קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 115
    • ס
    שיתוף - לביקורת חיה
  • ספרי מוסר //
    • חשבתי
    בלילה אחד אפל.
    שאני כבר לא נמצאת כאן
    חשבתי שאינני חיה עוד
    וזוהי רק דמות דיוקני השוכבת עלי
    מיטתי.

    לא היה לי ספק
    שאני לא נמצאת בשום מקום
    לא הרגשתי את עצמי
    והלב שלי בכלל לא פעם.

    חשבתי שאני מתה.

    עד
    שיום אחד פתאום הרגשתי אותה
    את הנשמה.
    הרגשתי מעשים
    המוני מעשים רעים.

    הרגשתי לכלוך
    ועצב עמוק נכנס בי.

    אז ידעתי שאני חיה
    הבנתי שאני כאן.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: יהודיפשוט, ח.ד. וחלק, קראנצ' פיסטוק ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    תודה שטרחתם להגיב. מעריכה.
  • 374
    • א
    שיתוף - לביקורת לא דובים ולא יער
  • איש המילה הכתובה //
    • באולם ההרצאות של אוניברסיטת הרווארד אפשר לחצוב באוויר בגרזן.

    בעמדת המרצה עומד אחד מגדולי הפרופסורים, מציג בשפתו הקולחת מחקר חדש ומהפכני שהגה. עבודה מאומצת בת עשרות שנים מגיעה עכשיו אל קו הגמר.

    חליפתו מגוהצת, עניבתו חונקת ושחצנותו מתפרצת.

    "נכבדיי, היום אני עומד לשחוט פרה קדושה, או יותר נכון זאב קדוש. עשרות שנים עבדתי כדי להגיע לרגע שבו אכריז בביטחון מלא שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל וכלל". הפצצה מוטלת והשקט, שממילא שורר באולם, מסמיך כפליים.

    "במחקר מדוקדק וארוך שנים שערכתי הוכח מעל לכל ספק שאפשר להונות אנשים עשרות ואולי מאות פעמים לקראת מאורע גדול וכוזב, שמבטיח לבוא ולא בא". הקהל המלומד נע באי נוחות בכיסאותיו, מתקשה לעכל את הקביעה הבלתי הגיונית.

    דמו של הזאב השחוט מתערבב בדם ההיגיון הבריא, שנשחט אף הוא באותה סכין. הנוזל האדום כמו שוטף בבלבול את רצפת המליאה. "איך זה הגיוני?", תוהים כולם.

    הפרופסור אינו מתרשם מהרחש המבעבע באולם וממשיך בשלו: "לאורך עשרות שנים בדקנו באופן מעשי את משל ה'זאב' באזורי עולם מסוימים, ונוכחנו לגלות כיצד אנשים מתפתים שוב ושוב ליפול למלכודת הבהלה החלולה, גם אם היא אף פעם אינה מתממשת".

    הסקרנות הדוקרת הופכת לחוסר סבלנות בולט. העצבים הסקרניים של הקהל המשכיל אינם מורגלים למתח אינטלקטואלי מסוג זה. הפרופסור מסרב להתרגש; הוא ממתין לתוצאות המחקר עשרות שנים. יאות נא הקהל להמתין בסבלנות כמה דקות דלות.

    "ובכן", הוא מעלה את קולו באוקטבה שלמה, מוודא שאין נרדמים ומוסחים בקהל, "במחקר שלי הזאב הומר במשהו הרלוונטי יותר לבני זמננו, וגם הנער הזועק הוחלף בכלי תקשורת מודרניים שסייעו לי להפיץ את תעמולת הכזב".

    בשורה הראשונה מול הבמה יושב פרופסור ג'פרינסון. רגליו קופצות בחוסר סבלנות מופגן, מזכירות רגליים של מתופף בשיאו של מקצב מופרע. זה כבר יותר מדי בשבילו. מלכתחילה כל הכנס הזה לא הריח לו טוב; עכשיו הוא מבין עד כמה צדק.

    חושיו המחודדים מסגירים שבתפקיד הזאב מתכוון עמיתו להציג את היווצרות חור האוזון כקשקוש מוחלט שהוא הפיץ לצורך מחקרו. זה לא משהו שהוא מסוגל להכיל, ולו בשל העובדה שאת כל יוקרתו האקדמית צבר ממחקרים מקיפים על החור באוזון והשפעותיו ההרסניות על כדור הארץ.

    הוא מזנק מכיסאו כמו קפיץ דרוך ומתנפל בטיעונים עצבניים על עמיתו, המאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי רום אישיותו האקדמית: "החור באוזון הוא עובדה מוגמרת, הוא הולך ומתרחב בעודנו יושבים כאן ומקשיבים לשטויות שלך".

    תלמידיו של פרופסור "זאב זאב" קמים בלהט קודש להגן על כבוד רבם, וגם תלמידיו של פרופסור "חור באוזון" לא טומנים ידיהם בצלחת.

    הצעקות המחרישות הופכות עד מהרה לתגרות ידיים אלימות; המהומה מאיימת לפעור חור נוסף באוזון, או לפחות חור ענק באוזן.

    הדירקטור הראשי נוטל את המושכות ודורש להרגיע את הרוחות. "המזג האקדמי מחייב אותנו להכיל את דעות יריבינו, גם אם איננו מסכימים איתם", הוא פורס את דעתו המחייבת ותובע מעשים מיידיים: "מי שלא יישב בעוד רגע, יודח מהאוניברסיטה לצמיתות".

    זה עובד מצוין ומהר; כמו פועל בניין סיני היפראקטיבי, כולם מתיישבים. הפרופסור ממשיך בהצגת הדוקטרינה המהפכנית שלו.

    "צר לי שכך בחר חברי לנהוג כלפיי, בעוד ה'זאב' שלי כלל לא החור באוזון", מבוכה אדירה מתפשטת על פני כולם; הפרופסור המתפרץ מבקש נפשו למות מות מובכים.

    "ובכן, אני עומד על כך שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל. אחרת אין איך להסביר את העובדה שירושלמים עדיין מאמינים שבקרוב ירד בעירם שלג, למרות ה'שלג שלג' המיתולוגי של החזאים. ואם אבקש לבצע אנלוגיה מתאימה, הרי שהמשל בדיה מוחלטת; לא דובים, לא יער ולא שלג בירושלים!".
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: המהר"ל מפרוג, מיריכ, אבינועם גולדברג ועוד 32 משתמשים35 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה 👏👏👏 איזה כיף לשמוע תיארתי לעצמי שיהיה מאוד קשה לטשטש את הפאנץ' הפעם, משום שזה נמצא...
  • 192
    • מ
    שיתוף - לביקורת וידום אהרון
  • מימיי //
    • רָצִיתִי לִכְתֹּב מִלִּים
    שֶׁיְּבַטְּאוּ אֶת הַכְּאֵב
    אֶת הָאָבְדָן, אֶת הַקְּרִיעָה
    אֲבָל שׁוּם מִלָּה לֹא יָצְאָה

    בָּחַרְתִּי בִּשְׁתִיקָה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אבינועם גולדברג, אביגלוש, sh.t.down ועוד 8 משתמשים11 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מימיי
    תודה רבה!! תגובה מרגשת!
  • 119
    • R
    שיתוף - לביקורת סוּפָה כְּתֻמָּה 🍁
  • RPO //
    • אוּלַי זֶה סוּפָה
    וְאוּלַי עוֹד עוֹנָה
    אוֹ שֶׁזּוֹ סוֹפָהּ
    שֶׁל שַׁלֶּכֶת כְּתֻמָּהסופה של שלכת.רחל אורן.png
    סופה של שלכת.רחל אורן.png
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: DAY, yael305, מרציפן ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 193
    • ל
    שיתוף - לביקורת מעולם לא פגשנו🧡
  • לוטם //
    • מעולם לא פגשנו.


    שחור בעיניים,

    אבל כולם רואים כתום.

    ארונות אטומים, מכוסים בשחור,

    מסתירים תחתם

    ילדים.

    ילדים שמעולם לא פגשנו. אבל כולם מכירים.

    הלב מחסיר פעימה, נודם,

    אך בו זמנית דופק בעוז.

    ריח שריפה ודם מתערבל עם נקמה,

    א-ל נקמות השם, יש הבטחה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קרב, מצלמה חדשה, (deleted member) ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    sh.t.down
    צמרמורתתת כתיבה נוגעת.
  • 120
    • I
    שיתוף - לביקורת מִי אֲנִי בְּעֶצֶם?
  • I.Q //
    • ב״ה
    מִי אֲנִי בְּעֶצֶם?
    שָׁאַל הָאִישׁ אֶת עַצְמוֹ
    שָׁעָה שֶׁמָּצָא עַצְמוֹ מִתְוַכֵּחַ
    עִם הַמּוֹכֵר לְקַבֵּל הֲנָחָה וִיהִי מָה.

    ״אֲנִי לֹא מְסַיֵּם עִסְקָה בְּלִי הֲנָחָה״,
    הַמּוֹכֵר, שֶׁהֵבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו,
    חָכַךְ בְּדַעְתּוֹ,
    וְשׁוּב אָמַר:

    ״טוֹב, טוֹב! הִנֵּה הֲנָחָה
    שֶׁל אַרְבָּעִים אָחוּז מֵהַמְּחִיר הַקָּטָלוֹגִי,
    שֶׁהִיא שִׁשִּׁים אָחוּז הֲנָחָה
    מֵהַמְּחִיר שֶׁל הַהַנְפָּקָה
    שֶׁל הַמּוֹצָר…
    שֶׁהִיא…״

    הַאִם אֲנִי אִישׁ קְטַנְטַן כָּזֶה?
    שֶׁתָּלוּי וְעוֹמֵד
    בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,
    בֵּין שְׁלוֹשִׁים שֶׁקֶל
    לִשְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׁקָלִים חֲדָשִׁים?
    זֶה, שֶׁבִּקֹּרֶת קַלָּה,
    שֶׁכַּעֲנַן כַּלָּה,
    מְטִיחָתוֹ אַרְצָה
    וּמַחֲמָאָה מְבִיאָתוֹ לִשְׁמֵי רוּם?
    אוֹ שֶׁמָּא
    אֲנִי הוּא,
    שֶׁעוֹמֵד בְּכָל עֵת
    בְּעֹמֶק נִשְׁמָתִי,
    וְשָׁם אֵין מַשּׂוֹא פָּנִים
    וְלֹא מַקַּח שֹׁחַד.
    וְאֵין אֲנִי חָפֵץ בְּדָבָר
    זוּלַת הָאֱמֶת.
    וְהִנְנִי עוֹמֵד כַּאֲבוֹתַי
    וַאֲבוֹתֵיהֶם,
    עַד אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן
    לִמְסֹר נַפְשִׁי וּמְאוֹדִי.
    שֶׁאֵין אֲנִי וְהוּא,
    (זֶה הַקָּדוֹשׁ וּבָרוּךְ),
    שְׁנַיִם.

    עוֹד הַמּוֹכֵר נוֹתֵן בּוֹ
    אֶת מַבָּטוֹ הַמְּחֻדָּד,
    וְעוֹד הַמִּלִּים בֵּין שִׁנָּיו;
    וְהֲרֵי לְפֶתַע,
    הָפַךְ לְאָדָם חָדָשׁ,
    וְלֹא נוֹדַע הֵיכָן הָיָה
    הָאִישׁ שֶׁדָּרַשׁ הֲנָחָה
    עַל לֹא לוֹ, הֵיכָן הָיָה הַמִּקָּח.

    וְעַל עַצְמוֹ,
    מַבִּיט זֶה שֶׁרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי פָּנָיו,
    נָתַן אֶת קוֹלוֹ
    בִּשְׁטוּת עוֹבֶרֶת,
    וְהִנֵּה הוּא אִישׁ חָדָשׁ.

    וְהוּא, וְהַמּוֹכֵר,
    מְחַפְּשִׂים יַחַד נוֹאָשׁוֹת
    אֶת הָאִישׁ,
    שֶׁהִתְוַכֵּחַ,
    שֶׁנָּתַן אֶת קוֹלוֹ בְּלַהַט,
    וְהוּא, כַּנִּרְאֶה,
    עָלָה בַּלַּהַב
    וְנֶעֱלַם.

    מִי אֲנִי? שָׁאַל הָאִישׁ.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רבקהנ, מגבת, Avigail Amram ועוד 6 משתמשים9 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מגבת
    מדהים. את מיטיבה לבטא במילים רגשות חמקמקים, רגעים נצחיים של אנושיות טהורה. תודה!
  • 127
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת חללים בלב
  • צביה ר. //
    • בהמשך עצוב וכואב לזה -

    רבע לב שב,
    מתגעגע.
    נצרב.
    שלושה חללים בו.
    פעורים,
    פועמים,
    מדממים,
    דוממים
    דממה עמוקה, דקה.
    חללים פוערים
    נשמתם
    בזעקה:
    תחזור הביתה,
    אבא.
    עכשיו.
    תחיש פעמי
    פעימותינו.
    אמן.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, שירת הכוכבים, (deleted member) ועוד 3 משתמשים6 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה על המשוב החם!
  • 199
    • א
    שיתוף - לביקורת עוד יפרקו אותנו לחתיכות בוועדת השימוע הזאתי!
  • אוראל סולטן //
    • "אני אומר לך, הוא חייב לעוף מפה!"

    "מסכים. זה לא מתאים שהוא יישאר."

    "בעצם, עדיף לסלק אותו, ומהר!"

    "אני חושב שצריך פשוט לחתוך אותו לחתיכות! לשסע אותו לגזרים!"

    "ולפזר אותו שלא ירגיש בכלל שהוא היה פה."

    "רגע, נראה לי שעדיף להשאיר אותו כאן, הוא דווקא מועיל..."

    "אם ככה, אז לא נסלק אותו."

    "הי, מה עם קצת שמן זית?"

    "הממ... שמן זית?"

    "כן. אנחנו מכינים סלט, לא?"
    • חחח
    Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, קרב, אביגלוש ועוד 13 משתמשים16 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה על מחמאות בסטייל! תווווודה!!!!
  • 209
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אם זה לא היה
  • צביה ר. //
    • אם זה לא היה עצוב זה היה עוד יותר עצוב.

    לראות אותו ככה – שבר לי את הלב לאלפי רסיסים. קטנים, נוצצים. מסנוורים את הצונאמי שגעש לי בעיניים.
    הוא ישב מכווץ בפינה, מכודרר. ראש מפריד בין ברך לברך, ידיים חובקות רגליים.
    כל ניסיון שלי להבין מה בעצם קרה – גווע עוד טרם הספיק לחלוף על מפתן שפתיי.
    ההצטנפות הזו שלו, ההתכדררות שתלתה מולי שלט: סכנה! כאן בוכים – גרמה לי לסגת ורק להביט מרחוק. לכאוב איתו יחד ולחוד.

    אלף אפשרויות התרוצצו לי בראש בבהלה: מישהו העליב אותו, הוא ראה מראה נורא שגדול על עיניו הקטנות בכמה וכמה מידות, נאמרה לו מילה שפערה פצע עמוק בליבו הרגיש, הוא חווה דחיה, השפלה, אולי הכל יחד!
    חוסר אונים הוא הגדרה ממעיטה מאד לתחושה שמילאה אותי עד גדותי ועד בכלל.

    יצאתי בשקט מן החדר, סוגרת אחרי את הדלת.
    במטבח יד מסבנת צלחת, ראש הומה מחשבות, ולב במר בוכה.
    שומעת רחש.
    מסתובבת.
    רואה חיוך.
    השתבשה דעתי. אני הוזה.
    "מההההה? מה קרה??"
    עיניים מתעגלות בתום, פנים שלוות כמו אגם ברבורים באמצע הקיץ: "זהו, אני כבר לא עייף, אמא. ישנתי מספיק".

    אם זה לא היה :eek: זה היה עוד יותר :eek: .
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אותיות של סוכר, נח שוורצברגנדרוביץ, שירת הכוכבים ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    איזו מחמאה נעימה. תודה רבה!!
  • 547
    • א
    שיתוף - לביקורת תור רב-שנתי בסופר השכונתי
  • איש המילה הכתובה //
    • "סליחה, אני יכול לעקוף אותך בתור? יש לי רק את זה", ילד ביישן עם 'פסק זמן' ביד, בוהה בעיניים מפוחדות בשתי עגלותיי העמוסות לעייפה, שפתיו ממלמלות תפילה לתשובה חיובית.

    "בכיף חמודי, תעקוף". בטח יש לו טיול שנתי או משהו, לא אעמוד בינו לבין חוויה מושלמת.

    ברקוד של 'פסק זמן' נסרק, כרטיס אשראי מוצמד למכשיר הסליקה, ואופס, הוא לא עובר. כבר בנקודת זמן זו הבנתי שעליי לקחת 'פסק זמן' מחיי האינטנסיביים. נחרץ גורלי לבלות קצת בסופרמרקט השכונתי.

    הילד המובך התקשר לאימו. לאחר דין ודברים קדחתניים בטלפון התקבלה הכרעה: "אבא שלי באמריקה, הוא חוזר בקרוב והוא יביא לי את כרטיס האשראי החילופי שלו".

    לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. "אוקיי, אז בינתיים לך הביתה וכשאבא שלך יחזור, אם בכלל, תחזור לרכוש לך פסק זמן", זעקתי את המובן מאליו.

    "מה פתאום!", זעקה הקופאית העצלנית וחסרת החיים. אין לה לאן למהר. היא גרה בעמדת התשלום בשנתיים האחרונות, ללא צפי להעתקת מקום מגורים בקרוב. "אתה יודע כמה מסובך זה לבטל עכשיו הכול? תחכה בסבלנות בבקשה", פסקה בנחרצות.

    הבנתי שאני עשוי לבלות כאן את שארית ימיי. הבאתי לעצמי שתי קופסאות חלב הפוכות מפלסטיק, התיישבתי, התרווחתי. לפחות שאזדקן בנוחות.

    הימים עברו חלפו ביעף. הילד הביישן גדל והיה לאיש, ואילו פסק הזמן נשרף בשריפת חמץ לפני עשרות שנים, אבל התור עדיין בתקיעותו עומד. אביו של הילד, אם תהיתם, טרם שב מחו"ל. היה עיכוב קטן בטיסה.

    נורא נעלבתי שבכל השנים האלה אף אחד לא בא לחפש אחריי. כנראה שאני לא באמת נחוץ למישהו. אשתי וילדיי המשיכו בחייהם ללא מצפון, בעוד אני לכוד בתור בסופר. אין מעליב כזה!

    לאחר שנות ציפייה ארוכות, הילד/איש שילם סוף סוף על פסק זמן חדש. אביו עדיין לא שב, אבל הקופאית הנרגנת נפטרה בשיבה טובה. הגיעה אחת אחרת, זורמת יותר.

    אם חשבתי שגואל בא לציון, הבנתי מהר מאוד שהיה זה משיח שקר. עכשיו התגלעו בעיות חדשות ומורכבות מאוד, לא מהסוג שמוכרת טרייה תדע לפתור. השנים והכימיה עשו את שלהן, ותוכן העגלות שינה את פניו: חלב הפך לגבינה, גבינת 5% הפכה לגבינה צהובה, ענבים לצימוקים, יין לחומץ וביצים ללול תרנגולות.

    המוכרת המבולבלת לא ידעה כיצד לתמחר, לפי התצורה הנוכחית של המוצרים או דווקא לפי תצורתם המקורית. זה לקח עוד שבועיים, אבל בסוף, בסיועו האדיב של מנהל הסניף, הצלחנו להגיע למחיר מוסכם.

    הדרך הביתה הייתה מרגשת במיוחד. התמלאתי ציפייה אדירה. עניין אותי לגלות מה עלה בגורל ילדיי. האם התחתנו בזמן היעדרותי? האם הביאו לי נכדים? ומה לגבי השכנים, האם כולם עדיין בין החיים?

    הגעתי לבניין מרוגש כולי. האיחוד ההיסטורי יתרחש בעוד שתי דקות. סרקתי את המרחב, חשבתי שאראה חפ"ק משטרתי ומערך מתנדבים מסועף שעושים הכול כדי לאתר אותי. חיפשתי עיתונאים וצוותי תקשורת מהארץ ומהעולם, שבאו לתעד את המפגש המרגש.

    אין כלום. נפגעתי עד עמקי נשמתי. אני פשוט לא מעניין את אף אחד. זו ללא ספק מחשבה קשה לעלות איתה הביתה לאחר היעדרות ממושכת כל כך.

    נקשתי בדלת ונכנסתי בעדינות. הבית היה שקט מאוד. רק אשתי ישבה ליד החלון בסלון על כיסא גלגלים, לצד המטפלת הפיליפינית שלה. נבהלתי כהוגן מהזדקנותה. כאשר עזבתי לסופר, היא עוד הייתה צעירה ותוססת, עכשיו היא עותק לא מקורי של סבתא שלה שושנה.

    לשמחתי כשראתה אותי היא זינקה מהכיסא, כמו ילדה בת 7. התרגשתי מהמחווה המיוחדת, היא רק ראתה אותי ושכחה מכל מכאוביה ומגבלות גופה. היא רצה בהתרגשות כל הדרך לעגלות הקנייה, חיפשה משהו ספציפי.

    לאחר נבירה קצרה, היא הרימה קופסת שמנת לבישול וצווחה עליי בכעס מתפרץ: "אבל אמרתי לך בפירוש שמנת מתוקה!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., אימון- והנחייה בNLP, ברוך בלייער ועוד 95 משתמשים98 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    לא יפה ככה להשמיץ אותי. דווקא חשבתי ללכת לסופר אחר, אבל הקופאית אמרה שאם אבחר כך עלי להחזיר את...
  • 425
    • א
    שיתוף - לביקורת המסע שלי בעקבות רבי עקיבא
  • איש המילה הכתובה //
    • אני נושא עימי את הסוד הזה שנים רבות. הוא נעשה כבד מיום ליום. זה מרגיש כמו עבודות כפייה בחדר כושר תחת אימונו התובעני של מאמן כושר סובייטי, כאשר בכל פעם שאני מצליח בקושי רב להרים את המשקולת, יד שרירית מוסיפה עוד אבני משקל למוט הנאנק מכאב.

    אז הגיעה העת לשמוט את המשקולת, ולגבי הסובייטי האיימתני? גם ככה אין לי כבר מה להפסיד.

    בלי יותר מידי דיבורים והכנות, פשוט אגיד את זה וזהו! אני רק מקווה שזה לא יגרום לכם להעריך אותי פחות.

    התקשיתי בקריאה עד גיל מאוד מאוחר. כמה מאוחר? גיל 26, מספיק מאוחר?

    אני יודע שזה נשמע לא אמין, אולי אפילו פתטי. איך זה שבן אדם שמתיימר להיות סופר התקשה בקריאה ועוד עד לגיל כל כך מתקדם? זה כמו להגיד שזמר מקצועי היה חירש-אילם רוב שנותיו. אבל מה לעשות שאלה הן העובדות.

    כן. זה היה דור אחר. לא כל מי שהתקשה בכיתה קיבל מיד אבחון מקצועי וטיפול נאות. אם הקריאה הייתה נהירה לך אז זכית ואם לא - בכית.

    הייתי ילד ביישן ולא הרביתי להתלונן. איכשהו הצלחתי להעביר את הזמן מבלי שישימו לב יותר מדי למצוקות שלי. לעיתים רחוקות התלוננתי על כך שאיני מצליח לקרוא כמו שצריך. למוריי היו עניינים חשובים יותר, והורי היו עסוקים ביום-יום האינטנסיבי. "קורה שילד מתקשה קצת, זה לא משהו שלא נשמע במחוזותינו", הם הרגיעו את מצפונם.

    כשבגרתי ידעתי שהמצב הזה לא יכול להימשך, אך התביישתי נורא. איך זה ייראה שאיש בן 26 ניגש לאבחון לאחר כל כך הרבה שנים של הזנחה פושעת?

    ואז נזכרתי ברבי עקיבא. בגיל 40 הוא עמד בפתחה של כיתת מכינה, ראה 28 זאטוטים יושבים על כיסאות נמוכים ומנדנדים את רגליהם המיניאטוריות באוויר הנה והנה. היה קל יותר מבחינתו להתמסר לבושה, לתת לה להכתיב לו את המשך מהלך חייו. אבל הוא החליט לגבור עליה, וללא היסוס מיהר לכיסא ה-29 והשתלב בלימודי האותיות.

    הכיסא לא היה למידותיו, סביר להניח שרגליו הארוכות, שחיפשו נואשות אחר תנוחה, כמעט נתקלו במלמד המסור, אולי אף הכשילוהו והשטיחוהו ארצה, אבל אותו עניין רק דבר אחד - לדעת לקרוא כמו כולם! והשאר היסטוריה, ועוד איזו היסטוריה.

    יצאתי בעקבות רבי עקיבא. לא הייתי אמיץ מספיק כדי לשבת לצד בני הקטן בכיתה מכינה, אבל קביעת תור למטפל אישי היא משהו שהצלחתי לחיות אתו בשלום.

    וככה מצאתי את עצמי בגיל 26 יושב מול מטפל ומשתף פעולה כמו ילד טוב ירושלים.

    "מה אנחנו רואים כאן על הלוח?", הוא שאל בסבלנות ילדותית מביכה. ואני עניתי בהתלהבות "אל"ף". "ומה אנחנו רואים כאן?", ואני והמשכתי ועניתי בשמחה, "בי"ת".

    זו הייתה ממש תורה לשמה. לא היו לו למטפל ממתקי פיתוי ודרבון וגם לא צעצועים משחדים. ועדיין שיתפתי פעולה בחדווה גדולה לטובת המטרה הנעלה.

    הטיפול הסתיים והוא התיישב לכתוב לי סיכום: "בעין ימין יש לך מספר 2.2, ובעין שמאל 2.6. אתה לא צריך מולטיפוקל".
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: המהר"ל מפרוג, סוסה כתומה, שמעון לוינזון ועוד 49 משתמשים52 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה תודה רבה דיוק מקצועי חשוב. כאן כבר מאוחר מידי לתקן, אטמיע אותו בקובץ. תודה רבה!
  • 709
    • א
    שיתוף - לביקורת זכייה שמימית בלוטו
  • איש המילה הכתובה //
    • 25698425 זה המספר שהתנגן לי בראש.

    אני לא מאלה שתראו רכונים על דלפק בפיצוצייה, ממלאים טפסים של מפעל הפיס. לא מאמין שאזכה. אני לא מאלה שזוכים.

    בפעם האחרונה שהבטיחו לי זכייה בפיס שאסור לפספס, נתקעתי עם נוות ביתי לשארית חיי. עקבותיו של השדכן נעלמו כלא היו, כך שגם למי להחזיר את הצ'ק לא היה לי.

    מאז אני בפוסט-טראומה מהפיס, לא מתקרב לדבר הזה. אבל הפעם זה משהו אחר. חזק. מבטיח.

    המספר 25698425 לא מפסיק לרוץ לי בראש. המוזיקאי שבי אפילו כבר התאים לו לחן עליז. זה מרגיש כמו שהדמות המכוערת מהפרסומות של מפעל הפיס התגנבה לי לתודעה, גילתה לי את המספר הזוכה ומאיצה בי לרוץ למלא טופס.

    "בסך הכול הגיוני", חשבתי לעצמי. מי כמוני ראוי לזכייה בפיס. רק בורא כל עולמים יודע מה הלב הרחב שלי יעשה עם שני מיליון ₪. זה לא שאפזר את הכול לצדקה, אגזור לעצמי עמלת מה, אבל סכומים עצומים יוזרמו למטרות ראויות.

    נכנסתי לפיצוצייה ומילאתי את הטופס בשמחה של זכייה. המוכר רצה להחזיר לי עודף, סימנתי לו שאין צורך והסתלקתי לדרכי. בחוץ ניגשתי לקבצן המיתולוגי של השכונה, פינקתי אותו בשטר של מאתיים ש"ח, דמי רצינות, הצהרת כוונות כלפי שמיא.

    עכשיו נותר לי רק להמתין בסבלנות ליום שלישי בשעה 14:00, אז יודיעו לזוכה, כלומר לי, את דבר זכייתי.

    בתאריך ובשעה הייעודיים הייתי בכוננות שיא לקליטת השיחה המשמחת. לא לקחתי סיכונים, וידאתי שתהיה לי קליטה מלאה. עליתי על גג הקניון השכונתי שעליו ממוקמות אנטנות התקשורת העירוניות, ונצמדתי לאנטנה שהרגשתי שהנייד שלי הוא משורש נשמתה.

    השעה 14:00 בדיוק. בום. הנייד מצלצל. זו אשתי. "איפה אתה", שאלה בפעם המיליון מאז החתונה. "בכולל עם החברותא באמצע לימוד". לא שיקרתי, רק הצעתי אמת אלטרנטיבית, מותאמת אישית לסיטואציה, מפני דרכי שלום בית כמובן.

    "טוב, לא רוצה להפריע לך ללמוד, אבל אני בדיוק פה בחנות של הבגדים ומצאתי פה כמה דברים יפים לשמוליק וליוכבד...", עצרתי אותה, אין לי זמן לדיבורים מיותרים - אוטוטו מתקשרים מהפיס: "תקני מה שבא לך, מבחינתי תארזי את כל החנות, גם את המוכרת, רק אם היא מציעה את עצמה למכירה כמובן", אמרתי באדיבות של זוכים.

    היא הייתה בהלם. "נראה לי שלא קלטת את השאלה שלי", הסתייגה. "קלטתי, קלטתי, יש לי קליטה מצוינת כאן". היא ניתקה, מיהרה לברר את המספר של הפסיכיאטר המחוזי. רק אני ידעתי כמה שאני לא הוזה. דקות בודדות מפרידות ביני לבין עושר עצום.

    כעבור 4 דקות זה קרה. הנייד מצלצל שוב. אראלה ממפעל הפיס על הקו. לא הייתי מופתע בכלל, אבל עדיין יש משהו משמח וסימבולי בשיחה הזאת, גם אם היא הכי צפויה ובנלית.

    התקשרתי לאשתי לבשר את הבשורה: "אני יושב כאן ולומד, ולא תאמיני מי מתקשרת אליי.... אההה כוחה של לימוד התורה הקדושה". בעבורה זו כן הייתה הפתעה, היא התרגשה מאוד. רכשה חנות בגדים. ויתרה על המוכרת.

    אבל אז הבנתי ששני מיליון ₪ הם לא כל כך הרבה. כלומר, אני ממש בעד מתן צדקה וביד רחבה ונדיבה מאוד, אבל קודם כל עליי לדאוג לחיי שלי. עניי עירך קודמים, לא? "אם זה היה ארבעה מיליון, זה כבר סיפור אחר".

    טרם סיימתי את המחשבה והנייד מצלצל. זו שוב אראלה ובפיה טעות משמחת: "סליחה אדון, נפלה טעות, לא זכית בהגרלה של שני מיליון, אלא של ארבעה מיליון". זה הפתיע אפילו אותי. פצחתי באמירת 'נשמת' בכוונה עצומה, ומיהרתי לכותל המערבי להודות על הפינוק השמיימי העצום הזה.

    בדרך לכותל הבנתי משהו חשוב. ארבעה מיליון ₪ הם ממש לא הרבה כסף. כלומר, זה סכום נחמד אבל עדיין לא ברמה של לפזר צדקה לכל עבר. עשרה מיליון זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

    הנייד רוטט. לא ייאמן, זה שוב ממפעל הפיס. משמיים מקשיבים למחשבותיי ומגיבים להן מיידית. אני בולם את ההתלהבות, מקשיב לאראלה: "אני שוב מתנצלת, לא יודעת מה קרה לי היום, אבל עכשיו אני שמה לב שהזכייה היא בהגרלה של עשרת המיליונים. אויש, ועוד תיקון קטן, אתה גר בנתיבות?"

    "לא", עניתי. "אה, אז זה לא אתה הזוכה, זה מישהו בעל שם זהה".
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אמונה זה הכל!, המהר"ל מפרוג, סוסה כתומה ועוד 57 משתמשים60 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על הפרגון האין-סופי ועל הפירוט!
  • 244
    • %
    שיתוף - לביקורת תהליך.
  • %תמר% //
    • חשבתי לשתף אתכם בתהליך כתיבה קצר....
    מקווה שאצליח להסביר את התהליך.
    לא תמיד אנחנו בעצמנו רואים את התהוות התהליך,
    אבל תמיד נוכל להביט על הטיוטות ולראות קצת את צורת העבודה שלנו (או צורת התהוות הכתיבה. לוידעת כבר איך לקרוא לזה.)

    כמו תמיד, בסתם יום, עלה במוחי רעיון כלשהו. חשבתי לדמות טראומה לקעקוע.
    לפני שהתחלתי לכתוב הבנתי שכדאי לקעקע את הטראומה בלב.
    התחלתי עם שורות קצרות:

    יש לי קעקוע.
    הוא חרוט לי על הלב.
    לנצח אנסה למחוק.
    לנצח אצייר אותו.
    בלייזר.
    ---

    מיד הרגיש לי שזה לא כתוב מספיק מובן.
    לא מובן מה הכוונה לצייר קעקוע... למה לצייר? זה לא אמור למחוק?
    אז ניסיתי שוב:

    יש לי קעקוע.
    הוא חרוט לי על הלב.
    אני מסירה אותו עם לייזר,
    שכבה שכבה.
    קו קו.
    מוחקת.
    ---

    שוב, לא הרגיש לי מספיק מובן, אז חשבתי איך אני יכולה להפוך את העניין למובן יותר.
    הבנתי שאני צריכה לכתוב שהקעקוע חרוט לי על הלב. שאני לא רוצה אותו שם. שאני צריכה למחוק אותו.
    שכדי למחוק קעקוע צריך לייזר. צריך להוריד שכבה שכבה. וגם צריך לא לפחד מהכאב שההסרה מסבה.

    אז ניסיתי שוב:

    יש לי קעקוע.
    אני רוצה להסיר אותו.
    הוא חרוט לי עמוק בתוך ים של שכבות בלב.
    אני צריכה לייזר.
    אני צריכה להיות מסוגל לעבור עליו יום יום. לצייר אותו. מחדש.
    רק ככה הוא ירד.
    רק אם אצייר יום יום את הציור. בלייזר.
    רק אם לא אפחד מהכאב שהלייזר גורם לי.
    רק כך אצליח למחוק לי ת'קעקוע הזה שחרוט לי על הלב.
    ---

    ואז נהיה לי בלאגן בראש.
    אז ניסיתי לסדר אותו..
    הבנתי שהחוסר סדר מפריע וגם ההתפתחות של הרעיון מהירה מדי.

    כתבתי מחדש:

    יש לי קעקוע. בלב.
    הוא חרוט עמוק,
    בתוך ים שכבות.
    רוצה להסיר אותו, לנקות קצת ת'צמי.
    מה לעשות שקעקוע מסירים עם כאב. עם לייזר.
    אני לא יכולה לפחד ממנו. מהכאב.
    רק אם אעבור על הקעקוע. אצייר אותו. יום יום. מחדש.
    רק אם לא אפחד מלייזר. מכאב. משכבות שכבות של עור.
    רק כך אצליח למחוק לי ת'קעקוע הזה,
    שחרוט לי על הלב.
    ---

    זהו.
    תמיד אפשר לנסות לשדרג שוב ושוב.
    אשמח שתעזרו לי להתמקד עוד.

    מקווה שהייתי מעניינת מספיק. אם הגעתם לשורה האחרונה, אולי בכל זאת כן היה מעניין.


    (עצה קטנה לסיום: תשמרו את הטיוטות. יהיה לכם מעניין ומחכים לקרוא אותן בסוף.)

    תודה שהייתם איתי.
    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אריאל ריבו, רות ב. ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    תודה ששיתפת. דימוי תמיד משפר את הכתיבה. וליטוש הופך אותו ליהלום.
  • 59
    • ח
    שיתוף - לביקורת אולי היום?
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    כל יום עולה המחשבה: היום הוא היום הכי מתאים שהוא יבוא.

    רוצים לשמוע למה?

    אז ככה, בכ"ה תשרי הלא זהו יום בריאת העולם, ומה מתאים יותר מלברוא עולם חדש וטהור?

    בר"ה יום הרת עולם, יום הדין על כל הברואים יום בוא נזכרים כל המעשים, והלא זיכרוננו לטובה הוא עולה.

    ביום ב' דראש השנה, יום בו שולט דינא רפיא, מידת הרחמים וכוח התשובה, הלא בורא עולמים יתמלא כולו במידת הרחמים ויתקע בשופר גדול?

    בצום גדליה הלא הוא יום בו נהרג גדליה, שארית הפליטה וראש לחכמי ישראל יום המסמל חורבן יבוא ויסמל בנין מחדש.

    יום הכיפורים יום נורא בשנה יום מחילת עוונות, יום בו הופך חוט שני ללבן, בו עם ישראל טהור כמו בריאה חדשה.

    ומה עם סוכות?

    חג שכל כולו ב"צילא דמהימנותא", עם ישראל נמצאים בתוך ענני כבוד, ומנענעים לולב לכל כיווני העולם.

    וכשמגיע שמיני עצרת, או אז נוצר ייחוד גדול, הלא זהו היום בו הבורא מראה את אהבתו לבניו, אולי עכשיו.

    בכל פרשה עולה השאלה, האין פרשה זו מיוחדת במינה, פרשת בראשית, בשביל תורה ובשביל ישראל נברא העולם, ואולי ישוב ויתחדש לו?

    בפרשת בוא הנפש מייחלת, הלא תבוא?

    ימי טבת אף הם מלאים בציפייה לגאולה ברחמים בהתבסס על המדרש: "עתיד טבת שה' יחזיר לו", שמא התשובה תהיה בנין הבית?

    ובט"ו בשבט, עת נראו הניצנים בארץ, הרי מזל ישראל הוא חודש שבט, שסימנו דלי ואין דלי אלא תורה, עשה ריבונו של עולם למען תורתך.

    וכשמגיע אדר או אז ביום הפורים שיום כיפור כפורים יום נשגב ונעלה בכוח יינה של תורה ובכוח ישועות שלמעלה מההשגה, יום שקיימו וקיבלו מאהבה, הרי אנחנו מוכנים לקבל שוב, ולא עוד אלא שכתוב שכל המועדים יתבטלו לעתיד מלבד יום הפורים, אז אולי, זהו זה המועד?

    כל ימי חודש ניסן בו עליו נאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" הוא חודש של צפיה ועל כולן עולה ליל הסדר הקדוש בו אנו זוכים לאכול מצה ולקרוא את ההגדה, וכשם שזכינו אז להיגאל ממצרים גם היום זהו זמן המסוגל לגאולה.

    בימי הספירה בה אנו מתקנים מידה אחר מידה ומגיעים לספירת הכתר ליום מתן תורה, "יום שימחת ליבו", הלא נצא ונחזה במלך שלמה?

    המשך בצפייה ביום ט' באב שבאותו יום של חורבן מתעורר גם ענין התיקון, ובט"ו באב יום שמחה לישראל בו יצאו בנות ישראל למצוא את זיווגן בכרמים, ואולי כבר נתקן ענין הזיווג של כנסת ישראל עם בורא עולמים?

    וכך כל יום ויום יש סיבה מדוע דווקא היום ממש יום מתאים שיבוא בורא עולמים ויאמר לנו, שובי שובי, שיתקע לנו בשופר גדול בפתע פתאום, שיבוא האדון אותו אנו מבקשים בכל לבנו ובכל נימי נפשנו.

    אבל קיצין אסור לחשב.

    ומי יודע איזה יום ובאיזו שעה הוא יבוא.

    ריבונו של עולם כלו כל הקיצין, כפשוטו, וכל רגע וכל שעה היא כשרה לגאולה, וראויים הם בניך, "לריח שמניך טובים", הלא הן נשמותיך נשמות עם ישראל.

    קיים, ריבונו של עולם, את הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", קיים מצוות פדיון שבויים, אל תשכח צעקת ענווים.

    זכור לנו את הברית, זכור את העקידה, זכור את אשר הבטחת לאמא רחל ואם לא למעננו עשה למענך.

    ריבונו של עולם, לישועתך קיוונו כל היום, אתה ידעת כי לא פעם אחת בבוקר בלבד, עולה התפילה "לישועתך קיוויתי", ואף לא שלוש פעמים ביום, אלא בכל רגע ורגע, בצפייה עזה לעלות השחר.

    אחרי שכבר תתגלה מלכותך בעולם, כל הזמנים יתאחדו, ונוכל להכיר את השעה המיוחדת שבחרת בנו שוב, ועד אז, אנחנו ממשיכים לחכות ולצפות ולקוות לך בכל יום שתבוא.

    ואף על פי שתתמהמה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, ר' יעקב ישראל, שטירל ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 383
    • א
    שיתוף - לביקורת תוכנית חשאית בבית הקפה.
  • אוראל סולטן //
    • הכול התחיל כשישבתי לי בבית הקפה השכונתי, טובל עוגית חמאה בקפה, ומנסה להעמיד פנים שיש לי שליטה על החיים שלי.

    ואז שמעתי אותם – שני גברים בחליפות כהות, יושבים ליד השולחן הסמוך, מדברים בלחישות דרמטיות.

    "הוא חייב להתפוצץ תוך 48 שעות", אמר הראשון.

    "ברור," הנהן השני, "אבל הבעיה היא איך להכניס את זה לשם בלי שהם יחשדו."

    "המיקום בעייתי," הסכים הראשון. "אם זה יוצא משליטה, כל האזור בסכנה."

    "אתה בטוח שנסתדר עם זה?"

    "אל תדאג," חייך השני. "עשינו דברים יותר מסובכים."

    היד שלי קפאה מעל הקפה. המוח שלי התחיל לדמיין כותרות חדשותיות: "מבצע חשאי לפיצוץ הכור האיראני נחשף בטעות על ידי מישהו שטבל עוגייה בחלב" .

    חייבים לדווח למישהו. למי מתקשרים? לשב"כ? לצה"ל? ליעקב ברדוגו?!

    "ברור שהוא יתפוצץ", אמר הראשון פתאום.

    "בדיוק," הנהן השני. "אנשים תמיד מגזימים עם המשקלים. הם לא שומרים על היציבות - בום!"

    "וזה יכול להיגמר רע."

    "הדבר האחרון שאתה רוצה לראות זה את זה מתפוצץ באמצע."

    "אבל אם אתה יודע איך לתפעל את זה נכון, זה פשוט עובד חלק."

    לקחתי עוד לגימה מהקפה, מחייך לעצמי.

    ואז, ממש כשחשבתי שהעניין נגמר, נשמעה הקריאה:

    "טוב, שלחתי את המאמר 'למה ביבי טוב לישראל'."

    הסתובבתי בבהלה. זה כבר היה מוזר מדי.

    הדובר היה כתב עיתון 'הארץ', שנראה קצת כמו מישהו שהפסיד בהתערבות. מולו ישב ינון מגל, מחייך באכזריות מתוקה של מישהו שרקח מזימה מושלמת.

    "מה עכשיו?" שאל הכתב בקול מהוסס.

    "עכשיו אתה מחכה שיפטרו אותך."
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אבגדהוזחטיכלמנסעפצ, אביגלוש, אבינועם גולדברג ועוד 30 משתמשים33 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    חחח שיתוף מצחיק!
  • 645
    • א
    שיתוף - לביקורת קרב המוחות שלי עם מרפי
  • איש המילה הכתובה //
    • פחדתי מהבוקר הזה פחד נוראי.

    פקעת של עניינים חשובים - פגישות, סידורים, בירוקרטיה ותורים – התנקזה לי ליום אחד ויצרה מפץ אדיר של הספקים מטורפים.

    העניינים החשובים האלה יכלו להתפרס על פני ימים ושבועות, בחלוקת עומס הגיונית ומתבקשת. אבל מתברר שללוח השנה האדיש והלא תקשורתי בדרך כלל, יש חוש הומור סדיסטי. מצחיק אותו ש-266 משבצות בו ריקות, ואחת מפוצצת באלף מטלות. הבעיה עם הבדיחות שלו, מעבר לכך שהן אינן מצחיקות כלל, היא שהן על חשבוננו.

    אבל נעזוב את לוח השנה, הוא עוד היה ה"שטן הקטן" של הבוקר הזה. אחיו הגדול האכיל אותי מרורים במצקת של סיר טשולנט באוהל הרשב"י בל"ג בעומר שחל ביום היארצייט של ר' ישעי' בן ר' מוישה.

    התפללתי שהפעם הוא לא יגיע, אבל ידעתי שהוא יבוא גם יבוא. כמו שליח של הוצאה לפועל, אתה יודע שהוא אוטוטו נוקש בדלת, ועדיין מקווה עד הרגע האחרון שיקרה לו משהו נוראי בדרך.

    האורח הלא רצוי תמיד בא דווקא בזמנים הלחוצים ביותר. הוא אמנם לא נראה, אבל נוכחותו המעיקה מפצה במאות אחוזים על היעדרותו החזותית. תחת ניצוחו המרושע של מרפי, כל מה שיכול להשתבש משתבש, ובצורה הכי אכזרית שיש.

    אבל רגע, לאן הלכנו? בואו נחזור להתחלה.

    באותו בוקר, צליל חד של שעון מעורר דקר למוות את השינה העריבה שלי. קמתי בבהילות. הצליל העיקש גרם לי להרגיש כמו אצן בקו ההזנקה; מאותו רגע שהקול המזניק נשמע, הוא מתחיל לרוץ בטירוף, כל הדרך עד תהילת הניצחון או עד איבוד נשימה, המוקדם מביניהם.

    זינקתי מהמיטה היישר לשפיץ של החלון שהיה פתוח, מרוב כאב העפתי את עצמי מהמיטה לרצפה כדי לרקוד את הריקוד המסורתי הנהוג במקרי כאב מסוג זה, דרכתי היישר לתוך ספל נטילת הידיים, והתגלשתי במהירות כל הדרך למפגש בין הזרת של הרגל לשפיץ של השידה.

    הטרגדיה הקומית הזאת הלכה והתפתחה במהירות. גם חירש מלידה שמע באותם רגעים את צחוקו המתגלגל של מרפי ממלא את החלל.

    בעודי רץ בנשימות טרופות לרכבת, חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה למרפי לו הייתי פוגש בו. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מבצע בו פעולות מסוימות שלא ממש חונכתי עליהן.

    מרפי לא אהב את האיום. תגובתו הייתה מיידית, והיא הופיעה בסגנונו האופייני: הרכבת נכנסה לתחנה בדיוק כשאני הגעתי. ראיתי אותה ממרחק של 20 מטרים פותחת את הדלת. ובדיוק שנייה לפני שעליתי, נטרקה לי הדלת על האף.

    הסתובבתי מובס ומושפל, מלטף בחמלה עצמית את אפי המוכה. ואז משום מקום ראיתי אותו. הוא נראה בדיוק כמו שדמיינתי. חליפה שחורה ארוכה, תיק מנהלים מעור עתיק, משקפיים עגולים וכובע שחור שמכסה חצי מפניו.

    הוא התיישב על ספסל, הוציא מהתיק מחברת עבה ולא הפסיק לכתוב. "בטח הוא מנסח חוקים חדשים נוטפי רשע", חשבתי לעצמי. "אני חייב לעצור את זה, לטובת האנושות כולה", פסקתי והתיישבתי לצידו.

    בלמתי את הזעם שהיה אצור בתוכי, ידעתי שאיתו זה לא ילך בכוח. יצור ממולח ומנוסה כמו מרפי אפשר לנצח רק במוח והרבה ממנו.

    הוא נרתע ממני, סימן לי ללכת. לא נבהלתי, נותרתי לשבת בנינוחות. גייסתי את ניסיוני כפסיכולוג קליני כדי להצליח להתקרב אליו, לגרום לו לדבר.

    מה שלא עבד בתכסיס הראשון, עבד בתכסיס הרביעי. הצלחתי לזהות את המקומות הכואבים בנפשו. הוא לא רגיל שמטפלים בו ברוך; נאנחים מכאביו, מצקצקים ממצוקותיו.

    בעודי מפתח שיחת עומק מרתקת, כדי להבין את המניעים למעשיו, הצצתי למחברת המסתורית שלו. לחרדתי, גיליתי בה חוקי מרפי דרקוניים במיוחד שעשויים להיכנס בקרוב לתוקף ולפתוח את שערי הגהינום על כולנו.

    כל חוק קשה יותר מחברו. לדוגמה, אשתף אתכם בחוק החמור ביותר שראיתי, וכך הוא מנוסח (בערך, לא זוכר בעל פה מילה במילה): "משקפי האנשים הסקרנים יפלו ארצה, בדיוק כאשר השכן החדש יחלוף לצידם עם נרתיק התפילין כשצידו הנכון, זה עם השם הרקום, מופנה כלפי חוץ". שוד ושבר. אני חייב לעצור את זה!

    אם עד עכשיו הייתי מונע מנקמה אישית, עכשיו כבר הפכתי חדור בתחושת שליחות קדושה.

    הייתי מופתע מכך שמרפי התמסר לשיחה, או לחילופין מכך שאני פסיכולוג מוצלח כל כך. הוא חשף בפני את כל עצבי חייו הרגישים ביותר, זימר על קורותיו כמו נחקר המוגדר 'פצצה מתקתקת' במרתפי השב"כ.

    מהר מאוד הגענו לתובנה לא פחות ממדהימה. התברר שכל חוקי מרפי מקורם למעשה בטראומות שהוא בעצמו חווה. לדוגמה: הדרך של האיש המעוות להתמודד עם פרוסת חמאה שנפלה דווקא על הצד המרוח, הייתה לעגן בחקיקה כלל-עולמית את האפיזודה המצערת שלו כמציאות מחויבת על פי דין. משהו בידיעה שהאנושות כולה תסבול מאותה מצוקה, הביא לו הקלה גדולה.

    לא הצלחתי להתאפק, הייתי חייב לבקש ממנו שיסביר למה הדלת של הרכבת נטרקה לי היום בפנים. לא אלאה אתכם בסיפור המלא, רק אומר בקצרה שפעם, לפני הרבה שנים, זה קרה לו.

    הקשבתי לו באמפתיה רבה, והוא תגמל אותי במידע ששווה זהב. הצגתי את עצמי בפניו כבעל מקצוע מוסמך, ושאלתי אותו אם הוא מוכן שאטפל בו באמצעות תרגילי 'חוויה מתקנת'.

    הוא הסכים אבל תיחם אותי בזמן מוגבל. "פעם בשישים שנה מתכנסת 'מועצת מרפי' ברומא, בה מחוקקים את חוקי מרפי החדשים. אני לא יכול להרחיב יותר מידי על הרכב המועצה", הוא כיבה את הסקרנות שלי בטרם הוצתה במלואה, 'אני רק יכול להגיד לך שבעוד שעתיים הטיסה, ומיד בנחיתה אני חייב למהר לפגישה. אם אאחר, לא תהיה לי הזדמנות לחקיקה חדשה בשישים השנים הבאות".

    העפתי מבט על המסך וראיתי שהרכבת לנתב"ג מגיעה בעוד שתי דקות. נורא הצטערתי שלא יהיה לי זמן לטפל בו. אך לפתע הכה בי רעיון גאוני שמשלב בין ניצול זמן לטיפול יעיל: "אני אחכה לרכבת שלך", הצעתי לו, "אקרא לך שלוש שניות לפני שהדלת תיסגר, אתה תרוץ ותספיק לעלות ברגע האחרון ובכך תצליח לסגור מעגל, ככה נרוויח חוויה מתקנת מבלי לאחר לטיסה החשובה".

    הוא ממש התלהב. התוכנית עבדה כמו שעון שוויצרי. אני המתנתי לרכבת, קראתי למרפי שלושה שניות לפני שהדלת נסגרה, והוא הצליח לעלות ברגע האחרון.

    מרפי חייך אלי מהחלון במבט מלא תודה. התמלאתי בסיפוק. כשהרכבת נסעה, זרקתי מבט אחרון על הצג שהופיע מאחוריה, וקראתי בהתרגשות את הכתוב בו: "נסיעה ישירה: התחנה הבאה יוקנעם עילית צפון".

    לרומא הוא כבר לא יגיע היום, אבל יוקנעם עילית גם מקום יפה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: טובי כהן אדריכלית, ספרות בנשמה, המהר"ל מפרוג ועוד 68 משתמשים71 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו תודה רבה על ביקורת מפורטת, מנומקת ומעניינת. ממש סמי ביקורת ספרות. תודה רבה על הפרגון ועל...
  • 307
    • א
    שיתוף - לביקורת ספר משעמם
  • אבינועם גולדברג //
    • הספריה.
    זה המקום אליו אני הולך לבקש קצת מנוחה, ולפגוש את צביקה, הספרן.

    אני מתיישב בפינת קריאה, זו שהכי קרובה לדלפק, ונאנח.
    זה הצליח לי, צביקה הרים עיניים מהמחשב שלו ונפנף לי לשלום.
    נאנחתי שוב.
    הוא קם, עקף את הדלפק הארוך, ובא לשבת לידי.
    "מה קורה?"
    "קורה מה שקורה כל הזמן, די נמאס לי..."
    צביקה גירד בעורפו והמתין להמשך
    "אני לא מסתדר איתה בשום אופן. אנחנו לא מצליחים להסכים על שום דבר.
    כשאני רוצה לטייל היא רוצה לנוח, כשאני הולך לישון מתחשק לה להדליק מוסיקה. כשלי קר לה חם, אם אני אומר משהו היא מיד מתווכחת, היא אוהבת את כל מה שאני שונא, האופי שלי ושלה נמצאים בשני קצוות הסקאלה. אין שלום ואין בית, רק קדרה אחת גדולה ורותחת".

    צביקה קם.
    שוטט כמה רגעים בין טורי הספרים, וחזר אלי לבסוף עם ספר עב כרס.
    "קראת את זה פעם?" שאל אותי.
    "לא מכיר".
    "כמעט אף אחד לא קרא אותו, הוא נשאר תמיד על המדף ומעלה אבק".
    "על מה זה?"
    סיפור על נסיך צעיר, שהתחתן עם נסיכה נחמדה מאד. הם גרו בטירה יפה על גדות הנהר, וחיו באושר רב, מעולם לא רבו, והשלום פרח ביניהם תמיד, הספר מתאר את השיחות הארוכות שלהם בטיילם על החוף, הוא מתאר את ימיהם הנעימים, ואת חייהם הנהדרים עד הזיקנה המכובדת והשלווה שלהם".
    "משעמם עד מוות" אמרתי.
    "בדיוק, לכן אף אחד לא קורא בו.
    אנשים מחפשים מתח, אתגר, אנשים מחפשים את החיכוך שיוצר אש, שעושה מעניין.

    לא היית רוצה לבוא לספרייה. וכשהייתי שואל אותך "מה קורה?"
    היית נאנח ועונה "לא קורה כלום".
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: ספרות בנשמה, פניני ריין, kshir ועוד 28 משתמשים31 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אבינועם גולדברג
    או. סוף סוף מישהו מתווכח. כולם רק החמיאו וזה היה כל כך לא מעניין :) אבל מה אומר לך, את בהחלט...
  • 247
    • א
    שיתוף - לביקורת את/ה לא לבד - מוקדש לכל בני ובנות המלך
  • איפה אתההה?? //
    • את/ה לא לבד
    זה כתוב בכל מקום
    בעיקר במרכזית וגם ליד
    את/ה לא לבד
    משננים הורים לילדם הגדול
    אנחנו פה תמיד להושיט יד
    את/ה לא לבד
    זה הסלוגן
    של כל שרותי הרווחה
    את/ה לא לבד
    גם אם חלילה נפגעת
    אנחנו פה איתך
    את/ה לא לבד
    זה חמוד, נדוש
    וקצת חפר
    כי מי באמת יכול לסייע
    ללב שנשבר?

    אבל אני ואת/ה
    לא לבד אף פעם
    הוא כאן, מחזיק
    כל אחד ואת כולם
    הוא איתי בגופי, במוחי
    בליבי הנפעם
    הוא טוב ואוהב
    מלך העולם
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: יהלום-יצירות מלוטשות, בת עם סגולה, סבתא חביבה ועוד 23 משתמשים26 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    מעולה! יישר כוח!
  • 219
    • כ
    שיתוף - לביקורת 'אַלֶע [ה]שַׁפּוּעֶת'
  • כותב השורות //
    • הילד עם חום!
    כך אמר המדחום
    אך הילד טען שלו – קר!

    הוא נדבק במעון
    זה בטוח נכון!
    בשביל זה לא צריך שום מחקר.

    לאחד 'אקמול'
    לשני 'נורופן'
    נו, מתי יהיה תור לרופא?

    והדוקטור גם הוא -
    בעצמו משתעל
    לא ברור בכלל מה הוא אומר...

    הוא אמר שצריך בדחיפות 'בטנזול'
    הוא בדק את הגרון וראה שם אדום...
    הא שמע צפצופים, הוא שמע גם צרחות!
    כי הילד ממש לא אהב את המטוש...

    הוא עשה 'אינהלציה'
    ואין תוצאות
    הוא בדק 'סיטורציה' -
    חזה רק שחורות!

    הוא שלח למיון
    הם אמרו הכל טוב!
    אך הילד בבית קודח מחום...

    והווירוס ויראלי
    הפך אינטגרלי
    זה ממש לא נורמלי, שאין פתרון...

    זה עובר מאחד לשני
    ובינתיים –
    אני כבר חולה שיגעון.

    ואביב כבר בפתח -
    שיהיה לי בריא!
    בלי 'פריחה' מחשידה ובלי 'חום' מחליא.

    ועד אז נתפלל
    שיבואו קצת 'מים'
    לא תרופות מרירות במגוון טעמים.



    לאלה שבינינו שאינם דוברי אידיש, ובכל זאת הם מנסים לברך ולאחל באידיש
    בשנה הבאה אנא דקדקו בלשונכם ותאמרו - 'אַלֶע הַשְׁפּוּעֶת!' ולא 'אַלֶע שַׁפּוּעֶת'' ה"י
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: התאומה, winter bear, שינדלה ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סבתא חביבה
    זה היה מעולה זה היה מצויין לקרוא חרוזים על ילדון מצונן הכתיבה משובחת בנימה מבודחת וכעת איחוליי...
  • 2 3 4 9K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת 'בלעדי! מאחורי הקלעים של תכנית הקול החדש' וטורי הומור וסאטירה נוספים מתעדכנים!
  • שועל ספרות. //
    • יום חמישי- 10:00 בבוקר.

    מנחם טוקר נכנס לאולפן בו כבר ישובים השופטים.

    מנחם טוקר: "וואי, איזה בוקר! איך נפלו עליי עכשיו עם הצילומים האלה..."

    יובל סטופל: "עוד סיבה למה לא לעשות את התוכנית הזו... צריך להספיק להתארגן לשבת".

    עדי רן: "אפשר לחשוב מה אתה צריך לארגן לשבת..."

    מנחם טוקר: "למה אתה מזלזל, אולי הוא מכין מרציפנים?"

    עדי רן: "אוי, נו! עד המוות הוא ירדוף אחריי עם המרציפנים האלה..."

    משה קליין: "עדיין לא עשיתי קפה נורמלי הבוקר!"

    ייצי ברי: "ככה זה, מה לעשות? בעונה הקודמת תקעו לנו שעות שלא תדע! צילמנו תוכנית במוצ"ש!"

    מנחם טוקר: "לא, יום חמישי, מרתון של שלושה פרקים, זה מוגזם! גם לי יש עוד שבת לארגן, אין לי כח ועצבים לצילומים עכשיו! הדבר האחרון שמרתק אותי עכשיו זה האם המתמודדים ישירו ככה או ככה..."

    צלם: "אני מתחיל לצלם ה... שנייה!"

    מנחם טוקר: "לילה טוב! לילה טוב לכם מאזינים. איזה כיף, איזה כיף! מוצאי שבת, אנחנו יושבים פה עם כל הטשולנט עדיין מבעבע בתוכנו, שבעים ודשנים וממתינים בקוצר רוח, כל מה שמעניין אותי ואת השופטים המכובדים כאן הוא רק לשמוע ולגלות האם היום יגיע לכאן היום הקול החדש של הציבור החרדי!"

    שעה וחצי אחר כך:

    מנחם טוקר: "ונאחל לכל המאזינים, שבוע טוב שיהיה!

    יאללה, לפרק הבא, אין זמן להפסקה! אויש, אין לי טיפת כח! אחת שתיים שלוש... לילה טוב, לילה טוב לכם מאזינים! איי איי איי, איזה שבוע עבר עלינו מאז הפרק הקודם! כמה תגובות של אנשים, וואו!"
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ישיבע בוחער, ת.ב.ג., חפש אותי ועוד 192 משתמשים195 //
    61 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירער
    כצ"ל (כך צריך לנקד) לא רק בישרו, גם הטריפו?
  • 107
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אַחַת וְדַי
  • צביה ר. //
    • הִיא הֶחְלִיטָה:
    מַסְפִּיק
    וְזֶהוּ. וְדַי.
    טָפְחָה לְעַצְמָהּ
    עַל כָּתֵף.
    מִי צָרִיךְ,
    שְׁטוּיוֹת,
    מַמָּשׁ לֹא כְּדַאי.
    מָה שֶׁבָּטוּחַ-
    נָעֲלָה
    בַּמַּרְתֵּף.
    נִצְּחָה
    רִבּוּעֵי נֶחָמָה
    שְׁחוּמִים,
    בְּהֶחְלֵט
    מַגִּיעַ לָהּ
    פְּרָס תַּנְחוּמִים.
    וְאֵיךְ
    בְּסוֹפָהּ
    שֶׁל דַּקַּת תְּהִלָּה
    הִיא מָצְאָה
    אֶת עַצְמָהּ
    מוּבֶסֶת,
    לוֹעֶסֶת-
    קֻבִּיָּה
    אַחֲרוֹנָה
    מוּמֶסֶת - - -
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אני :-), ilan p, כותבת הפחדים ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה! כיף לשמוע.
  • 193
    • י
    שיתוף - לביקורת ילד
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • עדיין לא אמרתי לך את זה מעולם,
    אבל זו האמת הפשוטה.

    מצטער שלא סיפרתי לך על כך עד היום.
    זה כל כך היה חסר לך, לנו.

    ילד,
    מה שלא יהיה - לא משנה מה ומתי:
    אתה טוב.

    לך עם זה, תמיד.
    אל תאמין לאיש שיספר לך דבר שונה.
    אתה טוב, פשוט טוב.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: הדסה♥, התאומה, ST.R ועוד 15 משתמשים18 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חני טולדו
    יש בשיר פשוט סוג של שכנוע פנימי כזה, (כמו- אל תאמין, מה שלא יהיה: אתה טוב) אבל גם פנייה למישהו...
  • 226
    • א
    שיתוף - לביקורת אני הוא עץ, שמתקשה עם הימים.
  • אוראל סולטן //
    • קטע טיפה שונה מהסגנון הרגיל שלי. אשמח לביקורת.

    כי האדם עץ,
    סנה, בוער, לא נשרף.
    מהנץ ועד הנץ,
    מתיישב לו על שרפרף.

    עובד הוא כה קשה,
    עד ליום מיטתו.
    יגע, עמל, מנסה,
    להחיות את נשמתו.

    אוחז בסטנדר, הופך עוד דף,
    צומח מעלה, מנסה ללמוד.
    הוא לא זקן, אך גם לא טף,
    נטוע חזק, לא רוצה למעוד.

    ולפעמים גם יבש,
    לפעמים מבולבל.
    והכל מתעפש,
    הכל מקולקל.

    וחסר גם מתוק,
    וזוחלות תולעים.
    החשק בצינוק,
    השמחה ירדה פלאים.

    ושוקע העץ,
    בביצה הגדולה.
    מוחו מתפוצץ,
    נגמרת הגילה.

    וטובע עמוק,
    וכועס על עצמו.
    ורעש של צחוק,
    מזקן כסיל בן יומו.

    ולא אומר תפילה אחרונה,
    כשנראה שאין סיכוי.
    אלא שותק בכוונה,
    לזה אין חיקוי.

    והנה ענף מזדקר,
    מציץ בחוזקה.
    ברוחות מכרכר,
    מקבל עוד מכה.

    אך הוא לא מתייאש,
    מרים הוא עוד יד.
    מהבוץ מתגלש,
    יציב הוא לעד.

    כי האדם עץ,
    סנה בוער שלפעמים נשרף.
    אך מהנץ ועד הנץ,
    הוא עוד מתיישב על השרפרף.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: חנה ש., ilan p, נסיך על חלל ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה ויישר כוח!!! ויכול להיות שאת צודקת, הרגשתי שמשהו חסר כאן...
  • 151
    • %
    שיתוף - לביקורת שחור כחול
  • %תמר% //
    • הוא היה לבד.

    תמיד פחד מהרגע הזה שיפסיק לרצות. שיחליט שדי. שנמאס לו. ובשביל מה בכלל לנשום. להיות.

    אף פעם לא ענין אותו החברים. והמשפחה, המשפחה אף פעם לא הייתה שם.

    הוא תמיד היה סתם. ובצד. ולבד. תמיד.

    יום אחד, ממש בטעות, נגע בשחור.

    זה היה לו מוזר, מעניין כזה. מעין תחושה כזו, קטנה, שנתנה לו קצת, ממש טיפונת של ביחד.

    השחור הבהב מולו. הוא חייך אליו. צילם. העלה. ושוב העלה. ושוב תגובות.

    הרים עיניים ממסך. התנער. נבהל מהצבע, כולו שחור. קם מרצפה. גירד שחור מהיד. שפשף עיניים. נקה ת'לב. נשם עמוק. שכח. בינתיים.

    הוא המשיך לחיות. עוד. שם. בצד. עד, עד שהשחור הזה נפל לו שוב לתוך היד.

    הוא נגע בו. שוב. הפעם ממש בעדינות. רק הביט.

    אור כחול הבהב על פנים. משך אותו חזק, עמוק. סוף סוף מצא לעצמו מקום. ראו אותו.

    חייך שוב. צילם. עוד תמונה עלתה. עוד סרטון. דפדף. מצא עוד משהו קטן לצפות. נשאב לשעות. ככה, חי ולא.

    התנער פתאום. התנתק ממסך. הוא לא כזה שילקה ת'צמו. קם. ניער שחור מקצה אצבעות. הלך לצד. שוב, הפעם לא לבד.

    התיישב. גירד לכלוך ממכנס. נאנח. הוציא מסך מכיס. שוב. צבוע בשחור. שוב. מואר בכחול. נשאב לעולם. שכח עולם.

    חייך. צילם. דפדף. צחק. דמע. צחק. בכה. רגשות במערבל מזון, עיסה דביקה.

    נגמרה בטרייה לאור כחול. נאנח. קם מרצפה. ניער אבק ממכנס. שחור מהיד.

    ניסה להיות שוב. וחברים. ומשפחה. משהו. לא יכל להיות. לא ידע איך. אולי שכח כבר.

    עמד לבד. עמד בצד. הביט באנשים. הבין לבד. הרגיש לבד. צחק לבד. דמעה נשרה. אגרוף נקמץ. לא רוצה לבד!

    רצה להוציא מכיס שחור כזה עם אור כחול. לא הוציא.

    לקח תיק. הלך רחוק. חשב שם יהיה טוב. לא ירגיש לבד. יצבע עצמו שחור, יאיר עצמו כחול.

    יהיה שוב. רק בשחור כחול.

    ---
    תמר.
    ---
    אשמח לתגובות.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, אריאל ריבו, כותבת הפחדים ועוד 17 משתמשים20 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מצמרר ונוגע. מיוחד איך יותר מהשורות עצמן - זה כל מה שביניהן. לא עניינו.
  • 789
    • א
    שיתוף - לביקורת מבצע הסינון הקשה בחיי.
  • אוראל סולטן //
    • כשהגיע סוף-סוף הזמן לבחור לי מישהו מתאים, החלטנו לפעול בכמה מישורים.

    "טויבי, אנחנו לא מתפשרים," אבא אמר בקול של מנכ"ל ועדת חקירה. "נעשה סינון קפדני."

    וכך, בכל ערב, היינו יושבים בסלון עם רשימת מועמדים, מנתחים ומסננים.

    "זה?" אבא אמר, מצביע על תמונה. "נראה טוב, אבל קצת רזה מדי."

    "נכון," הנהנתי. "הוא גם נראה די שברירי ועייף. לא רוצה מישהו שישב בטל כל היום."

    "וזה?" הוא הראה לי מישהו אחר.

    "לא, אבא. העיניים שלו קטנות מדי."

    "אה!" הוא קרא בהתלהבות, "את חושבת כמוני! העיניים זה המדד הכי חשוב."

    עברנו אחד אחד, פסלנו פה, פסלנו שם.

    "הוא... קצת חלקלק, לא?"

    "מאוד. לא סומכת עליו."

    "וזה?"

    "נראה שקט מדי. אולי הוא לא מספיק נוכח."

    "וזה?"

    "נראה לבן מידי. אשכנזי כזה." פסקתי. "אני אומרת לך - אחרי שנה אחת אמא תעשה ממנו קציצות."

    עברו שעתיים. ערימה של שמות נפסלה, ואני הרגשתי מותשת.

    "אולי זה?" אבא הצביע.

    "נראה נחמד, יפה, אבל משהו בו... קצת בוהה."

    "כן, נכון, כמו מישהו שאין לו מושג מה קורה בסביבתו."

    בדיוק אז הגיעה אמא עם כפפות ומבט של מישהי שנמאס לה מהשטויות שלנו.

    "נו? בחרתם כבר?"

    "עוד לא", נאנחתי.

    "די, תחליטו כבר. אני רוצה ללכת הביתה."

    הסתכלתי על אבא בהלם.

    "אנחנו לא בבית?"

    "מה פתאום," אמא גלגלה עיניים. "אתם פה כבר שעה וחצי מחפשים דג מהאקווריום של החנות."
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: זבנג, אש קודש!, בת עם סגולה ועוד 45 משתמשים48 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה!!! נכון! רק אני כותב בסגנון של @איש המילה הכתובה ! אתם לא תיקחו לי את הקרדיט!
  • 240
    • אימון- והנחייה בNLP
    שיתוף - לביקורת אז מה התגלה בסוף?
  • אימון- והנחייה בNLP //
    • ובכן,
    אנחנו כבר כשלושה חודשים, מאז בחירתו של טראמפ, לבית הלבן.

    כן כן, הבלתי ייאמן (או כפי שיש אומרים שדווקא הצפוי מראש), קרה בסוף.

    ולמרות משא הבחירות הבלתי הוגן לחלוטין ,

    עם סקרים מעוותים, בניתוח של שנות ה2016.

    ועם התגייסות כל התקשורת (כמעט) בארה"ב, וכל רחבי העולם.
    הוא זכה ובגדול, או לייתר דיוק בענק, בבחירות הנשיאותיות, וגם כמובן בסנאט, ובקונגרס,

    בקיצור, ימות המשיח(?!), גן עדן התחתון.

    נו, אז מה הבעיה?
    זהו שפה בדיוק מתחיל העניין להסתבך.

    ובכן ב20 בינואר (יום היכנסו לתפקיד),

    קמתי מאושר, אפשר אפי' להגיד, צוהל ושמח, (הייתי כותב בריקוד עליז אבל לא בטוח שתאמינו לי אז אני משאיר את זה ככה).

    וכי תשאלו, למה מה קרה, שקמת כ"כ שמח?

    אז הסיפור חוזר כמעט שנה אחורה,

    אוי כמה שעות שרפתי, בקאווע שטיבל ובכל קיפקע, (א"ה קבוצת אנשים שמרגישים שמנהלים את העולם המתדיינת ב"כובד" ראש(?) על כל מיני נושאים העומדים על הפרק מהמלחמה והתנהלותה ועד למחירי הדובדבנים בתחילת עונת הפריחה ועל העושק של בעלי החנויות ועד בכלל, סוף תרגום.) מזדמנת.
    בכל מיני שיחות עומק, על המצב בעולם, ועל זה שטראמפ, יושיע אותנו מכל הצרות.

    ואיך שכל השמאל הפרוגרסיבי, מחריב את העולם בידיים, (איך אני יודע? שמעתי במו אוזני בקווי הנייעס מהד"ר חורב).

    ואך, ורק טראמפ, שאין לו את כל הפוליטיקלי קורקט, (אין לי מושג מה זה, אבל שמעתי במקווה, מישהו שמסביר את זה, בטוב טעם. רק הבעיה היא, שהוא גם לא ידע מה זה, טוב נשאיר את זה כך.) רק הוא, יעשה סוף סוף סדר בכל העולם.

    ככה הסתובבתי כמעט שנה שלמה, כדי לשמוע סקרים וניתוחים, של מכוני הסקרים האמינים בארה"ב, שיודעים לנתח ב'מדויק', בכל בחירות, את התוצאות, (אוקי, לא בדיוק בכל בחירות, כמעט בכל הבחירות, חוץ מ2016 2020 2008 2000, ועוד כמה פעמים,)
    שביידן/האריס יקחו את זה, (אתם יודעים כבר, מה המשמעות? "עולם חרב").

    אבל בעזות דקדושה, ניחר גרוני, בחדרי הקפה, והכוללים למינהם, שהוא, יעשה את זה, כי... (אני כבר לא זוכר, אבל אתה יכול לשמוע בקווים, תדפדפו אחורה, עד שתגיעו לדיווחים, של כתבנו לענייני ארה"ב, איך שהוא מסביר את זה).

    אז עכשיו אתם כבר מבינים, למה קמתי כ"כ שמח, הרי כל העולם יסתדר, אין כבר בעיות, כך שאוכל לשבת על התורה ועל העבודה.
    מבלי הצורך, לתקן את העולם, הנחרב ע"י הפרוגרסיבים.

    ככה, הלכתי לבית הכנסת, להתפלל שחרית, כמובן בלי לפספס את הקפה, (במובן הרחב וארוך במיוחד של המילה).

    מיד אחרי התפילה, שהיה כמובן מלא בהודאה לה', על כל הטוב אשר גמל עלינו, (וכמובן בלי לשכוח את הסיפור על ר' זלמן בריזל זצ"ל ששאל מי נבחר לנשיא כדי לדעת על מי לכוון בברכה שלא עשני גוי).

    רצתי לבנק.

    וכצפוי, היה תור די ארוך. מזל שהגעתי מוקדם,
    אבל למרות ההמתנה, לא יכולתי להוריד את החיוך מעל הפנים שלי,
    באמת, שקצת התפלאתי, למה כמה אנשים, היו די מדוכדכים, בתור, (אולי הם עוד לא יודעים שטראמפ כבר נשיא בפועל).
    שוין מילא העיקר שאני שמח

    אט אט התקדם לו התור, עד שמצאתי עצמי עומד מול הפקיד.

    "שלום, תוכל לבדוק לי את היתרה שלי בחשבון," "כן מה מספר חשבון?" "********************!"

    "אוקי, רק רגע, הו הנה נפתח, אוקי, היתרה כרגע עומד, על 2250 ש"ח מינוס,"
    הוא עונה בקול מונוטוני חלול,

    "מה?" לא יכול להיות, אתה בטח טועה." אמרתי לו. "תבדוק שוב, אולי יש איזה תקלה, הרי לא יכול להיות, שאני במינוס."

    הפקיד החביב שהבין לליבי, הואיל בטובו, לצאת, ולהכנס שוב, בפרטי החשבון, רק כדי לגלות, שאין שום תקלה במערכת, וגם לא בתוצאה, של היתרה.
    "אבל זה לא יכול להיות" איכשהו, יצא ממני קול משתנק, וחנוק מדמעות,
    " הרי טראמפ, הוא הנשיא,"
    שנה שלמה, אני הבנתי, ודבררתי, שרק הוא יעלה, וכל הבעיות בעולם יסתדרו.

    ושום כלום, הבנק נשאר במינוס, כרטיס האשראי כבר מתפקע מעומס, וגלגול הגמ"חים איכשהו לא בתוכניתו של טראמפ לשנות.

    אז, למה בזבזתי, כ"כ הרבה זמן.
    בכל הזמן המבוזבז, הייתי לפחות יכול, למצוא איזה עבודה צדדית, שתוסיף לי קצת הכנסה.
    שאולי לא יעזור, לסדר את העולם, כמו "טראמפ".

    אבל לפחות יעזור לי, לכסות קצת את הבור התקציבי שלי,

    רק מקווה, שלקראת הבחירות הבאות (בהודו או בישראל). אני אדע טוב טוב, מה יש לי לעשות,
    או לייתר דיוק,
    מה אין לי לעשות.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אביגלוש, אוראל סולטן, ללי99 ועוד 11 משתמשים14 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אימון- והנחייה בNLP
    אימון- והנחייה בNLP
    וודאי , אין שאלה לגבי זה, אני רק התכוונתי על הרעיון, של בזבוז הזמן סביב הנושא, עד כדי שזה...
  • 75
    • R
    שיתוף - לביקורת שבת בפעימות
  • RPO //
    • לשוב מהשבי. ר.אורן.png

    ושוב שבת
    ולבבות מחכים
    שישובו משבי
    אחים
    אבודים.

    ושוב שבת
    ועוד פעימות
    לב
    שדופק
    בתפילות.

    ר.אורן
    לשוב מהשבי. ר.אורן.png
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: המתכנתת ממישיגן, התאומה, צביה ר. ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 394
    • א
    שיתוף - לביקורת המדריך לאסטרונאוט המתחיל: קרמבו בגלקסיה.
  • אוראל סולטן //
    • קובי פנחסוב היה האיש הכי רחוק מלהיות אסטרונאוט טיפוסי. הוא היה עובד היי-טק מן השורה, מאלה ששותים שלוש כוסות קפה עד 9 בבוקר, וקוראים לעצמם "האקר" אם הצליחו לשחזר סיסמה במייל.

    אבל קובי אהב לחלום. לא סתם לחלום - הוא היה משוכנע שהוא נועד לגדולות, אך במקרה, העולם טרם שם לב לכך.

    ואז הגיע האימייל.

    "נאס"א מגייסת! דרוש מתנדב למשימה פורצת דרך במדים. לא צריך ניסיון קודם!"

    בעודו קורא את השורות, קובי כמעט נחנק מקפה של הבוקר. "זו ההזדמנות שלי להראות להם מה אני שווה!"

    "האם יש לך ניסיון באסטרונומיה?" שאל הטופס.

    קובי, שידע לכוון טלסקופ ולהבחין בין הירח לפנס רחוב, כתב בביטחון: "ברור! אני גאון בקריאת מפות של כוכבים!"

    אז בקצרה, אחרי תשאול בזום (שכלל בעיקר את השאלה "איך אתה עם בידוד ממושך?") ושיחת טלפון חשודה במיוחד, קובי מצא את עצמו בבסיס נאס"א.

    המדריכים צחקו בזמן ששאל איפה החליפות הנוצצות, אבל מהר מאוד הפסיקו לצחוק כשהבינו שקובי באמת מתכוון להצטרף.

    אימוני ההישרדות היו תובעניים – בעיקר פסיכולוגית. הדבר היחיד שהחזיק אותו היה חבילת הקרמבואים שהוא הבריח בכיס.

    אחרי אימון של שבועיים שכלל בעיקר אכילת מנות חירום ותרגול על טרמפולינות, הוא מצא את עצמו על חללית עם שני אסטרונאוטים מנוסים: ג'ו ומוריס. הם, משום מה, קראו לו "הניסוי".

    "מה זה?" שאל ג'ו, כשראה אותו נוגס בקרמבו אחרי יום אימונים.

    "זה קרמבו", ענה קובי בגאווה ממולאת בפה-חצי-מוקצף-והברות-בלתי-מובנות. "השלמות בהתגלמותה."

    "הוא לא ישרוד בחלל", מלמל מוריס. "חבל שתבזבז מקום."

    אבל קובי רק קרץ ואמר: "בחלל, כמו בכדור הארץ, תמיד יש מקום לקרמבו."

    ...​

    היום הגדול הגיע. אחרי נאומים מרגשים, שלושה טון של חטיפים קפואים, וקובי אחד מתרגש במיוחד – הצוות שוגר לחלל.

    הם טסו, וקובי הרגיש כמו גיבור-על, עד שהוא שכח את הטלפון במכונית ההסעות.

    "מי צריך טלפון?" הרגיע את עצמו. "אני בדרך למאדים!"

    שלושה ימים עברו בשגרה מוזרה. ג'ו ומוריס עבדו במרץ על משימות מורכבות, בעוד שקובי התמודד עם השאלה הקשה: "איפה למען ה' שמתי את הקרמבו?!"

    אך ביום הרביעי במסע, לאחר שסיימו לתקן תקלה טכנית חמורה, חשב קובי לנסות לשבור את הקרח.

    "תגידו," הוא שאל, "מה הדבר הכי מוזר שאי פעם קרה לכם בחלל?"

    ג'ו ענה: "פעם אחת, הספקנו לחלץ את הירח ממסלול לא נכון!"

    מוריס הוסיף: "אני פעם תפסתי מטאור קטן בידיים חשופות!"

    קובי ניסה להרשים: "פעם... פעם ניצחתי במשחק שש-בש את הבוס שלי!"

    רגע של שתיקה נפל בחללית. מוריס וג'ו החליפו מבטים.

    ואז מוריס שאלה: "הבוס שלך היה אמיתי, נכון?"

    קובי ניסה לגמגם תשובה, כשפתאום אזעקת החירום נדלקה.

    "משהו נכנס למסלול שלנו!" קרא מוריס.

    כולם מיהרו למסך, ובליבם חשבו על תרחישים אפשריים – כוכב אבוד; ג'וק שעף גבוה מדי בגלל פחדו מצרחות האישה; פסולת חלל ועוד.

    אבל לא.

    העצם היה... קרמבו ענקי, מסתובב בחוסר כבידה כאילו הוא צלחת מעופפת מתוכנית ילדים.

    "מה זה?!..." צעק ג'ו.

    "אה..." מלמל קובי באי נוחות. "נראה לי... זה שלי."

    השניים הסתובבו לעברו בהלם.

    "שלך?!" שאלו במקהלה.

    "כן... אתם זוכרים שאמרתם לי לא להביא קרמבו?"

    "ברור!"

    "אז... הבאתי."

    "מה?!"

    "כן, שכחתי להוציא אותו מהתיק, והוא כנראה גדל בחוסר כבידה..."

    הקרמבו החל להסתחרר סביב החללית, מאיים לפגוע במערכות ההנעה.

    ג'ו חמק ממנו בתמרונים מסובכים, בעוד שמוריס ניסה לחשב את המסלול.

    "קובי!" הוא צעק, "מה משקלו של הקרמבו הזה?"

    "בערך 50 גרם..."

    "50 גרם?! הוא בגודל של מכונית עכשיו!"

    קובי הרגיש איך האשמה תוקפת אותו. "זה כנראה משהו בכוח הכבידה... או שזה קרמבו-על."

    בסופו של דבר, בעזרת זרוע רובוטית ומעט שוקולד, הצליחו ללכוד את הקרמבו ולהעביר אותו לאזור הבידוד.

    "זה היה קרוב..." מלמל מוריס בעייפות.

    ...​

    שבועיים אחרי שחזרו לכדור הארץ, קרמבו חלל הפך לחטיף הרשמי של נאס"א, והיא החלה להשתמש בטכנולוגיית הקרמבו כדי לפתח "מזון חלל מתרחב". הקרמבו הענקי, שוחזר ונארז, נשלח לתצוגה במוזיאון המדע.

    ביום הפתיחה החגיגי, כשהמוני מבקרים התקהלו סביב המציג, המנחה הכריז ברוב הרושם: "גבירותי ורבותיי, הנה – הקרמבו הראשון שראה את מאדים!"

    הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. קובי עמד בצד, מחויך עד האוזניים, כשפתאום ילד קטן שאל בקול רם: "אמא, זה קרמבו וניל או קרמבו שוקו?"

    האמא הסתכלה על קובי ושאלה: "כן, מה זה?"

    קובי הרים מבט, חשב לרגע, ואמר: "זה קרמבו חלל בטעם כישלון. טעים בטירוף!"

    ולבסוף? הוא פתח חנות קרמבואים עם הסלוגן: "קרמבוחלל – תנו ביס לחלום!"

    וכששאלו אותו בראיונות איך הוא מרגיש על מה שעשה, הוא תמיד ענה:
    "אל תשפטו קרמבו לפי האריזה. במיוחד אם הוא יצא משליטה."

    -"מה?!"

    "מה לעשות?! לאוראל שוב נגמרו הפאנצ'ים!..."
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: yes I am, r :), עמשא בן יתר ועוד 46 משתמשים49 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צ
    צופה מהצד
    חהחהחהחח גדול עם פאנצ' בלי פאנצ' הצלחת להפנט אותי
  • 327
    • א
    שיתוף - לביקורת הדשא שלי ירוק בהרבה משל השכן
  • איש המילה הכתובה //
    • גם בית דין בהרכב מורחב של אגרונומים לא יעזור – הדשא שלי ירוק בהרבה משל השכן!

    אני יודע שהרבה אנשים ממש היו רוצים להגיד את המשפט הזה על עצמם, ועוד בביטחון כזה, אבל מה לעשות? הדשא שלהם דהוי וחיוור משמעותית ביחס לזה של השכן, ושלי לא.

    אל תתפסו אותי כגאוותן זחוח, אני בסך הכול מודע למצבי, מציג נתונים אובייקטיביים יבשים; שוטח את המציאות הטהורה כמו שהיא, ללא התערבות פרשנות אנוש.

    הדשא שלי תענוג לעיניים. גווניו עזים, עמוקים ומונוכרומטיים. אי אפשר להתעלם מיופיו. העמידה של כל עשב ועשב זקופה וייצוגית. הם לא נשברים ונכנעים לרוח סוערת, אלא ההפך, עשביי מגלים תבונה ועמידות איתנה. לא מתעמתים עם הרוח, אלא משתלבים בקצב העליז שלה בטבעיות, נעים באצילות מפעימה ומלאה בשלוות נפש, כמו גלים ירוקים שפותחים בכוריאוגרפיה מהפנטת לשירת הים.

    אח, הדשא שלי, כמה שהוא יפה, ירוק ומלא אופי.

    השכן ליבוביץ' היזם הממולח והעשיר, היה רוצה מאוד דשא ירוק כמו שלי. זה לא שהוא לא ניסה. מיטב אנשי המקצוע גויסו לעזור לו לטפח דשא כמו שלי, אך לשווא; העשבים האפורים שלו מתביישים ליישר מבט אל הירוקים המרהיבים שלי, הם משפילים קומה כל אימת שהם מתראים.

    פעם תפסתי אותו על חם מרסס ספריי ירוק על הדשא חסר הצבע שלו. ניסה לגשר באמצעים מלאכותיים על פערי טבע עקשניים; לרמות, לגנוב תהילה לא לו. על בהונותיי צעדתי מאחוריו, הצמדתי את פי לאוזנו ונבחתי בעוז. הוא זינק בבהלה, ריסס את עצמו בירוק עמוק מכף רגל ועד ראש, ואילו הדשא שלו? באפרוריותו הנצחית עודנו עומד, נבול ועצוב.

    לא לחינם זכיתי לדשא ירוק ובוהק כל כך. אין הוקוס פוקוס. זו תוצאה של עבודה קשה ועקבית; טיפוח תמידי, השקיה מלאת רגש, ומעקב פרטני ואמפתי אחר כל עשב ועשב. הזורע בדמעה, בדין הוא שיקצור ברינה. הכורע להתפלש בבוץ טובעני, אין ראוי ממנו להתפרס על מרבד ירוק ומנחם.

    אבל היום, בעודי יושב מול הדשא המלבלב שלי, בוהה בירוק המרהיב, הבנתי פתאום שדשא ירוק זה לא הכול בחיים.

    חשבתי על השכן ליבוביץ'. פססס, איזה חיים מושלמים יש לו: כסף כמו נוצות סינטטיות במפעל של שמיכות פוך, משפחה לתפארת ולשם, שידוכים מושלמים, מעמד חברתי רם, תהילת עולמים, מצב רוח מרומם תמיד ורק התחלנו את הרשימה.

    באקט של שכנות טובה ומפרגנת, החלטתי להעלות את המחשבות האלה על הכתב ולהראות את הטקסט לשכן ליבוביץ'. למה לא לפרגן? שיראה איך החיים שלו מהווים השראה לרבים.

    הבוקר זה קרה, פגשתי אותו מחוץ לבניין רגע לפני שהוא נכנס למרצדס המהודר שלו. הצגתי לו בדיוק את הטקסט שקראתם כאן. הוא שקע בקריאה מהופנטת, גמע בשקיקה את הכתוב. ואני מהצד עמדתי מסופק, נהנה שזכיתי לגרום ליהודי להרגיש טוב.

    המתנתי בסבלנות שיסיים לקרוא. זה לקח זמן, הוא מצץ כל מילה כמו סוכרייה בקוטר של כדורגל. אפילו זיהיתי דמעות בזוויות עיניו. לאחר דקות ארוכות, הוא השיב לי ביד אחת את הדף, וביד השנייה החטיף לי סטירה מצלצלת שהדביקה אותי אל הקיר: "הדשא שלי פחות ירוק משלך אה?".
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., שם משתמש: נחוץ, אביגלוש ועוד 37 משתמשים40 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    וואו איזה כיף לשמוע את זה. כתבתי את הקטע מתוך אינטואיציה פנימית, ותהיתי אם יבינו את הכוונות שלי...
  • 232
    • ה
    שיתוף - לביקורת אמן, סלע.
  • הווה פשוט //
    • כשאני בוכה ומשתגע.
    ואתה ניצב בלי מילה ומביט בעיניים שלוות איך אני מתפרק לשברים.
    כך אני אוהב.

    בלי עצות ובלי תמיכה ובלי השתתפות.
    פשוט תעמוד שם בשבילי, בלי לזוז,
    שאוכל להאחז בך
    חזק

    ולהתנרמל אט אט.

    **​

    השם צורנו, צור חיינו, סלענו, משגבנו.

    למה התיאורים הפאסיביים הללו?
    למה סלע דומם.
    למה לא זרועות מושטות, למה לא שמש מחממת, למה לא מפל ישועות?!

    אז זהו.
    גוש סלע!

    זו הדרך לתקון.

    אני יודע שאני קערת שטויות ברסק עגבניות.
    אני לא צריך שירכיבו אותי מחדש, שיסננו ממני את הלכלוכים, שיתקנו את המגעים הרופפים.
    אני זקוק רק לקומץ סלעיות ממך,
    למשש, להשען, ללפות, ולהתחזק אתך, ממך.

    גם בתפלות איננו מבקשים דבר, רק נושאים אליך עינים ויודעים, ידוע היטב, שאתה צור חיינו לעולם ועד וזהו.

    אל תזרוק משוט נוסף לסירתי הנטרפת בסער
    הֱיֵה לי שן סלע לקשור בך חבל.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, צביה ר., אביגלוש ועוד 35 משתמשים38 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    פשוט בכיתי! התוכן עצמו מדהים גם הוא, אפילו יותר. שמרתי אצלי.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה