גם לא ייגמר כאן.
    סיפור של עם שלא נמחה, שלא נכנע, שלא נכחד – אלא רק הלך והתעצם.
    עם שידע חורבן, אבל תמיד בנה מחדש. עם שידע אובדן, אבל לעולם לא איבד את נשמתו.

    בואו נזכור במה טמון הכוח שלנו.
    לא בתמונות של הרשע, אלא באור של הנצח.
    ונכון, אין ספק.
    אין ספק בכלל.
    אין ספק שזה היה מחזה מרגש ומעורר דמעות – אם זה היה קורה, אם הם היו חוזרים חיים.

    הלב היה מתכווץ, הנשימה נעתקת. בין הצללים, משפחה חבוקה יחד, כמו גבעולי פרחים בשדה שאין בו רוח. אבא, אמא ושני ילדים קטנים, שתמימותם מאירה את החשכה, לופתים זה את זה, מבקשים להפוך לנשמה אחת, בלתי נפרדת. אפשר כמעט לחוש את חום הידיים האוחזות, לשמוע את פעימות הלב הפועמות יחד, כמו תפילה חרישית העולה לשמיים. כל הכאב מתמוסס לתוך אור אין-סופי, אור של אהבה שלא תדעך לעולם.
    אין ספק. בתוך הרגע הזה, שבו מתמזגים חלומותיהם ותקוותיהם בחיבוק של משפחה שחוזרת להיות יחד. הדמעות היו זולגות מאליהן.

    אבל דווקא כאן, דווקא מתוך המוות, מתוך הכאב המצמית, מתוך הגעגוע, מתוך החושך השחור כל כך, מכוסה בארונות שחורים, שבהם יש רק דממה, רק כאב, רק צללים. דווקא שם, בעומק הארון הזה, הלבוש באכזבה עצומה וכואבת – דווקא שם, תתבהר ההבנה שהיא שייכת רק לנו. זר לא יבין.
    ההבנה שהארון השחור משחור אינו סוף. הוא שער שנפתח אל מרחבים אינסופיים של טוב עליון.

    במרחק שבין שמיים לארץ, הם נמצאים – עטופים ברחמים, מוארים בנוכחות השם יתברך, במקום שבו כל שברון לב נרפא, וכל צל של כאב נמחה. לא עוד דאגות, לא עוד פחדים, לא עוד חרדות. שם, תחת כנפי השכינה, הם שרים שירי הלל, מתענגים מזיו השכינה, יודעים שלווה שאין לה גבול.

    כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם, האהבה אינה נפסקת, אלא הולכת ומתעצמת.

    משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית כעצם הבריאה.

    שירי, שאהבתה ליוותה את ילדיה בכל צעד, עוטפת אותם גם כעת, אך לא עוד בדמעות – אלא באור צלול שאין בו צל. הילדים מחייכים שוב, מצחקקים בין זרועותיה, רצים, מתרוצצים, מתענגים, חופשיים מכל כאב, מכל סבל.

    כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם יש רק אהבה – אהבה שלעולם לא נגמרת, לא נפסקת. רק הולכת ומתעצמת.

    משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית.

    ואנחנו, כאן, בעולמנו הארצי, שלא רואה מעבר, נושאים את זכרם, מחזיקים באהבתם, זוכרים אותם לא בכאב בלבד – אלא גם בתקווה ואמונה. שולחים תפילה גדולה לירדן, שהשם יתברך ייתן לו כחות חדשים, למצא בליבו את הכוח ואת התקווה להמשיך לחכות, להמשיך להמתין. להאמין שזה לא נגמר. שיום יבוא, וברצון השם, עוד ייפגש איתם מחדש.
    בעולם שאין בו שכול, שאין בו בכי, שאין בו פרידה.
    וכשיגיע הרגע, כשהנשמות יתאחדו מחדש, זה לא יהיה סוף – זו תהיה גאולה.
    שם, מעבר למסך הבשר והזמן, יחזרו אליו פני ילדיו המחייכים, זרועותיהם ייפתחו אליו ויקראו לו "אבא" בקול גדול, מלא בשמחה. לא עוד געגועים, לא עוד כאב – רק אהבה. אהבה אינסופית, שלמה, שאין בה חיסרון.

    אבל עד אז, עד שיגיע היום שבו הכול יובן, אנחנו כאן, ממשיכים לשאת את אורם. נמשיך לחיות, נמשיך לאהוב, נמשיך להאמין – כי זהו ניצחונם, כי זהו ניצחוננו.

    הם לא כבו.
    אורם מוסתר, אך אינו דועך. הוא ממשיך לבעור בשמי הנצח.

    הם לא נעלמו.
    אהבתם חרוטה בלבבות, קולם עוד מהדהד ברוח.

    הם ממשיכים לזרוח.
    אורם אינו נמוג – הוא רק התעצם, והוא ילווה אותנו עד ליום שבו נתאחד מחדש. בקרוב בימנו אמן.
    יום ראשון, 10:00 בבוקר.

    אני מתעורר עם אנרגיות חדשות. השבוע רק התחיל, השמש זורחת (בערך), ואני מתכנן יום מוצלח. אבל רגע! - משהו מרגיש לי מוזר...

    האם לקָחַת מטרייה היום? אני לא מוכן להסתכן.

    אני מחייג.

    "הלו, מדברת התחזית, איך אפשר לעזור?"

    וואו. הם ממש זמינים.

    "שלום, אפשר לקבל עדכון מזג אוויר להיום?"

    "כמובן," עונה לי קול ממוחשב באדיבות מוגזמת, "הבוקר יאופיין בעננות קלה עד לילה, והיא תתפזר בהמשך היום. השמיים יהיו בהירים ושמשיים עד שעות הערב."

    "מאה אחוז?" אני מוודא.

    "חד משמעית."

    "אין סיכוי לטפטוף? איזה זרזיף קטן?"

    "לא ולא."

    "אבל..." אני מתלבט, "אני לא לוקח מטרייה."

    "מצוין! לא תצטרך אותה!"

    "טוב," אני נושם עמוק. "אני מאמין לך."


    19:00 בערב.

    אני עומד בתחנת האוטובוס, רטוב כמו שקית במבה אחרי שטבעה בכיור.

    הכול התחיל כשירדו "כמה טיפות קטנות" - אתם יודעים, כאלה שמרגישים כמו דגדוג על הפנים. אבל תוך שלוש דקות, זה נהפך למבול. אנשים סביבי מחפשים נחשים מדברים ומנסים לבנות אוטובוס משלטי עץ.

    אני מחייג שוב.

    "הלו, זה תחזית?"

    "בהחלט! איך אפשר לעזור?"

    "תגידי, את עושה צחוק?! בגללך לא לקחתי מטרייה ונרטבתי לגמרי!"

    "באזורך לא ירדו גשמים היום." עונה לי הקול באותה אדיבות מכעיסה.

    "מה לא ירדו?! אני עכשיו רטוב ליד הקיוסק!"

    "ובכן... הטמפרטורות היו מעט נמוכות לעונה, אבל גשם? לא ירד."

    אני מסתכל סביבי. אנשים מחליקים בשלוליות, זוג אחד נאבק בזרם מים שנכנס לפתח המטרו העתידי בפתח תקווה.

    "תשמעי לי טוב," אני לוחש בזעם, "אני עומד בתחנה בחוץ. אני רואה שיורד גשם!"

    "אה, טוב... אולי ממש קצת."

    "קצת?! אני עכשיו שוחה פרפר כדי להגיע לאוטובוס!"

    התחזית נאנחת. "טוב, תקשיב... המזג אוויר כל כך הפכפך שאני חוששת שעוד שנייה הוא יצמיח לנו לזקן ויתחיל לצעוק 'אנחנו הרוב!'... בכול אופן, בעוד שעה הגשם ייפסק ישוב עד לשבוע הבא."

    "בטוח?"

    "לחלוטין."


    יום שני, 17:00 בערב.

    הייתי נותן לכל העניין הזה לעבור, באמת. אבל כשחטפתי מבול לפרצוף למחרת אחרי שהתחזית שוב אמרה שאין גשם, נשברתי.

    אני מחייג, ומוכן לקרב.

    "הלו, מדברת התחזית! איך אפשר לעזור?"

    "אני רוצה לדבר עם המנהל שלך."

    "רגע, זה על הגשם אתמול?"

    "תחברי אותי למנהל שלך עכשיו."

    "...אוקיי, חכה שנייה."

    (צלילים של מעלית. "דינג!")

    "הלו, מדבר מנהל. איך אפשר לעזור?"

    "תקשיב טוב!" אני מתפרץ, "אני רוצה להתלונן על התחזית שלך! יום אתה אומר לי שאין גשם - ובסוף יש מבול! זה נהיה אישי!"

    "אדוני, אין צורך להתעצבן," עונה לי קול רגוע בצורה מחשידה. "אני הנחיתי אותה להגיד שלא ירד גשם."

    "מה?! למה?! מה קרה לאלגוריתם?! נפלתם על הראש?! זה לא נתונים מדעיים?!"

    "תראה..." הוא משתעל קלות, "אומנם היו אין-ספור אינדיקציות לזה שירד גשם - רוחות, עננים, ברקים, והעובדה שירד גשם... אבל לפי ההערכה שלי, לא היה לגשם אינטרס לרדת, אז פענחתי את כל מה שראיתי כסימני סרק."

    "אין לו אינטרס?! גשם זה לא איזה שדלן בכנסת! הוא פשוט נופל מהשמיים!"

    "תקשיב, פנינו לרגיעה. מחר לא ירד גשם, אני בטוח בזה ב-100%."

    אני שותק לרגע, מנסה להבין עם מי אני מדבר.

    "רגע..." אני מצמצם עיניים. "הקול שלך מוכר לי."

    "מעניין..." הוא משתהה, "אני די חדש כאן, זו העבודה שלי הראשונה אחרי הצבא. חלויה, מכיר?"


    קרדיט שכוייח לחיים ו' וישראל ב' על הרעיון ופאנץ' או שניים!
    בכל תקופה אחרת הייתי חושב שזה גמד קטן שמעשן בתוך שקית. לא בימים מתוחים אלה.

    אני יושב במקומי הקבוע באוטובוס קו 589 מירושלים למודיעין, בדרכי לביקורי השבועי אצל סבא ביישוב 'צפניהו' שנמצא בין לבין.

    מתעורר מבולבל מתנומת אוטובוס נעימה, מסובב את ראשי לחלון ומחוויר כסיד. במושב שלידי מונחת שקית שחורה שמיתמר ממנה עשן. אני מצמצם את תנועותיי למינימום הכרחי. כל תזוזה מיותרת עשויה להאיץ את מנגנון ההפעלה.

    אני קם בזהירות לכיוון הנהג לעדכן אותו בדחיפות, ואז רואה אותו במראה. הוא נראה כמו האח האכזרי יותר של סינוואר, לא בדיוק דמות אבהית לרוץ לזרועותיה בעת מצוקה מעין זו.

    אני מכיר את הנהג הזה לא מהיום, מחבל שטרם מימש את מחבלותו, אבל זו סטטיסטיקה שעשויה להשתנות בעוד שלוש, שתיים, אחת....

    הרוע מתפרץ תמיד מעיניו של המוסלמי שעל ההגה. הוא תמיד מסרב להוריד אותי בתחנה שבכניסה לכפר צפניהו. בעודו מקשיב ל'קול פלסטין מיוזיק' הוא טוען בנחרצות שאין שם תחנה, אני יודע בוודאות שיש, אבל לא נותר לי אלא ללכת ברגל 42 דקות מתחנה מרוחקת עד לבית סבא.

    אין ספק, זה הנהג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות בידיו בסיטואציה אפוקליפטית שכזו.

    אני נתקף חרדה איומה, מתחיל לתרגל נשימות שלמדתי אצל הפסיכולוג.

    שאיפה בת שלוש שניות דרך האף, ושחרור איטי דרך הפה. ושוב שאיפה נינוחה דרך האף, ושאגת קרב אימתנית מתפרצת מפי: "רבותייי, מטען מתפוצץ פה עוד רגע".

    אנדרלמוסיה מוחלטת. הנוסעים רצים לכל עבר, מנתצים חלונות, פורצים דלתות.

    הנהג מזנק אף הוא ממקומו, מצלצל מבועת למשטרה. הוא יודע שהוא הראשון שייעצר, מנסה להקדים תרופה למכה, להוכיח שהוא מפוחד כמו כולם.

    בתוך כל הבלגן אני קולט לפתע שאני בדיוק בכניסה ליישוב צפניהו. צחוק הגורל, או בהתחשב בעובדה שאין שום היבט קומי בסיטואציה - פלאי הגורל.

    רצתי טרוף-נשימה לבית של סבא להירגע קמעה. הוא זיהה את סערת הרגשות והתמלא בסקרנות, אבל יותר מאשר סקרן הוא היה רעב. ביקש קודם כל את השקית עם הצ'יפס הלוהט שאני מביא לו תמיד.

    "בטח", אמרתי לו בעודי מחפש את השקית השחורה.

    היא איננה. שכחתי אותה באוטובוס במושב שלידי, טרייה, מגרה ומעלה עשן.

    הנייד שלי מצלצל, זו המשטרה, איזה בושות.

    חושיי העסקיים המחודדים זיהו הזדמנות נדירה למינוף אדיר, וגם דרך מקורית להתחמק מהמבוכה.

    "בטח שלא מצאתם שקית מעשנת", אני עונה בביטחון מעושה תוך שאני מבין שעד שהחבלן הגיע הצ'יפס התקרר, "הנהג לא תמים בכלל, הוא כנראה הבין שעלו עליו מוקדם מידי והעלים את השקית".

    את המשך הסיפור כבר קראתי בעיתון: "נהג ערבי נעצר בחשד שניסה לפוצץ את האוטובוס על נוסעיו", זעקה הכותרת.

    בגוף הכתבה נכתב שהנהג הודה במעשיו. בטח שהודה. לקחו אותו לסוויטה מפנקת של השב"כ. התנאים הפסטוראליים השוררים בה והטיפולים האלטרנטיביים המענגים שמקבלים על חשבון הבית, יכולים לגרום לאנשים להודות בכך שהם בנם הבכור והיחיד של השור הבר והלווייתן.

    חייכתי בסיפוק, הדיבידנדים שאני עומד לקטוף קרובים מאי פעם.

    והנה זה מגיע, מהר מהצפוי. התוכנית עובדת כמו שעון שוויצרי.

    עורך דינו של הנהג נוקש בדלת ביתי, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. הוא שוטח בפני את מצוקתו של הלקוח האומלל, שעשוי לבלות את שארית חייו בכלא.

    "בתור מי שנסע באופן קבוע עם הנהג העצור, אתה היחידי שיכול לתת עדות אופי בבית המשפט שתזכה אותו מאישומי הסרק", הוא מתחנן.

    "אני מסכים", אני אומר והוא מתרגש עד עמקי נשמתו.

    "יש לי רק כמה תנאים", התלהבותו מצטננת במעט.

    "נו, בוא נשמע", הוא לוקח דף ועט.

    אני מושך מידיו את הדף ולוקח עט משלי. "אני מנסח לך את תנאיי, וכדאי מאוד שהלקוח שלך יחתום עליהם".

    להלן סעיפי ההסכם:

    • הנהג יוריד אותי בפתח דירתו של סבא
    • יבוא לאסוף אותי חזרה לביתי ברכבו הפרטי כעבור שלוש שעות
    • את 'קול פלסטין מיוזיק' יחליפו מעתה השירים הבאים: 'מנוחה ושמחה' של ויז'ניץ, 'טל' של יוסלה רוזנבלט, 'שומרי' של בעלזא וכן הלאה
    • על הנהג לגלח את זקנו, או לחילופין לגדל שפם. נוכחות של זקן ללא שפם מפחידה אותי מאוד
    עורך הדין חזר לבית המעצר להחתים את הלקוח. האחרון חתם בשתי ידיים.

    ואז הנייד של העורך דין צלצל שוב, אני על הקו, יש לי עוד סעיף אחד להוסיף. יש מי שיטען שהוא לא הכרחי, אבל אני חושב שיש בו ערך כפול: בכוחו להזכיר לנהג עת כי ישכח, למה הוא מחויב לי, וגם יש בו לא מעט הומור, ולא אחד כמוני יפספס הזדמנות לשתול סעיף מחויך לחוזה יבש כערבות של סוכות בשעת שריפת החמץ.

    הנהג סירב בכל תוקף לחתום על הסעיף החדש, אבל כאשר עורך דינו רענן את זיכרונו באשר לאלטרנטיבה, הוא חתם בלית ברירה על הנוסח הבא:

    • הנהג מתחייב שבכל נסיעה עתידית של הנוסע לסביו, כבר יחכה במושב לצדו שקית צ'יפס לוהטת ומעלה עשן, בדיוק כמו שסבא אוהב.
    הסיפור הזה התפרסם בעיתון לפני כמה שבועות, בטעות תחת שם של סופרת אחרת.
    אתם יכולים לתאר לעצמכם את התפרצות הזעם שלי.
    עכשיו שנרגעתי קצת, אני מפרסם אותו כאן בשמי.
    תקראו, זה יפה.


    ִ


    הבקשה של קפטן שָבְּלוּאֶֶֶה / ישראל שיף





    משקע של מלח שמנוני נותר בחלק הפנימי של האוזניים.

    משה ירחי לא אהב לעמוד בתור למקלחת ושטף את עצמו רק מעט משלולית מים מתוקים שנבעה בין הגושים הלבנים.

    גופו היה יבש ובמקומות עדינים העור היה שורף מאד. הצלקת שבירכו ממש בערה.

    אבל משה אהב את התחושה הזאת. זה מזקק, מחשל, מחטא, מצרף אותך מכל הסיגים. זאת הסיבה שמחזירה את משה שוב ושוב אל החוף הדרומי, לעבור בכור ההיתוך של ים המלח, לטבול ולהטהר לחלוטין.

    עוד לא ירד הלילה, רק מצוקי מדבר יהודה המתנשאים משמאל כיסו את השמש והטילו צללי ענק על האוטובוס.

    משה התכופף ושלח ידו עמוק אל תוך התיק, איך הוא אהב את הרגע הזה, הכירסום השקט מול ראי הטורקיז הענק של פני הים המכוסים שורות אדוות קטנות.

    מלוח על מלוח, כמו שאהב לומר, זה היה עבורו תענוג, תענוג צורב. להמליח את גופו גם מבפנים.

    ידו רשרשה בקרבי התיק, התפוצ'יפס או הדוריטוס חריף אש?

    לא חשוב, מה שיוצא ראשון, ממילא הוא יחסל את שניהם עד הפרור האחרון ואחר כך ידחוף זרת לפינות הצרות של האריזה, וילקק אותה.

    כבר ירדה חשכה על הכביש הצר המתפתל בין ההרים והים, ונהגי הרכבים הבודדים החלו להדליק אורות גבוהים, כשהיה משה ירחי כבר מוכן אל החוויה האמתית.

    שכן אם יש למשה דבר נשגב יותר מתענוגות הים והחטיפים המלוחים, הרי זו הפחית הקרה שאחריהן.

    רעש גזים תוססים בקע את דממת האוטובוס כשמשה משך את לשונית הפח.

    יניב שישב בספסל הנגדי חייך אליו והרים אגודל, הוא הבחין קודם בחטיפים המצמיאים של משה והשתתף בשמחת הרוויה שלו.

    יניב, הלבוש קפוצ'ון כחול וכיפה סרוגה, היה מדריך בתנועת נוער, הוא התיידד עם משה כששכשכו במים, אדם נעים עד מאד.

    משאית שבאה ממול באורות גבוהים ובנטיה מסוכנת לנתיב הנגדי, גרמה לנהג האוטובוס לצפור ולדרוך על הבלמים בדיוק כשהגיש משה את הפחית לשפתיו.

    הנוסעים הוטחו קדימה והפחית שעפה מהיד התגלגלה לאורך המעבר משפריצה את תכולתה התוססת, ונעצרת רק בסוף המדרגות של הדלת הקדמית, ריקה.

    הנהג הנרגש תאר בקול רם ליושבים סביבו סדרת פעולות כרורגיות שהוא מעוניין לנסות על בעל המשאית ובני משפחתו.

    ומשה שהרטיב בלשונו את שפתיו החרבות, הביט בשעונו וחשב על הייסורים הצפויים לו בשעתיים הבאות עד שיגיעו לבני ברק.

    "נהג!", צעק פתאום יניב, "תעצור לי כאן בתחנת דלק".

    הרבה יודעים את החוק הקובע שאוטובוס חייב לעצור לבקשת נוסע יחיד, אבל רק מעטים מעזים ליישם זאת.

    הנהג רטן בקוצר רוח, אבל עצר.

    "צ'יק צ'ק אני חוזר" קרא יניב ודילג החוצה מהאוטובוס.

    שתי דקות לאחר מכן, כשעלה יניב מתנשף מהדלת האחורית, הוא צעק "תודה רבה" ספק לנהג ספק לנוסעים, ומיהר לשבת במקומו.

    הוא המתין עד שהנהג כיבה את האורות באוטובוס, וכשראה שתשומת הלב אליו שככה, הכניס את שתי ידיו לכיסי הקפוצ'ון שלו ושלף שתי פחיות, אדומה וירוקה, והושיט אותן למשה ירחי. "בשבילך, חבר".

    משה המופתע שלח ידיו ונגע בשתיהן, כמו כדי לראות שהן אמיתיות.

    "אאוץ', זה קרר!"

    "כן, מכונה עם מקרר חזק שם למטה" חייך יניב, "נו קח כבר, האצבעות שלי קופאות".

    משה לקח.

    "גם קולה גם ספרייט... אני... תודה רבה אבל, מה פתאום, מה עבר עליך יניב?"

    "זה לא ממש בחינם" אמר יניב ועיניו נצצו באופן מיסתורי, הוא פתח את הקפוצ'ון ומכיס החולצה הוציא שפופרת פלסטיק שחורה וארוכה והושיט אותה למשה.

    "מה זה?"

    "בוא תשמע סיפור מעניין" לחש יניב ובקש מהשכן לספסל של משה להתחלף אתו.

    משה ניסה לפתוח את הפקק של שפופרת הפלסטיק המוזרה, אבל יניב שהתיישב לידו, עצר אותו. "חכה עם זה, קודם תשמע את הסיפור. ו....תשתה כבר, אתה לא צמא?!"

    משה גמר את הפחית בשלש לגימות. ונאנח בהקלה. "תודה יניב, ברכות יחולו על ראשך, כבר חשבתי שלשוני תדבק לחכי, אני רק מקווה שאצליח לעמוד בתמורה שתבקש".

    יניב כיוון את חורי המזגן אל מצחו המיוזע והחל לספר.

    "לפני כמה חודשים ערכנו מבצע בחטיבת הביניים ואלה שהשיגו את הניקוד הגבוה ביותר זכו בטיול לנחל צלעם עם סנפלינג. יצאנו השכם בבוקר מגבעת שמואל, אני וחמישה נערים, וירדנו מהאוטובוס ליד בית צרויה, מרחק של חצי שעה מתחילת המסלול של הנחל, מכיר את נחל צלעם?"

    משה הניד ראשו לשלילה ופתח את הפחית השניה. "כמה נחמד שהבאת גם ספרייט, רוצה קצת?"

    "לא לא, זה שלך. אקיצר, זה היה בערך בשבע וחצי בבוקר כשהתפרקנו מהאוטובוס, עם כל התרמילים וציוד הסנפלינג ושאר כל אביזרי קמפינג למיניהם, ושני ג'ריק...

    רגע. חבר'ה איפה הג'ריקנים. מה?? שניהם?!

    זהו, האוטובוס נסע ונשארנו בלי מים.

    אנחנו באמצע השממה, וגם אם נמצא ברז, אין לנו במה למלא.

    שמנו פעמינו לבית צרויה. בטוח יש שם צרכניה, נקנה שם מימיות או בקבוקי מים או משהו.

    השמש של לפני שמונה עוד לא חמה כל כך, צעדנו ושרנו, לאורך שביל הגישה ליישוב, המצב רוח היה טוב למדי.

    בית צרויה זה כפר קטנצ'יק שבמרכזו מגדל מים מוקף מדשאה קטנה שסביבה מוצבים המרפאה, בית כנסת, סניף דואר, וצרכנייה קטנה.

    קטנה בסדר גודל של חדר אמבטיה.

    נדחקנו פנימה כדי לגלות שמדף המשקאות ריק לחלוטין.

    "מים?" שאלנו את הקשיש שישב על כסא פלסטיק ליד הפתח. והוא הושיט לנו את הבקבוק המונח לידו, וביקש לא לגמור הכל.

    "לא, אנחנו רוצים לקנות מים מינרליים".

    "אה" אמר הקשיש כמו לעצמו "נגמר. יש השבוע הפסקת מים, עבודות במגדל. והחברים קנו את כל השתייה, גם חלב אין".

    היינו זמן מה בהלם, ואז התחילו ההתמרמרויות וההאשמות ההדדיות והאוירה נעשתה מורעלת. ואז הופיע טנדר ישן נושן, ונהגו השזוף צעק מבלי להוציא את הסגריה משפתיו "בוקר טוב אריק".

    הקשיש הגיב בתנועת ראש כמעט בלתי מורגשת.

    "מי הבחורים האלה?" פלט הנהג קריאה מעורבת בעשן.

    "באו לבקש מים" לחשו שפתי הקשיש.

    המנוע כבה.

    הנהג יצא מהרכב והלך אל מאוחרי הטנדר "מאיפה אתם חבר'ה, יוצאים לטיול?"

    "מגבעת שמואל, באנו לעשות סנפלינג במצוקים של נחל צלעם, אבל זה כנראה יתבטל כי..." הבאגז' החורק נפתח אל על, והנהג השרירי הוציא שתי שישיות בקבוקים כחלחלות והניחן לרגלינו על האדמה.

    "שום דבר לא מתבטל" אמר דרך הסיגריה המתנודדת בקצה פיו.

    "ומה אתך, אבנר?" שאל הקשיש הנרגן.

    "יהיה בסדר. אני אקפוץ לבאר שבע לקנות מים".

    "ואו, אנחנו לא יודעים איך להודות לך" אמרתי לו, ואז הוא הושיט לי את גליל הפלסטיק הזה, ונסע ללא אומר, מותיר אחריו ענני פיח שהתרוממו מהאגזוז המתעטש, וגם מחלון הנהג".

    "וזה הגליל?" שאל משה ירחי.

    "זה בדיוק" הדליק יניב את הנורה שמעליהם, "ועכשיו תפתח".



    ***​



    רחובות הכפר וורן היו ריקים, מאז שצבא אדוארד שם פניו לעבר פואטייה, נעלו התושבים את עצמם בתוך הבתים מאימת הדוכס השחור, וחיכו שיעבור זעם.

    "הררררר" השמיע הקצין הצרפתי ועצר את סוסו ליד בית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ממוסמרות. מבפנים נשמע קול התייפחות קורע לב. בקיר לצד הדלת נחפר שקע קטן שכוסה בטיח.

    מזוזה.

    החייל נאנק כשנחת על הקרקע מעל גבי הסוס. כל תנועה של המתכת החדה הנעוצה בתוך גופו הסבה לו כאב עז.

    הוא קשר את המושכות סביב עמוד העץ של הגדר, ופסע לעבר הבית היהודי.

    מרחוק עוד היה אפשר לשמוע את שאגות הקרב של האנגלים ופה ושם נראו עמודי אבק של הפרשים הנסוגים אל הכפרים, איזה בזיון.

    הוא דפק על הדלת.

    הבכי פסק מיד, הוא יכול היה לחוש את החרדה בשתיקה שמאחורי הדלת.

    "וִיו לה פרנס!" קרא החייל והזדקף להבליט את המדליות שעל חזהו.

    עין שחורה הציצה מבין קרשי החלון הסמוך.

    "אוברה פור מואה, ז'ה סווי ז'ואיף" קרא ונשק למזוזה.

    הדלת נפתחה, ואיכר כחוש עם עיניים בולטות הכניס אותו פנימה, "שלום עליכם".

    "עליכם שלום" אמר החייל והסיר את הקסדה. מספר ילדים התקבצו סביבו ובחנו את מדיו בסקרנות.

    האיכר הביט בעיגולי הזהב הנוצצים על כתפיו החסונות של האורח. "קצין?" שאל בהערכה.

    "קפטן שבלואה, מפקד פלוגת פרשים של הוד מלכותו".

    הילדים נשפו בהתפעלות והאיכר נסוג ביראת כבוד וקד עמוקות. הקצין נד בראשו מבלי לחייך.

    הוא היה צעיר מאד ופניו הבלתי מגולחות היו יגעות וקודרות.

    "אז איך הקרבות?"

    הקצין נאנח ופתאום התנודד ונשען אל הקיר, צליל מתכתי נשמע כשחרבו השתקשקה בנדנה.

    "מה קורה בפואטייה?" שאל האיכר בחרדה.

    "נכבשה!"

    הנוכחים בהו בו באלם.

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר לבסוף.

    "היה לנו יתרון מספרי ניכר עליהם, אבל קשה היה לעמוד בפני פלוגות הארצ'רים, הם התפרסו על הגבעות מצפון וקצרו בנו ללא רחמים עם קשתות ארוכות טווח. אתה יכול להבין שפרש היה המטרה הנוחה ביותר עבורם, כשגופו הבלתי מוסתר מזדקר לגובה מעל הסוס". הקצין נשען שוב אל הקיר ופניו התעוותו, ספק מכאב ספק מצער.

    "כמה שעות איבדתי את מרבית אנשיי, השאר נסו אל הכפרים".

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר ונופף באגרופו, "אני בטוח שתוך זמן קצר יארגן המלך את הצבא מחדש ויביס אותם" הוא נופף באגרופו שנית, "וִיו לה פרנס!"

    הקצין נאנח ואמר בשקט, "אה... אינך יודע..."

    האיכר קרב אליו בעיניים פעורות, "איני יודע! מה איני יודע?" קרא בקול גבוה.

    הקצין השפיל את עיניו

    "מה, ספר לי. המלך נפצע? נהרג??"

    "גרוע מזה", אמר הקצין, "נפל בשבי".

    "המלך ז'אן השני ירום הודו... בשבי?!"

    העיניים השחורות והבולטות נמלאו דמעות של אין אונים, והקצין הקשוח והאיכר המחוספס, נפלו איש אל רעהו בחיבוק של תבוסה, כמו שצרפתים יודעים.

    נאקת כאב נמלטה מפי הקצין והוא הדף את האיכר מעליו.

    האיכר התבונן בו, לא מבין. ואז פתח הקצין את אדרתו והרים את האפוד העבה, קצה שבור של מקל בלט מתוך החולצה מוקף בכתם אדום שנמשך ונספג כלפי מטה על פני כל מכנסיו.

    "אנגלים ארורים" אמר האיכר.

    "ג'ולייט". קרא האיכר בקול.

    "אשתי חובשת", הסביר, "אולי היא תוכל לעזור לך".

    מן החדר יצאה אישה גבוהה וחיוורת עם תינוק בזרועותיה, פניה היו שטופות דמע.

    כשראתה את החץ השבור חשקה את שפתיה "אסור למשוך את זה החוצה, צריך רופא מנתח".

    "מה קרה לילד?" שאל הקצין וכיסה את גופו באדרתו, "נכנסתי לכאן כי שמעתי את הבכי".

    "הוא קודח. והרופא אמר שאם לא נשיג לו מים עד הלילה...." היא פרצה שוב בבכי.

    "האנגלים סכרו את נחל מון-לואי, ושתי הבארות של וורן מזוהמות ב... לא רוצה לומר במה. מים! מים שווים כמו זהב עכשיו, הייתי נותן את כל מה שיש לי בעבור רבע גאלון". אמר האיכר ופכר ידיים ביאוש.

    הקצין שתק רגע, בלסת נוקשה ועיניים בוהות הוא ניצב מהרהר, ואז התיר את חגורו ופרק ממנו מימיית עור גדולה.

    הם עמדו משתאים. "אתה...אה... לא?!"

    "אני לא אזדקק לזה, אני כנראה... כבר לא אשרוד את זה, נכון מאדם?"

    ג'ולייט לא ענתה.

    "קחי, תני לילד".

    האיכר כרע לארץ וחיבק את ברכי הקצין בבכי "הו קפטן, איך אוכל להודות לך".

    הקצין הדף אותו בעדינות "תביא לי פיסת קלף וקסת".

    אחד הילדים מילא את בקשתו והקצין התיישב ליד השולחן, פתח את פקק הקסת, טבל בה את העט, וכנשמע מהחדר הסמוך קול האם המזמרת כשהיא משקה את תינוקה, הוא החל לכתוב:

    מי אשר תבוא...


    ***

    משה ירחי סובב את ההברגה, והוציא מתוך שפופרת הפלסטיק, פיסת קלף עתיקה, מגולגלת.

    "תפתח בזהירות, ותקרא" אמר לו יניב.

    משה פרש את הקלף על ברכו, והחל לקרוא:

    מי אשר תבוא זאת האגרת לידו, יגמול נא חסד עם חייל יהודי ההולך למות בלא זרע ויאמר קדיש לעילוי נשמת אלעזר בן יצחק.
    אחר זאת ישמור נא את האגרת אצלו, והיה כי ימצא איש צמא למים אז יתחזק להשקותו בעין יפה ויעביר את האגרת אל האיש ההוא
    .



    ***

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה